פרק קכא – הקטן והלכותיו

הקדמה

הלכה למשה מסיני היא שרק אדם  גדול ובר דעת חייב בקיום מצוות עשה וכן הינו מצווה על מצוות לא תעשה.

קטן מן התורה אינו חייב במצוות, לא מצוות עשה ולא מצוות לא תעשה. אבל חכמים תיקנו לחנכו כדי להרגילו במצוות, וחילקו חכמים בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, וחילקו גם בין גילאים שונים, ובמי מוטל עליו חיוב החינוך, וכפי מה שיבואר להלן.

ויש לדעת, שאף על פי שכל ההלכות שנכתבו הם בלשון זכר, הינם תקפים בין לבן ובין לבת (כל אחד לפי גילו כמו שיפורט להלן במבוא)[1].

מבוא

גדול שחייב במצוות, בבנים כל שהינו בן שלש עשרה שנה ויום אחד[2] והביא שתי שערות[3] [ואם לא הביא שתי שערות ראה בהערה[4]], ובבנות כל שהיא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והביאה שתי שערות[5].

בקטן ישנם ג' דרגות:

• א. קטן שאינו מבין – בערך עד גיל שלוש. ב. קטן שמבין – מגיל שלוש ומעלה ג. גיל חינוך. ונבאר:
• קטן שאינו מבין – שאינו מבין כשאומרים לו אסור – אין חובה לחנכו לפרוש מאיסורים, אך אסור להאכילו איסור בידיים, ובדרך כלל הינו פחות מגיל שלוש שנים.
• קטן שמבין – כאשר יאמרו לו אסור – יבין שאסור לעשות, חייב לחנכו לפרוש מאיסורים. וכל קטן נמדד לפי חריפותו והבנתו – ובדרך כלל הינו בן שלש שנים ומעלה, אך אינו חייב במצוות עשה.

כאשר יש התייחסות בפרק להגדרה "קטן שמבין" – הכוונה היא עד גיל חינוך (שש שבע).

• קטן בגיל חינוך – שהוא יודע לקיים את המצוה כהלכה [כגון: היודע להתעטף בציצית כהלכה – חייב בציצית], וכל מצוה צריך לחנכו לפי חריפותו והבנתו את עיקרי המצוה.

המחוייבים בחינוך הקטן

• למרות שקטן אינו חייב במצוות מצד עצמו[6], יש אנשים בסביבתו שאחראים לדאוג לחינוכו, וחיובם לדאוג לחינוכו הינו שונה מאחד לשני:
• אביו.
• בית הדין.
• אדם אחר, כגון: שכן או מכר וכיו"ב.
• מלבד דיני חינוך, אסור לעשות מעשה שהקטן יעבור בגללו על איסור, וכמו שיבואר לקמן.

קטן שאינו מבין

• קטן שאינו מבין (בדרך כלל פחות מגיל שלוש) – אסור מדאורייתא בין לאביו ובין לאחרים לעשות מעשה בידיים שהקטן יעבור על דבר שאיסורו דאורייתא, ואסור מדרבנן בין לאביו ובין לאחרים לעשות מעשה בידיים שהקטן יעבור על איסור מדרבנן לצורך עצמו [וראה להלן בסעי' י"א][7]. אמנם, אם הקטן עושה איסור מעצמו – אין חובה על אביו, וה"ה על אחרים, להפרישו מעשיית האיסור[8].

חינוך לקטן שמבין

חובת האב

• קטן שמבין (בדרך כלל מגיל שלוש ומעלה) – אסור לעשות מעשה בידיים שהקטן יעבור על דבר שאסור מהתורה או מדרבנן וכנ"ל, וחייב אביו (מדרבנן) להפרישו מאיסורי דאורייתא ואיסורי דרבנן, אך מעבר לכך – אין חובה על אביו לחנכו לקיים מצוות עשה אם אינו מבין את עיקרי המצוה.

חובת בית דין ואחרים

• קטן שמבין שעושה איסור – אין בית הדין חייבים להפרישו מן האיסור, וכן אחרים לא חייבים להפרישו[9]. אמנם, כל זאת דווקא אם עושה את האיסור לצורך עצמו ולהנאתו, אך אם עושה לצורך אחרים ולהנאתם ויודע שנוח להם בכך – חייבים הנהנים ממעשהו למונעו ולהפרישו מן האיסור^[10].

אב שאינו מפריש בנו מאיסור

• אב שרואה את בנו (קטן שמבין) שעושה איסור דאורייתא ואין האב מפרישו – חובה על בית הדין למחות באב ולהכותו כדי שיפרישו^[11].

ואם בית דין רואים שקטן עושה דבר שאסור מדרבנן – טוב שבית דין יעיר לאב שבנו נהג שלא כשורה[12].

אב בחובת חינוך

• קטן בגיל חינוך – חייב אביו להפרישו מאיסורים כנ"ל[13], ובנוסף חובה עליו לחנכו לקיים מצוות עשה, וכל מצוה צריך לחנכו לפי חריפותו והבנתו לקיים את המצווה כהלכה[14], לדוגמא: היודע מעניין שבת – חייב אביו להרגילו לשמוע קידוש וכדו'.

אם בחובת חינוך

• יש אומרים שמצות חינוך הילדים מוטלת על האב בלבד אך אינה מוטלת על האֵם. ויש אומרים שמוטלת גם על האֵם. להלכה – החיוב על האב בלבד ולא על האם, ומכל מקום אם אמו דואגת לחינוכו – יש לה בכך מצווה אך אינה חייבת בכך[15].
• כאשר האב נפטר – מוטל החיוב לחנכו במצוות עשה על האם או על אחרים[16].

חובת הסביבה

• יש אומרים שקטן שהגיע לגיל חינוך – חובה על שאר אנשים להפרישו מאיסורים דווקא (ולא לחנכו במצוות עשה). וטוב להחמיר כדעה זו באיסור תורה[17].

גרימת איסור לקטן

• יש למנוע מקטן שמבין מלשחק במשחקים אסורים [כגון שמדליקים אור] ובמשחקי מוקצה בשבת, וצריך האב לגעור בו. ובפרטי דין זה – ראה לעיל בהרחבה מאמר מרדכי שבת ח"ד פרק פ"ב: "משחקים וצעצועים בשבת".
• דין קטן שמכבה שריפה בשבת – ראה לעיל בפרק ק"י סעיף ל"ב בדיני דליקה בשבת.

אמירה לקטן בעשיית איסור

• אסור לכל אדם לצוות לקטן לעשות איסור, כיון שבאמירה זו גורם לו לעשות איסור והוי כמאכילו איסור בידיים[18].

אמירה לקטן בכיבוי האור

• אסור (בין לאביו ובין לאדם אחר) לומר לקטן לכבות אור שנשאר דלוק בשבת[19].

אמירה לקטן בפתיחת מקרר

• שכחו לכבות את האור במקרר בערב שבת ויש צורך גדול לפותחו ואין גוי – יכול לומר לקטן שמבין (בערך עד גיל שש אך לא יודע שעם פתיחת המקרר נדלק גם האור) שיש שם אוכל ויפתח את המקרר בשבילו, ועדיף לומר לקטן שאינו בנו. וכל שכן שאין צורך למנוע מקטן הנ"ל לפתוח את דלת המקרר אם עושה מעצמו[20].

רמיזה לקטן

• כאשר נשארו מפתחות בית המדרש ברשות הרבים – מותר לומר לקטן שאינו בנו (קטן שמבין) לצאת לרשות הרבים למקום שנמצאים בו המפתחות בתקווה שיבין מעצמו שצריך להכניס את המפתחות פנימה. אמנם, אסור לומר לו במפורש להביאם מרשות הרבים לבית המדרש, כיון ש"מאכילו בידיים"[21].

קטן באכילת איסור

• קטן שצריך לאכול דבר שאסור לאוכלו מדרבנן: לדעת הספרדים – אסור להאכילו את דבר האיסור בידיים אפי' במקום הצורך, ולדעת האשכנזים – מותר במקום צורך להאכילו בידיים אפילו שהגיע לגיל חינוך[22].

קטן בטלטול בכרמלית

• על פי האמור לעיל, לדעת האשכנזים – מותר לתת סידור לקטן אפילו שהגיע לגיל חינוך (לצורך מצווה) כדי שיטלטלו לבית הכנסת דרך כרמלית, כיון שאיסורה מדרבנן [אפילו ש"מאכילו בידיים"], ובלבד שהקטן משתמש בסידור ואגב מותר לגדול להצטרף אליו ולקרוא בסידור גם כן. ולדעת הספרדים – אסור לתתו לו (ואפילו לקטן שמבין)[23].
• גם לאשכנזים אסור לתת טלית של מבוגר לקטן כדי שיטלטלו לבית הכנסת דרך כרמלית, והטעם – כיון שכל מה שהתירו זה רק אם עושה לצורך עצמו וכאן אינו עושה לצורך עצמו, כיון שהטלית אינה מתאימה לקטן ואין הקטן יכול להשתמש בה[24].

קטן בטלטול ברה"ר

• אסור לתת לקטן סידור או טלית לטלטלם ברשות הרבים דאורייתא, אפילו לדעת האשכנזים, כיון דהוי "כמאכילו איסור בידיים" באיסור דאורייתא[25].

זהירות בשימוש בקטן

• מהלכות אלו יש להוכיח כמה טועים אנשים שאומרים לקטן לעשות איסור לצרכם, שמלבד שיש בזה איסור, הרי שזה מאוד לא חינוכי להרגיל את הקטן לעשות איסור. ואדרבה יש להרגיל את הקטן להימנע מאיסורים ולקיום מצוות כפי שכתוב במשלי (כ"ב, ו'): "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה"[26].

דרכי חינוך

עקרונות החינוך

• על ההורים להקפיד על שני עקרונות יסודיים כדי שילמדו הילדים מדרכי ההורים ויחלחלו הדברים אל לבם:
• להוות דוגמא אישית לילדיהם ולקיים את מצוות ה' במאור פנים ובשמחה[27].
• לחנך באהבה – להאיר פניהם אל הילדים, ולהתנהג בבית במאור פנים[28].

חינוך לכיבוד הורים

• צריכים ההורים לחנך את ילדיהם לכיבוד ההורים מגיל קטן. ותרגיל האם את הילדים לכבד את האב והאב ירגיל את הילדים לכבד את האם[29].

דרך חינוך נכונה

• כאשר מחנכים את הקטן, יש לפתוח קודם במה מותר לו לעשות ורק אחר כך לומר לו מה אסור לו לעשות, וכמו שציווה הקב"ה לאדם הראשון[30]: "מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות".

קטן המבזה הוריו

• אם השומעת קטן (שמבין) שמבזה את אביו – צריכה לגעור בו, וכן אב השומע קטן כנ"ל שמבזה את אמו – צריך לגעור בו[31].

ענישת הקטן

• קטן שאינו שומע בקול אביו – מותר להכותו ברצועה קטנה כל קטן לפי דעתו. אמנם, אסור להכות מכה חזקה שהכאה חזקה גורמת ריחוק ולא חינוך. מלבד זאת על האדם לדעת שמטרת ההכאה היא לחנך ולא כדי להפיג את כעסו, ועל כן קודם שיכה את בנו ימתין כמה רגעים כדי שיפוג כעסו[32].

ענישת בניו הגדולים

• אסור להכות את בניו ובנותיו הגדולים אפילו מכה שאינה חזקה, בין בימות החול ובין בשבת, משום "לפני עור לא תתן מכשול"[33], והמכה אותם מתחייב נידוי[34].

הכאה בשבת

• יש להיזהר לא להכות חזק על הבשר שמא יצרור הדם ויעשה חבורה אפילו בדרך שחוק, והוא הדין שאסור לעשות בדרך נקמה, ואם הכה מכה חזקה עד שנצרר הדם או שיצא דם לחוץ (כשיעור גורגרת) – י"א שעבר על איסור מהתורה ויש אומרים שאיסורו מדרבנן. כמו כן, אסור לצבוט את הבשר בחזקה עד שנצרר שם הדם[35].

הכאה בין המצרים

• בבין המצרים (שלושה שבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב) יש להיזהר מאוד שלא להכות אפילו מכה קלה כי יש סכנה בדבר[36].

איום כענישה

• כאשר רואים קטן שעושה מעשה איסור אין לאיים עליו שיענישו לאחר זמן אלא ניתן לעשות אחת מן השתיים: או להענישו בשעת המעשה או שלא יאיים עליו ואחר כך יענישו[37].

הפחדת הקטן

• אסור להוציא מן הפה דיבור של פורענות על אדם מישראל, כיון שדיבור עלול להזיק, כפי שאומרת הגמרא[38]: "ברית כרותה לשפתים". ולכן אסור להפחיד קטן בדברי פורענות, כגון לומר לו: "חתול או כלב יקחך", וצריך להיזהר מאוד בהרגל הלשון [39].

הרחקה מחברה רעה

• חייב אדם להפריש את בנו מחברה רעה, ואפילו מספק ספיקא של חברה רעה שיכולה להזיק לבנו[40].

חינוך תורני

• חייב אדם לשלוח את בנו ללמוד בחינוך תורני ולא יעשה שיקולים של כסף ומרחק. וידע האדם שהשקעה בחינוך הבן שיגדל לתורה ויראת שמים – זו ההשקעה הטובה ביותר[41].

האכלת מאכלות אסורות לקטן

מאכל אסור בתינוק

• מאכל אסור משפיע ומטמטם את הלב ואת המח ואפילו של תינוק בן יומו[42].

משחק במאכל איסור

• אסור לתת אפי' לקטן שאינו מבין מאכל האסור כדי שישחק בו[43].

גוי בהאכלת איסור

• אסור לומר לגוי לתת לקטן [שאינו מבין] מאכל איסור[44].

האכלת מאכלי איסור לקטן חולה

ביצה עם דם

• אסור להאכיל קטן [אפילו שאינו מבין] ביצה שיש בה דם, בין אם הדם נמצא על החלמון ובין אם נמצא על החלבון[45]. אמנם אם אין ביצה אחרת, אם נמצא הדם על החלבון והתינוק רוצה לאכלה – מותר להאכילו אותה ובלבד שיוציא את הדם.

אכילה ושתיה לפני קידוש

כוס חלב לפני קידוש

• מותר לתת לקטן, אפי' שמבין (עד גיל חינוך), כוס חלב וכדו' לפני הקידוש בשבת, אמנם קטן שהגיע לגיל חינוך (שמבין את עיקרי המצוה) צריך לחכות לקידוש (או שיעשה בשביל עצמו)[46].

סוכריות לפני קידוש

• מותר לזרוק סוכריות על חתן בבית הכנסת בשבת אפילו שילדים אוכלים אותן לפני הקידוש[47].

המתנה בין בשר לחלב לקטן

המתנת בין בו"ח

• קטן שלא הגיע לחינוך – אינו צריך להמתין בין אכילת בשר לאכילת חלב אלא די שישטפו לו את הפה לאחר אכילת בשר כמו לאחר אכילת חלב, אמנם קטן שהגיע לגיל חינוך שמבין שעושים הפסקה בין בשר לחלב – צריך להמתין כמנהג עדתו בשיעור זמן ההפסקה[48].

אך אם הוא חולה שאין בו סכנה – מותר לו ובלבד שיקנח את פיו ותעבור שעה אחת[49].

אשפוז במקום כשר

• קטן שאינו מבין שהוא חולה שאין בו סכנה שהתאשפז בבית חולים של גויים – צריך אביו לוודא שהוא אוכל מאכלים כשרים, כיון שמאכלים האסורים מטמטמים את הלב. וכאשר אין ברירה אחרת – ניתן לאשפזו בבית חולים למרות שיאכילו (הגוי) אותו דברים האסורים (אפי' אסור מן התורה), אבל קטן שמבין – יש לשאול שאלת חכם[50].

בישולי גוי

• אסור לתת לילד לאכול כשר שבישלו גוי. אמנם, אם הוא חולה שאין בו סכנה וצריך לאכול את התבשיל הזה ואין תבשיל כזה שבישלו יהודי לתת לו – מותר לתת לו[51]. אמנם, כשאפשר עדיף שאדם אחר יתן לקטן ולא אביו.

קטן בחלב גויה

• אין לתת לקטן לינוק מהגויה, וכן הוא הדין מישראלית שאוכלת דברים האסורים, אך אם אמו לא שם או שאין אמו יכולה להניק ואין עוד יהודיה – מותר לתת לו מחלב הגויה[52].

קטן בחלב נוכרי

• אסור להורים או לאדם אחר להאכיל לקטן חלב נוכרי, אך אם הוא חולה – מותר לתת לו חלב נוכרי. אמנם, כשאפשר עדיף שאדם אחר יתן לקטן ולא אביו[53].

אבקת חלב נוכרי

• אסור להורים או לאדם אחר לתת לתינוק אבקת חלב נוכרי, אפילו לתינוק בן יומו. אמנם שהקטן רגיש לאבקת חלב ישראל (אפי' שהוא לא חולה) או שאין ברירה אחרת – מותר לתת לו. אמנם, כשאפשר עדיף שאדם אחר ייתן לקטן ולא אביו[54].

קטניות בפסח

• תינוק, מותר להוריו לתת לו בפסח מטרנה וכדו' שיש בה קטניות, אפילו שהוריו נוהגים שלא לאכול קטניות.

קיום הבטחה

• "אמר רבי זירא: לא לימא אינש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב, דאתי לאגמורי שיקרא". פירוש: לא יאמר אדם לבנו אתן לך דבר מה ולא ייתן לו, כיון שמתוך כך ילמד לשקר. ואסור לעשות כן אפילו לצורך מצוה[55].

לימוד שקר

• צריך לחנך את הילדים שלא יתרגלו ילדיו לשקר אפילו לצורך דבר טוב, כיון שעל ידי זה לומדים לשקר. וכתב הנביא ירמיהו שאחת הסיבות שעם ישראל יצא לגלות הייתה מחמת ש"למדו לשונם דבר שקר"[56].

הפרשה מדבורי איסור

• חייב האב להפריש את ילדיו הקטנים (שמבינים), ולגעור בהם שלא ידברו לשון הרע, רכילות, או ליצנות, ויש לחנכם שיתרחקו מהמחלוקת, שהם מעבירות החמורות. ובפרט שאדם שמתרגל בדברים אלו קשה לו להפסיקם[57].

שמיעת שירי עגבים

• אסור להשמיע לתינוק שירי עגבים (שירים של עבודה זרה, דופי או פריצות) כדי שיישן אפילו ברדיו או בהקלטה, וצריך להרגילו לשמוע שירי קודש[58].

קטן בשעטנז

• אסור לשים בעגלת התינוק או בלול של תינוק סדין העשוי כלאים כדי שיישן עליו. ואדם ששם סדין כלאים בעגלת התינוק או בלול התינוק – צריך למחות בו, כיון שמאכיל את התינוק בידים דבר שאיסורו מן התורה. ועל כן, סדינים הבאים מחו"ל צריכים בדיקה[59].

קטן שהזיק

כפרה על נזק

• אדם שהיכה את אביו או את אמו בקטנותו או שעבר שאר עבירות בקטנותו – טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה[60]. וכל זאת, למרות שעשה לפני שנעשה בר עונשין, שמן הדין אינו צריך לעשות תשובה כשיגדל (כלומר בבן גיל י"ג שנים ובבת י"ב שנים).

בקשת מחילה מהוריו

• קטן שהיכה את אביו או את אמו – טוב יעשה אם יבקש מהם מחילה כשיגדל אפילו אם עשה שלא בכוונה, אפי' אם בטוח שלא ציערה בילדותו אולי כשהיה תינוק ציערה ואפילו קטן שינק משדי אמו ופעם אחת צבט אותה בלא כוונה – ולכן כל קטן כשיגדל טוב יעשה שיבקש ממנה מחילה[61].

עונש בקטן המזיק

• ראוי לבית הדין להכות קטן שגנב כפי כוח הקטן, כדי שלא יהיה רגיל לגנוב. וכן אם הזיק שאר נזקים, כגון: חבלה וביוש או דברים שבין אדם לחברו –  מצוה על בית הדין להפרישו כדי שלא יארע תקלה על ידו, וכן אם הקטן מזיק באופן קבוע – יכול בית דין מדין קנס לקנוס את האב[62].

תשלומי נזק

• למרות שמן הדין קטן שהזיק [כגון: ששבר חלון בבית הספר] – אין אביו חייב לשלם עבור הנזק, טוב כשיגדיל שישלם את הנזק שעשה, בין בגופו ובין בממונו[63].

גניבת הקטן

• קטן שגנב – מחזירים את הגניבה לבעלים אם הוא נמצא בשלמותו, ואם אינו או שנאבד וכדו' – מן הדין פטור ואינו צריך להחזיר, בין כשהוא קטן ובין אחרי שגדל. אמנם, כדי לצאת ידי שמים – צריך לשלם לאחר שגדל[64].

טומאת כהן קטן

• אסור לטמא כהן קטן בידיים בין אביו ובין אחרים[65].

חינוך כהן קטן

• כהן קטן שמבין – חייב אביו לחנכו שלא להיטמא למת [וכאשר הולכים לבית חולים צריך האב לחנכו לבדוק אם יש אזהרה לכוהנים או לא][66].

טומאת עובר כהן

• כוהנת מעוברת שאינה יודעת אם העובר זכר או נקבה – יש אומרים שמותר לה להיטמא למת, ויש אומרים שלא תכנס שיש לחוש שמא הוא זכר ובן קיימא, וראוי לחוש לדעה זו היכא שאפשר, וכ"ש אם היא יודעת שהעובר זכר שיש לחוש לדעת הנ"ל[67].
• כוהנת שבאה ללדת בבית החולים – מותר לה להיכנס לבית החולים אפילו שיודעת שיש שם מת, ויודעת שהעובר זכר[68].

גדרי טומאה

• כהן קטן (מבין) הנמצא בחדר אחד עם המת – צריך האב להוציאו משם. והוא הדין אם בחדר הסמוך יש טומאה, ובקיר המבדיל בין החדרים יש פתח פתוח בשיעור טפח, הטומאה עוברת מחדר לחדר ואיסורה מהתורה[69].

שוטה

האכלת איסור

• אדם שאינו מיושב בדעתו (אך לא הגיע לכלל שוטה גמור) שצריך להתאשפז במוסד לחולי נפש – אסור לאשפזו במוסד שמאכיל את המטופלים נבילות וטריפות, שמוטב שיהיה שוטה כל ימיו ולא יעבור עבירה אחת.

ואם הוא פחות מגיל בר מצווה – ראוי שלא לאשפזו שם, כיון שמאכלות אסורות שאדם אוכל בקטנותו מטמטמים את הלב ומולידים בו טבע רע[70].

האכלת נבלות וטרפות

• אדם שהינו חולה נפש בדרגה חמורה עד כדי כך שפטור מכל מצוות שבתורה, ואם יאשפזו במוסד לחולי נפש הוא יחזור לכלל דעת – מותר לאשפזו אפי' במוסד שמאכיל את המטופלים נבילות וטריפות[71].

חרש

חרש כקטן

• חרש שאינו מדבר ואינו שומע – דינו כדין קטן, שאסור להאכילו איסור בידיים אך אינו חייב לחנכו[72].

חרש היודע שפת סימנים

• חרש המדבר בשפת הסימנים – יש אומרים שדינו כדין קטן, ויש אומרים – שדינו כדין גדול[73].

חרש עם מכשיר שמיעה

• חרש השומע בעזרת מכשיר שמיעה – דינו כגדול לכל המצוות, כיון שהוא שומע[74].

חרש לסוגיו בתקיעת שופר

• חרש פטור מתקיעת שופר, כיון שהמצוה היא בשמיעה ואינו יכול לשמוע ואין אחרים יוצאים בתקיעתו, אבל אדם ששמיעתו חלשה ואינו שומע טוב רק ע"י מכשיר – מוציא אחרים ידי חובה[75].

חרש לסוגיו בקריאת מגילה

• חרש ששומע על ידי מכשיר שמיעה – יכול להוציא אחרים בקריאת המגילה[76].
• חרש שאינו שומע כלל אך מדבר לכתחילה – אינו קורא את המגילה על מנת להוציא אחרים ידי חובה. בדיעבד אם קראה לאשכנזים – יצאו השומעים ידי חובה, לספרדים – יחזרו לקרותה אך בלי ברכה[77].

[1] משנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ב'), כה"ח שם (ס"ק ח').

[2] לאו דווקא יום אחד אלא הכוונה כל שעברו עליו שלש עשרה שנים שלמות, ונכנס אפילו שנייה אחת לשנתו הארבעה עשרה, ואינם מונים בזה מעת לעת, דהיינו אם נולד בסוף יום א' של חדש אדר, משיגיע תחילת הלילה של א' אדר בשנה הארבע עשרה נעשה בן י"ג, ובכל זה חודש העיבור הוא חלק מהשנה, דהיינו אם נולד בניסן ושנת השלש עשרה היא מעוברת – אינו נעשה בן י"ג עד ניסן אע"פ שעברו עליו שלש עשרה חדשים בשנה האחרונה. ועיין בכל זה בשו"ע (סי' נ"ג  סעי' ה', ט'-י') ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ב).

[3]  אם הגיע לגיל שלשה עשרה ולא הביא שתי שערות, עדיין נחשב לקטן כל שלא עברו עליו שלושים וחמש שנה, וכמו שכתב השו"ע (סי' נ"ה סעי' ה'): "אם לא הביא שתי שערות, אפי' הוא גדול בשנים, דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו  שאז יתברר שהוא סריס. ואם נראו לו סימני סריס קודם לכן, דינו כגדול". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה): "רוב שנותיו – ולא בעינן רק יום אחד יותר על ל"ה שנה", וכן אם השערות צמחו לפני שנתמלא לו שלש עשרה, ואינו נחשב גדול מן התורה עד שיתמלאו לו שלש עשרה שנה ואח"כ יצמחו לו שתי שערות (עיין משנ"ב סימן נ"ג ס"ק כ"ה).

[4] כתב בשו"ת הרא"ש (כלל ט"ז סי' א'): "וששאלת מאין לנו דבן י"ג שנה ויום אחד הוא בר עונשין אבל פחות מכן לא. דע כי הלכה למשה מסיני הוא והוא בכלל שיעורין חציצין ומחיצין שהן הלכה למשה מסיני, דשיעור וקצבה לכל דבר נתן למשה בעל פה". וכתב בשו"ת מהרי"ל (סי' נ"א) שאינו מטעם אסמכתות הנ"ל, "אלא העיקר מכח הילכתא כמו כל שיעורין דהילכתא נינהו". וכתב התשב"ץ בספרו מגן אבות (פ"ה): "בן שלש עשרה למצוות למדנו משמעון ולוי, שכתוב בהם: 'אחי דינה איש חרבו', ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו, שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה, שנאמר (בראשית לא, מא): 'זה לי עשרים שנה בביתך', ואחר שבע ראשונות נשא לאה וילדה לו בנים, ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי, לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד, וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים, נשארו אחת עשרה שנה ללוי השלישי, ונאמר (בראשית לג, יז): 'ויעקב נסע סכותה', – בקיץ. 'ויבן לו בית' – בחורף. 'ולמקנהו עשה סוכות' – בקיץ. הרי כאן י"ח חדשים. וששה חדשים עשה בדרך, הרי שתים, ואחת עשרה, הרי כאן י"ג שנים, ואז נקרא לוי, איש. ובמדרש: 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו', "זו" בגימטריא, שלש עשרה שנה, ואז 'תהלתי יספרו'. ועוד, כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש, כמו שנזכר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סח ב). וזה הלכה למשה מסיני, כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני, כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן". וכן כתב האורחות חיים (הלכות תפילה אות ע"ג).

והוא שיביא ב' שערות, ראה שו"ע (סי' נ"ה סעי' ה') וברמ"א שם, וראה בכה"ח שם (ס"ק מ"ז) ובקול יעקב (סי' ט"ל ס"ק ב') וראה בשו"ע (חו"מ סי' ל"ה סעי' א'-ב'). וראה עוד בכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק י"ח).

[5] כן כתוב בגמ' נדה (מ"ה ע"ב), והיינו דוקא בהביאה שתי שערות, ראה שו"ע (אבן העזר סי' קנ"ה סעי' י"ב-י"ט).

[6] עיין שדי חמד (כללים מערכת ח' כלל סי' ס') שנחלקו הראשונים בזה, ודעת הרמב"ם כהרמב"ן שהקטן פטור, וכן הוא בהדיא ברש"י (ברכות מ"ח ע"א ד"ה "עד שיאכל").

[7] כתוב בגמ' יבמות (קי"ד ע"א) "תא שמע: 'לא תאכלום כי שקץ הם' – לא תאכילום, להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו: לא תאכלו! לא, דלא ליספו ליה בידים. תא שמע: 'כל נפש מכם לא תאכל דם' – להזהיר הגדולים על הקטנים; מאי לאו דאמרי להו: לא תאכלו! לא, דלא ליספו להו בידים. ת"ש: 'אמור… ואמרת' – להזהיר גדולים על הקטנים; מאי לאו דאמר להו: לא תיטמו! לא, דלא ליטמו להו בידים".

וכתב הרמב"ן (על הפסוק ויקרא (אמור) כ"א, א'): "והאזהרה הזאת, לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים. ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה, ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים, אבל אם יעשו הם לדעת עצמן – אין אנו מצווין עליהם להפרישם. וטעם הכתוב על פי מדרשו: אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו, ורבוי האזהרות, שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים", עכ"ל.

וכתב המשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ד'): "אסור – לכל אדם ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל, ודבר זה הוא אסור מן התורה, וילפינן לה מדכתיב בשרצים: 'לא תאכלום' וקרא יתירא הוא, וקבלו חז"ל דר"ל: לא תאכילום לקטנים. וכן בדם כתיב: 'כל נפש מכם לא תאכל דם', וקבלו חז"ל דר"ל: לא תאכיל לקטנים. וכן בטומאת כהנים כתיב: 'אמור ואמרת', ואחז"ל: אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה, דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו". ראה בשו"ע (יו"ד סי' שע"ג סעי' א') ועוד בשו"ע (או"ח סי' שמ"ג סעי' א'). וע"ע משנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג'-ד') שער הציון שם (ס"ק ו') כה"ח שם (ס"ק י"ט-כ').

[8] משנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג'), כה"ח שם (ס"ק י"א).

[9] ראה שו"ע (סי' שמ"ג סעי' א') שכתב: "קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא)". וראה ביאור הגר"א (סי' שמ"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק ג').

[10] כתב רש"י על התורה (שמות יתרו כ', י') על הפסוק: "'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך' – 'אתה ובנך ובתך', אלו הקטנים, או אינו אלא גדולים? אמרת: הרי כבר מוזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזה ששנינו: קטן שבא לכבות – אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליך". הרי שיש ציווי מהתורה על האב להפריש את בנו כאשר הקטן עושה את המלאכה בשבילו.

וכתב בשו"ע (סימן של"ד סעי' כ"ה): "אינו יהודי שבא לכבות אין צריך למחות בידו, אבל קטן שבא לכבות – צריך למחות בידו", עכ"ל. וכתב הבית יוסף (סי' של"ד): "ובפרק חרש (יבמות קיד.) גבי הא דאיתא התם רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבת, אמר ליה רבי פדת: זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו. ומתיב מדתנן: קטן שבא לכבות – אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו. ומשני רבי יוחנן: בעושה על דעת אביו. ופירש רש"י שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך ואביו עומד עליו [דהוה] כאילו הוא מצווהו לעשות, אבל הנך מפתחות דרב יצחק לא הודיעו שנאבדו ולא הכירו בדעתו שנוח לו וכו'. ויותר נכון לומר דבדליקה מסתמא מרגיש הקטן שעושה נחת רוח לאביו בכיבוי, הילכך אף על פי שלא הראה לו אביו דניחא ליה בכיבוי מסתמא לעשות נחת רוח לאביו הוא עושה וצריך למחות בידו, אלא אם כן אין בקטן דעת להבחין אי ניחא ליה בהכי, אבל בדבר שאין היזקו ברור אם לא הרגיש הקטן בהיזק אף על פי שאם היה יודע בהיזק יש בו דעת להבחין דניחא לאבוה בתיקונו השתא דלא הרגיש בהיזק הוי כמו שאין בו דעת להבחין ושרי, ולכן בפרק כל כתבי דמיירי בדליקה שהוא היזק הנראה לעינים, לא חילק אלא בין יש בו דעת להבחין, לאין בו דעת להבחין דכל שיש בו דעת להבחין אפילו לא יראה לו אביו דניחא ליה – אסור, אבל בפרק חרש שההיזק הוא אבידת מפתחות שהוא דבר שאינו נראה לעינים, כתב בעושה על דעת אביו שהתינוק צופה באביו שנוח לו בכך, כלומר לא דמיא דליקה לאבידת מפתחות, דהתם בדליקה מאחר שיש בו דעת להבחין ודאי מן הסתם צופה ויודע שנוח לאביו בכך וכיון שאביו שם ואינו מוחה בידו הוי כמצווהו לעשות וכו'. וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב א' (ח"א יג ע"ג). ומשמע מדבריו דבעושה על דעת גדול אף על פי שאינו אביו – אסור".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ה): "דקטן אין לו שקול הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו, שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו, ואסור, דמצווה על שביתתו. ועיין במג"א שכתב בשם הר"ן דאפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן, ג"כ צריך למחות בידו", וכתב בשער הציון שם (ס"ק נ"ד): "ולעניות דעתי דבדליקת אביו מחוייב אביו מן התורה למחות בידו כיון שהוא עושה לדעתו, כדי שלא יעבור אמה דכתיב: 'לא תעשה וגו' ובנך ובתך', ובדליקת אחרים מחוייב האחר על כל פנים מדרבנן למחות בידו, דהא הגמרא שקיל וטרי אמאי התירו באינו יהודי, ומשני: אינו יהודי אדעתיה דנפשיה עביד, מה שאין כן בקטן זה, וכמו שכתב בבית יוסף", וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק קכ"א) וכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק א').

[11] כתב המשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג'): "דבאיסור דרבנן אם לא הפרישו האב – אין ב"ד מוחין בידו, אבל באיסור דאורייתא – ב"ד מוחין ביד האב להפרישו", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י').

[12] עיין בכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ח).

[13] כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק ז').

[14] כתב המשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג'): "ודע דשעור החינוך במצוות עשה הוא בכל תינוק לפי חריפותו וידיעתו בכל דבר לפי ענינו, כגון: היודע מענין שבת – חייב להרגילו לשמוע קידוש והבדלה. היודע להתעטף כהלכה – חייב בציצית, וכנ"ל בסימן י"ז וכן כל כיו"ב בין במצות עשה של תורה בין בשל ד"ס". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י"ח): "והחינוך הוא כל אחד לפום חורפיה, היודע להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – חייב בתפילין, היודע מענין שבת – חייב בקידוש, וכן כל כיוצא בזה. מגן אברהם בס"ק ג', תוספת שבת ס"ק ג'. בין במצות עשה של תורה בין בשל דברי סופרים, וכו' והחינוך חייב האב מדרבנן עד י"ג שנים אם הביא שתי שערות, ובלא הביא שתי שערות – עד עשרים וסימני סריס או רוב שנותיו, ומכאן ואילך – אין חייב לחנכם. אשל אברהם אות א'".

[15] ובגמ' נזיר (כ"ח ע"ב): "האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. וכו' ובגמ' איש אין, אבל אשה לא, מאי טעמא? ר' יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר, ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצות. אי הכי, אפי' אשה נמי! קסבר: איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה".

וראה במגן אברהם (סי' שמ"ג ס"ק א') ובמחצית השקל שם, והובא מחלוקת זו גם במשנ"ב (שם ס"ק ב'). וכתב כה"ח שם (ס"ק ט'): "אבל אמו אינה מצווה, וכן הוא בנזיר דף כ"ט ובתרומת הדשן סימן צ"ד. מגן אברהם שם. מיהו בספר אורח מישור לנזיר תמה על דברי מגן אברהם הנז' דהא בתרומת הדשן שם מסיק להחמיר, ועיין שם עוד שכתב להוכיח מהש"ס דגם אמו חייבת לחנכו, וגם כתב דסוגיא דנזיר קאי לריש לקיש ואנן קיימא לן כרבי יוחנן יעו"ש. והביאו התוספת שבת אות א' וכתב דהדין עמו יעו"ש. אמנם עיין ברכי יוסף אות ז' שהאריך בזה וסיים דלענין הלכה נקטינן דאב דוקא חייב לחנך את בנו יעו"ש, וכן כתב בספרו מחזיק ברכה אות ב', רבינו זלמן אות ד'".

[16] וכתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק ט'): "והפתח הדביר אות ד' כתב דכל זמן שאביו קיים – אין חיוב חינוך על האם ולא על אחרים, אבל כשמת האב איתיה לדין חינוך על האם ועל אחרים, ואפילו במצוות שאין קיומן אלא בהוצאות ממון כמו סוכה ולולב וכדומה, משום דאנן סהדי דניחא ליה ליתום בעשיית המצות יעו"ש. והכי מסתברא".

[17] כתב הב"י (סי' שמ"ג): "וכתבו התוספות בפרק כל כתבי (קכא. ד"ה שמע מינה) דהא דאמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו, מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כל שכן דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה, עכ"ל. משמע דלא שני להו בין בית דין לאביו, וכן כתב הרשב"א (יבמות קיד. ד"ה ר' יוחנן). ולהרמב"ם (מאכ"א פי"ז הכ"ח) (שכתב: "אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה, שנאמר: חנוך לנער על פי דרכו") דמפליג בין בית דין לאביו, אתי שפיר, דכי אמרינן קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו בהגיע לחינוך נמי הוא, אבל אביו מצווה להפרישו כשם שהוא מצווה לחנכו במצות עשה".

וכתב הרמ"א (סי' שמ"ג סעי' א'): "וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך – צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד". ובמשנ"ב (סימן שמ"ג ס"ק ז'): "ס"ל דכיון דהגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו. והא דקי"ל דאין מצווין להפרישו, בשלא הגיע לחינוך. ועיין בח"א שדעתו דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר כדעה זו. וע"כ אם העו"ג רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא – מוטל גם על אחרים למחות בידו, אבל בדבר שאיסורו מדרבנן – אין מוטל רק על האב".

וכתב עוד יוסף חי (פרשת תצוה סעי' ו'): "ואע"פ שאם הזכר עודנו קטן והוא מטמא עצמו במת – אין הגדולים מצווין להפרישו, מ"מ אם זה הקטן הגיע לחנוך – צריכין להפרישו, וכנז' בש"ע סי' שמ"ג". וראה מש"כ בכה"ח שם (ס"ק כ"ח). וראה עוד מש"כ בכה"ח שם (ס"ק כ"ט) שלמעשה נקטינן כשו"ע.

[18] כתב המשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ה'): "וכ"ש לומר לתינוק בעצמו שיאכל דאסור", וראה בכה"ח שם (ס"ק י"ג), ועוד כתב שם (ס"ק ו'): "ואף על גב דאין בית דין מצווין להפרישו, אפילו הכי אסור לומר לו מותר הוא, כיון דעל פי הוראתו הוא אוכל הרי הוא כמאכילו בידים. הרשב"ץ בפסקי נדה פרק יוצא דופן יעו"ש, כסא אליהו אות ב'".

[19] ראה בהערה הקודמת.

[20]  הנכון ביותר שיאמר לגוי לפתוח את המקרר לצורך עצמו, ורשאי לומר לגוי: "אם אתה רוצה תפוח עץ – תקח מהמקרר", ונמצא שהוא פותח את המקרר לצורך עצמו, ובכגון זה הדבר מותר, ואז רשאי הישראל ליקח לעצמו, אך לא יאמר לו לסגור את המקרר. ואם אין גוי, אמנם אם זה איסור דאורייתא – הרי אסור לומר לקטן שיעשה את זה, אך אם זה איסור דרבנן כגון שאין הקטן יודע שמדליק את המנורה אפשר שיש לדונו כמתעסק וכדו', וכמו שכתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סימן רנ"ט): "ראיתי בסימן א' מה שכתב לחלק בקטן בין איסורים דהנאה כמו חלבים ועריות דמתעסק חייב. יש חלות איסור על הקטן אלא שאין מענישין אותו. בין איסורין דמתעסק פטור בהו. וקטן כל מעשיו כמתעסק. תמיהני דהא קטן יש לו מעשה וחוקק אגוז למוד בה עפר מקבל טומאה, דחשיב מחשבתו שמוכחת היטב מתוך מעשיו, דפשיטא שחוקק לשם בית קיבול ומקבל טומאה. ועיין תוספות חולין (דף י"ב ע"ב) וכן המבעיר בשבת וכיוצא שמוכח היטב כוונתו להבעיר וכיוצא. מחשבתו מחשבה. ואם שאינו מחשבתו לעבירה. כל שוגג אין מחשבתו לעבירה. ואין צריך באיסורין רק כוונת המעשה". וא"כ כאן שאין מחשבתו מוכחת ממעשיו, יכול לומר לקטן שיעשה את זה, אמנם בשו"ת רע"א (מהדורא קמא סי' ח') כתב: "ונ"ל דבר חדש, דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מ"מ מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל". ובהמשך דבריו כתב שבשבת הוי שגגת מלאכה שאסורה מדרבנן. ולכן אנו מעדיפים שגוי יעשה ואם אין גוי עדיף לקחת את בן השכן מאשר את הבן שלו, כיון שיש בזה איסור דרבנן, ובבנו לספרדים מחמירים שאף בעושה לצורך עצמו יש לאביו להפרישו אלא אם יש צורך, וכיון שכן היכא דאפשר עדיף לעשות ע"י הבן של שכנו, ובכל אופן כל ההיתר זה רק אם לוקח לצרכו, ראה בהערה י'.

[21] ראה בהערה י'.

[22] כתב בחידושי הרשב"א (יבמות קי"ד ע"א): "ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם – מותר לומר לו לאכול בפירוש, דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם אין ב"ד מצווין להפרישו כדמתרצינן הכא הב"ע בעציץ שאינו נקוב מדרבנן ואמרי' נמי בדמאי הקלו, וכיון שכן כיון דקי"ל דאף בשל תורה אין ב"ד מצווין להפרישו בשל דבריהם מחתין בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפילו לומר לו לאכול". ומיהו כתב בתשובה (ח"א סי' צב) שלא אמר כן אלא להלכה אבל לא למעשה.

וכתב הבית יוסף (סי' שמ"ג): "ולענין איסורין דרבנן כתב הר"ן בריש יומא (א. ד"ה יום הכפורים) שכל שהוא לצרכו של תינוק אף על פי שהגיע לחינוך – מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים, וכן כתב הרשב"א (שם ושבת קכא. ד"ה שמעת). והרמב"ם בסוף מאכלות אסורות (פי"ז הכ"ז) כתב דלהאכילו בידים – אסור אפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים, וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהן משום שבות".

וכתב השו"ע (סי' שמ"ג סעי' א'): "קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו (מאיסור דאורייתא). ולהאכילו בידיים – אסור, אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו אם זה דברים שיש בהם משום שבות".

וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "מדברי סופרים"): "ודעת הרשב"א והר"ן דאם התינוק צריך לכך – מותר אפילו לספות לו בידיים דבר שהוא אסור מדרבנן, אך המחבר סתם לדינא כדעת החולקים עליהם ואוסרים בכל גווני". וראה בהמשך דבריו שסמך על הרשב"א והר"ן למעשה. וכך סובר הכנה"ג (סי' שמ"ג אות ד'-ה'). ונפק"מ במטרנה שאם יש בה חלב עכו"ם – יהיה מותר לאשכנזים  לתת לקטן, ואם יש בזה שומן חי – אסור.

[23] ראה בהערה הקודמת. וכתב עוד הביאור הלכה (סימן שמ"ג ד"ה "מדברי סופרים"): "וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד (עיי"ש שדיבר על קטן שהגיע לגיל חינוך) טלטול הספרים לבהכ"נ במקום שאין עירוב ע"י תינוק, אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידים, והשיב דזה אינו, דהא הר"ן כתב בפרק כל כתבי להדיא דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו ואדרבה מחינן בידיה, ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לבהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד".

[24] ראה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ה סעי' נ"ט).

[25] הביאור הלכה (סי' שמ"ג סעי' א' ד"ה "מד"ס") כתב: "וכתב בתשובת רבינו עקיבא איגר ע"ד טלטול הספרים לבית הכנסת במקום שאין עירוב על ידי תינוק, אי יש לסמוך בזה על הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן ליה בידיים, והשיב דזה אינו וכו' דאף להרשב"א ספינן ליה רק לצרכו ולא לצרכנו, ואדרבה מחינן בידיה. ויש תקנה ליתן להתינוק חומש וסידור שישא לביהכ"נ לצורך עצמו להתפלל ולשמוע קריאת התורה וממילא יצטרף הגדול עמו להתפלל יחד". וראה מש"כ כה"ח שם (ס"ק כ"ז).

[26] קיצור שו"ע (סי' קס"ה סעי' א').

[27] כתוב בבראשית (י"ח, ז'): "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו". ופרש"י: "אל הנער – זה ישמעאל לחנכו במצות".

[28] כתוב בפרשת אמור (ויקרא כ"א, א'): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". הקשו חז"ל (יבמות קי"ד ע"א): מדוע כפלה התורה וכתבה "אמור ואמרת", די היה לומר: "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן"?

ומביא רש"י את דברי חז"ל, וז"ל: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים", עכ"ל. הפשט הוא: ישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור. ויש שדייקו בלשון חז"ל מזה שכתב: "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב: "להזהיר גדולים את הקטנים", משמע שהתכוון  שהגדולים משפיעים "על" הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע", והביאור הוא, שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שילמדו הילדים ממעשיהם, ויגדלו על אדני התורה והיראה. ההצלחה בחינוך תלויה בדוגמה האישית שהאבא מקרין  לבניו. למשל, אם רואה שבניו מדברים בבית הכנסת בשעת התפילה, והוא רוצה לחנכם שלא ידברו בבית הכנסת – אם הוא עצמו אינו נזהר בכך, לא יועילו כל דברי המוסר שידבר עמם בעניין זה, אבל אם הוא עצמו נזהר בזה מאוד, הדוגמא האישית של מעשיו מקרינה על בניו,  ובודאי שהחינוך שלו יועיל, ויראה ברכה בעמלו. ומסופר בשם הבא"ח, מעשה בילד אחד שאכל בלי נט"י ובלי ברכה ולא רצה לשמוע לאמו, ואמרה לו אמו שכשיבוא אביו היא תספר לו אודותיו. והנה, אותו האב בעצמו לא הקפיד כל כך על נט"י ועל ברכה, כך שלא היווה דוגמה אישית במעשיו לבנו. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים, קרא האב לבנו ורצה להכותו עם סרגל על אצבעותיו. החזיק האב את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השניה הרים את הסרגל להכותו, אך מיד סילק הבן את ידו אחורנית והאב קיבל את המכה, ונתמלא כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן: אתה רצית להעניש אותי בגלל שאני לא מקפיד על נט"י, אם כן תודה שהמכה שקיבלת היתה מגיעה לך שהרי גם אתה לא מקפיד בכך, ועל זה נאמר: "מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ" (מלכים א' כ', מ'). וע"ע דברי מרדכי (ויקרא, אמור).

[29] ראה בהערה ל"א.

[30] בראשית (פרק ב' פסוקים ט"ז, י"ז).

[31] כתב השו"ע (יו"ד סימן רמ"א סעי' ו'): "כל המבזה אביו ואמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר: ארור מקלה אביו ואמו (דברים כז, טז). ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות ולענוש כפי מה שראוי", וכתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ה): "וכן כשתשמע האם שהקטן מבזה אביו – צריך לגעור בו, וכן כשישמע האב שהקטן מבזה אמו – צריך לגעור בו, כדי שירגילו מקטנן לעשות כיבוד אב ואם ויאריכו ימים".

[32] כתב הרמב"ם (תלמוד תורה פ"ב ה"ב): "ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה".  וכן כתב בשו"ע (יו"ד סי' רמ"ה סעי' י').

[33] ויקרא (פרק י"ט פסוק י"ד).

[34] אומרת הגמ' (מועד קטן י"ז ע"א): "שפחה של בית רבי מאי היא? דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא, דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשל. דתניא: ולפני עור לא תתן מכשל – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופרש"י (שם ד"ה "דקא עבר"): "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו". ופסקו הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ט). וכתב השו"ע (שם סי' ר"מ סעי' כ'): "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד)". וכתב הרמ"א שם: "ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה (בקונטרס פ"ק דקדושין וב"י ס"ס של"ד)". וכתב הפת"ש (שם ס"ק י"ז): "כתב מהרש"ל פ"ק דקדושין סימן ס"ח שאין לנדותו עד שיעבור כ"ד אבל מ"מ אסור מכ"ב. וכל זה בלא נשא, אבל אם הוא נשוי נקרא גדול בעיני הבריות וכפי לשון בני אדם ע"ש".

[35] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת וארא סעי' י"ב). וכתב כה"ח (סי' שט"ז ס"ק ס"א): "ובחובל באדם או בבהמת חבירו דרך נקמה הרמב"ם (פרק ח' דין ח') מחייב שעושה נחת רוח ליצרו הרע, והראב"ד פוטר יעו"ש, והוא הדין בקורע פליגי (פרק יו"ד דין יו"ד), ונראה לי דחובל לרפואה – חייב לכולי עלמא. מגן אברהם ס"ק ט"ו, אליה רבה אות י"ט, חיי אדם כלל ל"א אות ד'. ואפילו המכה את חבירו דרך שחוק או שאוחז בבשרו בחוזק עד שנתאדם – אסור מדברי סופרים". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל'): "ולכולי עלמא איסור יש בזה, דכל המקלקלין בכל מלאכות שבת אף שפטורין מחטאת מ"מ אסורין, וע"כ יזהר מאד שלא להכות שום חי בשבת הכאה שיכול לבוא לידי חבורה, כי עכ"פ איסור יש בדבר לכו"ע, והעולם נכשלין בזה".

[36] כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ח): "ולא יכו התלמידים בימים ההם". וכתב הט"ז שם (ס"ק י"ח): "מפורש במדרש שאפי' ברצועה אסור". והביאו המשנ"ב שם (ס"ק ק"ג). וכתב כה"ח שם (ס"ק רל"ב) אפי' כל שהו.

[37] שכתוב במסכת שמחות (פ"ב): מעשה בתינוק שברח מבית הספר והפחידו אביו שיכהו הלך התינוק והמית את עצמו. וכתב הקיצור שולחן ערוך (סימן קס"ה סעי' ז'): "לא יאיים על התינוק שיכהו לאחר זמן, אלא אם רואהו עושה איזה מעשה, יכהו מיד או ישתוק לגמרי. מעשה בתינוק שברח מבית הספר, והפחידו אביו שיכהו, הלך התינוק והמית את עצמו".

[38] גמ' מו"ק (ח"י ע"א), סנהדרין (ק"ב ע"א) .

[39] של"ה (שער האותיות אות דל"ת – דרך ארץ סעי' ל"ב): "ויזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא, כמו לומר: חתול או כלב יקח זה התינוק, כי ברית כרותה לשפתים, ובר מינן תיכף הקליפה אשר שם שמות הטומאות ההם מצויים, ויש חשש היזק לתינוק בעולם הזה, וגם כתם לנשמתו, על כן שומר נפשו ירחק. ודבר זה מבואר לחכמי הסודות, על כן קדוש יאמרו לו, ובהיכלו כבוד אומר כולו". והביאו הפר"ח (יו"ד סי' קט"ז ס"ק ט'), ברכ"י (שירי שיירים), א"ר (או"ח סי' ר"מ ס"ק כ"ה). וכתב בציפורן שמיר (אות קפ"ט): "דהוי כנותן רשות לבוא לקחת התינוק, ושמעתי מאדם גדול מעשה נורא בזה".

וביתר ביאור כתב שו"ע הרב (חו"מ הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעי' י"ב): "אסור להוציא מפיו דבר פורענות על אדם מישראל, אפילו לומר: אילו היה פלוני קיים היה בא לכאן, כי ברית כרותה לשפתים. ואין לאב ואם לעשות מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר: חתול או כלב יקחוהו, כי יש מזיקים שלהם שמות כשמות הטמאים ההם ויוכלו להזיק לתינוק בגופו או בנשמתו שברית כרותה לשפתים, וכן בכל כיוצא באלו צריך ליזהר מאד מהרגל הלשון". וכן כתב הקיצור שו"ע (סי' ל"ג סעי' י"ד). וכתב כה"ח שם (ס"ק ק"ג): "ואפילו במינים טהורים יש להקפיד כי ברית כרותה לשפתים, שמירת הנפש אות רכ"ו בשם היעב"ץ".

[40] כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו' הל' א'-ב'): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר: אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר: ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר: מי יתנני במדבר מלון אורחים. מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר: ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר: ולדבקה בו, וכן צוו חכמים ואמרו: והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם".

וידועים דברי הרמב"ם, שיש חולי הנפש ויש חולי הגוף. וכשם שבחולי הגוף אדם מתרחק מכל דבר שמזיק כן בחולי הנפש.

[41] כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ב' הל' א', ו'): "מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו – מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן וכו' מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק, במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר אחת ולא היה הנהר מפסיק ביניהם, אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו אפילו באותה העיר – אין מוליכין את הקטן אלא אם כן היה בנין בריא על גבי הנהר בנין שאינו ראוי ליפול במהרה". ע"כ. וכן אדם חייב לדאוג לחינוך טוב עבור בנותיו, כמו שכתב הרבמ"ם (הל' מתנות עניים פ"י הט"ז): וז"ל "להנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות" עכ"ל וכמו שברפואה אדם מחפש את הרופא הטוב ביותר לבנו, כך בחינוך צריך האדם להשקיע יותר בחינוך ילדיו, וראה בהערה הקודמת.

[42] כתוב בגמ' יומא (ל"ט ע"א): "תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. תנו רבנן: ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אדם מטמא עצמו מעט – מטמאין אותו הרבה, מלמטה – מטמאין אותו מלמעלה, בעולם הזה – מטמאין אותו לעולם הבא". וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ב).

[43] כתוב במשנה שבת (צ' ע"ב) "חגב חי טהור – כל שהוא, מת – כגרוגרת. צפורת כרמים, בין חיה בין מתה – כל שהוא, שמצניעין אותה לרפואה. רבי יהודה אומר: אף המוציא חגב חי טמא – כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו". ובגמ': "רבי יהודה אומר: אף המוציא כו'. ותנא קמא סבר לא, מאי טעמא – דילמא אכיל ליה. אי הכי, טהור נמי; דהא רב כהנא הוה קאים קמיה דרב, והוה קמעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה: שקליה, דלא לימרו מיכל קאכיל ליה, וקעבר משום בל תשקצו את נפשתיכם! – אלא, דילמא מיית ואכיל ליה. ורבי יהודה: אי מיית – קטן מיספד ספיד ליה".

ופסק המשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ד') שאסור לתת לקטן לשחק בזה. וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק י"ג) שכתב: "ואיתא סוף פרק ט' דשבת דאסור לתת לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו שמא ימות ויאכלנו, ואפילו דבר שאין בו איסור אלא משום בל תשקצו – אסור ליתן לידו, וכל שכן דבר טמא דחזי לאוכלו בעיניה, והטעם דהוי כמאן דמאכילו בידים, אבל מותר ליתן עוף טמא לשחוק דאף על גב דימות לא חזיא לאכילה כך. מגן אברהם ס"ק ג', תוספת שבת אות ג', רבינו זלמן אות ט'. והאידנא שאין אוכלין חגב כלל – אין חוששין שיאכל התינוק מאחר שאין אנו מורגלין בו. חידושי רש"ל בהגהות אשר"י דשבת, פתחי עולם אות ב'", ע"כ. אבל דבר שמורגלים בו – אסור.

[44] משנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ה'): "וכמו בכל איסורין דאמירה לעו"ג – אסור". כה"ח שם (ס"ק י"ג).

[45] כתב השו"ע (יו"ד סי' ס"ו סעי' ג'): "נמצא עליה קורט דם – זורק את הדם ואוכל את השאר, והוא שנמצא בחלבון. אבל אם נמצא בחלמון – כל הביצה אסורה. הגה – וי"א דאם נמצא על קשר החלבון וגם מבחוץ, דהיינו שנתפשט מן הקשר, דכל הביצה אסורה. ויש מחמירין עוד, דכל שנמצא על הקשר של חלבון אפילו לא נתפשט כלל, אסור. ומזה נתפשט המנהג במדינות אלו – לאסור כל ביצה שיש בה דם ואין מחלקין בין חלמון לחלבון", עכ"ל.

וראה בגמ' בחולין (ס"ד ע"ב): "ביצים מוזרות – נפש יפה תאכלם, נמצא עליה קורט דם – זורק את הדם ואוכל את השאר". ופרש"י: "ביצים מוזרות – שאינן של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם". ובשו"ע (יו"ד סימן ס"ו סע' ז'): "ביצים המוזרות (פירוש שנפסדו ונעשו כעין מטוה) וכו' ובלבד שיזרוק הדם". וכדברי רש"י כתב בש"ך שם ובכה"ח שם (ס"ק ל"ט), שבספנא מארעא לשו"ע צריך שינקו ויוציאו את הדם ואז יאכלו.

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תזריע טהרות אות ז'): "ביצים מוזרות שנפסדו מחמת שהתרנגולת ישבה עליהם, אם אין האדם נמנע לאכלם משום אסטניסות, הרי הם מותרים ובלבד שיזרוק הדם, ודוקא בידוע דספנא מארעא. ופה עירנו בגדא"ד נוהגים שלא לאכול ביצים מוזרות, חדא, משום מאיסות ויש בהם משום שיקוץ, ועוד אין ידוע לנו איזה היא ספנה מארעא, ועל הרוב הם מזכר, ועוד גם בידוע דספנא מארעא דמתיר מר"ן ז"ל אפילו ישבה עליהם ימים הרבה, הא יש מחמירים אם ישבה עליהם שלשה ימים מעת לעת, ובכל אחת יש לחוש שמא ישבה ג' ימים, לכך אין אוכלים ביצים מוזרות כלל, ועיין במחב"ר וחכ"א", ע"כ. וכיום כיון שעושים את המיון בין זכר לנקבה מהר א"א לדעת במאה אחוז שלא נשתרברב שם זכר.

וטעם נוסף להחמיר, שכתבו בתוס' בחולין (ס"ד ע"ב ד"ה "והוא") ב' טעמים למה אסור הדם, והטעם הראשון הוא מדרבנן גזירה אטו דם עוף שיגידו שמותר לאכלו וזה שייך גם בספנא מארעא.

[46] כתב הבית יוסף (סימן רס"ט): "וכתבו הגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות מ) שיכולין להשקותו לקטנים, דהא דאמרינן בפרק חרש (יבמות קיד.) דבידים לא ספינן להו איסורא, היינו נבלות וטרפות ובהאי גוונא דנפקא לן מלא תאכלום (ויקרא יא מב), אבל קידוש היום מצות עשה הוא ולא נפקא לן מהתם, עכ"ל. ולדברי האומרים דאפילו איסורי דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים כמו שאכתוב בסוף סימן שמ"ג, אפשר דכיון שיש מתירין לשתות בבית הכנסת אפילו לגדולים אף על פי שהגדולים נוהגים כדברי האוסרים, מכל מקום לא חשיב איסור כולי האי שיאסר להשקותו לקטנים, אי נמי דכיון דאי לא הוו שתו קטנים הויא ברכה לבטלה שרינן איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה".

כתב המג"א (סי' רס"ט ס"ק א'): "ולפמ"ש הרב"י בסי' שמ"ג בשם הרשב"א והר"ן דבכל מידי דהוא רביתא דתינוק כגון אכילה ושתיה – מותר להאכילו בידים, דלא גזרו בו חכמים, דהא אפי' ביה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו אפי' לשעות, כמ"ש סי' תרי"ו, וכ"ש כאן, ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילה היתר בזמן האסור, וכמ"ש התוס' בפסחים דף ק"ו ע"ב, וכ"ש דמותר להאכילן בשבת בשחרית לפני קידוש, דהא י"א אפי' גדול מותר לאכול, כמ"ש הראב"ד ע"ש, ונ"ל דאסור לענות הקטנים וכמ"ש סי' תרי"ו, ולא חיישינן דדלמא אתי למיסרך, דבדבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גזרו". וכ"כ משנ"ב שם (ס"ק א') וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ב').

ולפי דברי השו"ע שאסור לספות איסור דרבנן בידים, יהיה אסור לתת לתינוק לשתות לפני הקידוש משום שזה להאכילו בידים, ומ"מ נראה להקל כיון דאין מענים את הקטנים.

ביאור הגר"א (סימן שמ"ג) כתב: "ובפ"ב דעירובין אבל לא בטבל ואוקמינן בטבל דרבנן ואם איתא הרי יחזי לקטנים וכמש"ש דמשום האי טעמא מערבין לגדול ביוה"כ וכ"ד תוס' בר"ה לג א' סד"ה תניא כו'. אבל הרשב"א כ' דבדרבנן מותר כיון דלא קיימא תי' דיבמות שם ובזה אתי שפיר ההיא דר"ה כאן בקטן כו' וכפי' תוס', וראיה מדאמרי' בפ' תולין וליתן לתינוק ישראל ואף על גב דמשנינן שם דאתי למסרך זה לא שייך אלא בדבר שלצורך הגדול ממ"ש בסוף פ"ג דעירובין דאתי למסרך, ולכאורה קשה הא מאכילין אותו ביה"כ כמ"ש בפ"ח דיומא וגזרו עליו להאכיל כו' אלא כנ"ל ומ"ש מטבל לא דמי דשם איסורו מצד עצמו משא"כ ביוה"כ". כלומר שמאכל שאסור – לא ספינן ליה בידים, אבל מאכל מותר וזמן אסור – מאכילים אותו אפי' בידים. אמנם הב"י לא הביא דברי התוס' הנ"ל.

[הערת המערכת: ואפשר עוד ליישב גם על פי השו"ע בדרך אחרת, שכיון שאינם חייבים במצוות עשה של קידוש ממילא לא שייך האיסור של רבנן שלא לשתות קודם הקידוש, וכמו כן יכולים לאכול לפני התפילה, דאינם בכלל תפילה. אמנם אם הקטן הגיע לגיל חינוך א"כ יש איסור דרבנן לאכול קודם קידוש ולכן אין לתת לו לאכול קודם, וכעין זה ניתן לדייק ממה שכתב כה"ח שם: "ויש להעמיד הקטן שהגיע לחינוך אצל המקדש ולאמר לו שיכוין לברכת המקדש לצאת ידי קידוש ולשתות אחר כך שיעור רביעית כדי שיהיה קידוש במקום סעודה"].

[47] ראה בהערה הקודמת ובפרט שאין כאן ספייה בידים.

[48] ראה בטור ובב"י (או"ח סי' קע"ג) שהביא מחלוקת ראשונים כמה זמן צריך לחכות בין בשר לחלב, שי"א שש שעות וי"א כאשר סיים לאכול ובירך ברכת המזון יכול לאכול. וכתב השו"ע (יו"ד סימן פט סעי' א'): "אכל בשר אפילו של חיה ועוף – לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו. והלועס לתינוק, צריך להמתין". וטעם לשהייה כתב הרמב"ם משום בשר שבין השינים ולכן הלועס לתינוק צריך להמתין. וכתב הרמ"א שם: "ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות, רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון, מותר על ידי קנוח והדחה. והמנהג הפשוט במדינות אלו, להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אחר כך גבינה. מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר, דאז הוי כסעודה אחרת, דמותר לאכול לדברי המקילין. אבל בלא ברכת המזון, לא מהני המתנת שעה. ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון, או אחר כך. ואם מצא בשר בין שיניו, אחר השעה, צריך לנקרו ולהסירו. ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה, אבל אין נזהרין בזה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות". ע"כ. וכיון שעיקר החשש משום בשר שבין השיניים, ניתן לסמוך על המקילים, ויקנח את פה של התינוק ויכול לתת לו חלב כיון שלא הגיע לגיל חינוך.

[50] כתב בשו"ת חתם סופר (ח"א או"ח סימן פ"ג) לגבי אישפוז שוטה בבית חולים שיאכילו טריפות, וז"ל: "אך לפע"ד אין כאן ספי בידים, וכ"כ להדיא הסמ"ג בשם רבינו ברוך והביאו ים של שלמה ס"פ חרש בפשיטות, דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים, וכו' מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכן כתב רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א [סי' שמ"ג סק"ג] בשמו, אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה, וז"ל: אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל, והכא נמי בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה, אף על פי שודאי ילך בשבת ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וד' אמות ברשות הרבים, מ"מ שרי אי לא עביד על דעת אביו, א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ, זה נלע"ד מעיקר הדין, ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו" וכו'.  וראה בכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ב).

[51] ראה בהערות הקודמות.

[52] כתב הרמ"א (יו"ד סי' פ"א סעי' ז'): "חלב מצרית כחלב ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית, אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשיר"י) וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו". וע"כ היכא שאפשר יש להימנע מכך.

כתוב בשמות (פרק ב' פסוק ז'): "וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותינק לך את הילד", ודרשו רבותינו בגמ' סוטה (י"ב ע"ב): "מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק. אמר: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?!".

ולכאורה יש להקשות: מדוע סירב משה לינק חלב מהמצריות, שהרי היה זה בחדש סיון שהוא חדש חם, וגם המקום היה ארץ מצרים שהיא ארץ חמה, וא"כ הוא היה במצב של פיקוח נפש והיה לו לינק מהמצריות?

אלא יש לבאר את דברי הגמרא שאמרה: "פה שעתיד לדבר עם השכינה" בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה, באופן הבא: אמר משה רבנו: כיון שאני יודע שעתיד אני לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, "א"כ מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה", וממילא אין כאן פיקוח נפש, ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא – אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה י"ב).

[53] כתב בשו"ע (יו"ד סי' קט"ו סעי' א'): "חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו – אסור, שמא עירב בו חלב טמא. היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו – מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד – מותר שירא שמא יעמוד ויראהו, והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל". וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי' ד') שדעת רוב הפוסקים שאיסור בחלב עכו"ם הוא משום גזירה, ואפי' מתי שבטל הטעם לא בטל התקנה.

ועד כמה יש ליזהר בנושא זה יש לראות מדברי הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קמ"ה), וז"ל: "תשובה: אע"פ שאמרו הראשונים ז"ל שאין לאדם להוציא אפי' על מצוות עוברות, כגון סוכה ולולב אפי' שליש ממונו כדי שלא יבא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור, ה"מ במצוות עשה אבל במצוות לא תעשה – אפי' כל ממונו, וכו' אבל אין מקום לשאלה אלא היכא דאיכא איסורו דרבנן, כגון חלב שחלבו עכו"ם או שומנו של גיד או שאר איסורין דרבנן, ואפי' בזה אני אומר שחייב לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר שהרי הוא עובר משום לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וגו' דכל גזירות דרבנן אהאי קרא אסמכוהו".

וע"כ אין להאכילו לקטן ע"פ המבואר בשו"ע (סי' שמ"ג סעי' א') ובמשנ"ב שם (ס"ק ג', שער הציון ס"ק ו') ובכה"ח שם (ס"ק י').

[54] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי' ד'): "הנה בזמן האחרון רצו כמה רבנים להקל בעניין האבקת חלב, וטעמם שלא אסרו חז"ל אבקת חלב בפירוש בשום מקום ואין לנו להוסיף על דבריהם.

הראשון שדיבר ע"ז היה רבה של טבריה הגאון רבי מאיר ועקנין בספרו ויאמר מאיר (בתקופת מלחמת העולם הראשונה) וכתב שם שכיון שאין שום אפשרות למצוא חלב בגלל תהפוכות המלחמה וקושי הדרכים, ע"כ מצא מקום להתיר בדוחק ובקושי גדול אבקת חלב לילדים קטנים. אך גם מתשובתו יש להבין שאין מקום להקל בימינו ובמצב השורר בעולם כיום. ועיין לשו"ת "הר צבי" (חלק יו"ד סי' ק"ג) וחזו"א (יו"ד סי' מ"א).

ואף לקטנים יש ליזהר שלא ליתן להם מאכלים המכילים חלב נכרי או אבקת חלב נכרי (אם לא לצורך וכדלקמן), שהנה פסק השו"ע (או"ח סימן ק"ו סעי' א'): "כל הפטורים מק"ש פטורים מתפלה, וכל שחייב בק"ש חייב בתפלה. ועוד שם (סעי' ב') כתב: "וקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם". וביותר מצווה האב שלא להכשיל את בנו באיסור שהרי בשלושה מקומות בתורה הוזהרו הגדולים על הקטנים. נאמר בשרצים (ויקרא י"א, מ"ב): "לא תאכלום כי שקץ הם", נאמר על הדם (ויקרא י"ז, י"ב): "כל נפש מכם לא תאכל דם", ונאמר בטומאת כהן (ויקרא כ"א, א'): "אמור… ואמרת", ובכולם דרשו חז"ל להזהיר גדולים על הקטנים (יבמות קי"ד ע"א), וכתב על כך המשנ"ב (או"ח סי' שמ"ג ס"ק ט') משם גדולי הראשונים: "והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו".

והנה הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הל' כ"ז-כ"ח) כותב: "קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת – אין ב"ד מצווין עליו להפרישו לפי שאינו בן דעת. בד"א בשעשה מעצמו, אבל להאכילו בידים – אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפי' בדברים שהן משום שבות". וכן פסק השו"ע (או"ח סי' שמ"ג סעי' א').

ועיין במשנ"ב (שם ס"ק ג') שאסור ליתן בידים מאכל איסור אפי' לתינוק בן יומו.

ומבואר שאביו חייב לחנכו למצוות וכל שכן שמחויב להפרישו מעבירות. ולא רק מאכילת איסור אלא כדברי המשנ"ב (שם), וז"ל: "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשה"ר – מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות, ובעו"ה כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר". ובבה"ל (שם ד"ה "ומדברי סופרים") כתב שאפילו לדעת הרשב"א אין היתר לאב לבקש מבנו הקטן שיקח לו את הטלית לבית הכנסת במקום שאין עירוב. ומה שמותר להאכיל קטן ביום הכפורים הרי זה לצרכו, ומשמע בביאור הגר"א שיש חילוק בין כאשר האוכל לא כשר שאז אסור להאכילו, לבין היכן  שהאוכל כשר אך מצד הזמן אסור לאכלו, כגון אוכל ביום הכפורים או אוכל בשבת לפני הקידוש שאותם מותר לתת לקטן (וכמובן בהגיעו לחינוך יש לחנכו להמתין לקידוש). ובכה"ח (אות כ') הביא שצריך להזהר שלא להניח מצעות שיש בהן כלאיים בעריסת קטן [ובימינו יש להזהר בזה במיוחד במזרנים מתוצרת חו"ל].

והנה, יש הבדל בין אכילת איסור לצורך הקטן כשאין אפשרות אחרת, כפי שכתב שם המשנ"ב (ס"ק ה'):  "ואם התינוק צריך לכך כגון שהוא קצת חולה – מותר לומר לעו"ג להאכיל אותם אפילו בדבר שהוא אסור מן התורה". אולם כתב הרמ"א (יו"ד סי' פ"א סעי' ז'): "חלב מצרית כחלב ישראל, ומ"מ לא יניקו תינוק מן המצרית, אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע (ר"נ פא"מ בשם הרשב"א). וכן לא תאכל המינקת, אפי' ישראלית, דברים האסורים (הגהות אשיר"י) וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו". הרי לנו שלפי ההלכה אסור לתת לתינוק חלב עכו"ם אלא אם כן אין חלב ישראל, ואף על פי כן כתב הרמ"א שזה מזיק לו בזקנותו. ועל כן כאשר האם אינה יכולה להניק בעצמה – יש לתת לתינוק תחליף חלב אם מתוצרת חלב ישראל, או תחליף צמחי המצוי בשוק, אך אם אין אפשרות אחרת וכגון שהתינוק אינו אוכל את התחליפים האחרים אזי – מותר לתת לו אבקת חלב נכרי לכתחילה, כיון שאין ברירה".

[55] בגמ' סוכה (מ"ו ע"ב): אמר רבי זירא: לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביומא טבא קמא. מאי טעמא? דינוקא מקנא – קני, אקנויי – לא מקני, ואשתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו. ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר: למדו לשונם דבר שקר". והנה, הגמרא שמביאה דין זה, סמכה לו דין אחר, וכתבה שאסור להקנות לולב לקטן ביו"ט ראשון, משום שאינו בר קניין. ונראה לבאר שסמיכות הדברים מלמדת שדין אחד קשור לשני. הנה, הלכה היא שקטן לא יכול להקנות, ואם נותנים לו את הלולב, לא יוכל להקנות אותו בחזרה לבעל הלולב. שמא יאמר אדם: כיון שאינני רוצה להפסיד את מצות הלולב, אשקר עליו, ואעשה עצמי כאילו אני נותן לו ומקנה לו את הלולב, אבל באמת איני מקנה לו אותו אלא רק משאיל לו (ראה בכה"ח סי' תרנ"ח ס"ק ז"ן וס"ד), וכך לא אפסיד את לולבי. לשם כך הגמרא הסמיכה ואמרה שעדיף לא לתת לו כלל, מאשר לשקר לו. וע"ע שו"ע (סי' תרנ"ח סעי' ו').

[56] ועל זה קונן הנביא (ירמיה ט', ד'): 'וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר' ודבר זה חמור עד מאוד. וידוע המעשה (יבמות ס"ג ע"א), עם אשתו של רב שהיתה מצערת אותו ועושה תמיד ההיפך מרצונו. כשגדל רב חייא בנו היה  מבקש מאמו את הפך בקשתו של אביו כדי שתתן לאביו מה שלבו חפץ, ואביו התפלא שלפתע אשתו עושה רצונו. אך רב חייא סיפר את "חכמתו", ואביו הוכיחו על כך ואמר לו שלא יעשה כן, שנאמר: 'למדו לשונם דבר שקר'. ומכאן אנו למדים שגם למען דבר שיש בו תועלת גדולה לא יוציא דבר שקר מפיו, מה עוד שאפילו לא עלה על דעתו של רב לעשות כפי שעשה בנו, כיון שמחשבתו היתה זכה ואמיתית. וע"ע כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ה) ובמשנ"ב שם (ס"ק ג').

[57] הגמרא (ע"ז י"ט ע"ב) מביאה מעשה ברבי אלכסנדרי שפעם יצא לרחובה של עיר והיה מכריז "מאן בעי חיי, מען בעי חיי" (מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?). התקבצו מסביבו אנשים רבים כדי לשמוע איזה "שיקוי פלא" יש לו למכור, והוא הראה  להם את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע" (במדרש מובא על רוכל שהכריז כנ"ל). ומובא במדרש שהחכמים התפעלו מזה ולמדו הרבה מר' אלכסנדרי, כי כל חייהם חשבו ששכר מצוות אינו אלא בעולם הבא, ולא בעולם הזה, עד שבא אותו רוכל והראה להם שגם בעולם הזה יש שכר של חיים טובים בגוף ובנפש, למי ששומר את לשונו. "מי האיש החפץ חיים" – בעולם הזה, "לראות טוב" – בעולם הבא שכולו טוב. מכאן ילמד כל אדם להזהר בדבר זה ביותר, וכמו שאמר ה"חפץ חיים" (משנ"ב סימן שמ"ג ס"ק ג'): "ופשוט דאם שמע לבנו ובתו הקטנים שהם מדברים לשה"ר – מצוה לגעור בהם ולהפרישם מזה וכן ממחלוקת ושקר וקללות, ובעו"ה כמה נכשלין בזה שהם מניחין לבניהם לדבר לשה"ר ורכילות ולקלל ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשנתגדל ושומע שיש בזה איסור גדול קשה לו לפרוש מהרגלו שהורגל בזה שנים רבות והיה הדבר אצלו בחזקת היתר". וכן כתב בכה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ה).

[58] כתוב בגמ' חגיגה (ט"ו ע"ב): "אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי. אמר ליה: שיננא, מאי קא בכית? – אמר ליה: מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן: איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים. איה סופר – שהיו סופרים כל אותיות שבתורה, איה שוקל – שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה. איה סופר את המגדלים – שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר. ואמר רבי אמי: תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ותנן: שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, אנן מה תהוי עלן? – אמר ליה: שיננא, טינא היתה בלבם. אחר מאי – זמר יווני לא פסק מפומיה. אמרו עליו על אחר, בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו". וראה בשו"ע (סי' תק"ס סעי' ג'). וכתב בכה"ח שם (ס"ק כ"ט): "ומיהו כבר הזהירו הרב של"ה ושאר ספרי מוסר שלא לומר שירי עגבים וכיוצא לתינוק שזה מוליד לתינוק טבע רע, ובלאו הכי נמי איכא איסורא בשירי עגבים ודברי נבלות דקא מגרי יצר הרע בנפשיה, ושומר נפשו ירחק מהם ויזהיר לבני ביתו על זה". וכ"כ השער הציון שם (ס"ק כ"ה).

[59] כיון דהוי כהאכלת איסור בידיים, ראה שו"ע (סי' שמ"ג סעי' א'). וכתב כה"ח שם (ס"ק כ'): "ולהאכילו בידים – אסור, ומטעם זה כתב בתשובת בית יהודה סימן מ"ה דאסור להציע כלאים בעריסת התינוק יעו"ש, והביאו ברכי יוסף אות ו".

[60] וכתב הרמ"א (סי' שמ"ג סעי' א'): "וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין". וכתב הקיצור שולחן ערוך (סימן קס"ה סעי' ו'): "וכן אם עשה שאר עבירות בקטנותו כשהוא בר הבנה – טוב שיקבל עליו איזה דבר לתשובה, ועל זה נאמר: גם בלא דעת נפש לא טוב". וראה מש"כ כה"ח שם (ס"ק ל"ב), וכתב עוד שם (ס"ק  ל"ו): "בין עבירות שבין אדם למקום בין שבין אדם לחבירו". וראה בהערה ס"ג.

[61] ראה מש"כ כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק ל').

[62] כתב בשו"ע (חו"מ סימן שמ"ט סעי' ה'): "ראוי לבית דין להכות הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה. וכן אם הזיקו שאר נזקים". וכן כתב המשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ט'): "קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו], אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין". וכן כתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ו), וראה בט"ז שם (ס"ק ב'). וראה עוד להלן בסעיפים נ"ד-נ"ה ובהערותיהם.

[63] כתוב (מלכים ב', י"ב, א'): "בן שבע שנים יהואש במולכו". ואומרת הגמרא (שבת נ"ו ע"ב): "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה, שנאמר: 'ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו', אלא מה אני מקיים: 'וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב' וגו'? שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר: בכל מאודו – שנתן להם משלו". כלומר כשהגדיל יהואש, חשב בליבו שמא בהיותי קטן טעיתי בפסיקתי לאנשים שבאו לדון לפניי כשהייתי ילד, ולכן הוא החזיר את כל החובות ששילמו, והגמרא אומרת שלחומרא עשה כן. הגמרא מספרת (ב"ק צ"ח ע"ב) על רב אשי שבקטנותו שרף שטר של חברו, וכשגדל בא רפרם וכפה אותו שישלם (ועיין לט"ז סי' שמ"ג, ס"ק ב') ואף על פי שהיה קטן – חייב אותו רפרם לשלם, כנראה כדי שלא ירבוץ עליו חוב כלפי שמיא. ובשטרי כסף שלנו אע"פ שנקראים שטרות, דינם ככסף ממש (ראה לפתחי תשובה יו"ד סי' ש"ה ס"ק ז').

וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ב): "עיין שבת נ"ו ע"ב שכתב על יאשיהו המלך שכל דין שדן מבן שמונה עד שמונה עשרה החזירן להן משלו שמא טעה בדינא. וכן אמרו ז"ל במסכת בבא קמא דף צ"ח ע"ב הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי וכו', ופירש רש"י ז"ל ששרף שטר חבירו בילדותו יעו"ש. והביאו הט"ז ס"ק ב' וכתב דרב אשי ודאי פטור מן הדין אלא דרפרם כפאו בדברים לעשות לפנים משורת הדין יעו"ש".

וכן כתב משנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ט'): "אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו – צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א]". וכתב בשעה"צ שם (ס"ק י"ח): "אפילו ההיזק היה רק בענין גרמי בעלמא, כן משמע מהט"ז והגר"א". וכן כתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ו), וראה בט"ז שם (ס"ק ב').

[64] בשו"ע (חו"מ סי' שמ"ט סעי' ג') כתב: "קטן שגנב, מחזירין קרן לבעלים אם הוא בעין; ואם אינו בעין, פטור אף לאחר שיגדיל". ראה בהערה הקודמת [וראה בשו"ע סי' שס"ו סעי' א'-ב'] ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"י).

[65] כתב השו"ע (יו"ד סי' שע"ג סעי' א'): "כשם שהכהן מוזהר שלא לטמאות, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים (ודוקא לטמאותן בידים, אבל אם הקטנים מטמאין מעצמן, עיין בא"ח סימן שמ"ג אי צריך להפרישן) (הרשב"א סימן קכ"ח ומהרי"ו; וטור בשם הרמב"ם כתב כאן דאין צריך)". וראה בשו"ע (או"ח סי' שמ"ג סעי' א'). וכתב עוד יוסף חי (פרשת תצוה סעי' ו'): "ואע"פ שאם הזכר עודנו קטן והוא מטמא עצמו במת – אין הגדולים מצווין להפרישו, מ"מ אם זה הקטן הגיע לחנוך – צריכין להפרישו, וכנז' בש"ע סי' שמ"ג". וראה בש"ך (סי' שע"ג ס"ק א'). ומ"מ האב חייב כמבואר לעיל במבוא.

[66] ראה לעיל בהערה הקודמת.

[67] כתב הש"ך (יו"ד סי' שע"א ס"ק א'), וז"ל: "כתב הרוקח סימן שס"ו, אשת כהן שמעוברת  -מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא". וכתב בברכי יוסף (או"ח סי' שמ"ג אות ד"): "והרב מגן אברהם בסי' זה (ס"ק ב) תמה דבלאו הכי טהרה בלועה אינה מטמאה, עש"ב. וכן ראיתי להרדב"ז בתשובות החדשות סי' ק"ק שתמה על זה, וכתב דמתוך פשיטות הדבר שמה שכתב ברוקח איירי באשה שקרבו ימים ללדת, וחיישנין שמא יוציא הולד ראשו ונמצא שהוא כילוד ואינה טהרה בלועה, ואפילו שהוציא ראשו איכא תרי ספיקי. ע"ש באורך. ובאמת דברי הרב מאד דחוקים בפירוש דברי הרוקח, והנם רחוקים. ומצאתי לאחד קדוש במכתב שרצה לחלק בין טהרה בלועה לנדון זה, דהיכא שמת הולד או כיוצא אז אינה מטמאה טהרה בלועה, אבל הא דידן בעובר חי כיון דקי"ל דעובר ירך אמו א"כ כשאמו נטמאת גם הוא נטמא, ולהכי אתי עלה הרוקח למשרי מטעם ס"ס. ועיין בזבחים דף קי"ג וריש פ"ב דסוכה. ודוק.

וחזיתיה להרב כנה"ג י"ד ריש סי' שע"א שכתב, וז"ל: ראיתי בעיר טירי"א ובשאר מקומות אשת כהן מעוברת שנזהרת שלא ליטמא למת מפני העובר. ויראה לי שמנהג בורות הוא, דקודם שיצא לאויר העולם לא שייך טומאה בעובר. ושוב ראיתי בספר הרוקח סי' שט"ו אשת כהן מעוברת – מותרת ליכנס באהל המת, וכו'. ואח"כ ראיתי למהר"ר עזריה יהושע שכתב ויש ליזהר לאשת כהן מעוברת שלא ליכנס לאהל המת, והביא ראיה מדברי הרוקח דלא התיר אלא מטעם ס"ס, משמע דמ"מ שייך בעובר טומאה, וכיון דשייך טומאה ראוי ליזהר בזה. ודבריו נפלאו ממני שהרוקח מתיר מטעם ס"ס והוא מביא ראיה ממנו לאסורא, עכ"ל. וכו' ומה שהפליא על הרב מהר"ר עזריה יהושע דמה עזר ללא כח ודברי הרוקח הם עזר כנגדו. נראה פשוט דכונת הרב דמשום דהו"א דטומאה לא שייך בעובר וא"כ הוא מנהג בורות, לזה הביא מהרוקח דשייך טומאה בעובר. ומאחר שכן הגם דהרוקח מתיר למעוברת ליכנס מס"ס, אודי לי מיהא דאם הוא זכר של קיימא נטמא, וא"כ ראוי לנהוג סלסול וליזהר אף שמותרת ליכנס, דבזה איירי הרוקח אם המעוברת רשאה ליכנס, ואף דהיא רשאה, מ"מ כיון דאם הוא זכר נטמא טוב שלא יטמא ופשוט.

ואנן יד עניי בא"ה סימן קנ"ז חקרתי לפי מ"ש מהרש"ל בים של שלמה פרק בתרא דיבמות סי' ב' דיצאתה מלאה שהריעותא לפנינו חיישינן למיעוטא, כיון שהיא מעוברת ושמא תלד זכר, א"כ גם באשת כהן הו"ל לחוש כההיא דאמרינן יצאת מלאה חוששת. וע"ש". וראה בעין זוכר מע' ס' אות ט"ו וראה בשו"ת שאלת יעבץ ח"ב סי' קע"ז.

וכתב כה"ח שם (ס"ק ד'): "ועיין שם עוד בברכי יוסף ובמחזיק ברכה ונתיב חיים תירוצים אחרים (על הרוקח) יעו"ש. וכתב שם בברכי יוסף דראוי לנהוג סלסול וליזהר אף שמותרת ליכנס, דמכל מקום כיון דאם הוא זכר נטמא טוב שלא יטמא יעו"ש" ובמשנ"ב (סי' שמ"ג ס"ק ג') כתב כדברי הרוקח.

והנ"מ בין הטעמים היא: האם בימינו שניתן לדעת את מין העובר והיא יודעת שברחמה ישנו תינוק זכר, אין זה נחשב ספק ספיקא כלל, וממילא אסור לה להטמא למת, או שמדין טומאה בלועה לא נטמא העובר ולכן גם אם היא יודעת שהינו זכר – מותר. למעשה, כשאפשר – יש להחמיר גם כשלא יודעת את מין הילוד, אמנם כשאי אפשר, כגון הבאה לילד – מותר לה להיכנס לבית חולים, כיון שאנו סומכים על הדעות שטומאה בלועה.

[68] ראה בהערה הקודמת.

[69] ראה בהערה ס"ה.

[70] כתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ב): "קטן בן ז' שנים שנשתטה והרופאים אומרים שאין לו רפואה רק שישלחו אותו לעיר גדולה אשר שם מלמדים לאנשים כאלו ובודאי יהיה לו שם רפואה וא"א שלא יוכל שם נבילות וטריפות. עיין בשו"ת חת"ס חא"ח סי' פ"ג שכתב שמעיקר הדין שאם מוליכין אתו באופן שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום אחד יוציאוהו משם, הרי שרי לשולחו, ורק מחמת שהעידו הקדמונים שע"י המאכלים האסורים בנערות מטמטם הלב ומוליד טבע רע ע"ז אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו' יעו"ש. וכן סיים בשו"ת מהר"ם שיק חא"ח סי' קס"ג יעו"ש". וראה בהערה הבאה.

[71] כתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ב): "אמנם אם הוא שוטה כ"כ עד אשר הגיע לכלל שוטה שפטור מכל מצוות, ואם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצוות מעולם, ועי"ז שמכניסין אותו לבית החינוך יבא בכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה', כתב בחת"ס (או"ח סי' פ"ג) בפשיטות להיתר יעו"ש", עכ"ל.

[72] ראה כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק ח') שהביא את הפתח הדביר שכתב שגריעי מקטן, כיון דלא אתו לידי פיקחות ולכן אינו חייב לחנכו. ועוד כתב שם (ס"ק כ"א): "ואי שרי להאכיל בידים לחרש ושוטה עיין להפרי מגדים בפתיחה כוללת חלק ב' אות א' שכתב דאסור כמו קטן יעו"ש, וכן כתב במשבצות זהב סימן רס"ו אות ד'. וכן הפתח הדביר אות ז' האריך בזה והרבה להשיב על דברי תשובת שיבת ציון סימן ד' שהוכיח דלא כפרי מגדים, והעלה לאסור, ורק דלא חייבו לחנכם במצות יעו"ש. וכן בספר עמודי אש סימן ד' כלל ו' האריך בזה וכתב דמפורש ברבינו ירוחם נתיב ח"י חלק ג' ובשיירי כנסת הגדולה יורה דעה סימן קנ"ז בהגהות בית יוסף אות נ"ו דאסור לספותם בידים יעו"ש".

[73] כתב כה"ח (סי' שמ"ג ס"ק כ"ג): "חרש שיש לו דין קטן ונתחדש עתה בזמנים הללו שלומדים האלמים לדבר בראיות פתיחת ועקימת שפתים המורה במלות הנכתבות או הנדפסות, עיין בשו"ת שער הזקנים חלק ב' בבית מלוא דף קל"ה שכתב דמכל מקום יש לו דין חרש, כיון דאין לו חוש השמע יעו"ש. ארחות חיים אות א'". וכתב בשו"ת דברי חיים (אבן העזר ח"ב סימן ע"ב): "אך [בנידון דידן] באם מדברים קצת [ואפילו בלשון עלגים] והוי בגדר מדבר באופן שכתב מהרי"ט ז"ל [בתשובה הנ"ל] בכהאי גוונא לפענ"ד כפקחים הם, ואי משום שאינם שומעים הנה לפי מה שכתב הרמב"ם [בפירוש המשניות תרומות פ"א מ"א ד"ה חרש] דעל פי טבעי הרפואה אי אפשר לדבר מבלתי שמוע, ולכן אם הם מדברים מסתמא שומעים קצת, על כל פנים דזה מהני להיות נחשב כשומע ומדבר, כמבואר בדברי תשו' ר' אשר ז"ל [כלל פ"ה סי' י"ג] מביאו הטור ז"ל בחו"מ סוף סי' רל"ה ויעויין בנתיבות המשפט [סק"כ], ובלאו הכי במדבר ואינו שומע לא קיימא לן כהרמב"ם ז"ל [בפרק כ"ט ממכירה ה"ב], וגם הרמב"ן ז"ל [יבמות ק"ד ע"א ד"ה והא] שחייש לזה גבי חליצה דוקא דצריך ענינים מרובים וקרוב לטעות כמבואר בריטב"א שם במקומו [ד"ה מ"ט], וגם כי מבואר ברמב"ן שם דזה רק לס"ד, אבל באמת שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע כפקחים". וכ"כ בשו"ת מהרש"ם (ח"ב סי' ק"מ) וכן הוא בסידור בית יעקב עמדין (הלכות קריאת התורה סעי' כ').

ונשאלה השאלה בין פוסקי דורנו (ראה בשו"ת מנחת שלמה סי' ל"ד), האם דינו של אילם זה כ"חרש" המובא בהלכה או לא. פעם היה חתן "חרש" כזה שלחופתו הגיע הרה"ג שלום משאש זצוק"ל רבה של ירושלים עיה"ק, וגם אני נוכחתי שם, וראה הרב משאש זצ"ל שאותו אילם מדבר בשפתו המיוחדת לו והמתורגמן מבאר את דבריו, ונזדעק ואמר שזה אינו אילם כלל, ולכן אין להביא כתובה מיוחדת לאילמים אלא כתובה רגילה. ובכל אופן, אני אמרתי לרב זצ"ל שכדאי להביא גם כתובה של אלמים, כי אם ח"ו יתעורר ויכוח בין הזוג יוכל לטעון שאין לו שום מחוייבות לאשתו כיון שהכתובה שלו לא היתה תקינה, ולכן אמרתי שכדאי לעשות שתי כתובות.

[74] כיון "חרש" המוזכר בהלכה הוא חרש שלא שומע בכלל. וראה בהערה הבאה.

[75] כתב השו"ע (סי' תקפ"ט סעי' ב'): "חרש שוטה וקטן – פטורים; וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע – אינו מוציא דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. הגה: אבל שומע ואינו מדבר, מוציא אחרים ידי חובתן".

וכתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן מ"ה): "שאלה: חרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות, מהו? נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר?! וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל, והרי אמרו (סוכה ל"ז ע"ב ובתוס' ד"ה "דבעינן") לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, אף אנו נאמר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה", ועי' בס' חיי ארי' (סי' ל').

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר". וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ג): "וחרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזניו כמין חצוצרות חייב בשופר, וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השומע מכל וכל. הלכות קטנות חלק ב' סימן מ"ה, יד אהרן בהגהות בית יוסף, שלחן גבוה אות ב', משנה ברורה שם".

ועוד כתב כה"ח (סי' תרפ"ט ס"ק ח'): "ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן ל"ג שכתב באחד שכבדו אזניו משמוע אלא אם כן שצועקים מאד בקול רם ואז שומע וקרא המגילה לפני הצבור בקול בינוני שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו, אף על פי כן יצאו הצבור בקריאה זו, דחרש גמור לא הוי כיון ששומע אם צועקים כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סימן י"ב ובסימנים שם יעו"ש. ובפרי חדש הלכות גיטין סימן קכ"א כתב דאף שאינו שומע רק כשמדברים עמו בקול רם על ידי מין חצוצרות וכיוצא בזה מכל מקום לא מיקרי חרש, וחייב בקריאתה וגם השומעים ממנו בקול בינוני יצאו יעו"ש. והביא דבריו השערי תשובה אות ב'". ולפ"ז ה"ה אם שומע ע"י מכשיר, וראה בשו"ת צמח צדק האחרון מחב"ד אבן העזר סימן שכ"ג. וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' ל"ב).

[76] ראה בהערה הקודמת.

[77] כתב הב"י (סי' תרפ"ט): "ואהא דתנן חוץ מחרש כתב הר"ן (שם ד"ה מתני'): האי חרש דהכא אפילו במדבר ואינו שומע, ואף על גב דסתם חרש בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר (תרומות פ"א מ"ב) אבל מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עא.), אפילו הכי חרש המדבר ואינו שומע לא חזי למקרא דאתיא לה כרבי יוסי דאמר בפרק היה קורא (ברכות טו.): הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – לא יצא, וכיון דאיהו לא נפיק גופיה – לאחריני נמי לא מפיק, עכ"ל וכו' ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם שפסק בפרק א' מהלכות מגילה (שם) שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא וכו' וגבי מגילה קתני סתם דלא יצא ולא כתב שום חולק בדבר, אית לן למימר דסבירא ליה דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא, ומכל מקום הדבר דחוק, כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם מנין לנו לחלק ביניהן. ובארחות חיים (הל' מגילה אות ג) כתוב שהרמב"ם (שם) לא הוציא מכלל המוציאין אלא שוטה וקטן לבד ולא הוציא חרש נראה שנוסחת ספר הרמב"ם שבידו מוחלקת משלנו. כתב הר"ש בר צמח בתשובה בירושלמי (פ"ב ה"ה) אמרינן אמתניתין לית כאן חרש, ולפי גמרא דידן מיירי במדבר ואינו שומע ואתיא כמאן דאמר צריך שישמיע לאזניו, ולא דומיא דשוטה וקטן הוא דאינהו אפילו בדיעבד קריאתם פסולה, אבל חרש המדבר ואינו שומע יוצאין אחרים בקריאתו, אבל בשופר אינו מוציא, וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכים על השמיעה, וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק, אבל במגילה דבקריאה תליא מילתא כיון דיודע לקרות בר חיוב הוא, אבל שומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו עד כאן לשונו".

כתב השו"ע (סי' תרפ"ט סעי' ב'): "אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא – יצא ידי חובתו; והוא שישמע ממי שהוא חייב בקריאתה. לפיכך  אם היה הקורא חרש או קטן או שוטה – השומע ממנו לא יצא".

וכתב במשנ"ב (סימן תרפ"ט ס"ק ה'): "חרש – היינו המדבר ואינו שומע כלל. ואע"ג דבעלמא קי"ל דאם לא השמיע לאזנו יצא כדלעיל בסימן ס"ב וסימן קפ"ה, הכא לענין מגילה דהוא משום פרסומי ניסא החמירו בו יותר דהשמיעה לאזנו הוא לעיכובא. א"נ דחרש גרע טפי שאינו יכול להשמיע לאזנו. ועיין בשערי תשובה דדוקא אם הוא חרש גמור שאינו שומע כלל, לאפוקי אם הוא שומע כשמדברים לו בקול רם. וכ"ז הוא לדעת השו"ע, אבל דעת כמה אחרונים דאפילו הוא חרש גמור יצא השומע ממנו, ומ"מ לכתחלה כו"ע מודים שלא יעמידוהו להוציא רבים י"ח".

וכתב בבה"ל שם (ד"ה "חרש"): "מלשון השו"ע משמע דאינו בר חיוב כלל אף לקרות לעצמו, אכן מסברתו בב"י שכתב דמשום פרסומי ניסא הוא משמע לכאורה דהוא רק לענין להוציא אחרים שהם פקחין צריכין לשמוע מאיש ששומע באזניו דוקא עי"ש משום דהלא אותן אחרים יכולין לקרות לעצמן או להשתדל שיוציאן איש אחר שיש לו חוש השמיעה כמותו אבל לא לפוטרו לגמרי מקריאה עכ"פ. ויש בזה אריכות דברים ואין המקום להאריך. אכן לדינא אין נ"מ דבלא"ה הלא דעת כמה ראשונים הרשב"א והריא"ז והרשב"ץ שגם לאחרים הוא מוציא וכ"ש שהוא בעצמו בר חיובא. וגם ברמב"ם יש חלופי גרסאות. וכן הסכימו כמה אחרונים כמ"ש במ"ב וע"כ חרש לעצמו בודאי מחויב לקרות בעצמו כיון שאינו שומע ואף אם יקראנו בלא טעמים ג"כ אין קפידא. ולשון ריא"ז קשה קצת שכתב דיכול לקרות לכתחלה לעצמו מאי לשון יכול בזה דהלא לכאורה מחוייב לעשות כן".

וכתב כה"ח שם (ס"ק ח'): "לפיכך אם היה הקורא חרש. היינו המדבר ואינו שומע כלל. ואף על גב דבעלמא קיימא לן דאם לא השמיע לאזנו יצא כמ"ש לעיל סימן ס"ב וקפ"ה, הכא לענין מגילה שהוא משום פרסומי ניסא החמירו. כן כתב בית יוסף ליישב דברי הרי"ף והרא"ש, אלא שכתב ומכל מקום הדבר דחוק כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וקריאת שמע שוים הם יעו"ש. וכן כתב בכסף משנה על הרמב"ם פרק א' מהלכות מגילה הלכה ב' ליישב דברי הרמב"ם לגירסת הספרים דגרסי חרש בדברי הרמב"ם יעו"ש. ומיהו משהעתיק כאן בשלחן ערוך לשון הרמב"ם וגרס נמי חרש משמע דהכי סבירא ליה דאפילו במדבר ואינו שומע השומע ממנו לא יצא. והט"ז כתב לחלק דשאני הכא כיון דאינו ראוי לשמיעה פוסל אפילו בדיעבד יעו"ש. וכו' וכל זה לדברי השלחן ערוך, אבל הב"ח פסק דחרש אפילו אינו שומע כלל בדיעבד מוציא אחרים ידי חובתן. וכן הוא דעת המגן אברהם ס"ק ג', אשל אברהם אות ג'. וכן פסק הפרי חדש, שאגת אריה סימן ז'. וכן נראה דעת הגר"א. וכן כתב הערך השלחן אות ב' דכן הוא דעת הרשב"א והר"ן והרשב"ץ והמאירי וריא"ז דחרש מוציא אחרים בדיעבד, ולהוציא עצמו קורא לכתחלה, וכל שכן אם הוא בר שמיעה ולא השמיע לאזניו דיצא כמו בקריאת שמע יעו"ש. נמצא דלכתחלה לדברי הכל אינו קורא להוציא אחרים, ובדיעבד איכא פלוגתא. ועל כן בדיעבד אם שמע המגילה מחרש המדבר ואינו שומע כלל יש לחזור ולקרות כדי לצאת אליבא דכולי עלמא, אבל לא לחזור ולברך דכיון דאיכא פלוגתא קיימא לן ספק ברכות להקל. וכן פסק בן איש חי פרשת תצוה אות ב'". וראה בהערה הקודמת.