פרק קג – הכנה משבת לחול

הכנה משבת לחול

ככלל, אסור לעשות שום פעולה שמהווה הכנה משבת לימות החול, בין אם ההכנה היא לימות השבוע עצמן, בין אם למוצאי שבת[1] ובין לשבת אחרת וכפי שיפורט לקמן.

קיפול בגדים

• אסור לקפל בגדים-כביסה וכדו' בשבת אם אינו לצורך השבת עצמה, מכיון שזו הכנה משבת לחול[2].
• מותר לקפל בשבת בגדים שיצאו מן הכביסה ולא קופלו לפני שבת, כדי להכניסם לארון וכיו"ב, אם אין מקום אחר [חדר כביסה וכדו'] שאפשר להשאירם כך באופן שלא "יפריעו" עד מוצאי שבת, ובתנאי שלא יקפלם באופן מדויק כסימני הקיפול הקודמים שבהם. אך אסור לקפל בגדים שיצאו מן הכביסה כנ"ל רק כדי שיהיה נוח יותר במוצאי שבת או בימות השבוע, כיון שזו הכנה משבת לחול^[3].

קיפול טלית

• נחלקו הפוסקים בדין טלית של שבת, אם מותר או אסור לקפלה כסדר קיפולה הראשון. למעשה, יש לקפלה שלא כסדר קיפולה הראשון, ובאופן זה מותר אפילו אם לא ישתמשו בה באותה שבת, ובלבד שאין בכוונתו בקיפול זה כדי להכינה ליום חול אלא כדי שהטלית לא תהיה מונחת בבזיון וכדו'^[4].

החלפת סדינים וכדו'

סידור מיטות

• אסור להחליף מצעים בשבת או לסדר ביום השבת סדינים הפרוסים על מיטות הנמצאות בחדר השינה, אשר זזו ממקומם תוך כדי שינה בליל שבת אם לא מתכוונים לישון במיטות אלה במהלך השבת, או כאשר לא נשאר מספיק זמן לישון במיטות אלה לפני צאת השבת, כיון שבכך מכינים את המיטות משבת לחול^[5].

סידור מיטות לכבוד שבת

• מותר להחליף סדינים או לסדר את המיטות בחדר השינה, וכל שכן אם המיטות נמצאות בחדר הסלון, אפילו אם לא מתכוונים לישון במיטות אלה במהלך השבת אם עושים זאת לצורך השבת, וכגון שמפריע לו שהמיטה או השמיכות והמצעים אינם מסודרים, התירו לו לקפלם ולסדרם מפני כבוד השבת[6].

הדחת כלים

שטיפת כלים האסורה והמותרת

 ו. אסור להדיח כלים שהשתמשו בהם בסעודת ערב שבת אם אין צורך בהם כלל למחרת[7] [כגון: כאשר מתארחים אצל אחרים בסעודת היום], או כלים שהשתמשו בהם בסעודת היום ואין עוד שימוש בהם במהלך השבת. אמנם מותר לשטוף כלים שהשתמשו בהם בסעודת שבת לצורך סעודת שבת אחרת[8].

הדחת כלים כללית כשצריך מקצתן

ז. כאשר יש צורך בצלחות וכדו' במהלך השבת – מותר להדיח את כל הצלחות המלוכלכות, אפילו שברצונו להשתמש רק בחלק קטן מהם או אפילו באחד מהם, כיון שכל אחת מן הצלחות בנפרד ראויה לשמשו[9].

הדחה לצורך ודאי או ספק

• מותר להדיח כלים בשבת רק כאשר וודאי לו שישתמש בהם או בחלקם בשבת עצמה, אך אסור להדיחם אם הוא רק מסתפק בדעתו אם יצטרך להשתמש בהם בשבת.

הדחת כלים אחר סעודה שלישית

הדחת צלחות

• אסור להדיח צלחות או סכו"ם שהשתמשו בהם בסעודה שלישית, אם לא משתמשים בהם שוב באותה השבת[10].

הדחת כוסות

• מותר להדיח כוסות וכלי שתיה שהשתמשו בהם בסעודה שלישית, כיון שיתכן שירצו להשתמש בהם פעם נוספת בשבת. אמנם, אם ברור שלא ישתו בהם עוד במשך השבת [כגון שסיימו סעודה שלישית לאחר השקיעה] – אסור להדיח את הכוסות[11].
• דין הדחת כוס שהגוי שתה ממנה יין – ראה לעיל מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק ע"ט סעי' ע"ג).

פינוי שולחן אחר סעודות השבת

• מותר לפנות ולסדר את שולחן השבת אחרי סעודה ראשונה ושניה מכיון שיש צורך להשתמש בשולחן בסעודות הבאות. אמנם, לאחר סיום סעודה שלישית – אסור לפנות את השולחן ולנקותו, מכיון שאין בו צורך בשבת. ובכל זאת, אם צריכים לבוא אליו אורחים או שאין זה נוח לו כשהשולחן אינו נקי ומסודר, או שרוצה לשבת וללמוד שם – הדבר נחשב צורך שבת ומותר לנקות ולפנות את השולחן גם אחרי סעודה שלישית[12].

הדחת כלים שהצטברו בכיור

• אם הצטברו כלים רבים בכיור אחרי סעודת השבת – מותר להדיחם גם כשאין צריכים את הכלים האלה לשימוש נוסף בשבת, כיון שלא נוח לבני הבית שיש הרבה כלים מלוכלכים בכיור. אך אם אין הדבר מפריע לבני הבית שיש כלים רבים בכיור – אסור להדיחם[13].

הדחת כלים מחשש זבובים וכדו'

• מותר להדיח כלי אכילה ואפילו צלחות, סירי בישול וכדו' ואפילו אחר סעודה שלישית, כשיש חשש שיבואו זבובים וכדו', כיון שהדחה זו היא לצורך השבת[14].

הדחה מחשש שידבק אוכל בכלים

• בכל מהלך השבת, אין להדיח סירי בישול שנשארו בהם שאריות אוכל ושומן, אף שכוונתו רק בכדי שלא ידבקו בהם שאריות האוכל והשומן, כיון שמטרת ההדחה היא לצורך יום חול.

נתינת מים בסיר עם מאכל שרוף

• אסור לשפוך מים בסיר על המאכל השרוף בתחתית הסיר בכדי שיתרכך, ויוכל במוצ"ש לנקות בקלות, כיון שמכין משבת לחול. אבל מותר להניח את הסיר בכיור, וירחץ את ידיו או יטול את ידיו מעל הסיר, והמים נשפכים לתוך הסיר, ואז מתרכך המאכל המלוכלך או השרוף, כיון שלא ניכר שעושה כך בכוונה אלא כבדרך אגב[15].

הנחת כלים בקערת מים

• מותר להניח סירים מלוכלכים בתוך גיגית עם מים עד לשטיפתם במוצאי שבת, כדי שלא ידבקו שאריות האוכל והשומן בכלים, מכיון שאינו משנה במצב הכלים אלא רק שומר על מצבם שלא יתייבשו[16].

הסרת לכלוך מן הכלים

• מותר להסיר לכלוך המצטבר על הכלים במעט מים כדי למנוע ריח לא טוב, גם כאשר אסור להדיחם לגמרי, אך אסור להסיר לכלוך כנ"ל אם עושה זאת כדי שיוכל להניחם במדיח הכלים[17].

הנחת כלים במדיח

• מותר לאדם שרגיל להשתמש במדיח כלים לאחסון ולשמירת הכלים המלוכלכים בימות החול, לפתוח את דלת מדיח הכלים ולהניח בתוכו כלים מלוכלכים [באופן שלא נעשית שום פעולה – כגון: הדלקת נורה מחמת פתיחת הדלת], גם בשבת[18]. אך אסור לאדם שאינו רגיל להשתמש במדיח כלים לאחסון הכלים בימות החול, לפתוח את דלת המדיח ולהניח את כלים כנ"ל, משני טעמים: א. מכיון שזו הכנה משבת לחול. ב. כיון יש לדלת המדיח דין של כלי שכל שימושו לאיסור ואסור לפתחה בשבת[19].

הקפאת מאכלים

• אסור להקפיא מאכלים בשבת לצורך ימות החול, מכיון שזו הכנה ניכרת משבת לחול. ולכן, אסור להכניס בשבת דבר מאכל לתוך תא ההקפאה כדי שלא יתקלקל וייאכל אחר השבת [כגון: שנשאר מאכל מסעודת ליל שבת או מסעודת היום ואין בכוונתו לאכול עוד ממנו במהלך השבת, או כאשר נשאר מאכל מסעודה שלישית ומקפיאו כדי לאכול ממנו בימות החול]. אמנם אם רוצה לאכול ממנו בשבת עצמה – מותר להקפיא את האוכל כדי שלא יתקלקל[20].

הקפאת מזון גדולה

• מותר להקפיא אוכל (כגון: חלה וכדו') בכמות גדולה שנשאר מסעודת השבת, אם בכוונתו לאכול ממנו באותה השבת, ואפילו אם אין בכוונתו לאכול את כולו[21].

שטיפת מברשת שיניים

• המצחצח את שיניו בשבת [בדרכים המותרות: באופן שלא ישברו הקיסמים שבמברשת, ושלא יצא דם משיניו, וע"י נוזל ולא משחה[22]], יזהר שלא לשטוף את המברשת אחרי השימוש האחרון, מכיון שבזה הוא מכין אותה לשימוש בפעם הבאה. ולכן, יניחנה כמו שהיא עד מוצאי שבת.

הנחת פתק בספר לסימן

• מותר לאדם הלומד בספר קודש בשבת, להניח פתק בתוך הספר לסימון מקום הלימוד, על מנת להעתיק מן הספר קטע בימות החול, מכיון שעושה כן לצורך מצוה[23].

שינה בשבת לצורך מוצ"ש

• הרוצה לישון בשבת כדי שיהיה לו כח להיות ער במוצאי שבת [ואפילו אם חל במוצאי שבת ליל הסדר או חג השבועות[24]], לא יאמר: אני הולך לישון כדי שיהיה לי כוח להיות ער במוצאי שבת, אלא יישן בלי לומר דבר. אמנם, גם אם אינו אומר זאת בפיו אלא רק חושב כך בדעתו – מותר, מפני שמחשבה אינה אסורה[25].

קינוח סכין מילה

• מוהל לאחר הברית מילה שמל בשבת, יזהר לא לקנח את סכין המילה מן הלכלוך שעליה, כיון שבזה הוא מכין אותה ליום חול. מיהו אם יש לו ברית נוספת בשבת – מותר לנקותה, ולאחר המילה האחרונה שעושה בשבת לא יקנח את סכין המילה (ובפרט היום שמשתמש בסכין מילה חד פעמית)[26].

גלילת ס"ת בשבת

• אסור לגלול את ספר התורה בשבת כדי שיהיה מוכן לקריאה ביום חול. לכן, יזהר לא לגלול את ספר התורה בחזרה לתחילת הקריאה כשמסיימים את הקריאה בתפילת מנחה של שבת, כיון שבפעם הבאה בו יקראו בספר התורה יהיה זה ביום חול ונמצא מכין משבת לחול (ואף על פי שהוא צורך מצווה – הדבר ניכר שעושה כך לצורך החול)[27]. אמנם, מותר לגלול את הספר לתחילת הקריאה גם במנחה של שבת, אם עושה כן כדי שאנשים שלא הספיקו לראות את אותיות שמם בספר התורה בהולכתו לתיבה יוכלו לראות את אותיות שמם בחזרתו [לאותם הנוהגים להחזיר את הספר פתוח][28].

הכנות להבדלה בבית הכנסת

הכנת יין להבדלה

• אין להביא יין מהבית לבית הכנסת לפני צאת השבת כדי להבדיל עליו במוצאי שבת, אף על פי שעושה כן לצורך מצוה, כיון שמכין משבת לחול. ולכן, אם לא הביא יין מערב שבת – יביא יין בכמות גדולה יותר מן הכמות שצריך להבדלה, ויאמר שמביא יין זה לביהכ"נ ביום השבת גם כדי לשתות ממנו בשבת[29].

חלוקת הדסים להבדלה בבית הכנסת

• אין לחלק הדסים לצורך ברכת הנר בהבדלה בבית הכנסת לפני שאמרו "אתה חוננתנו", מכיון שזו הכנה משבת לחול. לכן, מי שקיבל בבית הכנסת הדס לפני תפילת ערבית – יברך ויריח בו לפני התפילה כדי שלא יראה כמכין משבת לחול.

נסיעה במוצאי שבת

• בדיני הליכה לתחנת אוטובוס בשבת ע"מ לתפוס את האוטובוס במוצ"ש – ראה לעיל בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ט סעי' ז'-י"א).

הכנה בשבת בתפילה

הכנה לברכת השנים

• אסור לומר בשבת תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל – ברך עלינו" או "רופא חולי עמו ישראל – ברכנו" כדי ליצור חזקה[30] ולהסתמך עליה במקרה שמסתפק מה אמר ב"ברכת השנים", מכיון שבשבת אין אומרים "ברכנו" או "ברך עלינו" ונמצא שמכין משבת לחול.

הכנה ליום טוב

• אין להכין שום דבר משבת ליום טוב [כגון: ערב פסח או ערב שבועות שחל בשבת], כמו: עריכת השולחן, חיתוך סלט, הוצאת אוכל קפוא מהמקרר וכדו' בשבת לצורך סעודת יום טוב, מכיון שזו הכנה משבת ליום טוב[31] [וכשיוצאת השבת, אם רוצה להכין משבת ליום טוב, לפני שהתפלל יאמר: "ברוך המבדיל בין קודש לקודש"].

ערב פסח שחל בשבת

הכנת מאכלים

• המנהג הטוב ביותר לבשל לשבת זו אוכל כשר לפסח, כדי שלא יגיע למצב שבו החמץ שבישל נדבק בסיר במשך הבישול והרי הוא נכנס לבעיה של הדחת הכלים מכיוון שלא צריך את הכלי לשבת זו עוד, וכן אינו יכול לבער את החמץ שעליו.

הדחת כלי חמץ

• למעשה, המבשל מאכלי חמץ בכלי חמץ לשבת שחל בי"ד בניסן [ערב פסח שחל בשבת] – מותר להדיחם בשבת מכיון שעושה כן כדי שלא יהיה בהם חמץ בפסח, ומכיון שכך, הדחה זו נחשבת לצורך השבת משום ביעור חמץ[32].

שטיפת מברשת השיניים

• הרוצה לצחצח את שיניו מהחמץ הדבוק בהם בשבת זו [באופנים המותרים כדלעיל בסעיף כ"א], ולאחר מכן להשתמש באותה המברשת בימי הפסח – מותר לו לשטוף את המברשת מן הלכלוך שעליה, מכיון שרוצה להסיר את החמץ שנדבק למברשת והדבר נחשב לצורך השבת משום ביעור חמץ[33]. אולם, לכתחילה ישטוף את מברשת השיניים ביום שבת בבוקר לפני ביעור חמץ, ויתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו, וכיון שזה לצורך אותו יום – מותר. והטוב ביותר, שיקנה מברשת שיניים חדשה לימי הפסח.

הכנת מצה שמורה

• המתארח אצל אחרים בליל הסדר שחל במוצ"ש, ורוצה לאכול מ"מצה שמורה" שלו דווקא – יעביר את ה"מצה שמורה" שלו למקום ה"סדר" ביום שישי או לאחר צאת השבת, אך לא בשבת עצמה. אמנם, אם לא העביר את המצות ביום שישי ולא נמצא לאחר צאת שבת בסביבת ביתו – יש לסמוך על המקילים לטלטל "מצה שמורה" בשבת, אם הכין אותה על מנת לתת ממנה גם לילדים קטנים[34].

מוצאי פסח שחל בשבת

• אם חל שביעי של פסח ביום שישי – אסור בשבת שסמוכה לה לטלטל מוצרי מזון חמץ לצורך המימונה וכיו"ב, דמלבד שיש בזה איסור משום הכנה לחול, גם עובר על איסור טלטול מוקצה בשבת, וגם מגלה דעתו שאין המכירה לגוי תקפה בעיניו[35].

כפיית כלי על חמץ בשבת

• מותר לאדם שמצא חמץ בביתו בשבת [או ביום טוב] שחל בפסח לכפות עליו כלי, כדי לבערו במוצאי השבת [או במוצאי יום טוב][36].

הכנות לל"ג בעומר

• כשחל ל"ג בעומר בשבת ומדליקים את המדורות במוצאי שבת – אסור לדבר בעניין הכנת המדורות בשבת^[37]. וקל וחומר שאסור לטלטל עצים לצורך המדורה בשבת, מכיון שזו הכנה משבת לחול, וגם שהעצים הינם "מוקצה"^[38].

שבתות בחודש אב

הכנות בשבת "חזון"

• הנזכר במהלך שבת "חזון" שלא הכין בגדים למשך השבוע – לא ילבש חולצה מכובסת שעה אחת ויפשטנה כדי ללובשה אחר שבת, דא"כ נמצא הוא מכין משבת לצורך חול.

כיצד יעשה? יחליף את בגדיו בשבת וילבש בגדים אחרים ואת הבגדים הראשונים שלבש, ילבש במהלך השבוע. אמנם, כל זאת ניתן לעשות רק בחולצה לבנה וכדו' ובגדי שבת שיכול ללבשם גם ביום חול, אבל לא בבגד שניכר בו שהוא של חול, מכיון שאם עושה כן בבגד שניכר בו שהוא של יום חול, הרי הוא מוכיח בזה שמכין משבת לחול[39].

הכנת ספרי הקינות

• מאחר ואסור להכין משבת לחול, יש נוהגים להקדים ולהביא מערב שבת לבית הכנסת את ספר הקינות ונעלי גומי של תשעה באב. באים לבית הכנסת לפני צאת שבת עם נעלי עור, ואחר בין השמשות לפני שהחזן אומר: "ברכו" הם אומרים: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" וחולצים ומחליפים לנעלי תשעה באב[40].

זמן תפילת ערבית במוצ"ש

• המנהג הטוב להכריז עוד מערב שבת שזמן תפילת ערבית במוצאי שבת יהיה כעשר דקות אחרי זמן צאת הכוכבים הרשום בלוח. ובמוצאי שבת ימתינו המתפללים בביתם עד שלושים או ארבעים דקות אחרי השקיעה ויאמרו: "ברוך המבדיל בין קודש לחול", יחלצו את נעלי העור וינעלו נעלי גומי, ויחליפו בגדי שבת וילבשו את הבגדים שלבשו ביום שישי, וילכו לבית הכנסת עם ספר של "חמש תעניות"-קינות[41].

הבאת ספר הקינות

• מי ששכח ולא לקח את ספר הקינות לבית הכנסת בערב שבת, יש אוסרים להביא לביהכנ"ס את ספר הקינות לפני צאת השבת משום הכנה משבת לחול, ויש מתירים. ואם הוא מתכוין לעיין בו בשבת – לדעת כולם מותר, וכמובן בתנאי שיש עירוב כשר במקום[42].

בליעת כדורי קלי צום

• חל ט' באב במוצאי שבת "חזון" ואדם רוצה לקחת כדורים להקלה על הצום בשבת, אם יש בהם טעם טוב – מותר לקחתם מפני שנהנה בהם גם כעת, אך אם יש בהם טעם מריר – אסור לקחתם בשבת, מכיון שמכין משבת לחול.

פורים במוצאי שבת

הכנת המגילה 

• כשפורים חל במוצאי שבת – יש להביא את המגילה לבית הכנסת מיום שישי, כיון שאין להביאה לבית הכנסת בשבת, משני טעמים: א. משום מוקצה. ב. משום הכנה משבת לחול. אמנם אם מביא מגילה עם פרושים ומעיין בהם מעט לפי צאת השבת – מותר. וטוב לאחר מעט את זמן תפילת ערבית במוצאי שבת זו[43].

זמן תפילת ערבית

• אין להלביש את הילדים תחפושות וכו' לקריאת המגילה לפני צאת השבת ואמירת "ברוך המבדיל בין קודש לחול", מכיון שיש בזה הכנה משבת לחול. וראוי לקבוע את זמן תפילת ערבית כחצי שעה אחרי צאת השבת, שיהיה מספיק זמן להכין את הילדים אחרי צאת השבת.

[1] ראה שו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'), וז"ל: "מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול; אבל לאחר סעודה שלישית – אין מדיחין; וכלי שתייה – מדיחין כל היום, שכל היום ראוי לשתייה".

[2] חיי אדם (כלל מ"ד סעי' כ"ד), בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' י"ג), וז"ל: "אין מקפלין כלים בשבת אלא אם כן מקפלם לצורך השבת, דהיינו שירצה ללבשם אחר הקפול בו ביום".

[3] חיי אדם (כלל מ"ד סעי' כ"ד), בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' י"ג), וראה בהרחבה במה שכתבנו לעיל (במאמר מרדכי ח"ג פרק ס' קיפול בגדים וחפצים בשבת סעי' א'-ד').

[4] כתב השו"ע (סי' ש"ב סעי' ג'), וז"ל: "ויש מי שאומר דלקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון – מותר בכל ענין, ונראין דבריו", היינו, שאם אינו מקפל לפי צורת הקמטים והפסים שעשו לפני כן – אין צריך את כל התנאים שהזכיר קודם, שאין כאן תיקון כלל של הבגד, אלא שנחלקו הפוסקים אם יהא מותר באופן זה שאינו כסדר קיפולו הראשון לקפל אף שלא לצורך שבת.

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' י"ג), וז"ל: "בד"א בהיכא שהוא מקפלו בדרך קיפולו הראשון, אבל אם מקפלו שלא כדרך קיפולו הראשון – מותר בכל גוונא, בין בשני בני אדם, בין על השלחן, בין מכובסים, בין צבועים, בין אם יש לו אחר מקופל, דכל שהוא אינו מקפלו בקיפולו הראשון – אין לקיפול זה קיום ואין כאן תיקון כלי. מיהו גם בזה אינו מותר אלא בהיכא שרוצה ללבשו בו ביום. ואע"ג דהרב אליה רבה ז"ל מתיר גם אם אין דעתו ללבשו בו ביום, נראין בזה דברי הרב חיי אדם כלל מ"ד אות כ"ד, וכמ"ש בזה בסה"ק מקבציאל, והעליתי שם דבטלית של ציצית שמקפלו בשחרית ואין לובשו בו ביום עוד, יש לסמוך על דברי הרב אליה רבא לקפלו שלא כסדר קיפולו, דמשום שהוא טלית של מצוה יש להקל בזה. ויש בני אדם שמקפלין טלית של ציצית כקיפולו הראשון, דסומכין על סברת הכלבו ז"ל, ולא יפה עושין דהא מרן ז"ל וכל הפוסקים לא ניחא להו בזה הסברא, ולכן צריך להזהר בטלית של ציצית לקפלו בשחרית שלא כדרך קיפולו", עכ"ל. ועיין למשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק י"ח) ובשער הציון (שם ס"ק כ') ובכה"ח (שם ס"ק ל'-ל"ב), וראה בהרחבה במה שכתבנו לעיל (מאמר מרדכי ח"ג פרק ס' קיפול בגדים וחפצים בשבת סעי' ז'). היינו, הבא"ח מוחה על המקילים לקפל בגדים בשבת הנסמכים על שיטת הכל בו (סי' ל"א), שהרי כבר הכריע השו"ע לחומרא שגם כיום שייך איסור קיפול בגדים, ומכריע לחומרא כהחיי אדם שאין לקפל לצורך חול בכל גוונא, ומ"מ בטלית של מצוה כתב שיש להקל כהאליה רבה לקפל שלא כדרך קיפולו אפילו שילבש את הטלית ביום חול.

ולכך בטלית של בית כנסת שבמנחה ישתמשו בה – מותר לקפל אותה בתנאים שהוזכרו לעיל, אבל טלית שלא משתמשים בה באותה שבת, מהדין צריכים להשאיר אותה כמות שהיא אלא שיש להקל לקפלה שלא כדרך קיפולה. וע"ע בדברי פתח הדביר (סי' ש"ב ס"ק ה') בדעת מרן, כה"ח (שם ס"ק ל"א-ל"ב).

ולפי"ז בשאר בגדים (שאינם של מצוה), כגון: חליפה, מכנס וחולצה וכיו"ב – אין לו היתר לקפלם אא"כ יתקיימו כל התנאים דלעיל (ובד"כ אין זה שייך כי זה לא חדש, וזה לא לבן, ואולי יש לו מה להחליף), ואף אם ירצה לקפל שלא כדרך הקיפול הראשון, אם לא צריך לבגד לשבת עצמה אסור משום הכנה משבת לחול (וכ"ש אשה שכיבסה בגדים בחמישי שישי ורוצה לקפלם בשבת). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ט).

יש להעיר שאסור להניח טלית בביזיון, ולכן הרוצה להחמיר על עצמו ולא לקפל אפילו את טליתו כלל בשבת, יקפלה היטב במוצאי השבת, ואם לא עשה כן ינער אותה לפני לבישתו בבוקר יום הבא (ראה בבא"ח ש"ר פרשת נח, סעיף ט"ז). וגם בשבת, לא יניחנה בביזיון.

[5] כתב המשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק י"ט) בשם המג"א, ז"ל: "מציעין את המטות מלילי שבת לשבת, ולכתחלה טוב יותר שיציע מע"ש, אבל אין מציעין משבת למוצאי שבת. ומ"מ אם המטה עומדת בביתו, והוא דבר מגונה ובזיון לשבת שיעמוד כך – מותר להציע, דמקרי צורך שבת". ועוד כתב (סי' תרס"ז ס"ק ו'), וז"ל: "והסכימו האחרונים דדוקא לסדרן (דהיינו להניח הטבלא על הרגלים) – אסור, אבל להביאן מהסוכה לבית – מותר. ואם צריך אותם לצורך היום, וכן אם צריך לסדר אותם שלא יהא נראה הבית כחורבה – מותר לסדר אותם". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ב'). ולכן כיון שנעים לאדם להיות בבית מסודר, וכן נכנסים אורחים, והוא מתבייש בבית לא מסודר, זהו צורך שבת, ומותר. וע"ע כה"ח (סי' ש"ב ס"ק כ"ג).

[6] ראה בהערה הקודמת.

[7] נחלקו הפוסקים בדין הדחת כלים בשבת, האם האיסור להדיח את הכלים בשבת הוא מפני שכלי מלוכלך לא נקרא כלי וכשמדיח אותו הרי הוא כמתקן כלי, או שמא האיסור הוא משום הכנה משבת לחול וכדלקמן.

הגמ' (שבת קי"ח ע"א) דנה בעניין הדחת כלים בשבת שאינה מותרת אלא לצורך השבת בלבד ולא לצורך החול, ומביאה ברייתא: "ת"ר: קערות שאכל בהן ערבית – מדיחן לאכול בהן שחרית. שחרית – מדיחן לאכול בהן בצהרים. בצהרים – מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך – שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיטוניות וצלוחיות – מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה".

וביאר רש"י (שם ד"ה "שוב"): "דאין הדחה זו אלא לחול". כלומר שכל עוד הוא מדיח כלים על מנת להשתמש בהם בשבת – מותר, שכן הוא מכין לשבת עצמה. אבל לצורך החול, כגון אם מדיח את הכלים אחרי סעודה שלישית ששוב לא יאכל בהם בשבת זו – אסור להדיח, כיון שמכין לחול.

והרמב"ם (הל' שבת פכ"ג ה"ז) כתב בעניין הדחת הכלים: "ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת. אבל כלי שתיה, כגון: כוסות וקיתונות – מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתיה…", היינו, שהאיסור הוא מפני שהכלי המלוכלך לא ראוי לשימוש, ועל ידי שמדיח אותו הוא מתקן אותו ועושה אותו ראוי לשימוש חוזר. וכותב עליו הראב"ד (שם): "א"א: כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול". הרי לנו מחלוקת יסודית אם זה משום דהוי כמתקן מנא, או מפני שטורח ומכין משבת לחול.

ומיהו הרב המגיד כתב שאין מחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד אלא שניהם לדבר אחד כיוונו, וכוונת הרמב"ם היא: "שתיקון זה אינו אסור אלא מפני שהוא לצורך חול". גם במגדל עוז (שם ד"ה ואני אומר) מסביר שכוונת הרמב"ם היא משום שמתקן כלי משבת לחול, וכך כותב: "ומה לי 'כמתקן משבת לחול' שבמשמעות לשון ר"מ ז"ל, ומה לי 'טורח משבת לחול' שמפרש הראב"ד, שניהם לדעת אחת נתכוונו". ועיין לרדב"ז (שו"ת ח"ה א' תק"ג) שכתב כי הראב"ד בא לפרש את דברי הרמב"ם, ומדויק בלשון הרמב"ם שלא כתב: "מתקן כלי" אלא סתם: כמתקן.

והשו"ע (סימן שכ"ג סעי' ו') פסק: "מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול; אבל לאחר סעודה שלישית – אין מדיחין; וכלי שתייה – מדיחין כל היום, שכל היום ראוי לשתייה".

ובדין שימוש בסבון בשטיפת הכלים עיין לעיל מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ז סעי' י"א-י"ב ובהערות שם).

[8] ראה לעיל הערה 5.

[9] ראה במשנ"ב (סי' שכ"ג ס"ק כ"ח) וכה"ח (שם ס"ק מ"א-מ"ג) שכתבו, שאם יודע שלא יצטרך עוד לכלים – אסור להדיחן משום טורח. ומאידך כתב המשנ"ב (סי' שכ"ג ס"ק כ"ו): "מדיחים – אפילו עשר כוסות וא"צ אלא לאחת – רשאי להדיח כולן, דהואיל וראוי לו כל אחת – הותרו כולן". וכך כתב גם כה"ח (שם ס"ק מ'): "מדיחים כלים לצורך היום וכו' – ואפילו עשרה כוסות שאם יצטרך לאחד – שותה. והוא הדין שמציעים עשרה מיטות וכו', ומשמע דאפילו יודע שלא יצטרך לכולם – מ"מ מותר להדיח כל העשרה כיון דעכ"פ כל אחד ואחד ראוי לו", עכ"ל. וביאור הדברים: שכאשר יש לפניו צלחות רבות שלא רחוצות וצריך מהם שתיים, כיוון שכל אחת ואחת ראויה לו – מותר לו להדיח את כולן. אבל כאשר יודע שבסוג זה של כלים אין לו צורך בהם יותר בשבת, אזי כל אותן כלים אינו ראויים לו ואסור להדיחם. וממילא אין סתירה בין שתי ההלכות בכה"ח וגם במשנ"ב. וע"ע קצות השולחן (סי' קמ"ו הערה ל').

[10] שו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'), ז"ל: "מדיחים כלים לצורך היום, כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול, אבל לאחר סעודה שלישית – אין מדיחין". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ"ב) שאם ישתמש בהם לאחר סעודה שלישית – שרי לרחצם.

[11] שו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו'), ז"ל: "…. וכלי שתייה – מדיחין כל היום, שכל היום ראוי לשתייה", ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ו-כ"ט), וז"ל: "אפילו עשר כוסות וא"צ אלא לאחת – רשאי להדיח כולן, דהואיל וראוי לו כ"א – הותרו כולן. וה"ה שמציעין יו"ד מטות. לצורך היום – היינו אפי' בליל שבת מותר להדיח לצורך מחר או לצורך סעודה ג'. ואם יודע שלא יצטרך עוד לאלו הכלים – אסור להדיחן משום טורח, ולהיפך אם יודע שיצטרך להן, כגון שרוצה לאכול עוד פ"א אפילו לאחר סעודה ג' – ג"כ מותר. ואם ברור לו שלא ישתה עוד שוב – אסור להדיח הכוס". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ט-מ"ג), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן פ"ט) חילוקי דינים בזה. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ד').

[12] ראה הערה ג'.

[13] ולכן המזמין לביתו בליל שבת עשרים אורחים, וצריך להשתמש לכל אורח בסט מלא של ארבע צלחות, הרי שמונים צלחות רק לאכילה, ועוד כלי הגשה וסכו"ם וכל השאר. ובשבת בבוקר מארח זה לא יהיה בביתו אלא מתארח לסעודת שחרית עד הערב בבית אחר, כך שלא יצטרך כלל כלים לשבת זו – ודאי שאסור להדיח את הכלים בליל שבת או ביום שבת בבוקר שאין לו בהם צורך לשבת זו, ואין זה אלא מכין משבת לחול. אולם אם המארח הנ"ל שיש לו בליל שבת שמונים צלחות להדיח, ולמחרת ביום שבת אין לו אורחים אלא הוא ואשתו בלבד, ואין צורך בשמונים צלחות וסכו"ם – י"א שאסור להם להדיח את כל הצלחות, אלא רק צלחות שהם צריכים לאותה שבת ולא יותר. וי"א שאין להגבילם אלא ירחצו את כל הצלחות, ולמחר יבחרו מהם מה להשתמש. ועיין כה"ח (סי' שכ"ג ס"ק ט"ל-מ'), ואפשר שתלוי במחלוקת בין הרמב"ם להראב"ד בטעם איסור הדחת כלים שלא לצורך. ולמעשה, מותר לשטוף את כל הכלים מצד אי הנוחות שהכיור אינו נקי, ואח"כ יבחרו את הכלים שבהם הוא חפץ להשתמש.

[14] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ד'). וע"ע לעיל הערות ג' וי"א.

[15] ראה כה"ח (סי' ש"ח ס"ק ר"ב), וז"ל: "וכתב (שם) הנודע ביהודה דאם בלאו הכי צריך ליטול ידיו – פשיטא דיכול להערים וליטול על הבשר, וכן כתב עיקרי הד"ט חלק יו"ד סי' ז' אות ט'. גם יכול לטלטלו כלאחר יד ולשומו במקום הגשמים או לדחפו ברגלים או בדרך אחר על ידי שינוי תוך כלי של מים. עיקרי הד"ט שם. מיהו בשר שנמלח בערב שבת ונשכח במלחו ונזכר בשבת – אסור להדיחו אפילו על ידי עכו"ם, דהוי ליה כדיעבד ומותר למוצאי שבת. לחם הפנים על יו"ד סי' ע' אות י"ז, בית לחם יהודה שם אות ח"י. ועיין בשלחן ערוך שם סעי' ה', ודו"ק". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ה').

[16] עיין לעיל סעי' ט"ו. והכלל שכל שמשאיר את המצב הקיים ורק מונע שלא יתקלקל יותר – אין בזה משום מכין, ולכן מותר להניח סירים מלוכלכים במים בלבד, וידיחם במוצאי שבת, אך להדיח את הכלי בשבת – אסור מפני שהדחתו מהווה הכנה שמשנה את המצב הקיים בכלי. וכן סיר שנשרף האוכל ונדבק בו חזק, ורוצה לשרותו במים בכדי שיתרכך עד למוצאי שבת – יש לאסור לעשות בכוונת תחילה מפני שמשנה את המצב הקיים, וזה בכלל מכין. ועוד עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). ואם כן להרמב"ם אין בזה משום מתקן כי נשאר באותו מצב, ואין איסור מכין, רק כשיש שינוי במצב הכלי. וגם לפי הראב"ד שאין טירחה זו אלא לחול, כיון שלא נעשה שינוי בחפץ, אפשר שלא גזרו חז"ל, עיי"ש. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ו').

[17] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט).

[18] עיין ביאור הלכה (סימן ש"ח ד"ה "קרדום לחתוך") שכתב, וז"ל: "ודע דכתב הפמ"ג והעתקתיו במ"ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור, הוא ג"כ בכלל כלי שמלאכתו לאיסור. והביא ראיה מרשב"א לענין קדירה, עי"ש. ולענ"ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור, ורק לפעמים משתמש בה להיתר, ולענין זה יש ראיה מקדירה, דמשמע מרשב"א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל, אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם, ורק שלאיסור משתמשין בה יותר, מנלן דמקצה דעתיה מניה, דהלא עשויה למלאכת היתר ג"כ, וצ"ע", עכ"ל. וברור דמיירי באופן שאין חשש שנדלקת נורה וכיו"ב בפתיחת הדלת.

[19] עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ז'), והסיבה שלגביו המדיח מוקצה, כיון שאין לו בו תשמיש בשבת.

[20] אמנם להכניס למקרר – מותר, מפני שזה כמו איחסון בארון, אך המקפיא נועד לשמור ליום אחר בדווקא, שהרי אין הדרך לאכול אוכל קפוא.

[21] עיין לעיל סעי' ו' ובמקורות שם.

[22] בדין צחצוח שיניים עיין במאמר מרדכי שבת (ח"ד) בהרחבה (פרק פ"ז סעי' י"ד-י"ז ושם פרק פ"ט סעי' כ"ב ואילך).

[23] ועיין בשו"ע (סי' ש"מ סע' ה'), ז"ל: מותר לרשום בצפורן על הספר, כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים", וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' נ' אות י').

[24] וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פ"י סעי' ס"ט). וראה עוד להלן.

[25] ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' א'), ז"ל: "'ודבר דבר' (ישעיה נ"ח, י"ג) – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות". ובמשנ"ב (שם ס"ק א'), ז"ל: "ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן", וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' א'), וכאן עצם השינה מותרת בשבת, ומ"מ אסור לו לומר בפיו שישן בשביל מוצ"ש, וכך כתב המג"א (סי' ר"צ) בשם ספר חסידים (סי' רס"ו), והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ד'), וז"ל: "אבל לא יאמר: נלך ונישן כדי שנוכל לעשות מלאכתנו במו"ש, שמראה בזה שנח וישן בשביל ימות החול". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ז'), בא"ח (ש"ר, פרשת צו הל' ער"פ שחל להיות בשבת סעי' ז'), וכ"כ באליה רבה (סי' ש"ז ס"ק א'). וראה פרי מגדים (משב"ז סי' ר"צ). וראה עוד לקמן בהערה ל"ג.

[26] באופני היתר טלטול סכין במילה לאחר המילה ראה בהרחבה בפרק ק"ט  בדיני ברית מילה בשבת.

[27] מג"א (סי' תרס"ז ס"ק ג'), וז"ל: "וגם במהרי"ל אוסר לחפש הס"ת משבת לי"ט משום הכנה". ועיין חיי אדם (כלל קנ"ג ס"ק ו').

[28] בא"ח (ש"ש פרשת תולדות סעי' ט"ז), כה"ח (סי' קל"ד ס"ק י"ג).

[29] ראה משנ"ב (סי' תרס"ז ס"ק ה').

[30] למנהג הספרדים בחורף אומרים בברכת השנים: "ברך עלינו", ובקיץ: "ברכנו", ואדם שטעה – צריך לחזור. אמנם, אם יש לו ספק ואינו יודע מה אמר בין בקיץ בין בחורף – עד שלושים יום מן הפסח חזקה שהזכיר "ברך עלינו", וכן להיפך עד שלושים יום אחרי ז' במר חשון חזקה שהזכיר "ברכנו". אמנם, אם מליל ז' במר חשון אמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל – ברך עלינו" או ממוצאי יום טוב ראשון של פסח אמר תשעים פעם: "רופא חולי עמו ישראל – ברכנו" ואחר כך הסתפק – אינו חוזר. וע"ע שו"ע (סי' קי"ז). מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק נ"ו סעיף כ')

[31] כתב מרן הבן איש חי (ש"ר פרשת צו הלכות ערב פסח שחל בשבת סעי' ז') בעניין זה: "סידור השולחן לצורך הלילה – לא יעשה אלא אחר חשכה, דאין שבת מכין ליום טוב (ביצה ב' ע"ב). אך כיון שעבר בין השמשות, שהוא אחר קריאת המוגרב בשבעה דקים – מותר להכין לצורך הלילה". וע"ע בדינים אלו במאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י' סעי' ס"ח).

[32] וכן אם רוצה לבשל לסעודות שבת שחל בערב פסח, מאכלים שהם חמץ גמור, כגון: 'קובה' וכדומה, מתעוררת בעיה אודות החמץ שבישל שנדבק בסיר במשך הבישול, ולא יוכל להדיח את הכלי שלא צריך אותו לשבת זו, ואין לו אפשרות לבערו יותר. ולכך מרן כותב בשו"ע (הלכות פסח סי' תמ"ד סעי' ג'): "אין מבשלין לשבת זה דיסה וכיוצא בזה, ואין עושין בו פת הצנומה בקערה". ועוד כתב מרן (שם סעי' ד'): "אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, ינער המפה שאכלו בה, ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ". כלומר, שאם נשאר בצלחת שיריים של חמץ – לא יוכל להדיח את הכלי, שמכיון שלא ישתמש בו עוד בשבת, נמצא שמכין משבת לחול, על כן רק יקנח היטב באצבעו – משמע לכאורה שאין אפשרות להדיח. אמנם הרמ"א (שם סעיף ג') כתב: "ואם עבר ובישל והמאכל דבוק בקדרה ואי אפשר לקנחו – יש להדיחו מעט להעביר החמץ". ולכאורה יש לתמוה: כיצד מותר להדיחו אפילו מעט, הרי כל הדחה זו היא לצורך חול עד אחרי פסח? וכתב המג"א (שם ס"ק ה'): "הכא מותר כדי להעביר את החמץ".

ובודאי שהטוב ביותר לעשות הוא לבשל לשבת זו אוכל כשר לפסח, וישתמש בכלים חד פעמיים בסעודות, ואחר כך יזרוק את כל הכלים, ובכך יוציא עצמו מענין של ביטול חמץ ושל הדחת סירים וכד'.

רבנו זלמן כותב בשולחן ערוך שלו (שם סעי' ח'), וז"ל: "שהרי הדחה זו אינה לצורך שבת ואסור להדיח כלים שלא לצורך שבת כמו שנתבאר בסי' שכ"ג" (ולכך לכתחילה לא יבשל חמץ שידבק בסיר). ואח"כ ביאר את ההבדל בין הצלחות שפסק מרן שם סעי' ד' שיקנח באצבע, כי שם אפשר לנקות ע"י קינוח באצבע בלבד, אבל בסיר שנדבק בו חמץ "שא"א לקנחם היטב שלא ישאר בהם מאומה – מותר להדיחם בשבת כיון שיש בהדחה זו צורך מצוה להעביר החמץ מהכלי כדי לבערו". והוסיף, שאם אפשר לקנחם היטב – "אסור להדיחם בשבת".
ולמדנו מכאן שאע"פ שאין להדיח כלים שאין בהם צורך שימוש בשבת, אם מדיחם לבער את החמץ – מותר, כי זה "צורך מצוה" לצורך השבת עצמה, דהיינו, שאח"כ אם יגיע זמן הביעור יעבור על "בל יראה", וע"כ זה נקרא צורך מצוה.

[33] מעיקר הדין – יכול לשטוף את המברשת, לבער ממנה את פירורי החמץ ולהסתמך על מה שכתב ברמ"א (סי' תמ"ד סעי' ג') שאם בישל בסיר של חמץ ואינו יכול לקנח את החמץ בידיו – מותר להדיחו מעט בכדי שיצא החמץ משום צורך מצוה.

[34] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י' סעי' ע"א-ע"ב). וע"ע משנ"ב (סי' תרס"ז ס"ק ה').

[35] ראה בהרחבה לעיל מאמר מרדכי (ח"ד פרק ע"ז: "מוקצה מחמת גופו", סעי' נ"ח).

[36] כתב המג"א (סי' תמ"ו ס"ק ג') שחמץ משעה חמישית הוא מוקצה בשבת שחל בו ערב פסח, ולכן לא יוכל להרים אותו, אלא כופה עליו כלי. וכמו שמצינו לגבי מי שמוצא חמץ בביתו ביו"ט שצריך לכפות עליו את הכלי שהוא מוקצה, שכן אין לו בו שום צורך בהרמתו (וכמ"ש בשו"ע סי' תמ"ד סעי' ה'; שם סי' תמ"ו סעי' א'). וכתבו על כך התוס' (פסחים ו' ע"א ד"ה "כופה"): "אי נמי הכא שרי משום דילמא אתי למיכליה", כלומר שמותר בשבת לקחת כלי ולכפות אותו על החמץ, אף על פי שיש בזה איסור מדרבנן, למ"ד שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, שהוא מאיסורי המוקצה בשבת וביום טוב. וע"ע שו"ע (סי' ש"י סעי' ו').

[37] שו"ע (סי' ש"ז סעי' א'), ז"ל: "ודבר דבר (ישעיה נח, יג) – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול; הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות". ובמשנ"ב (שם ס"ק א'), ז"ל: "ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. יש שכתבו דאפילו דבר מצוה כגון כתיבת ס"ת וכה"ג אסור לומר: אעשה למחר, אבל בא"ר וכן במאמר מרדכי וברכי יוסף חולקים עליהם וסוברים דכל לדבר מצוה – שרי. ומ"מ נכון לכתחלה להחמיר כשאין צורך לזה בדבורו היום". ובבא"ח (וישלח ש"ש סעי' א'), ז"ל: "כתוב גבי שבת: 'וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר', ודרשו חז"ל שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול. ולא מבעיא לומר לחבירו לעשות לו עסק פלוני דאסור בזה, משום דאמירה מועלת לעשיה, דעל ידי אמירתו אז חברו עושה העסק למחר, אלא אפילו אמירה ודבור שאין בהם תועלת, כגון שמדבר על עצמו ואומר: דבר פלוני אעשה למחר, דאף אם לא יאמר בפיו הנה הוא עושה למחר אותו דבר, אפילו הכי אסור כל שאומר על עשיית דבר שאסור לעשותו בשבת, ואפילו אם זה המעשה אינה מלאכה דאוריתא, אלא אסורה מדברי סופרים, גם כן אסור לומר בשבת לעשותה למחר. ואם הוא דבר מצוה, כגון שאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ספר תורה או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה, יש מתירים משום דחפצי שמים הם, ויש אוסרים דסבירא להו לא אמרו חפצי שמים מותרים לדבר בהם בשבת, אלא דוקא אם יש צורך למצוה באותו דבור, אבל לומר: למחר אכתוב תפילין ומזוזה, אין צורך באותו דיבור, דבין אם אמר בין אם לא אמר, הנה הוא עושה המצוה למחר, וצריך לחוש לדברי האוסרין".

[38] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ'), ז"ל: "חריות (פי' ענפים) של דקל שקצצם לשריפה, מוקצים הם ואסור לטלטלם".

[39] כך נשאל הבא"ח בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ד סי' כ"ט) בענין בני אדם המוכרחים להחליף את חולצתם אחר ג' ימים מרוב הזיעה, שטבעם להיות להם זיעה הרבה – אם מותר להם להחליף בשבוע שחל בו ט"ב?

וענה על כך: "ודאי שגם אלו אין להתיר להם להחליף, אך יש להם תקנה שילבשו קודם שבת זו כתונת המכובס שתים ושלוש שעות כדי שתקבל מקצת זיעת הגוף,  ויפשטוה אחר כך, ויצניעוה לשבת זו ללובשה בתוך שבוע זה ביום שירצו, ואע"פ שהיא עודנה נקיה מ"מ כיון שלבשו אותה אינה נחשבת מכובסת חדשה…מיהו אם לא לבשו אותה קודם השבת, ונזכרו ביום שבת חזון – אסור ללבוש הכתונת הזאת ביום שבת עצמו שתים ושלוש שעות ולפשוט אותה להצניעה לימות החול כנזכר, שנראה כמכין משבת לחול… והתקנה לזה: שאין הכי נמי, יחליף בשבת הכתונת שלו וילבש כתונת מכובסת ותשאר עליו זו הכתונת כל השבת וגם בימי החול, ואז בתוך השבוע יחליף זו וילבוש אותה הכתונת שלבש בתחילת השבת ופשט אותה בשבת כי זו עודנה נקיה" וכו', ע"כ.

וכל זה בחולצה לבנה שלובש בשבת, אבל אם עושה תקנה זו בחולצה של יום חול (שהיא בצבעים אחרים) – הרי שמוכיח בזה שמכין משבת לחול, ואסור בכל אופן. (ועיין בזה במאמר מרדכי (שבת ח"א פרק ט' הערה פ"ב)).  וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' פ"ג).

[40] עיין שו"ע (סי' תקנ"ג סעי' ב') ומשנ"ב שם (ס"ק ה'-ו').

[41] עיין שו"ע ורמ"א (סי' תקנ"ג סעי' ב') ואחרונים. וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק כ"ח סעי' ט').

[42] עיין מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק כ"ח סעי' ט').

[43] עי' כה"ח (סי' ש"ח ס"ק מ"ח).