פרק קטז – הלכות כותב ומוחק

הקדמה

מלאכת כותב הנה אחת מט"ל מלאכות האסורות בשבת, והיא נלמדת מכתיבה שכתבו על קרשי המשכן [במשכן כתבו על הקרשים את מיקומם, כדי שבהקמת  המשכן יוכלו לסדרם על פי הסדר שהיה לפני הפירוק].

שיעור האיסור

• שיעור איסור כותב מן התורה הוא כתיבת שתי אותיות[1]. אמנם, גם כתיבה של אות אחת אסורה מדרבנן[2].

לשון הכתיבה

• איסור כותב בשבת חל בין אם הכתיבה בלשון עברית ובין בלשון אחרת, בין בספרות וכדומה[3].

איסור ציור

• איסור כותב בשבת חל גם אם מצייר ציור, אעפ"י שאין שם אותיות או מספרים כלל[4].

החתמה בחותמת

• אסור לחתום בחותמת בשבת[5].

כתיבה שאינה מתקיימת

• איסור כותב בשבת חל גם כאשר הכתיבה אינה מתקיימת. ולכן, אסור לכתוב באצבע אותיות או לצייר ציור עם משקין על השולחן[6], וכן אסור לכתוב או לצייר בהבל שעל חלון זכוכית וכדו'[7].

כתיבה שאינה ניכרת

• מותר לסמן צורה של אותיות באוויר וכן על גבי משטח נקי [כגון: שולחן נקי או חלון מנוגב], כיון שזו כתיבה שאינה ניכרת ואינה נחשבת כתיבה כלל. ולכן, אעפ"י שעושה כך כדי שיבינו את המילים הנאמרות – מותר[8].

סימון אותיות בכלי

• יש להיזהר שלא לסמן צורה של אותיות במקל וכדומה (דהיינו דבר שדומה לכלי שרגילים לכתוב בו) לאמן את ידיו, בין אם עושה כך באוויר ובין אם עושה כך על גבי משטח נקי כנ"ל אפילו שלא כותבים בפועל[9].

סימון לתזכורת

• אסור לעשות סימן בספר כדי לזכור היכן סיים לקרוא, אפילו אם זהו סימן בעלמא בלא צורת אות (כגון שמסמן בציפורנו וכדומה), כיון שזהו סימן שאינו נעלם מיד. ועצה טובה – להניח גרעין וכדו' (ובלבד שאין בזה בעיה של מוקצה) בין עמודי הספר לסימון[10]. אך מותר לקפל קצה של דף בספר לסימן[11].

כתיבה בעת חירום

• רופא או איש צבא, החייבים לכתוב בשבת (במקום פיקוח נפש), ידאגו מראש שתהיה להם אפשרות לכתוב בעט שהדיו נעלם מאיליו לאחר זמן על נייר חלק אשר רישומו נמחק מאליו מכוח חולשת הדיו, סוג הדיו וחלקות הנייר (שהכתב נעלם מאליו לאחר זמן). ויכתבו ביד שמאל [ואיטר יכתוב ביד ימין], כיון שזה פטור אבל אסור רק מדרבנן, וכל היכא שאפשר למנוע איסור תורה – עדיף^[12].

כתיבה במחשב

• אסור לכתוב בשבת גם על גבי מחשב[13].

ציור באוכלים

• אסור לחתוך פירות או ירקות לפי צורה [כגון: פרח וכדו'][14].

מוחק

מחיקת כתב

• כשם שאסור לכתוב בשבת כך אסור למחוק בשבת. אמנם, ישנם הבדלים בגדרי האיסורים, כפי שיתבאר לקמן[15].

מחיקת אותיות, ציור או טשטוש

• אסור מן התורה למחוק בשבת על מנת לכתוב במקומו שתי אותיות, בין אם מוחקים אותיות בין אם מוחקים ציור ובין אם מוחקים טשטוש של דיו, בין אם נעשו בשבת ובין אם נעשו קודם השבת[16].

מחיקת כתב וציור מעוגה וכדו'

• עוגה שיש עליה אותיות או ציור[17], פעמים שיהיה מותר לחתכה או לאוכלה במקום הכתיבה בשבת ופעמים שלא, כדלקמן:
• כתב ממין העוגה – היה הכתב עשוי מהחומר ממנו נעשתה העוגה, בין אם הוא בולט ממנה ובין אם הוא חקוק בה [כשם שעושים בחלות וביסקוויטים וכדו' שמוטבע שם החברה בבצק עצמו] – מותר לחותכם בשבת.
• כתב ממין אחר – היה הכתב עשוי מחומר אחר [כגון: שוקולד, קצפת וכדו'] – אסור לחתכה במקום הכתיבה בשבת. אך במקרה זה, יכול להסיר את השכבה העליונה שעליה האותיות או הציור בשלמותה (עם מעט מהעוגה עצמה), ולאכול את העוגה שתחתיה[18].

עוגה עם כיתוב/ציור לקטן

• עוגה שיש עליה ציור וכדו' מחומר אחר – אסור ליתנה גם לקטן. ואם לקח הקטן עוגה כזו מעצמו – מצווה אביו להפרישו, אך אחרים אינם מצווים בכך[19].

ביצים מוחתמות

• ביצים שיש על קליפתם חותמת עם אותיות או מספרים וכדו' – טוב להיזהר למחוק את הכיתוב ביום שישי[20]. אמנם, אם שכחו למחוק את הכיתוב – מותר לשבור את קליפת הביצה בשבת, אך יש להיזהר לא לשברה במקום הכיתוב. אמנם גם אם נשברה הקליפה במקום הכיתוב – מותר לאוכלה[21].

מדבקה ע"ג מאכל

• לחם שיש עליו מדבקה עם כיתוב שם המפעל וכדומה – יזהר שלא לחתוך את המדבקה אלא יחתוך באופן שתישאר שלימה אחרי החיתוך [ובעניין הסרת המדבקה – עיין מאמר מרדכי שבת חלק ד' פרק צ"ה סעיף ל"ט].

פתיחת אריזות מזון

• אריזות מזון וכדו' שיש עליהם אותיות, ציורים וכדו' – טוב לפותחם מערב שבת. ואם שכח – מותר לפותחם בשבת ע"י קריעת האריזה, אך יש להקפיד לא לקרוע את האותיות. ומכל מקום, יש להדגיש שקריעת העטיפה מותרת דווקא כשיש צורך בכך, אך כשיש אפשרות להסיר את העטיפה בלי לקרעה [כגון: עטיפה החיצונית של חפיסת שוקולד], יש לעשות כן ולא לקרוע את העטיפה^[22].

פתיחת מכסה גביעים

• מותר להסיר כיסוי שעל גבי גביעי אשל או גבינה בשבת, אך יזהר שלא לקרוע את אותיות שעליו[23] (ועיין להלן פרק קי"ז: מחתך וקורע סעי' כ"ח לגבי דין הפרדת גביעים).

אותיות בקצות דפי הספר

• סידורים וספרים שעל קצות דפיהם [בעובי הספר] ישנן אותיות או ציור [הדבר מצוי בבתי כנסת וכדו' שמחתימים בעובי הספר] וכדומה – אין להשתמש בהם בשבת לכתחילה, כיון שעם פתיחתם וסגירתם נפרדות או מתחברות האותיות והדבר דומה לכתיבה ומחיקה. אמנם, אם אין ספר או סידור אחר – מותר להשתמש בהם בשבת. ומכל מקום, טוב לפותחם ולסוגרם בשינוי, או לחלופין לדפדף דף אחד בכל דפדוף מתחילת הספר (ולכן טוב להזהיר את גבאי בתי הכנסת שלא יחתימו ספרים בצורה זו)[24].

הנ"ל בכתב לועזי

• ספרים וסידורים שיש אותיות על צדיהם כנ"ל, אין זה משנה אם האותיות בעברית או בלועזית, ובכל מקרה לכתחילה אין להשתמש בהם בשבת[25].

ציור וכתב ע"ג דלת או פרוכת

• דלתות ארון הקודש שבבית הכנסת וכן פרוכות שעל גבי ארון הקודש שיש על גביהם אותיות או ציורים, ובשעה שפותחים את ההיכל או הפרוכות האותיות או הציורים עצמם נחלקים לשניים – ידאג לסדרם לפני השבת שלא יחתוך באמצע הציור או הכתב. אמנם בדיעבד אם שכח – מותר לפתחם ולסגרם בשבת, וטוב שיפתח ויסגור בשינוי. ואם אפשר לפותחם לצד אחד – עדיף (אך לכתחילה לא טוב לעשות ארונות קודש ופרוכות בצורה זו)[26].

הסרת שעווה בספר

• יש להיזהר שלא להסיר שעווה וכדו' שנטפה על הספר וכסתה אותיות בספר, ואפילו אם כסתה אות אחת בלבד[27].
• ספר תורה שכיסו חלק מאותיותיו בשעווה כדי להעבירו ממקום למקום, ובשבת שמו לב ששכחו להסיר את השעווה – מותר להכות עליו מן הצד השני [שאינו כתוב] כדי להסיר את השעווה. ובכל מקרה יש להיזהר שלא להסיר את השעווה ביד, שמא יבוא לידי מחיקה[28].

הליכה בנעליים עם חותמת

• מותר ללכת על גבי חול עם נעליים שבתחתיתם מוטבעת חותמת החברה וכדו', אף על פי שהחותמת נראית על גבי החול, כיון שאין בזה דרך כתיבה ואינו מתקיים. אמנם, אם הולכים על גבי חול כדי שיראו את טביעת החותמת בחול – אסור, ועליו נאמר (משלי י"ט, ב'): "ואץ ברגלים חוטא"[29].

הפרדת דפי ספר

• דפי סידור וכדו' שנדבקו אחד לשני על ידי לכלוך, ריבה, שעווה וכדו' במקום האותיות ואין לו ספר אחר – יש להפרידם בשינוי ובלבד שיזהר שלא תקרענה האותיות או הדפים עצמם[30].
• דפי ספר שנדבקו אחד לשני על ידי לכלוך, ריבה, שעווה וכדו' שלא במקום האותיות – מותר להפרידם בשבת[31]. אמנם, אם על ידי ההפרדה תקרענה אותיות – אסור להפרידם[32] (ועי' להלן פרק קי"ז: בדין ספר שדפיו דבוקים מהדפסתו סעי' י"ט).

[1] המשנה (שבת ק"ג ע"א) מביאה מחלוקת לגבי כותב: "הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סמניות בכל לשון – חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו".

[2] רמב"ם שבת (פרק י"א הלכה ח'), וז"ל: "הכותב אות אחת גדולה כשתים – פטור, מחק אות אחת גדולה ויש במקומה כדי לכתוב שתים – חייב".

[3] משנה (שבת ק"ג ע"א): "הכותב שתי אותיות וכו' בכל לשון – חייב", ופירש"י שם (ד"ה "בכל לשון"): "של כל כתבים וגופן של כל אומה ואומה". וכן כתב רע"ב על המשנה (שבת פי"ב משנה ג'): "בכל לשון – וכתב של כל אומה ואומה". וכ"פ הרמב"ם (שבת פרק י"א הלכה י'), וז"ל: "והכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב ואפילו משני סימניות". ואעפ"י שכתב הרמ"א (סי' ש"ו סעי' י"א): "בכתב שלהם – דאינו אסור רק מדרבנן", עי' כה"ח (שם ס"ק פ"ה) שהביא פוסקים הסוברים שהוא מהתורה. ועיין במשנ"ב (סי' ש"ו ס"ק מ"ז) ובביאור להלכה (שם ד"ה "בכתב שלהם"). וע"ע מג"א (סי' ש"מ ס"ק י').  עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל"ב), ובשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ל"ב).

[4] משנה (שבת קג ע"א) " הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סמניות, בכל לשון – חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך כותבין על קרשי המשכן, לידע איזו בן זוגו". ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם (שם), וז"ל: "ורושם אצלנו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן, כי קרשי המשכן היו כ' מצד צפון וכ' מצד דרום וח' מצד מערב, ותכלית מה שהיו מונין שם כ' והיו כותבים על הקרש הראשון בצדו האחד א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ', וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש אחד י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט – חייב משום רושם, ותועלת היותו משום כותב או משום רושם, כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואחר כן כתב ב' אותיות בהעלם אחת – אינו חייב אלא חטאת אחת, לפי שהיא מלאכה אחת. והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות – יתחייב שתים", דהיינו המחלוקת בין ת"ק לרבי יוסי אינה האם יש חיוב משום רושם, כיון שלכ"ע רושם חייב, אלא שלת"ק הוא תולדה של כותב ולרבי יוסי הוא אב מלאכה בפני עצמו (נפק"מ אם עושה שתי מלאכות בהעלם אחת). ועיין עוד רמב"ם  (שבת פרק י"א הלכה י"ז), וז"ל: "רושם תולדת כותב הוא. כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים – הרי זה חייב משום כותב", ועיין עוד במ"מ שם.

[5] עיין בשו"ת רמ"ע מפאנו (סי' צ"ג) ובשו"ת משאת בנימין (סי' צ"ט) שכתבו (בעניין קדושת ספרים וקדושת השם) שדפוס נחשב ככתיבה, וכן כתב המג"א (סי' רפ"ד בהקדמה, וסי' של"ד ס"ק י"ז). וע"ע ט"ז (יו"ד סי' רע"א ס"ק ח') שכתב שמי שמקל בקדושת ספרים המודפסים עתיד ליתן את הדין. ואע"פ שכל זה אינו לענין שבת, עיין בדברי מוהר"י חגיז (הקדמה לסדר מועד) שנקט שהמדפיס בשבת – חייב משום כותב, והביאו הרב בניי חיי (יו"ד סימן רפא), וכן דעת הכלכלת שבת.

[6] כתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ד'): "יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר. אבל  מותר לרשום באויר כמין אותיות". וכתב בא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ב'): "הכותב אף על פי דאינו חייב מן התורה, אלא אם כן כותב בדבר המתקיים על דבר המתקיים, מכל מקום אסור מדברי סופרים אפילו בדבר שאינו מתקיים על דבר שאינו מתקיים. ולכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או לרשום על האבק שבזכוכית, או לרשום בצפורן על גבי הנייר". וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ט בשם תרוה"ד).

[7]  משנ"ב (סי' ש"מ ס"ק כ'), וז"ל: "וכן אסור לרשום כמין אותיות על החלון זכוכית בימי הקור שהם לחים מן הקור", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק מ"ו).

[8] כתב הרמ"א (סי' ש"מ סעי' ד'), וז"ל: "אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות" וכתב כה"ח (שם ס"ק מ"ט), וז"ל: "ולפ"ז לאו דווקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב או שולחן  צורות אותיות – שרי, דגם בזה אין רישומו ניכר כלל, ואפילו אם רוצה לרמוז כדי שיבינו מה שהוא רוצה – מותר לכתחילה".

[9] שו"ת תורה לשמה (סי' פ"ח), וז"ל: "שאלה: אדם שתופס בידו בד של הדס וכיוצא ותופסו בין אצבעותיו כמו שתופס הקולמוס ועושה בו תנועה של כתיבה על כף ידו או על השולחן ואינו עושה שום רושם אפילו רושם על מים או אבק כלל אלא מעבירו ריקם, ורק הוא עושה כן כדי להרגיל ידו במלאכת הכתיבה במהירות ע"י שתופס זה בידו תמורת הקולמוס ועושה בו תנועות של כתיבה כאילו כותב אותיות כדי להרגיל את ידו, אי שרי לעשות כן בשבת או לאו".

תשובה: איתא בגמ' דשבת: המכה בקרנס על הסדן וכו' מאי קעביד? רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו: מפני שמאמן את ידיו. פירש רש"י: מרגילם ומכוונם להכאה הראויה למלאכה מכה גדולה או מכה קטנה. ואמרו בגמרא: קשו בה בני רחבה: אלא מעתה חזא אומנותא בשבתא וגמיר, הכי נמי דמחייב! אלא אמר אביי וכו' ע"ש נמצא ד"ז לסברת רבה ור"י – אסור ואיכא ביה חיובא משום שהוא מאמן ידיו, ואפילו בני רחבה לא הקשו אלא על חיובא משום דתנן: חייב, ולעולם מודו דאיכא איסורא קצת בזה, דאין לנו להרחיק הסברות מן הקצה אל הקצה, ולכן יש ליזהר בזה". ולכאורה דברים אלה הם לא כדברי הרמ"א (סי' ש"מ סעי' ד'), וז"ל: "אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות", והוסיף הט"ז (שם ס"ק ג') טעם על דברי הרמ"א, וז"ל: "הטעם בת"ה שאין רישומו ניכר כמו במשקין ואפר. ולפ"ז לאו דוקא באויר מותר אלא ה"ה אם רושם על דף נגוב צורת אותיות – שרי, דגם בזה אין רישומו ניכר כלל, וכ"מ בת"ה בשם א"ז שכ' צריך ליזהר שלא יכתוב אדם בשבת במשקין על השלחן כו' משמע על השלחן גריד' – מותר". אלא אפשר לומר שכל ההיתר של הרמ"א והט"ז הוא כשכותב באצבעו כשאין שום דבר בידיו, ובזה אינו מאמן את ידיו כלל, אך אם לוקח חתיכת מקל וכדו' וכותב איתם אותיות כדי לאמן את ידיו – יהיה אסור, ואם כן אין ביניהם מחלוקת.

[10] כתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' ה'), וז"ל: "מותר לרשום בציפורן על הספר כמו שרושמין לסימן, שאין זה דבר המתקיים". וכתב הב"ח (שם), וז"ל: "… ועוד ראיתי שכתב מהרש"ל בהגהותיו (לטור) דבסמ"ק אוסר לרשום בציפורן על הספר, ושמעתי מחכם אחד שהיה מכריע ביניהם ואמר שזה בקלף הקשה וזה בנייר הרך, וסברא נכונה היא, עכ"ל (מהרש"ל). ולפעד"נ דאף בקלף הקשה דאינו מתקיים – פטור אבל אסור הוא, ואף על גב דאיכא הכא תרתי: חדא – שאינו מתקיים, ועוד – דאינו אלא רשימה אחת – איסורא דרבנן מיהא איכא, נ"ל". עכ"ל (הב"ח). וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ב'): "הכותב אף על פי דאינו חייב מן התורה אא"כ כותב בדבר המתקיים, על דבר המתקיים, מ"מ אסור מד"ס אפילו בדבר שאינו מתקיים על דבר שאינו מתקיים, ולכן אסור לכתוב באצבעו במשקין על השלחן, או לרשום על האבק שבזכוכית, או לרשום בצפורן ע"ג הנייר, וצריך להיזהר נמי שלא לרשום בצפורן על הספר, כמו שעושין לסימן לזכור איזה דבר, ואף על פי שאינו רושם בתבנית כתב – אסור". ומדלא כתב הבא"ח לאסור בדין סימון על עור, נראה שדעתו כרש"ל לחלק בין סימון על נייר – שאסור כיון שנשאר לזמן, לסימון על עור שנעלם מיד – שמותר, וכמ"ש בשו"ע. ועיין עוד משנ"ב (שם ס"ק כ"ה). וע"ע כה"ח (שם ס"ק נ"א).

[11] בקיפול הדף אדם מכוון לכפל כדי שהקיפול ישמש לו לזכרון. ואעפ"י שאחרי שיישר את הדף ישאר סימן – אין כוונתו לכך.

[12] משנה שבת (ק"ד ע"ב): "הכותב על בשרו – חייב. המסרט על בשרו – ר' אליעזר מחייב חטאת, וחכמים פוטרים. כתב במשקין, במי פירות, באבק דרכים, באבק הסופרים ובכל דבר שאינו מתקיים – פטור". ופירש"י שם: "הכותב על בשרו – בדיו".

וכתב בתוספתא (שבת י"ב , ו'), וז"ל: "הרושם על העור כתבנית כתב – חייב. כתב בקלפי אגוזים בקלפי רמונים בדם הקרוש בחלב הקרוש על עלה זית ועל עלה חרוב ועל עלה דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא – חייב. על עלה חזרין ועל עלה כרישין ועל עלה בצלים ועל עלה ירקות ועל כל דבר שאין של קיימא או דבר שאין של קיימא על דבר שהוא של קיימא – פטור, עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא".

ויש לשאול – מהי ההגדרה של דבר שאינו מתקיים? הרי, אם אדם יכתוב על ירק – הכתב מתקיים לזמן מסויים. אם כן מהו הזמן של "מתקיים", ומהו הזמן של "אינו מתקיים"?

אומרת המשנה (שבת ק"ב ע"ב), וז"ל: "זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת – חייב". ולכאורה הכוונה שכל מלאכה שמתקיימת בשבת חייב עליה אעפ"י שלא תתקיים לאחר השבת.

ואמנם כך כתב הרמב"ם (פרק ט' הל' י"ג), וז"ל: "הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה – חייב. ואין הצובע חייב עד שיהא צבע המתקיים, אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון: שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחשת וצבעו – פטור, שהרי אתה מעבירו לשעתו ואינו צובע כלום, וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת – פטור". דהיינו גדר הקיום הוא שנשאר בשבת עצמה.

אמנם לעומתו כתב הרשב"א (שם קט"ו ע"ב ד"ה "הא"), ודבריו מובאים בביה"ל (סי' ש"מ ד"ה "במשקין") וכדלקמן. הגמרא (שבת קט"ו ע"ב) אמרה: "בעא מיניה ריש גלותא מרבה בר רב הונא: היו כתובין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום בלשון הקדש, מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין? תיבעי למאן דאמר מצילין, תיבעי למאן דאמר אין מצילין. תיבעי למאן דאמר אין מצילין; הני מילי – היכא דכתיבי תרגום ובכל לשון, אבל הכא דכתיבי בלשון הקדש – מצילין. או דילמא: אפילו למאן דאמר מצילין – הני מילי – היכא דכתיבי בדיו, דמיקיים, אבל הכא כיון דלא מיקיים – לא?" והקשה הרשב"א (שבת קט"ו ע"ב ד"ה "והא דאמרי'") מדף קט"ו על דף ק"ד, וז"ל: "הא דאמרינן הני מילי בדיו דמקיים אבל הכא (בסם, בסיקרא, קומוס ובקנקנתום) כיון דלא מקיים – לא. ק"ל, דהכי נמי מקיימו, שהרי שנינו למעלה בפ' הבונה (קד, ב) דהכותב בשבת באחד מאלו (דיו, קנקנתום וכו') חייב, וטעמא לפי שהיא מלאכה המתקיימת. ובהדיא תניא בתוספתא עלה (פי"ב ה"ו): זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא בדבר של קיימא – פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר של קיימא, אלמא הני נמי מקיימי! וי"ל דמקיימי קצת עד שדרכן של בני אדם לכתוב בהן דברים שאינן עשוין לקיימן לעולם אלא זמן אחד, כספרי הזכרונות וכיוצא בהן, והלכך לענין שבת מלאכת מחשבת היא, אבל לענין ספרים דבעינן דבר המתקיים לעולם, הני לא מקיימי, ומקיים ולא מקיים לענין ספרים קאמר, כנ"ל".

הרי שלדעת הרשב"א "קיום" פירושו לא שבת אחת, אלא לתקופה שאנשים רגילים לכתוב, כספרי הזכרונות, כלומר – לתקופה סבירה שאנשים מקיימים את הכתב, ודבריו אינם כדברי הרמב"ם לעיל.

ואכן, רש"י שם (דף ק"ב ע"ב) פירש המשנה באופן אחר, וז"ל: "כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת – שיש מתקיימת כיוצא בו ואין מוסיף עליה. בשבת – אעושה מלאכה קאי". היינו, שאין הפירוש "בשבת" – לקיום המלאכה בשבת, אלא פירוש "בשבת" – היינו למעשה המלאכה. וכתב תפארת-ישראל (שם אות ט'): "ר"ל, בעשה אותה בשבת – חייב". ועיין ברע"ב על המשנה (שם פי"ב משנה א') שפירש: "ומלאכתו מתקיימת – שאין צריך להוסיף עליה". אם כך גם פירושו אינו כפירוש הרמב"ם. וע"ע שם בתוס' יו"ט בשם הר"ן: "בשבת – אהעושה מלאכה קאי, כל העושה בשבת והיא מתקיימת". וע"ע פר"ח (מים חיים שבת ק"ב ע"ב) בשם תוספות חדשים. ועי' במלאכת-שלמה (שם) שגורס אחרת במשנה, וז"ל: "זה הכלל: 'כל העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת – חייב' – כך היה צריך להיות".

ולפי זה ניתן לומר שדברי רש"י ושאר המפרשים הם כדברי הרשב"א הנ"ל, דהיינו, לדעת רוב המפרשים הגדרת קיום של כתיבה בשבת הוא לא רק ליום אחד, אלא כל שלא יתקיים לזמן מסויים עדיין נחשב כתב שאינו מתקיים. ולכן, הכותב בעט שהדיו שבו אינו מתקיים לזמן רב, או כותב על נייר שהכתב אינו מתקיים שם זמן רב – אינו עובר על איסור דאורייתא.

עוד במשנה (שבת ק"ג ע"א), וז"ל: "הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משתי שמות, בין משתי סמניות, בכל לשון – חייב". ובגמרא (שם), וז"ל: "בשלמא אימין ליחייב – משום דדרך כתיבה בכך, אלא אשמאל אמאי? הא אין דרך כתיבה בכך! – אמר רבי ירמיה: באטר יד שנו". וכן פסק הרמב"ם (שבת פרק י"א הלכה י"ד), וז"ל: "הכותב בשמאלו או לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו – פטור. איטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל אדם – פטור, ואם כתב בשמאלו – חייב, והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו בין בשמאלו – חייב". אם כך סתם אדם שכותב ביד שמאל הוי שינוי וחיובו מדרבנן.

אם כך, בעת שרופא או איש בטחון כותב במקום פיקוח נפש, אעפ"י שמותר לחלל שבת במקום פיקוח נפש – ראוי שיתארגנו מראש בצורה שלא ירבו בחילול שבת, ולכן יכתבו בעט שהדיו אינו נשאר לזמן רב, ויכתבו על נייר שהכתב שעליו אינו מתקיים לזמן רב, והכתיבה תהיה בשינוי – דהיינו ביד שמאל, ובזה מיעטו באיסורי דאורייתא כיון שהתארגנו מראש לדבר, ואחר השבת יעבירו את הכתב לכתב מתקיים, הרי הכתב הראשון אינו מתקיים, וכאמור אין דרכם בכך. ועיין למנחת-שלמה (סי' צ"א). וע"ע בזה שו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סי' קז').

[13] עי' מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ט סעיף נ"ד). כה"ח (סי' תקמ"ה ס"ק ט"ל). ועי' לעיל הערה ה'.

[14] עי' חיי"א (כלל צ"ב סעי' ג'), וז"ל: "המחתך, והמשרטט, והכותב, והמוחק, כל מה שאסור בשבת – אסור בי"ט. ולכן אע"פ דמותר ללוש ולאפות בי"ט כל מה שצריך, אבל אסור לחקוק בדפוס בעיסה איזה צורה. וז"ל רוקח סימן ר"פ: יש שחוקקין עץ אחד בחקיקה צורה או עוף אחד, אע"ג דלענין גט קיי"ל 'וכתב' ולא וחקק, אבל ביו"ט – אסור, לא מיבעיא לר' יוסי דמחייב משום רושם, אלא לדברי הכל לא גרע מקומוס וקנקנתום ובאבק דרכים שאסור כו' עכ"ל. ולפי זה אסור לעשות "לעקך" בדפוס שיש בו איזה ציור. ונ"ל דאפילו ביד – אסור לעשות מן העיסה כמין צורת עוף או שאר צורה". כה"ח (סי' ש"מ ס"ק מ"ג).

[15] גמ' שבת (ע"ה ע"ב) אומרת: "תנו רבנן: כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים – פטור. מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים – חייב. אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב". דהיינו שיש הבדל בין מלאכת מוחק לכותב. יש חומרא במוחק שאין בכותב. החיוב, בין במוחק ובין בכותב הוא שיכתוב שתי אותיות, או שימחק מקום שיש בו שתי אותיות. אלא שהכותב אות גדולה כמו ע' של שמע או ד' של אחד שיש באות הגדולה מקום לכתוב שתי אותיות – עבר על איסור כותב, אבל אין בו חיוב חטאת או חיוב סקילה או כרת, כיון שזה אות אחת. לעומת זאת במוחק אות גדולה על מנת לכתוב שם שתי אותיות – חייב. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ח).

[16] עי' תוספתא (שבת י"ב, ז'), וז"ל: "נפלה דיו על גבי ספר ומחקה שעוה על גבי פנקס ומחקו, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות – חייב, והמוחק לקלקל – פטור. אין לך שחייב אלא המוחק על מנת לכתוב, והמוחק על מנת לתקן כל שהו – הרי זה חייב". רמב"ם (פרק י"א הלכה ט'), וז"ל: "נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה, נפלה שעוה על גבי הפנקס ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות – חייב". וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' א'), וז"ל: "ולאו דוקא מוחק אותיות הוא דחייב, אלא אפילו מחק טשטוש דיו בלבד – חייב, אם יש במקומו לכתוב שתי אותיות. ואם הוא שיעור אות אחת, אף על פי שפטור מקרבן חטאת וסקילה, הרי זה עשה איסור מן התורה, כדין חצי שיעור דאסור מן התורה".

[17] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א הי"ז): רושם תולדת כותב הוא, כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים – הרי זה חייב משום כותב, וכן המוחק את הרשום לתקן – הרי זה תולדת מוחק וחייב".

[18] כתב הרוקח (סימן רצ"ו): "מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות לפי שניתנה בו תורה… ואחר כך מביאין העוגה שנילושה בדבש וכתוב עליה… ואחר כך מביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה ממנה וכתוב עליה… ומאכילין לנער העוגה והביצה כי טוב הוא לפתיחת הלב", דהיינו, מותר לאכול עוגה שיש עליה כתב וכדומה. אמנם הביא הב"י את המרדכי (שבת סי' שס"ט), וז"ל: "כתב המרדכי בפרק כלל גדול: נשאל רבינו מאיר על עוגות התינוקות שכותבים עליהם אותיות ותיבות איך אוכלים אותם התינוקות ביום טוב. והשיב: אי משום מוחק – ליכא איסורא דאורייתא אלא במוחק על מנת לכתוב, ומיהו איסורא דרבנן איכא ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים, עכ"ל", דהיינו שאסור לאכול עוגה וכדו' שיש עליהם כתב, אך לקטן התיר כיון שזה איסור מדרבנן ואין בי"ד מצויין להפרישו. על פי זה כתב הרמ"א (סי' ש"מ סעי' ג') שלא לשבור ולא לחתוך עוגה שכתוב עליה כתב (בין כתב עברי ובין לועזי או מספרים), וז"ל: "אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק". ועי' מג"א (שם ס"ק ו') שכתב בשם מהר"ש הלוי (סי' כ"ו), וז"ל: "דדוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים – שרי. ולכן אוכלים העוגות שיש עליהם ציורים". ועי' משנ"ב (שם ס"ק ט"ו), וז"ל: "ודוקא כשכותבין על העוגות אותיות מדבר אחר, אבל כשהכתיבה היא מהעוגה עצמה בדפוס או בידים – שרי, דאין שם כתיבה עליה, וממילא לא שייך בזה מחיקה". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"א). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן ק"ו), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ח"י אות ד').

[19] כתב כה"ח (סי' ש"מ ס"ק כ"ט), וז"ל: "ואינו אלא איסור דרבנן, דאיסורא דאורייתא ליכא אלא במוחק על מנת לכתוב, ובתינוק אין לחוש, דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו היכא דלא ספינן ליה בידים. בית יוסף בשם המרדכי. ועיין מגן אברהם סימן שמ"ג ס"ק ג' שכתב דהיכא שנותן בידו הוי כמאכילו בידים, יעו"ש, ואם כן מה שכתב כאן המגן אברהם ס"ק ה' דמותר ליתנו לתינוק הוא לאו דוקא, אלא ר"ל דאין מוחין בידו מליקח ולאכול". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק י"ד). ועיין לקמן פרק קכ"א סעיפים ב'- ה', בדיני הפרשת קטן מאיסורים.

[20] עי' כה"ח (פלאג'י סי' ל' אות קט"ו).

[21] לב חיים לרבי חיים פלאג'י (ח"ב סי' קע"ח). וע"ע כה"ח סופר (סי' ש"מ ס"ק ל"ד). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ו).

[22] עי' מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק פ"ו סעי' ט"ז, י"ז ובמקורות שם).

[23] אעפ"י שראוי לפתוח את המכסים בערב שבת כדלעיל הלכה י"ח, במקרה זה הדבר לא תמיד אפשרי (כגון שיתקלקל המאכל וכדומה).

[24] בענין ספר שיש כתב על חודי דפיו אותיות או תיבות, כתב הרמ"א בתשובותיו (סימן קי"ט) להקל מכמה טעמים: א. כיון שעשוי לכך. ב. כיון שהאותיות כבר כתובות והוא רק מקרב או מרחיק – מוכח במשנה שמותר. ג. דומיא דבניין שמותר כשהחיבור רפוי. אמנם דעת הלבוש (הובא במג"א סימן ש"מ סק"ו) להחמיר ולאסור פתיחת ספר זה. ועי' במאמר מרדכי (כרמי, שם ס"ק ה') שכתב לדחות את ראית הרמ"א מהמשנה, וחילק בין דבר שהאות עצמה קיימת והאדם רק מקרבם, לבין כתיבה ומחיקה של האות עצמה (אעפ"י שהרמ"א דחה סברא זו). למעשה כתבו המשנ"ב (שם ס"ק י"ז) וכה"ח (שם ס"ק ל') שטוב להחמיר ולא להשתמש בסידור זה בשבת כשיש לו ספר אחר. ועי' אליה רבה (שם ס"ק ח'), וז"ל: "ורמ"א שם מתיר הואיל דעומד לפתוח ולנעול אין דרך מחיקה בכך, וכ"כ (שיירי) כנסת הגדולה [הגהות ב"י] בשם הרבה גדולים ושכן נוהגין, וכ"כ הפרישה [סק"א] דהוי כמו דלת הנפתח ונסגר, וכן הט"ז [סק"ב] האריך להתיר". ואעפי"כ הוסיף וכתב (שם ס"ק י"א), וז"ל: "כתב בשמאלו או לאחר יד, ברגלו, בפיו ובמרפקו – פטור ע"כ [רמב"ם שם הי"ד], ואפשר דהוא הדין למוחק, לכן נ"ל דטוב לשבר העוגות הנ"ל בשמאלו וכן הספרים הנ"ל". וע"ע כה"ח (שם ס"ק מ"ד), וכתב בסופו, וז"ל: "לפיכך לכתחילה יש להיזהר מלכתוב על חודי הספרים מבחוץ תיבות או אותיות, כדי שלא יכנס בפלוגתא כשפותחו בשבת או ביו"ט", עכ"ל. בנוסף, אם יש על צדדי הספר חותמת – אפשר לצבוע את כל צד הספר בערב שבת באופן שכשירצה לפתוח את הספר לא יהיה כאן מוחק. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סימן ק"ו), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ח"י אות ג').

[25] הרמב"ם (הל' שבת פי"א הלכה י') כתב: "הכותב אות כפולה פעמים והוא שם אחד, כמו: דד תת גג רר שש סס חח – חייב. והכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב ואפילו משני סימניות".

[26] עי' לעיל הערה כ"ד.

[27] כתב הב"ח (סימן ש"מ סעי' ב') וז"ל: "ולכן צריך ליזהר כשנוטף שעוה על הספר שאין לסלקו ואפי' לא נטף אלא על אות אחת, ואם נטף על שתים – חייב חטאת". ועי' ט"ז (שם ס"ק א'), משב"ז (שם ס"ק א'). וע"ע כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק מ'), וז"ל: "נטף טיפת שעוה על אותיות ספר תורה, אם נראין האותיות – כשר. הלכות קטנות חלק א' סימן צ"ט. מיהו בשו"ת דבר משה חלק יורה דעה סימן ט' פסק דאפילו נראה הכתב – פסול, יעו"ש, והביאו יד אהרן במהדורא בתרא אות ז', אבל דעת האחרונים להתיר בנראים האותיות כדעת הלכות קטנות, אמת ליעקב בדין נגיעת אות באות אות כ"א, לדוד אמת סימן י"ב אות כ"א, עיקרי הד"ט חלק יורה דעה סימן ל' אות ח'. ואם אירע זה בשבת ואין נראין האותיות, כתב השבות יעקב חלק ב' סימן ד' משום ליקוטי פרדס שאין שם פיסול על הספר תורה בשביל זה, והוא ז"ל דחה דבריו וכתב דפסול, וכן כתב שם משם ספר חינוך בית יהודה סימן ה' וכן פסק מהר"י שבאבו בספר פרח שושן כלל ב' סימן ב', אך אם נתיבש השעוה שיכול להסירה כלאחר יד דהיינו שיכפול הגויל של ספר תורה ועל ידי כן יפול, כתב השבות יעקב שם שמותר ואין כאן משום ממרח, יעו"ש. יד אהרן בהגהות בית יוסף. וכן הסכים היד אהרן בסימן ש"ם בהגהות בית יוסף, ולזה נוטה מעיל צדקה סימן כ"ה, וגם המור וקציעה בסימן ל"ב התיר בשבת כשנתיבש שידחוק באצבע מאחורי הספר תורה ועל ידי זה תוסר השעוה יעו"ש, אך הפנים מאירות חלק ב' סימן קפ"ט אוסר לעשות כן בשבת ומקיים דברי הב"ח יעו"ש, והביא דבריהם הלדוד אמת שם, וכתב דיש להחמיר, רק המיקל לא הפסיד כיון שרבו המתירין, יעו"ש".

[28] עיין לעיל הערה כ"ז.

[29] עי' מקו"ח (לבעל החוות יאיר, קיצור הלכות סי' ש"כ ס"ק י"ג).

[30] עיין לעיל הערה כ"ז.  עי' כה"ח (סי' ש"מ ס"ק צ"א), משנ"ב (שם ס"ק י'), ביאור הלכה (שם ד"ה "שעל הקלף").

[31] עי' מגן אברהם (סי' ש"מ ס"ק י"ח). ובמשנ"ב (סימן ש"מ ס"ק מ"ה) כתב: "ודוקא בזה שדיבוק זה נעשה לקיום, אבל היכא שנדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה – מותר לפתחן כמש"כ סימן שי"ד ס"י כיון דלא נעשה לקיום, כ"ש הכא דנעשה ממילא בלא מתכוין, לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע", וראה בכה"ח שם (ס"ק צ').

[32] עי' כה"ח (סי' ש"מ ס"ק ט"ל).