פרק קו – חולה שיש בו סכנה

חיוב הטיפול

• חולה שיש בו סכנה מצוה לחלל עליו את השבת לרפואתו, ומצווה על החולה לקבל טיפול כדי להתרפא אפילו אם יש בכך חילול שבת, וכל זאת כיון שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש.

המסרב בקבלת טיפול

• חולה שאינו רוצה לקבל טיפול למחלתו משום שכרוך בו חילול שבת – כופין אותו לקבל את הטיפול. ועוון גדול הוא ביד החולה להיות חסיד שוטה ולא להתרפא בשל העובדה שנעשות בשבילו מלאכות בשבת, ועליו נאמר (בראשית ט', ה'): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש"[1], שהרי לא ניתנה התורה אלא למען החיים, שנאמר: "אשר יעשה אותם האדם – וחי בהם". ודרשינן[2]: "וחי בהם – ולא שימות בהם".

חילול שבת ברפואתו

• עושים כל איסורים שבתורה כדי להציל את הנפש, חוץ משלוש עברות חמורות שחייב אדם להיהרג ולא לעבור עליהן ואינן נדחות מפני פיקוח נפש, והן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים[3].

זריזות בהצלת חולה

• הזריז לחלל שבת כדי להציל חולה שיש בו סכנה – הרי זה משובח[4].

חילול שבת שלא לצורך

• אדם שחילל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה, ומאוחר יותר התברר שלא היה צורך בכך – יש לו שכר טוב מאת ה' יתברך, כגון: אם הודיעו במכשיר הכוננות של מגן דוד אדום וכיו"ב שיש חולה במקום מסוים הזקוק לטיפול מיידי, והגיעו כמה אנשי הצלה ולא היה צורך בכך – לכולם יש שכר טוב מאת ה' יתברך שמו, ולכן מצווה לאנשי ההצלה המצויים בקרבת מקום להזדרז להגיע למקום החולה אף שיתכן שיגיעו כמה נוספים[5].

חילול ע"י גוי ואשה

• לבני ספרד מצוה להציל חולה שיש בו סכנה על ידי יהודי בשבת, אפילו אם ניתן להצילו על ידי גוי. אמנם, לבני אשכנז אם ניתן להצילו על ידי גוי בלי שהטיפול בחולה יתעכב – יצילו על ידי גוי. כשמצילים על ידי יהודי, עדיף להציל ע"י איש ולא ע"י אשה, ובתנאי שאין בכך עיכוב או חסרון בטיפול כלל[6].

חילול ע"י רב

• חולה שיש בו סכנה שיש לידו רב גדול הבקי ברפואה וכן רופא – מצוה על הרב לרפאו אפילו אם הדבר כרוך בחילול שבת, כיון שאם הרב לא ירפאו יראו זאת אחרים ויחשבו שאין  לרפא חולים בשבת[7].

שבת דחויה או הותרה

מיעוט בחילול שבת

• נחלקו הפוסקים אם השבת דחויה מפני פיקוח נפש או שהותרה לגמרי. דהיינו, האם השבת דחויה ומחללים את השבת כדי להציל את הנפש אך עדיין יש לנסות למעט באיסורים, או שהותרה ומחללים את השבת ואין צורך לנסות למעט באיסורים. ולהלכה נקטינן שהשבת נדחית משום פיקוח נפש, ולא הותרה לגמרי^[8].

חילול שבת מפני החמרת מצב החולה

• מחללים את השבת כדי לרפאות חולה שיש בו סכנה, ואפילו כדי שלא יחמיר חוליו או כדי לחזק אותו וכל שכן כדי שלא תטרף דעתו.

ואפילו אם יש ספק אם מניעת הטיפול תסכן את החולה – מחללים את השבת כדי להעניקו לחולה [מלאכות שסובלות דיחוי יעשו על ידי אינו יהודי או בשינוי].

טיפול שאינו חיוני

• טיפול שמניעתו מן החולה לא מסכנת את החולה – יש להחמיר לא לחלל את השבת במלאכה דאורייתא כדי להעניקו לחולה, אפילו אם הוא חולה שיש בו סכנה, אך מותר לעשותו על ידי גוי^[9].

שינוי בעשיית מלאכה

• בכל מקום שאפשר לשנות בעשיית המלאכה בלא שיש חשש סכנה ועיכוב לחולה – צריך לשנות ולא לעשות את המלאכה כדרכה, לפיכך, מומלץ לרופאים לברר אילו מלאכות יש בהם סכנה אם ישנו בעשייתם, ועל כן מותר להם לעשות אותם כהרגלם ואילו מלאכות צריך לעשותם בשינוי[10].

כתיבה דו"ח חולה

• רופא [או איש צבא] החייב לכתוב בשבת – עדיף שיכתוב בעט על נייר חלק אשר רישומו נמחק מאליו מכוח חולשת הדיו וחלקות הנייר (שהכתב נעלם  מאליו לאחר זמן המצוי במכון צומ"ת) וכן עליו לכתוב ביד שמאל, כיון שזה פטור אבל אסור רק מדרבנן. וכל היכא שאפשר למנוע איסור תורה – עדיף[11] צ[כיום לא מקובל כל כך להשתמש בעט בכלל, ובפרט בעט הנ"ל שיש סבירות שישכחו ולא יכתבו במוצאי שבת].

תלישת צמח לרפואה

• חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול צמח מסוים לרפואתו וצריך לתלשו מן המחובר – אם ניתן לתלשו בשינוי (כגון בעזרת שיניו וכדו') יש לעשות כן. אין אפשרות לתלשו בשינוי – מותר לתלשו כדרכו[12].

פינוי חולים לבית החולים בשבת

דרך פינוי חולה  

• מצוה לפנות לבית החולים חולה שיש בו סכנה בשבת, בין אם על ידי אמבולנס ובין אם על ידי אדם פרטי[13].

פינוי חולה בכוחות עצמו

• חולה שיש בו סכנה שצריך לנסוע לחדר מיון וכדו' בשבת – עדיף שיזמין אמבולנס ולא ינהג בעצמו[14].

פינוי חולה ע"י נהג יהודי

• לבני ספרד עדיף להזמין אמבולנס שנהגו יהודי ולא גוי. ולבני אשכנז, אם אפשר להסיעו באמבולנס שנוהג גוי בלא שהטיפול ישתהה – יסיעו על ידי גוי[15].

פינוי חולה ע"י נהג גוי

• במקום שיש נהג כונן אמבולנס קבוע שהוא גוי – גם לבני ספרד אין צורך לחפש נהג יהודי שינהג את האמבולנס אלא יסעו עם הנהג הגוי.

חזרת אמבולנס למקומו

• נהג אמבולנס יהודי שהוזמן לפנות חולה לבית החולים – מותר לו לחזור לתחנת האמבולנסים אם חוזר לשם לצורך יציאה לקריאה נוספת [כגון: אם יש צורך במנוחה בשביל הקריאה הבאה או לצורך השלמת ציוד, וכן אם מיקום התחנה מאפשר הגעה מהירה למקומות רבים וחוזר לשם כדי שיוכל להגיע מהר יותר בקריאה הבאה וכדו']. אך אסור לו לחזור לתחנה בשבת אם חוזר לצורך עצמו [ולא לצורך הקריאה הבאה], אלא ימתין בבית החולים עד לקריאה הבאה.

 פינוי חולה לבי"ח בניגוד לרופא

• חולה שרופא אומר שאין בו סכנה ובכל זאת הוא מתעקש להתפנות לבית חולים – מותר לפנותו לבית החולים תוך כדי חילול שבת, כיון ש"לב יודע מרת נפשו", ובוודאי שמותר לפנותו לבית החולים כאשר המטפל אינו רופא מומחה או שאינו רופא כלל^[16].

נסיעת קרובי משפחה של חולה

ליווי חולה לבית החולים

• חולה שיש בו סכנה שמפונה לבית החולים בשבת – מותר לאדם שיכול לסייע בטיפול או בצרכי החולה להצטרף לנסיעה, אך אם אינו יכול לסייע כאמור – אסור לו להצטרף לנסיעה[17].

פינוי חולה עם ליווי

• חולה שיש חשש סביר שאם לא ילוו אותו עלולה להטרף דעתו [כגון: ילד קטן או יולדת], וכן חולה שדורש שילוו אותו – מותר ללוותו לבית החולים, אפילו אם המלווה אינו יכול לסייע בצרכי החולה[18].

נסיעת קרובי החולה  

• קרובי משפחה של חולה שיש בו סכנה שמכירים את מחלתו, וחושבים שיש ביכולתם להוסיף מידע רפואי לצוות הרפואי בבית החולים – מותר להם לנסוע לבית החולים בשבת.
• אסור לקרובי משפחה לנסוע לבית החולים בשבת, כדי שהחולה יתעודד כשיראה אותם^[19], אמנם במקום שיש חשש טירוף הדעת וכפי שנתבאר לעיל – מותר לנסוע.

• חולה שיש בו סכנה – אסור לקרובי משפחתו לנסוע בשבת כדי "להיות לידו" בבית החולים, גם אם חושבים שהצוות הרפואי יעשה את עבודתו בצורה טובה יותר כשיראה שקרובי החולה נמצאים ליד החולה, כיון שחזקה על הרופאים שעושים את תפקידם בנאמנות[20].

לענות לטלפון עקב חולה מאושפז

• הורה לילד המאושפז במחלקה לטיפול נמרץ, השובת בבית ושומע את הטלפון מצלצל – אם ההורה הינו איש רפואה [כגון: רופא או אח וכדו'] מותר לו לענות לטלפון בשבת, כיון שיכול לסייע בטיפול שהרי הוא מכיר את המצב הרפואי של בנו ואת המשמעויות הרפואיות. אך אם ההורה אינו איש רפואה – אסור לו לענות לטלפון בשבת [רופא העונה לטלפון בשבת מותר לו לשאול ולברר כל חפצי החולה ואינו צריך לקצר בשיחתו].

ביטול הזמנת אמבולנס

• הזמינו אמבולנס לפנות חולה שיש בו חשש סכנה לבית החולים [כגון: שהתעלף או קיבל התקף אפילפטי וכיו"ב], ובעוד שהאמבולנס נמצא בדרך אל החולה, התחיל להרגיש טוב יותר או שהגיע אליו רופא ונתן לו תרופה וכעת אינו צריך להתפנות לבית החולים – מותר להתקשר למוקד ההצלה בשינוי ולבטל את הקריאה, מכמה טעמים: א. עם ביטול הקריאה הנוכחית יתפנה הצוות לטפל בחולים אחרים. ב. כיון שצוות ההצלה הוא כעין שלוחו של המזמין, וכך לא ימשיכו לחלל את השבת בלא צורך.

ביטול הנ"ל בנהג גוי

• הזמינו אמבולנס בחו"ל ונהג האמבולנס גוי והוטב לחולה כנ"ל, ואין חשש תקלה לפעם אחרת שלא יבואו[21] וכיו"ב – שב ואל תעשה עדיף, ועל כן אין לבטל את הקריאה אפילו בשינוי[22].

אמבולנס לפינוי שיכור

• ככלל, מותר למוקד החירום לשלוח אמבולנס כדי לפנות שיכור בשבת, כיון שאין אפשרות לדעת את מצבו לפני שנבדק ויתכן שיש במצבו סכנה.

חילול שבת בפינוי שיכור

• שיכור שברור שאין במצבו כל סכנה – אסור לפנותו בשבת, אך מותר לפנות שיכור שאין במצבו סכנה באמבולנס, על ידי נהג גוי[23].

נסיעת אנשי צוות ביה"ח       

• אנשי צוותי ההצלה שעוסקים בהצלת חיים במשמרות ובשעות קבועות, אסור להם לכתחילה להגיע בשבת למקום עבודתם ברכבם הפרטי, מפני שניתן להתארגן מבעוד מועד למנוע את חילול השבת, וכפי שיתבאר להלן.

חזרת הנ"ל לבתיהם

• מותר לאנשי צוותי ההצלה להגיע למקום העבודה ולחזור לבתיהם בשבת, על פי ההנחיות כדלהלן:

1. להעסיק נהג גוי מערב שבת לביצוע נסיעות אלה.
2. להנחות את הנהג הגוי לנסוע במסלול קבוע ולעצור בתחנות קבועות, בהן יעלו וירדו עובדי ההצלה.
3. על הנהג לעצור בכל התחנות שנקבעו מראש גם אם אין עובדים בתחנה, וכן עליו לעצור בתחנות שנקבעו מראש גם בסיום המשמרת.

בתנאים אלה מותר לאנשי צוותי ההצלה לעלות ולרדת מן הרכב ללא חשש.

4. כל האמור מפני שניתן להערך לכך מערב שבת, אבל רופא או מנתח וכיו"ב שקיבל קריאה לבוא לבה"ח לצורך הצלת חיים, מותר לו לחזור על ידי גוי, ואם אין גוי, מותר לו לחזור ברכבו [ראה בהרחבה פרק ק"ח: "פיקוח נפש" סעי' י"ג].

הגבלת אנשי הצלה

• מותר להביא למקום העבודה בשבת כל כמות של אנשי הצלה שההנהלה החליטה שיש בה צורך עוד קודם השבת, אפילו אם בשבת עצמה נראה שאפשר להסתפק בכמות פחותה מכך[24].

נהיגת איש הצלה במקום צורך

• באופן שלא התארגנו מראש כפי ההנחיות שהובאו לעיל מכל סיבה שהיא, ויש צורך באנשי הצלה לצורך טיפול בחולים שיש בהם חשש סכנה – מותר להם לבוא ברכבם הפרטי וכן על ידי נהג ישראל, והזריז הרי זה משובח.

קביעת מצב רפואי של חולה

נאמנות אדם למצב חוליו

• חולה שיש אדם שאומר לגביו שהוא יודע שיש בו סכנה ואין שם רופא שמכחיש את דבריו – מאמינים לו ומחללים על החולה את השבת. ואפילו אם אינו אומר שברור לו שיש בו סכנה אלא רק שנראה לו שצריכים לחלל עליו את השבת, שומעים לו ומחללים עליו את השבת, משום שספק נפשות להקל^[25].

טיפול רפואי כשאינו מבין ברפואה

• מי שאינו מבין ברפואה ומגיש עזרה רפואית לחולה, צריך להזהר מאד שלא יזיק לחולה.

רופא מוסמך

• אדם שעבר הכשרה רפואית בנושא מסוים, נקרא "רופא" לגבי אותו נושא^[26].

חילול שבת במקום שנחלקו הדעות

• חולה שיש מחלוקת בין הרופאים לגבי מצבו, ואחד אומר שיש בו סכנה וצריך לחלל עליו את השבת והשני אומר שאין צורך לחלל עליו את השבת – שומעים לרופא שאומר שצריך לחלל עליו את השבת[27].

עדיפות בין הרופאים

• חולה שיש רופא מומחה שאומר שאין צריך לחלל עליו את השבת ורופא שאינו מומחה אומר שצריך לחלל את השבת – שומעים למומחה ואין מחללים עליו את השבת[28].

קביעת פארמדיק

• פארמדיק דינו כדין רופא שאינו מומחה מלבד בנושאים הקשורים להחייאה וטיפול נמרץ שדינו כרופא מומחה.

הכרעה כשיש מחלוקת הרופאים

• חולה שיש רופא אחד שאומר שצריך לחלל עליו את השבת, ושני רופאים שאומרים שאין צריך לחלל עליו את השבת – הולכים אחרי הרוב ואין מחללים את השבת^[29]. אמנם, אם רופא אחד שהוא מומחה אומר שצריך לחלל את השבת, ושני רופאים שאינם מומחים אומרים שאין לחלל את השבת  – שומעים בקול המומחה ומחללים עליו את השבת^[30].
• חולה שיש שני רופאים שאומרים שצריך לחלל עליו את השבת, אפילו מאה רופאים אומרים שאין צריך – מחללים עליו את השבת[31].

סמכות רופא גוי

• שומעים לרופא גוי ומרפאים את החולה ומחללים את השבת כדי לרפאות את החולה על פי דבריו. ואפילו אם כנגד הרופא הגוי עומד רופא יהודי ירא שמים שאומר שאין צריך לחלל את השבת – שומעים לרופא הגוי ומחללים את השבת^[32].

דברי החולה בניגוד לרופא

• חולה שאומר שאינו צריך לקחת מאכל או תרופה מסוימת ולחלל את השבת, והרופא אומר שצריך – שומעים לרופא[33].
• חולה שאומר שהוא צריך לקחת תרופה מסוימת ויש בזה חילול שבת, ומנגד רופא אומר שאינו צריך – שומעים לחולה. אמנם, אם הרופא אומר שתרופה זו תזיק לו שומעים לרופא^[34].
• חולה שאומר שהוא צריך לאכול מאכל מסוים ויש בזה חילול שבת, ורופא אומר שמאכל זה יזיק לו – שומעים לחולה[35].

חילול שבת לחולה שיכבד חוליו

• חולה שרופא אומר לגביו שאין בו סכנה כעת, אך צריך לתת לו טיפול רפואי הכרוך בחילול שבת ואם לא יקבל את הטיפול כעת ייתכן שיכבד עליו החולי ועלול לבוא לידי סכנה – שומעים לרופא ומרפאים אותו. ואפילו אם החולה אומר שאינו צריך לקבל טיפול זה בדחיפות – אין שומעים לו ומרפאים אותו בשבת^[36].

חולים מסוגים שונים

חילול שבת בספק פיקו"נ

• מצווה לחלל את השבת כדי להציל חיי אדם גם כאשר יש רק ספק פיקוח נפש, ואפילו אם יש כמה ספיקות. ומותר לעשות כל איסורי דאורייתא הנצרכים [מלבד ג' עבירות חמורות]^[37].

חילול שבת בספק הצלת חיים

• מחללים את השבת על חולה שיש בו סכנה גם כאשר רופא אומר שלא ברור שהפעולה תציל את חיי החולה[38].

חילול שבת ברפואה מוגבלת

• מחללים את השבת על חולה שיש בו סכנה אפילו כאשר ברור שהחולה לא יבריא ממחלתו, והרפואה תועיל לזמן מוגבל בלבד^[39].

חילול שבת בתינוק

• מחללים את השבת אפילו על תינוק בן יומו שיש בו סכנה, ואפילו על עובר שבמעי אמו[40].

טיפול ב"ביצית"

• ביצית מופרית שעדיין לא הוחזרה לרחם האשה – אסור לחלל עליה שבת, אפילו אם יש בכך צורך חיוני להצלחת ההפרייה^[41].

חילול שבת בחולה מחלל שבת

• מחללים את השבת על חולה שיש בו סכנה גם אם אותו חולה מוחזק למחלל את השבת בפרהסיא[42].

חילול שבת בחולה גוי

• מותר כיום לרופא יהודי לחלל את השבת כדי לרפא גוי שהוא חולה שיש בו סכנה בשבת, משום דרכי שלום, ונכון שיכוון הרופא שמטרת המלאכה רק מפני דרכי שלום ולהציל עצמו או יהודים אחרים^[43].

סוגי חולי

טיפול בחולה נפש

• חולה נפש שיש חשש שיזיק לעצמו וכן אדם הסובל מחרדות ויש חשש שיתקף בחרדה ויסתכן – מותר לתת להם את הטיפול הנדרש אפילו אם הוא כרוך בחילול שבת, כדין חולה שיש בו סכנה[44].

חילו שבת במכה פנימית

• מחללים את השבת על חולה שיש לו מכה פנימית [בתוך הגוף], דהיינו מן השפה ולפנים וגם השיניים בכלל, אפילו כאשר אין שם רופא שאומר שזו מכה שיש בה סכנה. אמנם, אם ברור שזו מכה שאין בה סכנה – אין מחללים עליו את השבת[45].

חילול שבת בכאבים

• כאבים בלבד בלי חולי ממש, אפילו הם כאבים פנימיים אינם נקראים מכה פנימית ואין הוא בגדר חולה שיש בו סכנה[46]. ומכל מקום, אדם שיש בגופו כאבים ואומר שחושש שהוא בסכנה בשל כאבים אלה – מחללים עליו את השבת[47].

חילול שבת בדלקת חניכיים

• אדם שיש לו דלקת חניכיים – מחללים עליו את השבת אם יש צורך מיידי בכך כמו בכל מכה פנימית[48].

חילול שבת לכאב שיניים

• אדם שיש לו כאב שיניים רגיל – אין מחללים עליו את השבת[49]. אמנם, אדם שיש לו כאב שיניים ומצטער עד שחלה כל גופו ורוצה לעקור את השן הכואבת – מותר לומר לאינו יהודי לעקרה בשבת, ואם נראה שיש בזה חשש סכנה [כגון: דלקת חניכיים, נפיחות, חשש זיהום וכיו"ב] – מותר לרפאותו גם על ידי ישראל[50].

טיפול בנחבל בגופו

• אדם שנחבל ויש חשש לזיהום המקום – מותר להעניק לו טיפול שימנע את זיהום המקום, אפילו אם הטיפול כרוך בחילול שבת^[51].

טיפול בשבר

• אדם שנשברה עצם בגופו, בין אם זה שבר ביד ובין אם ברגל או במקום אחר בגוף – חייב לפנות בזריזות ובהקדם האפשרי לקבלת טיפול רפואי גם אם הדבר כרוך בחילול שבת^[52].

טיפול בעצם שזזה ממקומה

• עצם שזזה ממקומה באופן שאין חשש סכנה – מותר להחזירה למקומה בשבת. אמנם, יש להיזהר לא לסוך את המקום בשמן משום איסור רפואה, ובאופן שיש חשש סכנה – מותר לעשות כל הנדרש על מנת לרפאותו^[53].

טיפול בבלע דבר מסוכן

• אדם שבלע חומר רעיל [כגון: נפט, פרי מורעל, צמח ארסי, כדורים בכמות גדולה] או מחט וכדו' – נחשב חולה שיש בו סכנה ומחללים עליו את השבת[54].

טיפול בנפגע מבעלי חיים

• אדם שנשכו בעל חיים, כגון: כלב משוטט, נחש, עקרב וכיו"ב – מותר לחלל עליו את השבת, אפילו אם יש ספק אם זהו בעל חיים ממית או לא[55].
• אדם שנעקץ על ידי צרעה, דבורה וכדו' – אין מחללים עליו את השבת, כיון שאין זו עקיצה שיש בה סכנת חיים. אמנם אדם שסובל מרגישות יתר לעקיצה מסוג זה – מחללים עליו את השבת כדין חולה שיש בו סכנה.

חום גבוה

• אדם שיש לו חום גבוה – מחללים עליו את השבת במה שיש צורך לרפואתו[56].

חום לתינוק

• תינוק שיש לו חום – מחללים עליו את השבת במה שיש צורך לרפואתו אפילו אם אין החום גבוה מאוד, ואפילו אם החום גבוה מן הרגיל במעלה אחת בלבד – מחללים עליו את השבת, כיון שיש בזה חשש סכנה^[57].

טיפול בדלקת עיניים

• אדם שיש לו דלקת עיניים חריפה, עד שמעיניו זולגות דמעות וכיו"ב, הוי סכנה ומותר לחלל עליו את השבת, כיון שמחלת עיניים מסוכנת ללב[58].
• אדם שיש לו דלקת עיניים – מותר לו לטפטף טיפות עיניים לתוך עיניו בשבת. אמנם, לעניין משחה – מוטב שיניח את המשחה בלא שימרח אותה, אמנם אם הרופא אומר שיש צורך למרוח מתחת לעפעף של העין – מותר אף למרחה בשבת.

טיפול בחשש הנ"ל

• אדם שיש חשש שיש לו דלקת עיניים – למרות שאין זה וודאי שיש לו דלקת עיניים, מותר לו לטפטף טיפות עיניים לתוך עיניו וכן לתת עליהם או לתוכם משחה, כפי שהתבאר לעיל.

טיפול בחש בעיניו

• אדם שיש לו מיחוש בעלמא בעיניו [כגון: עיניים דומעות מחמת אלרגיה או יובש בעין וכיו"ב] – אסור לו לטפטף טיפות עיניים לעיניו בשבת וכל כיו"ב, כיון שעושה כן לצורך רפואה, וגזרו בזה משום שמא יבא לשחוק סממנים^[59].

טיפול במיחוש גדול בעיניים

• אדם שיש לו מיחוש גדול בעיניו עד כדי כך שהוא בגדר של חולה שנפל למשכב או שנחלה כל גופו אף שברור שאין חשש סכנה – מותר לו לעשות רפואה בשבת וכגון לטפטף טיפות עיניים לעיניו בשבת וכל כיו"ב[60].

טיפול בחולה לב

• מותר לחלל את השבת ולעשות כל פעולה שנדרשת במקום שיש ספק אם יש צורך חיוני לריפוי של חולה לב, מאחר שכל חולה לב נחשב חולה שיש בו סכנה או שעלול להגיע לידי סכנה. ורמז לדבר: "כל דבר המסור ללב נאמר בו – ויראת", כלומר – כל דבר שקשור ללב צריך לשמור ולחשוש לגביו.

טיפול בחולה אסטמה

• חולה אסטמה שזקוק למכשיר אינהלציה חשמלי – אם ניתן להפעילו משך השבת כולה, מערב שבת עד מוצאי שבת ללא הפסקה, הנה מה טוב. ואם אין אפשרות להפעיל את המכשיר משך השבת כולה – יש לחבר את המכשיר לשעון שבת מערב שבת כך שיפעל בשעות הקבועות מראש. ואם אין אפשרות לחזות את זמני ההתקפות ולכן חיבור לשעון שבת לא יעזור – ניתן להפעילו ע"י שעון "גרמא" [כגון השעון של מכון צומ"ת].

טיפול בהתקף אסטמה

• אדם שאירע לו התקף אסטמה בשבת ואין לו מכשיר המחובר לחשמל משך השבת כולה וכן אין ברשותו שעון "גרמא" – מותר לו להפעיל את המכשיר בשבת בשינוי^[61], כיון שהוא בגדר חולה שיש בו סכנה, ובפרט ילדים קטנים.

אינהלציה לקטן

• תינוק שמשתעל בחוזקה והרופא אומר שצריך אינהלציה גם בשבת – עדיף לחבר את המכשיר לשעון שבת מערב-שבת, כך שיפעל בשעות קבועות מראש. ואם מדובר בהתקפות שיעול שאי-אפשר לצפותן מערב-שבת – עדיף להפעיל את המכשיר על-ידי שעון גרמא. וכשאין אפשרות להפעילו על-ידי שעון גרמא ויש חשש שמצבו יחמיר – יש להפעיל את המכשיר בשבת בשינוי[62].

טיפול בחולה סוכרת

• חולה המטופל באינסולין מוגדר לגבי שבת כחולה שיש בו סכנה[63], ולכן חייב לבדוק בשבת כפי הצורך את רמת הסוכר בדם, ובמידת הצורך להזריק את כמות האינסולין הנדרשת, וכפי שיתבאר להלן בהרחבה:

דרכי בדיקת סוכר

• ישנם כיום כמה סוגים בבדיקת סוכר: א'- בדיקה ע"י "סנסור" המשדר למשאבת האינסולין את רמת הסוכר בדם ללא כל התערבות של החולה. ב'- בדיקה ע"י מכשיר שמקרבו לחיישן (הקבוע על גופו של החולה) הקורא את רמת הסוכר בדם ללא הוצאת דם, אך צריך את התערבות החולה להדליק את המכשיר ולקרבו לחיישן. ג'- בדיקה ע"י מכשיר "גלוקומטר" – יש להוציא דם ולהניחו על המכשיר המודד את הסוכר^[64].
• לכתחילה יש להעדיף את הבדיקה בצורה הראשונה כפי שהובא בסעי' הקודם, מפני שאין החולה עושה פעולה כלל בשבת. במידה ואין באפשרותו, עדיף שיעשה את הבדיקה בצורה השניה כפי שהובא בסעי' הקודם, מפני שאינו עושה מלאכה של הוצאת הדם, וידליק את המכשיר בשינוי וכן יקרב את המכשיר לחיישן בשינוי^[65]. במידה ואין באפשרותו, מותר לחולה לבדוק בצורה השלישית שהובא בסעי' הקודם, וידקור להוציא הדם בשינוי, וידליק את "הגלוקומטר" בשינוי.

הזרקת אינסולין

• ישנם כיום כמה סוגי מכשירים להזרקת אינסולין: א'- משאבה להזרקת אינסולין ללא דקירה והוצאת דם. ב'- "עט מכני" שמזריק את הכמות הנדרשת. ג'- "עט אלקטרוני" המזריק את הכמות הנדרשת.
• במידה ולאחר בדיקת הסוכר נדרש החולה להזריק לעצמו אינסולין, יש לכתחילה להעדיף את המשאבה כפי שהובא בסעי' הקודם, וילחץ על המשאבה בשינוי. במידה ואין באפשרותו יש להעדיף את ה"עט המכני", ויעשה בשינוי. במידה ואין באפשרותו מותר להשתמש גם ב"עט האלקטרוני", ויעשה בשינוי.

בדיקת דם

• חולה שצריך לבצע בדיקת דם, אם אינה דחופה – ימתינו עד למוצאי שבת, ואם היא דחופה בשבת, אין צריך הרופא לחשב קודם הבדיקה כמה דם הוא זקוק בצורה מדויקת, מפני שאם יתעסק בכך לא יתרכז במלאכתו ונוגע לחשש סכנה.

דיני מאכל לחולה

אכילת בשר איסור

• חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול בשר לרפואתו ויש שם רק בשר איסור [נבלה או טריפה] ואין בשר כשר – שוחטים עבורו בהמה/עוף טהור ואין מאכילים אותו בשר איסור. וכמה טעמים לדבר :
• שמא יקוץ בו – חוששים שמא ייודע לו שהבשר שמאכילים אותו הוא בשר איסור ולא ירצה לאכלו.
• למעט באיסורים – באכילת בשר איסור יש איסור בכל כזית וכזית, ובשחיטה יש איסור אחד.

יחד עם זאת, כאשר צריך להאכיל את החולה בדחיפות ואי אפשר לחכות עד שישחטו, יפשיטו ימלחו וכו' ויכינו את הבשר לאכילה – צריך להאכילו בשר איסור^[66].

בשר איסור לחולה קטן

• חולה קטן שיש בו סכנה שצריך לאכול בשר לרפואתו ויש שם רק בשר איסור [נבלה או טריפה] ולא בשר כשר – אין שוחטים עבורו בהמה/עוף טהור אלא מאכילים אותו בשר איסור[67].

חולה שזקוק למעט בשר

• חולה שצריך לאכול בשר לרפואתו ומספיקה לו כמות קטנה של בשר, כגון: עוף או כבש קטנים – לא ישחטו עבורו עוף או כבש גדולים[68]. ומכל מקום, אם צריך להאכילו בדחיפות – אין השוחט צריך לחפש אחר עוף קטן דווקא[69].

דרך בישול מאכל לחולה

• חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול אוכל מבושל לרפואתו – מותר לבשל תבשיל עבורו בשבת, בין על ידי יהודי ובין על ידי גוי[70].

בריא בתבשיל הנ"ל

• תבשיל שבישלו יהודי בשבת, עבור חולה שיש בו סכנה – אסור לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאוכלו בשבת. אמנם, במוצאי שבת מותר לאכלו מיד, בין לחולה שאין בו סכנה ובין לבריא[71].

תבשיל שבישל גוי

• תבשיל שבישלו גוי בשבת עבור חולה שיש בו סכנה או עבור חולה שאין בו סכנה – מותר לחולה לאכלו בשבת עצמה, ובמוצאי שבת אסור לו לאכלו אלא אם אין לו אוכל אחר. ולבריא אסור לאכלו בין בשבת ובין לאחר השבת לעולם, משום איסור בישולי גויים, והכלים צריכים הכשר[72].

ריפוי ברפואות המוזכרות בחז"ל

• נחלקו הפוסקים בדין הכנה בשבת של רפואות המוזכרות בדברי חז"ל לצורך חולה שיש בו סכנה כשיש בכך חילול שבת: יש אומרים שגם כיום מותר להכין רפואות שנזכרו בחז"ל תוך כדי חילול שבת, ויש אומרים שכיום אסור להכינם בשבת, כיון שנשתנו הטבעים מזמן חז"ל. למעשה, אין לאדם רגיל לפסוק בדבר זה אלא יש לשאול חכם לגבי כל מקרה לגופו[73].

[1] כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ב'), ז"ל: "מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז – הרי זה משובח, והשואל – הרי זה שופך דמים", וראה בשו"ת הרדב"ז (חלק ד' סי' אלף קל"ט), ז"ל: שאלה שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו.

תשובה: הרי זה חסיד שוטה והאלהי"ם את דמו מידו יבקש, והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ה' מהלכות יסודי התורה: כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, אלא אפילו לדעת האומרים שמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר – הרי הוא במחיצת הצדיקים ומדת חסידות הוא ולזה דעתי נוטה. אפי' הכי בנדון דידן כ"ע מודו שמתחייב בנפשו דבשלמא התם איכא קדוש השם וגדולה בדת הקדושה שמסר נפשו עליה כאשר מפורסם במעשה דדניאל שמסר את נפשו על התפלה וחנניה מישאל ועזריה וכמה חסידים שמסרו נפשם ונתקדש השם על ידם. ואפילו בצנעא יש קידוש השם שהוא פרהסיא אצל העכו"ם אבל בנ"ד אין כאן קדוש השם כלל כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו. ותו דבשלמא התם הוא עובר העבירה אבל הכא אחרים מחללין את השבת והוא אוכל או מתרפא. ותו דבשלמא התם יש גדר וסייג שלא יעברו על התורה ועל מצותיה שהרי אומרים ראו כמה חשובה מצוה זו שפלוני מסר נפשו עליה והוא כעין סייג למצות. ובזה הדרך אני מתרץ ההיא דאלישע בעל כנפים שאעפ"י שהיה שעת הגזרה למה יצא לשוק ותפילין בראשו אבל בנדון דידן אין שום גדר דהא כולי עלמא ידעי דניתנה שבת לידחות אצל מי שיש בו סכנה למה שהוא צריך. וראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ו'), ז"ל: "ואם החולה בעצמו מתיירא שיעברו עליו את השבת כופין אותו ומדברים על לבו שהוא חסידות של שטות.

[2] יומא (פ"ה ע"ב).

[3] ראה גמ' (יומא פ"ב ע"א): "תנו רבנן: עוברה שהריחה בשר קודש או בשר חזיר – תוחבין לה כוש ברוטב, ומניחין לה על פיה. אם נתיישבה דעתה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה רוטב עצמה, ואם נתיישבה דעתה – מוטב, ואם לאו – מאכילין אותה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". ובשו"ע (יו"ד סי' קנ"ז סעי' א'), ז"ל: "כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה – יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת. וכו' ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל – חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא) (ב"י). אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו – יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה (על ישראל לבדם), (ב"י בשם נ"י), אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) – יהרג ואל יעבור".

[4] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ב'), ז"ל: "מי שיש לו חולי של סכנה, מצוה לחלל עליו את השבת; והזריז, הרי זה משובח; והשואל, הרי זה שופך דמים", וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ו'), ז"ל: "פירוש אותו האיש שהוא מתחסד וירא לחלל שבת בחולה כזה כי אם ע"י מורה הרי הוא שופך דמים שבעוד שהוא הולך לשאול יחלש החולה יותר ויוכל להסתכן והרי הכתוב אומר: לא תעמוד וגו' ובירושלמי איתא הנשאל הרי זה מגונה פי' משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו".

וראה בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' פ"ב) שאין חילול שבת בעבור חולה שיש בו סכנה בגדר "חטא כדי שיזכה חברך" אלא היא מצות עשה להחיות נפש, ולא בגדר חטא כלל, וז"ל: "ומה שהקשה ורמי דקלא דהרשב"א תירץ על קושית הראשונים למה נשחוט לחולה בשבת ולא נאכילהו נבלה, ותירץ משום דנבלה עובר על כל כזית וכזית, וקשיה למעלתו הרי הרשב"א ריש מסכת שבת הוא מהסוברים דאין אומרים לאדם חטא אפילו איסורא זוטא כדי שיזכה חבירך זכות גדול, וא"כ אמאי נחלל שבת בסקילה שלא יאכל הוא כמה כזית נבלה.

אי היה כאן עבירה זוטא או רבא היה מקום לקושיתו, אבל הכא אין עבירה אלא מצות עשה לחלל שבת או לעבור איסורים להחיות נפש, ואין חילוק אם החולה מפקח על עצמו או אחר בעבורו כל המפקח מקיים מצות עשה ודוחה שבת, כמו המל בשבת אין חילוק אי האב מל או אחר, כל הזריז מקיים מצות עשה, ולא שייך חטא בשביל שיזכה חבירך רק כגון לשחרר עבדו שיקיים העבד פריה ורביה [גיטין מ"א ע"ב], ומעולם לא מצינו שיהיה מצות עשה של זה דחויה כדי שיקיים זה מצות עשה של פריה ורביה, או כגון הדביק פת [שבת ד' ע"א] וכדומה שזה עובר עבירה בשביל זה, אבל הכא אינו עושה בשביל זה אלא בשביל עצמו שמוטל עליו לפקח על עסקי נפש, ולא נחתו הקדמונים לקושיא זו שנאכילהו נבלות ולא נשחוט מפני שאנחנו השוחטים, אלא אפילו היה הוא בעצמו השוחט נמי הוה קשיא להו כיון שדחוי' הוא שבת אצל פיקוח נפשות לדעתם טוב לבחור הדחיי' במועט האפשרי והיינו לאכול נבלה הקלה ולא לחלל שבת החמורה".

[5] ראה בגמ' מנחות (ס"ד ע"א), וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ז): "חולה שאמדוהו רופאים להביא לו גרוגרת אחת, ורצו עשרה בני אדם והביאו לו עשר גרוגרות בבת אחת – כולן פטורין מכלום, ואפילו הביאו בזה אחר זה ואפילו הבריא בראשונה, שהרי כולם ברשות הביאו".

ומצוי כיום שנודע בשכונה שיש יולדת או חולה מסוכן, והכריזו: "מי מוכן לנסוע לקחת את היולדת או את החולה הזה לבית החולים"? ועשרה אנשים באו ברכב. אף שיש רק חולה אחד ונוסע במכונית אחת ולא בעשר מכוניות, אין אומרים שתשעה אלה עשו עוון.

ומוסיף השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ט"ו): "ויש להם שכר טוב מאת ה'", כלומר, אם הוא חולה וצריך גרוגרת אחת וכולם רצו להביא – ודאי תבוא עליהם ברכה. ואף אם אחד הקדים והוא כבר אכל גרוגרת אחת ורואים שהוא כבר בריא, והמשיכו להביא עוד גרוגרות בחושבם שהחולה עדיין צריך, אעפ"כ גם הם יקבלו שכר טוב מאת ה', כי אם נאמר להם: הרי הוא כבר בריא ועברתם על איסור, יש לחוש שבפעם הבאה שהם יראו שיש חולה, לא ירצו ללכת על מנת לעזור, כי אולי מישהו אחר יקדים אותם, והם יעברו על איסור, ובשביל שילכו וירוצו בזריזות ויעשו את כל המצוה הזאת בלי חשבונות, אומר השו"ע שיש להם שכר טוב מאת ה'.

ולכך אומר השו"ע (שם סעי' י"ג): "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה – הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה", עיי"ש, וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ה).

[6] הגמ' ביומא (פ"ד ע"ב), ז"ל: "ואין עושין דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל, ואין אומרין יעשו דברים הללו לא על פי נשים ולא על פי כותיים אבל מצטרפין לדעת אחרת. תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז – הרי זה משובח. ואין צריך ליטול רשות מבית דין". ופירשו התוס' (שם ד"ה "ואפילו לגדולי ישראל"), וז"ל: "ואפילו היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה".

והרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ג) כתב, וז"ל: "כשעושים דברים האלו – אין עושין אותן לא ע"י גוים ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם".

ובטעם הדבר לדעת הרמב"ם, היינו, שפעם אחרת שיראו דבר מעין זה, יאמרו: אם פיקוח נפש דוחה שבת, אז אנו נעשה גם כשאין פיקוח נפש, ולכן אין מבקשים מהם שלא תהא השבת קלה בעיניהם.

אמנם הר"ן (יומא ד' ע"ב ד"ה "ואין עושים") מסביר באופן אחר – שאם נגיד לגוי או לקטן שיעשה את המלאכה, יש לחוש לפעם אחרת שיהיה פיקוח נפש ולא יהיה גוי או קטן, והאנשים יגידו: פעם שעברה היה פיקוח נפש והרב אמר להביא דוקא גוי או קטן, משמע שפיקוח נפש לא דוחה שבת, ורק על ידי גוי או קטן מותר, ועכשיו שאין גוי – אסור לחלל את השבת, ונמצא שגורם לתקלה, וכן על ידי נשים – אסור, דהיינו שאין לייחד נשים להצלת חולים, שמא יבואו להרהר ולומר: הם אינם רוצים לחלל את השבת ומכשילים אותנו ויבואו להתעצל בעשיית המלאכה ויסתכן החולה, אבל אם נזדמן לעשות על ידי נשים – מותר.

וראה בכסף משנה (שם), ז"ל: "גירסת רבינו בברייתא: עבדים במקום נכרים לדעת רבינו שפירש מפני שמצטרפים לדעת אחרת היינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם, היינו טעמא שייך בנשים ועבדים ולא בנכרים וקטנים כמ"ש הר' המגיד, משום דקטנים כשיגדלו ילמדו וידעו חומר שבת ואיסורו. וטעמא דאין עושין ע"י נכרים וקטנים שמא יאמרו הרואים: בקושי התירו פקוח נפש. ואין מתירים אותו לכתחלה ע"י המחוייבים במצות דילמא יבא הדבר שכשלא ימצאו נכרי או קטנים לא ירצו לחלל שבת ע"י גדולי ישראל. ודלא כהר"ן שכתב שהטעם שכתב רבינו שלא תהא שבת קלה בעיניהם קאי גם לקטנים, דא"כ יקשה אמאי פלגינהו תנא דברייתא בתרתי ונקט קטנים בהדי נכרים. ואיכא למידק בדברי רבינו שכתב שאין עושין דברים הללו אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם דמשמע ע"י שאר ישראלים – לא. וקשה דהא לא מיעטה הברייתא אלא קטנים ונשים ועבדים דוקא, לכך נ"ל דגדולי ישראל וחכמיהם דנקט רבינו, גדולים למעט קטנים, ישראל למעוטי נכרים וחכמיהם למעוטי נשים דדעתן קלה. כתב הרמ"ך שזה הטעם שנתן בעל ידי נכרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם וכי אין שבת קלה לנכרים ולדבריו חכם אחד יכול לצוות לנכרים שיעשה, והטעם הברור בעבור שאינם זריזים ואתו למפשע, עכ"ל. ובמה שביארתי דברי רבינו אין מקום לתמיהתו", עד כאן לשון הכסף משנה.

וראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ל"ג), וז"ל: "שלא לעשות וכו' – הטעם כתב הרא"ש משום דזימנין דליתנייהו ואתי ג"כ לאהדורי בתרייהו ומתוך כך יבוא לידי סכנה, וטעם זה שייך גבי קטנים ואינו יהודי. ואצל נשים איכא טעם אחר: שמא יאמרו שלא ניתן שבת לדחות אף בפקוח נפש ולכך מוסרין אותה להם, ויתעצלו בדבר, ומתוך כך יבוא לידי סכנה או שמא יקילו הנשים בדבר ויבואו לחלל שבת במקום אחר".

בין טעמו של הרמב"ם לטעמו של הר"ן תהיה נפקא מינה, כגון חולה שצריך מים חמים וצריך לשם כך להבעיר את הגז לצורך החולה, ובאה אשה ושמעה שצריכים לחמם מים בשביל החולה, והולכת להדליק את הגז, האם נמחה בה שלא תדליק או שנאמר שכיון שעושה מעצמה, שתעשה? שאם הטעם שלא תהא שבת קלה בעיניהן בפעם אחרת, אז באמת נגיד לה שלא לעשות, שלא יהיה קל בעיניהן שאם בפעם אחרת לחולה רק יהיה כאב בטן יש חשש שתדליק את האש בשבילו. אבל אם נאמר שהטעם שלא יתעצלו בחילול שבת, אז אדרבה, אם היא ממהרת לעשות את הדברים האלה – שפיר הוי.

למעשה כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ב), ז"ל: "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת",  וברמ"א (שם) כתב: "וי"א דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור ע"י שינוי – עושה ע"י שינוי, ואם אפשר לעשות ע"י אינו יהודי בלא איחור כלל – עושין ע"י אינו יהודי, וכן נוהגים, אבל במקום דיש לחוש שיתעצל האינו יהודי – אין לעשות ע"י אינו יהודי".

יש לדקדק בדברי מרן השו"ע שכתב: "משתדלים שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים", דהיינו שלכתחילה אנו מעדיפים יהודי גדול (ודלא כהרמ"א), אך אם אין לפנינו יהודי גדול, בוודאי שנעשה את המלאכה גם ע"י גוי או אישה או קטן ולא נמתין ונחכה עד שנמצא יהודי גדול.

וראה בט"ז (שם ס"ק ה'), ז"ל: "מצוה יש בדבר וגדולי ישראל יעשוה, ונמצא שיש איסור ע"י עכו"ם, ובישראל עצמם יש מעלה לעושה זה, כנלע"ד נכון. והבא לעשות ע"י עכו"ם המזומן, לכל הפחות יגלה לרבים באותו פעם שיש היתר לישראל עצמו אלא שהעכו"ם הוא מזומן כאן, אבל עיקרא דמילתא שלא ישגיח על העכו"ם כל עיקר אם רואה סכנה בבירור, ויש אפי' ספק הצלה, הזריז הרי זה משובח אם יעשה הוא עצמו, כי אף על פי שהעכו"ם לפנינו ועושה ההצלה מ"מ הישראל יעשנה טפי בזריזות. ואף שכתב רמ"א: 'וכן נוהגין' אין מזה ראיה, דלאו מנהג ותיקין הוא. גם מדברי הר"ן שמביא ב"י משמע כן, שכתב: שמא יבא הדבר כו' משמע דחש על העתיד אף על פי שעכשיו אין חשש", והביאו המשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ל"ז), וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק ע"ח), והיינו כדעת מר"ן שעדיף שישראל יעשה את המלאכה. ומכל מקום מנהג האשכנזים כדברי הרמ"א, וכך מובא בגר"ז (סי' שכ"ח סעי' י"ג), ועיין עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ד).

[7] ראה בהרחבה לעיל הערה ו'.

[8] הגמרא בפסחים (ע"ז ע"א) דנה אם טומאה דחויה היא בציבור או טומאה הותרה היא בציבור, ופירש רש"י (שם ד"ה "דחויה"): "אף על גב דאכשרה רחמנא למיתי בטומאה, לאו היתר גמור הוא, אלא היכא דלא משתכחי טהורין, וכיון דלאו היתר גמור הוא – בעיא ציץ לרצויי". כלומר, מדברי רש"י אנו למדים את ההגדרה, מה זה טומאה דחויה או טומאה מותרת. כי אם היא מותרת אין סיבה לחפש חומרות, וממילא לא צריך "ציץ לרצויי" כי היא מותרת. ואם נאמר שהטומאה דחויה, עלינו למצוא את כל האפשרויות להקריב קרבנות בטהרה, ורק אם אין ברירה אמרינן שהטומאה נידחת מפני הקרבנות, ומקריבין בטומאה. ולכן צריך את ה"ציץ לרצויי". וכך אומר רש"י אח"כ (שם ע"ט ע"א ד"ה "טומאה"), וז"ל: "טומאה דחויה היא בצבור – בקושי הותרה, וכל כמה דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה – מהדרינן". כלומר, גם אם קרבן ציבור דוחה אותה, היא בקושי הותרה, כי אינה היתר גמור, וכל כמה  שיכול לעשות טצדקי בכדי לא לעבור – צריך לעשות.

וא"כ יש לברר האם שבת במקום שיש פיקוח נפש דינה כמו טומאה והיא דחויה, או שבת דינה שהיא הותרה?

ובכסף משנה (הלכות שבת פ"ב ה"א) לומד מטומאה לשבת, וז"ל: "ומשמע בגמרא דהלכה כמ"ד דחויה היא, וכן פסק רבינו בפ"ד (הט"ו) מהל' ביאת המקדש, ומשמע דכי היכי דאיפליגו בטומאה הכי נמי איפליגו בשבת לגבי חולה אם היא דחויה או הותרה, וקי"ל כמאן דאמר דחויה".

וראה בתשב"ץ (ח"ג סי' ל"ז) שתמה: מה בכלל ההשוואה בין דין טומאה דחויה או טומאה הותרה לנידון אם שבת דחויה או שבת הותרה, הרי זה שני דינים נפרדים, וגם מי שסובר שטומאה דחויה היא ולא הותרה, הוא יסבור שהשבת הותרה ולא דחויה!

ומוכיח זאת מהגמרא ביומא (מ"ו ע"א), וז"ל: "גופא, אמר רב הונא: תמיד, תחילתו – דוחה, סופו – אינו דוחה. מאי 'אינו דוחה'? רב חסדא אמר: דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה, ורבה אמר: דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת". הרי מצינו שטומאה ושבת לא שווים, דלר' חסדא רק שבת דוחה ולרבה רק טומאה דוחה. ובפרט מוכח כך ע"פ המשך מסקנת הגמרא (וז"ל הגמ' שם: "אמר ליה: לא לדידי קשיא, ולא לרב חסדא קשיא. לדידי לא קשיא: סופו – כתחילתו,  טומאה דתחילתו בר מידחא טומאה הוא – סופו נמי דחי, שבת דתחילתו לאו בר מידחא שבת הוא – סופו נמי לא דחי. לרב חסדא לא קשיא: סופו כתחילתו לית ליה, שבת דהותרה היא בציבור – סופו נמי דחי. טומאה, דדחויה היא בציבור, תחלתו דעיקר כפרה – דחי, סופו דלאו עיקר כפרה – לא דחי"),  ועיי"ש שהאריך בזה.

עוד הקשה התשב"ץ (שם) דהרמב"ם כותב (הל' שבת פ"ב ה"א): "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", ואחר כך כותב (שם ה"ב): "כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". כלומר, "כחול שוויוהו רבנן". ושואל התשב"ץ, דלכאורה יש פה סתירה כי אם שבת דחויה אין זה "כחול לכל הדברים" שמותר לעשות הכל!

ומכל מקום משמע שמרן הבית יוסף נוטה לומר ששבת דחויה היא, וכמו  שהרבה פוסקים הסבירו את הרמב"ם ששבת היא דחויה, וז"ל: "והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תרפט) ששמע בשם הרב רבי מאיר שהורה לשחוט אפילו במקום שיש שם נבלה להאכילו, אלא שהטעם שאמרו לי משמו חלוש מאד, והוא משום דחיישינן שיבא לידי סכנה שימנע מלאכול הנבלה. ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה היא אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה, ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו ביום טוב, אבל למאן דאמר דחויה היא מאכילין לו הנבלה, ואין אנו עוברין לשחוט לו, שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה שבת. וכמדומה לי שהיא הלכה דחויה היא ולא הותרה, מכל מקום כל שאין שם נבלה – אין אומרים לגוי לשחוט, כיון שהיא דחויה אצלו. ותדע לך שהרי שנינו (יומא פד:) אין עושין דברים הללו על ידי גוים ולא על ידי קטנים אלא על ידי גדולי ישראל [עכ"ל הרשב"א]. והרמב"ם פסק בפרק ד' מהלכות ביאת המקדש (הט"ו וט"ז) כמאן דאמר (פסחים עז., יומא ו:) טומאה דחויה היא בצבור ואם כן גם בשבת יסבור כן ובהדיא כתב בפרק ב' מהלכות שבת (ה"א) דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות וכדעת הרשב"א, וגם הר"ן בפרק ב' דביצה (ט: ד"ה ומיהא) גבי ממלאה אשה קדרה של בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, שהשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה".

כתב הרמ"א על דברי השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ב): "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות ע"י אינו יהודי וקטנים ונשים אלא ע"י ישראלים גדולים ובני דעת, הגה, ויש אומרים שאם אפשר לעשות בלא דיחוי על ידי שינוי – עושה על ידי שינוי. ואם אפשר לעשות על ידי גוי ללא דיחוי כלל – עושים על ידי גוי. וכן נוהגים". היינו, שלדעת הרמ"א, אם יכול על ידי שינוי, או יכול לעשות על ידי גוי, באופן שאין בעיה של איחור – חייב לעשות ע"י שינוי או ע"י גוי.

ומכאן שהרמ"א ס"ל כמ"ד דחויה, וכל שיכול לעשות על ידי שינוי שלא יהיה איסור דאורייתא – יעשה. אך אם נאמר הותרה – הותרה לכל ואין צריך לחפש לעשות בשינוי.

ובדעת מרן משמע שלא סבר כך, ואין צריך לדעתו לחפש לעשות בשינוי, וטעמו דאף אם שבת דחויה אצל פיקוח נפש, מ"מ כמו (שנתבאר לעיל) שלא יעשה על ידי גוי (ולא על ידי קטן ולא על ידי אישה), שלא יגידו בפעם אחרת אנחנו לא נעשה זאת כלל, כך אם נאמר שיש למעט האיסור ע"י עשייתו בשינוי, יאמרו שאסור לחלל שבת ולכן עושים בשינוי, ובפעם אחרת יבואו לידי תקלה, וכגון: אם יהיה חולה מסוכן, וצריך למשל להסיעו לבית החולים, יאמר הנהג: אני לא יודע לנהוג ביד שמאל, או לא יודע להזיז את ההילוכים ביד שמאל, ולכן לא אסע, ויבוא החולה לידי סכנה.

וע"ע בכף החיים (שם ס"ק פ"ה) שמביא באריכות הרבה פוסקים שפוסקים ששבת היא דחויה ולא הותרה, וכשם שנפסק שטומאה דחויה בציבור, וז"ל: "ונפקא מינה גם למקום אחר, דכיון דרוב הפוסקים סבירא להו דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה, אם אפשר לעשות לו בהיתר בלא חילול שבת – עושין בהיתר אם לא יש איחור, וכן אפילו אם יש איחור אם יעשו בהיתר אם אין החולה נחפז כל כך במהרה יעשו בהיתר".

וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ס"ט), ז"ל: "ואף על פי שבודאי לא ימות היום, שהרי אמדוהו שיתקיים שמונה ימים, מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר השמונה ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד, אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת – לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה, לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. רבינו זלמן אות י"ג". ועוד עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ג).

[9] כתב הב"י (סי' שכ"ח), וז"ל: "ומדברי רש"י משמע דלא שרי לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה אלא דוקא בדבר שאם לא יעשוהו לו הוא מסוכן למות בשבילו, אבל דבר שאף אם לא יעשוהו לו אינו מסוכן למות בשבילו – אין עושין אותו על ידי ישראל, שבסוף פרק מפנין אהא דאמרינן: חולה שאין בו סכנה – אומר לגוי ועושה, פירש רש"י: צרכי חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות, ומכל מקום צריך הוא לה. אבל הרב המגיד כתב בפרק ב' (הי"ד) גבי אין עושין מדורה לחולה דלחולה שיש בו סכנה, משמע דלכל צרכיו מחללין ואף על פי שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה". ובשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ד') כתב, וז"ל: "מכה של חלל – אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום – עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ד), ז"ל: "כל שרגילים וכו' – ממאכלים ורפואות [רמב"ן], ומשמע אע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יש בו סכנה ויש בהדבר צורך קצת ורגילין לעשות לו בחול – עושין גם בשבת [מ"מ]. ועיין בביאור הלכה שהבאנו מכמה פוסקים דס"ל שאפילו במקום שצריך חילול – אין מחללין ע"י ישראל אלא בדבר שיש לחוש בו שאם לא יעשהו לו יכבד עליו חליו ויוכל להסתכן, אבל כל שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה, אע"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו – אין עושין אותו בשבת אלא ע"י אינו יהודי כדין צרכי חולה שאין בו סכנה, וע"כ בודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה", וראה בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "כל שרגילים") מה שכתב בזה, ז"ל: "נחזור לעניננו דמוכח מהני פוסקים שהבאתי למעלה, היינו רש"י ור"ת ור"י ותו"י דיומא ותוספות פרק מפנין ומאירי שם ורשב"א בתשובה והאו"ז בשם הר"ר אליעזר, דכל היכא דאינו מסוכן לדבר זה – אין מחללים, וכן הוא משמעות הר"ן שהעתיק כפירש"י בכל המקומות, וגם ממה שכתב בפ' ח' שרצים בד"ה 'שמא יבריא' וכמו"ש למעלה. וגם דעת הרמב"ן לפי מה שצדדנו משמע ג"כ דס"ל הכי. ודברי ר' גרשום אינו מבואר בהדיא שחולק על זה וכנ"ל. ולא נשאר לנו להקל כי אם דעת המגיד ומשמעות התשב"ץ ומשמעות המאירי דיומא. א"כ בודאי היה מהנכון להחמיר באיסורי תורה ובפרט שהוא שלא במקום סכנה. וגם ברקנט"י סימן ק"ד כתב, וז"ל: 'יש אומרים דהא דאמרינן במסוכן דוחה שבת היינו דברים שאם לא יעשה אותן יבוא לידי קלקול גדול, אבל בדברים שאין להם צורך הרבה – אין מחללים את השבת, ויש מתירים ונראים דברי האוסרים', עכ"ל. אכן ברדב"ז ח"ד סי' ק"ל כתב שנשאל על זה והשיב בקצרה שיש דעות בזה ודעתו להקל כדעת המתירים, ולא הביא ראיה ע"ז ורק בסברא בעלמא, עי"ש. ולענ"ד העיקר כמו שכתבנו וכמו שהכריע הרקנט"י. ודע עוד דאפילו לפי דעת האוסרים הנ"ל, היינו דוקא בדבר שברור לנו שלא יכבד חליו ע"י מניעת דבר זה, אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו – מחללין עליו השבת, וכעין שכתב ר"ת לגבי יוה"כ וכנ"ל. וכן נפסק לקמן בריש סימן תרי"ח. ולפי דברי המאירי הנ"ל ביומא משמע שאם ע"י פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ – אין למנוע דבר זה מאתו, כיון שהוא חולה שיש בו סכנה". וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק כ"ד).

[10] ראה ברמב"ם (הלכות שבת פ"ב הי"א), ז"ל: "היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה – מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה, מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו – מביאין לה. וכל שאפשר לשנות – משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה, ואם אי אפשר – מביאה כדרכה".

וכתב המגיד משנה (שם): "כתב הרמב"ן ז"ל ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אף על פי שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת – משנין ואין מחללין, והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה, ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג): ונותנים עליה אספלנית וכמון. לא שחק מערב שבת – לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן – נותן זה בעצמו וכו'. וש"מ אף על פי שסכנה היא לו – אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות, עכ"ל. ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה, וזהו שכתב: הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה, וכתב למעלה כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'. והטעם בזה נראה מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר ולא החמירו בחולה". והביאו הב"י (סי' שכ"ח), וע"ע במקראי קודש להרב אבולעפיא (הלכות שבת פרק ב' הלכה י"א), שחלק על הרב המגיד וכתב שאין הכרח שחולק הרמב"ם על הרמב"ן.

וראה בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ'), ז"ל: "נמצינו למידין בתולש בפיו לדעת כמה רבוותא חייב מן התורה, ויש דס"ל דאין בו איסור תורה, על כן אם תולש לצורך חולה שיש בו סכנה ודאי מורין לו לתלוש בפיו היכא דאפשר". וכ"כ בבן איש חי (שנה שניה פרשת תצוה סעי' ט"ו), ז"ל: "התולש בפיו בשבת, לדעת רש"י ז"ל יש בזה איסור תורה, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, מיהו בתוספתא כתוב דאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ועל זה סמכו קצת מן האחרונים, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים והעליתי שם בחולה שיש בו סכנה שהוצרכו לתלוש מן המחובר, אם יכולים לתלוש בפה – יתלשו בפה", וכ"כ כה"ח (ס"ק צ"ה).

וראה עוד בשו"ת בית יהודה (סי' נ"ט). וע"ע בכה"ח (ס"ק פ"ה), ז"ל: "נפקא מינה גם למקום אחר, דכיון דרוב הפוסקים סבירא להו דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה, אם אפשר לעשות לו בהיתר בלא חילול שבת עושין בהיתר אם לא יש איחור, וכן אפילו אם יש איחור אם יעשו בהיתר אם אין החולה נחפז כל כך במהרה יעשו בהיתר וכמו שכתבנו לעיל אות ס"ט יעו"ש".

וראה מה שכתב (שם ס"ק ס"ט), ז"ל: "ואף על פי שבודאי לא ימות היום, שהרי אמדוהו שיתקיים שמונה ימים, מכל מקום יש לחוש שמא ימות לאחר השמונה ימים אם לא יתחילו לעשות לו הרפואה מיד, אבל במקום שאפשר לעשות לו הרפואה מיד בלי חילול שבת, אלא שיצטרכו לשהות שעה מועטת – לא יחללו כדי לעשותה תיכף ומיד בלי שום שיהוי כלל אם הוא בענין שאין חשש סכנה כלל בשיהוי מועט כזה, לפי שהשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה לגמרי, וכל שאפשר להצילו בלא חילול שבת אינה נדחית בשבילו. רבינו זלמן אות י"ג". וע"ע במשנ"ב (סי' של"א ס"ק כ"ד) ושעה"צ (שם ס"ק י"ח) שנחלקו בזה הפוסקים אם צריך לשנות לצורך חולה שיש בו סכנה, וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' י').

[11] ראה לעיל הערה קודמת, וראה בהרחבה להלן פרק קט"ז "כותב ומוחק" סעי' ט'.

[12] שו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' כ'), בא"ח (שנה שניה פרשת תצוה סעי' ט"ו), והובא לעיל הערה י'.

[13] ראה לעיל הע' א'.

[14] ראה בהרחבה להלן פרק ק"ז "יולדת" סעי' י"ב- י"ג. כמה טעמים לכך, ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' צ"ג).

[15] ראה לעיל בהרחבה סעי' ו'.

[16] כתב השו"ע (סי' תרי"ח סעי' א'), ז"ל: חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן – מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר אינו צריך – שומעים לרופא, ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך – שומעים לחולה", וראה לקמן בהערה ל"ד.

[17] שו"ת קול אליהו שבת (פרק כ"ד שאלה ח').

[18] כתב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פי"א הי"א), ז"ל: "מי שנשכו עקרב או נחש – מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק לבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תטרף דעתו עליו".

וע"ע בשו"ת הרשב"א (חלק ד' סי' רמ"ה), ז"ל: "יכול אדם לצאת בקמיע בשבת בין בצוארו בין בזרועו אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה. כך שמעתי מפי ה"ר אהרן ז"ל. ועוד אמר שכותבין כל קמיע אפי' בשבת לחולה שיש בו סכנה או ליולדת היכא דאינהו תבעי ליתובי דעתייהו. אף על פי שאין אנו יודעים אם הוא מומחה אם לאו".

וראה שו"ע (סי' ש"ל סעי' א'), ז"ל: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה; קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפי' היא סומא". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "אף על פי שבזה לא שייך טעמא הנ"ל דבלא"ה שרויה בחושך, אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק דקאמרה: אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי, ואף על פי דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה, אעפ"כ מחללין, דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלא"ה".

וע"ע במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ל"ח), ז"ל: "כגון נפל תינוק לבור – עוקר חוליא ומעלהו, אף על פי שהוא מתקן בה מדרגה בשעת עקירתו. ננעל הדלת בפני התינוק – שובר הדלת ומוציאו, אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים או קסמין להדלקה, אפ"ה מותר השבירה, שמא יבעת התינוק וימות, ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין ג"כ שרי, כיון שאינו מכוין לזה".

ובשעה"צ (ס"ק י"ז), ז"ל: "פרי מגדים בשם הלחם משנה, עיין שם, אולם בעיקר דבר זה יש דעות בין הראשונים, כי הנה בחידושי ר' עקיבא איגר הביא בשם הר"ן להקל בזה, וכן בבה"ג בפרק כ"ג מהלכות שבת גורס בסוגיא דיומא: אף על גב דמתכוון לצוד כוורי, וכן באידך כולהו, וכן ברוקח סימן ק"ט כתב אף על פי שמתכוון למלאכה ולהציל הרי זה משובח. אכן ברי"ף וברא"ש הגרסא: ואף על גב דמתבר בשיפי, ואחר הרי"ף נמשך גם הרמב"ם שלא הזכיר: ואף על פי שמכוון לזה [ונשמט זה מהלחם משנה], וכן ברבנו ירוחם נתיב י"ב משמע גם כן דלא מכוון לזה אלא שבלא זה צריך לזה, וכן כתב במאירי סוף יומא שלא יכוון לזה, אך לכל הדעות מיירי שאינו מרבה בפעולה בשביל זה, כן נראה ברור".

וראה עוד בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ט'), ז"ל: "אסור לומר לאינו יהודי שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו, אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו, ודאי שרי". וביאר הפמ"ג (בא"א ס"ק י"ח) שכאשר יש טירוף דעת  "ודאי שרי – כל פיקוח נפש שרי אף בדין תורה, כל שכן במידי דרבנן". והביאו כה"ח שם (ס"ק ע"ה). וע"ע בכה"ח (ס"ק ע"ו), ז"ל: "וכתב בספר מנורה הטהורה דאי ליכא עכו"ם – שרי לישראל לילך בשבת אחר הקרוב שיבא להחולה. אולם ענין זה מסור להמורה להורות כפי צורך השעה שלא להקל בדבר למען לא יזלזלו ההמון בקדושת שבת ח"ו. ארחות חיים אות י"ג", ועוד עיין אגרות החזו"א (ח"א סי' קמ"א), שו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קל"ב).

[19] ראה ערוך השולחן (סי' ש"ו סעי' כ'), וז"ל: "אמנם החולה כשאומר שישלחו אחרי קרוביו והוא חולה מסוכן – מחוייבים לשלוח אינו יהודי אחריהם, אפילו לשכור אינו יהודי בשבת שילך, דחיישינן להחולה שלא תטרף דעתו עליו אם לא יקיימו דבריו. וכמה דברים תקנו בקניינים מפני תקנת החולה, כמבואר בח"מ סי' ר"ן. ומ"מ שהישראל בעצמו יעשה איסור שבות – לא הותרה, שהרי אין זה רפואה אלא חששא בעלמא. ולכן בענין דממצא חפצך ודבר דבר חיישינן לזה ולא בדבר איסור גמור. ונ"ל אם הרופא אומר שיש סכנה אם לא יקיימו דבריו, הרי הוא ככל חולה שיש בו סכנה, ויתבאר בסי' שכ"ח בס"ד". ובשו"ע הרב (סי' ש"ו סעי' כ"ב) כתב, וז"ל: "אבל חולה שהכביד עליו חליו וירא פן ימות ומבקש שישלחו אחר קרוביו – מותר אפילו לשכור נכרי רץ שירוץ אפילו כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במוצאי שבת, שאף שלא התירו שכירות בשבת אפילו לצורך מצוה, כאן התירו כדי שלא תיטרף דעתו עליו אם לא יעשו רצונו". ועיין עוד בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' כ"ב), וז"ל: "הנה לך מפורש יוצא כי אין היתר מוחלט בכל מין מקרה להתיר לישראל לחלל שבת בשביל זה שביקש החולה להביא לו קרוביו" וכו', וע"ע שו"ת קול אליהו שבת (פרק כ"ד שאלה ו').

[20] שו"ת קול אליהו שבת (פרק כ"ד שאלה ה').

[21] ובפרט כיום שהכל מתועד ויודעים מי הזמין את האמבולנס.

[22] כאשר הנהג גוי, אין כאן חשש מצד שעושה איסור נוסף עבור היהודי, אך לעומת זאת יש כאן ענין של זמן שיכול להתפנות ולטפל בחולים אחרים. ולמעשה נראה אם אין חילול ה' – שב ואל תעשה עדיף, ועוד עיין בשו"ת הרב הראשי תש"ן-תשנ"ג סימן קמ"ד.

[23] ראה בהרחבה לעיל פרק ק"ה: "חולה שאין בו סכנה" סעי' מ"ח.

[24] ראה כה"ח (סי' ת"ז ס"ק י'), ז"ל: "עיין בקובץ על הרמב"ם פרק כ"ז שכתב דאפילו ראה שכבר הלכו בני אדם ויש כל צרכם להצילם, ואף על פי כן הלך, הוא דבר פשוט הוא להתיר יעו"ש. פתחי תשובה, ארחות חיים".

[25] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י'), ז"ל: "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ – מחללין עליו את השבת, ואם רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך – מחללין, ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחין קצת, וספק נפשות להקל, הגה – וי"א דוקא ישראלים, אבל סתם אינו יהודי שאינן רופאין לא מחזקינן אותם כבקיאים (איסור והיתר הארוך)", עכ"ל. וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז), ז"ל: "שאין צריך מומחה – ומכל מקום דווקא כשיאמר שמכיר באותו חולי, כמו שכתוב בסי' תרי"ח, וגם אינו נאמן להכחיש המומחה אפילו להקל", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "ויש מי שאומר"), ז"ל: "דין זה הובא בטור בשם הר"י. והנה מרמב"ם משמע דלא ס"ל כן, דז"ל בפ"ב מהלכות שבת: לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין וכו' ע"פ רופא אומן של אותו מקום. וכן בר"ן שלהי יומא לענין מאכילין אותו ע"פ בקיאין, משמע ג"כ לכאורה דלא ס"ל כן, עי"ש. אך משום דהוא סכנת נפשות חשש המחבר לדעה זו כמו שסיים בעצמו, וע"כ נראה דאם אפשר לעשות ע"י אינו יהודי – יעשה ע"י אינו יהודי, דבלא"ה יש דעות דאף אם רופא מומחה צוה לחלל והוא יכול לעשות ע"י אינו יהודי, דיעשה ע"י אינו יהודי וכדלקמן בסי"ב", וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק נ"ג).

[26] בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ה) : כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"א): "חולה שיש בו סכנה – עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום. ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר: אינו צריך – מחללין עליו את השבת, שספק נפשות דוחה את השבת".

כלומר, להרמב"ם מי שקובע מהי מחלה מסוכנת הוא הרופא של אותו מקום. ויש אפשרות לדרשו לקולא, כגון: אם רופא מקומי אומר: החולה הזה בסכנה, ובא פרופסור גדול מאוד מאמריקה, ובודק את החולה ואומר: החולה הזה לא מסוכן, ולכן לא צריך לו שום דבר. אנו אומרים שלמרות המומחיות שלו, מה שאומר הרופא של אותו מקום הוא הקובע (שהוא מכיר בטבעו של מזג האויר במקומו וכיו"ב). וכן אפשר לדרשו להיפך לחומרא, כגון: אם הרופא המומחה אומר לחלל שבת, והרופא המקומי שהוא פחות מומחה ממנו אומר שהוא בריא, ואין צריך לחלל שבת – שומעים לו ואין מחללים שבת.

והנראה למעשה, שאין כוונת הרמב"ם לא לחומרא ולא לקולא. וכוונתו במה שכתב שהקובע הוא הרופא של אותו המקום, היינו, שאם רופא בדק את החולה, ואומר שהוא במצב של פיקוח נפש (וא"כ מותר לחלל שבת), לא נאמר כיון שאינו מומחה כ"כ, ויש רופא יותר מומחה, א"כ נזמין אותו לפני שנחלל שבת, ולזה הרמב"ם אומר שאם יש פיקוח נפש – עליך לפעול, ואם רופא של אותו המקום אומר שזה חולה שיש בו סכנה – לא צריך לחפש רופא שאולי יגיד שאסור לחלל. אלא רק אם באמת יבוא רופא ויאמר נגד, ואז נדון זאת כרופא מול רופא", ועוד עיין להלן סעי' ל"ז – ל"ח בעניין מחלוקת של רופא מול רופא.

[27] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י'), ז"ל: "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, אע"פ שהוא על הבשר מבחוץ – מחללין עליו את השבת, ואם רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך – מחללין".

[28] ראה שו"ע (או"ח סי' שכ"ח סעי' י', וסי' תרי"ח סעי' ב'-ד'), שבאחד מול אחד – מחללים את השבת או את יוה"כ, ואם אפשר אנו שואלים רופא שלישי, והוא יקבע. והשאלה באופן שיש אחד מול אחד ורופא אחד הוא פרופסור גדול והרופא השני אינו מומחה, האם נאמר שזה מלומד ומבין יותר ונשמע לקולו, או נאמר סו"ס זה רופא וזה רופא. ולא צריכים לפסוק כמו המומחה,וראה בבה"ל (סי' שכ"ח ד"ה "ואם") שנוקט שכיון ששוים במנין הולכים אחר החכם יותר אף לחומרא.

[29] שו"ע (סי' תרי"ח סעי' ב'-ג'), ז"ל: "רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך – מאכילין אותו. הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל, ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר: צריך או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר צריך, ושנים אומרים אינו צריך – אין מאכילין אותו".

[30] כתב הטור (סי' תרי"ח): "איכא מאן דאמר מדקתני מאכילין אותו על פי בקיאין, שמע מינה יחיד מומחה ומוחזק בבקיאות ורופאים שאינן חכמים ומומחין כל כך הולכין אחר הבקיאות, ואינו נראה להרמב"ן אלא כיון שכולם רופאים ויודעים במלאכה אין דבריו של אחד במקום שנים, ומ"מ במופלג מהם בחכמה חוששין לדבריו אם אומר שצריך אפילו במקום שנים". וכתב בב"י (סי' תרי"ח), וז"ל: "הרמב"ן כתב סברא זו בתחלת ספר תורת האדם (שם) וכתב עליה: ואינו נראה, שלא שמענו בסנהדרין שהולכין אחר רוב חכמה אלא אחר רוב מנין ודאי אשכחן לענין הנשאל לחכמים, דאמרינן (ע"ז ז' ע"א): היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר אחד מתיר ואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה – הלך אחריו, הילכך במנין שוה דרופאים הולכין אחר חכמה ובקיאות, ואף על גב דליתא הכי בדין סנהדרין, התם דיינים הם וכולם צריכין לאותו הדין, ומדינא לא היה ראוי להיות דין עד שיסכימו כל הצריכין לדעת אחת אלא דרחמנא אמר (שמות כג ב): אחרי רבים להטות, אבל הכא שומעין לחכם והשני אינו ראוי להיות נשאל בפני מי שגדול ממנו בחכמה ובטל הוא. מיהו אחד במקום שנים כיון שכולם רופאים וידועים במלאכה זו, אין דבריו של יחיד במקום שנים. מכל מקום במופלג מהם בחכמה, חוששין לדבריו להחמיר אפילו במקום שנים, דאשכחן (יבמות יד ע"א) לענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל דאיתמר: כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, אבל הכא בית שמאי מיחדדי טפי, הילכך חוששין לרוב חכמה ובקיאות להחמיר. ומאי חומרא דהכא לנהוג בספק נפשות להקל ולהתעסק בחולה בכל צרכיו, עכ"ל. והר"ן (ד: ד"ה ומדקתני) כתב כסברא הראשונה, וזה לשונו: מדקתני על פי בקיאין שמע מינה שהולכין על פי בקיאין, והילכך יחיד מומחה שנחלק עם שנים אחרים שאינם מומחין, אין הולכים אחר השנים, כדאשכחן לענין הנשאל לחכם, דאמרינן: היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר וכו' אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין, הלך אחריו דאלמא בעינן תרתי חכמה ומנין, ולענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל בפרק קמא דיבמות אמרינן: כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, אבל הכא בית שמאי מחדדי טפי, ולפיכך אם הדבר ברור אצלנו שבקיאותו מכרעת רוב המנין של אחרים, הולכין אחריו בין להקל בין להחמיר. ואם הדבר ספק, מאכילין אותו, דספק נפשות להקל. זהו מה שנ"ל בזה, והרמב"ן לא כתב כך בספר תורת האדם", עכ"ל.

וראה במשנ"ב (סי' תרי"ח ס"ק י'), ז"ל: "ואם הרופא ההוא הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים – חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו, אבל אם המופלג אומר: אין צריך ושנים שאין מופלגים אומרים: צריך – הולכין אחר רוב מנין ומאכילים אותו".

וכך כתב כה"ח (שם ס"ק כ"ג),ז"ל: "ואם אחד מופלג בחכמה – חוששין לדבריו להאכילו אפילו שנים אומרים: אינו צריך. טור בשם הרמב"ן, לבוש, ב"ח, ט"ז ס"ק ה', מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות ו', משבצות זהב אות ה', רבינו זלמן אות ד', מטה אפרים אות א', משנה ברורה אות יו"ד. אבל אם המופלג אומר: אינו צריך ושנים שאין מופלגים אומרים: צריך – הולכין אחר רוב מנין ומאכילין אותו. טור בשם הרמב"ן, לבוש, ב"ח, מחצית השקל ס"ק ה', משנה ברורה שם".

[31] ראה שו"ע (סי' תרי"ח סעי' ד').

[32] כתב השו"ע (סי' תרי"ח סעי' א'): "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן – מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות.  אפילו אם החולה אומר: אינו צריך – שומעים לרופא; ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך – שומעים לחולה".

ועוד שם (סעי' ב') כתב: "רופא אחד אומר: צריך, ורופא אחד אומר: אינו צריך – מאכילין אותו. הגה: והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל", א"כ מהא דלא חילק משמע דאף אם הרופא השני גוי. וכן כתב המגן אברהם (סימן תרי"ח ס"ק א'): "וכתב הרא"ש בשם ריב"א דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ג'): "וכתב הרא"ש בשם רש"י (כצ"ל) דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל. מגן אברהם ס"ק א'. ועל כל פנים אותה אשה או גוי צריכים להיות רופא. מחצית השקל, רבינו זלמן אות ו', מטה אפרים אות א', משנה ברורה אות ו'. ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד בהגה ובדברינו לשם בס"ד".

וע"ע במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק כ"ה), ז"ל: "שהרופאים – אפילו אינו יהודי, כיון שרופא אומן הוא", וראה בבה"ל (סי' תרי"ח ד"ה "חולה"), ז"ל: "ובענין מה שכתב השו"ע: אפילו הוא עכו"ם, כתב בספר תפארת ישראל (יומא פרק ח' אות כ"ו) דהאידנא יש להתיישב בדבר, דבעיני ראיתי דשבקי להמנותייהו דלכל חולי קל אומרים תמיד שכשיתענה יסתכן. וכיוצא בדבריו כתב בשו"ת רמ"ץ חא"ח סימן ט"ל אות יו"ד, וכן בשו"ת רוח חיים סימן תקנ"א אות ד' גם לענין רופאי ישראל שהרבה מהם חשודים לעבור על ד"ת ולחלל שבת וגם הם אינם מתענים מצד אפקירותא, צ"ע רב אם יש לסמוך עליהם, עי"ש. ובאמת הדבר תלוי לפי ראות עיני המורה את הענין, וכמו שכתב בספר מטה אפרים סימן תרי"ח אות ב', וז"ל: והדבר תלוי בראות עיני המורה ובבקיאותם בעיונם בענין הזה, עי"ש". וע"ע בברכי יוסף (שיורי ברכה ס"ק א') שכתב שרופאים בזמננו כיון שצריכים לעמוד בנסיון ע"פ חוקי המלכות ויש עליהם פיקוח, לא מרעי אומנתיה.

וע"ע מאמר מרדכי, למועדים וימים (פרק מ"ה סעי' צ').

[33] ראה בשו"ע (סי' תרי"ח סעי' א'), ז"ל: "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר: אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן – מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר: אינו צריך – שומעים לרופא, ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך – שומעים לחולה". וע"ע בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ד'), ז"ל: "כל שלושה ימים הראשונים אפילו אמרה: אינה צריכה – מחללין עליה את השבת", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ג), ז"ל: "דכיון דכל היולדות צריכות לכך, אף על פי שאין אנו יודעים על זו ואפשר דיכולה להמתין עד הערב – מחללים מספיקא ואין שומעים לה, דדילמא חולשת הדעת נקטא לה שממאסת כל האכלין או שאינה מרגישה לשעתה".

[34] ראה בשו"ע (סי' תרי"ח סעי' א'), ז"ל: "ואם החולה אומר: צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך – שומעים לחולה", וראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק כ"ה), ז"ל: "וכתב הרדב"ז ח"ד סימן ס"ו: אם החולה אומר: צריך אני לתרופה פלונית והרופא אומר: אין צריך – שומעין לחולה, אם לא שרופא אומר שאותה תרופה תזיקהו, אזי שומעין לרופא", וראה בבה"ל (שם ד"ה "ורופא אחד"), ז"ל: "עיין במשנה ברורה שכתב בשם הרדב"ז ח"ד סימן ס"ו שאם חולה אומר: צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר: אין צריך – שומעין לחולה, כמו דאמרינן לענין תענית יוה"כ. ולענ"ד אין הדברים אמורים אלא כשאומר: מרגיש אני חולשא באבר פלוני ע"כ יעשו לי תרופה פלונית שמועלת לחולי אבר זה, ובזה ודאי שומעין לו, דלב יודע מרת נפשו שייכא בכל מילי, ואפילו רופא אומר שאין צריך שום תרופה – אין שומעין לו, אבל אם המחלה ידועה והחולה אומר שתרופה זו מועלת למחלה זו, והרופא אומר שאינו מועיל, בזה אין סברא לשמוע לחולה לחלל שבת בחנם [ומ"מ אפשר לומר דהיכי דאומר החולה דידוע לו שטבע גופו להתרפאות ממחלה זו כשנוטל רפואה זו, אפשר דשומעין לו, דגם בזה שייכות קצת לומר דאדם בקי בגופו יותר ממאה רופאים], אם לא דאיכא חשש שמא תטרף דעתו עליו אם יראה שאינם עושים כדבריו. והא דאמרינן גבי חיה דעד שבעה מחללין כשאמרה צריכה, ומבואר בחידושי הרשב"א דאפילו רופא אמר: אין צריך – שומעין לה, מיירי ג"כ באופן זה שהיא אומרת שצריכה חמין לשתות או לרחיצה שמרגשת חולשא באבריה וכדומה, ורופא אומר שלפי חיזוק גופה אין צריך, ע"כ אין שומעין לדבריו דלב יודע וכו'. אבל כשהיא מחולקת לאיזה תרופה תועיל, אין סברא לשמוע לה [ועיין בשלטי הגבורים פרק מפנין ד"ה השאלתות ודוק] וכן משמע בתשובת הרשב"א ח"ד סימן רפ"ד כדברינו", וע"ע בכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק מ"ז).

[35] ראה ברדב"ז (שם), ז"ל: "ומעתה אין צריך לומר אם התרופה ששאל החולה היא מהדברים שרגילין לעשות לאותו חולי, דפשיטא דלחולה שומעין ולא לרופא, אלא אפילו אינו מהדברים שרגילין לעשות, שומעין לחולה, משום לב יודע מרת נפשו. ומכל מקום מודה אני שאם החכם הרופא אומר שהתרופה ששאל יזיקהו – שומעין לרופא, ואפילו בחול, דכיון דטעמא הוי משום סכנה מאי חזית דסמכת אחולה אדרבה סמוך ארופא דבקי טפי ויבוא לידי סכנה יותר אם יעשו לו אותה תרופה וכו'.

הכלל העולה מדברי אלה דטעמא דלב יודע מרת נפשו שייך בין באכילה בין בתרופה, אלא שיש חילוק שאם אמר: צריך אני לאכול, אפילו שאמר הרופא שהמאכל יזיקהו – שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו. אבל אם אמר: צריך אני לרפואה פלונית, ורופא אמר שאותה תרופה יזיקהו – שומעין לרופא, משום סכנת חולה ואפי' בחול. אבל אם אמר חולה: צריך אני לרפואה פלונית, ורופא אומר: אינו צריך לה אבל לא יזיקהו – שומעין לחולה דלב יודע מרת נפשו, וכ"ש אם הרופא אומר: אינו מסוכן אצל אותה תרופה אבל תועילהו, דודאי מחללין, ואפילו את"ל דספיקא הוי, ספק נפשות להקל ואפילו ספק ספיקא. והנראה לעניות דעתי כתבתי".

וכ"כ הכנה"ג (סי' תרי"ח) והביאו המג"א (שם ס"ק ג'), וכ"כ המשנ"ב (סי' תרי"ח ס"ק ד'), וראה מאמר מרדכי, למועדים וימים (פרק מ"ה סעי' פ"ב).

[36] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"א), וז"ל: "חולה שיש בו סכנה, שאמדוהו ביום שבת שצריך לעשות לו רפואה ידועה שיש בה מלאכת חילול שבת שמונה ימים, אין אומרים: נמתין עד הלילה ונמצא שלא לחלל עליו אלא שבת אחת, אלא יעשו מיד אף על פי שמחללין עליו שתי שבתות", ועיין במשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) שהקשה מהא דמובא בשו"ע (שם סעי' ד') שאם מכירין באותו החולי שאפשר להמתין עד הלילה – אסור לחלל שבת אף שהיא מכה של חלל, ומבאר שבסעי' ד' מדובר שידוע שאין ריעותא כלל לחולה על ידי ההמתנה עד הלילה, מה שאין כן במקום שיודע שמוסיף יותר לחוליו. ועיין בבה"ל שם (ד"ה "כל שרגילים") שכתב, וז"ל: "ודע עוד דאפילו לפי דעת האוסרים הנ"ל, היינו דוקא בדבר שברור לנו שלא יכבד חליו ע"י מניעת דבר זה, אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו – מחללין עליו השבת, וכעין שכתב ר"ת לגבי יוה"כ וכנ"ל. וכן נפסק לקמן בריש סימן תרי"ח. ולפי דברי המאירי הנ"ל ביומא משמע שאם ע"י פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ – אין למנוע דבר זה מאתו, כיון שהוא חולה שיש בו סכנה".

[37] שנינו במשנה (יומא פ"ג ע"א): "מי שנפלה עליו מפולת, ספק אם הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק גוי ספק ישראל – מפקחין עליו את הגל. מצאוהו חי – מפקחין, ואם מת – יניחוהו".

והגמרא (שם פ"ה ע"א) שואלת לשם מה המשנה מביאה כמה סוגי ספקות, למאי נפקא מינה, וז"ל: "מאי קאמר? לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאי איתיה חי הוא דמפקחין אלא אפילו ספק חי ספק מת – מפקחין. ולא מיבעיא ספק חי ספק מת דישראל אלא אפילו ספק כותי ספק ישראל – מפקחין", ועיין לתוס' יו"ט (יומא פ"ח מ"ז ד"ה "ספק") דמשמע מדבריו שכוונת הגמ' לתרץ שמיירי במי שנפלה עליו מפולת ויש ספק אם הוא שם או אינו שם או שיש ספק אם הוא חי או מת או שיש ספק אם הוא יהודי או גוי, דהיינו שיש כאן רק ספק אחד, ועיין לתפארת ישראל (שם יכין אות ל"ו) שכתב שאפי' אם יש הרבה ספיקות ביחד – מפקחין, וכך כתב הרב המגיד על הרמב"ם הל' שבת (פ"ב הלכה י"ח וי"ט) שאפי' הרבה ספיקות מפקחין, ועיין בלח"מ שם שהסביר והוכיח כך מהגמרא.

ועיין במעשה רוקח על הרמב"ם, ז"ל: "וכתב הרב המגיד ואפילו בספק ספיקא מחללין את השבת, ואף דהכי מסתברא מ"מ נראה דמפשטא דברי הש"ס לא משמע כן, כבר נתעוררו בזה, ונראה לעניות דעתי דנפקא להו מדאמרינן התם במתניתין (פ"ג ע"א) דכל ספיק נפשות דוחה שבת".

ועיין לתוספת יום כפור (שם פ"ה ע"א) שהוסיף להסביר, וז"ל: והנה במאי דתריץ: לא מיבעיא קאמר, משמע דספיקות המשנה הם כל אחד לבדו, אך ה"ה ז"ל פ"ב דשבת והטור סי' שכ"ט פי' דה"ק דאפי' דהם ספק ספיקא – מפקחין, וכן הסכים בלח"מ. ויראה דיש רמז לזה מדשני התנא סדר הספיקות דבתחילה קתני ספק הוא שם כו' כלומר דבתחלה צדד הצד שראוי לפקח עליו משום דספק הוא שם, ואח"כ קתני ספק אינו שם ואין מפקחין, וכן בספק השני קתני בסדר הזה אבל בספק הג' קתני ספק גוי דנקט תחלה הצד דאין מפקחין, משום דהוא ספק גוי ואח"כ נקט הצד דמחללין דהוא ספק ישראל, לרמוז לנו דאפילו דהוי ספק ספיקא – מחללין, והכי קאמר: ספק גוי ספק ישראל, ואת"ל ישראל ספק הוא שם ספק אינו שם או ספק חי ספק מת אפ"ה דהוי ספק ספיקא – מחללין, וה"ה בהרבה ספיקות כנ"ל, ודו"ק".

וכן כתב הטור (או"ח סי' שכ"ט) שאפי' היו ספיקות רבים, היינו ספק הוא שם ספק אינו שם, ולאו דוקא אם הוא שם חי, אלא אפי' היה ספק אם הוא חי, ספק נוסף אם היה שם, וכן ספק שלישי יתכן והוא גוי, אעפ"כ מחללין את השבת. וכן פסק בשו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעיף ג'), וז"ל: "מי שנפלה עליו מפולת ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ואפילו אם תמצא לומר שהוא שם ספק עכו"ם ספק ישראל – מפקחין עליו, אע"פ שיש בו כמה ספיקות".

[38] ראה כה"ח (סי' שכ"ח ס"ק ט'). וע"ע בכה"ח (שכ"ט ס"ק ט"ו), ז"ל: "פרי או סם ידוע שהוא מרפא אלא שיש לספק אם הוא זה או אחר, גם בספק כזה מחללין שבת משום סכנה. קול בן לוי סימן ב', שערי תשובה".

[39] בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ל'): הגמרא (יומא פ"ה ע"א) שואלת על דברי המשנה שאם מצאוהו חי – מפקחין, מוכרחים לומר מצאוהו חי וישראל הוא, ולפיכך, מפקחין, והגמרא שואלת פשיטא. היינו, אם מצאוהו חי וישראל הוא מה ההוא אמינא שלא ימשיכו לפקח. והגמרא תירצה: 'לא צריכא דאפי' לחיי שעה'. והיינו שאם החל לפקח את הגל ומצא את האדם שהוא גוסס וברור לו שבעוד זמן קצר הוא ימות, שמתעוררת השאלה אם מותר להמשיך ולחלל שבת עבור חיי שעה של אדם, ועל זה הגמרא אומרת שכן מחללין שבת, והגמרא (שם בע"ב) הביאה כמה מקורות לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, וביניהם: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".

ולבסוף מובא בגמ' (פ"ה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם – ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. וכו' וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא". ופרש"י: "דשמואל לית ליה פירכא – אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה – אלמא: מחללין על הספק". כלומר שלשמואל יש מקור שגם בספק פיקוח נפש דוחה את השבת משום שכתוב חי בהם.

וכ"כ הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ח) שמחללים שבת על חיי שעה: "מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא – מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה", וכן פסק השו"ע (סי' שכ"ט סעיף ד'): "אפי' מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו".

וכתב המאירי (בית הבחירה יומא דף פ"ה ד"ה "והמשנה החמישית"), וז"ל: "התחילו לפקח ובדקו בחוטמו ומצאוהו חי – משלימין בפקוחו אף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפי' שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה", אולם, יש להעיר על דבריו, דהתינח אם הוא יכול להתוודות, אבל אם הוא במצב קשה שאינו יכול לדבר או לחשוב וכו', האם נעזוב אותו לנפשו, וכן אם למשל המפולת נפלה על קטן ויחיה רק זמן קצר, האם נעזוב אותו, אלא מוכרחים לומר שלפי טעמו של שמואל בכל מקרה אין בזה חילול שבת, שמכיון שהתורה אמרה "וחי בהם" מותר לעשות הכל כדי להחיותו, בין אם היה זקן גוסס, או קטן גוסס, כי חיי שעה הם חיים, ואין נפ"מ מה יעשה בשעה זו, ואין אנו צריכים לחשוב על מעשיו.

ועיין בבה"ל (שם ד"ה "אלא") שכן הסיק להלכה וכתב: "…אבל לדינא לא תלוי כלל במצוות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצוות אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מ"וחי בהם" כדכתב הרמב"ם פ"ב מהל' שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם… ולפ"ז ברור דאפי' קטן מרוצץ נמי מחללין, אע"פ דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבא לכלל גדול, אעפ"כ מחללין, וכמו"כ ה"ה חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצוות מ"מ מחללין עליהם".

וראה בגמ' במסכת ע"ז (כ"ז ע"ב) שדנה בשאלה אם מותר להתרפא מרופא גוי (ועיין לשו"ע ורמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעי' א' מה שפסקו שם), ואומרת שם הגמ': "אמר ר' יוחנן: ספק חי ספק מת – אין מתרפאין מהם. ודאי מת – מתרפאין מהם". והגמרא מקשה: ודאי מת, כיצד מותר להתרפא?! הכוונה היא שאם החולה הוא במצב שלא יודעים לטפל במחלתו והוא חולה בחשש ספק חי ספק מת, אם יבוא רופא גוי ויתן לו תרופה אנו חוששים שמא יתן לו תרופה שתזיק לחולה וימות. ולפיכך, מוטב שישאר במצבו הנוכחי ולא יטופל ע"י רופא שודאי ימיתנו "ומוטב שיניח אולי יחיה", כלשון רש"י שם (ד"ה ספק). אבל אם החולה ודאי ימות, דהיינו, שאנו יודעים שמחלה זאת אם לא יתרפא ממנה ודאי ימות ואין רופא ישראל אלא גוי – מותר להתרפאות מהם, שהרי בין כך ובין כך הוא ימות. לכן מוטב שיקבל תרופה מהגוי, שמא ירפאנו. והגמרא מקשה: הרי אם לא יתרפא יש סיכוי שיחיה יום או יומיים, ואם ירפאנו אולי יתן לו סם הממית שיקרב מיתתו וצריכים אנו לחוש לחיי שעה. על כך עונה הגמרא "לחיי שעה לא חיישינן".

והקשו התוס' שם (ד"ה "לחיי שעה"), שהרי זה סותר לדברי הגמרא ביומא שחוששין לחיי שעה. וכאן לכאורה הדבר יותר חמור, כי אנו עושים פעולה בקום ועשה. ומתרצים התוס', שביומא אם לא נחוש להצילו הוא ימות, וכאן אם לא יתרפא ע"י הגוי ימות, "וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק". כלומר, שאם לא יתרפא ע"י הגוי ודאי ימות עוד יום, ואם יתרפא יתכן ויחיה זמן רב. נמצא שהמוות הוא ודאי והחיים בספק, לכן מותר להכנס לספק של חיי שעה דאולי יחיה יותר. אבל אין מי שיעלה על דעתו שחיי שעה אינם חשובים, וכמו שנזכר בשבת (דף קנ"א ע"ב) שאסור לעצום עיניו של גוסס, וכן נפסקה ההלכה בשו"ע (יו"ד סי' של"ט סעי' א'), משום שפעולת עצימת העין מקרבת את המיתה ואין בה כשלעצמה תועלת לאדם הגוסס. לפיכך, הרי זה שופך דמים של חיי שעה. אבל לעשות פעולה לגוסס שמטרתה להאריך חייו בספק – מותר. היינו, שמותר לתת לחולה שהוא גוסס זריקה שיש סיכוי בה להארכת חייו.

ועיין עוד ברע"א (יו"ד סי' של"ט) שאם יש שריפה בבית – מותר לטלטל את הגוסס. וכן עיין בברכ"י או"ח (סי' שכ"ט אות ד') שמפקחין את הגל על הגוסס. ועיין שם בכה"ח (ס"ק י"ג) ושם עוד (ס"ק טו"ב) שאפי' על טריפה מחללין את השבת.

ויש לכאורה לברר דין זה ממה שהש"ס שם בע"ז (שם) מביא הוכחה לחיי שעה ממלכים ב' פרק ז'. שם מסופר על ארבעת המצורעים שהיו מחוץ לעיר והיה רעב ואמרו: "מה אנחנו יושבים פה עד מתנו. אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, לכו וניפלה על מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו".

והגמרא מקשה: הרי ברעב לא ימותו מיד, ואילו בנפילה לידי האויב יתכן וימותו מיד. ומתרצת שם, שלחיי שעה לא חיישינן, ומבאר רש"י שם (ד"ה "לא חיישינן"): "הואיל וסופו למות כאן". דהיינו דמאחר שאם לא יעשו כלום בוודאי ימותו ברעב, ואם ילכו למחנה ארם אפשר שיחיו, ואף שיתכן שמקרבים את זמן המיתה, באופן זה לחיי שעה לא חיישינן.

למדים אנו שלמרות שהכלל הוא שחיי שעה אמנם חשובים הם ומותר לחלל שבת עבורם וכפי שנתבאר לעיל, ואפילו אם יש רק ספק אולי יחיה באותה שעה, מכל מקום באופן שיתכן שיציל עצמו לגמרי – מותר לסכן את חיי שעה עבור זה, וכפי שנלמד ממעשה המצורעים שהמיתה היתה ודאית לאחר זמן קצר, היינו "חיי שעה". ובנפילה לאויב היה ספק, שמא יחיו אותם, ולכך אנו גם מתירים להתרפא מרופא גוי, שבזה אנו אומרים: "שמא ירפאנו הגוי", ועיין לחת"ס (יו"ד סי' ע"ו).

ויש לעיין בענין אדם שאי אפשר לו לנשום או אין ליבו מספיק להעביר את הדם למוח וכדומה, ומחברים אותו למכשירים (שלא היו בזמן אבותינו והומצאו כיום) שיפעלו במקום האברים. ויש לו לחולה יסורים מזה (ואפי' אם הרופא יאמר שאין לו יסורים – אינו נאמן). ואם עי"ז שלא יורכבו בו המכשירים נקרב את מיתתו, או יותר נכון – אם ע"י המכשירים ירויח חיי שעה, האם מותר לנו לצער את החולה ולחברו למכשירים משום חיי שעה, או שאין לנו לחברו למכשירים.

ויש להוכיח שאין צריך לחבר את המכשירים ממה שכתב הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' של"ט סעי' א') שאסור לגרום למת שימות במהרה ע"י הסרת הכר או הכסת וכו', "אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית, קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש – מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע". ואע"פ שהט"ז (ס"ק ב') הקשה וחלק על זה שם, כל קושיתו היא מכך שהוא מזיז את שפתיו של החולה, הא לאו הכי – מותר. וכן מ"ש נקודות הכסף שנענוע כזה אין בו איסור. א"כ ראינו, שעושים פעולה לקרב מיתתו או יותר נכון לא להרחיק מיתתו. ומכאן משמע שמותר לעשות פעולה המקרבת את המיתה כשאין בה משום הזזת אבר. ולכאורה אין הכוונה שאסור לאדם להשאיר את המלח על שפתיו אלא שאין איסור להוציאו. אולם, עיין לבית לחם יהודה על השו"ע שסובר שכל עצם נתינת המלח בתחילה היתה שלא כהוגן.

וצריך לומר שאם החולה ודאי ימות בלא המכשירים ואנו עושים פעולות, ומפעילים מכשירים ואנו רק מעכבים את מיתתו במעט וזה גם ע"י צער ויסורים – זה אסור. אבל אם יש ספק קל שבקלים שיחיה ויבריא לחיי שעה, אין יסוד לאסור פעולות החייאה כאלה. ונשער בעצמנו כיום שבודקים חולה או נפגע בתאונה ואין לו נשימה ומנשימים אותו ע"י מכונה, או שאין הלב פועם ומפעילים אותו ע"י מכת חשמל, שאמנם יש בזה יסורים, האם נימנע מלעשות כן ונאמר שמאחר ואינו נושם או כיון שהוא גוסס לא נרפא אותו?! ובודאי אם רצונם רק להאריך את חייו ללא רפואה ואין תקנה לחייו, אלא רק מאריכים אותם קצת וזה ע"י יסורים – זה אסור, אבל בלי יסורים – מותר, כי חוששים לחיי שעה.

ועיין באורך לתפארת ישראל (בבועז, על יומא פ"ח מ"ז אות ג') בענין הארכת חיים ע"י יסורים, וז"ל: "אמנם קשיא לי א"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק"ד], והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואין לומר דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ב']: ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ"ה שרי, וקשה מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ"ש הכא דהו"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו, כדי שימות מהר. נ"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו, אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ"ה נ"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך – אסור לטלטלו, דאין לדמותו לאמתה דרבי, דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים – אסור, מדמקרב מיתתו עי"ז. והרי כ"ש הוא מפקוח הגל, שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו".  ועוד עיין באגרות משה חלק יו"ד ח"ב סי' קמ"ו וקע"ד.

ועיין בשו"ע (או"ח סי' שכ"ט ס"ד) שכתב, ז"ל: "אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחטמו חיות אז ודאי מת. לא שנא פגעו בראשו תחילה לא שנא פגעו ברגליו תחילה". היינו, שגם אם הוא מרוצץ וברור שבעוד שעה ימות – מחללין, ובלבד שיהא ברור להם שלמרות שעתה הוא מרוצץ, יש בו חיות כעת.

ועיין בגליון מהרש"א (ביו"ד על סי' קנ"ה ד"ה "אבל") בדין אדם שהיה חולה ויכול לחיות זמן קצר ואם יקבל תרופה מסויימת קיים ספק, אם התרופה תעזור לו, יתרפא לחלוטין ויחיה זמן רב, ואם לא תרפא אותו, ימות מיד, והשאלה היא אם מותר.

ועיין לשבות יעקב (ח"ג סי' ע"ה) המובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' של"ט אות א') שדן בשאלה של חולה הקרוב למות והרופאים אומרים שימות תוך יום או יומיים. והרופאים אומרים שיש תרופה שיתכן שכשישתמש בה ימות מיד תוך שעה או שעתיים, ואפשר שיתרפא מחוליו. והשאלה היא: "אם מותר לעשות רפואה זו, או חיישינן לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף". והוא מתחיל את התשובה: "הואיל שדין זה הוא דיני הנפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקות, כי כל המאבד נפש אחת מישראל וכו', וכן להיפך, המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, ולכאורה היה נראה דשב ואל תעשה עדיף כי חיישינן לחיי שעה".

וכתב השבות יעקב שם: "דאף דודאי דחיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוסס ממש ומה"ט אין קושרין את לחייו כו' וכה"ג קיי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי (בשבו"י ח"א סי' י"ג) כו', מ"מ בנ"ד שאפשר שע"י רפואה זו יתרפא לגמרי ודאי לא חיישינן לחיי שעה, וראיה ברורה מש"ס פ' אין מעמידין כ"ז ע"ב ובתוס' שם בד"ה לחיי שעה".

ובהמשך התשובה דן וחילק בין גוסס שאסור להעצים עיניו כי אין זה לתועלת ולרפואה, אבל אם אפשר שיתרפא – הדין שונה [ועיין במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב ולשו"ע סי' קנ"ה ולרמב"ם פ"ב מהלכות רוצח סעי' ז'-ח']. וסיים שם: "ומ"מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן, רק צריך להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאים מומחין שבעיר ע"פ רוב דיעות, דהיינו, רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת. ע"כ יעשה ע"י רוב דעות הרופאים והסכמת החכם שבעיר".

[40] כתב הב"י (סי' תרי"ז),ז"ל: "ומ"ש ואם לא יתנו לה ממנו תסתכן היא או הולד. שם כתב הרא"ש (סי' יג) בשם הרמב"ן (תוה"א שער הסכנה עמ' כט): משמע מתוך דברי בעל הלכות גדולות (הל' יוה"כ לא ע"ג) דמשום סכנת ולד לחודיה מחללין אפילו ליכא למיחש לדידה ואיכא דס"ל דאין מחללין משום נפלים אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה הוא שכל המפלת בחזקת סכנה היא. ולא ידעתי מה צורך לכל אלו הדקדוקים, דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה ולא סכנת עוברה בלא סכנת עובר דהמפלת בחזקת סכנה היא, וכן פירש רש"י (פב. ד"ה עוברה) אם אינה אוכלת שניהם מסוכנים, עכ"ל. והר"ן (ג: ד"ה וכתב בה"ג) כתב גם כן כדברי הרא"ש דלא משכחת סכנת עובר בלא סכנת עוברה וכו' ולפי זה לא ה"ל לרבינו לכתוב תסתכן היא או הולד, דמשמע דמשכחת לה שיסתכן זה בלא זה".

וע"ע במג"א (סי' ש"ל ס"ק ט"ו), ז"ל: "ונ"ל דזה תליא בפלוגתא שכתבו הרא"ש והר"ן פ"ב דיומא בעוברה שהריחה אי לא אכלה מתעקרה ולדה אף על גב דספק בן קיימא הוא ספק נפל שפיר דמי ליתן ומביא ראיה מההיא דיושבת על המשבר וכו' דאיתא בסוף פרק דערכין דעל ספקא מחללין שבת. והרמב"ן כתב דאין מחללין משום נפלים, וההיא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא, דהוה כילוד דתו לאו ירך אמו הוא, כיון שמתה, אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא, אלא דלא הוי ליה חזקה דחיותא, עכ"ל. משמע דלהרמב"ן עכ"פ צריך שידעו שכלו לו חדשיו אפי' ביושבת על המשבר, דהא מייתי ראיה מדמותר להורגו, ע"ש בספר תורת האדם ובר"ן ביומא, והכא כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו חיישינן מספק, וע' בתוס' נדה ד"ה וההורגו ועיין באבן העזר סי' קנ"ו ובב"י בח"מ סי' רע"ו".

וראה בפמ"ג (בא"א שם) "משמע מכאן לחלל שבת על העובר תליא בפלוגתא. ועיין מה שכתבתי בסימן שכ"ח [משבצות זהב אות א] מזה, ושם כתבנו שאם תפיל יש סכנה לאם, ופיקוח נפש אף בספק דוחה שבת".

וראה בכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק כ"א), ז"ל: וכתב המשבצות זהב אות א' פשיטא לי דאיש ואשה שוין לפיקוח נפש, ואף תינוק בן יומו ואין ידוע אם כלו חדשיו מחללין שבת כמילה, דאזלינן בתר רובא וולד קיים ואפילו ספק דוחה שבת בכל מילי, וולד מעכו"ם ושפחה דולדה כמותה ועל העכו"ם אין מחללין. ויש להסתפק בעובר אי מחללין עליו שבת באין סכנה לאם, ומכל מקום יש לומר דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה יעו"ש. וע"ע בבה"ל (סי' ש"ל ד"ה "או ספק בן שבעה") מה שכתב שם.

[41] עיין שו"ת מאמר מרדכי (חלק ג' חו"מ סי' י"ד).

[42] ראה לעיל הע' ל"ט שנתבאר שיש לחלל את השבת גם באופן שבוודאי לא יוכל החולה לקיים את השבת ואף לא לקיים שאר מצוות, וכמו שמובא בשו"ע (סי' שכ"ט סעי' ד'): "אפי' מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו".

אמנם לעניין לחלל שבת לצורך אדם שהוא אפיקורוס או שאינו שומר שבת, כתב השו"ע (יו"ד סי' קנ"ח סעי' ב'): "מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס הרי זה כופר, והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו".

וע"ע בשו"ע (יו"ד סימן רנ"א סעי' א'), ז"ל: "מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו (ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום)".

ועוד כתב השו"ע (שם סעי' ב'), ז"ל: "מי שהוא עבריין להכעיס, אפילו למצוה אחת, כגון שאוכל נבילה היכא דשכיח בשר כשרה – אסור לפדותו אם נשבה (כ"מ בש"ס ס"פ השולח וטור ס"ס רנ"ב) אבל עבריין לתיאבון – אין איסור בדבר אם רוצים לפדותו, אבל אין מחויבים בכך".

וראה במשנ"ב (סי' שכ"ט ס"ק ט'), ז"ל: "ישראל בעל עבירות לתיאבון, כל זמן שאין כופר בתורה נראה דמחללין עליו שבת כדי להצילו, אבל אם הוא להכעיס – אסור להצילו אף בחול, וכ"ש דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה, וה"ה לכל הני דאיתא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א וב' ע"ש", וע"ע בכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק צ"א), ז"ל: מומר לחלל שבת בפרהסיא ועכו"ם או מומר להכעיס לדבר אחד – אין מחללין עליו שבת (כמ"ש יורה דעה ריש סימן רנ"א), ומורידין ולא מעלין נמי אין מחללין עליהם שבת (עיין ביורה דעה סימן קנ"ח), עכ"ל.

אמנם לעניין מה שמצוי כיום שרבים בעונותינו הרבים עמי ארצות ומחללי שבת, ראה מה שכתב הפתחי תשובה (יו"ד סי' רנ"א ס"ק א'), ז"ל: "וכתב עוד בספר בכור שור שם דמשמע בשמעתין דאפילו ספק לתיאבון מצוה להחיותו, דקאמר: אימור לתיאבון כו' שהוא לשון ספק, ע"ש".

ומחללי שבת שבזמן הזה, קולא אחרת יש להם, שאפשר שדינם כדין תינוק שנשבה כי כולם מקטנם ועד גדולם בורים הם, וכל מעשיהם כקוף בעלמא מה שעושים אחרים או מה שחנכום מקטנותם ואין הם נכללים בכלל מורדים, וראה ברמב"ם (הלכות ממרים פ"ג ה"ג), וז"ל: "אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם], כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה". וכ"כ הרמב"ם בפירוש במשניות (חולין פרק א' משנה ב'), ועיין בדברי מרן הבית יוסף (או"ח סי' שפ"ה).

וע"ע בבית מאיר (או"ח סי' ש"ל), ז"ל: הנה השגתי מכתב מידידי הגאון מו' עקיבא איגר אבדק"ק פ"ל כתוב בו בלשון זה. גם נתקשיתי כעת במג"א סי' ש"ל סק"ד עכו"ם אין מחללין וכו' ומיהו לקראים מותר וכ' משמע דהיכא דיש חילול שבת – אסור, ולא ידענא הא הקראים מקרי ישראל מומר ולהרמב"ם נקראים תינוק שנשבה ולהנ"י אם גדלו ורואים דת ישראל מקרי מומרים, עיין בש"ך י"ד סי' קנ"ט סק"ו, עכ"פ הכא לגבי הולד מקרי ודאי תינוק שנשבה הוי ישראל מעליא לחלל עליו שבת, וכן בכל מומרת מעוברת לכאורה הדין כן כיון דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ולדעת הרמב"ן דעוברה שהריחה אין מחללין בשביל עוברה דישראל אינו נהרג על העובר רק דהוי סכנה להאם, א"כ בכה"ג אין מחללין דהאם היא מומרת. ועיין במ"א שם ס"ק ט"ו, ודבריו נפלאו ממני, דאיך תולה זה ברמב"ן דהא גם הרמב"ן מודה דמספק מחללין רק בעובר ס"ל דאין מחללין מטעם הנ"ל, משא"כ בנולד הולד וצע"ג, עכ"ל.

על זה השבתי לו בלשון זה מה שנתקשה במ"א ורוצה לומר דעל עובר מקראים מחללין מפני שאינו אלא כתינוק שנשבה. מה דפשיטא למר מיבעי לי טובא, ואף איפכא מסתברא דמה בכך שאין דינו כגוי גמור מ"מ כיון דכל עיקר היתר חילול הוא כדי שישמר שבתות הרבה, ותינוק שנשבה תיתי מהי תיתי הוא בחזקת שלא ישמור שבת כיון שנשבה בקטנותו וסובר שגוי הוא, ואף ששמואל למד ההיתר מן הפסוק וחי בהם מ"מ מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מן ושמרו, ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור שאין לחלל עליו. וכן מומרת מעוברת מהיכא תימא לחלל על העובר אם הוא בחזקת שיטומע ביניהם ע"י אמו. ואין דומה למ"ד דעל עובר מחללין משום שמא ישמר, דשם הוי ספק שקול, וגם אף למה דקיי"ל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב ואף על גוסס מחללינן, דשם עכ"פ מיעוט החיים משמרים, משא"כ תינוק שנשבה וכן המומרת היכי שאין ידינו תקיפה ובודאי ישאר מטומע ביניהם ולא ישמור שבת מה בכך שאין דינו כגוי מכל מקום מהיכא תימא לחלל עליו אחרי שידוע קרוב לודאי שלא ישמור שבת, וכי מפני הספק רחוק שאולי לכשיתגדל ויתוודע לו שהוא יהודי יסכן בעצמו לברוח ולקבל דת יהודית אנחנו נחלל שבת, זה לא מסתבר לענ"ד.

שוב חזר וכתב הגאון שיחי' הנ"ל. מה שכבודו משיג עלי במה שרציתי לומר דעל תינוק שנשבה בין הנכרים דמחללים שבת דכיון דברייתא יליף מושמרו את השבת וכו' כדי שישמרו שבתות הרבה דלא שייך כן בתינוק שנשבה דמסתמא ישתקע בין הנכרים ואף דשמואל יליף לה וחי בהם ולא שימות בהם מסתמא לא פליג בהא על הברייתא, עכ"ד.

ולבי מהסס בזה הרבה דהרי הרבה טעמים נאמרו בגמרא, ולחד תנא ילפינן מק"ו ומה מילה שהוא באחד מאבריו וכו' ולפי טעם זה לכאורה גם בתינוק שנשבה והגוים מניחו להמול ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת, א"כ ה"ה דעל כל גופו מחללים שבת. וגם היא גופא קשיא, כיון דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם מנ"ל לומר דהוא דוקא היכי דישמור שבתות הרבה, ואי דאמרינן דהתורה הקפידה דוקא על חיות אדם שישמור מצות א"כ גם בעיקר צווי להחיות נימא דנפש כזה מותר להורגו דאין מצווין להחיות רק מי שיקיים מצות, אלא ודאי דאמרינן דהתורה חסה על נפש מזרע ישראל, ה"נ נימא דהותר חילול שבת כדי להחיות נפש מזרע ישראל, והדבר בעיני קשה למאוד להחליט כדעת כבודו נ"י.

תו כתב מר על קושייתי במג"א ואיני יודע מה קשה לו דלשטה זו דתולין החילול במה שאין ישראל נהרג עליו א"כ על ולד הנולד בס' נפל וכו'. לא ידעתי כוונתו דמר, דמה ענין זה לזה דהא ולד הנולד דאינו נהרג היינו רק מספק ואילו היינו יודעים דכלו חדשיו היה נהרג מש"ה מחללין וזהו היה עיקר קושייתי על המ"א. ומה גם ראי' תוס' מגוסס ליתא, דהא דאין נהרגין עליו דרוב גוססים למיתה אבל אם היינו יודעים דזה עומד לחיות היה נהרג עליו, וממילא לענין חלול שבת מחללים דבפיקוח נפש לא אזלינן בתר רוב. ימחול כבודו נ"י לבאר לי עומק דעתו באר היטב, עכ"ל.

לזה השבתי שנית מה שכתב שלבו מהסס במה שלא הסכמתי לדעתו לחלל שבת על תינוק שנשבה וכתב שהרי הרבה טעמים וכו' ומה מילה ולפי טעם זה לכאורה גם בתינוק שנשבה והגוי מניח להמול ע"י ישראל מסתמא מילתו דוחה שבת. וחלילה תינוק כזה שידעינן שישאר מטומע בין הגוים לחלל עליו שבת כדאיתא בטור י"ד שעם דפוסי הב"ח ומביאו הט"ז וש"ך סי' רס"ו ואין אנו מחזיקים אותו שיצא לתרבות רעה, מבואר הא במוחזקים בו שיצא לתרבות רעה – אסור למולו בשבת, וק"ל", עד כאן לשון הבית מאיר.

וע"ע בחזון איש (הלכות שחיטה סי' ב' אות כ"ח): "לעיל כתבנו לדעת הגאונים דאין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זוקק ליבום. וכתבנו דמומר לדבר אחד להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה. אבל למה שנתבאר חזו"א (יו"ד סי' י"ג) אין מומר להכעיס לדבר אחד בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות. ועוד יש בזה תנאי שלא יהיה אנוס וכמש"כ הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ג ה"ג) דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ריש פרק כלל גדול ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו, ובהגהות מיימוניות פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לענין שאר הלכות", עכ"ל.

יש להוסיף כסניף, שכבר אמרו חכמים: "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה", ואולי בעז"ה בסופו של דבר הוא ישמור שבת, או שבנו ישמור את השבת אחריו או בני בניו.

ועוד עיין בהערה הבאה לגבי ההיתר לחלל שבת בשביל להחיות גוי, והטעמים המוזכרים שם שייכים גם לעניין יהודי מחלל שבת.

[43] ראה בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ב'), ז"ל: "כותית – אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר שאין בו חילול שבת", וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ח'), ז"ל: "כותית אין מילדין – ואפילו בשכר, דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד, הכא – אסור, משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כי אם לההוא דמנטר שבתא. וכתב המג"א: ובמקום דאיכא למיחש לאיבה – גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים, וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן, ואין להם על מה שיסמוכו, דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין הגויים [אף דגם זה אינו ברור עיין בפמ"ג], איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו", וראה בכה"ח (סי' ש"ל ס"ק י"ד), ז"ל: "ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן קכ"ג שכתב דזה התנצלות שאמר הגמרא היינו דוקא לאינש דעלמא אבל לגבי מושל גדול אין זה התנצלות ויש לחוש לאיבה יעו"ש, ואם יש באיבה חשש סכנת נפשות – מותר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא".

וראה בבית יוסף (יו"ד סי' קנ"ד ), ז"ל: "כתב בארחות חיים (סי' כא הל' ע"ז אות ד ד"ה כתב) בשם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' קכ) רופא ישראל – מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת, וכן העיד על הרמב"ן ז"ל שעשה הוא עצמו כן, עכ"ל. ואני מצאתי כתוב שכתב לו ה"ר יונה על מעשה זה: תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק".

וע"ע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קל"א), ז"ל: "מ"מ להלכתא נ"ל דיש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה, וא"כ מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקרו הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו, ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא, תצוה לנכרית הבריאה העומדת על צדה לחתוך, ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אף ע"ג דמלשון מג"א סוף סי' של"ד משמע דוקא כיבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה הותר ולא מלאכה גמורה, מיהו עיין עירובין מ"ד ע"ב במתניתין ומ"ש עליו שלטי גבורים שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם אי אפשר בלעדה והנלע"ד כתבתי".

וראה בשו"ת דברי חיים (ח"ב או"ח סי' כ"ה), ז"ל: "בנידון שאלתו אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לאינו יהודי וכו' אך בדאורייתא לא מצינו שמחללין רק משום פיקוח נפש ברי לישראל אבל משום חשש שנאת האינו יהודי – לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא, ולהקיז דם הוי דאורייתא ואפילו להניח מה שקורין זאלב להוציא דם לכמה שיטות אסור דאורייתא, כמבואר במג"א סי' שכ"ח [ס"ק נ"ג] (וש"ל) [ושל"ב ס"ק ג'], אבל להקיז דם לרפואה – לכל השיטות אב מלאכה הוא ורק על פי פלפול של הבל יוכלו לומר שאינו אב מלאכה אבל לא לאמת. ויעוין במג"א [הנ"ל] ובחו"מ [סי' תכ"ד סעיף ב'] גבי חובל בשבת וגם העמדת עלוקות לרוב שיטות דאורייתא כמבואר במג"א ז"ל סי' (ש"ל) [שכ"ח הנ"ל], ולכן בודאי יש להחמיר, אך המנהג ברופאים שמקילין, ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם אבל לא ראיתי זה בספר".

ולמעשה כבר התירו גדולי הדורות כיום לרופאים לרפאות נכרים בשבת אף באופן שיש מלאכה גמורה, מפני שיכול לגרום לשנאה עצומה בעולם על היהודים, ונוגע לפיקוח נפש, וגם לגרום שרופאים נכרים לא יטפלו בחולים יהודים, וראה עוד בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' ע"ט) ועוד עיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק ו') שדן בנושא זה באריכות.

יש להוסיף דנכון שהרופא כאשר נקרה לו לרפא חולה שאינו ישראל בשבת, שיכוון שאינו עושה המלאכה בשביל עצם הריפוי אלא כדי להסיר ממנו או מאחרים חשש סכנה וכיו"ב, ובאופן זה אפשר דחשיב מעשהו כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש ללמוד כן ממאי דאיתא בגמ' (יבמות קכ"א:), ז"ל: "ההוא עובד כוכבים דהוה קאמר ליה לישראל: קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא, ואי לא – קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל, דאמרי ליה: בשיל לי קדירה בשבת, ולא בשיל לי וקטילתיה", וכתב בשו"ת מהרי"ק (סימן קל"ז): "ואילו בעובדא דיבמות דא"ל גוי לישראל כו' ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לבר ישראל דא"ל בשיל לי קדרה וכו' איסור דרבנן הוא דהוה, כיון שהישראל לא היה צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיתה הוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה, מידי דהוה אהורג את המזיקים כדי שלא ימיתוהו דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ומותר לר"ש דקי"ל כוותיה לדברי ר' יצחק".

וכך כתב בספר טהרת המים (שיורי טהרה מערכת ש' אות ז') כאשר נשאל למעשה על כך, ברופא מובהק גוי ששלח אחר רופא שאינו מובהק ישראל שיקיז אותו בשבת דעומד בסכנה, כשם שמקיז בכה"ג לישראל בשבת, וא"א להשמט ממנו לומר דלישראל דנטרי שבת שרי ולך אסור ואיכא איבה וכמה פעמים החיה כמה נפשות מישראל ממות לחיים וגם עניים בלא כסף ובלא מחיר וחיישינן לעתיד לא יעשה ככה. ובדברי תשובתו השיב להתיר באופן דבעת שמקיז לא יכוין הישראל לרפאותו אלא להציל את עצמו דלעתיד לא יעשה רע עמו ושאר ישראל, ומסביר את דבר התירו, דראשית מביא דישנם החולקים על המג"א רס"י שכ"ח וסי' שי"ו סקט"ו שכותב דלכו"ע חובל לרפואה הוי איסורא דאורייתא וכו', ושנית מוסיף וכותב דאפי' המג"א לא חייב בחבל לרפואה אלא במכוין לרפאותו, אבל משא"כ כשמכוין להציל את עצמו ושאר ישראל שלא יזקם למחר, ואין לחייבו משום דהוי פסיק רישא, דהמ"א בעצמו בסי' שי"ח ס"ק ל"ו הביא לנו משם המ"מ דנראה מדברי הרמב"ם דכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישא הוא וליחייב וכו', ועוד דכאן אינו בודאי דיתרפא בהך הקזה והישראל אינו מכוין אלא להציל את עצמו ולכל ישראל שלא יזיקם למחר וכו' וגם פסיק רישא דלא ניחא ליה י"א דמותר וכמ"ש בשו"ע או"ח סוס"י ש"כ וכו' עיין שם.

[44] ראה בשו"ת אדמת קודש (ח"א יו"ד סי' ו') ובשו"ת פרי הארץ (ח"ג יו"ד סי' ב').

[45] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ג'-ד'), ז"ל: "כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל – מחללין עליה את השבת… מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול, אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול – אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ו), ז"ל: "כשיודעים – וכ"ש כשהרופא או החולה אומרים שאין צריך שאין מחללין".

[46] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ג'), ז"ל: "כל מכה של חלל דהיינו מהשינים ולפנים, ושינים עצמם בכלל – מחללין עליה את השבת, ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה", וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "ודוקא שנתקלקל"), ז"ל: "דוקא שנתקלקל וכו' אבל מיחושים וכו' – הנה דין זה הוא מהרשב"א בשם ר' יונה ומובא במגיד משנה ע"ש ומשמע מסתימת לשונו שם דאפילו היכי דכאיב ליה טובא מבפנים בחלל הגוף, אינם עדיין בכלל מכה של חלל כל זמן שלא נתקלקל אחד מאברים הפנימיים. אולם בביאור הגר"א ממה שציין המקור על דבריהם ממה שאמרו שם בגמרא: חושש הוא דלא וכו', משמע היכא דכאיב ליה טובא – מחללין, ואולי יש לדחות דגבי שיניים דהם אקושי ואין שייך בהם שם מכה כ"כ, כיון דכאיב ליה טובא יצא מכלל מיחוש ודינו כמכה של חלל, משא"כ בשאר אברים פנימים כל זמן שלא נעשה מכה או בועה עדיין הוא בכלל מיחוש בעלמא וצ"ע. ומ"מ אפשר לומר דאם כאיב ליה טובא באחד מאברים הפנימיים, ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר, ואין שם רופא בעיר לשאול, דמותר לחלל שבת וליסע אחר רופא, דאף במכה שאינה של חלל איתא לקמן בסוף סעי' ה' דאם נעשה אצל החולה ספק סכנה – מחללין", ועוד עיין כה"ח (סי' שכ"ח ס"ק טו"ב).

[47] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ה'), ז"ל: "מכה שאינה של חלל, נשאלין בבקי ובחולה, ואין מחללין עליו שבת, עד שיאמר אחד מהם שהוא צריך לחילול, או שיעשה אצל אחד מהם סכנת נפשות. (וע"ל סימן תרי"ח)", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק י"ז), ז"ל: "סכנת נפשות – צ"ל ספק סכנת נפשות, ור"ל דאפילו אומרים רק שמא יכבד עליו החולי ויסתכן – נמי שרי, וזהו שסיים הרמ"א: ועיין לקמן סימן תרי"ח, דכן מבואר שם לענין אכילת יוה"כ וה"ה כאן".

[48] ראה בשו"ע (שם סעי' ג'), והובא לעיל הע' מ"ו, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז'), ז"ל: "מהשינים וכו' – וכ"ש אם חלה מקום מושב השיניים, דהיינו החניכים, בודאי הם בכלל מכה שבתוך חלל הגוף".

[49] ראה במשנ"ב (שם ס"ק ח'), ז"ל: ושינים עצמם וכו' – דהיינו היכי דכאיב ליה טובא וחלה כל גופו עי"ז אף שלא נפל למשכב [לאפוקי חששא בעלמא בשיניו איננו בכלל זה וכדלקמן בסל"ב].

[50] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ח), ז"ל: "בפרק ב' דעבודה זרה (כח.) פשיט דמכה של חלל מחללין עליה את השבת ובעי בגמרא (שם) מהיכן מכה של חלל פירש רבי אמי מן השפה ולפנים בעי רבי אלעזר ככי ושיני מאי ולא איפשיטא וכו' ומכל מקום צריך לומר דהאי בעיא בחולי אחר בשיניים דלאו צפדינא הוא דאילו בצפדינא לא הוה מיבעיא ליה, דהא בהדיא תנן בפרק בתרא דיומא (פג.) החושש בפיו מטילין לתוכו סם בשבת מפני שהוא ספק נפשות, ואוקימנא לה (פד.) בצפדינא שמתחיל בפה וגומר בבני מעים, והכי נמי משמע הכא בגמרא (ע"ז כ"ח ע"א) דבעינן למיפשט בעיין מדרבי יוחנן חש בצפדינא ועבד רפואה בשבת, ודחי שאני צפדינא דמתחיל בפה וגומר בבני מעים, משמע בהדיא דבחולי דלאו צפדינא הוא דאיבעיא לן. וכתב הר"ן בפרק שמנה שרצים (מ' ע"א ד"ה "מכה") בשם ה"ר יונה (חי' תלמידי הר"י ע"ז שם ד"ה "ומאי דאמרינן") והרשב"א דמכה של חלל שמחללין עליה את השבת דוקא בשנתקלקל אחד מן האיברים הפנימיים מחמת מכה או בועא וכיוצא בזה, אבל מיחושין אין נקראין מכה ואין מחללין עליהם את השבת, עכ"ל. וכתבו הרב המגיד בפרק ב' (ה"ה)".

ועוד כתב (שם) בשם הארחות חיים, וז"ל: "כתוב בארחות חיים (הל' שבת אות שלד) החושש בשינו ומצטער עליה להוציאה – אומר לגוי להוציאה, וטעמו משום דכל דבר שאין בו סכנה – אומר לגוי ועושהו כמו שיתבאר".

וכתב באיסור והיתר (הארוך שער נ"ט סעי' כ"ד) דרפואה על ידי עקירת שן יש בה סכנה, ז"ל: "וכן התיר מהר"ז ז"ל לתלוש שן ע"י עכו"ם בשבת, והיינו מטעמא דלעיל דחולי שאין בו סכנה – אומר לכנעני ועושה, דכה"ג במקום צער לא גזרו, אבל מחמת סכנה ליכא למימר דאדרבה תלישת שן הוי סכנה כדאיתא לעיל". והביאו הדרכי משה (שם בס"ק ב').

וכתב הרמ"א (שם סעי' ג'), ז"ל: "מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער עליו להוציאו – אומר לאינו יהודי להוציאו".

וכתב בלבוש (סעי' ג'), ז"ל: "ואיזה היא מכה של סכנה שמחללין עליה את השבת, כל מכה של חלל, דהיינו מן השינים ולפנים ושינים עצמן בכלל מחללין עליה את השבת. ודוקא שנתקלקל אחד מהאברים הפנימיים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים בעלמא אין נקראים מכה, מיהו מי שחושש בשיניו ומצטער הרבה עד שרוצה להוציאו – אומר לגוי ומוציאו, דכל דבר שאין בו סכנה – אומר לגוי ועושהו".

וראה במשנ"ב (שם ס"ק י') שנקט כדברי האיסור והיתר, ז"ל: "ומצטער וכו' – היינו דכאיב ליה טובא ומצטער כ"כ עד שחלה כל גופו עי"ז אף שאינו נופל למשכב וכדלקמן סי"ז, ועיין בביאור הלכה, ואף דמתחלה מבואר דחולי השיניים מקרי של חלל, מ"מ אינו מותר ההוצאה ע"י ישראל, דהוצאת השן אינה רפואה ידועה [א"ר], ואדרבה לפעמים יש חשש סכנתא עי"ז, והא דמתיר השו"ע מקודם לחלל עליהן השבת, היינו לרפאות המחלה ע"י סמים שלא יהיה צריך להוציאן". וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "ומצטער") שמצדד להקל להוציא את השן על ידי אינו יהודי גם באופן שאין מצטער כל כך עד שנחלה כל גופו, עיי"ש, וע"ע בכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק י"ד),

למעשה כיום הרפואה של עקירת השן נעשית ידועה ואין בעקירת השן חשש סכנה, ולכך באופן שיש חשש סכנה – מותר לחלל את השבת גם על ידי ישראל, וכפי שנתבאר לעיל, וכגון שיש לו דלקת חניכיים עזה או נפיחות משמעותית וכל כיו"ב.

[51] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ט), ז"ל: מי שנגפה ידו או רגלו – צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה, ואם הוא מעונג, אף היין לו כמו החומץ ואסור". אמנם כל זה באופן שאין חשש לזיהום וחיידקים, אך כל שיש חשש לזיהום – מותר לטפל באופן שידוע לנו על פי דרכי הרפואה שימנע את הזיהום.

[52] וראה עוד להלן הערה הבאה.

[53] כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל'): "מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו – לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא – נתרפא", ומאידך כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ז), ז"ל: "עצם שיצא ממקומו – מחזירין אותו", וכתב המגן אברהם (ס"ק נ"א), ז"ל: "ונלע"ד דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ורי"ו וברמזים, אבל עצם שיצא ממקומו – אסור, דהא אפי' לשפשפו אסור וכמ"ש סעי' ל' וכך משמע בגמרא בעובדא דרב אויא ע"ש וכך משמע מסי' ש"ל סעי' ט' דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה וצ"ע וכ"כ כנסת הגדולה בשם ר"ש הלוי שהקשה זה, וגם הרמב"ם לא הביא דין זה, לכן אין להקל".

וראה במשנ"ב (שם ס"ק קמ"ה), ז"ל: "המג"א חולק על זה וסבירא ליה דדוקא עצם הנשבר מותר להחזירו כדאיתא בגמרא אבל העצם הנשמט ממקומו – אסור להחזירו, דאפילו לשפשף הרבה בצונן אסרו, כדאיתא בסעי' ל' וכ"ש חזרה, והעתיקוהו כמה אחרונים, ומ"מ ע"י אינו יהודי נראה שאין להחמיר. ובספר שלחן עצי שטים חולק על המג"א וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי … חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד, ושרי להחזיר אפילו ע"י ישראל וכבסעיף י"ז, עכ"ל. והאי דלעיל סעיף למ"ד איירי לדעתו בשלא נשמט לגמרי ממקומו, ונראה דגם לדעת המ"א אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויוכל לבוא לידי סכנת אבר, שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול".

וכך כתב כה"ח (שם ס"ק רס"ב), ז"ל: "המגן אברהם ס"ק נ"א חולק בזה וכתב דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר אבל עצם שיצא ממקומו – אסור, דהא אפילו לשפשפו אסור כמ"ש סעיף ל' יעו"ש. וכן כתב בליקוטי פרי חדש דהכא מיירי כשיצא על ידי שבר ולעיל סעיף ל' מיירי בנשמט. וכן כתב ה"ר זלמן אות נ"ב, חיי אדם כלל ס"ט אות ז'. והאליה רבה אות נ"ו כתב דיש חילוק בין יצא מעט לנפרק לגמרי. וכן כתב הרב בית דוד סימן קכ"ה דהכא מיירי בנעקר לגמרי דומיא דנשבר ולפיכך שרי להחזירו אבל אם נשמט קצת כדלעיל סעיף ל' – אסור לתקנו אם אין בו סכנה יעו"ש, והביאו מחזיק ברכה אות יו"ד. וכן בספר שלחן עצי שטים חולק על המגן אברהם וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד ושרי להחזיר אפילו על ידי ישראל כבסעיף י"ז יעו"ש. נמצא דרבו הדיעות בזה, ועל כן לענין דינא יש לפסוק כבסעיף י"ז, דאם נפל מחמת צערו למשכב או שחלה ממנו כל גופו אף על פי שאין סכנת אבר יש להתיר שבות דרבנן אפילו על ידי ישראל על ידי שינוי, ואם יש סכנת אבר – שרי שבות דרבנן על ידי ישראל אפילו בלא שינוי, ועל ידי עכו"ם אפילו במלאכה דאורייתא שרי כיעו"ש".

וכך כתב בעל הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ה'): "עצם שנשמט שקורין בערבי פלס"א התיר מר"ן ז"ל להחזירו, ואע"ג דהמג"א חלק וס"ל דוקא אם נשבר מותר משום סכנה אבל פלס"א בלבד אין להקל, מ"מ אין למחות ביד המקילין בזה לעשות כסברת מר"ן ז"ל. ומיהו יזהר שלא יסוך פלס"ה הנז' בשמן".

לסיכום: באופן שאין חשש סכנה, אנו נוקטים כדעת מרן השו"ע והבא"ח להקל להחזיר העצם למקומה, ואין בזה משום חשש שחיקת סממנים, אבל יש לאסור לסוך בשמן וכל כיוצא בזה שאסור משום גזירת שחיקת סממנים, אכן באופן שהתפרקה העצם ויש חשש סכנה, יש להקל לעשות כל הדרוש לרפואתו. וראה בקצות השולחן (סי' קל"ח ס"ק י"ח), דעת תורה (סי' שכ"ח סעי' מ"ז). וע"ע בערוך השולחן (סי' שכ"ח סעי' מ'), וראה עוד לעיל בפרק ק"ה: חולה שאין בו סכנה.

[54] שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ו'), ז"ל: "מכה שעל גב היד וגב הרגל, וכן מי שבלע עלוקה, וכן מי שנשכו כלב שוטה או אחד מזוחלי עפר הממיתים, אפילו ספק אם ממית אם לאו, הרי הם כמכה של חלל".

[55] ראה לעיל הערה קודמת.

[56] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ז'), ז"ל: "מחללין שבת על כל מכה שנעשית מחמת ברזל, ועל שחין הבא בפי הטבעת, ועל סימטא והוא הנקרא פלונקר"ו בלע"ז, ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר או עם סימור", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ'), ז"ל: "עם סימור – מלשון 'תסמר שערת בשרי' והוא הנקרא שוידערי"ן בלשון אשכנז, שבא הקרירות והחמימות בפעם אחת, לאפוקי קדחת המצוי שבא מתחלה הקרירות ואח"כ החמימות, אין זה בכלל חולה שיש בו סכנה [אחרונים], ומ"מ ע"י אינו יהודי -מותר לחלל עליו שבת". ולמעשה יש לחלל שבת בחום גבוה מאד, ובפרט אם אין ידוע סיבת החום שמותר לחלל את השבת לברר סיבת החום.

יש להוסיף שחולה הסובל מחום גבוה אסור לו לצאת מביתו לתפילה עד שתעבור עליו יממה ללא חום.

[57] ראה חזו"א (סי' נ"ט ס"ק ד').

[58] ראה בגמרא ע"ז (כ"ח ע"ב): "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו", וכך פוסק השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ט'), ז"ל: "החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא (פי' תחלת חולי) – מחללין עליו את השבת", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ב), ז"ל: "בעיניו וכו' – ואע"ג דמשום סכנת אבר אין מחללין באיסור דאורייתא לכו"ע וכדלקמן בסעי' י"ז, עין שאני, דשורייקי דעינא בליבא תליא, ואיכא סכנת נפש [גמרא]", וע"ע באגלי טל (מלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות ז').

[59] אומרת הגמ' בשבת (ק"ח ע"ב), וז"ל: "אמר מר עוקבא אמר שמואל: שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גב עיניו בשבת ואינו חושש". וכתב בב"י (סי' שכ"ח), וז"ל: "פירש רש"י (ד"ה ונותן) דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת איכא היכירא וליכא למיגזר ומאן דחזי סבר דרחיצה בעלמא היא כסבור שהוא יין, ובפרק קמא דשבת אהא דתניא מניחין קילור על גבי העין בערב שבת ומתרפא והולך כל השבת כולו כתבו הרא"ש (סי' לג) והר"ן (ו. ד"ה והאי קילור), ז"ל: "ומיירי בקילור שהוא עב דומיא דאספלנית", הילכך דוקא מערב שבת אבל בשבת – אסור להניחו על העין משום גזירת שחיקת סממנין או גזירה שמא ימרח, אבל קילור צלול אף בשבת מותר להניחו על גב העין, כדאמרינן בפרק שמנה שרצים (קח ע"ב) שורין קילורין מערב שבת ומניחין על גבי העין בשבת, דכיון שהוא צלול אינו אלא כרוחץ עיניו וליכא למיגזר משום שחיקת סממנין, עכ"ל.

אבל התוספות (שם י"ח ע"א ד"ה "ומתרפאת") כתבו דבפרק שמנה שרצים מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג, וליכא למיחש לשחיקת סממנין, ובפרק קמא דשבת מניח בעין לרפואה ולא שרי אלא מערב שבת. וסמ"ג (לאוין סה יט ע"ב) כתב דבפרק שמנה שרצים מיירי בנותן על גב העין ובפרק קמא דשבת מיירי בנותן בתוך העין ממש, ודברי רבינו כדברי הרא"ש והר"ן, וכן הלכה". ובשו"ע (שם סעי' כ"א): "שורה אדם קילורין בערב שבת ונותן ע"ג העין, שאינו נראה אלא כרוחץ, והוא דלא עמיץ ופתח ולא חיישינן משום שחיקת סממנים, דכיון שלא התירו לו לשרותן אלא מערב שבת איכא היכרא".

ונמצינו למדים שבאופן שאין כאן אלא מיחוש – אין להתיר אלא באופן שעשה מעשה מערב שבת וגם שלא ניכר שעושה לצורך רפואה, ולכך אין להתיר לשים טיפות עיניים, ויהיה מותר רק באופן שהוא במצב של חולה שנפל למשכב או נחלה כל גופו שהתירו לו לעשות רפואות, וכמו שנתבאר בפרק ק"ה: "חולה שאין בו סכנה" סעי' מ"ה.

[60] ראה בהרחבה בפרק ק"ה: "חולה שאין בו סכנה" סעי' מ"ה.

[61] ובאופן שא"א לעשות שינוי גדול וכגון במרפק, נחלקו הפוסקים אם ביד שמאל הוי שינוי, וראה במשנה (שבת צ"ב ע"א): "המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו – חייב, שכן משא בני קהת. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין", וכתוב בתוספתא (שבת פ"י הי"א): "התולש בין בימינו בין בשמאלו – הרי זה חייב. באחת ידו ברגלו בפיו ובמרפקו או שהיה מהלך על גבי הארץ ונתזו צרורות מתחת רגליו ונפלו על גבי עשבים ותלש – פטור. מהלך אדם על גבי עשבים ועל גבי צרורות בשבת ואינו חושש".

וראה בחזון יחזקאל (על תוספתא שבת פ"י הי"א) שכתב שמלאכה שהדרך לעשותה ביד אחת, בודאי הדרך לעשותו בימינו, והעושה בשמאל נחשב כעושה בשינוי. וביו"ד סי' קצ"ה סעי' י' שמותר לנדה להגיש כוס לבעלה ביד שמאל, דהוי שינוי, ומחמת השינוי יזכרו שניהם ולא ייכשלו.

אמנם ראה בתפארת ישראל (כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות ס"ק ג'), ז"ל: "ונ"ל דדוקא בכותב שדרך לכתוב רק ביד ימין והו"ל שנוי, משא"כ שאר מלאכות, כגון שהדליק נר ביד שמאלו – חייב, מדדרך לעשות פעם בימין ופעם בשמאל. וראייתי דהרי המוציא בשמאלו – חייב (כשבת דצ"ב א'). וכן כל מלאכה ומלאכה ששינה בה מהרגיל, כמפרק או דש וכדומה מהמלאכות, שלא עשאה כמו שמורגל לעשותה – פטור (מג"א של"ו סקי"א)".

וע"ע במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק כ"ב), ז"ל: "הכותב בשמאל או לאחר ידו [דהיינו בגב ידו שאחז הקולמוס באצבעותיו והפך ידו וכתב] ברגלו בפיו ובמרפקו [אצילי ידיו] – פטור מפני שאין דרך כתיבה בכך, ומ"מ איסורא יש אפי' ברגלו וכה"ג. איטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם –  פטור, ואם כתב בשמאלו – חייב, והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו בין בשמאלו – חייב".

וע"ע בכה"ח שם (ס"ק מ"ד), ז"ל: "בשמאלו או לאחר ידו, היינו שהפך גב ידו למטה, ברגלו בפיו ובמרפקו – פטור. הרמב"ם פרק י"א. ואפשר דהוא הדין למוחק, ולכן נראה לי דטוב לשבר העוגות הנ"ל בשמאלו וכן לפתוח הספרים הנ"ל. אליה רבה שם".

וע"ע בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן כ'): "נמצינו למידין בתולש בפיו לדעת כמה רבוותא חייב מן התורה, ויש דס"ל דאין בו איסור תורה, על כן אם תולש לצורך חולה שיש בו סכנה ודאי מורין לו לתלוש בפיו היכא דאפשר". וכ"כ בבא"ח (שנה שניה פרשת תצוה סעי' ט"ו): "התולש בפיו בשבת, לדעת רש"י ז"ל יש בזה איסור תורה, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל, מיהו בתוספתא כתוב דאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ועל זה סמכו קצת מן האחרונים, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק רב פעלים והעליתי שם בחולה שיש בו סכנה שהוצרכו לתלוש מן המחובר, אם יכולים לתלוש בפה יתלשו בפה", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק צ"ה), ולכך נראה שאם אינו יכול לעשות בשינוי גדול, יעשה ביד שמאל.

[62] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ו).

[63] חולה סוכרת המטופל באינסולין עלול ללא השגחה ומעקב וטיפול רציף להגיע למצב של "היפרגליקמיה" – רמת סוכר גבוהה, או "היפוגליקמיה" – רמת סוכר נמוכה, ועלול החולה להגיע לאיבוד הכרה ועד כדי פגיעה מוחית, חולה סוכרת שמטופל בכדורים בלבד, אינו בהכרח במצב חולה שיש בו סכנה ותלוי הדבר בהנחיית רופא.

[64] נחלקו הפוסקים בגדר החיוב של הוצאת דם, וראה משנ"ב (סי' שט"ז ס"ק כ"ט-ל"א), ובבה"ל (שם סעי' ח' ד"ה "והחובל"), וראה עוד בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ט: "חובל והוצאת דם" סעי' ב'-ד').

[65] וראה בהרחבה לעיל הערה י'.

[66] חולה שהרופא אמר שהוא צריך בשר, ויש לפנינו בשר כשר ובשר טרף, פשיטא שניתן לו בשר כשר. וכן אם יש לפנינו בשר נבלה או שאפשר לשחוט לו בשבת בשר אחר, אך הרופא אומר שצריך מייד וא"א להמתין – בודאי שנותנים לו נבילה לאכול.

אבל אם הרופא אומר שאפשר להמתין עוד שעה או שעתיים, ואפשר ללכת ולהביא שוחט, ולהפשיט, ולמלוח ולבשל, דנו הראשונים בשאלה: האם נעשה זאת או שניתן לו את הבשר הטרף שכבר מזומן בפנינו לאכול?

ויש שתולים [ראה שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תרפ"ט)] זאת בשאלה אם שבת הותרה או שבת דחויה (אצל פיקוח נפש), וז"ל: "ולי נראה שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחויה או נאמר שבת הותרה אצל חולה. אם נאמר שבת הותרה אצל חולה – שוחטין לו, שלא אסרה תורה מלאכת שבת אצל חולה. ושוחטין לחולה בשבת כדרך ששוחטין אנו לעצמנו. וכדרך שאמרו בטומאה למאן דאמר טומאה הותרה בציבור, שאם נטמא הכוס אפילו יש שם כוס אחר נותן לטהור אפילו מן הכוס שנטמא. אבל למ"ד דחויה היא – מאכילין לו הנבילה שהוא צריך לאכול ואין אנו עוברין לשחוט לו. שבמקום שיש לו בשר לאכול לא נעבור אנו ולא נדחה את השבת. וכמדומה שהלכה כמאן דאמר שבת דחויה היא ולא הותרה".

וראה ברא"ש (יומא פ"ח סי' י"ד), ז"ל: "ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן".

והר"ן ביומא (ד' ע"ב ד"ה "וגרסינן") כתב, ז"ל: "אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבילה קל מאיסור שבת, דנהי דנבילה איסור לאו ושבת איסור סקילה, איכא חומרא אחרינא בנבילה, לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרי' לגבי נזיר שהיה שותה יין [נזיר מב א] אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה – חייב על כל אחת ואחת, אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דקי"ל [ב"ק ע"א.] היא קודש ואין מעשיה קודש, ומש"ה לאוין הרבה דנבילה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואף על גב דהוי איסור סקילה".

ונחלקו האחרונים האם לדעת הר"ן באופן שצריך לאכול רק כזית והנבילה הזאת היא רק כזית, האם אנחנו ניתן לו כזית נבילה לאכול ולא נשחט לו (ולא כדעת הרא"ש הנ"ל),  או שאף בכה"ג ישחט עבורו, וראה שו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקצ"א), עולת שבת (סי' שכ"ח ס"ק י"ד), מג"א (שם ס"ק ט'), טהרת השולחן (שם).

וכך כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ד), ז"ל: "היה חולה שיש בו סכנה צריך בשר – שוחטים לו ואין אומרים נאכילנו נבילה, אבל אם היה החולה צריך לאכילה לאלתר, והנבילה מוכנת מיד והשחיטה מתאחרת לו – מאכילין אותו הנבילה".

[67] ראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ט), ז"ל: "והנה אם החולה אומר שאין קץ באכילת נבילה ויש נבילה מזומן לפניו אם מותר לשחוט עבורו עיין באחרונים, ועכ"פ לענין קטן בודאי נראה דטוב יותר להאכילו בשר נבילה ולא ישחוט אדם עבורו בשבת", וע"ע בערוך השולחן (סעי' י"א), וע"ע באחיעזר (ח"ג סי' פ"א) ובתהילה לדוד (ס"ק ט"ז).

[68] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ט"ז): "שוחט שבא לשחוט בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה ויש תרנגול קטן שיספיק לחולה – לא ישחט תרנגול גדול אלא הקטן, כן העלתי בתשובה בסה"ק רב פעלים בראיות ברורות בס"ד ומשכיל על דבר ימצא טוב". היינו  חולה  שחייב לאכול עוף, ויש לשוחט שני עופות, עוף קטן שמספיק לחולה הזה ועוף גדול, אף שהוי אותה פעולה, בעוף הגדול או בעוף הקטן, והשוחט אומר: אם אני כבר שוחט, אני אשחט עוף גדול, ויהיה לי מה שיישאר  למחר – לא ישחט אלא את העוף הקטן.

וכך בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' כ"א) כתב שיש ללמוד דין זה מהגמרא במנחות (ס"ד ע"א) והובא להלכה בשו"ע (שם סע' ט"ז), וז"ל: "אמדוהו לשתי גרוגרות, ולא מצאו אלא שתי גרוגרות בשני עוקצין ושלוש בעוקץ אחד – כורתים העוקץ שיש בו שלוש. ואם היו שתים בעוקץ אחד ושלוש בעוקץ אחד – לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו שתים. כלומר, שהוא צריך לאכול שתי תאנים. ומוצאים ענף שיש בו שתי תאנים וענף שיש בו שלוש תאנים, אף שזו אותה פעולה לחתוך את הענף הזה או ענף אחר, אעפ"כ יחתוך את הענף שיש בו שתיים ולא את הענף שיש בו את השלוש, מכיון שהוא צריך שתי גרוגרות, וממילא, ה"ה לענין עוף קטן או גדול, שישחט את הקטן ולא ישחט את הגדול.

והרב בא"ח אומר: "ומשכיל על דבר ימצא טוב", מפני שיש אחרים שחלקו עליו, אבל המקור שבגמרא וכך נפסק הלכה בשו"ע בדין גרוגרות הנ"ל מוכיח כמותו, וכך כתבו התהילה לדוד (סי' שי"ח ס"ק ח') וכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק פ"ז) כדעת הרב פעלים.

[69] ראה ברמ"א (סי' שכ"ח סעי' ט"ז): "ואם הדבר בהול – אין מדקדקין בכך" כלומר, אם צריכים את התאנים מיד והענף שבו השתי תאנים היה יותר למעלה ויקח יותר זמן להגיע לשם, והענף שבו השלוש תאנים יותר למטה – יתלוש את הענף הקרוב אליו ביותר. ולכן אם העוף הקטן נמצא בשכונה אחרת והגדול נמצא כאן, והרופא אומר שצריך החולה לבשר באופן מיידי, ברור שיקח את העוף הגדול וישחט אותו, וכדלעיל.

[70] ובסדר הקדימה ראה לעיל סעי' ו'.

[71] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ב'), ז"ל: "השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום – מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת), אבל המבשל (או עשה שאר מלאכה) לחולה – אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו, הגה – ואפי' בישל ע"י אינו יהודי – אסור בשבת", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א), (על דברי השו"ע) ז"ל: "אסור בשבת – אבל במוצאי שבת מותר מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה, וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת".

[72] עיין שו"ע (סי' שכ"ח סע' י"ט), ז"ל: "חולה שאין בו סכנה – מותר בבישולי אינם יהודים", והנה כתב הבית יוסף (יו"ד סימן קי"ג), ז"ל: "ז"ל הרשב"א בתורת הבית הארוך (צה ע"ג): ולענין כלים שבישל בהם הגוי לפנינו דבר שיש בו משום בישולי גוים, מסתברא שצריכין הכשר, דכל שאסרוהו חכמים פליטתו כמוהו וכו' והר"ן בתשובה (תשובות הר"ן סימן ה אות יא) כתב הרא"ה (בדה"ב ב"ג ש"ז צד.): גוי שבא לבשל לחולה בשבת – מותר לבריא במוצאי שבת, וליכא משום בישולי גוים ומשום חתנות, דכל כי הא היכירא איכא. עוד התיר בגוי שבישל לעצמו בין בחול בין בשבת דברים המותרים אף על פי שהתבשיל אסור משום בישולי גוים, אבל הכלי מותרת להשתמש בהם אחר הדחה, דלגבי געולי הכלים לא מסתבר למימר דגזרו ואסרו בהא משום גיעולי גוים, דבהא ליכא ודאי משום חתנות אבל למעשה אני אוסר לפי שראיתי קצת מהגדולים שחלקו על הרא"ה ז"ל, ובעל התרומה מכללם, עכ"ל וכו' ורוב הפוסקים הסכימו לדעת הרשב"א".

ולמעשה כתב השו"ע (יו"ד שם סעי' ט"ז), ז"ל: "כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים", והוסיף הרמ"א שם: "עובד כוכבים שבשל לחולה בשבת – מותר למוצאי שבת, אפילו לבריא, ואין בו משום בשולי עובדי כוכבים, דכל כה"ג היכרא איכא (ב"י בשם הר"ן שכ"כ משם הרא"ה)".

אמנם כתב הרשב"א (משמרת הבית בית ג שער ז דף צג ע"ב) להדיא דלא כדעת הר"ן, וז"ל: "ולצורך החולה לא העמידו דבריהם, אבל למוצאי שבת שאין לו בו צורך יאסר וכל שכן לבריא, וחלילה וחס שלא הותר אפילו לחולה עצמו אלא לעת הצורך בלבד, דהיינו בשבת, הא במוצאי שבת חזר לאסורו, ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצורך אם הבריא –  נאסרה עליו, וכל מה שתקנו חכמים והתירו כדרך שנהגה תורה נהגו הן באיסורי דבריהן, וכו' אבל במוצאי שבת – אסור אף לחולה, ואף קדרה שבשל בה אסורה לחולה בחול, שלא מצינו אסור אפילו של דבריהם שלא תהא חליפת כליו אסור כמוהו, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון".

וכן כתב הט"ז (יו"ד שם ס"ק ט"ו), ועוד עיין בב"י (סוף סי' קכ"ג) ובש"ך (שם ס"ק נ') שכתב שהעיקר כדברי הרמ"א.

וראה בכה"ח (סי' קי"ג ס"ק צ"ו) שהביא דברי המשמרת הבית, והוסיף, וז"ל: "כנסת גדולה בהגב"י אות ע"ט כתב שכן דעת השו"ע שהשמיט בסי' זה סברת הרא"ה, פר"ח אות כ"ו ודלא כש"ך לקמן סי' קכ"ג ס"ק נ' פרי תואר אות י"ט מנחת יעקב על תורת חטאת כלל ע"ה אות כ"ט לחם הפנים אות כ"ד בית לחם יהודה אות כ"ב", ועיי"ש שהביא עוד פוסקים.

וראה במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ס"ג), ז"ל: "מותר בבישולי אינו יהודי – ואע"ג דשאר איסורי דרבנן אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול ולשתות, כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה, שאני בישול אינו יהודי שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג]. וגם החולה מברך עליו דבהתרא קאכיל, ומה שנשאר למוצאי שבת – אסור אפילו לחולה עצמו, כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל". אמנם מאידך כתב המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק י"ד) לא כך, ז"ל: "אסור בשבת – לבריא ליהנות ממנו, אבל במוצאי שבת – מותר מיד. וטעמו דכיון דהאינו יהודי בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו וגם לא גזרו בזה משום בישולי אינו יהודי [הגר"א]" ומצווה ליישב דבריו.

ולמעשה כתב הבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ד') לאסור, וז"ל: "המבשל או עשה שאר מלאכות לחולה שיש בו סכנה – אסור בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה לאכול ממנו, גזירה שמא ירבה במלאכתו בשביל הבריא, אבל למוצאי שבת – מותר לבריא מיד. וכן אם נעשה על ידי נכרי מלאכה, בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לחולה שאין בו סכנה – אסור לבריא בשבת שמא ירבה בשבילו, אבל למוצאי שבת – מותר לבריא מיד ואין צורך להמתין בכדי שיעשו, ורק אם היתה המלאכה בבישול שיש בו איסור בישולי גוים – אסור לבריא לעולם משום בישולי גוים, וגם לחולה עצמו אחר שבת, כל שאפשר לבשל לו מחדש על ידי ישראל, דלא הותר בשולי גוים לחולה אלא רק בשבת, דאי אפשר לבשל לו על ידי ישראל. וכן הכלים שבישל בהם הגוי בשבת תבשיל שיש בו איסור בשולי גוים, גם כן אסורים אחר שבת וצריכין הגעלה".

וראה עוד בנשמת אדם (הלכות שבת ומועדים כלל ס"ט), ז"ל: "ואפשר דאם אין לחולה מה לאכול למוצאי שבת דיש לסמוך על הרא"ה ולהתיר, וכדפסק רמ"א בי"ד סוף סי' קי"ג ועיין בש"ך בי"ד סוף סימן קכ"ג. ולכאורה י"ל ראיה לזה מי"ד סימן רי"ח בש"ך שם ס"ק ג' ובט"ז ס"ק ד' מה שכתבו בשם הרא"ש והרי בשר נחירה במדבר היה אסור והתירו להם ואפ"ה אלו היה דרבנן היה מותר דהוי ספק דרבנן וה"נ בישול נכרי (ועיין בא"ח בסוף סימן שכ"ח מ"ש הב"י בשם הר"ן על זה ויש לחלק)".

וכך כתב כה"ח (סי' שכ"ח ס"ק קכ"א), ז"ל: "ואם נשאר למוצאי שבת – אסור לבריא, ואפילו לדידיה (בשבת) אם הבריא. ט"ז ס"ק י"ד, תוספת שבת אות כ"ה. וכן לחולה עצמו במוצאי שבת –  אסור כמו שכתבנו לעיל סימן שי"ח אות ל"א יעו"ש. ואפשר דאם אין לחולה מה לאכול במוצאי שבת דיש לסמוך על המתירין. נשמת אדם כלל ס"ח אות ב'. וכן כתב בן איש חי פרשת בא אות ד'. ועיין עוד בדברינו לשם אות ל"ב ול"ד ול"ה וגם לענין הכלים שבישל בהם העכו"ם בשבת יעו"ש", וע"ע בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק ל"א).

[73] ראה בכסף משנה (הלכות דעות פ"ד הי"ח), ז"ל: "ואין מדברים אלו קושיא על דברי רבינו שרפואת והנהגת מלכות בבל שבה היו חכמי הגמרא משונה משאר ארצות כדאשכחן שאמרו בספ"ק דמועד קטן (דף י"א ע"ש בתוס') שרפואת הדג לשתות עליו מים ובשאר ארצות דרך הרפואה שלא לשתות עליו מים".

ועוד ראה בחיד"א (ברית עולם ושומר הברית סי' תע"ז), ז"ל: "ולי הדל נראה דכשם דשינוי המקומות ושינוי הזמנים גורם לכמה דברים, כגון הרפואות שבש"ס שעתה אינן מועילות, גם לענין זוגות שהיה סכנה ושוב ליכא קפידא כלל גם לענינים אלו נשתנה דגברה סטרא אחרא מעין הרע בזה דוק והאריך".

עיין בשדי חמד (קונטרס הכללים מערכת הרי"ש כלל נ"ד) שהביא שם בשם הרש"ל: "אע"פ שיש חרם קדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות, וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים אנו כיתושים", וראה עוד בקמח סולת (דף קנ"ד ע"ד).

ולנושא זה השלכות הלכתיות, כגון מה שכתב מרן בשו"ע (או"ח סי' ד' סעי' כ'): "הרוחץ פניו ולא נגבם יפה – פניו מתבקעות או עולה בהן שחין, ורפואתו – לרחוץ הרבה במי סלקא". וכתבו רבים שאין להשתמש בתרופות של חז"ל אלא שקים ליה למרן שסילקא מרפא.

וראה מה שכתב הב"י (סי' של"א) על דברי הגמ' בעניין מה שמותר להחם מים לצורך רחיצת הקטן הנימול אפי' ע"י ישראל בשבת, וכתב הב"י על כך: "מיהו הני מילי לדידהו, אבל לדידן דבר ידוע דאינו מסוכן, הלכך דינו כדין גדול", היינו ואסור לרוחצו במים חמים ע"י ישראל. וכתב עליו הדרכי משה: "איני מבין דבריו, דמה בין זמנינו לזמנם בדבר סכנה, אבל נראה דיש להחם החמין על ידי גוי כמו שכתבתי לעיל סי' שכ"ח גבי חולה" . ומכל מקום עינינו הרואות שנשתנו הטבעים שהרי חז"ל אמרו שתינוק הנולד לשמונה חודשים אינו חי, ולכן אסור אפילו לטלטלו בשבת, והיום תינוק הנולד לשמונה חודשים בדרך כלל הוא חי, ויהא בזה נפק"מ אם מותר לחלל עליו את השבת.

בכל אופן השאלה נשאלת: האם כל רב ורב בזמנו שלו יכול לפסוק שנשתנו הטבעים? ואולי אם ניתן את ההלכה בידי כל אחד ואחד תצא מזה תקלה גדולה.

לפיכך יש להתייעץ עם רבנים ורופאים מתי אפשר לקבוע שהשתנו הטבעים. ועיין בחזו"א (אבה"ע סי' י"ב), ועוד עיין במהרש"א (גיטין ס"ח ע"ב), ז"ל: "לדמא דרישא כו'. יש לשאול בכל הני רפואות הנזכרים בהאי פרקא גם בפרק אין מעמידין: אמאי כתבוהו רבינא ורב אשי בתלמוד, הא אמרינן בפ"ק דברכות: 'והטוב בעיניך עשיתי' – שגנז חזקיהו ספר הרפואות כדי שיבקשו רחמים, ושבחוהו חכמים על זאת! ויש ליישב דודאי ניתן רשות לרפאות ולידע רפואות כל חלאים אלא שאין ראוי לגלות כולם לכל אדם משום אינשי דלא מעלי שלא יבטחו בה' אלא ברפואתם. והשתא מהאי טעמא שהותר להם לכתוב התלמוד גופיה, דהא דברים שבעל פה אסור לכותבן אבל משום שנתרבה השכחה בדורות האחרונים הותר להם לכתוב משום: 'עת לעשות לה' וגו'. מהאי טעמא הותרו להם לכתוב הרפואות ולגלותן לרבים כיון שא"א לזוכרם בע"פ ופן ישתכחו מכל אדם. ומתוך זה תראה שאין התלמוד חסר מכל החכמות כי לכל חולי תמצא בו רפואה שלימה ואמתית למבינים לשונם, ואל יאמר המלעיג על חכמי התלמוד שהיו חסרים מחכמת הרפואה", ועוד עיין בדברי המהרי"ל המובאים בשדי חמד הנ"ל.