פרק קט – ברית מילה בשבת

הקדמה

מצות עשה מן התורה למול את התינוק ביום השמיני ללידתו, כפי שכתוב בתורה[1]: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". ועל כן, ככלל יש למול את התינוק ביום השמיני ללידתו אפילו חל היום השמיני בשבת[2]. ויש לגעור במי שדוחה ומעכב את הברית למועד שנוח לו[3].

למרות האמור לעיל, יש מקרים בהם לא מלים בשבת אף על פי שהוא יום השמיני ללידה, וכפי שיתבאר בסעיפים הבאים.

חישוב שמונה ימים

• ככלל מחשבים שמונה ימים מיום הלידה, כולל יום הלידה. ולכן יוצא שיום המילה חל ביום הלידה בשבוע שאחריו. נולד ביום א' – תהיה הברית ביום א' הבא, נולד ביום ב' – תהיה הברית ביום ב' הבא, וכן על זה הדרך[4].

מילה דוחה שבת

• מילה בזמנה – דוחה את השבת, אבל מילה שלא בזמנה, דהיינו ברית מילה שמתקיים לאחר היום השמיני – לא מלים בשבת[5].

דיוק בזמן הלידה

• זמן בין השמשות הוא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים, והזמן הזה הוא ספק יום ספק לילה[6]. ועל כן תינוק שנולד בבין השמשות שבין יום ראשון ליום שני – יש ספק אם הוא נולד ביום (יום ראשון) או בלילה (ליל שני) ולכן יש למולו בשבוע הבא ביום שני שהוא ספק יום שמיני או תשיעי מהלידה[7].
• זמן בין השמשות לעניין זה בירושלים בדרך כלל הוא – מן השקיעה ועד עשרים וחמש דקות לאחר השקיעה [מלבד חצי הראשון חודש מאי שהם כ"ו דקים וחצי השני הוא כ"ז דקים ובחודש יוני כולו וחצי חודש יולי כ"ח דקים וחצי השני של חודש יולי כ"ז דקים וחצי אוגוסט הראשון כ"ו דקים][8].
• מילת ספק – אינה דוחה את השבת. לפיכך מי שנולד בבין השמשות של ערב שבת – אין למולו בשבת הבאה אלא ביום ראשון שהוא ספק תשיעי או עשירי ללידה[9].
• זמן הלידה הקובע לעניין קביעת יום לברית המילה הינו רגע יציאת רוב ראש התינוק, ולא זמן יציאת כל הגוף. ומכיון שבבתי החולים מציינים את זמן הלידה כזמן יציאת הגוף כולו ולא את זמן יציאת רוב הראש, לכן אין לחשב על פי רישומי בית החולים. אלא, אם יצא רוב הראש לפני שקיעת החמה ביום ראשון – יש לחשב שמונה ימים מן היום שעבר (יום ראשון), יצא בצאת הכוכבים – יש לחשב שמונה ימים מן היום שנכנס (יום שני)[10].

זמן הלידה המדויק

• תינוק שיציאת רוב ראשו היתה בסוף היום ואין זה ברור האם נולד לפני השקיעה או בין השמשות או לאחר צאת הכוכבים, ניתן לברר את זמן לידתו באופן הבא:

מבררים באיזו שעה בדיוק יצא ראש התינוק, הולכים לבית החולים בו נולד התינוק ביום שאחרי הלידה, מסתכלים לכיוון השמש ורואים אם בזמן זה במקום בית החולים השמש שקעה או לא (ויחשב את ההפרש בין זמן השקיעה היום לאתמול), ועל פי זה ידע מתי לקבוע את הברית מילה[11].

לידה ומילה במקומות שונים

• תינוק שנולד במקום מסוים בשבת ורוצים למולו במקום אחר, ובאותו מקום היה בזמן הלידה יום חול [כגון: תינוק שנולד בארה"ב בשעה 16:00 אחה"צ בשבת, כאשר בארץ ישראל הייתה השעה 22:00 בערב, של מוצ"ש] – מלים אותו ביום השמיני בארץ ישראל בשבת[12].

זמן מילת תינוק הפריית מבחנה וכדו'

• תינוק שנולד מהפריית מבחנה וכדו' [הפריה מלאכותית] והייתה לידתו בשבת – מלים אותו בשבת, ולמרות שיש פוסקים אחרונים שאומרים שאינו נימול בשבת[13].

זמן המילה

עמוד השחר או הנץ החמה

• לכתחילה אין מלים לפני הנץ החמה ביום השמיני ללידתו. אמנם, אם עבר ומל משעלה עמוד השחר – מילתו כשרה[14].
• כל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימין למצוות ומלים מוקדם בבוקר[15], ויש נוהגים למול בחצות יום[16].

מילה ברוב עם או מוקדם

• כאשר צריך לבחור בין האפשרות למול ברוב עם לבין האפשרות למול מוקדם, יש לבחור באפשרות למול מוקדם[17].

כתב בספר אור הצדיקים[18] שאין לעשות מחלוקת בבית היולדת, לכן כאשר עריכת הברית מוקדם כנ"ל תגרום למחלוקת בבית היולדת, עדיף למול מאוחר יותר[19].

זמן מילה בשבת וברגלים

• תינוק הנימול בשבת וברגל, הטוב ביותר למולו אחרי תפילת מוסף[20].

זמן מילה בראש השנה

זמן מילה בר"ה חל בחול

• חל היום השמיני ללידה בראש השנה והיה יום חול (שתוקעים בשופר), מלים את התינוק אחרי קריאת ה"הפטרה" לפני תקיעות שופר. ועושים כן כדי להזכיר ברית אברהם לפני "עקידת יצחק" כיון שכך היה, שקודם נימול אברהם ורק לאחר מכן קיבל את הציווי לעקוד את יצחק[21].

אך אם רוצים למול את התינוק במקום אחר ולא בבית הכנסת – לא מפסיקים את התפילה, אלא מסיימים את התפילה כרגיל ומלים אחרי התפילה[22].  

קידוש בברית בר"ה

• ערכו את המילה בראש השנה לפני התקיעות כנ"ל, המברך על הכוס שותה רביעית מן היין ואין אחרים טועמים או אוכלים כלל, כיון שאסור לאכול ולשתות לפני תקיעות שופר, ולאחר תפילת מוסף יעשו קידוש[23].

מילה בר"ה שחל בשבת

• חל היום השמיני ללידה בראש השנה והוא שבת [שאין תוקעים בו בשופר] – מלים את התינוק אחרי קריאת ה"הפטרה" לפני "אשרי יושבי ביתך"[24].

ערל שאין מלין בשבת

מילת לידת ניתוח קיסרי

• תינוק שנולד בניתוח קיסרי [בלשון חז"ל: "יוצא דופן"] – נימול לשמונה אך אין מילתו דוחה את השבת. דהיינו, חל היום השמיני ללידתו ביום חול, נימול ביום השמיני. חל היום השמיני ללידתו בשבת – אינו נימול בשבת אלא ביום ראשון שאחריה[25].

הטפה בשבת

• תינוק שנולד מהול – נימול לשמונה, אך אין מילתו (הטפתו) דוחה את השבת. דהיינו, חל היום השמיני ללידתו ביום חול – נימול ביום השמיני. חל היום השמיני ללידתו בשבת – אינו נימול בשבת אלא ביום ראשון שאחריה[26].

מילה שלא בזמנה בשבת

• אסור למול מילה שלא בזמנה [דהיינו, מילה שאינה ביום השמיני ללידה] בשבת. ולכן, תינוק שלא נימול ביום השמיני ללידתו מכל סיבה שהיא [כגון: שהיה חולה ואי אפשר היה למולו ביום השמיני, ועתה הבריא וכדו'] – אסור למולו בשבת. ועל כן, יש לגעור באותם שעושים ברית שלא בזמנה ביום השבת, ויש להודיעם שהם מחללי שבת בפרהסיא ועונשם חמור ביותר[27].

מילה שלא בזמנה בימי חמישי ושישי

• למנהג הספרדים לא נוהגים לקיים ברית מילה שלא בזמנה גם בימים חמישי ושישי בשבוע. אמנם, אם כבר הזמינו אורחים ואולם שמחות וכדו', ובדחיית הברית יגרם הפסד ממון מרובה או צער גדול לקרובי המשפחה שהוזמנו – ניתן להקל ולמול בימים חמישי ושישי[28].

למנהג האשכנזים נוהגים לקיים ברית מילה שלא בזמנה בימים חמישי ושישי בשבוע[29].

אמנם אף למנהג הספרדים מקיימים ברית מילה שלא בזמנה בערב יום טוב[30].

מוהל במילה הנ"ל

• מוהל שהגיע למקום הברית ביום חמישי או שישי ונודע לו במקום שזו מילה שלא בזמנה, גם למנהג הספרדים ימול את התינוק[31].

מילה במחללי שבת

• חל היום השמיני ללידה בשבת, ויש חשש שיהיו קרובי משפחה שיחללו את השבת כדי להגיע לברית – יש לעשות כל שניתן כדי למנוע חילול שבת [כפי שיתבאר לקמן], אך אסור בשום פנים ואופן לדחות בשל כך את ברית המילה, כיון שגדול עד למאוד ערכה של ברית המילה בזמנה, שנכרתו עליה י"ג בריתות, ונענש משה רבינו על שנתעכב מלמול את בנו[32].
• החושש שקרובי משפחתו יחללו את השבת כדי לבוא לברית, ינהג באחת מן הדרכים הבאות:

אם הדבר אפשרי, ימנע מלהודיע להם על הברית בתואנה כלשהיא.

ואם לא ניתן להימנע מלהודיעם, יאמר להם שאסור לחלל שבת כדי להשתתף בברית. ואם יודע שיגיעו בכל אופן, יקיים את ברית המילה בזמנה ביום השבת, ואילו את הסעודה יקיים במוצאי השבת ויודיע להם על הסעודה בלבד.

ועצה טובה שיקבע את זמן המילה מוקדם מאוד – דהיינו מיד אחרי תפילת השבת ב-"הנץ החמה", ואת הסעודה במוצאי השבת[33]. ובאופן טבעי הרבה מן המשתתפים יבחרו להגיע במוצאי שבת ולא בשעה מוקדמת מאוד בשבת עצמה.

צילום מילה בשבת

• אבי הבן שהגיע למקום הברית בשבת ורואה שהגיעו משתתפים ומחללים את שבת, כגון: אם רואה שמצלמים בשבת – צריך לגעור בהם שלא יצלמו בשבת.

מכשירי מילה

הכנת מכשירי מילה

• מכשירי מילה [דהיינו, כל צרכי המילה שאינם מעשה המילה עצמה] שאפשר היה להכינם לצורך הברית מערב שבת [כגון: להשחיז הסכין או להביא את כלי המילה מחוץ לתחום או לטחון כמון וכדו'] – אסור להכינם לקראת הברית בשבת עצמה אם יש בהכנתם איסור, בין כאשר מדובר באיסור דאורייתא ובין באיסור דרבנן[34].

הכנת הנ"ל ע"י גוי

• לא הכינו את מכשירי המילה מערב שבת – מותר לומר לגוי לעשות פעולה האסורה [לישראל] מדרבנן כדי להכין את מכשירי המילה בשבת, אך אסור לומר לגוי לעשות פעולה האסורה [לישראל] מדאורייתא כדי להכין את המכשירי מילה בשבת.

ובשעת הדחק כשאין ברירה אחרת ואם לא יאמרו לגוי להכין את מכשירי המילה בשבת תתבטל המילה – אפשר להקל כשיטת הרמ"א ולומר לגוי לעשות אפילו פעולה האסורה [לישראל] מדאורייתא[35]..

תיקון ציפורן המוהל

• מוהל שתיקן את ציפורניו בערב שבת ובשבת מצא שנסדקה הציפורן – ייתן למוהל אחר למול במקומו. אם אין שם מוהל אחר – לא ידחה את המילה אלא יאמר לגוי לתקן את הציפורן[36], ויזהר שלא יסייע לו[37].

השחזת סכין המילה

• סכין של מילה שהיה מושחז ומוכן לברית מערב שבת ונפגם בשבת, ואין שם סכין אחר – לא ידחה את המילה אלא יאמר לגוי לשייפו בשבת[38].

הכנת אבקת לחיטוי

• כאשר מלים בשבת מותר לתת אבקה לעצירת הדם בתנאי שנשחקה מערב שבת, אך אסור לשחוק לפני המילה כדי לתתה על הגיד בשבת [כדלעיל][39].

טבילת צמר גפן ביין

• יזהר שלא להטביל את הצמר גפן ביין כדי להטעימו לתינוק, משום איסור "סוחט" אלא יטביל את המוצץ או אצבעו ביין ויתן לפי התינוק[40].

חיתוך צמר גפן

• מעיקר הדין צריך לחתוך צמר גפן לעצירת הדם כבר מערב שבת. לא הכינו צמר גפן חתוך מערב שבת – מותר לחתוך צמר גפן לצורך חבישת התינוק וכדו' בשבת – כלאחר יד [כגון, על ידי משיכה במזלג][41].

נתינת מים או שמן בצמר גפן

• אסור לתת מים או שמן על גבי צמר גפן ולנקות בו את התינוק, משום שיבוא לידי איסור "סוחט"[42].

רחיצת התינוק לפני ואחרי הברית

• למנהג הספרדים לא רוחצים תינוק שנימול בשבת לא לפני הברית מילה ולא אחריה. למנהג האשכנזים רוחצים את התינוק לפני הברית במים שהוחמו מערב שבת [ואחרי הברית רק במוצאי שבת].

אמנם, בין לספרדים ובין לאשכנזים אם רופא אומר שהתינוק יסתכן אם לא ירחצו אותו – מותר לרחצו ולחמם מים בשבילו בשבת כדין חולה שיש בו סכנה[43].

חימום מים ע"י גוי

• גם למנהג האשכנזים אסור לומר לגוי לחמם מים בשבת, בין לפני המילה ובין לאחר המילה כדי לרחוץ את התינוק, אך מותר לרחצו במים שהוחמו בשבת בשביל גוי[44].

"שהחיינו" בברית מילה

• בברית מילה מנהג הספרדים שמברכים שהחיינו, והאשכנזים יש שלא מברכים כדעת הרמ"א, ויש שמברכים שהחיינו כדעת הגר"א, וכן מנהג האשכנזים בארץ ישראל[45].

"שהחיינו" בבין המצרים

• למנהג הספרדים – לא מברכים ברכת "שהחיינו" בתקופת בין המצרים ואפילו בשבת. למנהג האשכנזים – מברכים ברכת "שהחיינו" בשבת.

בברית מילה הנערכת בתקופת בין המצרים לנוהגים לברך "שהחיינו" בברית מילה – מברכים גם בבין המצרים[46].

ברכת הבשמים

• למנהג הספרדים – מברכים ברכת "בורא עצי בשמים" על הדס אחרי הברית[47], ומותר לשפשף את עליו בשבת כדי להריחו[48]. ומנהג האשכנזים – אין מברכים על בשמים בברית מילה[49].
• למנהג הספרדים כשאין שם הדס – נוטלים בושם אחר ומברכים עליו את ברכת הריח הראויה לו[50].
• ברכו ברכת הריח על הדס [שהיה בצנצנת מים] – מותר להחזירו למים בשבת, אם אין בהדס פרחים שלא נפתחו עדיין[51].

אמירת י"ג מידות

• כאשר הציבור נמצא בצער מכל סיבה שהיא, ויש באותו זמן ברית (ביום חול), סגולה טובה לומר בכוונה בין מילה לפריעה "י"ג מידות", ואחריהם פסוקי[52] "מי אל כמוך" שהם כנגד י"ג מידות, ויראו נפלאות בעזרת ה'[53].

נחלקו הדעות אם מותר לומר "י"ג מידות" בברית הנערכת בשבת כנ"ל – יש אוסרים ויש מתירים, וכל אחד יעשה כמנהגו, ומנהגינו לומר "י"ג מידות" בשבת[54].

• בדין אם אדם יוצא ידי חובת קידוש היום בברכת היין שמברכים בברית מילה – ראה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"א פרק י"ח סעי' כ"ו-כ"ז, ל"א).

הטמנת הערלה

• בברית שנערכת ביום חול מטמין אבי הבן את העורלה בעפר אחרי הברית[55], ואומר: "נחש עפר לחמו"[56]. אולם בברית שנערכת בשבת – אסור לטלטל עפר כדי להטמין את העורלה כיון שעפר הינו "מוקצה". אמנם, ניתן לייחד עפר מערב שבת כדי להטמין בו את העורלה, וכך יוכל להטמין בו את העורלה בשבת[57].

מילת תאומים

• בברית מילה לתאומים מנהג ירושלים למול את התינוק שנולד ראשון תחילה ולברך את כל הברכות, לחלק מיני מזונות וכו' כדי שיהיה הפסק בין הבריתות ואח"כ למול את התינוק השני ולברך את כל הברכות שנית. ועושים כן בין בחול ובין בשבת[58].

זריקת סוכריות בשבת

• מותר לזרוק סוכריות בברית המילה וכן מותר לאוספם, גם כאשר הברית נערכת בשבת. ובפרטי הדין – ראה בהרחבה להלן פרק קי"ג: הלכות מעמר.

סעודת הברית

• נהגו לעשות סעודה ביום המילה עם עשרה אנשים וסעודה זו היא סעודת מצוה[59].
• נהגו להודיע על כך שתתקיים סעודת הברית, אך לא נהגו להזמין לסעודה הברית[60].
• סעודת ברית מילה ביום שישי טוב לעשותה לפני חצות יום – ראה לעיל מאמר מרדכי שבת ח"א (פרק ה' סעי' י"א).

דיני מוהל בברית בשבת

שביתת מוהל במקום הברית

• מוהל שהוזמן למול מילה בזמנה בשבת והוא גר במקום מרוחק, מצוה עליו לשבות במקום המילה ולמול את התינוק בשבת על מנת שלא תדחה המילה[61].

מוהל תושב חו"ל ביו"ט שני של גלויות

• מוהל שגר בחו"ל והגיע לארץ כדי למול והמילה חלה ביו"ט שני של גלויות – יש אומרים שמותר לו למול כיון דהוי מילה בזמנה שדוחה יום טוב, ויש אומרים שכיון שלבני ארץ ישראל זהו יום חול יש לתת לבני ארץ ישראל למול, וכן הלכה[62].

מוהל שלא מל מעולם

• מוהל שלא מל מעולם – לא ימול לראשונה בחייו בשבת. ואפילו אבי הבן שרוצה למול את בנו [שמצוה על האב למול את בנו ורוצה לעשותה בעצמו ולא על ידי שליח], אם לא מל מעולם – לא ימול בעצמו לראשונה בשבת[63].

שימוש במגן צר בשבת

• במילה הנעשית בשבת טוב לקחת מוהל שיודע למול בלא מגן צר מאוד, כיון שכאשר מניח את המגן נגרם צרירות דם או הוצאת דם, והוא הדין שטוב לקחת מוהל שיודע לתחוב את המחט כדי להפריד את העור באופן שלא וודאי יצא דם[64].

עשיית כל צרכי המילה בשבת

• מוהל שמל בשבת מוהל ופורע ומוצץ[65].

מילה ופריעה בשניים

• במילה הנעשית בשבת יש להיזהר שלא לקחת שני מוהלים לעשות את המילה, אלא מוהל אחד ימול ויפרע וימצוץ. אמנם, למנהג חלק מן האשכנזים לוקחים מוהל אחד למול ומוהל שני לפרוע[66].

מילה ומציצה בשניים

• לכל השיטות לכתחילה אין לתת את המציצה לאדם נוסף בשבת. ולכן, כאשר המילה נעשית בשבת ולמוהל יש מחלה בפה והוא עלול להדביק את התינוק במציצה – עדיף שימול מוהל אחר.

אמנם, כאשר אין מוהל אחר שיכול למול וגם למצוץ – יכול המוהל למול וימצוץ אדם אחר[67].

ציצין המעכבין

• מוהל שמל בשבת ורואה שנשארו על הגיד ציצין המעכבין את המילה [רוב גובהה של העטרה, ואפילו במקום אחד, וכל שכן רוב הקיפה של עטרה] – חוזר ומסירן אפילו לאחר שסיים את הפריעה, כיון שלא השלים את מצות המילה[68].

ציצין שאינם מעכבין

• מל בשבת ורואה שנשארו ציצין שאינם מעכבין את המילה, כל זמן שלא סיים למול – יכול להסירן. ואפילו אם גמר להסיר את העורלה אך עדיין לא פרע – חוזר ומסיר ציצין שאינם מעכבין, כיון שמילה ופריעה דבר אחד הם. אמנם, אם סיים למול ולפרוע – אינו חוזר להסיר ציצין שאינם מעכבין את המילה[69].

טלטול סכין מילה

• סכין של מילה הינו "מוקצה מחמת חסרון כיס", כיון שמקפידים לא לעשות בו שימוש אחר[70].

טלטול הנ"ל לפני המילה

• מוהל שהוזמן למול בשבת – מותר לו לטלטל את הסכין (במקום שיש בו עירוב) למקום הברית. וכן, מוהל שהוזמן לכמה בריתות – מותר לו לטלטל את סכין המילה ממקום הברית הראשונה למקום הברית הבאה וכן הלאה.

טלטול הנ"ל אחר הברית

• מוהל שסיים להשתמש בסכין המילה [בין אם מל תינוק אחד ובין אם כמה תינוקות כדלעיל] – מעיקר הדין מותר לו לטלטל את הסכין גם בתום המילה ולהניחו היכן שירצה, אמנם נהגו המוהלים להחמיר בזה:
• יש מוהלים שמניחים לסכין ליפול על הארץ מיד בסוף המילה, ואומרים לקטן להצניע את הסכין.
• יש מוהלים שמניחים לסכין ליפול על הארץ מיד בסוף המילה ומשאירים אותו שם עד מוצאי שבת.

על כן, עצה טובה למוהל שמל בשבת – להניח מערב שבת שעון יקר [או חפץ יקר ערך אחר] בקופסת הסכין כדי שיחול עליה דין של "בסיס לדבר האסור והמותר", ובתום המילה יניח שם את הסכין ויטלטל את הקופסא[71].

ניקיון הסכין אחר המילה

• יש להיזהר לא לנקות את הסכין אחרי המילה [אם אין לו עוד מילה בשבת], כיון שזו הכנה משבת לחול[72].

שכר עבור מילה

• מאז ומתמיד נהגו המוהלים שלא לקבל שכר עבור המילה, אך בימינו נהגו לקבל שכר כיון שזו פרנסתם. ומכל מקום, עליהם ליטול שכר כדמי בטלה עבור זמנם ולא כתשלום עבור עריכת הברית. וכן בחישוב שכר המוהל יש להתחשב גם במרחק שצריך המוהל לנסוע/ללכת כדי להגיע למקום הברית[73].

שכר הנ"ל בהבלעה

• מוהל שמל בשבת ורוצה ליטול שכר – צריך להבליע את התשלום עבור המילה בתשלום עבור מעשה שעושה בחול, משום שכר שבת. ועל כן, יבדוק את התינוק בערב שבת או אחרי השבת[74].

[1] ויקרא (י"ב, ג').

[2] כתוב בגמ' שבת (קל"ב ע"א): "ורבי יוחנן אמר: אמר קרא: 'ביום' (השמיני) – ביום אפילו בשבת. וכו' תניא כוותיה דרבי יוחנן, ודלא כרב אחא בר יעקב: שמיני ימול – אפילו בשבת, ומה אני מקיים 'מחלליה מות יומת' – בשאר מלאכות חוץ ממילה, או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים 'שמיני ימול' – חוץ משבת – תלמוד לומר: ביום – אפילו בשבת", ועיין בתוס' (שם ד"ה "תניא כוותיה"). והכי איתא במשנה (שם קל"ג ע"א): "עושין כל צרכי מילה בשבת: מוהלין ופורעין ומוצצין, ונותנין עליה איספלנית וכמון". ופסקו השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ב'). וראה במשנ"ב (סי' של"א ס"ק א') ובכה"ח (שם ס"ק ג').

[3] כתוב במשנה נדרים (ל"א ע"ב): "רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה – שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. רבי יוסי אומר: גדולה מילה – שדוחה את השבת חמורה. רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה – שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה. רבי נחמיה אומר: גדולה מילה שדוחה את הנגעים. רבי אומר: גדולה מילה – שכל המצות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר: 'התהלך לפני והיה תמים'. דבר אחר: גדולה מילה – שאלמלא היא לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, שנאמר: 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'".

כתב הטור (יו"ד סי' ר"ס), וז"ל: "מצות עשה לכל אדם מישראל שימול את בנו, וגדולה היא משאר מצות עשה שיש בה צד כרת, וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה, ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול, ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ, והיא מצלת מדינה של גיהנם, כמו שאמרו חכמים שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס בו לכל מי שנמול, ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה העובדי כוכבים, שנא': 'כי כל הגוים ערלים'. וכל המפר ברית של אברהם אבינו שאינו מל או שמושך ערלתו, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב. וצא ולמד ממשה רבינו שלא נתלה לו עליה אפילו שעה אחת שאיחר אותה אלא נענש מיד, אף על פי שהיה בדרך, על כן צריך ליזהר בה מאד. וגם כי היא אות ברית חתום בבשרנו ואינה כשאר כל המצות כמו התפילין והציצית שאינן קבועין בגוף וכאשר יסירם יסיר האות אבל המילה היא אות חתום בבשרינו ומעידה בנו שבחר בנו השם מכל העמים ואנחנו עמו וצאן מרעיתו אשר לדור ודור אנחנו חייבים לעובדו ולספר תהלתו". וראה עוד שו"ע (שם סי' ר"ס סעי' א'). ועיין סידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ג סעי' ה').

[4] ראה בשו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' א').

[5] כתב השו"ע (יו"ד סימן רס"ו סעי' ב'): "מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה. אבל שלא בזמנה – אינה דוחה".

[6] בגמ' (שבת ל"ד ע"ב) כתוב: "תנו רבנן: בין השמשות – ספק מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה – מטילין אותו לחומר שני ימים.

ואיזהו בין השמשות? משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. רבי יוסי אומר: בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו וכו'. הא גופה קשיא; אמרת: איזהו בין השמשות – משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – לילה הוא. והדר תנא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות! – אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך ותני: איזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – נמי בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין – יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: שיעור בין השמשות בכמה? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשה חלקי מיל. מאי שלשה חלקי מיל? וכו' אלא: תלתא ריבעי מילא. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: שני חלקי מיל. מאי שני חלקי מיל? וכו' אלא תרי תילתי מיל. מאי בינייהו? – איכא בינייהו פלגא דדנקא". כלומר ההבדל בין רבה לרב יוסף הוא דקה וחצי (למ"ד שהילוך מיל הוא 18 דקות וכמו שנבאר).

ונחלקו הגאונים ור"ת מתי מתחיל בין השמשות – לשיטת הגאונים מתחיל בין השמשות מיד לאחר השקיעה, ולדעת ר"ת לאחר שלושה מיל ורבע מהשקיעה מתחיל זמן בין השמשות [דהיינו חמישים ושמונה דקות לאחר השקיעה עדיין יום, ולאחר מכן מתחיל זמן בין השמשות].

וכתב השו"ע או"ח (סי' רס"א סעי' ב'): "י"א שצריך להוסיף מחול על הקודש; וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות; והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, רצה לעשותו כולו תוספת – עושה, רצה לעשות ממנו מקצת – עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש. ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רביעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה", כלומר שפוסק כר"ת.

אמנם ביו"ד הלכות מילה (סימן רס"ב סעי' ו') כתב: "אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים – יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת. אבל אם שהו אחר כך, אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש – אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה, אפילו אם יארע בשבת".

וע"כ למעשה כתב בתשובת מהר"מ אל אשקר (סי' צ"ו) והביאו הש"ך (יו"ד סי' רס"ו ס"ק י"א), וז"ל: "שאלה: תינוק שנולד ערב שבת אחר שקיעת החמה קודם שנראו שלושה כוכבים בינוניים – אם נימול יום ראשון כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל, דלדידהו בין השמשות הוי תיכף אחר שקיעת החמה מעל הארץ, או אם נימול בע"ש כדעת רבנו תם ז"ל, שכתב דשתי שקיעות נינהו ושאין בין השמשות מתחיל אלא מסוף השקיעה אחר שנכנס החמה בעובי של רקיע, אבל קודם לכן יום גמור הוא, וכן דעת הרמב"ן בספר תורת האדם והסמ"ג והר"ן וכו', ע"ש שהאריך להביא שיטת הגאונים והפוסקים ובביאור דבריהם, ומסיק שם, כללא דמילתא – דהאי ינוקא אין מלין אותו עד יום ראשון". ולמעשה פסקנו כשיטת הגאונים ראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת ח"א פרק מ"א (הערה י').

[7] כתוב במשנה (שבת קל"ז ע"א): "נולד לבין השמשות – נימול לתשעה". ופרש"י  (ד"ה נימול) – "שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול, ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לתשעה". ופסקה השו"ע (סי' רס"ו סעי' ח'): "מי שנולד בין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה – מונין מן הלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני".

[8] והנה נחלקו הפוסקים בשיעור בין השמשות, וראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת ח"א פרק מ"א סעי' ב' (הערה י'). שנקטינן לעיקר הדין שזמן הילוך מיל הינו 18 דקות ולפ"ז מעיקר הדין זמן בין השמשות הינו מהשקיעה עד – 13.5 דקות אחרי השקיעה.

וראה בתרומת הדשן (סי' קכ"ג) וראה בשו"ע (סי' תנ"ט סעי' ב') ובב"י, ובשו"ע ביו"ד (סי' ס"ט סעי' ו'), ברמ"א (סי' רס"א סעי' א'), ועיין לארץ חיים (סי' רס"א סעי' ב') מה שהאריך בזה, ומ"מ כיון שהרמב"ם (פירוש המשניות פסחים פרק ג' משנה ב') כתב ששיעור הילוך מיל הוא שני חומשי שעה דהיינו – 24 דקות וכן כתב רע"ב (שם) וכן כתב המהרי"ל הביאו המגן אברהם (סי' תנ"ט ס"ק ל'), ועוד עיין בזה בחק יעקב (שם ס"ק י') ובכה"ח (שם ס"ק ל'), וכתב בספר מעשה ניסים (עמ' קנ"ו הערה ח'), וז"ל: "וזמן שלושה כוכבים בנונים פה ירושלים ברוב השנה הוא כ"ה דקים אחר השקיעה ורק בשלושה חודשים וחצי בקיץ יש שינוי והם :חצי הראשון של חודש מאי כ"ו דקים וחצי השני כ"ז דקים ובחודש יוני כולו וחצי חודש יולי כ"ח דקים וחצי השני של חודש יולי כ"ז דקים וחצי אוגסט הראשון כ"ו דקים ושאר כל ימות השנה כ"ה דקים".

וגם שבעצם ראיית הכוכבים אנחנו לא בקיאים כולי האי לדייק אם הכוכבים קטנים או בינוניים, נוהגים בארץ ישראל שלפני עשרים וחמש דקות מהשקיעה עדיין חשוב בגדר ספק לעניין זה, ונקרא בין השמשות, וקבעו שיעור זה לצאת מכל הספקות שאז ייחשב ודאי לילה לכל השיטות.

[9] כתוב במשנה (שבת קל"ז ע"א): "קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר, לא פחות ולא יותר. הא כיצד: כדרכו – לשמנה, נולד לבין השמשות – נימול לתשעה, בין השמשות של ערב שבת – נימול לעשרה", וכן הוא בברייתא (שם קל"ה ע"א): "ימול בשר ערלתו ערלתו וודאי דוחה את השבת ולא נולד בין השמשות דוחה את השבת". וכן כתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ח'): "ואם נולד ערב שבת בין השמשות, אינו דוחה את השבת, שאין דוחין את השבת מספק".

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעיף ט'), וז"ל: "בשיעור בין השמשות אפליגי תנאי ואמוראי בסוף פרק במה מדליקין, וכתב בעל העיטור: מספקא לן הלכה כדברי מי, הלכך, אי איתיליד ינוקא משתשקע החמה [בערב שבת, (ש"ך ס"ק י')] – ספק הוא, עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי, [לאחר זמן בין השמשות של ר' יהודה מתחיל זמן בין השמשות של ר' יוסי (ראה גמ' ברכות ב' ע"ב, רש"י שבת ל"ה ע"א ד"ה בין השמשות)] ונימול לעשרה. ואי איתיליד במוצאי שבת משתשקע החמה עבדינן לחומרא כדרבה (ראה לעיל בהערה ו' בביאור שיטת רבה).

[10] כן כתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' ד', ו'; שם סי' רס"ו סעי' ח'). גמ' נידה (כ"ט ע"א) וראה בשו"ע (חו"מ סי' רע"ז סעי' ג') דסגי ביציאת הפדחת שזה רוב ראשו. ובסמ"ע (שם ס"ק ו') הביא בשם הטור שמספיק יציאת רוב הפדחת וראה שם בפת"ש (ס"ק א'). ועיין רמב"ם (הלכות איסורי ביאה פ"י ה"ו) ובכס"מ (שם) ועיין בשו"ע (יו"ד סי' קצ"ד סעי' י') ובב"י (שם) ובשו"ע יו"ד סי' ש"ה (סעי' כ"ב) ובסי' י"ד (סעי' א') ובתבואת שור (שם ס"ק ו') דבעי יציאת כל הפדחת ושכן הוא דעת השו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' ד', ו'; שם סי' רס"ו סעי' ח').

[11] כתב שו"ע (יו"ד הלכות מילה סימן רס"ב סעי' ד'): "נולד בין השמשות – מונים לו מהלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום, או ששמעו אותו בוכה, אפילו נולד אחר כמה ימים – מונה לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה". ועוד כתב (שם סעי' ו'): "אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים – יש לסמוך עליהם שהוא לילה, אפילו הוא למחר שבת. אבל אם שהו אחר כך, אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש – אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נימול לשמונה, אפילו אם יארע בשבת".

וטעם הדבר ששולחים לבדוק בבית חולים ולא סומכים על הלוח כיון שיש הבדלים בזמן בין מקום למקום. לדוגמה, בירושלים יש את שכונת מחנה יהודה ואת שכונת נחלת שבעה. בשעה שבמחנה יהודה השמש עוד על הארץ בצורה נכרת, הרי שבשכונת נחלת שבעה השמש שקעה לה ונעלמה מעל פני הארץ, מפני שמחנה יהודה גבוהה יותר ובנחלת שבעה השקיעה בה יותר קרובה. וכן ניתן למצוא הבדלי שעות של שקיעה בארץ באופן מוחשי במקומות שיש בהם הבדלי גובה משמעותיים, למשל בחיפה יש הבדל גדול ומשמעותי בין העיר התחתית (שהיא בקו פני הים) לבין פסגת הכרמל (שהיא כ-540 מטר מעל פני הים). וכן אפשר לראות הבדל בין טבריה תחתית שהיא על שפת הכנרת (כ-200 מטר מתחת לפני הים) לבין טבריה עילית שעל ההר (הנקראת: שכון ג' ושכון ד' שהם בין 120 ל240 מטר מעל גובה פני הים).

ובלוח תקנו חכמים לעשות זמן אחיד. ולכן יש לאדם לראות בחוץ בזמן הלידה ואם הוא רואה את השמש – עדיין יום, ואם השמש שקעה – הינו זמן בין השמשות. ואם הוא אומר שהוא לא יודע להבחין, שילך לרב בית החולים. וראה בשו"ע (יו"ד סי' רס"ב סעי' ו') ועיין עוד בדברי כה"ח (סי' של"א ס"ק ל"ו).

[12] דלא גרעי מנולד קודם השקיעה בירושלים ונימול בבני ברק וכדו' שיש הבדל בזמן השקיעה. וראה בשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סי' ה').

[13] ולא דומה לאמבטי שהינו דרך נס.

[14] ראה בגמ' מגילה (כ' ע"א) ובטור וב"י (יו"ד סי' רס"ב).

[15] וראה בשו"ע ורמ"א (יו"ד סי' רס"ב סע' א') שיעשה הברית מיד, למרות שכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למול מיד בבוקר. וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ח אות ה'), וראה בשולחן גבוה (סי' תרנ"ב ס"ק ה').

וכתב השדי חמד (כללים מערכת ז' כלל ג'), וז"ל: "זריזין מקדימין למילה לא דחינן בשביל רוב עם הדרת המלך, כן כתבתי בקונטריס אסיפת הדינים במערכת פדיון הבן בשם הרבנים ברכ"י או"ח סי' א'. וראה חיים פ' לך לך וע"ע לב חיים ח"ב סי' קכ"ז וחיי אדם בכלל ס"ח אות ו'. וצר לי המנהג איזה אנשים במקומות אלו שמאחרים המילה עד קרוב לחצי היום, וזמנין אשתהי אחר חצות עד שיתקבצו המוזמנים, ואין להם על מה שיסמוכו כדי שתעשה המצווה ברוב עם כמו שהוכיחו הרבנים הנז"ל, והזריז הרי זה משובח", וראה עוד בערוך השולחן (יו"ד סי' רס"ב סעי' ח') ובמחב"ר (או"ח סי' רכ"ט).

[16] כתוב בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט): "שנאמר [בראשית כ"ו]: 'בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו'. מהו 'בעצם היום הזה'? בגבורת השמש בחצי היום". ועיין בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ח אות ה').

[17] ראה בהערה ט"ו.

[18]  כתב באור צדיקים (סי' כ"ד אות ס"ח), וז"ל: "לא יהיה בעל קטטה ומריבה עם בני ביתו כי זה מביא להיות קטטה בין איש לאשתו, והמריבה בבית היולדת גורם סכנה לולד וכן בבית החתן והכלה גורם רעה ח"ו", וע"ע ציפורן שמיר (אות קפ"ו), כה"ח (יו"ד סי' קט"ז ס"ק ק"ז).

[19] עיין בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ח אות ה').

[20] ראה  באור זרוע (הל' מילה סי' צ"ו אות ד') שהביא בשם תשובת רב שרירא גאון: "כדמהלינן בשבת אי נמי בחד מימים טובים של שלש רגלים – מהלינן ליה בתר דמסיימין תפלת המוספין, וכדמהלינן ביום הכפורים – מהלינן בין תפלת שחרית לתפילת המוספין. וכדמהלינן בראש השנה – מהלינן ליה בתר צלותא דשחרית מן בתר דאיפטרו בנביא מקמי דליתקעו בשופר, וראיה כדי שתהא מצות ברית מילה תכופה לתקיעת שופר כדי שיזכור לנו הקדוש ברוך הוא ברית אברהם ועקידת יצחק. וראיה מבוררת שבתחילה אנו אומרים זכור ברית אברהם ועקידת יצחק לזרעו היום תזכור ברוך אתה ה' זוכר הברית ואח"כ שופרות וחותמין שומע תרועות, עכ"ל". וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"א פי"ח סעי' כ"ו).

[21] ראה בב"י סוף או"ח (סי' תקפ"ד), בדק הבית יו"ד (סי' רס"ב סעי' ז'). וכתב השו"ע (או"ח סי' תקפ"ד סעי' ד'): "מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"א): "דכך הסדר: ברית אברהם [שהיא המילה] ועקידת יצחק, וכדאמרינן בר"ה: למה תוקעין בשל איל? כדי להזכיר אילו של יצחק. ועוד דמילה מצוי יותר מתקיעה וכתדיר דמיא לגבי תקיעה והוא קודם". וכתב בכה"ח (שם ס"ק כ"ז), וז"ל: "ואין ממתינים עד יציאתם מבית הכנסת כמו בשאר שבתות וימים טובים, מפני שבראש השנה מאריכין הרבה בבית הכנסת ויבואו לפעמים להתעכב עד אחר חצות היום וצריכין למול קודם חצות משום זריזין מקדימין למצות, וסדרו אותה אחר שקראו בתורה קודם תקיעת שופר שכן הוא סדר הנכון לזכור ברית אברהם שהוא המילה קודם עקידת יצחק שהוא השופר שתוקעים בשל איל זכר לעקידה. לבוש. וזה הטעם שכתב הלבוש שסדרו אחר שקראו בתורה וכו' לזכור ברית אברהם וכו', כן כתב בית יוסף בשם תרומת הדשן סימן רס"ו, אלא שכתב עוד בית יוסף טעם אחר בשם הרוקח סימן רי"ז לפי שהשכינה אצל התורה. ור"ל כדי שתשרה שכינה על התינוק הנימול כמו שכתב המטה יהודה. ועוד יש לומר משום דמילה נכרתו עליה י"ג בריתות ויש בה איסור כרת, וגם שהיא קיום העולם כמו שנאמר: 'אם לא בריתי יומם ולילה' וכו'. ועוד כדי שלא להפסיק בין תקיעות מיושב לתקיעות מעומד", וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' ע"ט).

[22] ראה בכה"ח (סי' תקפ"ד שם ס"ק כ"ח), משנ"ב (שם ס"ק י"א). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' ע"ט).

[23] ראה בשדי חמד (מערכת ראש השנה סי' ב' אות ל"א) ובכה"ח (סי' תקפ"ה ס"ק כ"ו). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' פ').

[24] כתב המשנ"ב (סי' תקפ"ד ס"ק י"ב): "ובשבת שאין שם תקיעת שופר – מלין אחר אשרי, ואחר המילה וברכותיה אומרים יהללו. ויש מי שכתב שגם בשבת מלין קודם אשרי כדי שלא יהיה הפסק רב להקדיש". וכתב כה"ח (סי' תקפ"ד ס"ק ל"א): "מלין בין קריאת התורה וכו'. ואם הוא שבת שאין תוקעין בו – מלין אחר אשרי. לבוש, מגן אברהם ס"ק ז'. מיהו האליה רבה בסימן תקצ"א אות ב' כתב דיותר טוב למול קודם אשרי שיהא המילה סניף לתורה, ועוד שלא יהא הפסק כל כך בקדיש דקאי על אשרי יעו"ש. והביא דבריו השערי תשובה בסימן זה אות ד'. וכן כתב בסידור עמודי שמים לרב יעב"ץ, דרך החיים, מטה אפרים אות כ"ו, משנה ברורה אות י"ב. ועיין עוד לקמן סימן תרכ"א סעיף ב' (שכתב השו"ע שם שביוה"כ מלים אחרי קריאת התורה לפני אשרי) ודוק". וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' ע"ט).

[25] ראה בשו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' י'; או"ח סי' של"א סעי' ה'), ובמשנ"ב (שם ס"ק ט"ז) וביאר הטעם (שם ס"ק י"ח): "חוץ מיוצא דופן ונכרית שילדה, התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה, ולכמה תנאי בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה". ועיין בסידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ג סעי' ט').

[26] ראה בשו"ע (או"ח סי' של"א סעי' ה'; יו"ד סי רס"ו סעי' י'). וביאר הטעם המשנ"ב (שם ס"ק י"ח): "ונולד כשהוא מהול אפשר דליכא כאן ערלה כבושה והוא מהול ממש". וראה עוד בשו"ע (יו"ד סי' רס"ג סעי' ד'). ועיין סידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ג סעי' ט').

[27] ראה בגמ' שבת (קל"ב ע"ב), ובשו"ע (או"ח סי' של"א סעי' ד'; יו"ד סי' רס"ו סעי' ב'), ובמשנ"ב (סי' של"א ס"ק י"ב). וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ו): "דכי כתיב: 'וביום' קאי אשמיני דוקא", עכ"ל. עיין סידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ג סעי' ה').

[28] כתב הבית יוסף (בדק הבית יו"ד סי' רס"ח סעי' א'): "כתב הרשב"ץ בתשובה (ח"א סי' כא) על הא דתניא (שבת יט.) אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת שפירש הרז"ה (שם ז.) דטעמא מפני שהוא דבר שאי אפשר שלא יבוא לידי חילול שבת ונראה כמתנה לחלל שבת דשלשה ימים קודם השבת מיקרי שבתא דמכאן יש ללמוד דאסור למול הגר ביום ה' כדי שלא יבא יום שלישי למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו יום השבת וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו עד למחר (יום שישי), עכ"ל". וכתב כה"ח (סי' של"א ס"ק ל"א): "וכן כתב הכנסת הגדולה בסימן זה בהגהות הטור אלא שכתב שהמנהג שאין מלין אף ביום שישי מילה שלא בזמנה יעו"ש. מיהו הש"ך ביורה דעה סוף סימן רס"ו השיג על תשובת הרשב"ץ הנז' ודעתו להקל יעו"ש, וכן הוא דעת המגן אברהם בסימן זה ס"ק ט' ואליה רבה אות יו"ד יעו"ש. אמנם מהר"י עייאש ז"ל בסוף ספרו בית יהודה דף ק"ט ע"ג כתב כיון דמרן ז"ל העתיק זה הכי קיימא לן הלכה למעשה, ולזה הסכים הרב מורו ז"ל, וגם עיין שם מה שכתב בשם מורו להשיב על השגת הש"ך יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף שם ביורה דעה סימן רס"ב אות ב' דנקטינן להחמיר שאין למול ביום חמישי וביום שישי כמנהג שכתב הרב כנסת הגדולה יעו"ש. וכן כתב הרב עדות ביעקב סימן ט'. והביא דבריהם הזכור לאברהם חלק א' אות מ' וחלק ג' אות ק"ל יעו"ש. וכן פסק החסד לאלפים בסימן זה אות ג'". וכ"כ בספר "נתיבי עם" (שם סעי' ב') שכדברי החיד"א כן המנהג בירושלים. עיין שו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' כ"ח), סידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ג סעי' ח').

[29] ראה ש"ך (שם סי' רס"ו ס"ק י"ח), פתחי תשובה (שם ס"ק ט"ו), וכתב המשנ"ב (סי' של"א ס"ק ל"ג): "תינוק שהיה חולה ונתרפא אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו, אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א מתירין וכן הסכים הא"ר להתיר ואין מחמיצין את המצוה".

[30] כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' כ"ח): "ועי' בברכ"י סי' רס"ו ונראה דמילה שלא בזמנה קודם היום טוב ויום הג' (למילה) יום טוב יש להתיר אף לדעת הרשב"ץ דלא אסר אלא בשבת. וכן נראה ממה שכתב הר' יד אהרן א"ח סי' של"א על קוש' הרב הש"ך דלימא דמשכחת לה יום טוב אלא דביו"ט לא אמרו. וכ"כ הר' זכרון יוסף י"ד סי' כ"ד אלא דאחר כך כתב דיש לדחותו. ואעיקרא מרן בש"ע לא הביא בש"ע דין הרשב"ץ וכבר כתבו ז"ל דהשו"ע חברו אחר בדק הבית. וגם הר' מג"א ז"ל או"ח סי' של"א כתב דהאידנא דאין רוחצים לילד אין לחוש למול ביום חמישי וא"כ תיסגי אסור כהרשב"ץ בג' ימים קודם לשבת אך ביום טוב נראה להתיר דיש לצדד דגם הרשב"ץ מתיר. ובשיורי ברכה י"ד סי' רס"ו הבאתי משם הר' זכרון יוסף להתיר ביום הושענא רבא אף שיום ג' הוא יום טוב ב' והסכימו עמי כמה חכמים עכ"ל ע"ש. וע"כ בראותי דברי הגאון חיד"א ז"ל כאן בהסכמתו להתיר וכתב שהסכימו כמה חכמים להתיר נמנעתי מלערער בזה והנחתי מנהג החדש כמו שהוא. ונמצינו למדין מדברי הגאון חיד"א ז"ל דהסכמתו היא להתיר גם אם יום ג' הוא יום טוב א' וכנז"ל. ברם כל זה הוא ביום טוב, אך לענין שבת – אין למול מילה שלא בזמנה לא ביום חמישי ולא ביום ששי וכן המנהג פשוט פה עירנו יע"א עד עתה ואין לזוז מזה. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו אכי"ר".

[31] ראה בהערה כ"ח.

[32] במשנה נדרים (ל"א ע"ב): "רבי ישמעאל אומר: גדולה מילה – שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. רבי יוסי אומר: גדולה מילה – שדוחה את השבת חמורה. רבי יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה – שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלא שעה". ובגמ' שם: "תניא: ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה – שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: 'ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'. אמר רבי: ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא סכנה היא, שנאמר: 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים' וגו'. אמול ואשהא שלשה ימים, הקדוש ברוך הוא אמר לי: לך שוב מצרים! אלא מפני מה נענש משה? מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר: 'ויהי בדרך במלון'".

[וראה בתוס' (מגילה ד' ע"א ד"ה "ויעבירנה ארבע אמות" – אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות", ובסוכה מ"ג ע"ב ד"ה "לא איקלע") ובהר"ן (הובא בב"י סי' תקפ"ח)] וראה בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ס"ח אות א'; תשמ"ח-תשמ"ט סי' ע' אות ב'; תש"ן-תשנ"ג סי' ב').

[33] וכמו ברית מילה שחלה ביום התענית, שעורכים את הברית ביום ואת הסעודה בלילה.

[34] כתב בשו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ב', ג'; ובאו"ח סי' של"א סעי' ו'): "מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת – אינם דוחים את השבת; לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת – לא יביאנו בשבת, אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת", ובכה"ח (שם ס"ק מ"ו): "אפילו אם נאנס ולא עשאם או שעשאם ונאבדו. רבינו זלמן שם. והיינו אם נאבדו קודם המילה אבל אם מלו את התינוק ואחר כך נתפזרו הסמנים – עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו כמ"ש ביורה דעה סימן רס"ו סעיף ד', ועיין בש"ך שם ס"ק ו' ודוק".

[35] כתב התוספות (גיטין ח' ע"ב): "אף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן, אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה, אתו לקמיה דרבא אמר להו: לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה, ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו, וקודם המילה היה דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת, וע"י עובד כוכבים איירי התם וכו' והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתיה ומוקי לה על ידי עובד כוכבים, ודאי איסורא דרבנן – שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה, אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין – אסור וכו' ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה, שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה"ר".

וכתב הטור (סימן של"א): "אסור לומר לאינו יהודי לפני המילה לחמם חמין לצורך המילה, דכיון שיש בו איסור דאורייתא לא התירו אמירה לאינו יהודי, אבל באיסור דרבנן כגון להביא דרך מבוי שלא נשתתפו או בחצר שלא עירבו – מותר לומר לאינו יהודי להביאם. וכן אם היה לאינו יהודי מים שחימם בשבת לצורך עצמו או עבר ישראל וחימם אותם – מותר לרוחצו בהם אף ע"פ שאסרו רחיצה בכל הגוף אפילו במים שנתחממו בערב שבת, במילה התירו".

וכתב הב"י: "אסור לומר לגוי לפני המילה לחמם המים וכו'. כן העלו בפרק רבי אליעזר דמילה הרי"ף (נה ע"ב) והרא"ש (סו"ס ב) והביאו ראיה מהגמרא ודחו דעת בעל הלכות גדולות (הל' מילה כג ע"ג) שמתיר לפני המילה כל אמירה לגוי אפילו בדבר שהוא מלאכה גמורה. והם כתבו דבדבר שאילו עשהו ישראל לית ביה אלא איסורא דרבנן דוקא הוא דשריא אמירה לפני מילה, אבל בדבר שיש בו איסור תורה – לא הותר לומר לגוי שיעשנו, וכן דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מילה (ה"ט). ודין זה בין בהבאת מים חמין בין בהבאת סכין וסממנין ודברים הצריכים למילה, ופשוט הוא".

וראה בשו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ה'). ועוד כתב (או"ח סי' של"א סעי' ו'), וז"ל: "ולומר לאינו יהודי לעשותם – אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, אומר לאינו יהודי ועושהו, ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, לא יאמר לאינו יהודי לעשותו", עכ"ל, וכן נקטינן, והוסיף הרמ"א: ועיין לעיל סי' ש"ז. ובמשנ"ב שם (סי' של"א ס"ק כ"ב) ביאר את הרמ"א: "דשם הביא הרמ"א דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא לומר לאינו יהודי במקום מצוה. ואף דרוב פוסקים חולקים על סברא זו והעיקר כדבריהם וכמ"ש בסימן רע"ו, מ"מ לענין מילה המיקל וסומך על דבריהם לא הפסיד אם אי אפשר בענין אחר, ומכ"ש לענין הוצאה והכנסה דלהרבה פוסקים אין לנו בזמן הזה רשות הרבים". וכתב הרמ"א (סי' רע"ו סעי' ב'): "יש אומרים דמותר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לסעודת שבת משום דסבירא להו דמותר אמירה לאינו יהודי אפי' במלאכה גמורה במקום מצוה (ר"ן ס"פ ר"א דמילה בשם העיטור), שעל פי זה נהגו רבים להקל בדבר לצוות לאינו יהודי להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתונה או מילה, ואין מוחה בידם. ויש להחמיר במקום שאין צורך גדול, דהא רוב הפוסקים חולקים על סברא זו". היינו, שרק רצה לסנגר על המנהג. וליה לא סבירא ליה.

[וכן דחה הבית יוסף (סימן ש"ז) שיטת בעל העיטור, וז"ל: "כתב הר"ן בסוף פרק רבי אליעזר דמילה (נ"ו ע"א ד"ה ונמצא וד"ה אבל) בשם בעל העטור (הל' מילה מ"ט ע"א) שמותר לומר לגוי להדליק לו הנר לסעודת שבת וטעמו לפי שהוא מפרש השמועה בענין דשרי אמירה לגוי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה כדברי בה"ג (הלכות מילה, כ"ג ע"ג) והוא משוה שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותם הרמב"ם לפי שטתו אבל הרי"ף (נ"ה ע"ב – נ"ו ע"א) והרמב"ם חולקים על זה דאפילו לצורך מילה לא התירו אמירה לגוי בדבר שאסור מן התורה וכל שכן שהסוברים כדעת התוספות שכתב רבינו בסמוך דאסרי בהא דבעל העטור דהא אפילו בשבות דשבות אסרי וכן פסק בסי' ש"ז סעי' ה'].

וכ"כ המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק כ"ד), וז"ל: "מיהו כבר כתב הרמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר כי דעה זו היא דעת יחידאה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקים עליה. ואך לענין מילה מצדד המג"א בסי' של"א לסמוך על דעה זו", עכ"ל. ובמג"א (סי' של"א סק"ה) כתב: "ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם אי אפשר בענין אחר". הוי אומר שאין הוא סומך על זה, רק במקום שאין שום אפשרות אחרת. ועיין להגאון (סי' רע"ו וסי' ש"ז), וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' כ"א).

[36] כתב כה"ח (סימן של"א ס"ק מ"ח): "מי שהיה לו בן למול בשבת ואין שם רק מוהל אחד והמוהל תיקן ציפרניו מערב שבת ובשבת נסדק אם מותר לתקנו, עיין בספר הר אבל ענף י"ד מה שהאריך בזה ודעתו להתיר גם על ידי עצמו יעו"ש (משום שהוא מצרכי המילה), מיהו בספר יד דוד במסכת שבת פרק יו"ד כתב בשם חתנו להתיר על ידי עכו"ם אבל הוא עצמו סיים שיש לעיין בזה אם יש להתיר על ידי עכו"ם יעו"ש, וכן כתב בחתם סופר סימן ע"א דאין להתיר בשום אופן אפילו על ידי עכו"ם כי הוא מלאכה דאורייתא יעו"ש". ובטעם האיסור איכא למיחש משום מלאכת גוזז וכלקמן בשו"ע (סי' ש"מ סעי' א').

ועוד יש לחוש משום מתקן מנא כמובא בביאור הלכה (סי' של"א ד"ה אפילו): "עיין בשו"ת חתם סופר חאו"ח סימן ע"א שכתב אודות תיקון צפורן של מוהל בשבת, שיש בזה איסור דאורייתא וחייב חטאת כיון שעושה כלי, ולא דמי לנטילת צפרני הנדה לטבילה, וכ"כ בעטרת חכמים סימן כ"ו אף אם אין מוהל אחר רק אחד, וצפרנו נסדק, אפ"ה אסור לתקן".

ועוד יש לחוש משום ממחק, כמובא במג"א (סי' קס"א ס"ק ה'): "בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים (תשב"ץ סי' קכ"ב)", וביאר המחצית השקל שם, וז"ל: "דאיסורו משום ממחק, דממחק הציפורן כשגורר הטיט מתחתיו והוא דומיא דמה שכתוב סי' ש"ב סעיף ח' אין מגררין בסכין או בציפורן מנעל מפני שקולף העור והוי ממחק". ואע"פ שכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "הוא") להתיר לגרור את הטיט מתחת הציפורן, בכל אופן אסר לגרר את הציפורן עצמה, וז"ל: "ובשבת ג"כ מותר לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרנו רק שלא יגרור את הצפורן". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ט"ו).

וראה בהערה הקודמת שכאשר אין ברירה ויצטרכו לדחות את המילה למחר – יש להקל לומר לגוי גם בדבר שאם יעשה אותו הישראל יעבור על איסור תורה.

[37] לגבי אמירה לנכרית שתקצוץ ציפורני האשה בליל טבילתה בשבת, כתב הט"ז (יו"ד סי' קצ"ח ס"ק כ"א): "אבל בשבת ויו"ט אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים – לא תאמר לעובדת כוכבים שתחתוך לה, דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת צפרנים, דהא אפשר בניקור תחתם לחוד, למה נבטל בזה שבות, דאמירה לעובד כוכבים שבות הוא. ותו דהוא חומרא דאתא לקולא, שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת, מ"מ אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה, וכאילו היא עושה מלאכה זו שאסורה מדאורייתא בשבת ויו"ט". והקשה הש"ך על הט"ז בספרו נקודות הכסף (שם ס"ק א') ודחה את דברי הט"ז שאין כאן איסור מסייע כיון שאין בו ממש. ומכל מקום הבא"ח (שנה שניה פרשת כי תשא סעי' ט"ז) כתב: "והאשה שחל טבילתה בליל שבת ושכחה ליטול צפרניה מבעוד יום, נהגנו פה עירנו יע"א מאבותינו להורות כסברת הש"ך להסירם ע"י גויה, ורק מלמדין את הגויה שהיא תמשוך ידי האשה כדי לקוץ, ולא תקרב האשה את ידה אליה". ונתבאר באורך לעיל במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ד הערה ע') וה"ה לכאן.

[38] כתב כה"ח (סי' של"א ס"ק מ"ט): "ואם האיזמל הוא פגום וצריך תיקון למול בו אם מותר לתקנו על ידי עכו"ם, עיין בכתב סופר סימן מ"ט שכתב דאם אין מוהל אחר וגם סכין אחרת יש לסמוך בדוחק להתיר על ידי עכו"ם, אבל כשיש סכין אחרת או מוהל אחר במקומו אין להתיר לכתחלה יעו"ש. והיינו לדעת המגן אברהם לקמן אות נ"ז דמתיר על ידי עכו"ם אפילו מלאכה דאורייתא אם אי אפשר בענין אחר". וכתב שם ביאור הלכה (ד"ה "ועיין"): "עיין במשנ"ב במש"כ דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא היינו כגון שנתקלקל הסכין וצריך לתקנו ודעת המג"א דיש לסמוך עלייהו לענין מילה ועיין בתשובת כתב סופר דהיינו דוקא בדליכא מוהל אחר אבל אם איכא מוהל אחר שיש לו סכין מתוקן הגם שאין רצונו להשאילו אין להתיר ואפילו בדליכא מוהל אחר רוב הפוסקים ס"ל דאסור ע"י אינו יהודי מ"מ כבר הורה המג"א אבל בתנאי שהיה מאתמול הסכין מתוקן אבל אם פשע ולא הכין מאתמול גם המ"א בעצמו אינו מתיר לתקן הסכין ע"י אינו יהודי. ולענין להעביר דרך רשות הרבים שרי אפילו ברשות הרבים דאורייתא כשלא פשע ולהביא דרך כרמלית דרבנן אפילו הוא פושע שלא הביא מאתמול למקום הראוי שרי ע"י אינו יהודי לכו"ע ע"ש באריכות". וראה לעיל הערה ל"ה.

[39] כתב השו"ע (סי' של"א סעי' א'): "עושים כל צרכי מילה בשבת; מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו כמון". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "היה דרכם לתת מין בשמים שחוק לרפואה וה"ה לתת אספלנית [תחבושת] על המילה [משנה שם]".

ועוד כתב השו"ע (שם סעי' ז'): "לא היה לו כמון שחוק מע"ש – לא ישחקנו אלא לועס בשיניו".  וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ד): "דמכשירי מילה אינם דוחים את השבת, וע"כ אם אי אפשר לו ללועסו בשיניו – תדחה המילה. ולאו דוקא שחיקה שהיא מלאכה, אלא אפילו להביא כמון דרך מבוי שאין משותף נמי אסור וכדלעיל סעיף ו'. וכן לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פיקוח נפש דוחה את השבת, דכיון דעכשיו יודע שאי אפשר לו בלא סממנין אחר המילה, מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חלול שבת, כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ודע דאם נתוודע לו לאחר המילה שאין לו כמון, בודאי מותר להביא אף דרך רשות הרבים ולשחוק, ומ"מ אם אפשר לו לשנות בכל זה מבלי שיגיע מזה היזק לחולה – צריך לשנות".

[40] האיסור כאן הוא משום סוחט תולדת דש, ונתבאר בהרחבה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"א) בשימוש במגבונים בשבת (סעיפים ל"ה–מ"א). ולגבי צובע ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח) ובנו"כ שם. וראה עוד שם (סי' ש"כ סעי' כ') ובנו"כ. וראה לעיל בהרחבה מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק צ"ח הלכות צובע).

[41] אסור לתלוש חתיכות צמר גפן בשבת, י"א שאיסורו משום קורע, וי"א משום מתקן כלי. ולכן יש להכין לפני שבת חתיכות צמר גפן אמנם אם לא הכין מותר לחתוך בשבת כיון שניתן להשתמש בצמר גפן גם בלי קריעה ולא תוקן דבר בפקעת של הצמר גפן שממנו נחתך – אינו תיקון גמור כדי שיתחייב עליו איסור תורה, ראה בהרחבה להלן פרק קי"ז: דיני קורע ומחתך סעיפים ט"ז, י"ז.

[42] האיסור כאן הוא משום סוחט תולדת דש, ונתבאר בהרחבה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"א) בשימוש במגבונים בשבת (סעיפים ל"ה–מ"א).

[43] אע"פ שלענין רחיצת התינוק אין נפקא מינה כיום כמו שכתב השו"ע, מ"מ הרחבנו בדין זה כיון שאפשר ללמוד מכאן דינים אחרים הקשורים לעניין מילה בשבת:

כתוב במשנה (שבת קל"ד ע"ב): "מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה. ומזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנאמר: 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'", כלומר למרות שבשבת אסור לרחוץ את כל הגוף, כאן מותר.

ובמקום שאין מים חמים לרחוץ את התינוק יש לדון בשלושה זמנים: א. לפני המילה. ב. לאחר המילה. ג. ביום השלישי שלאחר המילה.

לגבי א. לפני המילה, היכן שאין לו מים חמים כדי לרחוץ את התינוק לפני המילה:

איתא בגמ' (עירובין ס"ז ע"ב): "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה [ופרש"י (שם): "דאישתפך חמימיה – שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום"]. אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! אמר ליה: נסמוך אשיתוף. אמר ליה: הא לא שתפינן, נימרו ליה לנכרי ליתי ליה".

ופרש"י (שם): "נסמוך אשיתוף – דמבוי, דתנן (ע"ג ע"א) במתניתין אם נשתתפו במבוי – מותר כאן וכאן במבוי ובחצירות אף על פי שלא עירבו".

ובגמ' (שם ס"ח ע"א): "ההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה. אמר להו רבא: נישיילה לאימיה אי צריכא נחים ליה נכרי אגב אימיה" [וראה בשו"ע שכתב (סימן שי"ח ס"ב): "השוחט בשבת לחולה, בין שחלה מאתמול בין שחלה היום – מותר הבריא לאכול ממנו חי [בשבת]; אבל המבשל (או עשה שאר מלאכה), לחולה – אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה, דחיישינן שמא ירבה בשבילו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ג): "שמא ירבה בשבילו – ליתן בשר לתוך הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן הקדירה על האש. וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין ב"י", א"כ כאן כיון שמצות מילה דחי שבת הקלו להגיד לנכרי לחמם ליולדת מים אם היא צריכה למים חמים שהרי משבעה ועד שלושים הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואגב שהוא מחמם מים ליולדת ירבה גם מים לצורך רחיצת התינוק כיון שהוא בפעם אחת].

כתב התוספות (גיטין ח' ע"ב ד"ה "אע"ג"): "אף על גב דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן, אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא כדמוכח בפרק הדר (עירובין סח.) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. אתו לקמיה דרבא אמר להו: לשיילו לאימיה אי צריכה ניחיימו ליה אגב אימיה. ולכאורה משמע דביום המילה היה שהיו צריכין לחממו כדי למולו וקודם המילה היה, דאי לאחר המילה מסוכן הוא ובלא אימיה מחללין עליו שבת, וע"י עובד כוכבים איירי התם וכו' והא דאמר התם לעיל באידך ינוקא דאישתפיך חמימיה ואמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתיה ומוקי לה על ידי עובד כוכבים ודאי איסורא דרבנן – שרי בחצר שלא עירבו משום מצות מילה, אבל איסורא דאורייתא כגון לחמם לו חמין – אסור וכו'. ומיהו בהלכות גדולות משמע דאפי' איסורא דאורייתא שרי על ידי עובד כוכבים לצורך מילה שפירש דליתו מתוך ביתא דרך רה"ר".

כלומר שלדעת התוס' אפי' אם הכינו מים חמים מבעוד יום ונשפכו בשבת – אסור לומר לגוי להחם מים על מנת לרחוץ את התינוק קודם המילה, ואפי' אם תדחה המילה מחמת זה ליום ראשון, כיון שבמכשירי מילה הותרה אמירה לגוי רק בדבר שאם יעשה אותה הישראל הוי לגביו איסור דרבנן, אבל לדעת בה"ג מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שגם אם יעשה אותה הישראל הוי לגביו איסור תורה. ולכן מותר לומר לגוי לחמם מים על מנת לרחוץ את התינוק קודם המילה.

וכתב הטור (סימן של"א): "אסור לומר לאינו יהודי לפני המילה לחמם חמין לצורך המילה, דכיון שיש בו איסור דאורייתא לא התירו אמירה לאינו יהודי, אבל באיסור דרבנן כגון להביא דרך מבוי שלא נשתתפו או בחצר שלא עירבו – מותר לומר לאינו יהודי להביאם. וכן אם היה לאינו יהודי מים שחימם בשבת לצורך עצמו או עבר ישראל וחימם אותם – מותר לרוחצו בהם אף ע"פ שאסרו רחיצה בכל הגוף אפילו במים שנתחממו בערב שבת, במילה התירו".

וכתב הב"י: "אסור לומר לגוי לפני המילה לחמם המים וכו'. כן העלו בפרק רבי אליעזר דמילה הרי"ף (נה ע"ב) והרא"ש (סו"ס ב) והביאו ראיה מהגמרא ודחו דעת בעל הלכות גדולות (הל' מילה כג ע"ג) שמתיר לפני המילה כל אמירה לגוי אפילו בדבר שהוא מלאכה גמורה. והם כתבו דבדבר שאילו עשהו ישראל לית ביה אלא איסורא דרבנן דוקא הוא דשריא אמירה לפני מילה, אבל בדבר שיש בו איסור תורה – לא הותר לומר לגוי שיעשנו, וכן דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מילה (ה"ט). ודין זה בין בהבאת מים חמין בין בהבאת סכין וסממנין ודברים הצריכים למילה ופשוט הוא".

לגבי ב. לאחר המילה, היכן שיש לו מים חמים כדי לרחוץ את התינוק לפני המילה אבל אין לו מים חמים כדי לרחוץ את התינוק לאחר המילה:

כתב הב"י (סי' של"א), וז"ל: "כתב הר"ן בריש פרק רבי אליעזר דמילה (נג. ד"ה והיכא) והיכא דאשתפוך חמימי אי נמי אבדור סמני לאחר מילה פשיטא דמחמין ושוחקין מפני הסכנה, ומיהו כל היכא דאפשר לשנוי משנינן וכדתנן (קלג.) לא שחק כמון מערב שבת – לועס בשיניו [ונותן] וכו'. מיהו היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה ואשתפוך הנך דלאחר מילה בכהאי גוונא הוא דאיכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נימול נצטרך אחר כך לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת כדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה את השבת. והרמב"ן (קלד: ד"ה הלכה כראב"ע) כתב דשרי למימהליה שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אחר כך לדחות את השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה [וכו']. ואינו כן דעת הרז"ה (נג.) שהוא ז"ל אמר כל היכא דאשתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה, וכן דעת הרשב"א ז"ל (קלד: ד"ה הלכה כר"א) [וכו'] ומה שהתירו בלא התקין חלוק או סמרטוט מערב שבת לכרוך על אצבעו ולהוציאו ולא דחו המילה מפני כך כמו שדחו אותה מפני הבאת איזמל, איכא למימר דאי אתידיע מילתא מקמי [מילה] אין הכי נמי, ומתניתין בדלא ידעינן עד לאחר מילה, ואפילו הכי כל מאי דאפשר לשנויי משנינן. ומדברי הרי"ף (נה:) והרמב"ם (מילה פ"ב ה"ח) ורבינו בהלכות מילה (סי' רסו ר.) נראה שסוברים כדעת הרז"ה והרשב"א". ועוד עיין בזה בדברי הכסף משנה שיבואו לקמן. כתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ד): "וכן לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק, דהא פקו"נ דוחה את השבת, דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול", וראה עוד שם (ס"ק כ"ט) ובכה"ח שם (ס"ק ס', ס"ד).

לגבי ג. ביום השלישי שלאחר המילה, היכן שאין לו מים חמים כדי לרחוץ את התינוק ביום השלישי למילה, הכא וודאי מותר לחמם מים לרוחצו כדין חולה שיש בו סכנה:

וז"ל הרמב"ם (הלכות מילה פרק ב' הלכה ח'): "מלו את הקטן בשבת, ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסממנים – עושין לה הכל בשבת מפני שסכנה היא לו [כיון שלאחר המילה זה סכנה]. מקום שדרכם להרחיץ את הקטן – מרחיצים אותו בשבת ביום המילה בין לפני המילה בין לאחר המילה, או בשלישי של מילה שחל להיות בשבת, בין רחיצת כל גופו בין רחיצת מילה, בין בחמין שהוחמו בערב שבת ובין בחמין שהוחמו בשבת, מפני שסכנה היא לו".

וכתב הראב"ד, שם: "מקום שדרכן להרחיץ את הקטן כו' עד מפני שסכנה היא לו. אמר אברהם, שחממן עכו"ם. דבשלמא אחר המילה – סכנה היא לו, ואפילו ישראל מצי מחמם ליה, אבל לפני המילה לא משכחת לה אלא שחממם עכו"ם, ואין אומרים לו, אלא שחממם מעצמו עכ"ל", ע"כ.

וכתב הכס"מ (שם): "וכתב הר"ן ז"ל, דכי קאמר בחמין שהוחמו בשבת לא קאי אלא לאחר המילה אבל לפני המילה ודאי לא. והרא"ש ז"ל כתב: אע"פ שהרי"ף כוללן יחד, אין דינם שוה, דלאחר המילה מחממין ע"י ישראל והזריז הרי זה משובח משום דסכנה היא לו, ולפני המילה אין מחממין אפילו ע"י עכו"ם, אלא הכי קאמר: אם החם אותן עכו"ם לצורך עצמו או אם עבר ישראל והחם אותם – מרחיצין את הקטן בהם, וז"ש הראב"ד שחממן עכו"ם כלומר דלפני המילה לא שרי אלא כשחממן עכו"ם לצורך עצמו. וחכמי לוני"ל שאלו לרבינו על זה, וז"ל: מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד בין בחמין שהוחמו מערב שבת בין בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו, משמע שאפילו ע"י ישראל – אדרבא לא ימול ולא יסתכן כיון דמכשירי מילה אין דוחין את השבת, וכבר תפסו הרבנים המשיגים את הרי"ף שכתב בהלכות מרחיצין את הקטן כדרכו בין לפני המילה בין לאחר המילה בין בחמין שהוחמו בשבת וכו', וכמדומה לנו כך היה לו לכתוב: מרחיצין את הקטן כדרכו לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת ולאחר המילה אם נשפכו חמין שלו מחמין לו אפילו בשבת מפני שסכנה היא לו, והוא שנשפכו לאחר המילה, אבל קודם המילה – תדחה המילה ואין השבת נדחית שאין מכשירי מילה דוחין את השבת, עכ"ל, תשובה: תמהתי לשאלה זו שהדברים בחיבורי מפורשים הרבה ולא יראה לי מקום לספק זו שתחלת אותה הלכה כך היא: מלו את הקטן בשבת ואחר כך נשפכו החמין או נתפזרו הסמנין – עושין לו בשבת מפני שסכנה היא לו. מקום שדרכן להרחיץ את הקטן וכו' עד שלישי למילה שחל להיות בשבת וכו' עד מפני שסכנה היא לו. הרי הדברים ברורים שעל שלישי של מילה אמרנו שמרחיצין אותו בין בחמין שהוחמו מע"ש בין בחמין שמחממין לו בשבת מפני שסכנה היא לו, ולא יראה לי בכאן ספק כלל עד כאן לשונו. ומתוך לשון השאלה, גם מתוך תשובתו דאוקי הא בחמין שהוחמו בשבת בשלישי למילה דוקא, ולא אמר דקאי נמי אלאחר המילה משמע דס"ל כדעת הרז"ה והרשב"א ז"ל שכתבו דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה".

וכתב הטור (סי' של"א): "ומרחיצים קטן ביום המילה אפילו ביום השלישי שחל להיות בשבת, ואפילו ישראל מבעיר האש ומחמם המים". וכתב הב"י שם: "ומ"ש רבינו: ואפילו ישראל מבעיר האש וכו', כן כתב שם הרא"ש (סי' ב) וכן כתבו התוספות בפרק הדר (עירובין סז ע"ב ד"ה והא), ודבר פשוט הוא, כיון דסכנה הוא לו אם לא ירחץ, כדאמרינן בגמרא (שבת קלד ע"ב). מיהו הני מילי לדידהו, אבל לדידן דבר ידוע דאינו מסוכן בכך, הילכך דינו כדין רחיצת גדול".

ופסק בשו"ע (סי' של"א סעי' ט'): "בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן; לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת; והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת, אם רצו, כדין רחיצת כל אדם. הגה – ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת. וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת, ורואים שיש צורך לרחצו, מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת. וכל זה מן הסתם, אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה – בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולה שיש בו סכנה".

וכתב הב"ח (שם): "וכתב בית יוסף: לדידן דבר ידוע דאין התינוק מסוכן בכך הלכך דינו כדין רחיצת גדול, עכ"ל. ועיין בהגהת שלחן ערוך (ס"ט) מה שכתב בדין זה", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ל"א) את דעת השו"ע דמה שלא נהגו לרחוץ הוא משום דנשתנו הטבעים. ובטעם הרמ"א כתב שם (ס"ק ל"ב): "כלומר דבמקומותינו אף כי אין הולד מסוכן כ"כ כמו בימיהם, אכן עכ"פ צורך גדול יש בדבר, לפיכך על רחיצה שקודם המילה הניחו על דינא דגמרא, שמותר לרחצו בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה אין קפידא אם ימתינו עד מוצאי שבת".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ס"ה): "והאידנא לא נהגו ברחיצה וכו'. דאשכחן כמה דברים שנשתנו מזמן חכמי הש"ס לזמנינו בענין הרפואות וטבע בני אדם. נהר שלום אות ב'. ועיין בספר כנסת יחזקאל סימן ט"ז שכתב שיש מקום שנוהגין כדין התלמוד על פי הרופאים שאומרים שיש סכנה אם לא יעשו כך לפי שינוי האויר הארץ ההוא. ונסתפק שם אם יש לסמוך על הרופאים בענין זה" [וראה בכנסת יחזקאל שם כתוב שקשה לומר שהרופא יכול לחזות את שינוי האוויר]. מכל מקום כיון דמדינא דגמ' מותר להחם מים בשביל לרחוץ את התינוק משום סכנת נפשות, וכל מה שכתב השו"ע הוא מחמת שינוי הטבעים, ולכן כיום אם הרופא יגיד על מקרה ספציפי שהוא צריך רחיצה – נאמן.

[44] וכתב המשנ"ב (סי' של"א ס"ק ל"ג): "ואם נשפך החמין (של לפני המילה) – יכול לומר לאינו יהודי להביא מים שהוחמו בשביל אינו יהודי, אבל לא יאמר לאינו יהודי להחם לכתחלה". וראה בהערה הקודמת.

[45] כתב השו"ע (יו"ד סימן רס"ה סעי' ז'): "כשהאב עצמו מוהל את בנו, הוא מברך: שהחיינו. ואם המוהל הוא אחר, י"א שאין שם ברכת שהחיינו. ולהרמב"ם, לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו, אפילו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו". ועיין בש"ך שם (ס"ק י"ז) שחלק על הרמ"א וסובר שלעולם לא מברכים "שהחיינו" בברית מילה. ובביאור הגר"א שם (ס"ק ל"ו) חולק על הרמ"א וסובר כהשו"ע שלעולם מברכים "שהחיינו" בברית מילה.

[46] כתב השו"ע (סי' תקנ"א סעי' י"ז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה, הגה: וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב – מותר לברך ולאכלו בין המצרים".

ומקשה הגאון מוילנא (סי' תקנ"א) שהרי מי שמת אביו ונפלו לו נכסים בירושה מברך קודם "דיין האמת" ואחר כך מברך ברכת "שהחיינו" על הירושה, ואם כן מדוע בבין המצרים שזו אבלות ישנה, לא מברכים "שהחיינו"? ולכן כתב הגאון שזו רק חומרא יתירה.

המגן אברהם (שם ס"ק מ"ב) כותב, וז"ל: "וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה. אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". והכוונה של זמן פורענות כדברי מדרש איכה (מדרש איכה רבה א') על הפסוק: "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים". יומא דעקתא – ימי פורענות וצער. וכתב הגאון (שם ס"ק ס'), וז"ל: "אף שהמג"א דחק עצמו אינו כלום".

ועין בב"י שהביא את המקור לדין שנזהרים מלברך "שהחיינו" משם ספר חסידים. ושם כתב שהטעם שלא מברכים "שהחיינו" אינו מדין אבילות, וז"ל ספר חסידים (סי' תת"מ): "יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב". ועיין שם לפירוש של הרב חיד"א על ספר חסידים, וז"ל: "שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז וכו' כן כתב רבינו האר"י ז"ל אפילו בשבתות שבינתים, ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל סי' כ"ד. ובדברי רבינו אפשר לפרש דמ"ש ברישא יש חסידים וכו' כונתו דהחסידים האלה אפילו בשבת לא היו מברכים וכדברי רבינו האר"י זצ"ל אח"כ כתב דיש מברכים בשבת. ומ"ש בחיים שאל סי' הנז' דס' החסידים כתב דיאמרו בשבת לישנא קייטא היא וכוונתי לומר דהזכיר סברא זו דיש מברכין". ועיין שדי חמד (ח"ח פאת השדה מערכת בין המצרים אות ב') באורך.

ובמשנ"ב (שם ס"ק צ"ח) כתב, וז"ל: "אע"ג דאפילו אבל מברך שהחיינו, מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה. וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת". והט"ז כתב שכמו שאדם רואה פרי ולא יכול למצוא כמותו אחרי ט' באב מברך שהחיינו, אם כן גם ברואה פרי שיכול לשומרו אחרי ט' באב מותר לברך עליו שהחיינו, שגם באופן זה, הוי מצוה עוברת שהרי אולי אדם זה ימות עד ט' באב, ויפסיד את הברכה, על כן מותר לברך שהחיינו. ובגלל דעתו של הגאון ושל הט"ז שנוטים להקל בברכת שהחיינו בימי בין המצרים, אומר המשנ"ב שבשבת יכול לברך שהחיינו דממילא הרבה אחרונים התירו לברך שהחיינו בשבתות שבימי בין המצרים (עיין שער הציון ס"ק צ"ט).

וראה בכה"ח (שם ס"ק ר"ד) ושם (ס"ק ר"ה) כותב: "אמנם בשער הכונות דף פ"ט ע"ג כתב דאפי' פרי חדש אין לאכול בשבתות של בין המצרים יעו"ש וכו' וכן כתב הרב בית דוד סימן שכ"ה דמדברי הרב בית יוסף שסתם נראה דאסור. וכן כתב מה"ר חיים הכהן בספרו טור ברקת והביא דבריו הברכי יוסף אות יו"ד. וכן פסק בספרו חיים שאל חלק א' סימן כ"ד יעו"ש". ועוד (שם ס"ק ר"ז) כתב שהאיסור מתחיל מליל י"ז בתמוז ועד ט' באב. ומוסיף אחר כך (שם ס"ק ר"ח) בשם החיד"א: "וכתב שם בספר יוסף אומץ דגם בליל ויום עשירי אין נכון לומר שהחיינו דכיון דבכל יום עשירי היה שריפת ההיכל איך נאמר שהחיינו והגיענו לזמן הזה, והוא יום מר מאוד בעצמו וגמר החרבן יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר וכו'". וע"כ הנוהגים לברך ביום שבת יש להם על מה לסמוך. ומכל מקום אנו פוסקים כהשו"ע וכהאר"י ולא מברכין שהחיינו אפי' בשבת. ומכל מקום גם לדעת השו"ע והאר"י יש לברך שהחיינו על פדיון הבן ועל ברית מילה. וראה מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' כ"א).

[47] הספרדים נוהגים לברך על בשמים בברית מילה, כמו שכתוב בשו"ע (יו"ד סי' רס"ה סעי' א'): "ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס: בורא פרי הגפן. ויש נוהגים ליטול הדס בידו, ומברך עליו, ולהריח, ואומר: בא"י אלהינו מלך העולם אשר קדש ידיד מבטן" וכו'.

וזאת מכמה טעמים:

כתב בשבולי הלקט (הלכות מילה סי' ד'): "ומה שנהגו לברך על הבשמים לא ידעתי טעם בדבר אלא לפי שמנהג להוליך הדס בכל בתי כנסיות להודיע לעם כי יש שם מילה לעשות הואיל ויש להם הדס מזומן מברכין עליו. ובבראשית רבה פרשה מ"ח אמרינן אמר ר' אייבו: בשעה שמל אברהם ילידי ביתו העמידן גבעת הערלות וזרחה השמש עליהן והתליעו ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטורת הסמים וכעולה שכולה לאישים. אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שיהיו בניו של זה באין לידי עבירות אני נזכר להם אותו הריח ומתמלא עליהן רחמים. וכתב ר' בנימין אחי ז"ל נראה שעל כן נהגו לברך על הבשמים בברית מילה. עוד נראה בעיני טעם אחר שעל כן נהגו להוליך הדס לברית מילה ולברך עליו, שסמכו על הא דאמרינן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות: קול ריחיים בבורני, שבוע הבן שבוע הבן פי' בשעת השמד היו עושין סימן זה להודיע שיש שם ברית מילה והוא סימן לשחיקת סממנין לכך היו מוליכין הדס שהוא עצי בשמים ומברכין עליו".

וטעם נוסף: שידוע שאליהו הנביא בא לברית, וכמו שכתב הטור (יו"ד סי' רס"ה): "ונוהגין ע"פ המדרש לעשות כסא לאליהו על שאמר (מלכים א' י"ט): 'קנא קנאתי לה' כי עברו בריתך בית ישראל'. א"ל הקדוש ברוך הוא: חייך, שאין עושין ברית מילה עד שתראה בעיניך. מכאן התקינו חכמים לעשות כסא לאליהו שהוא נקרא מלאך הברית", ואנו חוששים שמא אחד מהנוכחים ירגיש בנוכחותו, ובשביל שלא תפרח לו הנשמה מריחים בבשמים.

ועוד טעם כתב הלבוש (שם סעי' א'): "יש מקומות שמברכין ברכת אשר קדש ידיד על ההדס, ונראה לי טעמא משום עילוף התינוק או שאר שמתעלפין כשרואין דם".

[48] ראה לעיל מאמר מרדכי, שבת ח"ד (פרק ק"א הלכות בישום והולדת ריח סעי' י"א).

[49] וכתב השו"ע (סי' תקנ"ט סעי' ז') שבתשעה באב כשיש ברית מילה לא מברכים על ההדס, וכתב על זה המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "אף שתמיד גם כן אין מביאין בשמים למילה מ"מ צריך להשמיענו דכהיום גם כן אין מביאין".

[50] ראה ברכ"י (יו"ד סי' רס"ה ס"ק ג'), וראה בהרחבה לעיל מאמר מרדכי, שבת ח"ב (פרק מ"ה, סעיפים י' – נ"ו).

[51] ראה בפרק קי"א בדיני זורע.

[52] מיכה (ז', י"ח -כ').

[53] בא"ח (ש"ר פרשת כי תשא סעי' י"ב), וכתב כה"ח (סי' קל"א ס"ק כ"ב) בשם חסד לאלפים (שם סעי' י'): "אם הצבור בצער על כל מין צרה שלא תבא אם יארע מילה באותם הימים יאמרו הצבור י"ג מדות של רחמים בכוונה בין מילה לפריעה ויראו נפלאות בעזרת ה'". תוכחת חיים (פר' לך לך עמ' ס"ד), סידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ה סעי' י"ט).

[54] כתב בשער הכוונות (דף פ"ט ע"ב): "יום שבועות יקרא ג' פעמים י"ג מידות ואח"כ יאמר תפילה זו: רבונו של עולם מלא כל משאלותי והפק רצוני" וכו', וכן כתב בדרושי יוה"כ (דף ק' ע"ב), אלא שבדרושי סוכות במנהג ליל הושענא רבא (דף ק"ג ע"ד) כתב, וז"ל: "אמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר הם כיוצא בזה אלא יאמר: רחמנא אדכר לן קיימיה כו' אלהינו שבשמים כו' דעני לעניי כו' ה' הוא האלהים כו' ה' מלך כו' עשה למען שמך וכיוצא באלו יכול לומר. גם ביום הושענא רבא בתפלת שחרית יאמר על דרך הנז' חוץ מן י"ג מידות של ויעבור וכיוצא בזה כו'", ולכאורה אם אין לומר י"ג מידות בהושענא רבה כ"ש שאין לאומרם בשבתות וימים טובים. ועיין לשערי תשובה (סי' תפ"ח ס"ק א'). ובכה"ח (סי' קל"ד ס"ק י"א) כתב בשם פרי עץ חיים לומר י"ג מידות בשעת הוצאת ס"ת בראש השנה וביוה"כ ובימים טובים, וכן כתב בדעת תורה (שם) ושער אפרים (ש"י סעי' ס"ה) וסי' היעב"ץ.

וז"ל הגאון ר' אליהו מני בספרו שו"ת תנא דבי אליהו (עמ' תי"א, תפילות ראש השנה): "בשעת הוצאת ספר תורה אומרים: בריך שמיה וכו' ופסוק: לעולם ה' י"ב פעמים, יהי הרצון הנזכר משם רבינו הרש"ש זיע"א, אמנם היהי רצון שבסידורים אין אומרים גם בבית אל יכב"ץ. אומרים י"ג מדות ואני לא נהגתי לומר ואפילו שהזכירה בשער הכוונות דאתיא זכירה, דיש מי שפקפק בזה מטעם שאין אומרים י"ג מדות ביו"ט וגם אתיא זכירה בחמדת ישראל של המהרש"ו ז"ל שפקפק בזה ואמר כמדומה לי שכתב כן האר"י בתחילת למודו ולכן לא הנהגתי לאומרו". וכתב בספר מעשה ניסים (עמ' קל"ג), וז"ל: "עי' שער הכוונות דף פ"ט סוע"ב ודף ק' ע"ב שהעתיק מהרח"ו ז"ל מגליון מחזור כמנהג אשכנז של רבינו האר"י ז"ל מכתב קודשו דבשעת הוצאת ס"ת ברגלים וימים נוראים יאמר ג' פעמים י"ג מדות עיי"ש. אמנם המהרש"ו בספרו חמדת ישראל (כתב יד) תמה מאוד על מה שהובא בשער הכוונות הנ"ל לומר י"ג מדות דהלוא יו"ט הוא. ואפילו בהושענא רבה כתב רז"ל בשער הכוונות דף ק"ג ע"ד ודף ק"ו ע"ג שאסור לומר י"ג מדות או סליחות, יעו"ש". אמנם כיון שנזכר בשער הכוונות והביאו כה"ח – יש סמך לכל מנהג, וכל אחד יעשה כמנהגו, ומנהגינו לומר י"ג מידות בברית מילה בשבת [וכן נהג מרן הרב זצ"ל].

[55] כתב הב"י (יו"ד סי' רס"ה): "ה"ר דוד אבודרהם (עמוד שנד) כתב בשם אבן הירחי (המנהיג הל' מילה סי' קכז): נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה.

ויש סמך לדבר בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט): כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין משום עינוי הדרך, וכשהיו מוהלין היו נוטלים אותה ערלה וטומנין אותה בעפר, ומאותה שעה ואילך היו נותנים את הערלה בעפר.

ויש סמך לחול ושמתי את זרעך כחול הים (בראשית ל"ב יג) ולעפר ושמתי את זרעך כעפר הארץ (שם י"ג טז) ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב, עכ"ל.

והגהות מימון (מילה פ"ג אות ה) כתבו מה שנוהגים לשים הערלה בחול נפקא ליה במדרש מי מנה עפר יעקב (ילקוט פ' בלק סי' תשסו ופר"א פכ"ט) ומה שאין לוקחין עפר משום דאיתא וכו' בני ארץ ישראל נותנים אותה במים משום (יחזקאל ט"ז ט) וארחצך במים בני בבל נותנים אותה בעפר משום דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו ולכך לוקחים חול לקיים דברי שניהם שהחול נקרא עפר ומים כדאמרינן בחולין (כז:) עופות מן הרקק נבראו עכ"ל".

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ה סעי' י'): "נותנין את הערלה בחול ועפר, ואם הוא שבת, צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום".

כתוב בילקוט שמעוני (רמז תשס"ו על הפסוק במדבר כ"ג, י'): "מי מנה עפר יעקב" "כשבא בלעם ראה את כל המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם ברית מילה זאת שהיא מכוסה בעפר שנאמר מי מנה עפר יעקב [כג, ט], מכאן התקינו חכמים שיהו מכסין את הערלה ואת הדם בעפר הארץ". וכן כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל.

וכתב 'בעל הטורים' על פסוק הנ"ל בדרך רמז: עפר = בגימטריא 351 (עם הכולל). והמילה ערלה = 305, ומניחים את הערלה של ברית המילה בחול, והמילה בחול בגימטריא = 46, וביחד  = 351. ואומר בעל תרגום יונתן בן עוזיאל: "והיה כיון דחמא בלעם חייבא דבית ישראל הוון גזרין עורלתהון וטמרין בעפרא דמדברא אמר מאן ייכול לממני זכוותא חסינייא האילין" (ביאור: כשראה בלעם שמלין ישראל את בניהם ומניחים את הערלה בעפר, אמר: מי יכול למנות את הזכויות הללו, שאפי' בעפר יש לעם ישראל מצוות). ולכן נוהגים המוהלים להניח הערלה בעפר ואח"כ קוברים בעפר. וע"ע דברי מרדכי (במדבר, בלק עמ' ר"ה), סידור קול אליהו (עמ' תתקכ"ה סעי' כ"א).

[56] כתב הלבוש (יו"ד סימן רס"ה סעי י'): "נוהגין לתת הערלה בחול ועפר לסימן, בחול דכתיב (בראשית לב, יג): ושמתי את זרעך כחול הים, ועפר דכתיב (שם יג, טז): ושמתי את זרעך כעפר הארץ. ואני שמעתי טעם משום דכתיב (משלי כה, כא): אם רעב שונאך האכילהו לחם, וכתיב בנחש (ישעיה סה, כה) ונחש עפר לחמו, וחול גם כן עפר הוא. וכבר ידעת בסוד הקבלה שערלה היא מכח הנחש, לכך מניחין אותה בעפר לתת לה לחמה ולסתום פיה מלקטרג על דרך סוד העזאזל והבן. ואם הוא שבת צריך שיהיו מוכנים מבעוד יום, דאם לא כן הוו להו מוקצה ואסור לטלטלם אפילו לצורך מצוה כיון שאין המילה דחויה מפני זה", ולכן נהגו לומר פסוק זה.

[57] כיון שעפר הוא מוקצה מחמת גופו, ולכן יש לייחדו מערב שבת לשמוש. ראה בטור ובית יוסף (יו"ד סי' רס"ה סעי' י'), שו"ע שם, ש"ך שם (ס"ק כ'). וע"ע דברי מרדכי (במדבר, בלק עמ' ר"ה).

ולגבי טלטול הערלה, כתב הפתחי תשובה (יו"ד סימן רס"ו ס"ק ג'): "ועיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' קס"ב שכתב במוהל שמל בשבת ואח"כ זרק הערלה מידו, דמותר ליקח הערלה ולהניחה לעפר המוכן לה. ואף שכתב רש"ל בתשובה סימן מ' דלאחר שזרקו לעפר מוקצה הוא, מכל מקום קודם שזרקו עדיין לא נעשה מצותו לאו מוקצה הוא. וסיים דעל כל פנים לכתחלה יזהר המוהל שתיכף שחתך הערלה בעודה בידו יזרקנה לעפר, אבל אם אירע שזרקה מידו קודם לכן, מאן דמתיר להגביה הערלה כדי לתתה בעפר לא משתבש, ע"ש".

[58] ראה מש"כ באורך בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב אבן העזר סי' ז'). וע"ע בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ו ס"ק ח').

[59] כתב הבית יוסף (יו"ד סימן רס"ה): "כתב עוד ה"ר דוד אבודרהם (עמוד שנד): נהגו לעשות סעודה ביום המילה. ויש סמך מהמדרש (פרקי דר"א פכ"ט ובמדרש שוחר טוב מזמור קיב) שאומר (בראשית כא ח) ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה"ג מל את יצחק שעשה משתה ביום השמיני. וכן משמע בגמרא שהיו עושים סעודה ביום המילה דרב פפא (כתובות ח.) סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום צערא דינוקא. וכן אמר דוד עליו השלום (תהלים נ', ה') אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח דם מילה שהוא זב לח' ימים. וגרסינן בר"פ ר"א דמילה (שבת קל.) תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מצוה שקבלו עליהם בשמחה כגון מילה דכתיב (תהלים קיט, קסב) שש אנכי על אמרתך עדיין עושין אותה בשמחה. ופירש רש"י בשמחה שעושים משתה. וכתבו התוספות (שם ד"ה שש) בשם רבינו תם ויעש אברהם משתה גדול ביום ה"ג מל את יצחק דהיינו ביום השמיני דמילה".

וכתב השו"ע (יו"ד סימן רס"ה סעיף י"ב): "נוהגים לעשות סעודה ביום המילה. הגה: ונהגו לקחת מנין לסעודת מילה, ומקרי סעודת מצוה". וראה בגר"א שם (ס"ק מ"ז). וכתב הרמ"א (או"ח סי' תקנ"א סעי' י') (לגבי מראש חודש אב עד ט' באב): "ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה; אבל יש לצמצם, שלא להוסיף".

וכתב בשערי תשובה (סי' תקנ"א ס"ק ג"ל): "וע"ש באור נעלם שכתב דסעודת מילה בזמנה היא מצוה דאורייתא והביא מדברי רש"י בנדה דף ל"א שלא יהיו הכל שמחים שאוכלים ושותים בסעודת ברית מילה כו'. ומ"ש בשם רש"י שלא אכל על סעודת מילה ביום וא"ו משום דלא אתי דרבנן כו' היינו לאכול על הסעודה הוא דרבנן (ועיי"ש מה שהקשה) ומשיג על תשובת בית יעקב סי' ע"ג דסעודת מילה אפי' בזמנה הוי דרבנן ע"ש וליתא דודאי גוף הסעודה אין עיקר בדאורייתא כלל כמבואר בב"י סי' רס"ה בשם הר"ד אבודרהם ועיין בפר"ח א"ח סי' קל"ה ובבר"י סי' קל"א באורך". וראה מש"כ בדברי מרדכי (בראשית, לך לך עמ' קכ"ו).

[60] כתוב בגמ' פסחים (קי"ג ע"ב): "שבעה מנודין לשמים, אלו הן: וכו' ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה". ופירש הרשב"ם (שם ד"ה) "בחבורת מצוה – כגון משתה של ברית מילה או בת כהן לכהן". וכתב הרמ"א (יו"ד סי' רס"ה סעי' ב'): "וכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה הוי כמנודה לשמים", ולכן אבי הבן אינו מזמין אורחים לסעודת המילה אלא מודיע על הברית וזמנה, ויש נוהגים שאחד הקרובים מודיע, שאם יש מי שלא יוכל לבוא לא יחשב כמנודה חלילה, וכן יש להיזהר מחמת שהמלאך המזיק שמו בקיצור הוא ס"מ שזה ר"ת של: "סעודת מילה", ומי שהוזמן לסעודת הברית ולא מגיע הוא פוגע בו. וע"ע דברי מרדכי (בראשית לך לך עמ' קכ"ו) ופתחי תשובה (שם ס"ק י"ח) ושו"ת הרב הראשי (תש"ן-תשנ"ג סי' קנ"ד אות א' ובהע' שם).

לסעודת "ברית יצחק" (זוהר בליל שקודם הברית) או לשלום זכר – נהגו להזמין, ראה רמ"א (יו"ד סי' רס"ה סעי' י"ב), ט"ז (שם ס"ק י"ג). וע"ע דברי מרדכי (בראשית לך לך עמ' קכ"ו).

[61] בחשיבות ובחיוב המוהל למול ראה בב"י (יו"ד סי' רס"ד) ובהרמ"א (שם סי' רס"א סעי' א'). וראה עוד בחיי אדם (הלכות זהירות מצוה כלל ס"ח סעי' י"ט ובנשמת אדם שם ס"ק ג').

[62] כתב הברכי יוסף (סימן של"א סעי' ד'): "מילה בזמנה ביום טוב שני באחת מערי א"י שהוא חול לבני א"י, ונמצא שם אורח מוהל מחו"ל, דלדידיה הוא יום טוב, אף שהוא מילה בזמנה – לא ימול האורח אם יש מוהל בן עיר דלדידיה הוי חול. מורי הרב זלה"ה בשו"ת נחפה בכסף א"ח סימן ח". אבל במחב"ר (שם סעי' ו') לאחר שהביא את הרב נחפה בכסף כתב: "ועתה נדפס ספר מטה יהודה ושבט יהודה להרב מהר"י עייש זלה"ה וראיתי בסוף שבט יהודה דף מ"א ע"א שכתב דלדידיה יש להתיר בפשיטות למוהל האורח תושב חו"ל שימול ביו"ט שני שלו, ע"ש", ומ"מ כך היה מעשה בר"ש בחבוט שהיה רב של לבנון והגיע למול את נכדו ומנעו ממנו למול מהטעם הנ"ל.

[63] כתב השו"ע (יו"ד סי' רס"ו סעי' ז'): "אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת, שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת. ואם כבר מל פעם אחת, מותר, ואפילו אם הוא אביו (תה"ד סי' רס"ה ודלא כה"ר אליעזר שבטור)". וראה בבית יוסף (שם; או"ח סי' של"א ובשו"ע שם סעי' י') ובכה"ח (שם ס"ק ע"א). וכתב עוד שם (ס"ק ע"ב): "ואפילו אם עומד אצלו מוהל מומחה ומשגיח במעשיו בדקדוק אפילו הכי לא שרי למול בשבת. ברכי יוסף ביורה דעה סימן רס"ו בשיורי ברכה אות ב'".

[64] ראה בהרחבה מאמר מרדכי, שבת ח"ד (פרק פ"ט: חובל סעיפים א'-ח').

[65] כתוב במשנה שבת (קל"ג ע"א): "עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון", ופרש"י (שם): "מוהלין – חותך את הערלה. ופורעין – את העור המכסה ראש הגיד. ומוצצין – את הדם, ואף על גב דהיא עשיית חבורה, שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי החבורה", ובעצם שלושת הדברים האלו יש בהם איסור תורה.

ובגמרא (שם): "ומוצצין וכו': אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה. פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא סכנה הוא! מהו דתימא: האי דם מיפקד פקיד קא משמע לן חבורי מיחבר ודומיא דאיספלנית וכמון, מה איספלנית וכמון כי לא עביד סכנה הוא, אף הכא נמי כי לא עביד סכנה הוא". פרש"י: "מהו דתימא – מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה, דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי, ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי, ולאו משום סכנה, ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא, ולא ניעבריה. קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר – כשיוצא על ידי מציצה, ואפילו הכי שרי, משום סכנה, מדקתני במתניתין גבי איספלנית וכמון". וכן פסק השו"ע (סי' של"א סעי' א').

ויש לחקור האם מציצה היא חלק ממצוות מילה כמו פריעה או שהיא מדיני רפואה, והתירו לעשותה בשבת כיון דהוי סכנה לתינוק אם לא ימצוץ?

ולכאורה מצינו להמשנ"ב (סימן של"א ס"ק ל"ו) שכתב, וז"ל: "ובחכמת אדם כלל קמ"ט כתב דעכ"פ לא יכבד שלשה בני אדם, אלא הפורע יהיה המוצץ. אבל בישועות יעקב דחה זה וכתב דהמציצה יכול להיות באחר דהוא ענין בפני עצמו". לכאורה יסוד המחלוקת היא האם מציצה היא חלק מהברית מילה או שהיא מדיני רפואה [וראה בשדי חמד ח"ו מערכת המילה שכתב מערכה שלמה על המציצה].

[66] כתב הב"י (סי' רס"ו): "גרסינן בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג:): מהלקטין את המילה, ואם לא הלקט ענוש כרת. מני אמר רב כהנא: אומן. מתקיף לה רב פפא: לימא להו: אנא עבדי פלגא דמצוה אתון עבדו פלגא דמצוה. ואסקה רב אשי: הכא במאי עסקינן, כגון דאתא בין השמשות בשבת ואמרו ליה: לא מספקנא, ואמר להו: מספקנא, ועבד ולא אספיק, ואישתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת. ופירש רש"י: מהלקטין. בציצין המעכבין: ונימא אנא עבדי פלגא. כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב, נימא להו: לכו אתם וסיימו המלאכה, עכ"ל. ויש לדקדק מדבריו: דנהי דחיובא דכרת ליכא, איסורא מיהא איכא, כיון שלא גמר המצוה. ולפי זה יש ליזהר שלא ימולו שני אומנין מילה אחת לכתחלה בשבת, כגון שיתנו ביניהם שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא יפרע". וכתב בבדק הבית שם: "ובארחות חיים (הל' מילה סי' ו) כתוב בשם בעל התרומה: שני מוהלים בשבת, אחד יכול למול ואחד יעשה פריעה, ואין שום חיוב בראשון על החבורה כיון שהשני גומר המצוה כדאמר רב פפא אנא עבדית פלגא דמצוה ואתון עבידו אידך פלגא, עכ"ל".

וכתב השו"ע (יו"ד סימן רס"ו סעי' י"ד): "יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע. הגה: ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר. וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף, שכתב בסוף הלכות שבת בהדיא, דשרי. אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחלה, אף על פי שמדינא נראה לי מה שכתבתי (ד"ע ודלא כב"י)".

וכתב בשיירי כנסת הגדולה (שם סעי' י"ז): "אמר המאסף, רבים חשבו, והרב מהרע"יב הגהה כ"י מכללם, שרבינו המחבר חזר בו מהחיבור לבדק הבית מפני שמצא בספר התרומה להיתר, ועל פי זה נוהגים לכתחילה למול אחד ואחד פורע. וסמך מצאו להם מדברי בעל הלבושים שכתב דלא ימחה ביד הנוהגים כן אפילו לכתחלה. גם הב"ח כתב דכך נוהגים היתר. ואני אומר, אוי להם שלכתחלה בשאט בנפש משימים עצמם בספק איסור חילול שבת לדעת רבינו המחבר, שלא שמפני שבספר בדק הבית כתב דבעל התרומה מתיר חזר בו מסברתו שכתב בס' ב"י לאסור, אלא שמפני שבבית יוסף לא הזכיר אלא איסור ודרכו בספר הזה להביא כל הסברות, כתב שמצא בספר התרומה להיתר, אבל לא מפני זה נאמר שחזר מסברתו. תדע, שהר"ב המפה בתשובה סימן ע"ו הרבה להביא ראיות להיתר, וכן בספר המפה כתב שלא מצא ראיה לדברי רבינו המחבר ואדרבא נ"ל דשרי, והביא מספר התרומה דשרי, ואף על פי כן כתב, אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחילה, וכן נראה הסכמת הדרישה. גם בספר מטה משה בסדר המילה וברכותיה סימן כ"ג כתב שגם מהרש"ל ז"ל הורה לאסור, ומאחר דרש"ל הורה לאסור, וכן אותו קובץ שמצא הרב בעל המפה, וספר המפה עצמו כתב דלכתחילה יש להחמיר, וגם נפק מפומיה דרבינו המחבר ז"ל כאן בבית יוסף, מאן מחית נפשיה לספקא דאיסור חילול שבת לכתחלה".

וכתב המשנ"ב (סימן של"א ס"ק ל"ו): "ביו"ד סוף סימן רס"ו כתב בהג"ה שטוב להחמיר לכתחלה שלא ימולו שני מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע. אבל הרבה אחרונים כתבו שיש להקל בזה וכן המנהג בכל מדינת פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת". ומנהגנו כדעת השו"ע שבשבת לא ימול אחד והשני יפרע.

[67] ראה לעיל הערות ס"ה-ס"ו ובדברי המשנ"ב שהובאו שם.

[68] ראה בהערה הבאה.

[69] כתב בשו"ע (יו"ד סי' רס"ו סע' ב'): "מילה דוחה יום טוב ושבת, בזמנה. אבל שלא בזמנה, אינה דוחה. ואפילו בזמנה, אינה דוחה אלא המילה עצמה ופריעה ומציצה, ואפילו פירש, חוזר על ציצין המעכבין דהיינו אם נשאר מהעור עור החופה רוב גובהה של עטרה אפילו במקום אחד. ועל שאינם מעכבים, אם לא פירש, חוזר, ואם פירש, אינו חוזר". וראה עוד שם (סי' רס"ד סעי' ד', ה') ובשו"ע (או"ח סי' של"א סעי' ב') וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ז). וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ה'): "היינו רצועות של בשר שנשארו בין מהערלה ובין מעור שפורע", וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ס"ה).

[70] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' א') ובית יוסף שם.

[71] כתב ברמ"א (יו"ד סי' רס"ו סעי' ב'): "ומותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו בחצר המעורב, אע"ג דאינו צריך לו עוד באותו שבת, דהא לא הוקצה בין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת, כן נראה לי (היתר טלטול כתוב ברבינו ירוחם נתיב א', והטעם הוא כדברי המחבר ודלא כמהרי"ל)".

וכתב הט"ז שם (ס"ק א'): "להצניעו בחצר המעורב. כ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם. ובמהרי"ל כתב שצוה מהר"י סג"ל שתיכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי המילה דחשובים מוקצה להלאה, וגם המוהל לא יחזור ליטול האיזמל מן החול שהטיל שם הערלה בהיותו בהול על הפריעה, עכ"ל. ורש"ל בתשובה כתב גם כן להתיר כמו שכתב רמ"א כאן מטעם שכיון שהיה ראוי בין השמשות הותר לכל היום דאין מוקצה לחצי שבת. ואיני כדאי להכריע בין הרים הגדולים, אבל נ"ל מבורר לאיסור. וראיה ברורה מתלמוד ערוך פ"ק דביצה (דף י"א) תנא: ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו, פירוש: התם קאי על עלי שמלאכתו לאיסור לכתוש במכתשת, ואפילו הכי מתירין בית הלל לקצב עליו בשר לצורך יום טוב, ועל זה אמר דאחר שעשה בו צורך י"ט אסור לטלטלו. ועוד ראיה מפרק אין צדין (דף כ"ח): שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביום טוב לפי שנמאס ומוקצה וכבר נעשה צורך יום טוב, והאי איזמל ממש הוא כוותייהו דהנך דאחר שנעשה בו המצוה חזר לאיסור מוקצה. ומ"ש רש"ל דאין מוקצה לחצי שבת אינו ענין לזה, דהך אין מוקצה לחצי שבת הוא בפרק אין צדין (דף כ"ו) בענין שיהיה ראוי בבין השמשות וביום השבת אידחי וחזר ונעשה ראוי דאין איסור מוקצה בזה, מה שאין כן כאן שמתחילה בבין השמשות לא היה עליו שם ראוי אלא לעשות צורך יום טוב ולא אחר כך. ומה שכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בשם הרמב"ן דמותר לטלטלו אחר המילה, דמאחר שטלטל בהיתר מחזירו לאיזה מקום שירצה כו' נראה טעמו דאי היה צריך להשליך האיזמל אחר כך ויהיה אבוד ודאי מימנע ולא מהיל, וזה עדיף טפי מהנך ג' דברים שאמר עולא [פ"ק דביצה] שהתירו סופן משום תחילתן, ולא חשבו עולא כי פשוט הוא והנך ג' יש בהו חידוש כדאיתא שם. וע"כ נראה דלא התיר הרמב"ן אלא להצניעו אח"כ באותו חדר שמל שם כדי שלא יהיה אבוד אבל לא למקום אחר מטעם שאמרנו כיון שסגי בלאו הכי וכו' ואפילו לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה כנלע"ד", כלומר, בבין השמשות הרי הוא לא יכול להשתמש בסכין, היות שאדם מקפיד עליו ולא משתמש בו לתשמיש אחר של היתר, אם כן מגו דאתקצאי לבין השמשות – איתקצאי לכולי יומא, אבל לברית עצמה זה לא אתקצאי, משום שמילה דוחה את השבת וא"כ לצורך המילה מותר לטלטל את הסכין (שנחשב לצורך זה כתשמיש של היתר). וראה עוד בש"ך שם (ס"ק ב') ובגר"א שם (ס"ק ג') ובמג"א (או"ח סי' של"א ס"ק ה').

וכתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי"ח): "כתב רבנו בית יוסף ז"ל ביו"ד סי' רס"ו, וז"ל: "כתב רבנו ירוחם בשם הרמב"ן, מותר לטלטל הכלי להחזירו אחר המילה, דמאחר שמטלטל הכלי בהיתר – מחזירו לאיזה מקום שירצה, אף על פי שאין לו תינוק אחר למול", עכ"ל. וכתב בדרכי משה, דמהרי"ל מחמיר, דמיד אחר המילה יזרוק האיזמל מידו משום מוקצה וכו' ולי נראה דברי רבנו ירוחם דמאחר שלא הוקצה בין השמשות, יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה, עיי"ש. הנה הטעם הזה דקאמר רמ"א בדרכי משה לא משמע כן מדברי רבינו ירוחם ורמ"א נקיט טעם זה מסברא דנפשיה, וכ"כ בשו"ע בהגה"ה. ורש"ל בתשובה כתב כמו טעם רמ"א משום דאין מוקצה לחצי שבת, אך הט"ז דחה טעם זה, וכתב הטעם משם דהתירו סופן משום תחילתן, והמג"א בסי' של"א כתב דוקא בעודו בידו מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה, אבל אם הניחו מידו – אסור לטלטלו, עיי"ש. ועיין מ"ש תוספת שבת בזה, ועיין ביאור הגאון מהרא"ו על יור"ד, ועיין באבן העוזר א"ח סי' רס"ו. ולדידי נראה לומר בס"ד דטעמא דרבנו ירוחם הוא מדין "הואיל ואישתרי – אישתרי", וכן מורה לשונו שכתב מאחר שמטלטל הכלי בהיתר וכו', יעו"ש".

והרב פעלים הביא ראיה להיתר מגמ' בפסחים ומגמ' בביצה והביא ראיה מירושלמי ודחה ראיה זו והעלה במסקנת דבריו, וז"ל: "אמנם מהך דפסחים דף צ"ה ע"ב הנז"ל, ומהך דביצה דף י"ח ע"ב הנז"ל. נראה דשפיר איכא הוכחה לדין האיזמל להתיר לטלטלו למקום שירצה מהאי טעמא, דהואיל ואישתרי אישתרי לטלטלו בעשיית המצוה אישתרי לטלטלו למקום שירצה גם אחר גמר המצוה". עכ"ל.

ובמשנ"ב (סי' ש"י ס"ק ט"ו) כתב: "כתב הט"ז איזמל שמל בו בשבת – אין לטלטלו אחר המילה, דהא מוקצה הוא מחמת חסרון כיס, דהא אדם מקפיד שלא להשתמש בו דבר אחר. ודלא כהמקילין לטלטל אותו מטעם דאין מוקצה לחצי שבת, דהא בין השמשות ג"כ היה מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לטלטלו אז לשום דבר, וע"כ אף על פי שעומד למחר למלאכת מילה מ"מ אחר גמר צורך שלו חוזר לאיסור טלטול של בין השמשות ע"כ יצניעו באותו חדר שהוא מל שם. והמג"א בסימן של"א סק"ה מסכים עמו ג"כ בעיקר הדין, אך דעתו שיש להחמיר שבעוד שהאיזמל בידו לא יניחנו מידו עד שיניחנו במקום המשתמר או שיוליכנו לביתו דכל מוקצה שהוא בידו, מטלטלו לאיזה מקום שירצה וכדלעיל בסימן ש"ח ס"ג. ואם הוא ג"כ פורע וצריך להניח האיזמל מידו, כתב הא"ר שיקבל אחר מידו והוא יוליכנו שם למקום המשתמר. ומ"מ בדיעבד אם הניחו מידו ויש חשש שיגנב שם, מצדד הא"ר דיש לסמוך על רמ"א וש"ך דסוברים דמותר לטלטלו והביאו החכמת אדם בהלכות מילה". וא"כ כל עוד שלא הניח אותו מידו – הוא יכול לקחת אותו להיכן שירצה כיון שהסכין הגיע לידו בהיתר, אמנם במקום הצורך שצריך להניחה מידו [כגון: לצורך הפריעה] – יתנה לחבירו, וחבירו יוליכנה למקום אחר, ואם הניחה מידו, ואינו מקום המשתמר – יש להתיר לטלטלו למקום המשתמר.

להלכה יוצא שלפי הרב פעלים – מותר לטלטל את הסכין בכל גווני וכדברי הרמ"א. אף על פי כן כל המוהלים נוהגים חומרא בזה וכמבואר למעלה, ראה בשו"ע (סי' ש"י סעי' ח'; סי' ש"ט סעי' ג'). וראה עוד ובכה"ח (סי' ש"י ס"ק נ"ח). וראה לעיל מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק ע"ט סעי' ל"א ובהערות שם).

[72] כתב המג"א (סימן של"א ס"ק ה'): "וכתב המבי"ט ח"ג סימן פ"ט: מי שרחץ הסכין אחר המילה איכא איסורא כיון שאינו לצורך שבת (עיין סי' שכ"ג ס"ו)", וראה עוד לעיל בפרק ק"ג: הלכות הכנה משבת לחול סעי' כ"ד.

[73] עיין ברמ"א (יו"ד סי' רס"א) וברכי יוסף שם, שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' ס"ח; תש"ן-תשנ"ג סי' כ"ג).

[74] ראה שו"ע (סי' ש"ו סעי' ה'), בית יוסף שם, כה"ח (שם ס"ק ל"ה), שו"ע (סי' תקפ"ה סעי' ה'), בית יוסף שם, כה"ח שם (ס"ק מ"ט) וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ד) 'שכר חזנות'.