פרק קיא – זורע

מלאכת זורע הנה אחת מל"ט מלאכות שבת והיא נלמדת מן המלאכות שהיו עושים לצורך בניית המשכן, כגון: זריעת צמחים שעשו מהם צבעים ליריעות המשכן ועוד[1].

שיעור חיוב המלאכה שיתחייב בה הוא – כל שהוא (ולדעת רש"י – כגרוגרת).

החיוב הוא בין על זריעה, נטיעה, הברכה, הרכבה וזמירה (דהיינו שחתך ענפי האילן כדי שיתרבו ענפיו)[2].

תולדת מלאכת זורע היא כשלא נוגע בגוף הדבר שרוצה שיצמח אך עושה פעולות שעוזרות לצמיחתו, כגון: מנכש עשבים רעים מבין הטובים כדי לסייע לצמיחתם של העשבים הטובים.

כל פעולה שאדם עושה כדי להצמיח – חייב משום זורע, כגון: המשקה, הסך את האילן או את הפירות, המעשן תחת האילן כדי שימותו התולעים שבו וכדומה[3].

היו הזרעים מונחים בקרקע וחיפה עליהם בעפר – חייב משום זורע, כיון שהחיפוי מועיל לצמיחה טובה ומהירה יותר[4].

זריעת גרעין

• אדם שזרע גרעין בקרקע – חייב משום זורע אעפ"י שקליטת הגרעין באדמה היא לאחר כמה ימים[5]

נתינת ענפי ריח ופרחים במים

• דין נתינת צמחים במים בשבת מתייחס לשני סוגים: א. צמחים שיש בהם ריח וענפים שמונחים ליופי [דהיינו – ענפי צמחים, שיחים, אילנות וכדו' שיש עליהם עלים ובהם ריח טוב או שמיועדים לקישוט וכדו']. ב. פרחים, וכמו שיתבאר לקמן.

צמחים לריח וכדו'

נתינת צמחים במים

• צמחים שאין בהם פרחים שלא היו במים מערב שבת – אסור להניחם בכלי שיש בו מים בשבת. ולכן, אסור לתת בשבת הדסים בתוך אגרטל ובו מים. וצריך להיזהר בכך במיוחד בברית הנערכת בשבת, כיון שמחלקים בה הדסים לציבור[6].

הוספת מים לכלי עם צמחים

• כלי שנתן בו מערב שבת מים וצמחים שאין בהם פרחים – אסור להוסיף בו מים בשבת, וכל שכן שאסור להחליף את המים שבו[7].

החזרת צמחים למים

• צמחים שאין בהם פרחים כנ"ל שהיו בכלי עם מים מערב שבת – מותר להוציאם מן המים להריח בהם ולהחזירם אל המים. ולכן, אגרטל עם מים ובו הדסים המונחים בו מערב שבת – מותר להוציאם, להריח בהם ולהחזירם אל המים בשבת[8].

פרחים

 נתינת פרחים במים

• אסור לתת פרחים במים בשבת [אם לא היו במים מערב שבת], בין אם הפרחים סגורים ובין אם נפתחו לגמרי. ולכן, אסור לתת שושנים במים בשבת, בין אם נפתחו לגמרי ובין אם לא נפתחו כלל. וכן אדם שקנה או קטף פרחים וכדו' לפני שבת, ולא שם אותם במים מבעוד יום – אסור לו להכניסם למים בשבת, וכמו שנתבאר לעיל בדין צמחים שאין בהם פרחים[9].

הוספת מים לכלי מים עם פרחים

• כלי שנתן בו מערב שבת מים ופרחים – אסור להוסיף בו מים בשבת, בין אם הפרחים סגורים לגמרי ובין אם נפתחו לגמרי, וכמו שנתבאר לעיל בדין צמחים שאין בהם פרחים[10].

פרחים סגורים או שלא נפתחו לגמרי

• פרחים סגורים וכן פרחים שהתחילו להיפתח אך לא נפתחו לגמרי, אף על פי שהיו בכלי ובו מים מערב שבת – אסור להוציאם מן המים בשבת, ואם הוצאו בטעות – אסור להחזירם אפילו לאותם המים שהיו בהם מבעוד יום[11].

פרחים שנפתחו לגמרי

• פרחים שנפתחו לגמרי שהיו בכלי עם מים מערב שבת – מותר להוציאם מן הכלי להריח בהם ומותר להחזירם אל המים בשבת[12].

הוצאת פרחים ממים

• המוציא מן המים צמח שיש עליו פרחים פתוחים או זר פרחים שבו פרחים פתוחים ורוצה להחזירם למים בשבת, צריך להיזהר שיהיו כל הפרחים פתוחים לגמרי ולא יהיו רק חלקם פתוחים לגמרי וחלקם לא, כיון שאפילו אם רק חלקם לא נפתחו לגמרי – אסור להחזירם למים[13].

טלטול אגרטל פרחים

• אגרטל ובו מים ופרחים סגורים – מותר לטלטלו ממקומו בתוך הבית בשבת, ויש אוסרים[14]. אמנם, אסור להוציאו החוצה למקום שבו השמש זורחת כדי שיפתחו פרחיו, כיון שיש בזה חשש איסור זריעה[15].

השקית צמחי בית

• אסור להשקות בשבת שום צמח, בין אם הוא גדל ישירות בקרקע ובין אם גדל בעציץ בתוך הבית, בין אם העציץ נקוב ובין אם אינו נקוב[16].

ארבעת המינים ביום טוב

הוצאה והחזרה למים ביו"ט

• לולב ומיניו שניתנו בכלי עם מים מערב יום טוב – מותר להוציאם מן המים ולהחזירם למים ביום טוב, בתנאי שמחזירים לכלי שממנו נלקחו[17].

הנחת לולב וכיו"ב במים

• אסור להניח ביום טוב לולב ומיניו בכלי שיש בו מים, אם לא היו בו מערב יום טוב[18].

הוספת מים לכלי עם לולב וכיו"ב

• כלי עם מים, שהיו מונחים בו מערב יום טוב לולב ומיניו – מותר להוסיף לו מים ביום טוב (ועיין לעיל סעי' ז' בדין זה בשבת)[19].

שריית זרעים להנבטה

• אסור לשרות בשבת זרעים במים כדי להנביטם[20].

הוצאת זרעים להנבטה

• זרעים להנבטה שמונחים בכלי עם מים בערב שבת – אסור להוציאם מהמים בשבת (אף על פי שעוד לא השרישו), כיון שכשנתן אותם התכוון להנביטם[21].

עציץ

עציץ נקוב

גדר עציץ נקוב

• עציץ נקוב הינו צמח שנמצא בכלי שיש נקב בתחתיתו או בדופנו או שעשוי מחומר שדינו כנקוב וכדלקמן.

עציץ נקוב – כמחובר

• עציץ נקוב (כמו שיבואר לקמן) דינו כעציץ שמחובר לקרקע[22].

שיעור נקב

• נחלקו הפוסקים בגודל הנקב שיחשיב את העציץ עציץ נקוב לעניין חיבורו לקרקע. יש אומרים שנקב בגודל כ-1 ס"מ נחשב נקב לעניין זה, י"א שנקב בגודל כחצי ס"מ, וי"א שנקב בגודל כלשהוא נחשב נקב לעניין זה. למעשה, נוהגים להחשיב נקב בגודל של כחצי ס"מ לנקב לעניין שבת, ומכל מקום טוב לחשוש גם לנקב בגודל כלשהוא[23].

תלישה מעציץ לסוגיו

• אסור לתלוש בשבת מצמחים הגדלים בעציץ אפילו אם אינו נקוב, והתולש מצמחים הגדלים בעציץ נקוב עובר על איסור דאורייתא[24].
• עציץ נקוב המונח על גבי הקרקע – אסור להגביהו ולהניחו על גבי יתדות. וכן עציץ נקוב המונח על גבי יתדות – אסור ליטלו ולהניחו על גבי הקרקע[25].
• עציץ נקוב המונח על גבי הקרקע שהגביהו והניחו על גבי שולחן זכוכית וכדו' – חייב משום קוצר. וכן אם נטלו מהשולחן הנ"ל והניחו על גבי הקרקע – חייב משום זורע. וצריך להיזהר בזה מאוד, כיון שלעיתים רוצים להזיז עציץ בבית מחוסר מקום וכדו'[26].
• עציץ נקוב המונח באוויר על גבי יתדות – אסור להניחו על גבי שולחן זכוכית וכדו'. וכן אם היה מונח על גבי שולחן זה – אסור להניחו על גבי יתדות[27].
• עציץ נקוב שטעה והגביהו בשבת, והניחו במקום שאסור היה להניחו כדלעיל – לא יחזירו למקומו הראשון (אעפ"י שנזכר מיד שטעה)[28].

עציץ על מגש

• אסור להניח מגש מתכת וכדומה תחת עציץ נקוב בשבת, משום תולש ואסור ליטול מגש מתכת וכדומה מתחת לעציץ נקוב בשבת, משום זורע[29].

גדר עציץ שאינו נקוב

• בדין עציץ שאינו נקוב יש חילוק לפי החומרים מהם עשוי העציץ, כדלקמן.

הגבה והנחה בעציץ הנ"ל לסוגיו

• אסור להגביה מעל גבי הקרקע או להניח על גבי הקרקע עציץ עשוי חרס או עץ אפילו שאינו נקוב, כיון שלמעשה יש להחשיבו כעציץ נקוב. כמו כן, בעציץ פלסטיק יש לחוש שדינו כדין עציץ חרס או עץ[30].
• מותר להגביה מעל גבי הקרקע וכן להניח על גבי הקרקע עציץ עשוי זכוכית או מתכת שאינו נקוב, כיון שיש הפסק מוחלט בין הצמח שבעציץ לבין הקרקע, ואין בהגבהתו תלישה, משום שאינו יונק מהקרקע, ובלבד שאין הענפים יוצאים מחוץ לעציץ וכדלקמן.

עציץ שענפיו יוצאים חוצה

• צמח, שענפיו נוטים הצידה ויוצאים מחוץ לדפנות הכלי, אפילו אינו נקוב, בין אם עשוי חרס, עץ, ואפילו עשוי מזכוכית או מברזל – אסור להגביהו ממקומו בשבת, כיון שהענפים יונקים חיותם ישירות מן הקרקע ודינו כמחובר לקרקע[31].

עציץ בקומה גבוהה

• בכל המקרים בהם אסור להגביה עציץ מעל גבי הקרקע או להניח עציץ על גבי הקרקע וכן כאשר אסור לטלטל עציץ מעל גבי הקרקע, האיסור חל בין בקרקע הנמצאת מחוץ לבית ובין ברצפה מרוצפת בתוך הבית, בין בקומת הקרקע ובין בקומות העליונות[32].

הליכה תחת עציץ

• אסור ללכת תחת עציץ נקוב וכן תחת עציץ שאינו נקוב העשוי חרס, עץ או פלסטיק או כל עציץ שנחשב כמחובר לקרקע, התלוי על הקיר או משתלשל מן התקרה[33].

הליכה תחת עציץ ספק נקוב

• עציץ שתלוי על הקיר או משתלשל מן התקרה ואין ידוע אם הוא נקוב או לא וכן עציץ שאין ידוע אם עשוי חרס, עץ, פלסטיק או חומר אחר – מותר ללכת תחתם בשבת[34].

הרחת פרחי עציץ

• עציץ שיש בו ענפים או פרחים להריח בהם – מעיקר הדין מותר להתקרב ולהריח בהם, אך טוב להחמיר בזה כדי שלא יבוא להזיזם או לתלוש מהם וכדו'[35].

תלישת עלי עציץ

• טוב להיזהר לא להתקרב לעציצים בשבת כלל, כיון שעלול לתלוש עלים יבשים וכדומה בלא תשומת לב, ובפרט אדם שמכיר בעצמו שרגיל בכך[36].

טיפול בפרחים מלאכותיים

• פרחים העשויים בד או ניילון – מותר לטלטלם בשבת. ומכל מקום, יש להיזהר לא ליישר את הפרח או הגבעול אם התעקמו, משום מכה בפטיש ומתקן מנא[37].

השלכת גרעינים על הקרקע

• אסור להשליך גרעין של פרי וכן גרעיני חמנייה ומיני פיצוחים וכדו' על גבי קרקע שיכולים לצמוח שם, כיון שיש חשש לזריעה[38].

סגירת תריס או חלון עבור הצמחים

• הסוגר תריס או חלון על מנת להגן על הצמחים מפני השמש או הצינה – חייב משום זורע[39].

פתיחת תריס או חלון עבור הצמחים

• אסור לפתוח תריס או חלון כדי שיכנסו קרני השמש על הצמחים שבחדר[40].

פתיחת תריס או חלון עבור בני הבית

• מותר לפתוח תריס או חלון בכדי שייכנס אור ואוויר לחדר לרווחת בני הבית, ואפילו אם האוויר והאור יועילו לצמחים, ובתנאי שאינו מתכוון להועיל לצמחים[41].

כניסה לחממה

• מותר להיכנסלחממה בשבת כדי לטייל[42], אף על פי שעם פתיחת הדלת נכנס אוויר ומועיל לצמחים שבחממה, ובתנאי שאינו מתכוון להועיל לצמחים[43].

כיסוי צמחים מפני החרקים

• מותר לכסות פירות וירקות כגון אתרוגים ובננות וכיו"ב כשמטרתו שלא יבואו חרקים על הצמחים [ויש להיזהר מעשיית אוהל – ראה בפרק פ"ח סעי' צ"ט]. וטוב לכסותו בשינוי, משום עובדין דחול[44].

הסרת כיסוי החממה בכדי להגן על הצמחים

• מותר לכסות את הצמחים בשבת לפני בוא שלג או קרה וכדו' כדי למנוע נזק וקלקול, וטוב לכסותו בשינוי, משום עובדין דחול[45].

כוורת דבורים

רדיית דבש מכוורת

• אסור לרדות חלת דבש המחוברת לכוורת, כיון שדומה לתולש[46].
• אסור לרסק חלות דבש בשבת, אפילו אם הוצאו מן הכוורת לפני השבת, ומכל מקום מותר לקחת מהדבש הדבוק על גבי החלות[47].
• חלות דבש שלא ריסקום מערב שבת והן עדיין מחוברות בכוורת, דבש שזב מהן בערב שבת – מותר, אך דבש שזב מהן בשבת עצמה – אסור[48].

[1] גמ' שבת (מ"ט ע"ב) ורש"י שם (ד"ה "הם זרעו וקצרו").

[2] רמב"ם (הלכות שבת פרק ח' הלכה ב').

[3] כלכלת שבת (כללי ל"ט מלאכות זורע).

[4] גמ' מכות (כ"א ע"ב).

[5] הגמ' במנחות (ס"ט ע"א) דנה בעניין אדם שזרע חיטים ועדיין לא השרישו – האם העומר מתירן, וז"ל: "בעי רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, עומר מתירן או אין עומר מתירן? היכי דמי? אי דאשרוש – תנינא! אי דלא אשרוש – תנינא, דתנן: אם השרישו קודם לעומר – עומר מתירן, ואם לאו – אסורין עד שיבא עומר הבא! לא צריכא, דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר, ואתא עומר וחליף עליהו. וקא מיבעיא ליה: מהו לנקוטי ומיכל מניהו כמאן דשדיין בכדא ושרינהו עומר או דלמא בטיל להו לגבי ארעא", ופירש"י (ד"ה "כמאן דשדיין"): "דהא דאמרן: 'ואם לאו – אסורין עד שיבא עומר הבא' בגידוליהן מיירי או דלמא בטלינהו אגב ארעא, וכי לקיט להו כגידולין דמו", עכ"ל.

הנה יש דין שכל התבואה שהשרישה עד יום ט"ז ניסן – הקרבת העומר מתירתה, ומה שלא השרישה עד ט"ז ניסן – תהא אסורה עד העומר הבא (שו"ע יו"ד סי' רצ"ג סעי' ג'). והדין הוא שהעומר מתיר את החדש משעת הקרבתו. ומסתפקת שם הגמרא: מה הדין באדם שזרע חיטים של תבואה חדשה (שעדיין העומר לא התירן) ולא הספיקו להשריש כלל, ובאותו היום הקריבו את העומר. האם אמרינן כמאן דמנח בכדא דמי והותרו על ידי הקרבת העומר, וכל מה שהצריכה המשנה השרשה זה רק לענין הגידולין ולא על החיטין עצמם שזרע ולכן החיטים שזרע יותרו על ידי העומר, ויוכל לאוכלם עכשיו, או דילמא בטיל לגבי ארעא, כלומר שמרגע שזרע את החיטים התבטלו החיטים לקרקע  וחשיב כאילו הם הגידולין עצמם, ומכיון שלא הספיקו להשריש – לא התירם העומר?

וכתב הרש"ש (שבת ע"ג ע"א ד"ה "הזורע") שלכאורה אדם לא יתחייב בדין זורע מדאורייתא בשבת אלא אם כן השריש הזרע, שכל זמן שלא נשרש הוי כמנח בכדא דמיא וכדברי הגמרא במנחות (ס"ט ע"א), וז"ל הרש"ש: "במשנה הזורע, הן אף כל זמן שלא נשרש כמאן דמנח בכדא דמי", עכ"ל.  אלא שלא יתכן לומר שלא יתחייב מדין מלאכת זורע בשבת אלא עד שישריש הזרע בפועל, שכן ידוע לכל הוא שאין תהליך השרשה של זרע לאחר זריעתו באדמה אלא לאחר ב' או ג' ימים מהזריעה, ונמצא מתבטל חיוב זורע בשבת מן התורה. ולכך מחדש, וז"ל: "מכל מקום, כיון דעל ידי זריעתו עתה יישרש אחר כך – חייב כמו אופה וצולה דחייב אף על פי שנאפה ונצלה אחר כך מאליו", עכ"ל. כלומר, שהנה מצינו בדין אופה בשבת, שלמרות שלא נאפה המאכל מיד עם הנחתו בתנור ובכל אופן התורה חייבה על מלאכת האופה בשבת. נמצינו למדים שבהגדרה של "מלאכת שבת" לא מתחייבים דוקא היכא שהמלאכה נעשית מיד עם מעשה האדם, וכגון: כותב ומוחק וכדומה, אלא ההגדרה של "מלאכת שבת" היא שהתורה מחייבת כשעשה את המלאכה כדרכה למרות שתוצאת הפעולה לא מתבצעת מיד אלא לאחר זמן, וממילא באופה חייבה התורה למרות שלא נעשית פעולת האפייה אלא לאחר זמן. א"כ ה"ה הכא בדין זורע, כיון שזרע באדמה בשבת – מתחייב מיד, למרות שלא תתקיים תכלית המעשה אלא לאחר ב' או ג' ימים.  ומוסיף הרש"ש, וז"ל: "וגדולה מזו משמע בתוס' קרבן העדה בירושלמי דפרקין בד"ה 'כל דבר', דאם עקר דבר מגידולו, אם שתלו אחר כך – פטור". כלומר, שלא רק אם זרע ואחר כך תלש לפני השרשה אינו חייב על הזריעה, אלא אפילו אם תלש זרע מושרש ועומד, ואחר כך שוב זרע אותו – אינו חייב על התלישה. והסבר הדברים הוא שכיון שסוף סוף לא נתקיימה מחשבתו שחשב מתחילה לעקור, שחסר ב"מלאכת מחשבת" שבמלאכת תולש, שהרי לא נתקיימה מחשבתו.

ומיהו, הרש"ש דוחה סברא זו  וכותב, וז"ל: "וזה ודאי לא נראה כלל, דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה, מה שאין כן הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום, דכמאן דשדא בכדא דמי", עכ"ל. כלומר, שאין ללמוד ש"מלאכת מחשבת" פירושו שמחשבתו תיעשה ותתקיים תמיד וללא ביטול ושינוי, דהגדרת "מלאכת מחשבת" כדי לחייבו פירושו שיעשה מלאכה גמורה האסורה בשבת במחשבה תחילה לעשיית אותה המלאכה האסורה, וכל היכא שמחשבתו נתקיימה על ידי אותו המעשה עצמו שעשה – הרי מיד התחייב, ואם חזר ועשה מלאכה אחרת אע"פ שהיא מבטלת את המעשה הראשון שעשה קודם לכן – יתחייב שתיים, דמה לי עשה זריעה במה שתלש קודם לכן, ומה לי זרע במה שהיה תלוש מקודם. ומה דאמרינן שהמלאכת מחשבת האוסרת תלויה ועומדת, היינו דוקא אם תכלית המלאכה עדיין לא נתקיימה אלא לאחר זמן, מה שאין כן בתולש שמתקיימת מלאכתו ומחשבתו מייד כשתולש.

ועל פי דברים אלה מחדש הרש"ש, וז"ל (שם): "והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול, עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג, וכן הנוטע – חייב אף דזמן קליטתו נמשכת, ע' בפ"ב דשביעית מ"ו, ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה – חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעוד יום", עכ"ל. וא"כ מדברי הרש"ש נמצינו למדים הגדרה חדשה של "מלאכת מחשבת", שאפילו אם מחשבתו לא מתקיימת מייד אלא לאחר השבת על ידי המעשה שהוא עשה בשבת, אם כך הוא דרך עשיית המלאכה – גם כן חשיב "מעשה שבת" כיון שסוף סוף התקיימה מחשבתו בפעולה שעשה, כיון שאין מציאות שתצא הפעולה שהוא עשה אלא לאחר זמן, ובאופן זה חייבה התורה, וזורע יוכיח. וע"ע בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' י"ב) ובמנחת חינוך (מצוה רצ"ח אות י"ד) ובפרי מגדים סוף הפתיחה להל' שבת ובשו"ת אבני נזר (סי' מ"ח) ובאגלי טל (מלאכת זורע אות ב') ובאור שמח (הל' שבת פ"ג). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"א).

[6] כתוב במשנה (סוכה מ"ב ע"א): "מקבלת אשה (לולב) מיד בנה ומיד בעלה, ומחזירתו למים בשבת, רבי יהודה אומר: בשבת – מחזירין, ביום טוב – מוסיפין, ובמועד – מחליפין". ופרש"י (שם ד"ה "בשבת מחזירין") – שהרי מכאן נטלום, אבל לא מוסיפין מים, כל שכן שאין מחליפין המים לשפוך את אלו ולתת אחרים צונן מהני, דטרח לתקוני מנא", וכ"כ רבי אברהם מן ההר שם ורבינו יהונתן מלוניל שם (בדפי הרי"ף דף כ' ע"ב).

משמע מהמשנה, שבשבת כל מה שמותר זה להחזיר את הלולב למים שהיה מונח בהם, אבל להניח בפעם הראשונה את הלולב בתוך מים (אם הלולב לא היה בהם מערב שבת) – אסור. ולכאורה ה"ה לגבי שאר עצי בשמים וכיוצא בהם.

וכן כתבו לאסור לתת עצי בשמים (אפילו הם ללא פרחים) בתוך המים בשבת – המהר"ם בן חביב בספרו כפות תמרים (על מסכת סוכה דף מ"ב) והביאו יד אהרן (הגהות בית יוסף סי' של"ו), המג"א (סי' של"ו ס"ק י"ג) ומחצ"ש שם, וכן כתב האליה רבה (ס"ק ט"ו), וכן כתב הברכ"י (סי' תרנ"ד ס"ק ג'), חיי אדם (כלל י"א אות ג'), וכן כתב התוספת שבת (אות כ"א), וכן כתב הגרע"א (סי' של"ו), הגר"ח פלאג'י בס' חקקי לב (סי' י'), וכן כתב ערוך השולחן (סעי' ל'), וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ד), וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ע"ה).

 אלא שבספר ערך השולחן הספרדי (סי' תרנ"ד ס"ק א') כתב להתיר להניח במים בפעם הראשונה, והסתמך על דיוק מהאורחות חיים והכלבו, וז"ל: "ומדברי האורחות חיים והכלבו מוכח דגם בשבת מותר, וז"ל: ובזמן הזה שאין ניטל בשבת אם שגג והוציאו מהמים או שכח ולא נתנו במים וכו' שהרי הוא כאבן לענין בטלטול ע"ש, הא לאו הכי אפי' שכח ולא נתנו במים – מותר ליתנו במים לכתחילה בשבת". וכוונתו לדייק מדברי הארחות חיים שכתבו: "או שכח ולא נתנו במים" שכל האיסור ליתנו במים בשבת מחמת שהוא מוקצה בשבת בזמן הזה, אבל עצי בשמים וכדו' שאינם מוקצה – שרי.

ולכאורה קשה על הראיה שהביא מהאורחות חיים והכלבו, שהרי כתב האורחות חיים (ח"א הלכות לולב אות מ'-מ"א), וז"ל: "אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו, ובזמן הזה שאינו ניטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או אם שכחו ולא נתנוהו במים – אין מחזירין אותו במים, כיון שאינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת הרי הוא כאבן לענין טלטול, וכ"כ הריא"ג ז"ל". וכן הוא בכלבו (סימן ע"ב): "ולכתחלה מחזרת אותו למים דלא חשבינן החזרה כהשקאת זרעים ואף על גב דמועיל להעמיד לחותו, אבל אין מוסיפין על המים שמא תוספת המים יוסיף לחדש בו לחותו, וביום טוב – מוסיפין אבל אין מחלפין המים שישפוך אלו ויתן אחרים תחתיהן, ובחולו של מועד – מחליפים. ובזמן הזה שאינו נטל בשבת אם שגג אדם והוציאו מן המים או שכחוהו ולא נתנוהו במים – אין מחזירין אותו במים, כיון שאינו ראוי אלא לאנשים ולא לנשים למצוה בשבת שהרי הוא כאבן לענין טלטול, כך מצאתי". ואם להוסיף מים אסור משום תוספת לחות כ"ש שאסור ליתנו בפעם הראשונה במים בשבת, ועל כרחך מאי דכתבו שכיון שהלולב הוא כאבן ואינו ראוי לטלטל, קאי על אם שגג והוציאו מהמים ואגב זה נקטו גם על שכח, אמנם אם שכח ליתנו במים בערב שבת יש בו את הטעם שהמים מוסיפים בו לחות (לשיטתם) ואסור, ולכן אי אפשר להביא ראיה מדבריהם. ואפשר שזה הטעם שהאחרונים כתבו לאסור [וראה בלשון הב"י סימן תרנ"ד].

גם בגדולות אלישע (סי' שכ"א אות ל"ב) כתב להתיר מטעם אחר שכתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סימן ע"ג), וז"ל: "שאלת מהו להשקות את התלוש בשבת כדי שלא יכמוש. ואחד מן החברים פשט לאסור מהא דתנן (סוכה מ"ב ע"א): מקבלת אשה מיד בנה ומחזירתו למים בשבת. ואף להחזיר נראה שלא התירו אלא מדוחק?

תשובה – אינו נראה לי כן אם הירקות ראויות לאכול היום. ואין מביאין ראיה מלולב שאינו ראוי לטלטלו בשבת. אלא כדי שלא לכמוש התירו לטלטלו להחזירו בשבת. דמן הדין היה שלא יטלטלהו כלל ואפי' ביו"ט. ולאחר שהניחו על גבי קרקע לאחר מצותו אסור לטלטלו וכדאיתא התם בירושלמי. אלא משום הידור מצוה התירו טלטולו וחזרתו בשבת ולהוסיף ביו"ט. אבל ירקות הראויות להאכילה ביומן נראה לי שמותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן", עכ"ל הרשב"א. וכתב הגדולות אלישע שמוכח מדברי הרשב"א שכל מה שמותר לטלטל בשבת מותר ליתנו במים וה"ה לעצי בשמים, ושאני לולב כיון שאסור בטלטול אסור להניחו במים בפעם הראשונה בשבת.

והעלה, וז"ל: "ונראה דאישתמיט מיניהו דברי הרשב"א במקומו וכתבו הכי, ואלו היו רואים תשובת הרשב"א ז"ל לא היו כותבים דאסור להוסיף מים גבי שאר דברים, ומן הדין היה ראוי לפסוק כהרשב"א ז"ל דלגבי שאר דברים שראויים לטלטול מותר אפי' להוסיף מים ולהביא מים להשקותן, כיון שמרן פסק כהרשב"א, אלא דאנן מיראי הוראה אנן וכיון שרוב הפוסקים שהבאנו לעיל ס"ל דדוקא אם מונחים מים – מותר להניח בהם ענפי אילנות אבל להביא מים ממקום אחר – אסור, טוב להחמיר. אבל לאסור אפילו אם המים מונחים ולא להתיר אלא להחזירם במים שהיו בו מערב שבת כסברת המהרב"ח, זה לא ניתן ליאמר, כיון שהרשב"א מתיר אפילו להביא מים". נמצא שעיקר טעמו שנקט להקל הוא מכח הרשב"א הנ"ל.

אמנם המעיין בגוף דברי הרשב"א (הובא לעיל) יראה שעיקר טעמו של הרשב"א הוא מהירושלמי וס"ל שאסור לטלטל לולב ביום מטוב לאחר שגמר מצוותו והניחו על גבי קרקע, ולכן כתב שזה הטעם שאסור לשים את הלולב במים ודווקא בזה, שהוא מוקצה, גזרו משום טירחא אבל דבר שמותר לטלטל בשבת – מותר להניחו במים, אלא שעיקר דינו של הרשב"א שלולב אסור בטלטול אינו מוסכם.

וכדי לבאר הדברים נביא תחילה מקורן:

דהנה איתא בירושלמי (סוכה פ"ג הלכה י"א): "ותניי תמן כך היה המנהג בירושלים אדם הולך לבית הכנסת ולולבו בידו קורא את שמע ומתפלל ולולבו בידו. נכנס לבקר את החולה ולולבו בידו. לשאת את כפיו ולקרות בתורה נותנו לחבירו. הניחו בארץ – אסור לטלטלו. א"ר אבון: זאת אומרת שהוא אסור בהנייה".

אלא שהבבלי (סוכה מ"א ע"ב) שינה מלשון הירושלמי ונראה מדבריו שאע"פ שהניחו בארץ – מותר לטלטלו, וז"ל: "תניא, רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו – מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו, נכנס לבית המדרש – משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות". כלומר אע"פ שהניחו על גבי קרקע – מותר לטלטלו, וכן כתבו הרי"ף (סוכה דף כ' ע"א), הרא"ש (סוכה פ"ג סימן ל"ב) ופסקי רי"ד שם, וכתב המאירי שם: "וכשהיו הולכין לקרוא בתורה ולישא את כפיהם מניחו וחוזר ונוטלו", וראה בר"ח.

וכתב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ז הלכה כ"ד): "כך היה המנהג בירושלם, יוצא אדם מביתו שחרית ולולבו בידו, ונכנס לבית הכנסת והוא בידו, מתפלל והוא בידו, ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים והוא בידו, וכשיכנס למדרש משלחו לביתו ביד בנו או ביד עבדו". וכתב המהר"ש קלוגר בבנין שלמה שם: "נ"ב. הנה הכל תמהו מדוע השמיט הרמב"ם דברי הירושלמי דהניחו על גבי קרקע – אסור לטלטלו, דכל נוסח הירושלמי 'כך היה מנהגן של אנשי ירושלים' העתיק רק זה הסיום לא העתיק. וי"ל דלכן השמיט הרמב"ם הך דינא מכח דמן הש"ס דילן מוכח להיפוך דבש"ס פרק לולב הגזול מביא נמי הך ברייתא דכך היה מנהגן של אנשי ירושלים אך בשינוי לשון, דבש"ס דילן איתא: לישא את כפיו ולקרות בתורה מניחו על גבי קרקע לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו, וא"כ מזה משמע שאחר שכבר הניחו על גבי קרקע אם אח"כ הולך לבקר חולים לולבו בידו א"כ מוכח שמותר לטלטלו אף אח"כ, ותדע שהרי למה בירושלמי קאמר דלקרות בתורה ולישא את כפיו נותנו לחבירו ובש"ס דילן קאמר מניחו על גבי קרקע, ולמה שינה הש"ס מן הירושלמי, ובע"כ דהירושלמי לשיטתו דס"ל אם הניחו על גבי קרקע – אסור לטלטלו ולכך אי אפשר לו ליתן על גבי קרקע דא"כ יהיה מוקצה ויהיה אסור לטלטלו, לכך קאמר דנותנו לחבירו כדי שאם ירצה יהיה בידו אח"כ ללוקחו, אבל הש"ס דילן ס"ל דאף אם הניחו על הארץ – מותר לטלטלו, לכך קאמר דמניחו על הקרקע, ואעפ"כ אם אח"כ נכנס לבקר חולים לולבו בידו, ומוכח להדיא מן הש"ס דילן שמותר לטלטלו אף בהונח על גבי קרקע, ואתי שפיר דברי הרמב"ם על נכון ודו"ק היטב".

וראה בדרכי משה (סימן תרנ"ב) שכתב: "ובירושלמי סוף לולב הגזול (הי"א) מסיים בהאי מעשה דאנשי ירושלים הניחו על גבי קרקע – שוב אסור לטלטלו, עכ"ל, משמע דס"ל דלאחר גמר מצות הלולב אם הניחו על הארץ – שוב אסור לטלטלו ביום טוב. וצ"ע דהא קיימא לן (ביצה כו ב) אין מוקצה לחצי שבת, והאי הוי ראוי בין השמשות ועיין לעיל בדיני מוקצה סימן ש"י". וברמ"א (סי' תרנ"ב סעיף א') כתב: "והמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבה"כ, גם בשעת התפלה, וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב המצות", וכתב הפמ"ג (א"א ס"ק ג'): "ומיהו יש לומר דברייתא [שם] אשמעינן אף על גב דמניחו לארץ אין בו מוקצה ביום טוב, דלא כירושלמי [שם פ"ג הלכה יא], ובירושלמי שם הגירסא נותנו לחבירו. ועיין מג"א [סימן] תרנ"א אות כ"ח, ועיין בכפות תמרים [שם ד"ה תניא]".

וראה במגן אברהם (שם ס"ק כ"ח) הביא דברי הדרכי משה, וכתב: "ועיין סי' של"א סעי' ו' מ"ש", וביאר המחצ"ש שיש לו את דין של סכין של מילה, וראה בהלכות מילה שמעיקר הדין מותר לטלטל כל היום את הסכין וכן דעת הב"י והרמ"א.

נמצא שנראה מעיקר הדין שהלולב מותר בטלטול, גם לאחר שהניחו וא"כ מה שאסור להניח את הלולב במים בפעם הראשונה בשבת אינו מחמת איסור טלטולו, אלא מחמת טירחא וא"כ ה"ה לעצי בשמים וכדו' ולכן אסרו כל האחרונים הנ"ל לתת עצי בשמים במים בפעם הראשונה בשבת.

ואע"פ שבמהרי"ל (מנהגים הלכות שבת אות י"ט) כתב, וז"ל: "מהר"י סג"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית, רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים דהן מתגדלין ונפתחין מיניקת לחלוחית המים, והוי מגדל בשבת. ועיין כן הדין גבי לולב". משמע שמותר לתת את הענפי האילן במים אפילו שלא היו במים בערב שבת. מכל מקום יש להסתפק בדבריו שהרי כתב בנו (של המהרי"ל) הר"ש  שאין גירסא זו נכונה דאם אסור להוסיף מים כ"ש שאסור להניחו במים אם לא היה שם קודם, וכן הקשה במקור חיים סי' תרנ"ד, וכן נמצא בכתב יד (ראה בהוצאת מכון ירושלים) גירסא אחרת, וז"ל: "ענפי אילנות וכו' התיר מהר"י סגל להעמידם בשבת במים כדרך שהתירו להחזיר הלולב ביום טוב לתוך המים", א"כ משמע שכל מה שהתיר זה להחזיר.

ואע"פ שכתב המהרי"ל בהלכות לולב (אות ט'), וז"ל: "שאלו למהר"י סג"ל איך נוהגין עם המים שמעמידין בו ערבה של הלולב שלא תהא כמוש ויבש אם להחליפם כשמסריחין. ואמר: בשבת ויו"ט – אסור להחליפם, בחול המועד – מותר. וגם להרבות על המים הראשונים אסור בשבת, וביו"ט שרי כ"ש בחול המועד. ואם לא נתן הערבה במים קודם יום טוב מותר ליתנן שם ביום טוב". וא"כ לכאורה משמע שמותר לתת את הערבה גם בפעם הראשונה בתוך המים. ויש להקשות שהרי המהרי"ל כתב שאסור להחליף את המים ביו"ט, ואם מותר לשים לכתחילה כ"ש שמותר להחליף את המים. ואפשר שמה שהתיר המהרי"ל בערבה דווקא היכא דיש חשש שתהיה יבשה ותפסל. וראה ברמ"א (סי של"ו סעי' י"א) ובנו"כ שם.

ולכן למעשה – אסור לשים את ענפי האילן ועצי בשמים בתוך מים שלא היו בהם מערב שבת, וכן אסור להוסיף להם מים כדין לולב, וכמבואר כן בדעת הרבה ראשונים ואחרונים].

[7] ראה בהערה הקודמת, משנ"ב (סי' של"ו ס"ק נ"ד), וז"ל: "דאינו מותר בשבת כ"א להחזיר במים שעמדו בו מכבר בע"ש ולא להוסיף עוד מים צוננים וכ"ש שלא להחליף המים לגמרי. ולפ"ז הא דכתב מקודם דמותר להעמידן היינו להחזירן בשבת לתוכן אפילו אם כבר ניטלו מהן, אבל לא להעמידן לכתחלה". כה"ח (סי' של"ו ס"ק ע"ט), וז"ל: "וודאי ליתן לכתחלה עליו מים זה גם ביום טוב – אסור אלא היכא שיש כבר מים ורק בא להוסיף בו מים, דביום טוב – שרי אבל בשבת – אסור".

[8] משנ"ב (שם ס"ק נ"ד). ועיין לעיל הערה ו'.

[9] עיין לעיל הערה ו' בעניין צמחים שאין בהם פרחים, וק"ו כאן שיש פרחים שנפתחים מלחלוחית המים.

[10] כה"ח (סי' של"ו ס"ק ע"ט), וז"ל: "וודאי ליתן לכתחלה עליו מים זה גם ביום טוב – אסור אלא היכא שיש כבר מים ורק בא להוסיף בו מים דביום טוב – שרי אבל בשבת – אסור".

[11] עיין לעיל הערה ו'. משנ"ב (סי' שלו ס"ק נ"ד), וז"ל: "ודע דביש בהן פרחים שנפתחים מחמת המים – אסור לכו"ע אף להחזיר במים שעמדו בהם מכבר". כה"ח (שם ס"ק ע"ו), וז"ל: "ואפילו להחזירם למים במקום שהיו – אסור". ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב).

[12] עיין שו"ת חקקי לב או"ח (סי' י' דף י"ד ע"א בסופו).

[13] עיין לעיל הערה ו'.

[14] עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ה סימן ה').

[15] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב).

[16] רמב"ם (שבת פרק ח' הלכה ב'), וז"ל: "המשקה צמחין ואילנות בשבת – הרי זה תולדת זורע וחייב בכל שהוא". שו"ע (סי' של"ו סעי' ג), וז"ל: "אבל האוכלים בגנות – אסורים ליטול ידיהם על העשבים שמשקים אותם, אף על פי שאינם מכוונים, פסיק רישיה הוא". ואפילו נתון בעציץ שאינו נקוב – אסור להשקתו קל וחומר מנתינת פרחים סגורים במים שגורם לפתיחתם. ועוד, דאפילו להוסיף מים לכלי ובו ענפים בעלמא – אסור משום טירחא בשבת, וכדלעיל סעיף ד'.

[17] שו"ע (סי' תרנ"ד סעי' א'), וז"ל: "מקבלת אשה הלולב מיד בנה או מיד בעלה ומחזירתו למים ותוסיף עליו מים אם צריך, אבל לא תחליף המים". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק נ"ב סעי' מ"ד).

[18] עיין לעיל הערה ו'.

[19] כה"ח (שם ס"ק ע"ט). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק נ"ב סעי' מ"ד).

[20] שו"ע (סי' של"ו סעי' י"א), וז"ל: "השורה חטים ושעורים וכיוצא בהם במים – ה"ז תולדת זורע וחייב בכל שהוא".

[21] שו"ע (סי' של"ו' סעי' ו'), וז"ל: "עשבים שתחבן בעפר מבעוד יום כדי שיהיו לחים – מותר לאחוז בעלים ולהוציאן; והוא שלא השרישו וגם צריך שאינו רוצה בהשרשתן; אבל אם נתכוין לזריעה – אסור". ובמשנ"ב (שם, ס"ק מ'), וז"ל: "דכיון שהם תחובין וטמונים בקרקע כשאר זרעים וגם מתכוין לזורעם, גזרו בהו רבנן דלא ליתי לאחלופי לתלוש לאחר השרשה".

[22] עיין לקמן הערה כ"ג.

[23] גמ' (שבת צ"ה ע"ב), וז"ל: "אמר רבא: חמש מדות בכלי חרס: ניקב כמוציא משקה – טהור מלטמא גיסטרא, ועדיין כלי הוא לקדש בו מי חטאת. ניקב ככונס משקה – טהור מלקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים. ניקב כשורש קטן – טהור מלהכשיר בו זרעים, ועדיין כלי הוא לקבל בו זיתים" וכו'. דהיינו, זרעים שנתונים בכלי חרס, וניקב כלי החרס כשיעור שורש קטן נחשבים הזרעים כמחוברים לקרקע, כיון ששיעור נקב זה גורם לזרעים להריח את לחלוחית הקרקע ונחשב כעציץ נקוב (עי' רש"י שם ד"ה "ועדיין כלי הוא לעניין הכשר זרעים").

נמצא דשיעור הנקב הוא יותר מכונס משקה (דהיינו גודל הנקב הוא שאם יתנו את הכלי בתוך כלי גדול יותר עם מים – יכנסו המים לתוכו) אך הוא פחות מגודל זית.

וכתב הרמב"ם (תרומות פרק ה' הלכה ט"ו), וז"ל: "עציץ נקוב הרי הוא כארץ, וכמה יהא בנקב? כדי שרש קטן והוא פחות מכזית". ובשיעור כזית עי' שו"ע (סי' תפ"ו), וז"ל: "שיעור כזית, יש אומרים דהוי כחצי ביצה" (ויש אומרים כחצי ביצה קלופה). ועי' במג"א (בהקדמתו שם) דלדעת הרמב"ם כזית הוא פחות משליש ביצה.

וכתב המאירי (שבת שם), וז"ל: "עציץ שהוא נקוב, בכדי שיצא ממנו שורש קטן, והוא פחות מכזית מעט, הרי הוא כקרקע". ולפי זה יש לשער את גודל הנקב לפי השיטות הנ"ל.

לעומתו, ברש"י (שם ד"ה "ניקב ככונס משקה") נראה דשיעור שורש קטן הוא קרוב לגודל של כונס משקה, דהיינו שיעור קטן מאוד, וכך נראה מדברי המשנה אחרונה (עוקצין, פ"ב משנה י'), וכ"כ שו"ת מנחת שלמה (סי' ס"ט ד"ה "ואף") בדעת הרשב"א.

ובשיעור גודל הנקב של כונס משקה כתב הב"י (סי' קנ"ט), וז"ל: "כתב מהר"י קולון בשורש נ"ה דכונס משקה הוא נקב רחב כמו עדשה אחת. ונראה לי דדוקא לענין מקוה כתב כן וכדי לחוש למה שכתבו התוספות בפרק בא סימן (שם) דהא דאמרינן אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי ומטבילין בו, איירי שהנקב גדול עד שהמים מקלחים עד כאן, אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא". ועי' חזו"א (שביעית סי' כ"ב אות א'). ועיין עוד בזה שו"ת מאמר מרדכי (שביעית חלק ה' פרק ט' הלכה ב'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ב).

[24] בדין תלישה מעציץ נקוב ושאינו נקוב, אומרת המשנה (שבת צ"ה ע"א) שהתולש מעציץ נקוב – חייב, ומעציץ שאינו נקוב – פטור. וביאר רש"י (שם, ד"ה התולש) הטעם שבעציץ נקוב חייב: "דהוי כמחובר, דיונק מן הקרקע על ידי הנקב, שמריח לחלוחית הקרקע ואפילו הנקב בדופנו". ומה שכתב מרן (או"ח סי' של"ו סעי' ז'): "אסור לתלוש אפילו מעציץ שאינו נקוב", היינו שיש איסור מדרבנן, אבל אם היה העציץ נקוב – האיסור הוא מדאורייתא. ועיין כה"ח (שם ס"ק מ"ז) ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ב).

אמנם, יש מקרים שאף על פי שיש הפסק בין הצמח לקרקע – הוא יחשב כמחובר אליו. עיין בזה לדוגמא בשו"ע (יו"ד סי' רצ"ד סעי' כ"ו), וז"ל: "והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו, והנוטע בספינה, או בעציץ אע"פ שאינו נקוב – חייב" (מדין ערלה). כלומר, יש חיוב אף על פי שאינו בקרקע ממש אלא רק בגג שמילאו עפר. ומקורו בתשובת הרא"ש (כלל ב' סי' ד'), וז"ל: "וששאלת בכרם הנטוע על הגג בקורות גדולות ובנסרים מדובקים זה בזה, ואח״כ רצפו כולו ברובדין של אבן ומלאו עפר, ונטע כרם. וראית לדמות לעציץ שאינו נקוב שפטור מן התרומה, וכן יהיה פטור מן הערלה. תשובה׃ יראה לי דכל כה״ג – חייב בתרומה ובערלה, דלא איירי בתלמוד לפטור אלא בזרוע בדבר המטלטל, כגון עציץ וספינה דלא זרוע בארץ ואין דרך לזרוע כך, ולא חייבה התורה להפריש מעשר אלא 'תבואת זרעך' כדרך שהעולם זורעין, ו'היוצא השדה שנה שנה' וגו׳, ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל. אבל כשהוא נקוב חשוב כמחובר לארץ, כי השורשים יונקים יתקיימו מלחלוחית הארץ, וקרינן ביה, וגם דרך לזרוע כך, אבל בנידון זה שמילא הגג עפר ונטע בו כרם שהוא דבר קבוע – עדיף טפי מעציץ נקוב״.

בנוסף, ישנם מקרים שבהם תולש עשבים וכדו' מדבר שאינו מחובר לקרקע, אך הם מחוברים למקום בהם הם רגילים לגדול – עובר על איסור מדאורייתא. עיין בזה בשו"ע (סי' של"ו סעי' ה'), וז"ל: "עשבים שעלו על אוזן הכלי, מלחות הכלי, חשובים כמחוברים לקרקע והתולשן – חייב". ומקורו הוא בגמ' (שבת ק"ז ע"ב), וז"ל: "אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי (דהיינו אדם שתולש מין צמח הנקרא כשות מעל הקוצים שגדל בהם), מיחייב משום עוקר דבר מגידולו (חייב חטאת, אעפ"י שאינו מחובר ישירות לקרקע, כיון שעוקר דבר ממקום גידולו). אמר אביי: האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא (דהיינו אדם שתולש מצמחים שגדלים באוזן הכלי ששם הוא מקום גידולם) – מיחייב משום עוקר דבר מגידולו (חייב חטאת, אעפ"י שאינו מחובר לקרקע, כיוון שעוקר דבר ממקום גידולו). מתיב רב אושעיא: התולש מעציץ נקוב – חייב, ושאינו נקוב – פטור?! התם – לאו היינו רביתיה, הכא – היינו רביתיה".

ועוד אומרת הגמ' (שבת פ"א ע"ב), וז"ל: "אמר ריש לקיש: צרור שעלו בו עשבים – מותר לקנח בה, והתולש ממנה בשבת – חייב חטאת". ופירש רש"י (ד"ה "והתולש ממנו"), וז"ל: "במתכוין – חייב, דמקום גידולו הוא". דהיינו, כיון שדרך גידול העשבים הוא בצרור, לכן התולשן – חייב. וכ"כ המשנ"ב (סי' שי"ב ס"ק י"ג), וז"ל: "דבהתלישה מהצרור יש בו איסורא דאורייתא לכולי עלמא, וכדלקמן סימן של"ו סעיף ה'", דהיינו שהמשנ"ב משווה בין דין צרור שעלו בו עשבים לדין של עשבים שעלו באוזן הכלי, שבשניהם חייב משום עוקר דבר מגידולו כיון דהיינו רביתיה.

  [25] גמ' (שבת פ"א ע"ב), וז"ל: "אמר אביי: פרפיסא, הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא: היה מונח ע"ג קרקע, והניחו ע"ג יתידות – מיחייב משום תולש. היה מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע – חייב משום נוטע". ופירש רש"י (שם): "האי פרפיסא – עציץ נקוב שזרעו בו". וכ"כ השו"ע (סי' של"ו סעי' ח'), וז"ל: "עציץ (פי' חצי כד שזורעים שם עשבים), אפילו אינו נקוב – יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו ע"ג יתידות או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס" (ועיין לקמן הערה כ"ז מדוע נקט מרן לשון "אפילו אינו נקוב").

[26] עיין בדברי הגמרא לעיל הערה כ"ה, ובדין של היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות – חייב משום תולש, כתב רש"י (שם): "חייב משום תולש – דאינו נהנה שוב מריח הקרקע. ולי נראה דהאי חייב לאו דווקא, אלא אסור משום דדמי לתולש, דאי חייב ממש קאמר, לצורך, היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח?! ודומה לו במס' סנהדרין (פ"ב ע"א): הבא על הכותית – חייב משום נשג"ז, דלאו מדאורייתא היא אלא מדרבנן", עכ"ל. כלומר, דהוקשה לרש"י אם הגבהת הפרפיסא הוא איסור תורה, א"כ היאך התיר ריש לקיש הגבהת הצרור מן העשבים לצורך קינוח, הא אין מתירים איסור דאורייתא משום כבוד הבריות (עיין ברכות י"ט ע"ב)?! ולכך פרש"י דחייב לאו דוקא, אלא אסור מדרבנן, והטעם דליכא משום תולש דאורייתא, כיוון שאעפ"י שמגביה את הפרפיסא או את הצרור, עדיין יש לו יניקה מאויר האדמה כיון שבין הפרפיסא לקרקע שתחתיו אין הפסק. ומבואר דעת רש"י שפרפיסא וצרור עם עשבים דינם שווה, והמגביהם אינו חייב משום תולש דאורייתא אלא רק עובר על איסור דרבנן, והיכא דאיכא משום כבוד הבריות – שרי להגביה את הצרור (ועיין לעיל הערה כ"ה בעניין הצרור).

בהגהות אשר"י (שבת פ"ח סי' ב' הגהה ג') מבואר כדברי רש"י, שהגבהת צרור שעלו בו עשבים אינו איסור מדאורייתא. והביא טעם לדבר, וז"ל: "אע"פ שמגביהו מן הקרקע והרי מבטל יניקתו, משום כבוד הבריות – שרי, אבל שלא לצורך קינוח – אסור. הלכך האי עציץ נקוב שמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות – חייב משום תולש מדרבנן. או אם מונח ע"ג יתידות והניחו ע"ג קרקע – חייב משום נוטע ומדרבנן אע"ג דמונח ע"ג יתידות יונק מן הקרקע קצת, הלכך מדאורייתא אין חייב משום תולש ומשום נוטע, פר"י", עכ"ל.

אך נראה מדברי הרמב"ם דלא ס"ל כרש"י, שכן כתב (הל' שבת פ"ח ה"ד), וז"ל: "גבשושית של עפר שעלו בה עשבים, הגביהה מעל הארץ והניחה ע"ג יתידות – חייב משום תולש. היתה ע"ג יתידות והניחה על הארץ – חייב משום זורע", עכ"ל.

מבואר מדברי הרמב"ם דס"ל כפשט לשון הגמ', דהיכא דהגביה הפרפיסא – איכא איסור דאורייתא וחייב משום תולש, וכן ביאר הרב המגיד.

אלא שא"כ היא דעת הרמב"ם, יש להבין איך ביאר את דברי ריש לקיש שצרור שעלו בו עשבים – מותר לקנח בו, וכי משום כבוד הבריות נתיר איסור דאורייתא?! וכקושייתו של רש"י. ובאמת, הרמב"ם השמיט דין זה דצרור שעלו בו עשבים. ומצינו כמה ביאורים באחרונים בדעת הרמב"ם. המגיד משנה מתייחס לעניין השמטת הרמב"ם את דין קינוח בצרור שעלו בו עשבים, וז"ל: "ורבינו לא הזכיר היתר קינוח בצרור שעלו בו עשבים, והוא מבואר במימרא דרבי שמעון בן לקיש הזכרתיה למעלה. ואפשר שדעת רבינו ז"ל היא, שההיתר הוא כשהצרור מונח ע"ג יתידות, ונסמך על מה שכתב בפרק כ"ו הלכה ה': 'היה לפניו צרור' וכו'. ואע"פ שלא נזכר שם צרור שעלו בו עשבים, כיון שמונח על יתידות – אין איסור מחמת העשבים", עכ"ל.

כלומר, שהרב המגיד מבין בדעת הרמב"ם, שמה שאמר ריש לקיש דצרור שעלו בה עשבים – מותר לקנח בה בשבת מדובר בצרור המונח כבר על יתדות, ומשם הוא לוקח ולשם הוא מחזיר, ולכן אינו חייב משום תולש ומשום נוטע. ולכן אין אלא חשש שע"י הקינוח יתלשו עשבים, ובזה שרי כיון שאינו מתכוון.

א"כ מבואר דעת הרמב"ם על פי המגיד משנה, שאם הגביהה מהקרקע גבשושית עפר שעלו בה עשבים או צרור שעלו בה עשבים – יש בזה איסור דאורייתא משום תולש, והטעם משום שכאשר הגבשושית או הצרור מונחים על הקרקע היניקה של העשבים מהקרקע היא חזקה יותר, וכאשר הוא מגביהו משם הרי זה כניתוק העשב ממקום חיותו וחייב משום תולש.

מיהו, האור שמח על הרמב"ם (שם) מבאר ביאור אחר בדעת הרמב"ם, וז"ל: "גבשושית של עפר חייב משום תולש – פירוש דוקא בגבשושית של עפר, כשהיא מונחת ע"ג עפר בטילה היא להעפר, וגדילה מלחלוחית העפר, ולכן כי מיעט יניקתה – חייב. אבל צרור שעלו בו עשבים, אם מונח ע"ג קרקע – שרי לטלטלו ולקנח בו, דהעשבים מלחלוחית הצרור רבו, והצרור הוא דבר אחר מהעפר ומובדל ממנו. ומה שנתלש ממנו העשבים זה הוי דבר שאינו מתכווין. ופרפיסא דסבר לומר דשרי לטלטולי היינו שמונח ע"ג יתידות, אבל צרור אפי' מונח ע"ג קרקע". כלומר, דס"ל לחלק בין גבשושית של עפר – שאסור להניחה ע"ג יתדות כיון שיניקתה מהקרקע, לבין צרור שעלו בו עשבים – שהוא מנותק מהקרקע.

אלא שיש דוחק לבאר את דבריו בדעת הרמב"ם, שכן הרמב"ם (הל' שבת פכ"ו ה"ה) כתב: "היה לפניו צרור וחרס – מקנח בצרור", ואי שרי לקנח בצרור שעלו בו עשבים, אף אם הוא מונח ע"ג הקרקע, אמאי נקט הרמב"ם צרור סתם ולא כתב צרור שעלו בו עשבים, דאיכא חידושא טפי.

ועיין במרכבת המשנה (שם) שכתב לחלק בין מגביה פרפיסא או צרור שעלו בו עשבים ומניחו ע"ג יתידות לזמן מרובה, דחשיב עקירה, לבין מגביה צרור שעלו בו עשבים רק לקינוח שהוא זמן מועט, דלא חשיבא עקירה. אך קושייתינו על האור שמח קשה אף לביאור זה. עיין לקהילות יעקב להגרי"י קנייבסקי (גיטין סימן ו') מה שכתב לחלק בזה. מיהו, בב"י (סי' שי"ב) הביא את דברי הרב המגיד בדעת הרמב"ם, וס"ל בדעת הרמב"ם שצרור שעלו בו עשבים – אסור להגביהו מעל גבי הקרקע כדי לקנח בו והוי איסור דאורייתא משום תולש, ורק אם מונח ע"ג יתידות – שרי לקנח.

היוצא מדברינו הוא, שנחלקו רש"י והרמב"ם במגביה עציץ נקוב או צרור שעלו בו עשבים, ושם על יתידות, דלרש"י – ליכא איסור דאורייתא אלא רק מדרבנן, ולרמב"ם – איכא איסור דאורייתא משום תולש.

אם כן – בין לרש"י ובין לרמב"ם כשהגביה את העציץ מהקרקע והניחו על גבי שולחן זכוכית וכדו', כך שעשה הפסק מוחלט בינו ובין הקרקע – חייב משום תולש, וכן הוא הדין אם עשה פעולה הפוכה (אמנם לפי זה יש ליזהר שכאשר מקנח באותו צרור שלא יניח את כף ידו מתחת לצרור שלא יהא הפסק בין הצרור לקרקע, דאז חייב משום תולש וכדברי ההגהות אשר"י לעיל. עי' פמ"ג (א"א סי' שי"ב ס"ק ג'), וז"ל: "ויש לראות צרור שלוקח מקרקע בידו ממש ומפסיקם לגמרי מן הקרקע אין יונק כלל וגרע מהניח ע"ג יתדות וכעין זה יהא אסור לקנח").

[27] עי' הערה כ"ו לעיל במחלוקת בין רש"י לרמב"ם. בשו"ע כתב (סי' שי"ב ס"ג), וז"ל: "צרור שעלו בו עשבים – מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, שאף אם יתלשו ליכא איסורא, דדבר שאין מתכווין הוא". ומבואר דהגבהת צרור שעלו בו עשבים הוי איסור מדרבנן, דאי מדאורייתא לא הוי שרי להגביהו משום כבוד הבריות. אם כן דעת מרן כדעת רש"י הנ"ל. אמנם במקום אחר כתב (סי' של"ו ס"ח): "עציץ אפילו אינו נקוב – יש ליזהר מליטלו מעל גבי קרקע ולהניחו ע"ג יתידות או איפכא, בין שהוא של עץ בין של חרס", עכ"ל. ויש להבין, מדוע אסר השו"ע אפילו בעציץ שאינו נקוב? שהרי בסימן שי"ב נקט כשיטת רש"י והגבהת עציץ אפילו שהוא נקוב – היא מדרבנן, וא"כ הגבהת עציץ שאינו נקוב הוא גזירה לגזירה!

לביאור דברי השו"ע נקדים ונבאר מחלוקת רש"י ותוס' לגבי עציץ מחרס ומעץ, דבגיטין (ז' ע"ב) פי' רש"י דעציץ של חרס אע"פ שאינו נקוב – כנקוב דמי, ובשל עץ בעינן שינקב כדי שיחשב כמחובר לקרקע. הטעמים לדבריו הם: א. כיון דחרס הוא מאדמה והריהו כאילו נקוב. ב. מפני שהוא מחלחל. אבל התוס' (ד"ה עציץ) מביא דר"ת ס"ל איפכא: דבשל עץ אע"פ שאינו נקוב – כנקוב דמי, ובשל חרס דווקא הוא דבעינן נקוב ליחשב כמחובר לקרקע. ובשו"ע חו"מ (סי' ר"ב סעי' י'-י"ב) מובאת לכאורה מחלוקת בין השו"ע והרמ"א, שהשו"ע ס"ל דגם בעץ וגם בחרס בעינן נקוב, ואילו הרמ"א הביא את מחלוקת רש"י ותוס' שם, וז"ל שם: "היה לאחד עציץ נקוב וזרעים שבו לאחר אם הקנה בעל העציץ עציצו לבעל הזרעים, כיון שמשך קנה. הקנה בעל זרעים זרעיו לבעל העציץ – לא קנה עד שיחזיק בזרעים עצמם. היה העציץ והזרעים שבו הכל לאחד והקנה שניהם לאחר, החזיק בעציץ לקנות הזרעים – אף העציץ לא קנה, החזיק בזרעים – קנה העציץ (וי"א דדוקא בשל עץ בעינן נקוב אבל של חרס אינו נקוב כנקוב דמי (רש"י פ"ק דגיטין) (וי"א איפכא) תוס' שם)".  ועי' עוד בעניין זה בב"י (סי' של"ו), ובב"י יו"ד (סי' צ"ד), ובב"י חו"מ (סי' ר"ב), ובשו"ע ביו"ד (סי' רצ"ו סעי' י"ב-י"ז).

ולפי הנ"ל אפשר לבאר את דברי השו"ע בהלכות שבת, שמה שכתב השו"ע (סי' שי"ב סעי' ג') שמותר לקנח בצרור שעלו בו עשבים, היינו משום דס"ל כרש"י שבהגבהת הפרפיסא ליכא איסורא דאורייתא, כיון שעדיין יונק הוא מהקרקע, ולכך משום כבוד הבריות התירו לו לקנח. וכ"כ המג"א (סי' שי"ב סק"ג) בפשיטות דהשו"ע ס"ל כרש"י.

והא דפסק השו"ע (סי' של"ו סעי' ח') שעציץ אפילו שאינו נקוב יש להיזהר מליטלו מע"ג קרקע ולהניחו ע"ג יתידות, כיון דחשש גם לשיטת רש"י דס"ל שעציץ מחרס אעפ"י שאינו נקוב – חשיב כנקוב, וגם חשש לשיטת תוס' שעציץ מעץ אעפ"י שאינו נקוב – חשיב כנקוב, ולכן אסר השו"ע בין בעציץ מחרס ובין בעציץ מעץ, אעפ"י שאינו נקוב (וכ"כ בבאור הגר"א שם ס"ק י', רע"א שם ס"ק ו', בה"ל שם ד"ה "אפילו אינו נקוב").

[28] מיד כשהגביהו מן הקרקע עבר איסור, ואם יחזירו אח"כ אפילו למקומו הראשון – לא יתקן את האיסור שעשה, אלא אדרבה – יעבור על איסור נוסף.

[29] עי' לעיל הערה כ"ו.

[30] עיין לעיל הערה כ"ד.

[31] משנה עוקצין (פ"ב מ"ט), וז"ל: "קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ – טהורה", וביאר רע"ב שמדובר שנטע את הקישות בעציץ שאינו נקוב (שאז דינה כמאכל תלוש), והוכשרה שם לקבל טומאה, ונטמאה, ואח"כ גדלה הקישות וענפיה יצאו חוץ לעציץ – נטהרה, כיוון שנחשבת כמחוברת לקרקע, שיונקת ושואבת מהקרקע שחוץ לעציץ ואין טומאה במחובר. וברש"י חולין (קכ"ח ע"א), וז"ל: "קישות שנטעה בעציץ – שאינו נקוב כתלושה דמיא ומקבלת טומאה כשאר אוכלין או אם היתה טמאה הרי היא בטומאתה, ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקין מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ" (ועי' משנה למלך הלכות ביכורים פ"ב ה"ט). וכ"כ הח"א (כלל י"ב אות ב'). כה"ח (סי' של"ו ס"ק נ"א). ועי' חזו"א (הלכות ערלה סי' א' סעי' ט"ז אות ט').

[32] עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ה סימן ה').

[33] עיין לעיל הערה כ"ו, כיון שכשעובר תחתם מנתק את יניקתם מהקרקע והוי כתולש.

[34] כיוון שיש כאן ספק איסור. ועוד, כיון שיכול להיות שפרחים אלו הם מלאכותיים, ועוד, לאו אדעתיה ואינו מתכוון לזרוע או ליטוע.

 [35] כתב השו"ע (סי' של"ו סעי' י'), וז"ל: "הדס מחובר – מותר להריח בו; אבל אתרוג ותפוח וכל דבר הראוי לאכילה – אסור להריח בו במחובר שמא יקוץ אותו לאכלו". ובכה"ח (שם ס"ק ס"א) כתב: "והגם לפום דינא קיימא לן כפסק השלחן ערוך דמותר מכל מקום העולם נוהגין להחמיר, ואפשר דטעמא משום שמא ישכח ויפרוך בעלין ויתלשו ויתחייב משום תולש". ועיין מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק צ"ד סעיף מ"א ובהערה מ"ט שם). ועוד סחור סחור אמרינן לנזירא ולכרמא לא תקרב (שבת י"ג ע"א ועוד).

[36] עי' שו"ע (סי' של"ו סעי' י"ב), וז"ל: "תאנים שיבשו באיביהן, וכן אילן שיבשו פירותיו בו, התולש מהם בשבת – חייב, אע"פ שהם כעקורים לענין טומאה". ועיין הערה כ"ד.

[37] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ק"ב), וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ד הערה נ"ג).

[38] שו"ע (סי' של"ו סעי' ד), וז"ל: "יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח". ועי' כה"ח (שם ס"ק ל"ה), וז"ל: "ואף על פי שלא היו גשמים מנטפין בשעת השלכת הזרעים, דכיון שהוא מקום הראוי לירד בו גשמים הוי כמו זורע דאין הגשמים ודאים, ואף על פי כן מיחייב, משום דהוייא מלתא דשכיחא שהגשמים יורדים".

[39] כתוב בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי – חייב משום זורע. הנוטע, המבריך, וכו', והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי – חייב משום זורע". ומפרש שם הקרבן עדה: "כל דבר שהוא מבחיל את הפרי – שמסייע לבשל ולגמור הפירי. והעושה בתים וכו', וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או הצנה", עכ"ל. וכן הוא בפירוש משניות לרמב"ם (שביעית פ"ב מ"ד ד"ה "ועושין להם בתים), וז"ל: "ועושין להם בתים – שעושין להן סככות כדי לשמרם מן הגשם בזמן שמזיקן או מן השמש", מוכח שגם אם עושה דבר שאינו בגוף האילן, דהיינו שבונה סוכה כדי להגן על האילן – חייב משום זורע.

[40] ראה בהערה ל"ט.

[41] ראה בדברי הירושלמי (הובא לעיל הערה ל"ט) וכתב בשביתת השבת (זורע י') על דברי הירושלמי, וז"ל: "והנה אלה הדברים הם רק לסלק היזק מהאילנות, ומכל מקום חייב משום זורע, ע"כ מי שיש לו עציץ זרוע בחלון – אסור לפתוח או לנעול החלון או לפרוס סדין אם יש בזה תועלת להצמחים להגן מן הקור או להסיר המסך, כדי שתזרח עליהם השמש או שירדו עליהם גשמים". ולפ"ז ה"ה שאסור להזיז את הצמח מהחלון או להוריד את התריס כדי להגן עליו מפני השמש.

וכעין זה כתב החזון איש (שביעית סי' כ"ב, ס"ק א') לגבי שביעית, וז"ל: "אסור להסיר התקרה מעל הזרעים בשביעית דהוי תולדת זורע [ולפ"ז אף אם זרע ערב שביעית אסור להסיר התקרה בשביעית]. ועוד כשמסיר התקרה נמצא עביד איסורא למפרע דהוי זורע ע"מ להסיר וזו זריעה גמורה".

וע"כ יש לדון לגבי פתיחת חלון כדי שיכנס אוויר בשביל בני הבית והוי פסיק רישיה לתועלת הצמחים ואע"פ שקיי"ל דדבר שאינו מתכוון היכא דהוא פסיק רישיה אסור (ראה שו"ע (סי' של"ז סעי' א'), ועוד ראה בכה"ח (סי' ש"כ ס"ק ק') שכתב דהיכא דניחיה ליה הוי איסור תורה) מכל מקום יש להקל מכמה טעמים:

• בשו"ת מחזה אברהם (סי' נ"ב) לענין גן שמעליו גג ומכסה זכוכית אם מותר לפתוח את הגג בשבת כאשר מטרת הפתיחה כדי להכניס אוויר וחום, כתב (דלא כשביתת שבת וחזו"א הנ"ל) שבהסרת התקרה אין איסור תורה, וז"ל: "יש להעיר בזה להתיר, דמה שפותח הגג שיזרחו קרני השמש על הזרעים הוא רק הסרת מניעה דאינו עושה מעשה בידים שום פעולה בשמש או בזרעים רק שמסיר הגג שתוכל השמש לחמם הפירות והוא רק הסרת מניעה וי"ל דלא חשיב מעשה כלל ואין בו חיוב דאוריתא וכו' דהוי רק כגרמא דאמרינן בשבת (ק"כ ע"א) דגרמא שרי מדאוריתא וכו'. ועיין בשער המלך (הלכות כלאים פ"א) שמחלק ג"כ לענין כלאים דוקא היכי שעושה מעשה בגוף הזרעים ע"ש, ועכ"פ במסיר המונע לכ"ע י"ל דאין בו חיוב דאוריתא ומותר ע"י נוכרי במקום הפסד".

ויותר מכך צידד בשו"ת הר צבי (או"ח סימן רי"א) שבהסרת תקרה אין איסור, וז"ל: "וממילא דאין הכרח כלל לומר דהסרת תקרה יאסר משום זורע כמו שמצינו דעשיית תקרה אסרו משום זורע די"ל דגם עשיית התקרה גופא – אין זה זורע ממש, דאינו אלא גרמא בעלמא, אלא דמ"מ אסור משום דמחזי כזורע וכמו שאומר הנמוקי יוסף לגבי מזבל בשבת דכל איסורו איננו אלא משום דנראה כזורע דבאמת לאו כמאן דעביד בידים הוא, ומכיון דכל האיסור של עשיית בתים לזריעה הוא גזירה דרבנן שוב אין לדמות גזירות של חכמים זו לזו וכמו שכתב תוס' (שבת כ"ד ע"א). ובפרט דהסרת תקרה או מכסה לא ניכר כ"כ שיש כאן משום זורע ולא דמי כלל לעושה להם בתים דניכר טפי שכל מעשיו להגדלת כח הצמיחה, וכן נראה לי מהירושלמי דשבת הנז' דחשיב עשיית בתים לתולדה דנוטע ולמה לא חשיב נמי הסרת התקרה דהוי בכלל זורע וכן בפ"ב דשביעית דעושין להם בתים עד ראש השנה ולאחר ראש השנה אסור אמאי לא חשיב גם זה דמסירין את התקרה עד ראש השנה ולאחר ראש השנה אסור מכ"ז משמע דבהסרת תקרה ליכא משום זורע ודוחק לומר דתני ושייר", ועיי"ש. וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן מ"א) [א"ה: ועיין שם סי' י' אות ח' מה שהקשה על סברא זו].

• מצינו אחרונים שכתבו על דברי הירושלמי שאיסור עשיית בתים אינו מהתורה, כתב בשו"ת מחזה אברהם (שם): "ובאמת היה באפשר לומר דהא דחשיב הירושלמי המזהם לא חשיב ליה לענין דאוריתא שיהיה חייבים עליו מיתה וחטאת רק איסורא דרבנן קאמר, ואע"ג דמסיים חייב משום זורע י"ל דחיוב דרבנן קאמר וכו', וא"כ אין ראיה כלל מירושלמי דכולן דחשיב יהיה בהן חיוב מדאוריתא והרי חזינן דהרמב"ם פ"ז מהל' שבת ופ"ח לא חשיב בכלל תולדת זורע רק זרע ונטע והבריך והרכיב וזמר ע"ש והשמיט כל הני דחשיב בירושלמי ונראה דס"ל דהני דחשיב בירושלמי חוץ מהני שחשב הרמב"ם לא הוי רק מדרבנן", וכן כתב בשו"ת הר צבי שם דלא הוי בעשיית בתים איסור תורה רק איסור דרבנן, וראה בהערה מ"ד.
• עוד יש להסתמך על דברי הרשב"א הביאו הבית יוסף (סימן שט"ז), וז"ל: "תנן בסוף פרק האורג (ק"ו ע"ב) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו – הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וכתב הר"ן (ל"ח ע"א ד"ה "מתני' השני") בשם הרשב"א (ק"ז ע"א סוד"ה "אף") דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא – מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן, דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת?! ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד – אסור, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי, ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו – מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו".

וכתב החיי אדם (כלל ל' סעי' ב'): "צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח, אף על גב שאינו ניצוד שם – מכל מקום אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונראה לי דבזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר – מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור, כיון דאין בו צידה דאורייתא, אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף, דשייך בו צידה מדאורייתא – אסור, אע"ג שאין מכוון כלל, דהוי פסיק רישיה". ובנשמת אדם שם (ס"ק א') כתב: "עיין בב"י סוף סי' שט"ז כתב בשם הרשב"א שהתירו לנעול ביתו לשמרו, אף על פי שעל ידי זה ניצוד הצבי, כיון שאין דעתו כלל לשמירת הצבי, והר"ן תמה עליו שהרי הוא פסיק רישא, ע"ש. ונ"ל דס"ל לרשב"א דכיון דהוי פסיק רישא, דלא אכפת ליה כלל אם יצא, ומשום שמירת ממונו מתיר כדעת הערוך. אך מה שנראה מלשון רשב"א דאפי' ניחא ליה ג"כ בשמירת הצבי מתיר, כבר תמה עליו הר"ן ואוסר אפי' אם אינו מתכוין כלל, דאזיל לשיטתו שכתב בפרק ח' שרצים, ודחה ראיות הערוך. ועכ"פ אף דבצבי ושאר עופות בודאי אין להקל כדעת רשב"א, מ"מ בצפור דרור, דאין בו צידה דאורייתא בבית כמפורש ברמב"ם ושאר פוסקים, יש לסמוך במקום צער אם אין כוונתו כלל לשמירת הצפור, דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה בדרבנן". וראה במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק ד') שהביאו דבריו להלכה.

וראה בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן כ"ג) שכתב לבאר דברי הרשב"א, וז"ל: "ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קושיא הנז' שהקשה משבת דף קל"ג תירוץ נכון, דהרשב"א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מנכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבא מנכרה מילתא שנועל לשמרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שם, ואף על פי שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נברר ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס"ל אף על פי שהוא מתכוין לצוד, כיון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר, משא"כ בבהרת, הנה האיסור נראה להדיה במעשה הקציצה כי אנחנו רואין אותו קוצץ בהרת ואף על פי שהוא עושה מצות מילה ג"כ ומתכוין גם בעבור זה, מאי אהני לן זה מאחר שהוא קוצץ בהרת להדיה, ומתכוין לכך, וזה ברור. ובזה ניחא לתרץ בעד הרשב"א מה שיש להקשות עליו עוד מכמה דברים שהם דבר שאינו מתכוין שנזכרים בגמרא ופרט אותם הרמב"ם ז"ל בהלכות שבת פרק א' הלכה ה', דברים המותרים לעשותן בשבת וכו', כיצד גורר אדם מטה וכסא וספסל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, וכן מהלך אדם על גבי עשבים בשבת ובלבד שלא יתכוין לעקור אותם, וכו' ורוחץ אדם ידיו בעפר הפירות ובלבד שלא יתכוין להשיר השער, וכו' וכן פרצה דחוקה וכו' ע"ש, וקשא להרשב"א אפילו אם יתכוין בכל הני לחפור חריץ ולעקור עשבים ולהשיר שער ולהשיר צרורות וכו' מה בכך, מאחר שהוא מתכוין ג"כ לדבר המותר. ובזה החילוק שכתבתי יבא נכון דבכל זה שאני משום דמעשה האיסור נעשית להדיה בלי שום תבונה, דהא קא חזינן לפנינו שהוא חופר ותולש ומשיר שער וצרורות, וכיון דהאיסור נראה להדיא במעשיו, לכך אם יתכוין לאיסורא, אף על גב דמתכוין נמי להיתרא אסור כי בזה יודה הרשב"א". וראה בשו"ת מחזה אברהם שם שנסמך גם על דברי הרשב"א הנ"ל היכא שמתכוין בפתיחת הגג גם להיתר.

• ועוד יש לצדד שאדם הפותח את חלון ביתו אינו בכלל עושה מלאכה כיון שאינו מתכוון לכך כלל שהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה שם בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ"נ דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב המגיד משנה בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".

[42] ראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פס"ט סעיפים ו', כ' ובהערות שם).

[43] ראה לעיל בהערה מ"א. ועוד שהכא קיל טפי דהוי גרמא בפסיק רישיה כמו שכתב בשו"ת הר צבי (או"ח סי' קל"ג) אם יש איסור בפתיחת חלון בשבת כנגד חדר השתילים, וז"ל: "מ"מ הרי בנ"ד בכה"ג שאינו מתכוין אעפ"י שהוא פסיק רישא יש לצרף בזה מה שכתב באבני נזר (או"ח סימן קצד) דלא מהני פסיק רישא לחשוב גרמא כמעשה".

[44] ראה בשו"ת חלקת יואב (סי' י'), וז"ל: "והנה ראיתי לירושלמי פרק ז' ה"ב דמתליע באילנות או סך בשמן – חייב עליהם בשבת, ומובא גם באור זרוע. ונראה לי דזה רק מדרבנן כי מן התורה לא חשיב מלאכת שבת רק אם על ידי המלאכה נעשה תיקון יותר אבל אם התיקון הוא שלא יתקלקל יותר לא חשיב מלאכה כלל כמבואר בש"ס ע"ז דף נ' ע"ב: אוקמא אילנא בשביעית – שרי. ועיין בריש במה טומנין שבת מ"ח ע"א דקאמר: אוקמי קא מוקים. ולא עוד, אלא לפי עניות דעתי אפי' אם עושה מלאכה גמורה בשבת למנוע הקלקול – מקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאין מתקן רק מונע שלא יתקלקל".

ובשו"ת הר צבי (או"ח סימן קל"ג) כתב דקודם שבא ההיזק מותר למנוע אותו, וז"ל: "בענין החשש שהוא גורם שלא יתרבו התולעים וכו', אם כי זה נכון שאעפ"י שמצינו לענין הרבה דברים שמבריח ארי שהוא סילוק הנזק לא חשיב מעשה, מ"מ לענין שבת גם מסלק ההיזק חשיב מעשה, וכמפורש בירושלמי פ"ז דשבת ה"ב: המזהם שמושחים האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים מן הריח וימותו חייב משום זורע – היינו דוקא כשהתולעים נמצאים כבר וכבר מקלקלים את האילן והוא עושה פעולה שיברחו ומסלק את ההיזק, מה שא"כ בנידון דידן שהתולעים עדיין אינם בעולם אלא חששא שבלי פתיחת החלון התולעים יתרבו מחמת חסרון אויר ועכשיו ע"י פתיחתו הוא מונע שלא יהיה מחוסר אויר ומונע שלא יתרבו התולעים ולא יבואו – בכגון דא אין זה מבריח ארי אלא גורם שהארי לא יבוא, ובכה"ג אין בזה סרך מלאכה כלל, ועדיף מסוגר את הדלת שלא יבוא הרוח ויכבה שמותר".

[45] ראה בהערה הקודמת.

[46] שבת (צ"ה ע"א), וז"ל: "תנו רבנן החולב והמחבץ… והרודה חלות דבש שגג בשבת – חייב חטאת, הזיד ביום טוב – לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר, וחכ"א: דאחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות… מ"ט דר' אליעזר? דכתיב (שמואל א יד, כז): 'ויטבול אותה ביערת הדבש', וכי מה ענין יער אצל דבש? אלא לומר לך – מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת, אף חלות דבש הרודה ממנו בשבת חייב חטאת". וכתב הרמב"ם (שבת פרק כ"א ה"ו), וז"ל: "התולש – חייב משום קוצר; לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו בשבת, מפני שהוא כתולש". ובשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ג), וז"ל: "אסור לרדות חלות דבש מהכוורת (פי' הקן שהדבורים עושים בו הדבש) מפני שדומה לתולש".

[47] משנ"ב (שם ס"ק מ"ח), וז"ל: "היינו שהחלות נתלשו ממקום חבורן בכורת ומונחין כך בתוכה ולא שייך תו עליהן שם מחובר, ע"כ יכול לרדותן מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גבם מסביב, אבל מ"מ אסור לרסקן ולהוציא הדבש מן השעוה דזהו בכלל מפרק [דדמי למוציא התבואה מקשיה], ואפי' יצא הדבש מעצמו – אסור עד לערב גזירה שמא ירסק בידים".

[48] ב"י (סי' שכ"א), וז"ל: "והא דשרי ליטול דבש הצף בכוורת דוקא בשזב מערב שבת, אבל אם זב בשבת -פשיטא שאסור". ובכה"ח (שם ס"ק פ"ה), וז"ל: "כשנתרסק מערב שבת אז אפילו הדבש זב ממנו בשבת – מותר, אבל כשלא ריסק מערב שבת והדבש צף שם אז יש חילוק, אם זב הדבש מערב שבת – מותר לאכול ממנו בשבת, אבל אם בשבת זב ממנו אפילו הוא זב ממילא – אסור". וע"ע שם (ס"ק פ"ג).