פרק קכ"ב – הנאה ממעשה שבת ודינים הנוגעים לחילול שבת

הקדמה

כל מלאכה או מעשה שאסור לעשותו בשבת, אם טעה או עבר ועשאו – קנסו חכמים ואסרו להנות מאותו מעשה. וז"ל הגמרא (כתובות ל"ד ע"א): "דריש רבי חייא אפיתחא דבי נשיאה (דרש רבי חייא בפתחו של בית הנשיא): 'ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם' – מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה", דהיינו דסבירא ליה שהאיסור הוא מן התורה. ומוסיפה הגמרא שנחלקו בזה רב אחא ורבינא. חד אמר שאיסורו מן התורה וחד אמר שאיסורו מדרבנן, שכתוב: "קודש היא לכם" – היא קודש ואין מעשיה קודש. וכדבריו פוסק הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ו' הלכה כ"ג), וז"ל: "ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון אסור לו להנות מאותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל – מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד, שנאמר: 'ושמרתם את השבת כי קודש היא' – היא קודש ואין מעשיה קודש".

ומ"מ חומרת הקנס משתנה לפי חומרת האיסור, ואינו דומה עובר איסור מן התורה לעובר איסור מדרבנן או דבר שמצוי במחלוקת הפוסקים. ואינו דומה עובר במזיד לעובר בשוגג, ויתבארו הפרטים לקמן.

  הנאה מאיסור תורה

• תבשיל שבישלו אותו בשבת[1], וכן חפץ וכל דבר שנעשה באיסור דאורייתא[2] בשבת – נאסרו בהנאה[3]. יחד עם זאת גדרי איסור ההנאה משתנים על פי הנסיבות, כפי שיתבאר לקמן [לגבי איסור דרבנן ראה להלן סעי' ו'].

הנאה המעשה מזיד או בשוגג

• שתי נקודות קובעות את דינו של התבשיל שנתבשל בשבת (וה"ה לדבר שנעשה בו איסור דאורייתא בשבת): א. האם המבשל, או העושה שאר מלאכות האסורות, עשה זאת במזיד או בשוגג. ב. כאשר נעשה האיסור במזיד, יש חילוק בין הדין לגבי המבשל עצמו לבין הדין לגבי אנשים אחרים כדלקמן.

הנאה ממבשל במזיד

• בישל אדם תבשיל במזיד בשבת – נאסר התבשיל עליו בהנאה לעולם, ולאחרים – נאסר התבשיל בהנאה בשבת עצמה, ובמוצאי שבת – מותר להם לאוכלו מיד (ואין צורך להמתין בכדי שיעשו).

הנאה לב"ב

• בישל אדם תבשיל במזיד בשבת [ונאסר התבשיל עליו לעולם, כפי שהתבאר לעיל] – נאסר התבשיל גם על בני ביתו, לעולם[4].

הנאה לאחרים שאינם ב"ב

• נחלקו האחרונים בדין הנאה ממעשה איסור שעשה אדם עבור אחרים שאינם בני ביתו. יש אחרונים שכתבו שכאשר נעשה איסור במזיד עבור אחרים שאינם בני ביתו – נאסר הדבר בהנאה לעולם גם להם אפילו שאינם בני ביתו. ויש אחרונים שמתירים הנאה במוצאי שבת מיד[5]. ולהלכה, מעיקר הדין אנו נוקטים כמותם להקל אם נעשתה המלאכה באקראי[6], ואעפ"כ במקום שברור שנעשה איסור בדבר – ראוי להימנע מהנאה ממנו.
• מלאכה שנעשית בשבת עבור רבים בקביעות – יש לאסור להנות ממנה, משום "לפני עור לא תתן מכשול" ומשום "מסייע בידי עוברי עבירה"[7] [וראה להלן סעיף ל"ב לגבי מסעדה שבישלה בשבת אוכל כשר].

הנאה ממבשל בשוגג

• בישל אדם תבשיל בשוגג בשבת (וה"ה לשאר דברים שנעשו בהם איסור דאורייתא בשבת) – נאסר התבשיל עליו וכן על אחרים בהנאה בשבת עצמה, ובמוצאי שבת – מותר מיד, לו ולאחרים.

והטעם שקנסו חכמים איסור הנאה אף כשהאיסור נעשה בשוגג – שמא יזיד אדם ויבשל בשבת ויאמר: שוגג הייתי[8].

אמנם יש מקילים ומתירים ליהנות ממנו בשבת עצמה[9], בין לעובר האיסור ובין לאחרים.

והלכה כדעה ראשונה,  מיהו במקום צורך גדול יש לשאול שאלת חכם[10]. ואם נעשה רק איסור דרבנן בשוגג – יש מקום להקל במקום הצורך[11].

גדר שוגג

• שוגג הוא אחד משלושה:
• שגג בדין[12] – טעה וחשב שכך הדין.
• שכח – שכח ששבת היום, או שכח שמלאכה זו אסורה[13].
• הורה לו חכם לנהוג כך, בטעות[14].

קנס שאינו ניכר

• עבר אדם איסור דאורייתא בשוגג – קנסו חכמים ואסרו ליהנות מן המעשה בשבת והתירו במוצאי שבת, כפי שהתבאר לעיל. אמנם, כאשר אין הקנס ניכר, כלומר כאשר אין אפשרות ליהנות מן האיסור בשבת כגון זורע בשבת – נאסר הדבר כדין מזיד[15] (ראה לקמן סעי' י"ב-י"ג).

הנאה בחול ממעשה שבת

• הנהנה מחילול שבת דומה לאותו אדם שנשרף ביתו והתחיל לבכות. עבר שם אחד ואמר לו: למה אתה בוכה? לפחות תדליק סיגריה מהאש ותהנה ממנה. הלך אותו אדם והדליק סיגריה מהאש שמכלה את ביתו.

דוגמאות

הוצאת גרעין מסלט

• המוציא גרעין של לימון מתוך סלט – עובר על איסור בורר מדאורייתא. עשה זאת במזיד – אסור לו ליהנות מן הסלט לעולם [מכל הסלט ולא רק מהסביבה הקרובה לאותו הגרעין], ולאחרים – אסור בשבת ומותר במוצאי שבת מיד. עשה בשוגג – אסור לו ולאחרים ליהנות ממנו בשבת, ובמוצאי שבת – מותר לו ולאחרים מיד.

כיבוס בגד

• אדם שניקה במים כתם שהיה בבגדו בשבת, במזיד – אסור לו ליהנות מן הבגד לעולם, ולאחרים – אסור בשבת ומותר במוצאי שבת מיד. עשה בשוגג – אסור לו ולאחרים ליהנות ממנו בשבת, ובמוצאי שבת – מותר לו ולאחרים מיד.

נטיעה וזריעה בשוגג

• אדם שזרע או נטע באדמה בשבת אפילו בשוגג – אסור לו ולאחרים ליהנות מן הזריעה/נטיעה לעולם, שהרי גם אם היה רוצה ליהנות ממנה בשבת לא היה יכול, כיון שאין הזריעה/נטיעה נותנת פירות מיד. ועל כן, אין הקנס ניכר אם נאסור עליו רק בשבת. ומשום כך, במקרה כזה יש לעקור את הנטיעה[16] (וראה להלן סעי' כ"ז אם מותר לו לחזור ולנוטעה).

מלאכה ללא שינוי בגוף הדבר

• יש אומרים שאיסורי הנאה שקנסו חכמים [כפי שהתבאר לעיל] מתייחסים רק כאשר ניכר בגוף החפץ השינוי שגרמה הפעולה האסורה [כגון: בישול שעושה שינוי בגוף המאכל], אך כאשר לא נעשה שום שינוי בדבר בו נעשתה המלאכה [כגון טלטול חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד או טלטול ד' אמות ברשות הרבים] – לא קנסו חכמים ומותר ליהנות ממנו גם בשבת עצמה, אפילו אם נעשה האיסור במזיד.

להלכה, אם נעשתה המלאכה במזיד – אין להתיר, ואם נעשתה בשוגג – לכתחילה יש להחמיר ולאסור הנאה [כפי שהתבאר לעיל] גם בדבר שלא ניכר שנעשתה בו מלאכה, ובמקום הצורך – ניתן להקל[17].

• הביאו בשבת באיסור מים או ציוד אחר שדרוש לשבת לחיילים[18] – ניתן להקל ולהתיר הנאה מהם, ובלבד שלא יגרם מכך חילול ה'. ומ"מ אם אמרו להם שאסור להביא, והביאו – אסור להנות מכך.

דבר שהובא באיסור

• ממתקים שהובאו ע"י רכב לחייל בשבת – אסור ליהנות מהם בשבת, בין לחייל שהובא עבורו ובין לחבריו. ובמוצאי שבת, לחייל שהובאו עבורו – אסור ליהנות מהם, ולחייל אחר – מותר מיד[19].
• הביאו סוכריות לבית הכנסת עבור ילדים ברכב בשבת או הביאו אוכל עבור קידוש או סעודה וכדו' – אסור ליהנות מהם[20].

חימום אוכל באיסור

• אדם שחזר בתשובה ומתגורר אצל הוריו אשר אינם מקפידים להיזהר בכל הלכות שבת ומחממים אוכל ע"ג פלטה (לגבי איסור חימום אוכל על פלטה – ראה מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק נ"א), אם האוכל הינו יבש – מותר לו לאוכלו, אך אם מעורב בו נוזל – אסור[21].

הפרשה תרו"מ באיסור

• פירות וירקות שהופרשו מהם תרומות ומעשרות בשבת – ראה מאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ע"ג סעיף ח').

הנאה ממעשה שבת בצילום וצפיה וכדו'

• מלאכה שנעשתה בשבת ואין אפשרות לעשותה במוצאי שבת – אסור ליהנות ממנה גם במוצאי שבת אפילו לאחרים. ועל כן, תמונות או סרט שצולמו באירוע שהתקיים בשבת (כגון הפגנה וכדו') – אסור ליהנות מהם לעולם בין לצלָם ובין לאחרים, שהרי אין אפשרות לצלם את האירוע שוב במוצאי שבת[22].
• אסור להאזין לרדיו או לצפות בטלוויזיה בשבת, בין אם יהודי הדליקם ובין אם גוי הדליקם ואפי' אם נשארו דלוקים מערב שבת, כיון שכל מלאכת השידור נעשית על ידי יהודים באיסורי דאורייתא ואסור ליהנות מכך, ואפילו אם היו כל המלאכות שנעשות שם אסורות מדרבנן – אסור היה ליהנות מכך.

הקלטה בשבת

• תכנית רדיו או טלוויזיה ששודרה בשבת, ורוצה לראותה בימות החול, כגון שמשודרת בשידור חוזר או שהוקלטה – אסור להאזין או לצפות בה בימות החול, כיון שאסור להנות ממלאכת יהודי שעשאה בשבת, ובפרט שהשידור נעשה עבור אחרים, כדי שיהנו ממנו[23]. וכן אסור במוצ"ש לראות את סיכום חדשות השבת.

שמיעת חדשות במוצ"ש

• אסור לשמוע גם במוצאי שבת, חדשות שערכו יהודים בשבת תוך כדי חילול שבת. ואסור ליהנות מהקלטה שהוקלטה בשבת, ובפרט מהקלטה שהוקלטה עבור הרדיו והטלוויזיה באופן שאין אפשרות להקליטה אחר שבת [כגון הפגנה שהתקיימה בשבת וכדו', ראה לעיל סעי' י"ט]. מעבר לכך אסור ליהנות משידורים אלה גם משום שבכך הוא מחזיק בידי עוברי עבירה[24].

פרסום צילום שבת

• אסור להדפיס בעיתון תמונה שצולמה בשבת, בין אם זה עיתון המכונה "דתי" וכדו' ובין אם לא. ואסור ליהנות מתמונה שצולמה בשבת ומתפרסמת בעיתון כנ"ל[25].

הנאה בתבשיל לחולה שיש בו סכנה

• תבשיל שבישלוהו בשבת עבור חולה שיש בו סכנה – אסור לבריא ליהנות ממנו בשבת, ואפי' לחולה שאין בו סכנה אסור ליהנות ממנו בשבת. וכל זאת, משום גזירה שמא המבשל יבשל כמות גדולה יותר עבור הבריא או החולה שאין בו סכנה[26].

הנאה בתבשיל גוי

• תבשיל שבושל על ידי גוי בשבת, עבור חולה שיש בו סכנה – מותר גם לחולה שאין בו סכנה לאכלו בשבת[27], אך לבריא – אסור בשבת[28]. [אם נשאר מן האוכל במוצאי שבת, ראה לעיל פרק ק"ה סעיף מ"ט לענין חולה שאין בו סכנה, ופרק ק"ו סעיף פ"ז לענין חולה שיש בו סכנה].

בריא באכילת תבשיל חולה

• בריא המבקר בבית החולים בשבת – אסור לו לאכול מן המאכלים שבושלו שם אלא אם ידוע לו בוודאות שלא נעשה בהם שום איסור. וכל זאת כיון שבבתי חולים כיום מבשלים ועושים פעולות אחרות באופן שמותר רק לצורך חולים[29].

בעל ויולדת במאכלי בי"ח

• אדם שנמצא עם אשתו היולדת בבית חולים בשבת ועדיין לא ילדה – מותר לה לאכול ממאכלי בית החולים, כיון שהיא בגדר חולה שאין בו סכנה, אך לבעל – אסור אלא אם ברור לו שלא נעשה בהם שום איסור.

הנאה אחר ביטול איסור

• בירר במזיד בשבת באיסור – האוכל נאסר לו לעולם. ואפילו אם יחזור ויערב את האוכל עם הפסולת, נשאר האוכל באיסורו [כיון שאין בעירוב הפסולת פנים חדשות][30].

הנאה בנטיעה שנעקרה

• הנוטע בשבת במזיד, שנתבאר לעיל (סעי' י"ב) שנאסר לעולם, אם עקר לאחר השבת את הנטיעה וחזר ונטעה – מותר לו ליהנות מהנטיעה, כיון שפנים חדשות באו לכאן[31] [בביאור ההבדל בין עקירת נטיעה לדין בורר שעירב שוב את האוכל והפסולת המובא בסעיף הקודם, ראה הערה 30].

הנאת באיסור כיבוס

• המכבס את בגדו בשבת במזיד, שנתבאר לעיל (סעי' י"א) שאסור לו לעולם. כיצד יעשה? יטנפו בחול ויחזור ויכבסו, ויהיה מותר לו להשתמש בו כיון שפנים חדשות באו לכאן[32].

בליעת איסור בכלי בישול בשבת

• כלים שבישל בהם בשבת במזיד – נאסרו הכלים עבור המבשל משום שבלעו תבשיל האסור בהנאה, וצריכים הגעלה^[33].

בליעת איסור בכלי שבושל בו בהיתר

• בשלו מאכל לחולה שיש בו סכנה בהיתר בשבת – לא נאסר הכלי, כיון שהכלי לא בלע מאכל האסור בהנאה[34].

שימוש בכלי שאינו שומ"ת

• אדם שחזר בתשובה ורוצה להשתמש בכלים של הוריו שאינם שומרים שבת אך מקפידים על כשרות המאכלים – מותר לו להשתמש בכליהם[35]. אמנם, אם יכול להחמיר ולהמתין כ"ד שעות (משעת סיום הבישול בשבת באותו כלי) כך שהטעם הבלוע בכלי נפגם – תבוא עליו ברכה.

אכילה במסעדה פתוחה בשבת

• מסעדה הפתוחה בשבת שבישלו בה בשבת באיסור מאכלים כשרים (כגון דגים כשרים) – אסור לקנות במוצאי שבת את המאכלים האלו, כדי לא לסייע בידי עוברי עבירה [ראה לעיל סעי' ה'-ו' ובהערות שם].

נתינת כשרות למסעדה הנ"ל

• אין לתת אישור כשרות למסעדה הפתוחה בשבת, אפילו אם כל המאכלים שמגישים שם כשרים והתבשלו בימות החול, כיון שכלי המסעדה אסורים, הואיל ובישלו בהם בשבת.

דין כלי מסעדה הנ"ל

• אם מסעדה קיבלה תעודת כשרות לששת ימי החול בלבד וביום שבת אין בה השגחה כלל, אפשר במקום הצורך להקל לאכול בה בימות החול רק באופן שיש שם כלים מיוחדים לשימוש בימות חול וכלים אחרים לשבת, ובערב שבת נועלים את כל הכלים של ימות החול במחסן ומחזירים אותם לאחר השבת, אבל אם לא עשו כן – אסור לאכול שם.

עבודה במסעדה הנ"ל

• מותר לעבוד ביום חול במסעדה [או מקום עבודה אחר] שעובדת בשבת.

הנאה מתאורת איסור

• חייל הנמצא באוהל חשוך, וחברו שאינו שומר תורה ומצוות הדליק את האור – אינו חייב לצאת מן האוהל או לעצום את עיניו. ומכל מקום, לא ייהנה מן האור בדבר שלא יכל לעשות ללא האור שהודלק באיסור [כגון: לקרוא ספר לאורו וכדו']^[36].
• הדליק יהודי שאינו שומר מצוות את האור בחדר המדרגות – מותר לעלות ולרדת במדרגות ואין חובה לעצום את העיניים, כיון שגם ללא האור ניתן לעלות ולרדת במדרגות[37].

שמיעת מוזיקת באיסור

• אדם שנמצא בביתו ושומע מוזיקה חזקה מבית שכן ישראל, או שהולך בדרך ושומע מוזיקה – אינו צריך לאטום את אזניו אך צריך לזכור לא לכוון ליהנות מהמוזיקה. ומ"מ אם יש לו אפשרות להימנע משמיעת המוזיקה – ראוי לעשות כן[38].

הנאה מהפעלת הסקה מרכזית

• הודלקה הסקה מרכזית בשבת על ידי שכן שאינו שומר תורה ומצוות – אין האדם חייב לצאת מביתו, אך אסור להתקרב להסקה כדי להתחמם לידה[39].

שימוש במי ברז

• מן הדין מותר לפתוח ברז מים (קרים) בשבת ולהשתמש במים, ואין צורך להכין מיכלי מים (בגג) מערב שבת[40].

לעבור בדלת חשמלי

• אסור לעבור בפתח שבו מוצבת דלת חשמלית שנפתחת כאשר עוברים בפתח [מצוי בפתח בתי מלון וכדו'], ויש לחפש דלת צדדית.
• אסור לעבור בפתח שבו דלת חשמלית כנ"ל כאשר עובר שם יהודי אחר, כיון שאסור ליהנות ממלאכת איסור של יהודי אחר[41] (ובדין כניסה לשער חשמלי שפתחו גוי ראה לקמן פרק קי"ח סעי' ל"ד).

הנאה מתיקוני חשמל

• אירעה תקלה באספקת החשמל לשכונת מגורים – מותר לתקנה, כיון שמסתבר שיש באחד הבתים חולה שיש בו סכנה הנצרך למכשיר רפואי, וכ"ש אם מדובר בימות החורף והקור גדול[42], אבל אם אירעה תקלה בבית או בבניין פרטי ואין בו חשש של פיקוח נפש – אסור לתקנה[43].
• נותק החשמל בשבת ותוקן בהיתר – מותר להנות מהחשמל שתוקן, כיון שאי אפשר לתקן את החשמל עבור החולים בלבד, ונר לאחד נר למאה.
• נותק החשמל ותוקן בשבת באיסור – אסור ליהנות מן החשמל. אמנם מותר להנות מהאוכל הנמצא במקרר, כיון שהמקרר יכול לשמור קור לזמן מסוים גם אם אין חשמל ולשמור על טריות האוכל.
• היה אוכל מונח על גבי הפלטה בשבת ונותק החשמל ותוקן בשבת באיסור – יש לחלק בדין, כדלקמן:
• היה אוכל מוצק יבש מבושל כל צורכו על הפלטה, והייתה הפסקת חשמל קצרה, וכשחזר החשמל נשאר האוכל חם – האוכל מותר[44]. וה"ה לאוכל עם נוזל מבושל כל צורכו שבעת חידוש החשמל נשאר חם בחום שהיד סולדת בו. [אמנם יש לספרדים מקום להחמיר בנח מרתיחתו].
• היה אוכל מוצק יבש מבושל כל צורכו על הפלטה, ובזמן הפסקת החשמל התקרר האוכל, ועם חידוש החשמל שב והתחמם – מותר לאכלו קר.
• היה האוכל מוצק יבש אך לא היה מבושל כל צורכו על הפלטה ואפילו נשאר חם, או שהיה אוכל עם נוזל ואפילו היה מבושל כל צרכו והתקרר, או שהיו מים על הפלטה והתקררו בזמן הפסקת החשמל[45], ועם חידוש החשמל שבו והתחממו – אסור לאוכלם בשבת אפי' כשהם קרים.

הנאת קטן בהנ"ל

• הייתה הפסקת חשמל ותוקן החשמל בשבת באיסור, והמאכל יבש ונתבשל או יש בו רוטב ונצטנן לגמרי, ועם חידוש החשמל חזר ונתחמם המאכל – יש להתיר לאכלו עבור ילדים קטנים [כגון: להכנת אבקת חלב – מטרנה, או שצריכים אוכל חם][46].

הכנה להפסקת חשמל

• בזמנים שיש חשש שמא חוטי החשמל יקרעו ותגרם הפסקת חשמל [כגון: בחורף כשיש חשש לסערה] – יש להדליק פנסים וכדו' שיישארו דולקים זמן ארוך בכמה מקומות בבית, ובאופן זה כאשר יחזור החשמל אפילו יחזור באיסור – יכול להנות מאור החשמל, כיון שממילא יש אור [עצה זו טובה במיוחד בבית שיש בו ילדים גם כדי שלא יהיה חושך מוחלט ולא ייבהלו הילדים].

הנאה מחשמל נכריים

• במקום בו פועלת חברת חשמל שאינה יהודית (כגון בחו"ל), ניתן להקל לאכול אוכל שהיה על הפלטה בין אם הוא מבושל כל צורכו ובין לא, בין אם יש בו נוזל ובין אם לא, בין אם הנוזל התקרר ובין אם לא, והטעם – כיון שלא היה זה יהודי שעשה מלאכה אלא גוי, ולמרות שהגוי עשה מלאכה זו עבור היהודי – מותר ליהנות ממנה, כיון שמקבל שכר על אספקת החשמל, ובמקום צורך יש להקל[47].
• יש מחמירים לאסור הנאה גם כאשר חברת החשמל אינה יהודית. ומכל מקום, גם המחמיר יחמיר לעצמו, אבל לילדים – אין מקום להחמיר[48].

הנאה בחשמל בעל כורחו

• פסק החשמל בשעה שהייתה הסקה פועלת וחודש בשבת באופן שאסור ליהנות ממנו, וכשחודש החשמל חודשה ההסקה ועתה נעים להיות בחדר – אין חובה לפתוח את החלון או לצאת מהדירה, אך אסור להתקרב להסקה וליהנות ממנה ממש[49], ולחולה שאין בו סכנה – מותר גם להתקרב להסקה[50].

רווח בשכר שבת

• הלכות שכר שבת – ראה באריכות מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"ח: שכר שבת ותנאיו.

הנאה בדבר שיש בו מחלוקת

• כל דבר שמרן השו"ע אסר לעשותו אע"פ שהרמ"א מתיר לעשותו (כגון בדיני בישול והטמנה) – אסור לספרדי לומר לאשכנזי לעשותו עבורו. ואפי' עשה האשכנזי מאליו, כגון: חימם תבשיל עם נוזל המבושל כל צורכו שלא הצטנן לגמרי – אסור לספרדי לאוכלו. מיהו במקום צורך גדול, כגון שיש בדבר משום כיבוד הורים, שלום בית – יש להתיר לאוכלו[51].
• מי שנהג להחמיר בדין מסויים, כגון: שלא לפתוח בקבוקים בשבת – מותר לו ליהנות מפתיחת הבקבוק ע"י אחר שאינו מחמיר בדבר[52].

רכישת כרטיסי הימור

• אסור לקנות כרטיס "טוטו" [הימור על קבוצות כדורגל שמשחקות בשבת][53], כיון שהקונה כרטיסים של דבר שיש בו חילול שבת או ספק חילול שבת מסייע בידי עוברי עברה [לגבי עצם קניית כרטיסי הגרלה במפעל הפיס נהגו להקל[54]].

השקעת מניות

• אסור להשקיע במניות של חברה שיהודים עושים בה מלאכות אסורות בשבת[55].

הנאה מכביש שנסלל בשבת

• כביש שקטעים ממנו נסללו בשבת ואין אפשרות לדעת איזה מהם נסללו בשבת, יש לחלק בין כביש אגרה לכביש ללא אגרה: כביש אגרה, דהיינו כזה שמשלמים עבור הנסיעה בו – אסור לנסוע בו ביום חול[56], כביש ללא אגרה – מותר לנסוע בו ביום חול.

פסי רכבת שהוכנו בשבת

• רכבת הנוסעת על גבי תשתיות פסי הרכבת שחלקן נסללו בשבת – מותר לנסוע בה ביום חול אם קטע אחד נסלל בשבת והשאר בימות החול, כיון שהוא מתבטל[57].

מתנה ממחלל שבת

• מותר לקבל מתנות מאדם המחלל שבת, כיון שאין ודאות שנקנו מכסף של חילול שבת וייתכן שנקנו מכספים שהרוויח ביום חול[58].

שימוש באתרי אינטרנט

• מותר להיכנס בימי חול [לצרכי פרנסה וכדו' ולא לשם שעשוע וקלות ראש] לאתר אינטרנט הפועל גם בשבת.

פרסום באתרי אינטרנט

• אסור לפרסם מוצרים באתר אינטרנט הפועל בשבת, מפני שנהנה ממלאכת איסור בשבת מאותם שרואים את הפרסום שלו בשבת וקונים ממנו אח"כ את המוצרים, אך מותר להיכנס לאתר כזה ביום חול כדי לצפות במוצרים שהתפרסמו שם.
• אתר אינטרנט שיש ספק אם פועל בשבת – מותר לפרסם בו, מפני שחזקה על ישראל שאינו מחלל שבת. אמנם אם יכול, יברר קודם הפרסום אם האתרים שומרים שבת.

סגירת אתר אינטרנט

• אדם שבבעלותו אתר אינטרנט, צריך להתקין תוכנה שתמנע גישה אל האתר בשבת, משום: "אל תשכן באהלך עוולה"[59].

פרסום בשבת

• אסור לפרסם על גבי מוניות ואוטובוסים הנוסעים בשבת, אלא אם הפרסום לא ייראה בשבת[60].

התקנת טלפון

• מותר להתקין ביום חול קו טלפון דרך חברת טלפונים העובדת בשבתות ובחגים[61] [ומ"מ אם יש חברה השומרת שבת ראוי לחזקם ולהתקין דרכם].

סיוע בידי מחללי שבת

• ראוי להימנע לקנות בימי החול מחנות הפתוחה בשבת, שהרי אם הרבה יהודים לא יקנו בימי החול ויסבירו שאינם קונים בימי חול מפני שהחנות פתוחה בשבת, החנות תיסגר בשבת[62].

תידלוק בתחנת דלק

• ראוי להימנע מלתדלק בימי החול בתחנת דלק הפועלת בשבת (כנ"ל בסעי' ס"ו). ומותר לפרסם שמות של תחנות דלק הפועלות בשבת ולבקש מציבור יראי השם לא לקנות שם דלק בימי החול. אמנם, בשעת הדחק כגון כאשר יש ברכב מעט דלק ואי אפשר להגיע לתחנה שומרת שבת – מותר למלא דלק בתחנת דלק מחללת שבת ואפילו כמות גדולה[63].
• מחללת שבת שהגיעה למקווה בשבת ברכב – מותר לבלנית לפתוח לה את המקווה כדי לטבול, אך צריכה הבלנית להציע לה לבוא לשבות עימה בשבת.

שכירת בריכה

• ראוי להימנע אפילו ביום חול מלשכור בריכה שמחללים בה את השבת[64] [לצערנו הרב פשטה הספחת ונוהגים לחלק את הבריכה לשומרי מצוות שאינם מתרחצים מעורב, ובשאר הימים מעורב. לאחרונה הגדילו לעשות, ואף בני תורה מבקרים בבריכות בימים או בשעות שהבריכה לא מעורבת, ואין ראוי לעשות כן[65], ויש בזה חשש שכביכול ניתן הכשר למקום, אך הנח להם לישראל[66]].

טיול תלמידים במקום מחלל שבת

• ישנם בתי ספר וקייטנות שלוקחים את הילדים בימי חול לבריכה שמחללים בה את שבת למרות שאסור לסייע ביד עוברי עבירה. מכל מקום, אם הנהלת בית הספר החליטה לקחת את הילדים לבריכה כזו, הילדים לא צריכים להיפגע מכך, ואם ילד לא ילך עם חבריו הוא אכן יפגע מכך. ולכן אם כל חבריו הולכים – ילך, אך על המנהל והמורה לדעת שלא טוב עשו.

כפרה ותיקון למחלל שבת

• אדם שחילל שבת בשוגג אפילו באיסור דרבנן, עליו לתקן מעשיו באופן זה:
• ידאג לכך שמקרה חילול השבת לא יישנה. למשל: אדם שהדליק אור בשבת בשוגג – ידביק נייר דבק על כפתורי החשמל בערב שבת, כדי שגם אחרים ייזהרו לא להדליק או לכבות את האור[67].
• יצום יום אחד. אינו יכול לצום – יפדה את תעניתו, דהיינו ייתן צדקה בשיעור אוכל של יום אחד[68].

צירוף מחלל שבת למניין

• אמרו חז"ל[69]: "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ואף על פי כן לא כל אחד מצטרף לעשרה כדי להשלים למניין. ומאלו שאינם מצטרפים גם המחלל שבת בפרהסיא. וגדר המחלל שבת בפרהסיא הוא דווקא אם חילל בפני עשרה אנשים מישראל, או במקום ציבורי וגלוי שמעשיו נודעים לרבים, ואז אינו מצטרף אפילו אם עובר על איסור דרבנן. אך אם חילל שבת בצינעא, ואפילו עבר על איסור דאורייתא – מצטרף למניין. אמנם אם ידוע לכל הציבור שהוא מחלל שבת – נחשב כפרהסיא ואינו מצטרף. ויש אומרים שאם מתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול הרי הוא נקרא מחלל שבת בצנעה[71].

עדות מחלל שבת

• מחלל שבת פסול לעדות, מיהו אם ראו אדם שקושר או מתיר בשבת, צריכים להודיעו שיש בכך חילול שבת, וכל זמן שלא הודיעו לו – אינו נפסל לעדות משום כך, מפני שרוב העם אינם יודעים זאת, ולא חמור בעיניהם כל כך.

ואפילו אם ראו יהודי באופן חד פעמי נוסע בשבת או עובד בשבת – אינו נפסל לעדות מיד, למרות שכולם יודעים שאסור לנסוע ולעשות מלאכה בשבת ואין זה קל בעיני אנשים כקושר ומתיר – בכל אופן לא נפסל לעדות מיד, אלא יש להזכיר לו שהיום שבת, שמא שכח זאת[72].

שליח ציבור מחלל שבת

• מחלל שבת לא יכול להיות שליח ציבור, אמנם אם חזר בתשובה שלמה – רשאי להיות ש"צ אע"פ שבעבר חילל שבת[73].

גבאי מחלל שבת

• מחלל שבת אינו יכול לשמש גבאי בבית הכנסת[74].

מחלל שבת בעליה לס"ת

• דין עלייה לתורה למי שמחלל שבת – ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"ב).

בישולי גויים במחלל שבת

• אין איסור פת עכו"ם ובישולי עכו"ם על פת ובישולי מחלל שבת, אפילו אם הוא מחלל שבת בפרהסיא, כיון שלגבי אפיה ובישול לא עשאוהו כעכו"ם לכל דבריו[75].

מחלל שבת בניסוך

• יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיה, דינו כיין נסך ואסור לשתותו. אמנם, אם עלול להיגרם חילול ה' או שעלולה להתפתח שנאה ואיבה וכן כאשר יש חשש שמחלל השבת יתפקר יותר – יש להתיר בדיעבד[76].

כינוסים במקום מחלל שבת

• אסור לערוך כינוס במקום בבעלות של הקונסרבטיבים שנוהגים להשתמש שם במיקרופון בשבת וכדו', אפילו אם מדובר בכינוס של מצוה[77].

• מותר לנסוע באוטובוס הראשון במוצאי שבת, למרות שברור שהנהג יצא מביתו בשבת כדי להגיע לאוטובוס במוצאי שבת, ולא אכפת לנו מה שעשה הנהג לפני צאת השבת (כיון שעשה זאת לצורכו). ומכל מקום, יבוא בדברים עם הנהג ויאמר לו: "השבת יצאה, ברוך המבדיל בין קודש לחול", ולהתכוון להוציאו ידי חובת הבדלה באמירה זו. ובאופן זה יכול גם לומר לנהג לעשות מלאכה עבורו כגון שיעצור את האוטובוס כדי לרדת או שידליק עבורו מזגן וכו'.

הזמנת מחלל שבת לשבת

• מותר להזמין בני משפחה שאינם שומרים שבת לסעודת שבת [הדבר מצוי במשפחות שחזרו בתשובה ואילו אחד מבני המשפחה שעדיין לא חזר בתשובה], אך צריך לומר להם שהם מוזמנים לכל השבת ולהכין להם מקום לשינה. ואם באים לסעודה ואחריה עוזבים יש להעלים עין[78], כיון שייתכן שעל-ידי זה יתקרבו לאט-לאט ויחזרו בתשובה שלימה. וייתכן שאם ישמעו "שלום עליכם" ו"אשת חיל" ושירי שבת וישמחו יתעוררו בתשובה. וראוי לשמחם במאכלים טובים ובדברים טובים על מנת למשוך את ליבם[79]. אמנם אסור להזמינם לסעודת הבוקר שהרי ודאי שיחללו שבת עבור כך.

שבתות לקירוב רחוקים

• מותר ואף רצוי לארגן סעודת שבת שמטרתה לקרב רחוקים ליהדות, אפילו אם יש חשש שיגיעו ברכב בשבת, וכל זאת משום "עת לעשות לה'"[80]. אך צריך לומר להם לא לבוא ברכב[81]. ומ"מ אם יש וודאות שיגיעו ברכב בשבת אין להזמינם[82].

החלפת משמרת עם חייל מחלל שבת

• חייל דתי שהוטלה עליו משימת שמירה ביום שבת, ובא חייל חילוני והציע לשמור במקומו – לא יחליף הדתי עם החילוני, משום שאם החילוני יצטרך לעשות מלאכה הרי שיעשנה בחילול שבת גמור, ואילו הדתי יעשה לפי ההלכה כדת וכדין[83].

מילה במקום מחללי שבת

• בדין קיום ברית מילה ביום שבת, באופן שיש חשש שיבואו אורחים ויחללו את השבת[84] – ראה לעיל פרק ק"ט סעי' כ"ב-כ"ג.

ביקור בגן החיות התנכ"י

• בעבר גן החיות התנכ"י בירושלים לא היו גובים כסף בשבת אלא לוקחים כרטיסים מערב-שבת ופותחים את גן החיות בשבת, ובמצב זה היה מותר ללכת לשם בימות חול, אבל כיום מוכרים כרטיסים בשבת – וע"כ אין זה ראוי ללכת לשם אפילו בימות החול[85].

[1] בגמ' (חולין ט"ו ע"א; כתובות ל"ד ע"א ועוד) והובא ברי"ף (שבת דף י"ז ע"א): "תניא: המבשל בשבת: בשוגג – יאכל, במזיד – לא יאכל דברי רבי מאיר", ומפרש תוספות (חולין שם): "המבשל בשבת בשוגג יאכל – אפילו בו ביום, דר"מ לא קניס כלל אטו מזיד… במזיד – לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום, אבל במוצ"ש – שרי אפי' לדידיה.

היינו שלר"מ בשוגג – מותר לו בשבת וכ"ש לאחרים, ובמזיד בשבת – אסור לו ולאחרים, ובמוצ"ש – מותר לו ולאחרים.

ממשיכה הגמרא: "רבי יהודה אומר: בשוגג – יאכל במוצ"ש, במזיד – לא יאכל עולמית". וביארו התוס' בשוגג, בין הוא ובין אחרים – יאכלו במוצ"ש ולא בו ביום דגזרינן שוגג אטו מזיד. במזיד – הוא לא יאכל עולמית, אבל אחרים יאכלו במוצ"ש".

דעה שלישית בגמרא: "רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג – יאכל למוצ"ש לאחרים ולא לו, במזיד – לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". כלומר בשוגג – אסור לו לעולם, ולאחרים – מותר במוצ"ש, ובמזיד – אסור לעולם אף לאחרים.

וכתבו התוספות (שם ד"ה "במזיד"): "כללא דמילתא: מזיד דר"מ – שוגג דרבי יהודה. מזיד דרבי יהודה – שוגג דרבי יוחנן הסנדלר".

וכתב הבית יוסף (או"ח סימן שי"ח): "ואמרינן בפרק קמא דחולין (שם) דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי כרבי מאיר וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום דנפישי עמי הארצות. ופסק הרי"ף כרבי יהודה, וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' (הכ"ג). וכתב הר"ן (שם ד"ה גרסינן) דטעמא משום דעד כאן לא מורי להו רב לתלמידיו כרבי מאיר אלא משום דסבירא ליה (עירובין מ"ז.) דלא איתמר בדרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה אלא מטין איתמר, אבל אנן דקיימא לן דהלכה איתמר נקטינן כרבי יהודה, ועוד דרב גופיה כי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ [ואנן] הא שכיחי עמי הארץ גבן. וכתב הרב המגיד בפרק ו' שכן כתבו הגאונים (בה"ג הלכות שבת כב:, שאילתות דרב אחאי גאון פרשת שלח שאילתא קכח) ושכן הכריע הרמב"ן ז"ל (חולין מהדורת רייכמן טו. ד"ה ר' יהודה, מלחמות שבת יז.). ולזה נוטין דברי הרא"ש בפרק קמא דחולין (סי' י"ח) אבל התוספות כתבו בפרק קמא דחולין מורי להו כרבי מאיר. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפרק כירה (ל"ח.) כרבי מאיר. וכן פסק סמ"ג (לאוין סה יד. יט ע"ד) וספר התרומה (סי' רמח), אלא שסמ"ג כתב (שם י"ד.) דכיון דכי דריש בפירקיה דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ הילכך כרבי יהודה נדרוש אנן. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן, הכי נקטינן".

וכן פסק בשו"ע (סי' שי"ח סעי' א'): "המבשל בשבת במזיד – אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצ"ש מיד, ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים ובערב מותר גם לו מיד", היינו כרבי יהודה.

אמנם הגר"א בביאורו, פסק כר"מ ויתבאר להלן בהערה 9.

[2] כתב הטור (סימן שי"ח) דנראה דלאו דוקא המבשל בשבת אלא ה"ה לכל מלאכת איסור שנעשתה בשבת שדינה כדין מבשל בשבת. וכן פסק הרמ"א (סי' שי"ח סעי' א'). וכתב הפרי מגדים (משב"ז ס"ק א'): "ומה שכתב הרב והוא הדין שאר מלאכות, צ"ע לכאורה, דזה למאן דפסק כרבי מאיר [חולין טו, א] בשוגג בו ביום מותר, אז י"ל לחלק בין עשה מלאכה שאפשר להנות בלאו הכי, כמבשל דראוי לכוס, ובין נר שהדליק, נהנה גדול הוא, אז יש מחלוקת אי שרי מיד בו ביום, מה שאין כן למאן דפסק כרבי יהודה לדידן וודאי למוצאי שבת פשיטא שאין חילוק בין שאר מלאכות למבשל".

[3] כתב המשנ"ב (סימן שי"ח ס"ק ד'): "אסור לו לעולם – ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן ומ"מ מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה". ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"ז) שכתב: "המבשל בשבת אם מותר ליתנו במתנה לאחרים. חקרתי בס"ד, המבשל בשבת במזיד או שעשה שאר מלאכות במזיד דאסור לו לעולם דקנסוהו, ורק לאחרים מותר לאותו שבת, דיש לומר הא דמותר לאחרים היינו דמפקירו להם דלית ליה להנותן טובת הנאה מן המקבל, אבל ליתנו במתנה לאחרים – אסור משום דאית ליה טובת הנאה מן המקבל, או דלמא מותר ליתנו במתנה לאחרים, ואף על גב דאיכא טובת הנאה אין זו הנאה גמורה ולא קנסינן ליה בה, ורק למכרו ולהנות מדמיו אסור… ולפי זה הוא הדין בנידון דידן דאסור למכרו או ליתנו במתנה לאחרים, ורק אם מוכרו בזול כאשר היה שווה קודם שעשה בו מלאכה מותר, ובמתנה יתן אותו לבית דין שהם יתנו אותו לאחרים למי שירצו והוא אין לו טובת הנאה מבית דין דאין לוקחים לעצמן כלום, וגם הם אין להם טובת הנאה מזה האדם שנותנים לו כי הם מגלים זה הענין כמו שהוא לזה שנותנים לו, וגם אין מגלים לו מי הוא בעליו של זה, וגם זה אינו יודע למי הם נותנים.

מיהו חזרתי ונסתפקתי בדבר זה דאם מוכרו בזול כאשר היה שוה קודם שנעשית בו המלאכה איך נתיר בזה והלא הויא ליה נותן אותו היתרון דקא מוזיל גביה במתנה, ונמצא יש לו טובת הנאה שמחזיק לו טובה בעבור היתרון דמוזיל גביה, או דלמא י"ל כיון דאינו נותן לו אותו היתרון לבדו בעין אלא הוא בהבלעה לית לן בה. וראיתי ענין כזה להגאון כרתי ופלתי ז"ל (סי' ק"י) בענין דברים החשובים דאפילו באלף לא בטיל שאם הוא מאיסור הנאה – אסור כל התערובת בהנאה רק יכול למכור לנכרי חוץ מדמי איסור שבו, ועיין בש"ך (שם סק"ב), וכתב הגאון כרתי ופלתי בשם הרשב"א דאין צריך לומר בפירוש חוץ מדמי איסור רק מוכרו סתם, וחידש הפלתי דצריך להיות דהגוי אינו יודע מהשער שמוזיל לו, דאם יודע מחזיק לו טובה והוי נהנה מאיסור הנאה כמו דאסור ליתן במתנה ע"ש, ולפ"ז בענין ספיקא דידן צריך להיות כמ"ש הכרתי ופלתי, ואם לא – אסור. אמנם ראיתי להגאון אמרי בינה ז"ל (יו"ד דף כ"ד ע"א) שהביא דברי הכרתי ופלתי הנזכר וכתב עליו דלא משמע כן מסתימות הפוסקים", עכ"ל. וכ"כ כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ח'), וז"ל: "במזיד אסור לו לעולם – היינו ליהנות מאותה מלאכה עצמה דקנסוהו רבנן, אבל מותר לו ליהנות מדמיה של אותה מלאכה כדאיתא במסכת בבא קמא דף ע"א ע"א וכתובות ל"ד ע"א. וגם פשיטא לה לגמרא במסכת חולין ריש דף קט"ו ופירוש רש"י שם דאינו אלא משום קנס יעו"ש, וצריך עיון על הלבוש שכתב במזיד – אסור לו מן התורה יעו"ש. ועיין אליה רבה אות ב' ופתח הדביר אות א' ודוק. ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה, נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן".

[4] כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"א). ועוד עיין בזה במג"א (סי' רנ"ג ס"ק י"א) ובכה"ח (יו"ד סי' צ"ט ס"ק מ"ה).

[5] כתב המג"א (סי' שי"ח ס"ק ב'): "נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש ביו"ד (סי' צ"ט ס"ה), דהכי נמי טעמא משום קנסא. ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישינן שיאמר לעכו"ם לבטלו, אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם, ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עי' סי' רנ"ג ס"א". וכתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו, ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו. מגן אברהם (ס"ק ב'), אליה רבה (אות א'), רבינו זלמן (אות א'). מיהו הנהר שלום (סוף אות ב') כתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו יעו"ש".

[6] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ה').

[7] כתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר… אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה, אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו – ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל – אין ליקח ממנו משום 'לפני עור לא תתן מכשול' ומשום 'מסייע ידי עוברי עבירה'. כתב סופר אורח חיים (סימן ן'), יעו"ש".

וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ח' ובהערה י"א), וז"ל: "עיין בגמרא (עבודה זרה נ"ה ע"ב), וז"ל: "ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה". והרמב"ם הלכות תרומות (פרק י"ב הלכה י'), וז"ל: "ישראל שעושה פירותיו בטומאה – אין בוצרין עמו, ואין צריך לומר שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת". ובבית יוסף (חו"מ סימן שנ"ו), וז"ל: "מה שאמר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין נ"ו ע"ב): 'אמרי: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב'". ובשו"ע (חו"מ סי' שנ"ו סעי' א'), וז"ל: "אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח – אינו גונב", וה"ה להכא. וע"ע לכה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב)".

וראה בפירוש המשנה לרמב"ם (שביעית פרק ה' משנה ו'), וז"ל: "אמר ה': 'ולפני עור לא תתן מכשול', הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך".

[8] כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ט"ז).

[9] עיין לעיל הערה 1 במחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר, ופסק השו"ע כדעת רבי יהודה. ועיין בגמרא חולין (ט"ו ע"א): "דכי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ, וכי דריש בפירקא דריש כרבי יהודה משום עמי הארץ". והגר"א בביאורו (סי' שי"ח ס"ק א') פסק כדעת רבי מאיר, וז"ל: "אבל התוס' וסייעתם פסקו כר"מ וראייתם ברורה מאוד דסתמו כפרק ב' בתרומות כר"מ (דהיינו המשנה בתרומות פ"ב משנה ג' אתיא כר"מ ועיי"ש ברע"ב) וכן סוגייא דריש פ"ג דשבת אתיא כוותיה דר"מ… מש"כ הגאונים וכן הר"ן והרמב"ם דלהכי יש לפסוק כר"י משום דנפישא עמי הארץ גבן – ליתא, דכבר כתבו התוס' בפרק קמא דיו"ט דאנן חשיבא בני תורה".

[10] עיין במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ז'). להלכה יש מקום לאסור ולחשוש לסברות האוסרים, אא"כ יש עוד צד להקל ואכמ"ל. ויתכן ובזמננו יש מקום יותר להחמיר ולאסור מעשה שבת מדין קנס (אם יש בכוחנו לקנוס), כיון שלצערנו השבת נרמסת ברגל גאוה וע"כ יש להחמיר ביותר.

[11] המשנה בתרומות (פ"ב משנה ג'): "המטביל כלי בשבת שוגג – ישתמש בהם, מזיד – לא ישתמש בהם. המעשר והמבשל בשבת בשוגג – יאכל, מזיד – אל יאכל". וכבר כתבנו לעיל (הערה קודמת) שהמשנה אליבא דר"מ, ועיין לעיל (הערה 1) שהרמב"ם פסק כרבי יהודה, אלא שבפרק כ"ג הל' ח' פסק הרמב"ם כדברי ר"מ, וז"ל: "המטביל כלי בשבת בשוגג – ישתמש בהן, במזיד – לא ישתמש בהן עד למוצ"ש". ולכאורה דברי הרמב"ם האלו סותרים, שבפרק ו' הל' כ"ג פסק כרבי יהודה וכאן פסק כר"מ. וביאר הגר"א (סי' שי"ח ס"ק ח') דלא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אלא כשעשה מלאכות האסורות מדאוריתא אבל במלאכות האסורות מדרבנן מודה רבי יהודה לר"מ, דבשוגג מותר אפילו לו בו ביום ובמזיד מותר במוצ"ש אפילו לו. והוסיף הגר"א שזה אפילו לדעת השו"ע שפסק כרבי יהודה. וכ"פ בשו"ע הרב (סי' של"א ס"ק ז'). ועיין בדברי ערך השולחן לקמן הערה 17 וכן בחיי אדם (כלל ט' סעי' י"א) ובביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "המבשל")

[12] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק י"ט וביו"ד סי' צ"ט ס"ק ל"ח).

[13] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק י"ח).

[14] כה"ח (סי' שי"ח ס"ק טו"ב). פת"ש יו"ד (סי' צ"ט ס"' ה'), וז"ל: "עיין בתשובת צמח צדק (סי' ה') שכתב דאם הוא מסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה המפורסמים –  לא מיקרי שוגג, ובזה נדחה דברי תשובת בית יעקב (סי' פ"ה) שרצה לדמות אם עשתה ע"פ דיבורה של אשה אחרת לעשתה ע"פ חכם, דמאי שנא", עכ"ל.

[15] ראה גמ' גיטין (נ"ג ע"ב), ביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אחת משאר מלאכות").

[16] ביה"ל (סי' שי"ח סעי' א' סוף ד"ה "אחת"), וז"ל: "ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש, זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש, אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע, דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר – שוגג שוה למזיד, דבשניהם צריך לעקור הנטיעה, כן איתא בהדיא בגיטין נ"ג ע"ב בדעת ר' יהודה, ע"ש". והיינו דברי הגמרא: "דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשביעית, בין בשוגג בין במזיד – יעקר, דברי ר"מ; רבי יהודה אומר: בשביעית, בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשבת, בין בשוגג בין במזיד – יעקר".

[17] כתב הריטב"א (עירובין מ"א ע"ב): "ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל ב') לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא".

וכן כתב הרשב"א (שבת ק"ל ע"ב): "ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם כולם באמירה לגוי הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא היה לו לומר ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן בעלמא (ב"ק ע"א א') לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת, ולפיכך החמירו באמירה לגוי אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר כגון הבאה בלבד מרשות לרשות אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו, אלו דברי מורי הרב ז"ל".

האחרונים להלכה נסתפקו בדין זה, וז"ל בעל ערך השולחן (סי' שי"ט ס"ק ג'): "אם עבר וסינן מים או יין, נראה לי לכאורה דמותר לשתותו. ולא דמי למבשל בשבת, כמ"ש הרשב"א ריש פרק ר"א דמילה, והסכים עמו הריטב"א ר"פ מי שהוציאוהו דלא קנסו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה בגוף הדבר מעשה חדש, אבל אם לא נעשה מעשה בגוף הדבר, כגון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים – מותר, ע"ש. אבל החק יעקב (סימן תנ"ד) כתב דאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים הו"ל כדין מבשל, ע"ש. וכן משמע בבית יוסף (סוף סימן רנ"ט)  בשם המרדכי, דבמלאכה דאורייתא אע"ג דלא נעשה בגוף התבשיל – אסור. ועמ"ש סימן של"ט דבאיסור דרבנן – שרי אפילו במזיד כל כה"ג דלא נעשה בגוף הדבר מעשה חדש ולא נהנה במעשה ההוא, אבל באיסור תורה לא סמכינן על ר' יונה והריטב"א, ע"ש".

הנה, הערך השולחן הביא את דעת הרשב"א דהיכא דלא נעשה ע"י מלאכתו שינוי בגוף החפץ – לא קנסו חכמים את השימוש בו.

אלא שהרב פעלים (ח"א אור"ח סי' י"ג) מביא תשובת הרשב"א ששם מבואר היפך הדברים, שגם היכא דלא נעשה שינוי בגוף החפץ – קנסוהו רבנן, וז"ל: "מיהו שוב ראיתי למרן ז"ל בבית יוסף סימן רנ"ג, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל (שו"ת הרשב"א החדשות סי' ח"י) במי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר  לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו דאסור, אף על פי שלא נעשה מלאכת איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מערב שבת [וכתב עוד כמדומה שאפילו אחר שנצטנן – אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל  שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, וכן פסק רמ"א ז"ל בהג"ה בשלחן ערוך (סי' רנ"ג סעי' ה'), דאסור לומר לגוי להחם קדרה אם נצטנן, ואם עשה כן – אסור לאוכלו אפילו צונן], ע"ש".

וכתב הרב פעלים, וז"ל: "ולכאורה י"ל הא דאסר הרשב"א באותו שבת בלבד היינו דוקא בנידון דידיה, שהגוי עשה המלאכה ולא ישראל דהדין הוא אפילו אם לא נצטנן אינו אסור אלא באותו שבת, אבל בנ"ד בבורר שהישראל עשה המלאכה, דהדין הוא אם לא חזר ועירבם דאסור לו לעולם, כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם".

עוד מובא באותה תשובת הרשב"א שהביא הב"י (סי' רנ"ג), וז"ל: "גוי שמילא מים בשביל ישראל – שלא ישקה מהם אפילו בהמתו, לפי שהוציאו מהבור שהוא רשות היחיד לשפת הבור שהוא רשות הרבים, ואע"פ שעשאה הגוי מעצמו שלא מדעת ישראל ושלא נעשה בגוף המים מלאכת איסור". וא"כ לכאורה דברי הרשב"א בתשובתו סותרים את דבריו שכתב בחידושיו.

וצריך לתרץ שמה שהביא בחידושיו הם משם רבו רבינו יונה, ואיהו לא ס"ל כוותיה אלא כמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו.

כתב החיי אדם (כלל ט' סעיף י"א): "ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג – מותר אפילו לו אפילו בו ביום, ואם במזיד – אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל", עכ"ל.

וכתב בנשמת אדם: "והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות, כן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ו בהל' שבת הלכה [כ"ג ו]כ"ד, וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה, וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו. וכן מוכח שהרי פסק בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציא בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג – יאכל, ומדכתב סתמא משמע דמותר אפילו לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה חילוק זה, וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שהקשה מאי שנא ממבשל… אבל כיון דהשו"ע פסק כרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד' אמות ברה"ר, וע"כ צ"ל כמו שכתב הריטב"א, והא דבחזרו למקומם מותר, היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן". והביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אחת משאר מלאכות") פסק את דברי החיי אדם. וע"כ אין להתיר אלא בשוגג במקום צורך גדול.

[18] אמנם נתבאר לעיל שאין להתיר אלא בשוגג, מ"מ כבר נתבאר לעיל (סעיף ח') שטעה בדין וחשב שמותר נחשב לשוגג, ומכיון שרבים חושבים שמותר לעשות מלאכות בצבא לצורך חיילים  ע"כ יש לדון זאת כטעה בדין ולהקל במקום הצורך. אמנם אם ידוע שנעשה במזיד – אין להתיר.

[19] דלא הוי שעת הדחק, ואף בשעת בהדחק אין להתיר אלא בשוגג – ראה הערה 17.

[20] אף שלא נעשה שינוי בגוף החפץ ע"י עשיית המלאכה האסורה, מ"מ לא הוי שעת הדחק, ואף בשעת בהדחק אין להתיר אלא בשוגג. וכ"ש בכהאי גונא יש לאסור כדי שידעו שמעשיהם אסורים ויחדלו מהם. (הערת המערכת: כן היה מעשה בשכונת מרן זצ"ל, ואסר להנות ממה שהביאו).

[21] ראה שו"ת הרב הראשי (חלק תשמ"ו-תשמ"ז סי' רכ"ג).

[22] ואף שמותר במוצ"ש לאחרים להנות ממעשה שבת, היינו דוקא בדבר שיכול במוצאי שבת לעשות, אך אותו צילום של אותו אירוע, לא יכול לעשותו במוצ"ש, וע"כ כשרואים את הצילום במוצ"ש הרי שנהנים מאיסור שבת ואסור.

[23] ראה לעיל סעי' ו' שמלאכה שנעשית בשבת עבור רבים בקביעות יש לאסור להנות ממנה, ע"פ דברי הכתב סופר שהביאם כה"ח (שם), וז"ל: "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר… אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה, אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו – ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום 'לפני עור לא תתן מכשול' ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים (סימן ן'), יעו"ש".

[24] ראה כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב) שכתב שאם ישראל עשה בקביעות ולא במקרה – אסור גם מטעם מסייע ביד עוברי עבירה.

[25] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה י"א), וראה לעיל סעי' ה'-ו' ובהערות שם.

[26] שו"ע (סי' שי"ח סעי' ב'): "אבל המבשל (או עשה שאר מלאכה) לחולה – אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו".

[27] ואין איסור מחמת בישולי עכו"ם, עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ט): "חולה שאין בו סכנה – מותר בבישולי א"י". ובמשנ"ב (ס"ק ס"ג): "ואף על גב דשאר איסורי דרבנן – אסור לחולה שאב"ס לאכול ולשתות כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה, שאני בישול א"י שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג], וגם החולה מברך עליו דבהתירא קאכיל".

[28] שו"ע (סי' שי"ח סעי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק ל"א).

[29] כגון: שימוש במיחם מים חמים באופן שמותר רק עבור חולים – ראה מאמר מרדכי שבת ח"ג (פרק נ"ב סעי' ל"ד). וכן חימום אוכל בפלטה שמופעלת ע"י שעון שבת – ראה מאמר מרדכי שבת ח"ג (פרק נ"א סעי' כ"א).

[30] כתב הרב פעלים (ח"א אור"ח סימן י"ג): "שאלה. אם עבר ובירר בידיו פסולת מתוך אוכל, או בירר בנפה וכברה אוכל מתוך פסולת, דעבד איסורא דאורייתא, דפשיטא לן דאסור לאכלו לעולם כדין המבשל בשבת שו"ע סי' שי"ח, אך נסתפקנו אם חזר ועירב האוכל עם הפסולת שהחזירו כמו שהיה קודם ברירה, אי שרי ליה לברור באותו שבת עצמו אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, וכן ה"ה בחול שבורר כדרכו מאחר דבטלו מעשיו שעשה באיסור ואין זה נהנה ממלאכת שבת, או דלמא אותו מאכל שעשה בו איסור בורר אסרינן ליה עליה לעולם מדין קנס, אפילו שחזר ונתערב האוכל עם הפסולת כמו שהיה, יורנו ושכמ"ה.

תשובה: ספק זה מפורש בדברי הגאון אשל אברהם ז"ל בסי' שי"ט ס"ק א', שכתב: לא דמי זה למבשל שא"א להחזירו כמו שהיה קודם בישול, דכאן יכול לערב המבורר עם הפסולת וחוזר כמו שהיה, ואז יברור בחול כדרכו, וי"ל דאסור מטעם קנס דעביד איסורא וצ"ע עכ"ד יע"ש. והנה ספק זה יש לעשותו גם בבישול, אם בישל בשבת דבר שנתבשל קודם שבת ונצטנן, דקי"ל יש בישול אחר בישול, ונשאר תבשיל זה בחול וחזר ונצטנן, דבזה אזלה לה מלאכה שעשה בשבת, וכן ה"ה אם חמם מים בשבת ונצטננו, אם מותרים או לאו… מיהו שוב ראיתי למרן ז"ל בב"י סי' רנ"ג, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל במי שבישל תבשילו מע"ש כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו דאסור, אף על פי שלא נעשה מלאכת איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מע"ש. וכתב עוד כמדומה שאפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכת דאורייתא בשבילו, וכן פסק רמ"א ז"ל בהגה"ה בשו"ע סי' רנ"ג סעיף ה', דאסור לומר לגוי להחם קדרה אם נצטנן, ואם עשה כן – אסור לאכלו אפילו צונן ע"ש.

ולפ"ז ה"ה בנ"ד בבורר דעבד איסור תורה, דאסור לאכלו גם אם חזר ועירבו מדין קנס. ולכאורה י"ל הא דאסר הרשב"א באותו שבת בלבד היינו דוקא בנידון דידיה, שהגוי עשה המלאכה ולא ישראל דהדין הוא אפילו אם לא נצטנן אינו אסור אלא באותו שבת, אבל בנ"ד בבורר שהישראל עשה המלאכה, דהדין הוא אם לא חזר ועירבם דאסור לו לעולם, כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם, להכי אפילו אם חזר ועירב הפסולת עם האוכל דלא אהנו מעשיו – אסרינן ליה לעולם מדין קנס. והרב אשל אברהם שכתב לא דמי למבשל וכדומה שא"א לשנות מכמות שהיה וכו', הנך רואה נידון הרשב"א ז"ל שחמם המבושל כל צרכו, שזה חוזר כמו שהיה אחר שנצטנן, ועכ"ז אמר דקנסינן ליה, ולפ"ז נראה דנפשט הספק הנז'", עכ"ל.

אמנם בספר בן איש חי (ש"ש פרשת בשלח סעי' ד') כתב שאפילו חזר ועירב את הפסולת עם האוכל – אסור רק בו ביום, וז"ל: "אך נסתפקתי בסה"ק רב פעלים אם זה אשר בירר באיסור, חזר ועירב האוכל עם הפסולת כמו שהיה קודם שבירר, אם שרי לברור מחדש עתה בשבת מן התערובת הזאת אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, כיון דבטלו מעשיו הראשונים דעביד באיסור, והבאתי שם מהגאון אשל אברהם ז"ל סי' שי"ט סע"ק א' שנסתפק בזה והניח בצ"ע, ואחר שפלפלתי בס"ד בכמה ראיות הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שהביא מר"ן בית יוסף סי' רנ"ג, מי שבישל תבשילו מע"ש כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק האש ולחמם תבשילו, דאסור, ואפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאוריייתא בשבילו ע"ש, וכן פסק רמ"א ז"ל בהג"ה סי' רנ"ג סעיף ה' דאסור לאכלו אפילו צונן ע"ש. וא"כ ה"ה הכא אף על פי שחזר ונתערב ובטלו מעשיו – אסור לאכול ממנו בדרך היתר בו ביום דקנסינן ליה".

מרן כף החיים (או"ח סי' שי"ט ס"ק ל"ז) התייחס לסתירה זו, וכתב: "אמנם צ"ע על הרב הנזכר, דבספרו רב פעלים פסק דאפילו חזר ועירבו כמו שהיה – אסור לו לעולם, אפילו בחול; ובספר בן איש חי משמע דדוקא באותו היום אסור. ונראה דמה שכתב בבן איש חי לאו דוקא".

היינו, שדברי הרב ברב פעלים הם העיקר, ומה שכתב: "לבו ביום" בבן איש חי זה מפני שהנדון בהלכה הוא בו ביום, ואין הכוונה לאפוקי לעולם.

[31] כתב בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן י"ג): "ושוב ראיתי בס"ד בתרומות (פרק ב' משנה ג'), המעשר והמבשל בשבת שוגג – יאכל מזיד – לא יאכל, הנוטע בשבת שוגג יקיים, מזיד יעקור. וכן איתא בגיטין (נ"ג ע"ב), ופירש הגאון תוספות יום טוב וז"ל: 'יעקור משא"כ בבישול שא"א לעקור הבישול, וכן במעשר שכבר נתקן מן התורה עכ"ל. ולפי האמור נראה מ"ש יעקור הדין הוא שלא יחזור ליטע אותה נטיעה אחר שעקרה מדין קנס, דהא כאן נטעה ישראל. ואמרתי בס"ד מכאן יש להוכיח אף על גב שהחזיר הדבר כמו שהיה קודם האיסור, אסרינן ליה לעולם משום קנס, דנמצא בזה דין נטיעה ודין בישול דתני להו בהדי הדדי שוין הם, דגם נטיעה אסורה לעולם ואין לה היתר, דאי אמרינן האי דינא דנטיעה חלוק הוא מדין התבשיל, והיינו לומר דהתבשיל אסור לעולם כיון דאינו יכול להחזירו כאשר היה קודם בישול, אבל נטיעה שיש לה תקנה בעקירה אינה נאסרת לעולם ויכול לחזור ולנטוע אותה, אם כן הויא ליה להרמב"ם לכתוב דין הנטיעה נמי בפרק ו' מהלכות שבת, כיון דדינה חלוק מדין המבשל בשבת, דמבשל אסור לעולם ואין לו תקנה, וזו אינה אסורה לעולם, כי אחר שיעקור אותה הרי זה חוזר ונוטע אותה, ואמאי הביא דין המבשל בלבד, וכן הטור ומרן ז"ל בסי' שי"ח אמאי הביאו דין המבשל בלבד, אלא ודאי דין הנוטע שוה לדין המבשל, דגם בנוטע אסורה עליו הנטיעה לעולם ואין לה תקנה שיחזור ויטענה, ולכן הזכירו דין המבשל בלבד כיון דשוים הם לענין דינא, ונמצא גם מזה יש הוכחה לנידון דידן, דאפילו אם חזר ועירב הפסולת לא יוכל לברור כדרכו, דאסרינן ליה הכל מדין קנס, וכמ"ש הרשב"א ז"ל. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר". מבואר מדבריו שאפילו חזר ונטע, נשארה הנטיעה באיסורה.

אלא שבחלק ג' (סי' ט"ז) כתב להתיר, וז"ל: "ואף על גב דבנוטע בשבת תנן יעקר, ומשמע דאח"כ יחזור לנטעה מחדש ולא אסרינן עליה גוף הנטיעה, התם שאני, דאם נטע אותה אחר שעקרה פנים חדשות באו לכאן, יען כי קודם שנטעה באיסור היה החלק הזה תלוש וגלוי, ומעשה האיסור שלו היה שהטמינו ותחבו בארץ וכסהו בעפר ואחר שעקרו חזר להיות תלוש וזה החלק שנעשה בו האיסור נשתנה, שבעת האסור היה טמון בקרקע שזו היא מעשה האיסור שלו, ואח"כ כשעקרו נעשה תלוש וגלוי, נמצא דעתה אחר שעקרו פנים חדשות באו לכאן". וכן עיקר להלכה שאם חזר ונטע – מותר ליהנות מהנטיעה.

[32] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' י"ט): "אם נתלכלך בגדו או מטפחתו, וכבס בשבת במזיד – אסור לו לעולם, אפילו לא כבסו כולו אלא מקצת ממנו במקום לכלוך דוקא, כדין המבשל בשבת, דכולהו מלאכות שוין בדין זה וכמ"ש בתרומות פרק ב' משנה ג' יע"ש, כיצד יעשה? יחזור ויטנפם בחול ויכבסם ואז מותר להשתמש בהם, אבל לרחוץ אותם בחול בלתי לכלוך – לא שרי בהכי, כן העליתי בסה"ק רב פעלים בס"ד".

אלא שהמעיין ברב פעלים (ח"ג או"ח סי' ט"ז) יראה דכתב שם שאפילו אם יחזור ויטנף את הבגד ויכבסו, נשאר הבגד באיסורו, וז"ל: "שאלה: מי שנתלכלכה מטפחתו בשבת באיזה לכלוך וכבסה בשבת במזיד, אם נאסרה לו המטפחת לעולם כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם, ואם תמצי לומר דנאסרה לו אם יש לה תיקון להשתמש בה או לאו יורינו ושכמ"ה. תשובה: …ומה ששאלתם אם יש לזה תיקון. נראה אף על גב דאפשר שיחזור וילכלך אותה ויכבסנה בחול דנמצא לא נהנה ממעשה שבת, הנה בסה"ק בן יהוידע (ח"א סי' י"ג), נשאלתי שאלה כזאת בדין הבורר והעלתי דאפילו אם חזר וערב הפסולת – לא יכול לברור כדרכו דאסרינן ליה הכל מדין קנס, וכמ"ש הרשב"א ז"ל ע"ש, וכן הענין כאן, דאסרינן לה לעולם מדין קנס בשביל שעשה במטפחת זו מלאכה בשבת, ואף על גב דבנוטע בשבת תנן יעקר, ומשמע דאח"כ יחזור לנטעה מחדש ולא אסרינן עליה גוף הנטיעה, התם שאני, דאם נטע אותה אחר שעקרה פנים חדשות באו לכאן, יען כי קודם שנטעה באיסור היה החלק הזה תלוש וגלוי, ומעשה האיסור שלו היה שהטמינו ותחבו בארץ וכסהו בעפר ואחר שעקרו חזר להיות תלוש וזה החלק שנעשה בו האיסור נשתנה, שבעת האסור היה טמון בקרקע שזו היא מעשה האיסור שלו, ואח"כ כשעקרו נעשה תלוש וגלוי, נמצא דעתה אחר שעקרו פנים חדשות באו לכאן, אך המטפחת בעת שכבסה היתה גלויה ועומדת, ואחר שנתלכלכה ג"כ היא גלויה ועומדת, ואין כאן שינוי גמור בגופה שנאמר עליו פנים חדשות באו לכאן, ולכן כיון שקנסו אותו שלא ישתמש נשאר קנס זה לעולם, כן נ"ל לחלק בס"ד".

לכאורה א"כ יש סתירה בדברי הבא"ח, שברב פעלים כתב הרב שהמטפחת נאסרת לעולם גם אם חזר ולכלכה, ואילו בספרו בן איש חי הוא מתיר להנות מהמטפחת ע"י שיחזור וילכלך אותה ויכבסה.

אולם, כיון שמקובל אצלנו, שדברי הבא"ח נכתבו אחר דבריו ברב פעלים, על כן העיקר להלכה כדבריו בבא"ח (שלא כדברי כה"ח סי' ש"ב ס"ק צ"ז). ויש לדעת, שהרב היה זהיר מאוד בלשונו, וע"כ עלינו ליישב את דבריו.

על מנת לתרץ את דברי הרב יש צורך לחלק בין שלוש דרגות של עשייה במלאכות שבת:

• הדרגה הראשונה היא מוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים וכיו"ב. במעשה ההוצאה, אמנם האדם עבר איסור דאוריתא אך בחפץ לא נעשה שום שינוי. בדרגת עשייה מסוג זה כבר הבאנו לעיל (הערה 17) את דברי רבנו יונה שסובר שהחפץ מותר בהנאה, הואיל ולא נעשה שום שינוי בגוף החפץ, ובכהאי גונא לא גזרו חכמים איסור הנאה, ועיי"ש שהבאנו את דברי ערך השולחן שכתב שמוכח מהב"י והחק יעקב שגם בכהאי גונא יש איסור הנאה, וכ"כ הרב פעלים (ח"א סי' י"ג) שתבשיל שחומם בשבת באיסור במזיד אפילו אם נצטנן – אסור לו התבשיל לעולם.
• הדרגה השנייה היא פעולת סינון וברירה. מצד אחד, הגברא בלבד עבר איסור ובחפץ לא נעשה דבר; אך מאידך למרות שלא נגרמה יצירה חדשה ע"י המעשה – עכ"פ נעשה שינוי בחפץ כתוצאה מההפרדה בין האוכל והפסולת, וע"כ נראה כי פעולת סינון היא דרגת ביניים, משום שנעשה על-ידה שינוי בחפץ, אך לא נוצרה יצירה חדשה, (ודלא כערך השולחן שדימה בין סינון ובין הוצאה). וע"כ נקטינן להלכה שאפילו אם חזר ועירב את הפסולת, נשארה התערובת באיסורה כיון שלא באו לכאן פנים חדשות.
• הדרגה השלישית היא פעולת בישול. מעשה הבישול יוצר באוכל שינוי בעצם, כעין בריאה חדשה בחפץ, שבזה ודאי שאסור ליהנות ממעשה הבישול. בכהאי גונא לא ניתן להחזיר את האוכל למצב שהיה לפני שבישלו. וכבר כתבנו לעיל (הערה 29) שנטיעה דומה לבישול בכך שיש שינוי בגוף הדבר, וכיון שכך אם עקר את הנטיעה באו פנים חדשות ולכן אם חזר ונטעה – מותר ליהנות ממנה [לגבי בישול אומנם הבישול הוא שינוי בגוף הדבר, אך מ"מ כיון שלא יכול להחזירו למצב שקודם עשיית האיסור, שהרי אינו יכול להפוך בשר מבושל לחי, לכן אין לו תקנה].

והנה אחר שהבחנו בג' דרגות במעשה שבת עלינו לדון בדין מטפחת שכובסה בשבת. כיון שמצד אחד ניתן לומר שלא נוצר שום דבר חדש בעקבות הכיבוס, והשינוי במטפחת שנפעל ע"י הכיבוס אינו אלא כמעשה הפרדה בין הלכלוך למטפחת בלבד והוי כמעשה ברירה, ולא יועיל לטנף את המטפחת ולכבסה שוב ביום חול. אך מאידך יש לחלק בין מעשה כיבוס המטפחת המלוכלכת לבין ברירה, משום שאילו המטפחת הייתה מלוכלכת בלכלוך חיצוני בלבד הרי שלצורך ניקיונה היה דרוש מעשה הפרדה בלבד, אך מכיון שהלכלוך בלוע בתוך המטפחת ולצורך הניקיון נדרשת פעולה חדשה של כיבוס, ליבון או סחיטה, הרי שאין בכיבוס זה הפרדה בלבד בין הלכלוך לבין המטפחת. זאת אומרת, שע"י הכיבוס נעשתה פעולה חדשה בגוף המטפחת, ולפעולה מסוג זה יש מעמד חדש ביחס לדרגות העשייה שמנינו לעיל; דרגת עשייה כעין זו היא דרגת ביניים בין פעולת ברירה (דרגה ב') ובין פעולת בישול (דרגה ג').

ומעתה אין ללמוד דין כיבוס מברירה, שבברירה כאשר אדם בירר פסולת מאוכל ורוצה להחזירו למצבו הראשון, אינו עושה בתיקון זה כלום בגוף האוכל אלא שמוסיף לו כמה גרגירים שבתחילה לא רצה אותם, כמו כן בסינון,  כשסינן מים או יין ואח"כ חוזר ומערב את הפסולת הוא אינו יוצר שינוי בגוף היין או המים אלא רק מערבבם בלבד – אבל בכיבוס מטפחת שאדם לוקח מטפחת מלוכלכת ומכבסה, הוא יוצר כביכול כלי חדש. ולכן, מטפחת שכובסה בשבת באיסור ומטנפה וחוזר ומכבסה ביום חול, הרי הוא כיוצר דבר חדש, ואמרינן פנים חדשות באו לכאן ומותר ליהנות ממנה אפי' למכבס עצמו.

ולפ"ז יש לבאר את דברי מרן הבן איש חי שכתב לגבי מטפחת שכובסה בשבת באיסור שמותר ליהנות ממנה ע"י שילכלך את המטפחת ויכבסנה שוב ביום חול, והיינו משום דס"ל את החילוק שאמרנו לעיל שפנים חדשות באו לכאן משא"כ בברירה שאין שינוי בגוף האוכל כלל, ס"ל שלא מועיל לחזור ולערב. ואף שגם לגבי כיבוס כתב הרב פעלים, שקנסוהו לעולם ואין מועיל לטנפה ולכבסה ביום חול, מ"מ המעיין בדבריו הקדושים יראה שהרב פעלים לא חתך את דבריו בסכינא חריפא אלא שרצה לומר שאין להוכיח מנטיעה שנטע בשבת ואח"כ עקרה שיכול לזורעה שוב כיון שאפשר לחלק בסברה בין שני הדינים, וז"ל: "ואף על גב דבנוטע בשבת תנן יעקר, ומשמע דאח"כ יחזור לנטעה מחדש ולא אסרינן עליה גוף הנטיעה התם שאני, דאם נטע אותה אחר שעקרה פנים חדשות באו לכאן, יען כי קודם שנטעה באיסור היה החלק הזה תלוש וגלוי, ומעשה האיסור שלו היה שהטמינו ותחבו בארץ וכסהו בעפר ואחר שעקרו חזר להיות תלוש וזה החלק שנעשה בו האיסור נשתנה, שבעת האסור היה טמון בקרקע שזו היא מעשה האיסור שלו, ואח"כ כשעקרו נעשה תלוש וגלוי, נמצא דעתה אחר שעקרו פנים חדשות באו לכאן, אך המטפחת בעת שכבסה היתה גלויה ועומדת, ואחר שנתלכלכה ג"כ היא גלויה ועומדת, ואין כאן שינוי גמור בגופה שנאמר עליו פנים חדשות באו לכאן, ולכן כיון שקנסו אותו שלא ישתמש נשאר קנס זה לעולם, כן נ"ל לחלק בס"ד".

והנה יש לדייק מדבריו שאינו בא להסיק למעשה שבכיבוס לא מועיל תיקון ביום חול אלא שרק רצה לומר שאין להוכיח מנוטע בשבת, שכן מועיל תיקון, ולכן כתב: "כן נראה לי לחלק בס"ד" ולא הסיק לדינא שבכיבוס לא מועיל תיקון בחול. וע"כ להלכה נקטינן כדבריו בספרו בן איש חי.

[33] עיין למג"א (סי' שי"ח ס"ק א'), שאוסר כלים שבישלו בהם בשבת אפי' ביום חול, וז"ל: "אסור לו לעולם – משמע ברשב"א (ח"א סימן קע"ה) דהקדירה אסורה ג"כ". וכ"כ המשנ"ב (ס"ק ד') והבא"ח (ש"ש פרשת בא אות א') והכה"ח (שם ס"ק ט') שהכלים אסורים, שלא כדעת ערך השולחן הספרדי (שם אות א'), שדעתו להקל נגד דעת הרשב"א.

[34] והיינו שבישל יהודי עבור החולה אבל אם בישל גוי מאכלים שיש בהם משום בישולי עכו"ם נחלקו הראשונים אם מותר לאוכלם במוצאי שבת (ראה כל זאת בפרק ק"ו סעי' פ"ז ובהערות שם), ומרן הבא"ח פסק לאסור וז"ל: "ורק אם היתה המלאכה בבישול שיש בו איסור בישולי גוים – אסור לבריא לעולם משום בישולי גוים, וגם לחולה עצמו אחר שבת, כל שאפשר לבשל לו מחדש על ידי ישראל, דלא הותר בשולי גוים לחולה אלא רק בשבת, דאי אפשר לבשל לו על ידי ישראל. וכן הכלים שבישל בהם הגוי בשבת תבשיל שיש בו איסור בשולי גוים, גם כן אסורים אחר שבת וצריכין הגעלה".

[35] כיון שהאוכל שבושל בכלים הללו ע"י ההורים בשבת היה עבור עצמם, ולא עבור ילדיהם (שהרי הם ודאי לא אוכלים אוכל שבושל בשבת), ע"כ מעיקר הדין אין צורך להשהות את הכלים כ"ד שעות, שהרי אפילו אוכל שבושל בשבת – מותר לאחרים במוצ"ש מיד, ק"ו שהבליעה שבכלים מותרת. ומ"מ המחמיר להמתין כ"ד שעות מסיום הבישול באותו כלי בשבת – תבוא עליו ברכה [ראה פמ"ג (אשל אברהם סי' רנ"ג ס"ק ל"ט, וביו"ד שפתי דעת סי' ק"ב סס"ק ט"ו) שהסתפק אם הקדירה נאסרת לאחר מעת לעת אפילו למבשל עצמו].

[36] כתב הב"י (סי' רע"ו): "בכל בו (שם) כתוב ואומר הר"מ נ"ע שצריך אדם למחות לעבדו או לשפחתו גויה שלא להדליק בשבילו את הנר, ואם הדליקו – אסור ליהנות בו כדאיתא פרק כל כתבי נכרי שהדליק וכו'. ורבינו פרץ ז"ל כתב מיהו בירושלמי שאין מטריחין אותו לצאת מביתו אם הדליק הגוי מדעתו בשביל ישראל", עכ"ל. והרמ"א (רע"ו סעי' א')  פסק: "מיהו אם עשה אינו היהודי בבית ישראל מדעתו – אין הישראל צריך לצאת אע"פ שנהנה מן הנר או מן המדורה". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"ג): "היינו שלא צוהו הישראל, אף על פי שעושה הא"י בשבילו – לא הטריחו אותו לצאת מהבית אף על פי שבע"כ הוא נהנה, רק שאסור להשתמש לאורו דבר שלא היה יכול לעשות בלא נר או להתחמם נגד המדורה, אבל אם צוהו מתחלה – צריך לצאת אח"כ מהבית". עוד כתב (ס"ק י"ד): "וה"ה שאין צריך להפוך פניו מהנר אא"כ שרוצה לעשות מדת חסידות, כ"כ המ"א בשם הב"י, ובחידושי הרשב"א משמע שהוא מחמיר בזה עי"ש".

אמנם בנידון דידן הוא חמור יותר כיון שמדובר שהדלקת האור נעשתה ע"י ישראל, ואסור ליהנות בשבת ממלאכת איסור אף אם נעשתה בשוגג.

[37] ראה הערה קודמת שלא הטריחו אותו לצאת מהבית אע"פ שבע"כ הוא נהנה. וראה בספר ערך לחם למהריק"ש (סימן רע"ו), שכתב: "ונראה לי דדוקא להשתמש לאורו – אסור, אבל להלך לפי תומו – אינו מחוייב לסתום עיניו או לבטל הליכתו כי אין זה תשמיש לאורו. וכן נראה מדין נר חנוכה (סימן תרע"ג).

[38] ראה שו"ת תורה לשמה (סימן שצ"ד): "שאלה באחד שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק והיא היתה אשת איש והייתה יפה מאוד ומקושטת והוא היה לו הנאה בראייתו בה אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה כי מוכרח לדבר עמה ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק וכפי הענין א"א לסגור עיניו ולדבר עמה, אם יש בזה איסור או לאו. ועוד יש לשאול אדם ישן בחדר אחד ויש בחדר השכן שלו אשה אחת מזמרת וקולה ערב והוא נהנה ג"כ מן שמע קולה, אם יש בזה איסור, מאחר דקי"ל קול באשה ערוה, ומה גם זו קולה ערב ונהנה מן קולה, או"ד יש צד היתר בזה מאחר שדבר זה ממילא בא. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה: גרסינן בפסחים דף כ"ה ע"ב אתמר הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, אביי אמר: מותרת, רבא אמר: אסורה. ואיתא בגמרא שם תרי לישני בפלוגתייהו דאביי ורבא, ולפ"ד הלישנא בתרא הוא היכא דלא אפשר להבדל ולא מכוין להנות – לכ"ע שרי, והיכא דאפשר להבדל ולא מכוין, היינו פלוגתייהו דרבי יהודה ור"ש, וכי פליגי אביי ורבא היכא דלא אפשר להבדל וקא מכוין להתקרב כדי ליהנות דהיינו מתכוין הוא וחביב לו הדבר ליהנות. אביי אמר: מותר ורבא אמר: אסור, וידוע דקי"ל כרבא לגבי אביי, וכן קי"ל כלישנא בתרא, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' מאכלות אסורות הלכה י"ב כרבא וכלישנא בתרא. וכתב בכ"מ ז"ל שם דרבינו מפרש לה בכל איסורין ע"ש, וא"כ השתא ה"ה הכא בנידון השאלה עיקר הדבר תלוי בזה דאם מתכוין לראות ביופיה וכן אם הוא מתכוין לשמוע קולה וחביב הדבר הזה בעיניו כי נח לו הדבר הזה שנזדמן לו ליהנות ממנו – ה"ז ודאי איסורא קא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה ולא נח לו בדבר הזה שנזדמן לפניו, ואדרבא הוא חפץ ורוצה שתשתוק זאת האשה המזמרת כדי שלא ישמע או שתלך זאת היפה מלפניו כדי שלא יראנה אלא שהוא בע"כ שומע ובע"כ רואה – אין בזה איסור.

ודע כי עוד יש ללמוד מהתם לענין נידון השאלה כל שהוא אינו מתכוין לכך אעפ"י שאפשר לו ללכת למקום אחר ולא ישמע קולה ג"כ שרי דהא שם בגמרא ע"ב הוכיח מהך דמוכרי כסות אעפ"י שאפשר למעבד כצנועין מ"מ כי לא מכוין שרי ואעפ"י שהוא נהנה בהכרח ובזה עשה תיובתא ללישנא קמא ע"ש וא"כ השתא ה"ה בנ"ד כל היכא דלא מכוין שרי אף על גב דאפשר להבדל אין מטריחין אותו מיהו בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להבדל ובפרט היכא דליכא טרחא דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית שמשם לא ישמע את הקול. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו".

[39] ראה הערה 34.

[40] ברוב האזורים בארץ ישנם חיישנים הממוקמים במאגרי המים השונים שמדווחים בכל רגע נתון על כמות המים במאגר לתחנה האזורית, וכשמתרוקן המאגר נשלחת פקודה למשאבות המים השונות למלאו, כמו"כ לצורך הכשרת המים לשתיה עוברים המים תהליך ארוך של סינון, התפלה וכו', ומ"מ מעיקר הדין מותר לפתוח את ברז המים בשבת כיון שספק אם בפתיחת הברז נעשית פעולה כל שהיא, ועוד גם אם נעשית פעולה הוי גרמא דגרמא וכו', ויש עוד סניפים להקל. [הערת המערכת: אמנם יש מקומות שמתקינים בבניינים חדשים מוני מים דיגיטליים לכל דירה ודירה למדוד שימוש במים, ובזה בוודאי כל פעם שפותחים את הברז משפיעים על פעולת המונה. מכונים תורניים פיתחו כמה דגמים שמותרים בשימוש בשבת, ויש לשים לב שיהיה מותקן אצלו דגם כזה עם "הכשר"].

[41] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ג).

[42] עיין בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ד' שאלה ה'), וז"ל: "פעם אירעה הפסקת חשמל בשבת בשכונת הר-נוף, ובא האחראי לשאול אם מותר לו לתקן את התקלה בשבת, אמרתי לו: כיון שקר וזוהי סכנה  משום שיש בשכונה זקנים וילדים וחולים, אתה יכול לתקן, רק תשתדל לעשות בשינוי עד כמה שניתן".

[43] אמנם אם אירעה תקלה בתחנת כח מסויימת של חברת החשמל, בדרך כלל ישנה אפשרות שאספקת החשמל תהיה מתחנת כח מרוחקת יותר ואסור לתקן את אותה תקלה, הואיל וכיום ישנה רשת חשמל ארצית אחת המספקת חשמל מכל תחנות הכוח לכל הארץ, וישנו פיקוד ארצי שמחליט היכן לייצר את החשמל ולהיכן לספקו, ופעמים רבות הפיקוד מתחשב בחישוב כלכלי ע"מ להוריד את עלות ייצור החשמל, כיון שהולכת חשמל מתחנת כח מרוחקת צורכת יותר חשמל, וכאשר התיקון נעשה בשבת – אסור להתחשב בשיקולים כלכליים אלא רק בצרכי פיקוח נפש.

[44] הואיל והאוכל נשאר באותו מצב שהיה לפני התיקון.

[45] כיון שיש בישול אחר בישול באוכל שיש בו נוזל כנפסק בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'), וז"ל: "תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת".

[46] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו:( "דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש שאין בו מרק – מותר להניחו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו. הגה: ואפי' נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק – מותר. ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן – מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג", ובמקרה הנ"ל שיש בזה צורך לקטנים – יש  לסמוך על דברי הרמ"א.

ועיין עוד ברמ"א  (סימן שכ"ח סעי' י"ז), וז"ל: "מותר לומר לאינו יהודי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי (ר' ירוחם ני"ב ח"ט ורמב"ן ורשב"א)". ועיין שו"ע (סי' רע"ו סעי' ה'): "בארצות הקרות – מותר לאינו יהודי לעשות מדורה בשביל הקטנים, ומותרין הגדולים להתחמם בו, ואפילו בשביל הגדולים אם הקור גדול שהכל חולין אצל הקור, ולא כאותן הנוהגים היתר אפילו שאין הקור גדול". ועיין לעיל בהקדמה לפרק זה שאיסור הנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן ואפשר דבמקום חולי לא גזרו, ועוד דאפשר דחשיב שוגגים, כיון שחושבים שמותר לתקן את החשמל בשבת ובמקום צורך כזה ניתן לסמוך על דעת ר' מאיר שאם עשה מלאכה בשבת בשוגג – מותר להנות ממנה אפי' בו ביום [ראה לעיל 1].

[47] ראה שו"ע (סימן רע"ו סעי' ב') שכתב: "ישראל ואינו יהודי שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר, אם רוב אינו יהודי – מותר להשתמש לאורו. ואם רוב ישראל, או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים  שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר".

וראה בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ד'): "כל שקצץ אף על פי שיעשה הא"י מלאכה בשבת – מותר לישראל ללבוש הכלי בשבת עצמה, דכל שקצץ, אדעתיה דנפשיה קא עביד", ואע"פ שהרמ"א שם וכן בסי' רע"ו סעי' א' כתב לאסור גם היכא דקצץ, מכל מקום ראה במנחת כהן שכתב שדעת השו"ע להתיר היכא דקצץ, והובא כל זה ברב פעלים (ח"ב או"ח סי' מ"ג), ועיין בכל זה באורך לקמן בפרק ק"כ הערה ע"ה.

[48] ראה להלן בפרק ק"כ הערה ע"ה.

[49] ראה לעיל סעי' ל"ו ובהערות שם.

[50] ראה לעיל הערה 44.

[51] כתב שער המלך (פ"ט מהל' אישות הלכה ט"ז), וז"ל: "ומתוך האמור נראה שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב, אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי, ועיין בספר משאת משה חי"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע"ג דלאחר שרי אפי"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עיור". וה"ה דאפי' אם עשה מאליו – אסור לאוכלו, כיון דלדידיה האוכל נאסר. ומ"מ במקום צורך גדול כגון במקום כיבוד הורים או שלום בית יכול להקל כיון שכל הדין שנאסר התבשיל כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פרק ו הלכה כ"ג) שאיסורו מדרבנן, וז"ל: "ישראל שעשה מלאכה בשבת, אם עבר ועשה בזדון – אסור לו להנות מאותה מלאכה לעולם, ושאר ישראל – מותר להם ליהנות בה למוצאי שבת מיד, שנאמר: ושמרתם את השבת כי קודש היא – היא קודש ואין מעשיה קודש", וכיון שהאשכנזי עשה מלאכה זו בהיתר – יש להקל, ועיין במאמר מרדכי שבת ח"ג (פרק נ' סעי' ח', פרק נ"ג הערה ע"ז).

[52] עיין במחזיק ברכה (או"ח סי' תקי"א ס"ק ב') שכתב לחלק בין אם האדם שאינו מעשן ביו"ט נוהג כן מכיון שחושב שכך הדין הוא שאסור או משום שמחמיר על עצמו, וז"ל: "אמנם הכא בנידון דידן שזה שאינו שותה ומעלה עשן ביו"ט הוא משום איסור כמו שנראה מדברי הרב מהר"י ן' נעים שהביא הרב שער המלך, ומדבריו א"כ לא חזי לשום בר ישראל, ואותם השואפים אותו ביו"ט לדידיה לאו שפיר עבדי וא"כ לא חזי לכולי עלמא ואינו ענין לכל הראיות הנזכרים והרי הוא כמבואר בא"ר לח"י רוא"י דהוי כלי שמלאכתו לאיסור, ולדידיה השותים אותו ביו"ט עושים שלא כהוגן, ועמ"ש הרב משאת משה (ח"א ביו"ד סימן ד'). אמנם אם זה שנמנע לשתות העשן ביו"ט הוא משום חומרא דידע דהשותים אותו בי"ט יש להם על מה שיסמוכו והיתרא הוא, ועכ"ז רוצה להחמיר על עצמו, נראה דיש להקל בטלטול והרי זה דומה לדורון הבא מחוץ לתחום דהוא אסור למי שהובא בשבילו באכילה ומותר בטלטול ואין בו דין  מוקצה כמ"ש הרא"ש והטור (סימן תקט"ו) והבאתיו בסמוך. וה"נ כיון שאחרים שותים וגם הוא היודע דשריותא הוא – מותר לו לטלטל אעפ"י דמחמיר על עצמו לשתותו".

[53] ראה לעיל סעי' ה'-ו' ובהערות שם.

[54] עיין שו"ע (חו"מ סי' ש"ע סעי' ב') וברמ"א שם (סעי' ג'), ועוד שם (סי' ר"ז סעי' י"ג), ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' ל'). וראה בספר אוזני יהושע להרה"ג יהושע משה (דינים השייכים לחו"מ עמ' צ"ה) שכתב: "ואפשר משום שזה מפעל שנהנין ממנו מוסדות צבור וקרוב להיות מוסד ממשלתי ולכן לא מיקרי אסמכתא".

[55] ראה לעיל סעי' ה'-ו' ובהערות שם, וכאן חמיר טפי כיון שהוא שותף בדבר.

[56] כיון שמשלם על זכות שימוש בכביש שנעשה בשבת, וע"כ זה שונה מהמובא בסעיף הבא שהתשלום הוא על שירות הנסיעה של הרכבת.

[57] ואינו דומה לכביש, מפני שבנסיעה ברכבת משלמים על הרכבת ולא על המסילה, מה שאין כן בכביש שמשלם על הכביש ונהנה ממלאכת שבת. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ט').

[58] ועוד, הרי רוב האנשים אינם עובדים בשבת.

[59] עיין כיו"ב כתובות (י"ט ע"א – ע"ב).

[60] הערת המערכת: מרן זצ"ל נשאל בענין מתקן פרסום מואר הנמצא על גבי מונית, המושכר ע"י בעל המונית לחברה לששה ימים בשבוע, כאשר המטרה היא – הגדלת רוכשי מוצר. וענה שכיון שבעל המוצר נהנה מכך שבעל המונית נוסע עם שלטי הפרסום בשבת לפיכך יש לאסור לפרסם באופן זה. מיהו לא ניתן לדרוש מבעל המונית להוריד את שלטי הפרסום ביום שישי, כיון שבדיני קניינים יכול לטעון בעל המונית שאין הגג מוקנה לחברת הפרסום ביום השבת וזכותו לעשות בגג כרצונו. אולם מדיני שבת החברה המפרסמת, או יותר נכון בעל המוצר המפורסם, נהנה, ע"כ אסור לעשות זאת.

לפיכך, יש להתקין שלט פרסום כך שהמילים אינן קריאות אא"כ השלט מואר. נוסף לכך, יש לומר לבעל המונית שלא יפעיל את התאורה בשבת, כי בדין קנין השלטים הם בבעלות החברה והם יכולים להתנות עמו כנ"ל.

[61] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ד' שאלה כ').

[62] דודי הגאון הרב רבי יאודה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף ע"ה עזב את הארץ בפעם הראשונה בחייו ללונדון לאסוף כסף לישיבת פורת יוסף, ואיתו היה העשיר הגדול רבי סלימאן ששון שסיפר לו על בעל מפעל גדול שהבטיח לתת צדקה לכבוד הרב בעין טובה ורוח נדיבה, והביא אליו לחנותו עוד נדיבים. הלך איתו הרב צדקה וראה שבכניסה למפעל ישנו שלט גדול שכתובות בו הספרות שבע ועשרים וארבע [7/24]. שאל הרב צדקה, מה פירוש שבע ועשרים וארבע? והסביר לו חכם ששון שזהו סימן שהמפעל פתוח שבעה ימים בשבוע, עשרים וארבע שעות ביממה. כששמע זאת הרב צדקה אמר: אני לא נכנס לחנות שפתוחה שבעה ימים! אמר לו: תראה, בעל המפעל הזמין נכבדים ועשירים רבים לכבוד הרב ויתרמו תרומות נכבדות. ואף על פי כן הרב צדקה לא נכנס באמרו: איני לוקח כסף של חילול שבת ללומדי תורה. לבסוף יצא בעל המפעל אל הרב החוצה, ושאל: מדוע הרב לא נכנס? והרי כולם נכנסים ומקבלים ממני ומודים לי! אמר לו: אני לא נכנס. שאל בעל המפעל את הרב: מה אעשה כדי שתכנס? איזה תרומה אתן לך ותסכים להכנס? ענה לו הרב, אם תתן לי שביעית מהמפעל שלך, אכנס. אמר לו בעל המפעל: אני מסכים. אם כך, אמר לו הרב צדקה, חלק השביעי זה יום שבת ואני בעל הבית על החלק השביעי, ביום שבת תסגור מפני שזה החלק שלי! והסכים לכך בעל המפעל ונהיה לו עסק מבורך ומשגשג.

[63] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ד' שאלה כ"ה-כ"ו).

[64] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה י"ד).

[65] עיין גמרא גיטין (צ' ע"ב) ורש"י שם.

[66] עיין בשו"ת הרב הראשי (ח"ג תש"ן-תשנ"ג סימן ק"מ) שכתב, וז"ל: "בענין חמי טבריה וחמת גדר שהם מקומות מרפא, אין זה דומה לנ"ל (לבריכה שיש בה שעות לרחצה מעורבת ושעות לרחצה נפרדות לגברים ונשים), היות ששם יש אלטרנטיבה של בריכות ומקומות רחצה שאינן מעורבות כלל וקיימת בהן הפרדה מוחלטת. משא"כ במקומות מרפא אלה שאין להן תחליף, ובהיות שיש שם הפרדה של גברים ונשים וכן יש לנשים מצילה ולגברים מציל, יש מקום להקל".

 [67] כתב החזון איש במכתב (פסקים סי' ל"ט): "עיקר התשובה על אי זהירות היא שימת לב על להבא… ואמנם תיקונים הנזכרים בראשונים אין אנו ראויים להם ודקדוק בשמירת השבת בכל הל"ט מלאכות הוא הטוב שבתיקונים והנני חותם בברכה שלא יכשל עוד וחטאתו יכופר ויזכה לשמור שבת – אי"ש".

בכגון זה כל אחד יהיה רב של עצמו ויפסוק לעצמו ויראה כיצד לתקן כדי שלא יגיע לידי איסור. וזכורני שפעם אחת בשבת באו אנשים רבים, ומחמת הצפיפות לחצו על הכפתור הפעמון של הבית, ועל כן החלפנו את הכפתור של הפעמון שאפשר יהיה להניח עליו כיסוי שימנע מללחוץ עליו בשבת. ועיין בהערה הבאה.

[68] כתב תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן נ"ה), וז"ל: "והנה יש בידינו העתק מפסקי רב מנחם מרזבורג ז"ל, על אשה אחת שהלכה חוץ לתחום בשבת, וכתב שהיתה נרדפת והיתה קצת אנוסה, ושם שתתענה מ' יום אינם רצופים אלא ה' ב' בכל שבוע, עד שישלימו מ' יום. וכתב עוד שם שאפי' חיללה שבת כה"ג אפי' בהבערה דהוי איסור דאורייתא די היה בכך". ועוד שם (סי' ס') כתב: "ע"כ נראה לא"א יצ"ו אותם בני עונשין אשר חללו שבת בחפירה ובשווי גומות ובהטחה שהוא כמו בנין, יצטרכו להתענות ארבעים יום תוך זמן כמו מי' מאייר עד ר"ה. ושלא לאכול בשר ולשתות יין כמו שכתוב בתשובת מהר"ם ז"ל, גבי בא על נדה בשוגג. וגם לתת צדקה כל איש אשר חלל שיעור חטאת בדנקא, ושיערו מור"ם ז"ל שהוא י"ח פשיטין. ואם ירצה אדם לפחות מקצת התעניות יתן עבור כל יום י"ב פשיטין, כאשר כתב מור"ם ג"כ בתשובה דלעיל. ואף על גב דאיכא דיעות הם דמחמירי טובא, עכשיו דהדורות תש כח יש להקל כדברי המיקל, גם כתב רא"ם וז"ל: ואף איסור הבערה דאיסור דאורייתא די בארבעים יום שלא רצופין דבנרדף הקילו". והביאו הרמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו).

ועיין ספר חסידים (סימן קפ"א), וז"ל: "אחד חילל שבת שהיה נושא את כספו בא לפני חכם להורות לו, תשובה, אמר לו: הכסף או שוויו חלוק לעניים ולבני טובים המתביישים לקבל צדקה, ולא רצה לתת להם וגם החכם לא אמר לו תשובה אחרת".

ועיין מג"א (סימן של"ד ס"ק ל"ג) שכתב: "איתא בשבת (י"ב ע"ב) באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת, וכתב בפינקס: שלכשיבנה בית המקדש יביאנה".

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סימן י"ט): "בעל הבית אחד היה לו בביתו מנורה דולקת בליל שבת ומונחת על הזיז, וראה שעלתה השלהבת שלה ביותר שבודאי תשבר הזכוכית ותפול על המטה ותשרף, כי היתה דולקת בשמן הנקרא גאז, וקם במהרה וכיבה אותה, וצעקו עליו: מה עשית, שבת היום! ויאמר הוא יודע וזוכר שהוא שבת, אך חשש שמא תשרף המטה, וסמך על דברי המשנה שאמרה: המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שישן – פטור, ונמצא שמותר לכבות בשביל איבוד ממון שהלסטים באים לגנוב. אמרו לו: היה לך לפנות המטה מתחתיה ואז היתה נופלת על הרצפה שהיא אבנים. ויאמר: לא בא אופן זה לדעתי לעשותו. ועתה בא לשאל בעה"ב הנז' אם חטא בכך, ומה תיקון שלו.

והתיקון שלו שיתן דמי חטאת שמנה צדקה לעניים של ת"ת ויתענה שלשה ימים שני וחמישי ושני, ואם יכול להתענות יתענה שבעה ימים ויאמר בפירוש בקבלת תענית שהוא מקריב חלבו ודמו בתעניתו לפני הקדוש ברוך הוא במקום הקרבן על המזבח בעבור שגגתו ששגג בחלול שבת, וביום התענית ילמוד תנ"ך של קראי מועד לליל שבועות, וגם ילמוד המשניות אשר שם ויקרא ג"כ פרשיות של קרבנות, וגם ילמוד אדרא זוטא ויעשה כפרה על ראשו בתרנגול ויתן אותו לעניים ויתוודה בפירוש על חלול שבת באות ח' בכל תפילות של ימי התענית, וישוב אל ה' וירחמהו".

ועיין בכה"ח שם (ס"ק קמ"ד-קמ"ה) ובספר לשון חכמים (ח"ב תיקון כ"ה). ועיין ספר אור הלבנה (אור החיים, תיקוני תשובה עמ' ר"כ) שכתב שם שעליו לצום חמישים תעניות, וכ"כ שיצום שנה שלימה בה"ב בכל חודש.

[69] גיטין (ל"ד ע"א).

[70] עיין שו"ת הרב הראשי תשמ"ו-תשמ"ז (סי' כ"ג סעי' ב'; שם תשמ"ח-תשמ"ט סי' קכ"ד סעי' א'), וראה בשו"ת הרה"ר (תש"ן-תשנ"ג סי' קל"ו סעי' ו') שאינו ראוי להתפלל במנין שאינו שומר שבת. וע"ע מאמר מרדכי, לימות החול (פרק י"א סעי' י"ח).

[71] ראה משנ"ב (סי' שפ"ה ס"ק ו'), אמנם עיין בדרכי תשובה (יו"ד סי' קי"ט ס"ק ל"ד) שכתב: "עיין באליה רבה ובספר תוספת שבת (או"ח סי' שפ"ה) שכתבו בשם התורת חיים דלא הוי פרהסיא אלא כשלא מכסה מהנשיא אבל כל עוד שמכסה מהנשיא לעולם בצנעה קרינן ליה. וכן ראיתי בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' רס"ז) שהעמיד יסוד על זה דלא נקרא מומר לחלל שבת אא"כ חילל שבת בפני הרב דמתא, עיי"ש. ולפי עניות דעתי הפריז להקל מאוד בדבר שלא נזכר בפוסקים, ומה שכתוב בתוספת שבת ובאליה רבה הוא דבר חדש, ובעל כרחך שצריך איזה תירוץ לזה, דכל כי האי הווה להו לפוסקים לכתוב כן להדיא, ומסתימת לשונם שכתבו המחלל בפני עשרה מישראל או שיתוודע הדבר לעשרה ולא התנו שיהיה אחד מהעשרה הרב דמתא, בעל כרחך דכל בי עשרה מישראל הם שווים בזה. שוב ראיתי בספר טהרת המים  (מערכת הפ' ס"ק כ"ב) שהביא דברי האליה רבה והתוספת שבת הנ"ל, וכתב דזה דוקא במחלל שבת רק באיסור מדרבנן, בזה בעינן שלא יכסה מהנשיא אבל בעובר בפרהסיא איסור שבת דאורייתא נעשה מומר לכל התורה אפילו מכסה מהנשיא".

[72] בזמן הבית יוסף ע"ה היו כמה יהודים שמחמת דחקות ועוני לא היו מקפידים בממונם של חבריהם, ופעמים היו שולחים ידם  וגונבים מהם כמה דברים. באותה תקופה היו הבתים בצפת (מקום מושבו של הב"י) בנויים כמו בדור הקודם, המטבח היה בחצר המשותפת, מרוחק מה מן הבית ושם היו מחממים את המאכלים ע"ג גחלים (בספר 'ארץ חיים' סתהון כתב שהיתה בצפת רשות הרבים, למרות שכל רחובותיה צרים, וכוונתו לרחבה שממנה עולים לבית הכנסת האר"י הקדוש). והיו הגנבים באים בליל שבת וגונבים את החמין מהתנורים של היהודים. והיו שאמרו אולי שכחו שהיום שבת ועדיין כשרים הם לעדות עד שיאמרו להם שהיום שבת, אבל הבית יוסף אמר שהחמין עצמו מעיד עליהם שהם יודעים שהיום שבת, כי רק בשבת יש חמין, ועל כן פסולים אותם גנבים לעדות ואינם צריכים כל תזכורת. עיין שו"ע חו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ד), וז"ל: "כל מי שהעידו עליו שעבר עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו, שהרי אינו לוקה – פסול, והוא שעבר על דברים שפשט בישראל שהם עבירה. אבל אם ראוהו עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג – צריכים להזהירו, ואח"כ יפסל. כיצד? ראוהו קושר או מתיר בשבת –  צריכים להודיעו שזה חילול שבת, מפני שרוב העם אינם יודעים זה. וכן אם ראוהו עושה מלאכה בשבת או ביו"ט – צריכים להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא" וכו', עי"ש.

[73] עיין בשו"ע (חו"מ סימן ל"ד). בכל אופן, אם יפסוק רב מובהק להקל בחלק מסמני החזרה בתשובה הנזכרים בשו"ע שם, אפשר לסמוך עליו. וע"ע בשו"ע (או"ח סי' נ"ג סע' ה') בהגה, באר היטב (שם ס"ק ז'), ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז, כ"ב). וע"ע מאמר מרדכי, לימות החול (פרק ל' סעי' ד'). וע"ע שם (פרק ל' סעי' א', מ"ד).

[74] ראה גמ' פסחים (מ"ט ע"ב): "תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות, ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו", ועיין כה"ח (סי' נ"ג ס"ק ק"ד-ק"ה).

[75] עיין שו"ע (יו"ד סי' קי"ב), פתחי תשובה (שם ס"ק א'; סי' קי"ג ס"ק א'), דרכי תשובה שם. וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ג סעי' ד') ובהערות מרן זצ"ל "דרכי הלכה" על קיצור שולחן ערוך תחילת סימן ע"ב.

.

[76] מקור הדין של מחלל שבת בפרהסיה לענין זה הוא בדברי הרשב"א המובאים בבית יוסף (סי' קי"ט), וז"ל: "… אבל מומר לחלל את השבת בפרהסיה או שאינו מאמין בדברי חז"ל, הוא מין ויינו יין נסך. וענין חלול שבת הוא דוקא כשמוחזק ג' פעמים, אבל בפעם אחת או שתי פעמים אינו עושה יין נסך וצריך שיחלל בפני עשרה", עכ"ל (ומכאן לכאורה קשה על דברי הש"ך (יו"ד סי' ב' ס"ק י"ז) שכתב בפעם אחת נקרא מחלל שבת, ועיין שם).

ענין בפרהסיה דהיינו בפני עשרה, יש אומרים שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ולא זה אחר זה. ויש אומרים אפי' בזה אחר זה (עיין בשו"ת רב פעלים ח"ג (או"ח סי' י"ב) שהביא דעות בזה וציין לבנין ציון (ח"א סי' ס"ד). וכתב עליו הר"פ אע"ג דלא ברירא לי האי מילתא, עכ"ז גברא רבה אמרה ויש לסמוך עליו וכו', עיי"ש).

ומשמע ממס' עירובין (ס"ט ע"א) מעובדא של אדם שיצא בשבת במשאוי מסויים וכשראה את רבי יהודה הנשיא כיסה את המשאוי, ועל זה אמר רבי יהודה: כגון איש כזה מבטל רשות שזה נקרא מחלל שבת בצנעה כפירוש רש"י שם. משמע פרהסיא פירושו שאינו מתבייש משום אדם אפילו מנשיא, הא אם מתבייש מאדם מסויים לא נקרא פרהסיה. והוכחה זו הביא הצמח צדק (אבה"ע ח"ג סי' רנ"ט) לענין אחר.

וגדולה מזו היא סברת מהר"י אסעאד בספרו חיו"ד סי' נ', שכתב: "ובעינן דוקא שיעידו בפניו ובפני בית דין … מה גם בזמן הזה שהדור פרוץ מרובה. אין להרחיקם כל כך ולדחותם בידים חלילה, שלא יפקרו טפי. ויותר טוב לקרבם בזרוע. ואף בעל נפש אינו צריך להחמיר על עצמו מלשתות יין שנגע בו מחלל שבתות כאלו שבזמן הזה אם לא העידו בפניהם ובפני בית דין שחללו שבת בפני עשרה מישראל, עכת"ד (הגם שיש רבים שאינם מסכימים עם סברתי, ואכמ"ל).

ומחללי שבת שבזמן הזה, קולא אחרת יש להם, שאפשר שדינם כדין תינוק שנשבה כי כולם מקטנם ועד גדולם בורים הם, וכל מעשיהם כקוף בעלמא מה שעושים אחרים או מה שחנכום מקטנותם ואין הם נכללים בכלל מורדים, וז"ל הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ג ה"ג): "אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אח"כ [שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם] כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו, לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה". וכ"כ הרמב"ם בפירוש במשניות (חולין פרק א' משנה ב'), ועיין בדברי מרן הבית יוסף (או"ח סי' שפ"ה).

וכתב החזון איש (הלכות שחיטה סי' ב' אות כ"ח): "לעיל כתבנו לדעת הגאונים דאין מומר זוקק ליבום כל אותו שדינו כמין לענין שחיטה אינו זוקק ליבום. וכתבנו דמומר לדבר אחד להכעיס או כופר בתורה שבע"פ בכלל זה. אבל למה שנתבאר חזו"א (יו"ד סי' י"ג) אין מומר להכעיס לדבר אחד בכלל זה רק ברודף אחר האיסור לדעת הרא"ה וכן כופר בתורה שבע"פ דוקא בכופר גם בעיקר עול המצות. ועוד יש בזה תנאי שלא יהי' אנוס וכמש"כ הרמב"ם (הלכות ממרים פ"ג ה"ג) דבניהם ותלמידיהם חשיבי כאנוסים וכתינוק שנשבה, ותינוק שנשבה מביא קרבן כדאמר ריש פרק כלל גדול ומצווין אנו להחיותו ואף לחלל עליו השבת בשביל הצלתו. ובהגהות מיימוניות פ"ו מהלכות דעות כתב דאין רשאין לשנאותו אלא אחר שאינו מקבל תוכחה, ובסוף ספר אהבת חסד כתב בשם הגר"י מולין דמצוה לאהוב את הרשעים מהאי טעמא והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין כי אצלנו הוא קדם תוכחה שאין אנו יודעין להוכיח ודיינינן להו כאנוסין ולכן אי אפשר לנו לדון בזה לפטור מן היבום וכן לענין שאר הלכות", עכ"ל.

לאור כל האמור לעיל, מעיקר הדין יינו – יין נסך שאסור לשתותו. אך במקום שיצא מזה חילול ה', או במקום שתהיה שנאה ואיבה או חששא דשמא פקר טפי, כתב הרב פעלים שם בכעין זה שיש להקל, וע"כ בצרוף כל הסברות המקילות שהזכרנו לעיל בדיעבד יש מקום להתיר.

[77] וראה עוד שו"ע (יו"ד סי' שמ"ה סעי' ה'), שו"ת הרה"ר (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ל"ח סעי' ב'). ולעצם איסור השימוש ברמקול בשבת – ראה שו"ת הרה"ר (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קכ"ו, תשמ"ח-תשמ"ט סי' רל"ח).

[78] על כך ניתן לומר בדרך מליצה: "והתעלמת" פעמים שאתה מתעלם.

[79] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה כ"ח ובהערה כ"ג), וז"ל: "ראה יומא פ"ה ע"ב, וז"ל: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". וברמב"ם הלכות ממרים (פרק ב' ה"ד), וז"ל: "ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים, שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה – מכין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים – עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם], כדרך שאמרו חכמים הראשונים: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".

[80] תהלים (קי"ט, קכ"ו).

[81] שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ל"ח סעי' א').

[82] הערת המערכת: כן היה מעשה ברב קהילה בצרפת שרצה לארגן יום שכולו לימוד בשבת שבו עשה קידוש לבנו ולהזמין את ראשי הקהל ושאל את מרן זצ"ל אם יכול לארגן זאת בידיעה שיבואו ברכבם בשבת ומאידך יתכן ועי"ז יתקרבו לתורה ולמצוות. וענה לו מרן זצ"ל שאם יודע שיבואו בשבת ברכבם אין לו לעשות כן, ואינן אנחנו יכולים לקרב אנשים לתורה ולמצוות בדרך שיעברו על  איסור.

[83] שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קע"ג סעי' ב').

[84] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ח), שו"ת הרה"ר (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ס"ח סעי' א'; שם  תשמ"ח-תשמ"ט סי' ע' סעי' ב'; שם תשנ"ג-תשנ"ו סי' ב').

[85] שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה י"ג). ובכל זמן יש לבדוק את המציאות הנוהגת באותו זמן ועפ"ז יש לפסוק את הדין.