פרק קי – דיני דליקה בשבת וגרם כיבוי

הקדמה

כתב הרמב"ם^[1]: "דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד ממון – חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה".

כאשר אין חשש לסכנת נפשות כנ"ל אלא חשש לשריפת חפצים ולאיבוד ממון בלבד – אסור לכבות את האש, למרות שכיבוי אש כדי להציל חפצים וממון הינה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אסורה מן התורה, מכל מקום היא אסורה מגזירת חכמים, חוץ מהאופנים שיתבארו. ויש לדעת שאדם שעבר וכיבה את האש כדי להציל ממונו צריך לעשות תשובה, וילך אל הרב שיורהו דרכי התשובה[2].

אמנם כאשר יש סכנת נפשות או אפילו חשש רחוק לסכנת נפשות – מותר לכבות את האש בשבת[3]. ומצוה לפרסם דבר זה ברבים כדי שלא יבואו אנשים לטעות ולהחמיר בזה[4].

כיבוי אש משום סכנת נפשות

כיבוי אפי' בחשש סכנת נפשות

• מותר לכבות את האש בשבת כאשר יש סכנת נפשות, ואפילו אם יש רק חשש רחוק לסכנת נפשות, בין אם יש סכנה לנפש מן האש עצמה או מחוטי החשמל או בלוני גז ובין אם מן העשן.

פרצה אש במקום שיש בסביבתו אנשים שאינם יכולים לברוח [כגון: תינוק, זקן או חולה], ואפילו אם יש ספק בלבד שמא יש בסביבה אנשים כנ"ל, הרי זו סכנת נפשות ומצוה לעשות כל פעולה כדי להצילם[5].

הזמנת מכבי אש

• פרצה אש במקום ישוב או בכל מקום שיש לחוש להתפשטות האש כך שתגיע לידי ספק נפשות – מותר להזמין מכבי אש לכבות את האש בשבת, מכמה טעמים: כיון שיתכן שיפגעו אנשים, תינוקות או ילדים וכדו' שאינם יכולים לברוח, כיון שכל הבתים מחוברים לרשת החשמל ודרכה האש עלולה להתפשט ולפגוע בנפש במקום אחר ויש לחוש מבלוני גז שיכולים להתפוצץ, וכן מרוח שתגרום לאש להתפשט למקומות רחוקים^[6].

המתקשר להזמין מכבי אש בטלפון ויכול לעשות זאת בשינוי בלי שום עיכוב – יתקשר בשינוי. אמנם, אם יתעכב בשל השינוי – יתקשר כרגיל^[7].

סכנת נפשות ברוב גויים

• פרצה דליקה בבית היהודי והוא גר באזור בו יש גוים ואם לא יכבו יבוא היהודי לידי סכנת נפשות מחמת הגויים הדרים שם – מותר לכבות את הדליקה בשבת וכן להזמין מכבי אש [ולענין כיבוי דליקה בבית של גוי, ראה בהערה[8]].

פעולת הצלה בחילול שבת

• כל פעולה שנעשית כדי להציל את הנפש יש להשתדל לעשותה בלא חילול שבת או בשינוי, ובתנאי שהעושה לא יתעכב מחמת כך[9].

כיבוי אש כשאין חשש סכנת נפשות

איסור כיבוי האש

• פרצה אש במקום שניתן לברוח ממנו [כגון: בבית במקום מבודד]- יש לברוח מן האש ולא לכבותה[10].
• יער שעלה באש, אם אין בשריפות אלו חשש פיקוח נפש – אין לכבותה בשבת. ולכן יש להעסיק נכרים נאמנים למדינה במלאכה זו, ומותר לקרוא להם למקום השריפה והם יבינו לבד שלצורך כיבוי קראו להם, אך אין להגיד להם שיכבו^[11].
• בזמן בו ישנם מי שמעוניינים להצר ולהילחם בעם ישראל בדרך של הצתות, שריפות וכדו' – מצוה להגן על הכל, ולכן מותר לכבות את השריפות בשבת, אלא שיזהרו לכבותם בדרך בה ממעטים בחילול שבת^[12].

הצלת חפצים ומזון שאינן צורך בשבת

• אסרו חכמים להציל בבית שבו הדליקה חפצים ומזון שאין בהם צורך בשבת [דהיינו, להוציאם ממקום האש], כיון שחששו שמתוך כך שיעסקו בהצלתם ישכחו ששבת היום ויבואו לכבות את האש[13], ויש אומרים מחמת שחששו שיבואו להוציא לרשות הרבים[14].

הצלת מזון לשבת

• פרצה אש בליל שבת קודם הסעודה – מותר לבני הבית שגרים בבית להציל מן האש מזון לשלש סעודות השבת, כולל ליפתן ומשקאות, לכל בני הבית. פרצה האש בשבת בבוקר קודם סעודה שנייה – מותר להציל מזון לשתי סעודות. פרצה קודם סעודה שלישית – מותר להציל מזון לסעודה אחת[15].
• מותר להציל מן האש מזון הראוי לאדם עבור האדם, וכן מזון הראוי לבעלי חיים שלו עבורם, והוא שיש בהם צורך לשבת עצמה[16].
• מותר להציל מן האש כלים וחפצים הנצרכים לו לצורך שבת[17].
• מותר להניח מאכלים הנצרכים לסעודות השבת וכן מאכלים שאינם נצרכים לסעודות השבת בתוך כלי גדול או בתוך סדין, או שמיכה וכדו' – ולהצילו מן האש כמות שהוא, למרות שהוא מציל גם מאכלים שאין בהם צורך לסעודות השבת, והטעם – כיון שבכלי אחד הוא מוציא הכל כאחד[18].

הצלת רכוש ומזון על ידי אחרים

"בואו והצילו לכם"

• אדם שביתו עולה באש – מותר לו לומר לאחרים: "בואו והצילו לכם", דהיינו: קחו מן הבית כל מה שתרצו והרי זה שלכם. והשומעים מותר להם לקחת מן הבית מזון או חפצים שהם צריכים להם בשבת כנ"ל, וזכו בכל מה שהוציאו, כיון שבעל הבית הפקיר את הבית והלוקחים לקחו מן ההפקר[19].

הצלת מזון בכלי אחד

• השומע את בעל הבית אומר: "בואו והצילו לכם" כנ"ל – מותר לו לאסוף מאכלים רבים בכלי אחד, ולהציל את הכל מן האש כאחת [כנ"ל לגבי בעל הבית], אפילו שחלקם לצורך השבת וחלקם לא לצורך השבת.

הצלת בגדים בדרך לבוש

• השומע את בעל הבית אומר: "בואו והצילו לי בגדים" – מותר לו להיכנס לביתו ללבוש בגדים הנמצאים שם ולהוציאם בדרך זו החוצה ולחזור ולהוציא עוד בגדים[20].

שכר הצלה

• אדם ששמע את בעל הבית מכריז: "בואו והצילו לכם" כנ"ל והציל חפצים או מזון מן הדליקה – זכה בהם, אמנם ירא שמים מחזיר לבעל הבית את מה שהציל מן האש [כיון שיודע שהפקיר שלא ברצונו]. ומותר לו לקחת שכר עבור פעולת ההצלה, ואין שכר זה נחשב שכר שבת, כיון שמן הדין מה שהציל שייך לו. ומכל מקום, מידת חסידות היא לא ליטול שכר על טורח הצלה בשבת, כי החסיד ראוי לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה[21].

הצלת ביגוד בדרך מלבוש

• אדם שביתו עולה באש – מותר להיכנס לבית, וללבוש כמה בגדים שיכול ללבוש ולהוציאם מן הבית בדרך לבוש, אפילו שאינו צריך לבגדים אלה בשבת. ומותר להצילם בדרך זו אפילו לרשות הרבים.

מותר להציל בגדים מן הדליקה כנ"ל שוב ושוב אפילו כל היום כולו, דהיינו – ללבוש את הבגדים בבית לקחתם ולפשטם, ולהיכנס לבית שוב, ללבוש בגדים אחרים, לצאת מן הבית ולפשטם וחוזר חלילה[22].

הצלה במקום שאין בו עירוב

• כל ההיתר להציל מן הדליקה חפצים ומזון שמותר להצילם כנ"ל הוא רק למקום שיש בו עירוב[23], מלבד בגדים כמבואר בסעי' הקודם.
• יש מתירים להוציא כל מה שירצה למקום שיש בו עירוב או לחצירו, במקום הפסד מרובה – יש לסמוך על שיטה זו[24].

הצלת מוקצה אגב דבר היתר

• יש אומרים שמותר להציל מהבתים שסמוכים לדליקה מוקצה [כגון: מעות ושאר דברים יקרים], דהיינו לטלטלו בידים ממש, כיון שבמקום הפסד גדול ופתאומי נדחה איסור מוקצה, ובלבד שיוציאו למקום מעורב, ויש אוסרים. בשעת הדחק ניתן לסמוך על הדעה הראשונה[25], וכן הדין בכל מקרה שיש הפסד גדול ופתאומי, כגון: גזילה.
• מותר להציל מוקצה, על ידי שיניחו עליו דבר היתר [כגון: ככר או תינוק], ומטלטלים אותם יחד למקום שיש בו עירוב [26].

הצלה מבתים הסמוכים לדליקה

• מותר להציל כל דבר [כגון: חפצים ומזון] מבית הסמוך לדליקה [שאין בו אש כלל, אך יראים שמא תגיע לשם האש], בין מי שגר בבית זה ובין מי שלא גר בבית, כיון שאינם בהולים כל כך להציל מן האש ואין חשש שיבואו לכבות את האש או שיוציאו לרשות הרבים, ובתנאי שמוציאים למקום שיש בו עירוב[27].

הצלת ספר תורה

• מצילים ספר תורה מן האש בשבת, ומקדימים להצילו לפני שאר ספרים[28].

הצלת תיק ס"ת ותפילין

• מותר להציל את התיק של ספר תורה עם הספר עצמו מן הדליקה בשבת, ומצילים תיק של תפילין עם התפילין עצמם, ואפילו יש בתוכם מעות או שאר דבר מוקצה[29].

הצלת ספרי קודש

• מצילים כל ספר קודש, אפי' שכתוב בלשון לע"ז מן הדליקה בשבת, בין שהוא כתוב בכתב יד ובין שהוא מודפס[30].
• כדרך שמצילים מפני הדליקה כך מצילים משיטפון או נזק אחר בשבת[31].

• מותר להציל ספרי קודש אפילו לחצר או למבוי שאינם מעורבים, ובלבד שהמחיצות מתוקנות כראוי שאם יערבו יהיה מותר לטלטל בו[32].

הצלת ספרי קודש ע"י גוי

• מצילים ספרי קודש מן הדליקה כנ"ל על ידי אינו יהודי בשבת, אפילו דרך רשות הרבים[33].

הצלת ספרי קודש שכתבום גויים או מומרים

• ספרי קודש שכתבו מינים או מומרים לעבודת כוכבים לצרכם – אסור להשתמש בהם ואין מצילים אותם מפני הדליקה, בין בשבת ובין ביום חול. ויותר מכך – שורפים אותם ביום חול עם שמות הקודש שבהם[34].
• ספרים וחוברות שהודפסו על ידי מסיונרים ויש בהם שמות קודש – אסור להצילם, ואף בחול שורפם[35].

הצלת ספרי קודש שנדפסו ע"י גויים

• ספרי קודש שהודפסו על ידי גויים עבור יהודים – מצילים אותם מן הדליקה בשבת[36].

קטן המכבה דליקה

• בא קטן לכבות את הדליקה – צריך למחות בו, בין אם מכבה שריפה ברכוש של אביו ובין אם ברכוש של אדם אחר[37].

גוי המכבה דליקה

• בא גוי לכבות את הדליקה מעצמו – אין צריך למחות בו[38].

כיסוי חפצים בקרבת האש

• פרצה שריפה ויש חשש שחפצים ישרפו – מותר לכסותם בעור של גדי לח, או בכיסוי מחומר אחר שאינו דליק, כדי שלא ישרפו[39].

כלי עם מים כנגד האש

• כאשר פרצה שריפה ואין שום חשש לסכנת נפשות – מותר להעמיד קדירות או בקבוקי פלסטיק או זכוכית (אפילו שקופים) מלאים מים כנגד האש, כדי שכאשר תתקרב האש יתפקעו הכלים והמים יכבו את האש, וטעם הדבר הוא, שגרם כיבוי – מותר[40].

טלית בוערת

• טלית שנדלקה (קצת כגחלת כך שאין סכנה ללבושה) – מותר לפשטה וללבשה ואף על פי שמכוון בשביל שתכבה[41].

הרטבת בגד בוער

• נחלקו הדעות בדין הרטבת בגד בוער. יש אומרים שאסור להרטיב את חלק הבגד שעוד לא נשרף כדי שהאש תכבה כשתגיע אליו, ולשיטתם אסור להרטיבו, בין במים ובין במשקים אחרים. יש אומרים שמותר להרטיבו במשקים אחרים, אך לא במים, משום שהרטבה במים נחשבת כיבוס [כיון ששרייתו זהו כיבוסו]. ויש מתירים להרטיב בגד כנ"ל גם במים. והלכה כדעה השנייה[42], שמותר להרטיב את הבגד בשאר משקים, אך אסור להרטיבו במים[43].

בלוק קרח כנגד האש

• פרצה שריפה ויש חשש שחפצים ישרפו – אין להקל להעמיד בלוקים של קרח כנגד האש כדי שימסו בחום האש ויכבו את האש[44].

הוספה והחסרת שמן מן הנר

• אסור מן התורה להוסיף שמן לנר דולק בשבת משום מבעיר, ואסור מדרבנן ליטול שמן מן הנר[45] או למנוע מן השמן להגיע אל הנר משום מכבה[46].

נרות בשבת

זהירות בהדלקת מנרות שבת

• ראוי להזהיר את הציבור לנהוג ביתר זהירות בהדלקת נרות שבת, כיון שלא פעם נגרמות שריפות בשל הנחת נרות שבת על מגש פלסטיק או ליד וילון וכדו'. ושלא יהיו הנרות במקום שבו הם יכולים ליפול בקלות, ובפרט בחג הסוכות כאשר מדליקים את הנרות בסוכה.

נגיעה בשעון שבת

מא. אסור לנגוע בשעון שבת בשבת כלל, וכלל נקוט בידינו: "לא תיגע בו יד", וכמה טעמים לדבר:

• קירוב כיבוי – אסור לקצר את פעולת שעון השבת, כיון שיש בכך קירוב כיבוי וכן אסור להאריך את זמן הדלקתו[47]. ב. משום תוקע ומכה בפטיש, ובפרט שהוא תוקע בדבר שמחובר לקרקע[48].

נתינת כלי תחת הנר

• נר שמן שיש חשש שתגרם דליקה מן הניצוצות היוצאים ממנו – מותר להעמיד כלי ריק בשבת כדי שיפלו לתוכו הניצוצות. אמנם, אסור להעמיד כלי עם מים אפילו אם מעמידו בערב שבת[49].
• מותר להניח נר דולק בתוך חול בערב שבת כך שכשתגיע השלהבת לחול תכבה[50].
• אסור להניח נר שעווה בערב שבת בתוך כוס מים כדי שכשתגיע האש למים יכבה הנר, ולאשכנזים יש להקל במקום הצורך[51].
• מותר לתת מים בכוס נר השמן מערב שבת, אם הכוונה היא שהמים יגביהו את השמן ולא שהמים יכבו את ניצוצות האש, אבל אם הכוונה היא שהמים יכבו את ניצוצות האש – אסור לתת מים בנר השמן אפילו מערב שבת. ולכן אדם שנותן מים בנר השמן בערב שבת – יכוון שעושה זאת כדי שהמים יגביהו את השמן ולא כדי שיכבו את האש[52].
• לדעת השו"ע – אסור להניח נר שעווה דלוק ביום טוב בתוך כלי שיש בו מים וכדו' כדי שכשתגיע האש למים יכבה הנר. ולדעת הרמ"א – הסתפקו הפוסקים, ולאשכנזים יש להחמיר בזה[53].
• מותר לכוון שעון גז (שהינו כמו שעון טיימר[54]) ביום טוב כך שתכבה האש לאחר שעה, ובלבד שעושה כן קודם שידליק את האש[55].
• אסור לכל השיטות לכבות האש באמצעות הפסקת אספקת הגז מן הבלון[56].
• לדעת השו"ע – אסור להניח סכין קפיצית ביום טוב באמצע הנר לאחר שהודלק, כדי שכשתגיע האש לסכין יקפוץ הסכין ויכבה את הנר. ולדעת הרמ"א – מותר, ולמעשה לאשכנזים יש להקל דווקא במקום צורך גדול [57].
• מותר להניח נר שאינו דלוק ביום טוב בתוך חול תיחוח וכדו' ולאחר מכן ידליקו אותו כך שכשתגיע האש אליו יכבה הנר[58].
• נחלקו הפוסקים האם מותר להניח נר דלוק ביום טוב בתוך כלי שיש בו חול תיחוח וכדו' כדי שכשתגיע האש לחול יכבה הנר. לדעת השו"ע – אסור ולדעת הרמ"א – מותר[59], ולמעשה לאשכנזים יש להקל דווקא במקום צורך גדול[60].

חילוץ גופת המת מדליקה

• טלטול מת מפני הדליקה – ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ': טלטול מת בשבת סעי' ו').

[1] רמב"ם (הלכות שבת פרק י"ב הלכה ג').

[2] ראה ברמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו), משנ"ב שם (ס"ק ע"ח-פ"א) ובכה"ח שם (ס"ק קל"ד-קנ"ג).

[3] כתב המשנ"ב (סי' של"ד ס"ק ע"ח): "מי שחילל שבת משום פקוח נפש – אינו צריך לכפרה כלל. ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח"כ, הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]".

[4] כתב הב"י (סי' של"ד): "וכתב (תה"ד סי' נ"ח) שאחד מהגדולים דרש ברבים שמותר לכבות את הדליקה [בשבת] בזמן הזה. ואמר שדרש כן ברבים מפני שלא יהא נקרא פושע בנפשות, כדאמרינן (בירושלמי יומא פ"ח ה"ה) בכי האי גוונא: הנשאל – הרי זה מגונה לפי שהיה לו להודיע כבר ברבים".

[5] כתב השו"ע (סימן שכ"ט סעי' א'): "כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח. אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה – מכבין כדי שלא תעבור", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק א'): "כגון דאיכא שם חולים או קטנים שאינם יכולים לברוח". וראה ברמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו), וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ג). וכתב כה"ח שם (ס"ק קל"א): "לכך יצא היתר בכל מקום כיון דאפשר אם לא יכבנה אל יחסר מהיות שם בעיר זקן או חולה שאינו יכול לברוח ותבא הדליקה עליו. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות י"א, אליה רבה אות כ"ה. ומכל מקום הכל לפי הענין ומנהג המקומות. דיש מקומות דהממשלה בעצמה מחויבת לכבות כשדליקה גדולה כמו במלכות תוגרמא ורק שצריך לתת ידיעה לממשלה".

[6] מעיקר הדין אם קוראת ח"ו שריפה בביתו של אדם ואין סכנת נפשות – אסור לו לכבות, בין בשבת ובין ביו"ט אפילו אם ישרף כל הבית. אמנם אם יש אפילו חשש רחוק לסכנת נפשות מהאש או מהעשן או מחוטי חשמל וכד' – מותר, ראה בשו"ע (סימן שכ"ט סעי' א') וברמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו). ואם יש חשש שיש שם זקן או חולה או קטן שלא יכול לברוח, זה נקרא ספק פיקוח נפש ומותר לכבות, ומצוה לפרסם דבר זה שלא יבואו אנשים לטעות ולהחמיר בזה, וראה בהערה הקודמת.

[7] ראה בכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק ס"ט, ע"ה, פ"ה), וראה בהרחבה לעיל בפרק ק"ו: חולה שיש בו סכנה.

[8] כתב הב"י (סימן של"ד) בשם תרומת הדשן (סימן נ"ח): "ושמעתי מגמגמין להחמיר מסברת לבם ולומר דוקא כשנפלה הדליקה בביתו של ישראל איכא סכנה, כי משפט הגוים להשליך אותו שיצא דליקה מתוך ביתו לתוך האש ואם כן על ידי כך יש סכנה לשאר ישראל, אבל אם יצא תחלה בביתו של גוי – ליכא למיחש. אמנם נראה דלשון הגהות אשיר"י לא משמע לחלק הכי, מדתלי הטעם מפני שהם שוללים והורגים ולא גרע מעיר הסמוכה לספר משמע על ידי חטיפת הממון יבא לידי הריגה, והא נמי איכא למיחש אף אם יצא תחלה הדליקה בביתו של גוי שלעולם רגילים לשלול ולחטוף כאשר הדליקה מתגברת אפילו אי חזינן עיירות שלא נשמע בהם שום יראה, בכי האי גוונא אין לסמוך על זה, כיון דלפעמים מועטים איכא למיחש, דקיימא לן אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב. אמנם נראה דיש לתת לב לפי הענין לפי ראות חכמי העיר כגון אם יש שופטים ושלטונים בעיר מבטיחים להציל את ישראל, וכהאי גוונא אם נראה שאין סכנה כלל – לא יחללו את השבת, עכ"ל. וכיוצא בזה כתב בכתביו (תרומת הדשן ח"ב) סימן קנ"ו דפשיטא ליה דאפילו נפל לבית הגוי תחלה – מחללין. אמנם הכל לפי ראות עינים והזמן לפי מה שיתקרב לביתו של ישראל".

וכתב הרמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו), וז"ל: "וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה ה"מ בימיהם, אבל בזמן הזה שאנו שרויין בין אינם יהודים והיא חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומ"מ הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר – אסור לכבות. אבל בחשש סכנת ספק – מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של אינו יהודי, וכן נוהגין". ועיין שו"ע הרב (או"ח סי' של"ד סעי' כ"ו). וראה במשנ"ב (שם ס"ק ע"ב). וכתב בשיירי כנסת הגדולה (הגב"י סי' של"ד): "עוד טעם אחר, שרוב הפעמים נכנסים בבתים לשלול שלל ולבוז בז, ואדם בהול על ממונו, ועל ידי שמעמיד עצמו להציל את שלו יכוהו נפש, אלא שאין ראוי לפרסם התר זה בעיני ע"ה". והביאו בכה"ח שם (ס"ק קכ"ח), על כן התירו לכבות שריפה או להזמין מכבי אש גם בשבת.

[9] ראה בהרחבה לעיל פרק ק"ו: חולה שיש בו סכנה.

[10] ראה ברמב"ם (הלכות שבת פי"ב הי"ג) הובא בהקדמה לפרק. וראה ברמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ו): "ובאמת לענין כיבוי בכדי נקט, דאפילו אי הוי כיבוי מלאכה הצריכה לגופה – ג"כ מותר, כיון דכתב שיש סכנה אם לא יכבה, אלא נקטיה משום סיפא לאשמועינן דלענין הצלת ממון – אסור לחלל שבת אפילו במלאכה שא"צ לגופה, דאפילו באיסור דרבנן – אסור לחלל שבת בשביל הצלת ממון".

[11] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ה): "נכרי שבא לכבות – אין צריך למחות בידו". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ס"א): "דאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד". ועוד כתב (שם ס"ק ס"ב): "אפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן, ג"כ אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד". וכ"כ שם (ס"ק ס"ג): "אבל אסור לזרזו שיכבה אף דבא מתחלה מעצמו לזה".

וכתב השו"ע (שם סעי' כ"ו): "יכול לומר בפני אינו יהודי: כל המכבה אינו מפסיד; אף אם אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אף על פי שודאי יכבה כשיבא. וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין, יכול לקרוא אינו יהודי אף על פי שודאי יתקננה כשיבא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ח): "אפי' הוא שכירו המושכר לו לזמן, אבל אסור לומר לא"י לכבות לכו"ע, דכיון שאדם בהול על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו".

[12] כתב השו"ע (סי' שכ"ט סע' ו'): "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת; ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "ר"ל כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין – מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו, דאין מדקדקין בפיקוח נפש". וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ו), וראה בהרחבה לעיל בפרק ק"ח: פיקוח נפש.

[13] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' א') שהטעם שהתירו להציל רק מזון ג' סעודות הוא "משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "רוצה לומר ועל כן ודאי בהול ואי שרית ליה אתי לכבויי".

[14] כתב השו"ע (סימן של"ד סעי' י"א): "יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים; ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "ר"ל דכיון שהוא מקורה אינו דומה כלל לרשות הרבים ולית בזה גזירה שמא יוציא לרשות הרבים. ואף על גב דבגמרא נזכר הטעם דשמא מתוך טרדת הצלה יבוא לכבות, ס"ל לדעה ראשונה דמ"מ לא גזרינן בזה רק היכא דאיכא חשש הוצאה גם כן". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק נ"א).

[15] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' א'): "נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה – יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם – לאדם, והראוי לבהמה – לבהמה, ובשחרית – מזון שתי סעודות; ובמנחה – מזון סעודה אחת", וראה בבה"ל (סי' של"ד ד"ה "כדי" וד"ה "ובשחרית") ובכה"ח שם (ס"ק ד'). ועיין במשנ"ב שם (ס"ק ב') ובכה"ח שם (ס"ק א') לגבי מזון לסעודת שחרית אחרי חצות.

[16] כן כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' א'), וראה בבה"ל (שם ד"ה "והראוי"). וכתב כה"ח (שם ס"ק ג') בשם פתח הדביר: "אבל לפום דינא אין להתיר להציל לבהמה שלש סעודות אם אין רגילה לאכול שלש פעמים ביום אלא כשיעור אכילתה של אותו יום ולא יותר, ומה שאמרו אסור לאכול קודם שיתן לבהמתו היינו כששניהם רעבים, והביא סמוכות לדבר יעו"ש".

[17] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' ז'): "מותר להציל כלי תשמישו הצריכים לו לאותו היום, כגון כוסות וקיתוניות". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "וה"ה שאר כלים הצריכים לו לצורך סעודותיו", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ל"ג). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "ואה"נ דלהוציא מלבושים בידו – אין מותר כ"א מה שצריך לו לאותו יום כאוכלין ומשקין".

[18] שו"ע (סי' של"ד סעי' ו'), וראה במשנ"ב שם (ס"ק ט"ז) ובכה"ח שם (ס"ק ל"א).

[19] ראה בשו"ע (סי' של"ד סעי' ט').

[20] ראה בשו"ע (סי' של"ד סעי' ט'), וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"א): "ובזה יכול לומר: 'בואו והצילו עמי', דהיינו בשבילי, דבמזונות משום דלא חזי ליה כי אם ג' סעודות לכך הוכרח לומר: 'הצילו לכם', משא"כ בלבושין דקחזי ליה לכולי יומא [גמרא]. ומש"כ ואם רוצים וכו' אמזון קאי, ופשוט דגם הם יכולים לפשוט ולחזור וללבוש ולהוציא כמותו". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק מ"ג).

[21] כתוב במשנה שבת (ק"כ ע"א): "ואומר לאחרים: 'בואו והצילו לכם'. ואם היו פיקחין – עושין עמו חשבון אחר השבת". ובגמ' שם: "חשבון מאי עבידתיה? מהפקירא קזכו! – אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן. אמר רבא: חסידי אגרא דשבתא שקלי?! – אלא אמר רבא: הכא בירא שמים עסקינן, ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים, ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח. והכי קאמר: ואם היו פיקחין, דידעי דכהאי גוונא לאו שכר שבת הוא – עושין עמו חשבון לאחר השבת".

וכתב הב"י (סי' של"ד): "וטעמא דשרי ליטול שכר פירש רש"י (ד"ה והכי קאמר כו') משום דכהאי גוונא לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחות. והרמב"ם כתב בפרק כ"ג (הכ"ד) שהטעם לפי שאין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאו אלא במקום המעורב. והא דאמרינן דמותרים לקבל שכר על הצלתם, מוכח בגמרא דחסידים לא שקלי האי אגרא ומתניתין ביראי שמים היא, ופירש רש"י (ד"ה חסידי) דאף על גב דלאו שכר שבת גמור הוא, שהרי לא התנה עמו ומהפקירא זכו, אפילו הכי חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה".

וכתב השו"ע (סי' של"ד סעי' ט'): "ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם כל אחד מזון שלש סעודות, ויכולים ללבוש כל מה שיוכלו ללבוש. אם רוצים, זוכים בו מן ההפקר כיון שאמר: 'הצילו לכם'; ואם אינם רוצים לזכות אלא רוצים להחזירו לקבל שכר על הצלתם, הרשות בידם ולא הוי שכר שבת". וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ז): "אפילו הכי חסידים יש להם לוותר משלהם בכל מקום נדנוד עבירה. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק י"ג", וראה במשנ"ב (סי' של"ד ס"ק כ"ד).

[22] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' ח'): "לובש כל מה שיכול ללבוש, ומוציא, ופושט וחוזר ולובש, ומוציא ופושט. ויש מי שאומר שאינו לובש ומוציא אלא פעם אחת בלבד". וראה בהערה הבאה שמותר להוציא אפילו לרשות הרבים. ולגבי שגם אחרים יכולים להוציא כן – ראה בשו"ע שם (סעי' ט').

[23]  כתב הב"י (סי' של"ד): "משנה שם (קכ.): להיכן מצילין אותם? לחצר המעורבת. בן בתירא אומר: אף לשאינה מעורבת. ופסק הרמב"ם בפרק כ"ג (ה"כ) כתנא קמא והכי נקטינן ולא כסמ"ג (שם) שכתב שרבינו ברוך (ספר התרומה סוף סי' רמה) פסק כבן בתירא". סובר הב"י שנחלקו ת"ק ובן בתירא להיכן מותר להציל מזון ג' סעודות, לדעת ת"ק דווקא לחצר שמעורבת, ולבן בתירה אפילו לחצר שאינה מעורבת. ורבינו ברוך פסק להתיר אפילו לחצר שאינה מעורבת כבן בתירה. אבל להלכה ס"ל לב"י כת"ק וכדברי הרמב"ם. ומכל מקום אם לובש הרבה בגדים ומצילם כך מהשריפה – מותר להוציאם כך אפילו לרשות הרבים כמו שכתב לעיל (סי' ש"א סעי' מ"ד).

כתב בשו"ע (סי' של"ד סעי' י'): "כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת, אבל לא לשאינה מעורבת". וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ט): "משמע דאפילו במלבושים שמוציא דרך לבישה לא שרי אלא לחצר המעורבת, וכן כתב הב"ח. אמנם בבית יוסף כתב ממה שכתב הטור דין זה של ולובש כל מה שיכול ללבוש וכו' בסוף סימן ש"א דבמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים עסקינן, נראה דאפילו למיפק בהו לרשות הרבים – שרי, כיון דדרך לבישה הוא מוציאם יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ה' כיון דהטור סימן ש"א והשלחן ערוך שם סעיף מ"ד סתמו דבריהם בזה משמע שיכול להציל כמה לבושים דרך מלבוש אפילו ברשות הרבים, שלא כדברי הר"ן שכתב שם בבית יוסף, ולא הוצרכו לפרש הדבר כאן דפשיטא דלענין אכילה דוקא הוא דמחלקין בין מעורבת לאינה מעורבת, וגם בדרכי משה שם סימן ש"א כתב דאפילו לרשות הרבים – שרי, דלא כהר"ן יעו"ש שהביא עוד ראיות לזה, יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות יו"ד דאפילו לרשות הרבים – מותר לו להוציא דרך לבישה. וכן כתב חיי אדם כלל מ"ה אות ד'. וכן כתבנו לעיל סימן ש"א אות רנ"ב, יעו"ש".

וכתב הב"ח (סימן של"ד): "ושגגה יצאה מלפני השליט דודאי אף רבינו ברוך פוסק כתנא קמא, אלא דמפרש דאף תנא קמא מודה בהצלת לבושיו כדפרישית. ומיהו ודאי אין כך הלכה אלא ככל שאר פוסקים דאין חילוק בין מזון שלש סעודות ובין מלבושים, לעולם אינו מציל אלא לחצר המעורבת, ולכן נזהר רבינו שלאחר שכתב דין הצלת מזון שלש סעודות וגם כתב דין הצלת מלבושיו, כתב: ואין מצילין אלא לחצר המעורבת וכו' דאתרווייהו קאי, ואמר דאין מצילין אלא לחצר המעורבת. וכך פסק בשלחן ערוך (שם ס"י) ואמר: כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר המעורבת וכו' וקאי אתרווייהו, אהצלת מזון שלש סעודות ואהצלת מלבושיו שאינן אלא לחצר המעורבת. אכן מ"ש אחר כך בהגה"ה: ויש מקילין אף לשאינה מעורבת, דמשמע דאף במזון שלש סעודות מקילין, נמשך אחר פירוש בית יוסף שהבין דרבינו ברוך פסק כבן בתירא, ואינו כן, דבמזון שלש סעודות אין מי שמיקל להציל בחצר שאינה מעורבת, והוא טעות גמור".

כתב בשו"ע (סי' של"ד סעי' י'): "כל הצלה שאמרנו אינה אלא לחצר אחרת המעורבת, אבל לא לשאינה מעורבת. הגה: ויש מקילין אף לשאינה מעורבת (סמ"ג והגהות מרדכי)". וביאר את דברי הרמ"א המג"א (שם ס"ק י"ד): "דוקא במלבושים אבל לא באוכלין (ב"ח). ונ"ל דה"ה כלי תשמישו – אסור". וכ"כ הט"ז שם (ס"ק ז'). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ו): "וה"ה דאפילו לרשות הרבים – שרי, כיון שנושאם כדרך מלבוש", אבל הכה"ח (ס"ק מ"ט-נ') כתב שאין מחלוקת לגבי לצאת עם מלבושים שזה מותר אפילו לרשות הרבים, וכל המחלוקת בין מרן לרמ"א זה לגבי להוציא מזון שלוש סעודות, וא"כ יוצא לדעת השו"ע שמזון שלוש סעודות –  אסור להוציא למקום שאינו מעורב, אבל מלבושים – מותר אם מוציא בדרך מלבוש אפילו לרשות הרבים.

[24] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' י"א): "יש אומרים דכל הצלה שאמרנו היא לחצר ומבוי הסמוכים לרשות הרבים וגם אינם מקורים, דדמי לרשות הרבים; ומשום הכי אין מתירין להציל אלא מזון שלש סעודות וכלים הצריכים;  אבל לבית אחר שעירב עמו – יכול להוציא כל מה שירצה; ואף לחצר לא אמרו אלא לחצר חבירו, אבל לחצר שלו שאינה צריכה עירוב – יכול להוציא כל מה שירצה; ויש אומרים שאין חילוק". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק כ"ט): "ס"ל כיון דהטעם שמא ישכח ויבוא לכבות מה לי חצר ומה לי בית ומה לי אם החצר הוא של רבים או חצר שלו. ולמעשה כיון שהוא מלתא דרבנן, אפשר שיש לסמוך להקל". וכתב בכה"ח שם (ס"ק נ"ד): "ועיין לעיל סימן י"ג אות ז' שכתבנו דכל היכא שכותב השלחן ערוך יש מתירין ויש אוסרין דדעתו לפסוק כדעת האוסרים, ורק בשעת הדחק יש לסמוך אמתירין, יעו"ש".

[25] כתב הטור (סי' של"ד): "וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים – יכולין להציל, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה, כי היכי דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות. וכן אם רואה אנסים באין לביתו – יכול ליקח כל מה שבביתו ולהצניע, שאין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא. ונ"ל שהוא אסור, שלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות פחות מד' אמות אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא, אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שודאי ירא להוציאו מפניהם אסור. ועוד אפילו אם מוציאו – אין איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים, וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא הגיע אצלו, הילכך ודאי אסור להציל דברים המוקצים מפני הפסד ממונו".

וכתב בב"י (סי' של"ד): "אבל הרב הגדול מהר"ר יצחק אבוהב ז"ל דקדק מדברי הר"ן בפרק מי שהחשיך (שם) דבעל התרומה (שם) אפילו בבית עצמו שנפלה בו דליקה התיר, ושרבינו לא הקשה עליו אלא לענין שאר בתים שאין הדליקה בהם, אבל על הבית שהדליקה בו לא הקשה, דשפיר דמי להתיר לו טלטול מוקצה כי היכי דלא ליתי לכבויי עד כאן. ותמהני, דכיון דבגמרא אסרו להציל אפילו דברים המותרים לטלטל משום דאי שרית ליה אתי לכבויי, ובבית שנפלה בו הדליקה עסקינן כדבסמוך, היכי נימא דשרו לטלטל באותו בית דברים המוקצים כי היכי דלא ליתי לכבויי, ושמא י"ל דס"ל דדברים המותרים אינם חשובים ואי לא שרית ליה לא אתי לכבויי להצילם שהרי אינם חשובים ואי שרית ליה מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח שהוא שבת ואתי לכבויי, אבל מעות וכיוצא בו אי שרית ליה להציל אפשר שישכח ויכבה ואפשר שלא יכבה, ואי לא שרית ליה מתוך שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לכבויי במזיד, ודוחק".

וכתב השו"ע (שם סעי' ב'): "ויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאנסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה. ויש אוסרים, ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר".

וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ה'): "היינו דוקא בבית אחר שאינם בהולים ולא בבית הדליקה וכנ"ל בסעי' א'". וכתב בשעה"צ שם (ס"ק ג'): "ב"ח ומגן אברהם, וכן הוכיח בנשמת אדם מתוך ספר התרומה גופא, וכן משמע בביאור הגר"א, ושלא כהט"ז שרוצה לצדד דלדעה זו שהוא דעת בעל התרומות בכל גווני שרי במעות שהוא דבר חשיב, דחיישינן דאי לא שרית לה לטלטל ולהצניע אתי לכבויי. ואף שראיתי בדרך החיים שכתב שיש לסמוך על הט"ז, מעיקר הדין אין מקור לדבריו, ומכל מקום בודאי אין למחות ביד המקילין כמותו", וראה בבה"ל שם (ד"ה יש מתירים), וכן מצדד כה"ח שם (ס"ק י"א).

וכתב כה"ח שם (ס"ק ט"ז): "והב"ח הכריע כדברי המתירין (כבעל התרומה), מגן אברהם ס"ק ג', אליה רבה אות ב', תוספת שבת אות ז'. ועיין לעיל סימן י"ג אות ז' שכתבנו דכל היכא שכותב השלחן ערוך יש מתירין ויש אוסרים דדעתו לפסוק כדעת האוסרים ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין יעו"ש. ומכל מקום נראה לי דדוקא מפני הליסטים או מפני הדליקה התירו, דהדבר בהול וחיישינן שיבוא לידי איסורא דאורייתא, אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה – אסור לכולי עלמא לטלטל על ידי ישראל. מגן אברהם שם, תוספת שבת שם, רבינו זלמן שם".

[26] כתב בשו"ע (סי' של"ד סעי' י"ז): "יש מתירים להציל דסקיא מלאה מעות, על ידי ככר או תינוק, מן הדליקה או מן הגנבים והגזלנים, ודוקא לרה"י, אבל לא לחצר שאינה מעורבת".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ז): "והיינו שיכול ליתן אפילו לכתחלה בשבת להציל על ידם, אפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו ולא אמרינן בזה דיהיה בטל לגבי המעות. ואף על גב דבעלמא אסור לטלטל דבר המוקצה ע"י דבר היתר המונח עליו, דלא אמרו ככר או תינוק אלא לענין טלטול המת בלבד, הכא משום פסידת הדליקה הקילו בכל זה. ועיין ס"ב דיש מתירין אפילו בלא ככר כלל". כלומר שכל ההיתר לדעת המשנ"ב הוא דווקא לבתים הסמוכין לדליקה מהא דהשווה לסעי' ב' וראה בס"ק ד' מש"כ בזה , וכן משמע מהקיצור שו"ע (סי' פ"ה סעי' ד').

אבל בכה"ח שם (ס"ק פ"ט) כתב "יש מתירין להציל דסקיא וכו'. ואפילו להניחה בשבת –  שרי. ט"ז ס"ק י"ד. ואפילו המעות חשוב מהחפץ שמניח אצלו. מגן אברהם ס"ק כ"א, תוספת שבת אות ל"א, רבינו זלמן אות ח"י. וכן כתב הב"ח דהמיקל על ידי ככר או תינוק בשבת עצמו, וכל שכן על ידי טבעת, ואין צריך לומר על ידי תפילין – לא הפסיד, שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ח'. וכן משמע מדברי האחרונים הנזכרים שכתבו ואפילו המעות חשוב מהחפץ וכו', משמע דהוא הדין טבעת או כלי אחר שהמעות חשובים יותר מהם – שרי להציל על ידם. וכל זה בבית שהדליקה בו, אבל בבתים הקרובים – יש מתירים לטלטל אפילו מוקצה בלבד אם יש הפסד מרובה, והוא הדין מפני הלסטים כמ"ש לעיל סעיף ב'. רבינו זלמן שם", ועוד שם (ס"ק פ"ח) כתב דיש לסמוך על זה בהפסד מרובה, כלומר גם בבית שבו הדליקה.

[27] שו"ע (סי' של"ד סעי' א') ובמשנ"ב שם (ס"ק ד').

[28] ראה בשו"ע (סי' של"ד סעי' י"ב): "וכן ספר תורה שיש בו ללקט פ"ה אותיות מתוך תיבות שלמות או שיש בו אזכרה – מצילין אותה". ובמשנ"ב (סי של"ד ס"ק ל'): "היינו תנ"ך וגמרא וכל הספרים. ותורה שבכתב קודמת להציל לתורה שבע"פ. ואפילו תורה שבע"פ מושאלים או מושכרים לו ואם לא יציל לתורה שבע"פ יצטרך לשלם לבעליהם – אפ"ה תורה שבכתב קודם (א"ר בשם ס"ח). והצלת המת קודם לספרים (שם)".

[29] ראה בשו"ע (סי' של"ד סעי' ט"ו): "מצילים תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אף על פי שיש בתוכן מעות; והוא הדין לשאר כתבי הקודש".

[30] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' י"ב): "כל כתבי הקדש מצילין האידנא מפני הדליקה וקורין בהם, אפי' כתובים בכל לשון ואפי' כתובים בסם ובסיקרא (פי' מיני צבעונים) ובכל דבר". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל"א): "הא דנקט בלשון האידנא, משום דרצה לסיים אפילו כתובים בכל לשון וכו'. וביאור הדבר דהנה מצד הדין תורה שבכתב אין כותבין אלא כתב אשורית [הוא הכתב של ס"ת] ובלשה"ק, ותורה שבע"פ [היינו הש"ס וכל הספרים] אסור לכתוב אלא קורין אותם בע"פ, ואם שינה הן תורה שבכתב שכתבו שלא כדין בכתבו או בלשונו או אם כתב שבע"פ – אין קורין בהם וגם אין מצילין אותם בשבת מפני הדליקה, דאסור לטלטלם כלל, אבל האידנא דבציר ליבא כי נתמעט הדעת והזכרון הותר לכתוב תורה שבע"פ כדי שלא ישתכחו וגם בכל כתב ולשון, וגם תורה שבכתב בכל לשון ובכל כתב כדי שיבינו כל העם את דברי התורה כי אין הכל בקיאין בלשון הקודש, וסמכו כל זה על מה דכתיב: 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', ולכן קורין בהן ומצילין אותן מפני הדליקה בשבת". ולגבי ספרי קודש שנדפסין ראה ברכ"י שם (ס"ק ב').

ולגבי מגילת אסתר – ראה בשו"ע (סי' של"ד סעי' י"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ט) ובכה"ח שם (ס"ק ע"ג, נ"ט).

[31] שו"ע (סי' של"ד סעי' י"ט): "כל מה שמותר להציל מפני הדליקה מותר להציל ממים ומשאר דברים המאבדים".

[32] בית יוסף (אור"ח סימן של"ד): "ומ"ש מצילין ספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת. משנה בפרק כל כתבי (קט"ז ע"ב): גבי הצלת ספרים להיכן מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר: אף למפולש. ופסק הרמב"ם בפרק כ"ג (הכ"ו) כתנא קמא, וכן פסקו סמ"ג (שם) והתרומה (שם ד"ה מצילין תיק), ודלא כהגהות מרדכי שכתב שמצילין אותם למבוי המפולש כבן בתירא. ואסיקנא בגמרא (קיז:) דשלש מחיצות ולחי אחד זהו שאינו מפולש, ופירש הר"ן (מג: ד"ה שלש) דלא מקילינן מידי אלא שאף על פי שלא נשתתפו בו – מצילין לתוכו, וכן משמע בגמרא, וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"ג (שם)". וכתב הרמ"א (סי' של"ד סעי' י"ז): "מצילין הספרים אפילו לחצר שאינה מעורבת", וה"ה למבוי שלא נשתתפו בו ובלבד שיהיו בו שלשה מחיצות ולחי (כמבואר בשו"ע שם). וראה עוד בשער הציון שם (ס"ק מ"ג) ובכה"ח שם (ס"ק צ').

[33] בית יוסף (אור"ח סימן של"ד): "וכתוב בשבלי הלקט (סי' קטו) בשם ה"ר ישעיה (פסקי רי"ד שבת קיז. ד"ה להיכן מצילין) מדלא קתני גבי כתבי הקודש מבוי המעורב כדקתני גבי אוכלין ומשקין, שמע מינה דאפילו לא עירבו ולא שיתפו – שרי משום כתבי הקודש ובלבד שלא יהא מפולש. וגאון אחר כתב שאם נפלה דליקה בשבת – מותר לומר לגוי להוציא ספרים דרך רשות הרבים להצילם, דאמרינן בפרק בתרא דעירובין (צח.) אין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש, עכ"ל. ואף על גב דההיא דפרק בתרא דעירובין רבי שמעון קאמר לה ולית הלכתא כוותיה, איכא למימר דשבות דאמירה לגוי קיל משבות דעביד ישראל מעשה בידים". וכתב השו"ע (סי' של"ד סעי' י"ח): "כתבו משם הגאון שמתר לומר לאינו יהודי להציל ספרים מן הדליקה אפילו דרך רשות הרבים".

וביאר כה"ח שם (ס"ק צ"ב): "דשבות דאמירה לעכו"ם – שרי מפני בזיון כתבי הקודש. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק כ"ג. ואף שלא התירו להצילן לכרמלית אף על פי שאין איסורה אלא שבות מדברי סופרים, מכל מקום אינו דומה שבות הנעשה על ידי ישראל לשבות אמירה לעכו"ם. רבינו זלמן אות י"ט".

[34] ראה שו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ב): "האפיקורסים, דהיינו האדוקים בעבודת כוכבים, וכן מומרים לעבודת כוכבים שכתבו להם כתבי הקודש – אין מצילים אותם; ואף בחול שורפן עם האזכרות שבהן".

[35] וראה בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ח'). וראה בשדי חמד (פאת השדה מערכה ד' כלל ל"ח).

[36] וכתב השדי חמד (מערכה ד' כלל ל"ח) שבבית דפוס שלנו, אע"פ שהעובד הוא גוי, כיון שאין הגוי מדפיס לצורכו אלא לצורך היהודי, יש בהם קדושה.

[37] שו"ע (או"ח סי' של"ד סעי' כ"ה), וז"ל: "אבל קטן שבא לכבות – צריך למחות בידו". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ס"ד): "אפילו קטן שלא הגיע לחינוך". וביאר עוד שם (ס"ק ס"ה): "דקטן אין לו שקול הדעת לעשות אדעתיה דנפשיה ועושה לדעת אביו שיודע שכיבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו, ואסור, דמצווה על שביתתו (וכ"כ כה"ח שם ס"ק קכ"א). ועיין במג"א שכתב בשם הר"ן דאפילו למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה דרבנן, ג"כ צריך למחות בידו. ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק קכ"ב).

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ו): "עיין בב"י דאפי' אם בא לכבות דליקה שבבית אחרים – ג"כ צריך למחות בידו, כיון שעושה בשביל גדול", וראה בשער הציון שם (ס"ק נ"ד).

[38] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ה): "נכרי שבא לכבות – אין צריך למחות בידו". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ס"א): "דאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד, אבל בסימן רע"ו בהדלקת נר כשהדליק בשביל ישראל שגוף הישראל נהנה ממנו לא אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד, ואסור להשתמש לאורה".

[39]כתוב במשנה (שבת ק"כ ע"א): "רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך". ופרש"י (ד"ה עור של גדי "לח". וד"ה מפני שהוא מחרך): "מן האור, ואינו נשרף, ומתוך כך הוא מגין על התיבה". כלומר שההיתר להניח עור של גדי זה דווקא היכא שמונע מהאש להתפשט ולא כשמניח אותו על גבי האש וחונק את האש. וכתב הטור (סי' של"ד): "תיבה שאחז בה האור – יכול לפרוש עור של גדי מצדה האחרת שלא תשרף". ופסקה השו"ע שם (סעי' כ"ב) [כגון: שמיכת נומקס]. וראה בהערה הבאה.

[40] ככלל: גרם כיבוי – מותר, ולמהר כיבוי – אסור. ומתי נחשב כגרם כיבוי ומותר ומתי אסור, יתבאר מתוך ההלכות וההערות הבאות:

• במשנה (שבת ק"כ ע"א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה" [כלומר שנחלקו האם גרם כיבוי מותר או אסור, אבל אם שם כלים שאינם חדשים שאין וודאות שיתבקעו – מותר גם לר' יוסי].

וכתב השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ב): "ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ)". לכאורה יוצא מכאן שלהשו"ע גרם כיבוי – מותר בכל אופן ולרמ"א מותר דווקא במקום פסידא (ראה בשער הציון סי' תקי"ד ס"ק ל"א).

• כתוב במשנה (שבת מ"ז ע"ב): "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים – מפני שהוא מכבה". ובגמ' שם: "ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר: גורם לכיבוי – אסור! – ותסברא אימור דאמר רבי יוסי – בשבת, בערב שבת מי אמר?! וכי תימא הכא נמי בשבת – והתניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת – ואין צריך לומר בערב שבת, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת! – אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא – מפני שמקרב את כיבויו".

ופרש"י שם (ד"ה "כר' יוסי"): "בכל כתבי הקדש, דקתני: עושה מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה, ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה". ועוד כתב (ד"ה "אלא אמר רב אשי"): "מתניתין אפילו לרבנן, דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים – דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמא הוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר – מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה". ועוד שם (ד"ה "שמקרב את כיבויו"): "זימן כיבוי להדיא, והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת". וכן כתב בהג"מ (שבת פ"ה ס"ק נ'), וז"ל: "אע"ג דפסקינן גרם כיבוי – שרי, הכא הוי כמכבה בידים", כרש"י.

ופירשו התוס' (שבת מ"ז ע"ב ד"ה "מפני") את רש"י: "פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות וכו', הכא איכא למיחש, דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות, ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית וכו'. ורש"י דפי' דהוה מכבה ממש לאו דוקא אלא כלומר שיוכל לבא לידי כיבוי".

וכתב ר"ח לחלק בין כלים עם מים מפני הדליקה לבין כששם מים מתחת לשמן, וז"ל: "ואוקמה רב אשי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי, הכא אסרי, מפני שמקרב כיבויו פי' כיון שנופלין הניצוצות במים מיד נכבין ובכלים עד שיתבקעו". וביארו התוס' שם: "ור"ת גריס כפירוש ר"ח (שבת מ"ז ע"ב) מפני שמקרב כיבוי, דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים, אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד". והקשו התוס' לפירושו שבירושלמי כתוב שמותר לעשות מחיצה ממים, ותירצו: "ונראה דלפי הש"ס שלנו יש לחלק דבמחיצה של מים אף על גב דאין דבר מפסיק מ"מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי". ועוד תירצו התוס' לר"ת: "דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי".

וכתב השו"ע (סי' רס"ה סעי' ד'): "נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו; אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבעוד יום, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי – שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג)". כלומר שלדעת רמ"א מותר ליתן מים אפי' אם מתכווין לכיבוי. וביאר הבה"ל שם (ד"ה "וי"א") דסובר הרמ"א כתירוץ הראשון של תוס' שמותר לעשות מחיצה של מים, וכל האיסור זה כאשר הניצוצות נופלות ישר לתוך המים. ועוד שהמים לא מכבים את האש אלא שנגמר השמן והוי כ"ש מבגד ששם בסופו מים.

[41] כתב הטור (סי' של"ד): "וטלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה כיון שאינו מכוין לכך". וכתב הב"י שם: "ונראה מדברי רבינו דדוקא בשאינו מתכוין לכבות על ידי כך אלא שאם הוא צריך להתכסות בטלית ולקרות בספר מתכסה וקורא ואינו נמנע, ואף על פי שעל ידי כן תכבה – לית לן בה, דדבר שאינו מתכוין הוא ומותר, אבל אם הוא מתכוין לכבות על ידי כך – ודאי אסור, ואף על פי שנותן משקין על הטלית מתכוין לכבות הוא ושרי, התם שאני דלא הוי אלא גרם כיבוי, שהרי אינו עושה מעשה בגוף הדליקה אלא לכשיגיע האש למקום המים לא יוכל לשלוט שם ויכבה מאליו, אבל הכא כשמתכסה בטלית ופותח הספר תורה שמנענע האש עצמה ועל ידי כך היא נכבית אם היה מתכוין לכך היה אסור, כנ"ל לדברי רבינו. אבל מדברי שאר פוסקים אין נראה כן, אלא אפילו אם אינו צריך לטלית ולספר אלא שמתכוין לכבות האש על ידי שמתנענע מצד כיסויו בטלית ואחיזתו בספר – שרי, דלא הוי אלא גרם כיבוי, שהרי כתבו דינים אלו סתם, ומשמע מפשט הלשון שהוא מתכסה בטלית וקורא בספר כדי שלא יראה כמתכוין לכבות, אבל הוא ודאי מכוין לכבות, ואפילו הכי שרי. וכן משמע בירושלמי פרק כל כתבי (ה"ו) ובתוספתא פרק י"ד (ה"ה), ונראה דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא, שהרי אינו בודאי שיכבה על ידי כך, ועוד דהוי כיבוי כלאחר יד, הילכך לא גזרו ביה רבנן במקום פסידא".

וכתב בשו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ג): "טלית שאחז בה האור – פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה; ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ה): "שלא יתכוין לכך – הוא מדברי הטור. ועיין בט"ז שביאר דר"ל שלא יתכוין בפעולתו לכבות מה שהודלק כבר אלא שלא תדלק יותר, ואם אירע שעי"ז נכבה האור לגמרי אינו חושש כיון שהוא לא נתכוין לזה. ולדינא משמע מדברי האחרונים דתפסינן דגם בנתכוין לזה – מותר, אלא שיזהר שלא ירוץ ויקפוץ וינענע עצמו אנה ואנה כדי שיכבה או שינענע את הטלית כדי שיכבה, דכל זה הלא עושה מעשה כיבוי ממש ולאו גרם כיבוי הוא ולא יעשה כן בישראל, אלא מתכסה בהטלית כדרכה. וכן ס"ת שאחז בה האור – פושטה וקורא בה, ואם כבתה – כבתה [גמרא], ומותר לקרוא לא"י ויכבה אותה כדלעיל בסי"ח ולקמן בסכ"ו".

[וכתב כה"ח שם (ס"ק ק"ו): "הפתח הדביר אות ט' תמה איך תקינו רבנן לייעצו עצה להתכסות בטלית זו שאחז בה האור כחס עליו שלא ישרף ולא חששו לסכנת נפש כשיתכסה בה תאחוז האור בשאר מלבושיו ואיכא סכנה עצומה שישרף גופו כמו שראינו בעוה"ר יעו"ש. ונראה לי דזה הטלית שאחז בה האור אין ר"ל בוערה בשלהבת, דבזה בודאי יש סכנה בלבישתה, אלא כמו בגד הנוגע בגחלת דאינו רק מעלה עשן, ואם ישאר כך מקופל אפשר שאחר כך יתרבה בו האור ויעלה שלהבת וישרף, אבל אם פושטו תיכף שאחז בו האור כיון שאינו אלא דבר מועט שמעלה עשן תיכף הוא נכבה מאליו, אבל אם נשרף הרבה ומעלה שלהבת ויש חשש סכנה ללובשו ודאי שלא דברו חז"ל בזה. וזהו מדוקדק בלשון שאמרו: 'טלית שאחז בה האור', ר"ל אחיזה בעלמא, בענין שתיכף שפושטה ומתכסה בה נכבית מאליה"]. ראה עוד בהערה הבאה.

[42] כתוב במשנה (שבת ק"כ ע"א): "רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה".

ובגמ' שם: "אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד – נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה – כבתה. מיתיבי: טלית שאחז בה האור מצד אחד – פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה – כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור – פושטו וקורא בו, ואם כבה – כבה! הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס. – אימר דאמר רבי שמעון בן ננס – מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר?! אין, מדקתני סיפא: רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה – מכלל דתנא קמא שרי". ופרש"י (שם בד"ה הוא דאמר כר' שמעון): "דשרי לעכובי דליקה בעור גדי". ועוד פירש (ד"ה גרם כיבוי): "כי האי גוונא, כשמגיע למים הוא כבה".

וכתב הרי"ף (שבת דף מ"ה ע"א): "ולית הלכתא כר' יוסי דקסבר גרם כיבוי – אסור". ועוד כתב: "אמר רב יהודה: טלית שאחז בה האור – פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה – כבתה, וכן ס"ת שאחז בו האור – פושטו וקורא בו, ואם כבה – כבה".

והקשה הר"ן (שם), מדוע הרי"ף לא הביא את דברי רב יהודה שטלית שאחז בה האור – מותר לתת עליה מים מצדה השני כדי שלא תתפשט האש, וז"ל: "לא כתבה אלפסי ז"ל בהלכותיו והביא ברייתא דקתני טלית שאחז בה האור – פושטה ומתכסה בה, משמע דס"ל דלא קי"ל כרב יהודה. תמיהא הוא, דהא אוקימנא בגמרא הא דרב יהודה כר"ש בן ננס דקיימא לן כוותיה.

ואפשר שהרב ז"ל מדמי לה לההיא דתנן בפרק כירה גבי נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, דסברינן התם מעיקרא דדוקא כר' יוסי אתא אבל רבנן שרו כי היכי דשרו בגורם כבוי, ורב אשי דחי לה התם ואמר דבההיא אפילו רבנן מודו מפני שהוא מקרב כבוי והוי טפי מגורם כבוי. ולפי דעת הרב אלפסי ז"ל דרב יהודה ס"ל אליבא דר' שמעון בן ננס דכי היכי דשרינן בגורם כבוי שרינן נמי במקרב כבוי כדהוה ס"ד מעיקרא בסוף פ' כירה, ומש"ה שרי' ליתן עליה מים מצד האחר אף על פי שהוא מקרב את הכבוי, אבל לדידן דקיי"ל כרב אשי דאע"ג דגורם שרי מקרב אסור, לא קיי"ל כרב יהודה, דכי האי גוונא נמי מקרב כבוי מיקרי, כך תירצו הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב האלפסי ז"ל, ויש לזה הוכחה בירושלמי. ואעפ"כ כיון דלא אשכחן בגמ' דילן מי דמפליג עליה דרב יהודה בהדיא למנקט כוותי' עדיף טפי ולומר שאף כיוצא בזה אינו אלא גורם ולא מקרב, וכן הסכמת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' שבת וכן דעת הרמב"ן ז"ל".

כתב הרמב"ם (שבת פרק ה' הי"ג): "ונותנין כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות מפני שאין בהן ממש והרי לא בטלו מלטלטלו, ואסור ליתן לתוכו מים ואפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות" ועוד כתב שם (פי"ב ה"ו): "טלית שאחז בה האור וכו' ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור, ואם כבתה – כבתה". כלומר שדעת הרמב"ם שאין סתירה בין רב יהודה לרב אשי.

וכתב המגיד משנה (שבת פי"ב ה"ו): "והרשב"א ז"ל פסק כרב יהודה ופסק כרב אשי, ואמר שאינן חולקין, לפי שפירוש מקרב את כבויו שא"ר אשי הוא שאם אתה מתירו לעשות כן בע"ש אתי למעבד אפי' בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא משים הכלי ומכבה אותו. א"נ דהכא אין שום דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר והמים תחת הניצוצות ממש, אבל בטלית אין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא, ע"כ דבריו והאחרון נראה עיקר. ורבינו ז"ל פסק כרב יהודה וכתב בפרק ה' דין לא יתן לתוכו מים כלל כדעת הרשב"א ז"ל". והביאו הב"י (סי' של"ד).

וכתב הב"י (סי' של"ד): "וגם הר"ן בסוף פרק כירה (כא: ד"ה ניצוצות) כתב לחלק ביניהם, דטלית שאחז בה האור היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדולק אלא מונעים שלא יתפשט האור, אבל ההיא דפרק כירה טפי מגורם הוי, וגם בהגהות מרדכי פרק במה טומנין (פ:) חילקו ביניהם בענין אחר".

[ולכאורה מה שיש להקשות על דברי הר"ן, דבגמ' שהובא לעיל דמה שמותר להרטיב את הבגד היינו כמו ר' שמעון בן ננס, ואומרת הגמ' שכל מה שר"ש התיר היינו בלהניח עור גדי משום שזה מחרך, אבל גרם כיבוי – אסור, ומסקנת הגמ' דת"ק דר"י ס"ל דגרם כיבוי – שרי, וא"כ ההיתר הוא אע"פ שזה מכבה בגרמא ולא רק מונע, וכן משמע מהא דר"י לא מודה שמותר (וראה לקמן בישוב הדברים).]

ובמג"א (סי' רס"ה ס"ק ח') הביא דברי התוס' וכתב: "ועי"ל דאסור לעשות מחיצות משלג וברד דדוקא כשמפסיק כלי – שרי, ובטלית שאני שאינו אלא שלא תתפשט האור (תוספות)", כדברי הר"ן. ומשמעות דבריו כי כיון שהוא מוציא את השמן מהנר הדולק, אע"פ שהוצאת השמן תשפיע רק בעוד זמן כשיאזל השמן מן הנר, כיון שהפעולה בנר עצמו – גרם כיבוי כזה נחשב כמעשה בידים, ואסור. לעומת זאת בעושה מחיצה לפני האש בכלים מלאים מים או שנותן מים על הבגד – הוא שופך מים "מן הצד שעדין לא נתלית בו האור" וזה צד שכעת לא בוער באש, לא מיועד לשריפה, והאש לא קרובה אליו, לכן גרם כיבוי כזה – מותר.

ביאור דברי הרמב"ם

• כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"ב הלכה ד'), וז"ל: "ומותר לעשות מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים כדי שלא תעבור הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים – עושין מהן מחיצה אף על פי שודאי מתבקעין ומכבים, שגרם כיבוי – מותר. וכופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחז בקורה". ועוד כתב (שם הלכה ו'): "טלית שאחז בה האור – פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה – כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור – פושטו וקורא בו, ואם כבה – כבה. ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלית בו האור, ואם כבתה – כבתה". מכאן ראיה שדעת הרמב"ם ש"גרם כיבוי – מותר", ופוסקים כר"ש בן ננס.

אך בפירוש המשניות כתב הרמב"ם בשני מקומות להלכה ש"גרם כיבוי – אסור". במקום אחד (שבת פרק שני משנה ב') כתב שאין מדליקים נרות לשבת בשמן אפרסמון שיש לו ריח טוב מאוד, וכתב: "וזה למעלתו שמא יסיך ממנו, ואסור לנו למעט דבר מן השמן שבנר לפי שהוא מקרב זמן כיבויו. והעיקר אצלנו: גרם כיבוי – אסור" [זה לפי הגירסא שלפנינו ויש גרסא אחרת] והלכה זו פסקה הרמב"ם ביד החזקה (שבת פ"ה הל' י').

ובמקום נוסף בסוף פרק שלישי (שבת מ"ז ע"ב) לגבי הנאמר בגמ' שם שאסור לתת בערב שבת כלי מים תחת הנר לקבל ניצוצות של אש. ופירש שם הרמב"ם, וז"ל: "ואסרו לתת בו מים ואפילו בערב שבת וכל שכן בשבת לפי שממהר כיבוי הניצוצות. והעיקר: גרם כיבוי – אסור כאשר הודעתיך" (אמנם יש גרסא אחרת). והלכה זו פסקה הרמב"ם ביד החזקה (הל' שבת פרק ה' הלכה י"ג): "ואסור ליתן לתוכו מים אפילו מערב שבת מפני שהוא מקרב כיבוי הנצוצות".

אלא שבפירוש המשניות (שבת פרק ט"ז משנה ה') כתב: "ור' יוסי סובר גרם כבוי – אסור ואפילו בעת נפילת האש. ואינה הלכה", וא"כ סובר הרמב"ם שגרם כיבוי – מותר.

וכתב ליישב במרכבת המשנה (חלמא – פרק י"ב הל' ד'): "נראה בזה שהוא מחלק דגרם כיבוי בעלמא – אסור, ובשעת הדליקה – מותר. ודחה זאת וכתב: ודברים הללו קשים להולמן דכיון דהמסתפק מן השמן שבנר חייב אלמא דגרם כיבוי דאורייתא, וקיי"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה כר' יהודה, אמאי שרינן גרם כיבוי בשעת הדליקה. ותו דבסוף פ' כירה מסיק רב אשי אפילו תימא רבנן ושאני הכא מפני שמקרב את כבוין, ולפי דרכו של רבנו בפי' המשנה הו"ל למימר: שאני הכא דליכא פסידא דדליקה. ותו דבפ' כל כתבי נראה איפכא דבשעת הדליקה יש להחמיר טפי משום דאי שרית ליה אתי לכבויי".

וביאר את דברי הרמב"ם: "דכל גרם כיבוי שהוא גורם לכבות את הדבר הדולק וממהר ומקרב כיבויו – אסור, הלכך אין נותנין מים תחת הנר לקבל הניצוצות הנ"ל, שהרי הניצוצות הניתזים מלוכלכין בשמן ודולקין ומתכבין קודם זמנן במים, ואע"פ שאינו מכבה בידים אלא גורם שהמים יכבו אותו, מ"מ שבות מיהא איכא ואסור מדבריהם. אבל המסתפק משמן שבנר שהרי הוא גורם שהפתילה הדולקת תמהר לכבות ובידים קעביד ליה, חיובא נמי איכא. אך מניעת הדליקה מחלק שעדיין איננו בוער לא חשיב גרם כיבוי ממש וגרם כיבוי כההיא – שרי, והיינו מ"ש רבינו: כדי שלא תעבור הדליקה", עיי"ש.

כלומר שהבין מרכבת המשנה ברמב"ם שיש שני סוגי גרם כיבוי: שכאשר הוא גורם כיבוי בידיים ממש (כגון: ששם מים מתחת לניצוצות) – אסור, וזה הגרם כיבוי שאסור, אבל כאשר רק מונע מהאש להתפשט – מותר, ולזה קורא גרם כיבוי שמותר.

וא"כ יוצא שלכו"ע גרם כיבוי – מותר וקירוב כיבוי – אסור, ונחלקו מה מוגדר כגרם כיבוי שמותר ומה קירוב כיבוי שאסור.

שלדעת הרי"ף אם אין דבר שמפסיק בין האש למים הוי קירוב כיבוי ואסור (ולכן אסור לתת מים בטלית שאחז בה האור).

ולהרב המגיד (ר"ח תוס' ורשב"א ועוד) בטלית שאחז בה אור נותנים עליה מים, והטעם שהוי גרם כיבוי, כיון שהאש שורפת את הבד ומגיעה למים, אבל קירוב כיבוי שאסור הוא כמו בניצוצות שהם נופלים לתוך המים להדיא והמים מכבים אותם.

ולהר"ן אם המים מונעים מהדליקה להתפשט – מותר, ואם הם מכבים את הדליקה, כגון מחיצה של מים – אסור אלא א"כ הם בתוך חבית שאז האש שוברת את החבית ואז המים מכבים את האש.

ולהטור תלוי אם המעשה הוא בגוף הדבר הדולק ומכוין לכיבוי או לא.

ולדעת הרמב"ם (לפי מרכבת המשנה) זה תלוי אם מתכבה החלק הבוער או שמונע מחלק שלא בוער מלבעור.

• כתב השו"ע (סימן של"ד סעי' כ"ד): "יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים".

וכתב בביאור הגר"א שם: "י"א שאין. דלא כר' יהודה שם אלא כרב אשי. שם מ"ז ב' כמ"ש בירושלמי שם אההיא דר' יהודה טלית שאחז כו' ר' שמואל בשם ר"ז דר' יוסי היא ור"ל הברייתא דלא התירו אלא פושטו כו' וכתירוץ גמרא שלנו אמר ר' ייסא הוה סברינן מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן בשעשה מחיצה של כלים אבל אם עשה מחיצה של מים לא ממה דא"ר שמואל בשם ר"ז דר' יוסי היא הדא אמרה אפי' עשה מחיצה של מים מחלוקת ובזה הלשון ג"כ אמרו בס"פ כירה אמתני' דנצוצות וא"כ לתירוץ גמ' שלנו בסוף כירה דאף רבנן מודו צ"ל כסברא ראשונה דירושלמי וא"כ שם בטלית אף לרבנן אסור", כלומר כדעת הרי"ף.

[וכן כתב בבאר הגולה שמקור הדעה הוא: "הרי"ף וכו' וכן נראה דעת הרא"ש"].

וראה במג"א (שם ס"ק כ"ו) שביאר את הדעה הראשונה: "דדוקא להפסיק בכלים – שרי שאין המים בעין ועמ"ש ס"ס רס"ה", ולכאורה יש להקשות שהרי ע"פ המבואר הדעה הראשונה היא דעת הרי"ף שקירוב כיבוי – אסור, בשונה מגרם כיבוי, ולכן אסור לתת את המים על הטלית, ועל זה כל הפוסקים חולקים, ולפי המתבאר ממג"א הנידון האם המים בעין או לא וא"כ לפי שיטתו לדעת הרמ"א בסי' רס"ה צריך להיות כאן אסור, וא"כ למה לא העיר כאן הרמ"א. ועוד שהרי הרמ"א כתב בסעי' כ"ב להתיר בכלים רק במקום פסידא.

[וראה בכה"ח שם (ס"ק ק"ה) שכתב להקשות על הרמ"א מכלים לסי' רס"ה ותי', וז"ל: "ולא קשיא מידי דשם מיירי בערב שבת. אליה רבה אות ך'". וכתב הבה"ל (סי' רס"ה ד"ה גרם כיבוי) ליישב הרמ"א: "ולפי תירוץ הראשון דתלוי הענין בנופל האש להדיא לתוך המים הדין דמותר, ועכ"פ בשבת – אסור מהא דכלים].

ובט"ז (שם ס"ק י"ח) פירש: "(שדעה ראשונה) ס"ל גרם כיבוי – אסור. וי"א ס"ל גרם כיבוי –  מותר, רק שבמקום ששייך כיבוס דהיינו מים – אסור. ויש מתירין אפי' במים ס"ל דלא שייך כיבוס אלא במקום שיש טינוף או דם". כלומר שלמד שהדעה הראשונה היא דעת ר' יוסי שגרם כיבוי – אסור, והקשה הפרי מגדים משב"ז: "הלשון דחוק, דגרם כיבוי – שרי כבסעיף כ"ב, ומקרב כיבוי במים – אסור, כההיא דסימן רס"ה במ"א [ס"ק] ח', יע"ש".

וראה שהמשנ"ב (שם ס"ק נ"ז) כתב כמג"א. והכה"ח כתב שם (ס"ק קי"א) את פירושו של הט"ז דלעיל ואולם בס"ק קי"ב הביא את סברת מג"א.

[43] ראה בהערה הקודמת ובהערה מ'. נחלקו הראשונים בדין "שרייתו זהו כיבוסו" – האם דין זה הוא דוקא בבגד מלוכלך שמרטיבו במים או גם בבגד נקי שאין בו לכלוך. דעת התוס' (שבת קי"א ע"א ד"ה "האי מסוכרייתא") שבבגד נקי לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו, אבל דעת הרשב"ם (הובא בתוס' שבת ק"כ ע"א ד"ה "נותן מים") שאף בבגד שאין בו לכלוך – אמרינן "שרייתו זהו כיבוסו", וכן דעת הטור (סי' שי"ט). ודעת הרא"ש (פ"ח יומא סי' ד') שאומרים שרייתו זהו כיבוסו גם בבגד נקי אבל אם מתנקה בו בדרך לכלוך – מותר, וכן דעת הגהות מימוניות (שבת פרק כ"ב הלכה י"ח אות פ').

ובשו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ד) כתב לענין טלית שאחז בה האור, ז"ל: "יש אומרים שאין יכול ליתן עליו משקין כדי שיכבה כשיגיע להם; ויש אומרים שמותר לעשות כן בשאר משקים, חוץ מן המים, משום כיבוס; ויש מתירים אפילו במים. ודברי סברא שנית נראים", משמע שדעת השו"ע שאף בבגד שאין בו לכלוך אנו אומרים "שרייתו זהו כיבוסו".

וכתב הרמ"א (סי' ש"ב סעי' ט'): "ובגד שאין עליו לכלוך – מותר לתת עליו מים מועטים ולא מרובים, שמא יסחוט (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק וסה"ת והרא"ש פ"ק דיומא). ויש אוסרים בכל ענין (ב"י בשם הטור סי' של"ד וסי' שי"ט ותוספות פרק כל כתבי והגהות פ' כ"ב)". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ח): "ויש אוסרין – ס"ל דמה דאמרינן שרייתן זהו כיבוסן הוא אפילו בבגד שאין עליו לכלוך, ולכן אפילו במועטין – אסור משום כיבוס. ומ"מ אם נתינת מים על הבגד הוא דרך לכלוך – שרי, כמ"ש בסעיף יו"ד בהג"ה. ויש לחוש לדעה זו להחמיר בשל תורה". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ע"ג): "ולעניין דינא עיין ביאור הגר"א שכתב דהנכון כדעה ראשונה אם אינו מתכוין לכביסה, וכן באליהו רבה (אות כ"ה) הביא כמה ראשונים דס"ל כדיעה ראשונה, אבל מכל מקום כיון דאיכא כמה ראשונים דמחמירים בזה, וכן הוא דעת הטור (סימן שי"ט ושל"ד) כמו"ש הב"י יעו"ש, בודאי יש לחוש ולהחמיר באיסור תורה, וכ"כ הר"ז שם. וכ"כ לעיל סוף אות ס"ט בשם העו"ש שכתב להחמיר, יעו"ש, וכ"נ דעת האחרונים". ולכן יש לחוש ש"שרייתו זהו כיבוסו" הוא אף בבגד נקי, וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"א הערה ט').

[44] ראה בהערה מ'. וכתבו התוס' שם: "ור"ת גריס כפירוש ר"ח (שבת מ"ז ע"ב) מפני שמקרב כיבוי, דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים, אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצת שלג וברד". והקשו התוס' לפירושו שבירושלמי כתוב שמותר לעשות מחיצה ממים, ותירצו: "ונראה דלפי הש"ס שלנו יש לחלק, דבמחיצה של מים, אף על גב דאין דבר מפסיק, מ"מ שרי, שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמים תחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי". ועוד תירצו התוס' לר"ת: "דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר במחיצות של מים לרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי". יוצא שלתי' השני של תוס' לבבלי אסור לעשות מחיצה ממים להדיא, ראה במג"א (סי' רס"ה ס"ק ח').

וראה שם בהערה מ"א שדעת הרי"ף והרא"ש שאסור לתת מים על טלית משום קירוב כיבוי, וא"כ כ"ש במחיצות מים שאסור.

וכתב השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ב): "ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי – מותר". וכתב האליה רבה שם (ס"ק י"ט): "משמע דוקא כלי שמפסיק בין המים לאש, אבל מחיצה משלג וברד – אסור" והביאו  כה"ח (סי' של"ד ס"ק ק"ב).

[45] בגמ' ביצה (כ"ב ע"א): "עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא (הגביה את הפתילה על מנת להרחיקה מהשמן). איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי".

וכתבו התוספות (ביצה כ"ב ע"א, ד"ה "והמסתפק ממנו"): "אינו ר"ל מפני שממהר כבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב – שרי אף על פי שממהר כבויה, ובשבת נמי אינו חייב, אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככבוי".

הרא"ש (ביצה פרק ב' סימן י"ז) הביא דברי התוס', והקשה: "ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת כ"ט ע"ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל, שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה, אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי – חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא".

[46] משנה שבת (פרק ב' משנה ה'): "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שיישן – פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה – חייב. ורבי יוסי פוטר בכולן, חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם". ופי' רע"ב: "כחס על הפתילה חייב – ואף על גב דאינו צריך לגוף הכבוי אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר – חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. פוטר בכולן חוץ מן הפתילה – שאין לך כבוי הצריך לגופו, אלא כבוי של פחמים, וכבוי של הבהוב פתילה, שעושה הכבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו. ואין הלכה כר' יוסי. שהוא עושה פחם – שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה". ובתוספות יום טוב שם: "שהוא עושה פחם – פי' הר"ב שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם וכו'. דמוקים לה בגמ' בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעוד יום", ולכן אם לא צריך לצורך הפתילה שתדלק יפה חשוב כמלאכה שאינה צריכה לגופא.

כתב השו"ע (סי' רע"ח סעי' א'): "מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ג'): "ולכך נקראת מלאכה שאין צריך לגופה, שהרי אינו צריך לתכלית המלאכה כי אינו צריך לכיבוי בשביל עצמו, אלא שהוא מכבה מפני איזה ענין כגון כדי שיישן החולה, או שהוא חס על השמן שבנר שלא ידלק כולו עכשיו, או שהוא חס על חרס הנר שלא יתקלקל מפני חוזק ההדלקה, או שמכבה עצים דולקים מפני שחס עליהם, או שמכבה את הדליקה מפני שחס על ממונו, כ"ז מקרי אינו צריך לגופו שהרי אינו מכוין לתכלית המלאכה עצמה. וכן הדמיון בשאר מלאכות, כגון החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, שהמלאכה היא הגומא וחייב בבית משום בונה ובשדה משום חורש, וכיון דאינו צריך לגומא הוי מלאכה שאין צריך לגופה. ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כשהוא מכבה עצים כדי לעשות מהן פחמין, דהלא זה צריך לגוף המלאכה שהרי א"א לעשות פחמין אם לא שיכבה, וכן כשהוא מכבה את הפתילה מפני שצריך להבהבה שיהא נאחז בה האור יפה כשיחזור וידליקנה".

וכתב השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ז): "גחלת המונחת במקום שרבים ניזוקים בה – יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ, והרמב"ם אוסר בשל עץ". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק פ"ד): "דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין, אבל סתם כיבוי הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן, ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו להנזק בגופן – לא גזרו, אבל במקום הזיקא דממונא – אסור כמ"ש סעיף כ"ה. והרמב"ם ס"ל דחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ולכך אסור בשל עץ, אבל בשל מתכת ליכא איסור כיבוי מן התורה לכו"ע דאינו שורף". וכן כתב השו"ע (סי' שט"ז סעי' ח').

[47] ראה בהערה מ"ה. כיון שזה דומה למי שמוציא שמן מן הנר או מוסיף שמן לנר – ואסור. ובשעון שבת שהכוונה היא לכבות מוקדם יותר או מאוחר יותר ועושה מעשה בגוף הדבר וא"כ לרא"ש (ביצה פרק ב' סימן י"ז) אסור, שכתב: "דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי – חייב, והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא". ולכן לשו"ע שפסק כהרא"ש – אסור, וגם לאשכנזים יש לאסור, דלא מיבעי בנר שמניחו בחול כתב המשנ"ב (הובא בהערה נ"ט) שיש לחוש לדעת השו"ע, וכ"ש כאשר שם סכין קפיצית שתכבה את הנר לאחר זמן שלדעת הרמ"א הרבה האחרונים (ראה הערה ס') כתבו שיש לאסור, ואפילו המתירים בסכין כאן יאסרו, כיון שזה דומה לפעולת כיבוי כמו לחיצה במתג. וכן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סימן מ"ז): "ובדבר אם מותר להזיז את השעון שיכבה באחור זמן מכפי שהועמד או שלא יכבה כלל או בקרוב זמן וכן שידלק באחור זמן או בקרוב זמן או שלא ידלק כלל, הנה אסור בכל אופן, אבל יש גם איזה אופן שהוא מלאכה דאורייתא כגון שעושה שידלק בין באחור זמן בין בקרוב זמן הוא מלאכה, וכן שיכבה בין באחור זמן בין בקרוב זמן הוא מלאכה". וראה מש"כ בהרחבה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א).

[48] כתב החזו"א (או"ח סי' ל"ח ס"ק ב') לגבי שעון שבת: "ומ"מ כיון שהוא עושה כח המכבה -אסור משום שבות, וכל זה כשאנו באים לדון על הכיבוי אבל יש כאן איסור תורה משום בונה, כיון דבשליבתו הוא עושה תיקון בנין, וכה"ג יש בנין בכלים וכ"ש במחובר". וטעמו הוא, שהדלקת החשמל היא כמכה בפטיש וכיצירת כלי חדש, כיון שבהדלקה מחברים שני חוטים וסוגרים מעגל חשמלי שהוא ככלי חדש. וכיבוי החשמל היא סתירה כיון שמפרידים את החוטים ומפרקים את המעגל החשמלי, עיין ישכיל עבדי (ח"ז סי' כ"ג וחלק ד' י"ז), וראה מאמר מרדכי שבת ח"ד (פרק פ"ג דיני בנין וסתירה בקרקע הערה ט"ו, ולהלן פרק קי"ח: חשמל ומכשירים חשמליים), ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א).

[49] ראה בהערה נ"א. וכתב השו"ע (סי' רס"ה סע' ד'): "נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו; אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבעוד יום, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ט"ו): "ואף על גב דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת, כמ"ש רסי' רנ"ב, ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת, שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא יטעו לעשות כן בשבת, אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת, ויש לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן". וראה עוד שם (ס"ק ט"ז), וכן כתב כה"ח שם (ס"ק כ"א-כ"ב).

[50] כתב המשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק י"ח): "ולכולי עלמא מותר לתחוב הנר בע"ש לתוך החול וכיוצא בענין שכשיגיע האור לשם ימנעהו מלשרוף יותר ויכבה מאליו, שגרם כיבוי הוא [אחרונים]".

[51] ראה בהערה הקודמת. כתב השו"ע (סי' רס"ה סעי' ד'): "נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו; אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבע"י, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי – שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג)".

וכתב המג"א (סי' רס"ה ס"ק י'): "ומדברי כולם למדנו דאסור ליתן מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים, דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש והמים בעין והם תחת האש. אך בדרכי משה כתב בשם אור זרוע כיון שנותן המים קודם שמדליק השמן – שרי, וכנ"ל דליכא למיגזר שיעשה כן בשבת וכמש"ל בשם התוס'. אך כיון שהשמיטו רמ"א בשו"ע אפשר דלא ס"ל הכי מאחר שכל הפוסקים נתנו טעמים אחרים גבי שמן, שמע מינה דלא ס"ל הכי". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק כ"ד).

וכתב המשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק י"ח): "וליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבוא עד המים – אסור לכו"ע, דהא מתכוין לכיבוי והאש נופל לתוכו ממש, והמים בעין, והם תחת האש. ומ"מ במקום צורך יש להתיר בזה לסמוך על הפוסקים דס"ל דדוקא כשהמים בכלי אחר – אסור שמא יעשה כן בשבת, אבל באותו נר עצמו לא שייך למיגזר שיעשה כן בשבת, שהכל יודעין שאסור ליגע בנר הדלוק, גם יזהר ליתן המים בקנה קודם שמדליק הנר [א"ר וח"א]". אמנם מפשט דברי השו"ע שכתב: "ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן", משמע שאם הוא מתכוון לכך – אסור אף לפני שהדליק את הנר וזה בעששית כ"ש בנר שעווה.

[52] שו"ע (סי' רס"ה סעי' ד'), ז"ל: "נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, מפני שאין בהם ממש ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, אבל לא יתן לתוכו מים אפי' מבע"י, מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות. ומ"מ מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת, כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן". ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ו), ז"ל: "ואע"ג דבשאר מלאכות קי"ל דשרי להתחיל אותו מבעוד יום והמלאכה נגמרת בשבת, כמ"ש רסי' רנ"ב, ולא גזרינן שמא יתחיל לעשות כן בשבת, שאני התם דהכל יודעין שהוא מלאכה ולא יטעו לעשות כן בשבת, אבל הכא יש לחוש שמא יחשוב שאין בזה שום איסור ויעשה כן בשבת, ויש לחוש שמא יגביה הכלי עם המים נגד הניצוצות ויכבה אותן". וכתב שם הרמ"א: "וי"א אפילו מתכוון לכבוי – שרי, מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן, לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין", עכ"ל. ולכאורה, כל זה אם מדליקים בכוס מתכת שלא רואים, אך אם מדליק בכוס זכוכית שרואים – יתכן והרמ"א יחמיר. ועיין עוד בארוכה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א).

[53] ראה בהערה נ"ט. כתב הבה"ל (סי' תקי"ד ד"ה "דבר"): "ולענין לתוחבו לתוך המים, דעת הט"ז דבמקום צורך קצת יש להקל. ועיין בחמד משה שחולק עליו דבמים אינו נכנס בכלל מונע מלישרף אלא בכלל מקרב כיבויו, כמבואר בסימן רס"ה באחרונים עי"ש. וכן בחיי אדם בכלל צ"ה גם כן לא התיר זה רק לצורך דבר אחר וביו"ט שני של גליות ע"ש, וכן הגר"ז בסימן רס"ה בקונטרס אחרון מסיק שם לאיסור משום דדבריו הם נגד כמה פוסקים ע"ש. ורק אם הוא לצורך גדול מתיר שם ע"ש טעמו, ואף לדעת היש מתירין (הרמ"א) יש להחמיר". והביאו בכה"ח שם (ס"ק נ"א).

[54] כך שאין בו תוקע.

[55] ראה בשו"ע (סי' תקי"ד סעי' ג') הובא בהערה נ"ט.

[56] ראה בהערה מ"ה וזה בין לתוס' ובין להרא"ש.

[57] ראה בהערה נ"ט. וראה בט"ז (סימן תקי"ד ס"ק ו'). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"א): "אבל לא יניח הנר בצוויינגי"ל אחר הדלקה או להדביק הנר בכותל בענין שיכבה כשיגיע לשם, דהוי כאלו חותך מן הנר וזה אסור לכו"ע לדעה ראשונה, מאחר שעושה מעשה בגוף דבר הנדלק כדי למהר כיבויו הוי בכלל מכבה", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק מ"ה): "אין להשים נר בכלי שקורין צווענג"ל אם לא קודם שמדליקו כי נכבה כשמגיע לשם. אליה רבה שם. וכן כתב בספר בגדי ישע על הט"ז ס"ק ו'. ומיהו דעת המחצית השקל ס"ק י"ג להתיר. אבל חיי אדם שם כתב לאסור כדברי האליה רבה. וכתב המקרא קודש סימן כ"ב בליקוטי רימ"א אות יו"ד דכן נכון להחמיר. וזה הפלוגתא הוא לפי דברי הטור והמרדכי שהביא מור"ם ז"ל בהגה כמבואר באליה רבה ומחצית השקל וחיי אדם שם, אבל לפי דברי הרא"ש והטור והשולחן ערוך לכולי עלמא יש לאסור בזה להניחו שם אחר שהודלק. וכן כתב המשבצות זהב אות ו', משנה ברורה אות כ"א", וראה הערה 59.

[58] ראה בהערה הבאה.

[59] בגמ' ביצה (כ"ב ע"א): "עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי". וכתבו התוספות (ביצה כ"ב ע"א, ד"ה "והמסתפק") דהיינו טעמא משום שבשעה שמסתפק מהנר כוהה אורו. והרא"ש (ביצה פרק ב' סימן י"ז) כתב שכיון שעושה מעשה בגוף הדבר הדולק – אסור. וראה בהערה מ"ה בביאור הדברים.

וכתב השו"ע (סי' תקי"ד סעי' ג'): "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו – יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם". וברמ"א שם כתב: "ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין". כלומר שלדעת השו"ע שאף על פי שגרם כיבוי בעלמא – מותר, כאן – אסור, כיון שעושה מעשה בגוף הדבר הדולק שיגרום לו שיכבה וכדעת הרא"ש (כן כתב בב"י שם), ודעת הרמ"א היא כדעת התוס' וכמו שביאר המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) את דברי הרמ"א: "היינו אפילו אחר הדלקה, וטעמם דעד כאן לא אסרו משום מכבה אלא במסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק ומשום שבשעה שמסתפק מכהה אורו קצת, משא"כ בנר של שעוה דבשעה שחותך למטה אינו נוגע זה להאור כלל ורק שאח"כ ימהר ליכבות, וזהו רק בכלל גרם כיבוי ושרי".

וביאר כה"ח שם (ס"ק מ"ד) את דעת השו"ע: "משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליק מיירי, אבל אם היתה דלוקה כבר אינו יכול לעשות שום תיקון. בית יוסף לדעת הרא"ש והטור. והב"ח כתב דליתן סביביו דבר המונע – מותר אפילו לדעת הרא"ש והטור אפילו כבר הודלקה כיון שאינו עושה מעשה בגוף הנר, ולכך כתב להתיר לתת סכין או שאר כלי הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה או להטמין הנר בחול כדי שלא ישרוף אלא כשיעור שירצה יעו"ש. וכן הוא דעת הט"ז ס"ק ו', מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות י"א, ביאורי הגר"א. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט', חיי אדם כלל צ"ה אות ה'. אבל הים של שלמה פרק ב' דביצה סימן כ"ח כתב דהיתר זה הוא דוקא לדעת התוספות אבל לדעת הרא"ש – חייב משום מכבה, וכתב דלכתחלה אין להקל כנגד הרא"ש יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ה' דהיתר זה לדברי הרא"ש – אסור וכמו שכתב בית יוסף יעו"ש. וכן כתב החמד משה אות ז'. וכן הוא דעת העולת שבת אות ד' כדברי בית יוסף. וכן הוא דעת השל"ה דף מ"ג ע"ב. וכן הוא דעת בית מאיר". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"א) צידד להקל כדעת הב"ח.

ולכאורה יש להקשות, שבסי' של"ד כתב הב"י שדעת הרא"ש היא כדעת הרי"ף שאסור להניח טלית במים משום דהוי קירוב כיבוי בגוף הדבר הדולק ובב"י ובשו"ע שם פליג עליה [וכן פליג על הטור שתלה הדבר האם נוגע בדבר וכאן זה כיבוי כלאחר יד]. ועוד לדעת הרמ"א כל מה שמותר לגרום כיבוי הוא דוקא במקום פסידא. וראה בבה"ל שם (ד"ה "דבר") שכתב ליישב שטעם ההיתר כאן הוא משום דהוי דבר המונע את הדליקה אבל להניח את הנר במים – אסור גם לרמ"א כיון שאינו מונע מאש אלא מכבה, וא"כ ה"ה בכלים שמעמיד מפני הדליקה שהם מכבים את האש ולכן החמיר שם אלא א"כ הוא במקום הפסד.

וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ'): "דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי – שרי, היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם, אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם – אסור, זהו סברת המחבר. אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה – ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק", וכתב כה"ח (סי' תקי"ד ס"ק מ"ט): "ואף על גב דקיימא לן בסימן של"ד סעיף כ"ג גבי טלית שאחז בה האור דגרם כיבוי – מותר, שאני התם דאינו עומד להדלקה ולא הקצה להדלקה, לא כן הכא בנר שעומד השעוה והפתילה להדלקה – אסור לעשות גרם כיבוי אחר הדלקה, כן הוא לדעת הרא"ש והשלחן ערוך. משבצות זהב אות ו'".

[60] ראה בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סי' תקי"ד ס"ק כ"ג): "וכמה אחרונים כתבו דנכון להחמיר כדעה ראשונה (השו"ע) שאוסר בזה". וביאר בשער הציון שם (ס"ק כ"ט): "עולת שבת ואליה רבה והוא כדעת מהרש"ל בים של שלמה דלכתחלה יש לחוש לדעת הרא"ש. ומלבד זה מצינו חברים לדעת הרא"ש דסבירא להו גם כן דגרם כיבוי – אסור, דהיינו הרשב"א והמנהיג והמאירי דאוסרין אף ברבוי פתילות שבסעיף ב' אם כונתו בשביל למהר כיבוי אף שמרבה אור, וכל שכן בזה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק נ"ד) לנוהגים כדעת הרמ"א.