פרק קז – יולדת

תפילה למניעת לידה בשבת

• מותר לאדם להתפלל על כך שאשתו לא תלד בשבת[1].

חילול שבת לצורך יולדת

• יולדת היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללים עליה את השבת לכל מה שצריכה, אך יש למעט בחילול שבת לצורך היולדת ככל שניתן כפי שנתבאר לעיל [פרק ק"ו "חולה שיש בו סכנה" סעי' ח'] לעניין חולה שיש בו סכנה [ובתנאי שלא באה לידי סכנה בכך][2].

עדיפות הנ"ל ע"י גוי

• דין חילול שבת לצורך יולדת שונה מדין חילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה, שאם צריך לעשות פעולה בשבת לצורך אשה יולדת שיש באותה פעולה איסור מלאכה – עדיף לעשותה על ידי גוי ולא על ידי יהודי, מה שאין כן בחולה שיש בו סכנה שעושים על ידי יהודי^[3] [וראה בהרחבה פרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" סעי' ו'].

הכנות ללידה

• צריכה אשה שהגיעה לחודש התשיעי להריון להתכונן מראש לאפשרות שתלד בשבת, כפי שיתבאר לקמן.

אור דלוק בבית

• אשה שהגיעה לחודש התשיעי להריון צריכה להשאיר אור דלוק בבית בלילי שבתות עד ללידה, כדי שבמקרה שתצטרך ללדת בליל שבת לא תדליק את האור[4].

רישום פרטים אישיים

• יש להשתדל להימנע מרישום פרטי היולדת בבית החולים בשבת, ועל כן אם בית החולים מאפשר רישום מראש ובכך תימנע כתיבת פרטי היולדת בשבת [כגון: שם פרטי. שם משפחה, שם הבעל, שמות ההורים. תאריך לידה, סוג דם, מספר לידות וכד'] – יש לפנות לבית החולים ולהירשם מראש.
• אם בית החולים אינו מאפשר רישום מראש ואינו מוכן להשתמש במדבקות מוכנות מראש – מותר לה למסור פתק או מסמכים שבו רשומים כל הפרטים לצורך הלידה, ואם בבית החולים כותבים או מדפיסים את הפרטים – אין זה עניינה, ומוטב לכתחילה לבקש למסור את הפרטים לפקיד שאינו יהודי[5].

הכנת "תיק לידה"

• אשה שהגיעה לחודש התשיעי להריון צריכה להכין מערב שבת "תיק לידה" ולשים בו את תעודותיה, את האישורים הרפואיים הנדרשים וכל מסמך אחר שעשוי להידרש בבית החולים. כמו כן, יש להניח בתיק כסף בכמות שתספיק לשלם למונית אם תזדקק לכך [במקרה שהאשה צריכה לשלם לנהג בשבת – לא תיתן לנהג את הכסף בעצמה אלא תאמר לו לקחת את הכסף מהתיק בעצמו].

הנחת דברים מותרים בתיק

• בתיק הלידה תניח האשה דבר חשוב של היתר כדי שהתיק יהיה בסיס לדבר המותר והאסור ולא יהיה מוקצה, ובאופן זה מותר לה לטלטלו[6].

טלטול במקום שאין בו עירוב

• יולדת שהולכת לבית החולים ברגל, ויודעת שתאלץ לטלטל את התיק ברשות הרבים – אסור לה לקחת עמה חפצים שאינם נוגעים לפיקוח נפש. ולעניין זה אין הבדל בין רשות הרבים דאורייתא לרשות הרבים דרבנן.
• יולדת שהולכת לבית החולים במקום שאין בו עירוב – מותר לה לקחת עמה חפצים שחושבת שתצטרך בהמשך באופן שנצרכים ליישוב דעתה [כגון: טלפון נייד שחושבת שתצטרך בהמשך כדי להתייעץ וכדו'][7]. אמנם, חפצים שאינן נדרשים כדי ליישב את דעתה – אסור לה לקחתם במקום שאין בו עירוב.

פינוי יולדת בשבת

אופן פינוי יולדת

• מותר להסיע יולדת לבית החולים ברכב פרטי בשבת. ומכל מקום, עדיף להזמין אמבולנס ולא לנסוע ברכב הפרטי, מכמה טעמים: א. כיון שסתם אדם שמסיע יולדת ללידה עלול להיות בהול בנסיעה, מה שאין כן נהג אמבולנס שיודע את מקצועו. ב. בנסיעה באמבולנס יש אפשרות להפעיל 'סירנה' במקרה הצורך ולהגיע מוקדם יותר לבית החולים[8]. ג. בנסיעה באמבולנס יש אפשרות ליילד במקרה הצורך. ד'. בנסיעה באמבולנס נמנעים מלהכנס לכמה ספיקות, כגון: בצורת הנהיגה, בכיבוי המנוע, חזרת הנהג לביתו ועוד.
• כאשר יש חשש שהאמבולנס יתעכב, יש להסיע את היולדת ברכב הפרטי לבית החולים. ובמקרה הצורך, מותר להתקשר לאמבולנס לפני היציאה או תוך כדי הנסיעה כדי לתאם מקום בו יפגשו בדרך לבית החולים כדי להעביר את היולדת לאמבולנס.

הזמנת הסעה ליולדת

• מזמינים הסעה ליולדת [מונית או אמבולנס] מיד כשמתחילה להרגיש סימני לידה, ואפילו אם היא מסופקת מזמינים הסעה[9].
• המתקשר בטלפון להזמין הסעה ליולדת יתקשר בשינוי ובתנאי שהדבר לא יגרום לעיכוב [כפי שנתבאר לעיל], כגון: ללחוץ על המקשים בעזרת חפץ אחר^[10], אולם אין צריך למעט בדיבור בזמן השיחה.

הסעת יולדת ברכב פרטי

• המסיע את היולדת לבית החולים ברכב פרטי בשבת – מותר לו לנהוג ברכבו כפי שרגיל לנסוע בימות החול ואין צריך לנהוג בשינוי. כמו כן, מותר לו להדליק "אורות מצוקה" כדי להזהיר את הנוסעים בכביש, או לצפור בצופר וכדו'[11].

כיבוי המנוע

• המסיע את היולדת לבית החולים ברכב פרטי בשבת, יכבה את המנוע בשינוי או על ידי גוי, ולא כאותם האומרים שישאיר את מנוע הרכב דלוק[12].
• אסור לבעל שהסיע את אשתו היולדת בשבת, לחזור הביתה ברכב בשבת[13] [וראה בפרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" סעי' ל"א-ל"ג לענין עובדי צוות ההצלה כיצד דרך חזרתם].

דין "יתובי דעתא"

ישוב דעת היולדת

• ביולדת מצוי דין של "יתובי דעתא", דהיינו – מחללים את השבת כדי שתתיישב דעתה של היולדת, כיון שאם לא תתיישב דעתה עלולה לבוא לידי סכנה. ועל כן, יולדת שמבקשת שיעשו עבורה פעולה שיש בה חילול שבת ובזה תתיישב דעתה – מחללים את השבת כדי ליישב דעתה[14].

לידה במקום רחוק

• מותר להסיע יולדת ללדת בבית חולים שנמצא במקום רחוק אם היא סבורה ששם תקבל טיפול טוב יותר, אפילו שיש בית חולים אחר קרוב יותר לביתה, וכל זאת משום "יתובי דעתא"[15]. לפיכך מותר להסיע יולדת אפילו מעיר לעיר כדי שתלד בבית החולים בו היא חפצה ללדת. [כגון: אשה שנמצאת בירושלים ומרגישה צירי לידה וחפצה ללדת בבית החולים בנתניה]. ולמרות זאת, סמוך לתאריך המשוער ללידה רצוי שהיולדת תשבות קרוב למקום שרוצה ללדת בו[16].

הדלקת אור ליולדת עיוורת

• יולדת [ואפילו היא עיוורת] שמבקשת להדליק אור ביום במקום שאין בו מספיק אור, או להדליק אור נוסף בלילה, מפני שחוששת שבלא זה לא יוכלו לטפל בה כראוי ובזה מתיישבת דעתה – מדליקים את האור בשבילה בשבת, משום "יתובי דעתא"[17].

בקשת יולדת ברופא מסויים

• יולדת שרוצה שמיילדת או רופא מסוימים יילדו אותה או יטפלו בה מפני שהיא סבורה שמהם תקבל טיפול רפואי טוב יותר – שומעים לה ומביאים את המיילדת או את הרופא שביקשה, אפילו אם יש בכך חילול שבת, משום "יתובי דעתא"[18].

ליווי קרובי משפחה לנסיעה

• בעל היולדת – מותר לבעל לנסוע עם אשתו היולדת לבית החולים [אפילו אם אינו מסיע אותה] אם נראה שיש צורך בכך משום יישוב דעתה[19].
• אם היולדת – מותר לנסוע לבית אמה של היולדת בדרך לבית החולים ולקחתה אם היולדת מבקשת שאמה תהיה איתה בלידה. ומותר לעשות כן אפילו אם האם גרה רחוק ואפילו אם לא גרה בדרך לבית-החולים כלל.
• מותר לאסוף את אם היולדת כנ"ל גם כאשר מדובר בלידה שניה או שלישית וכו' וכ"ש כשמדובר בלידה ראשונה.
• יולדת שלא בקשה שאמה תהיה איתה בלידה – אסור לחלל את השבת כדי להביא את אמה ללידה.
• ילדי היולדת – כאשר אין מי שיישאר עם הילדים הקטנים בבית – מותר לקחת את ילדי היולדת עם היולדת לבית החולים, מכמה טעמים:

א. משום יישוב דעת היולדת, כיון שיש חשש שהיולדת תהיה מבוהלת אם הילדים יישארו בבית ללא שמירה^[20].

ב. משום שלום הילדים, כיון שמסוכן להשאיר ילדים קטנים לבד בבית[21].

גדר יולדת

• קבעו חכמים שאשה נכנסת לגדר "יולדת" ומותר לחלל עליה את השבת, עם קרות אחד משלושה דברים:
• משעה שיושבת על המשבר (מיטת לידה).
• דם שותת ויורד (יש לה ריבוי דימום).
• אינה יכולה ללכת בכוחות עצמה[22].

ומכל מקום, אפילו שלא הגיעה לאחד משלושת המצבים המתוארים לעיל – מותר לחלל עליה את השבת בדברים שאי אפשר להשהותם, וכגון להזמין אמבולנס או מיילדת וכיו"ב[23].

• מותר לחלל את השבת בכל אופן שנכנסת לחשש סכנה ע"פ חוות דעת הרופאים, כגון: כאשר יש ירידת מים או כאשר אין תנועות של העובר זמן ממושך וכיו"ב[24].

תוך שלושה ימים ללידה

• מחללים את השבת על היולדת גם אחרי הלידה עד תום שלושה ימים ראשונים[25].
• יולדת תוך שלושה ימים ראשונים שאמרה שאינה צריכה שיעשו עבורה פעולה שבדרך כלל עושים עבור יולדת בזמן זה – אין שומעים לה ועושים עבורה, אפילו שיש בכך חילול שבת[26].
• יולדת תוך שלושה ימים ללידה שאמרה שהיא צריכה שיעשו עבורה פעולה שיש בה חילול שבת – שומעים לה ועושים פעולה זאת, ואפילו אם מאה רופאים אומרים שאינה צריכה[27].

בין שלושה לשבעה ימים ללידה

• עברו שלושה ימים מן הלידה, אך לא עברו שבעה ימים, ואין לה חולי אחר מעבר לצער הלידה, עדיין היולדת בחזקת סכנה מסוימת. ועל כן, אם צריך לעשות פעולה שיש בה חילול שבת משתנה הדין לפי הנסיבות ומתחשבים בדבריה ובדברי הסובבים אותה, כדלקמן:
• אמר הרופא שיש לעשות עבורה פעולה שיש בה חילול שבת – שומעים לרופא ומחללים עליה את השבת.
• אמרה היולדת שצריכה שיעשו עבורה פעולה שיש בה חילול שבת – שומעים לה ומחללים עליה את השבת, ואפילו אם מאה רופאים אומרים שאינה צריכה^[28].
• אמרה היולדת שאינה צריכה שיעשו עבורה פעולה שיש בה חילול שבת – שומעים לה ואין מחללים את השבת[29].
• אמר הרופא שצריכה שיעשו עבורה פעולה שיש בה חילול שבת והיא אומרת שאינה צריכה – שומעים לרופא ומחללים את השבת.
• אמרו חברותיה שצריכה שיעשו עבורה פעולה שיש בה חילול שבת והיא אומרת שאינה צריכה – שומעים לה ואין מחללים את השבת[30].
• לא אמרה היולדת כלום ומדובר בפעולה שרגילים לעשות ליולדת בין ג' לז' – מחללים עליה את השבת בסתמא, כיון שעדיין היא בבחינת סכנה מסוימת^[31].

בין שבעה ימים לשלושים יום ללידה

• עברו שבעה ימים, אך עדיין לא עברו שלושים יום מן הלידה, ואין ליולדת חולי אחר למעט צער הלידה – אין מחללים עליה את השבת אפילו אם אומרת: צריכה אני.
• עברו שבעה ימים אך לא עברו שלושים יום – עושים כל צרכיה [דהיינו, אפילו פעולות שיש בהן חילול שבת] על ידי אינו יהודי [כדין חולה שאין בו סכנה][32].
• מותר להסיק את התנור עבור יולדת שלא עברו שלושים יום ללידתה אפילו על ידי יהודי (כשלא נמצא גוי בנקל) אפילו בתקופת תמוז, משום שצינה מסוכנת ליולדת תוך שלושים יום ללידה[33].

מניין הימים אחר הלידה

• נחלקו הפוסקים האם שלושה ימים (שלאחר הלידה) מחושבים מעת לעת, כלומר 72 שעות אחרי הלידה [כגון: אם ילדה ביום רביעי בשעה 3.00 אחר הצהריים, יסתיימו השלושה ימים בשבת בשעה 00 אחר הצהריים] או שמא שלושה ימים מחושבים לפי ימים הן מלאים והן חסרים [כגון אם ילדה ביום רביעי בשעה 3.00 אחר הצהריים, יסתיימו השלושה ימים בכניסת השבת]. וכן שבעה ימים, האם הם 168 שעות או שבעה ימי השבוע. ולהלכה, יש למנות מעיקר הדין את הימים לפי ימות השבוע, ואם האשה חלשה בטבעה – יש לסמוך על הפוסקים שמחשבים את הימים מעת לעת[34].

מפלת

• מחללים את השבת על מפלת כשם שמחללים את השבת על יולדת אם עברו ארבעים יום בין הטבילה להפלה[35].

חילול שבת על הוולד

טיפול בתינוק הנולד

• תינוק שנולד – עושים כל צרכיו החיוניים לו באופן מיידי, ולכן חותכים את טבורו ומישרים את אבריו וכדו' אפילו שיש בזה חילול שבת[36].

תינוק שאינו ב"ק

• בזמן חז"ל נקבעה הלכה שתינוק שנולד בחודש השמיני ולא גמרו שערו וצפרניו אינו בר קיימא. אמנם, כיון שקשה מאוד לקבוע מתי התינוק בן שמונה חודשים בדיוק[37], וכיון שכיום יש אמצעים רבים להחיותו [אינקובטור וכד'], לכן כל זמן שרופא אומר שיש לתינוק סיכוי לחיות – מחללים עליו את השבת[38].

שאיבת חלב לתינוק

• אשה שקשה לה להניק את תינוקה ישירות והתינוק אוכל טוב יותר מבקבוק (והתינוק עדיין לא ניסה תחליפי מזון) – מותר לה לשאוב חלב בשבת כדי להאכיל את התינוק^[39] [ומוטב על ידי שינוי במידה ואפשר]. אמנם, עדיף שתשאב במשאבה ידנית^[40] מאשר במשאבה חשמלית, ואפילו אם מופעלת על-ידי שעון שבת, כיון שבמשאבה חשמלית יש חשש שתבוא להפעיל יותר את המשאבה בעצמה אם לא תעבוד היטב[41].
• אין ברשותה משאבה ידנית או משאבה חשמלית שמופעלת על ידי שעון שבת – מותר לה לשאוב במשאבה חשמלית אפילו בלי שעון שבת, ובלבד שתפעיל את המשאבה בשינוי.
• אשה ששואבת חלב בשבת צריכה לשאוב לצורך השבת בלבד ואסור לה לשאוב בשבת כדי שיהיה חלב גם למוצאי שבת^[42]. אמנם, אם שאבה לצורך השבת בלבד ונשאר חלב – מותר להשתמש בו גם אחרי השבת^[43].

שאיבת חלב במקום צער

• אשה שיש לה עודף חלב (והתינוק אינו זקוק לו) ומצטערת – מותר לה לשאוב את החלב לאיבוד במשאבה ידנית, כגון: שתשאב ישירות לתוך הכיור או לתוך כלי שיש בו סבון[44].

מינקת עם פצע

• מינקת שיש לה פצע – מותר לה להשתמש במשחה בשבת, ואין בזה משום איסור רפואה, באופנים שנתבארו בהרחבה בפרק ק"ה: "חולה שאין בו סכנה" סעי' ס"ג-ס"ד.

[1] ראה גמ' (נדה ל"ח ע"א), ספר חסידים (סי' תשצ"ג), וז"ל: "מי שאשתו מעוברת והגיע חדש התשיעי, יתפלל שלא תלד אשתו בשבת שלא יחללו שבת וכן על בתו וכלתו. ואחד היה מתפלל בתפילת מנחה בערב שבת שלא תפול דליקה בשבת ושלא תלדנה הנשים בשבת", וע"ע בכף החיים (פלאג'י סי' כ"ז אות כ"ה), ז"ל: "ועיין מה שכתבתי בספרי הקטן עתרת החיים סימן נג, דף קט ע"א, דאנכי תקנתי בבית מדרשי ללמוד ספר תהלים בעשרה, ובסיום שאומרים היהי רצון, הנה בכלל התחינה להתפלל שלא תפול דליקה בשבת ויום טוב, כדי שלא יחללו את השבת, אמנם להתפלל על המעוברות שלא ילדו בשבת, לא נראה לי, דאם גזירת הבורא שתלד בשבת, כי מלאו ימיה ללדת, אפשר חס ושלום שאם תמהר או תאחר הזמן, יבואו לידי סכנה חס ושלום, לכן לא מלאני לבי להתפלל על כך, ובהדי כבשי דרחמנא למה לן", וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה א').

[2] מובא בגמ' שבת (קכ"ח ע"ב): "ואם היתה צריכה לשמן – חבירתה מביאה לה שמן ביד, ואם אינו ספק ביד – מביאה בשערה, ואם אינו ספק בשערה – מביאה לה בכלי. תיפוק ליה משום סחיטה! רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשיער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשיער – מביאה לה בכלי דרך שערה, דכמה דאפשר לשנויי – משנינן".

ובשו"ע (סי' ש"ל סעי' א'), וז"ל: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה. קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפילו היא סומא, ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאה לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה".

וע"ע לעיל בפרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" הע' ח' דיש הסוברים דחולה שיש בו סכנה אין צריך לעשות שינוי עבורו, ומכל מקום כאשר צריך לעשות פעולה שיש בה איסור מלאכה לצורך יולדת, צריך לעשותה בשינוי לכל הדיעות, וכך כתב המשנ"ב (שם ס"ק ה'), וז"ל: "ואפילו למ"ד בסימן שכ"ח סעי' י"ב דגבי פקוח נפש לא בעיא שינוי, הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו בה לשנות [מ"א בשם המ"מ וכ"כ המאירי]" וכו', עכ"ל. וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ח'). וראה עוד דרכי הלכה (על קיצוש"ע סי' צ"ג הערה א') שכל דבר שאפשר לשנות משנים אם אפשר. ולענין טלפון שבת המופעל ע"י גרמא, ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ו).

ומכל מקום כתב המשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק ה'), וז"ל: "וכל זה בדליכא עיכוב לחולה, אבל אם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי – מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר בכל כחו", עכ"ל. וראה כה"ח (שם ס"ק י'), וז"ל: "והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשינוי זה. מגיד משנה שם. וכן הוא לעיל סימן שכ"ח סעיף י"ב בהגה", עכ"ל. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ג').

[3] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"ג): "והנה פה עירנו אם נצרכו לבשל איזה דבר ליולדת, אפילו ביום ראשון ללידה – אין מבשלין בידם אלא ע"י גוי, מפני שאפשר להו בהכי, על כן צריך להזהירם היכא דלא נמצא גוי, כגון שנצרכו לבשל איזה משקה בלילה שאין יכולין להביא גוי, דצריכין לבשל בידם ע"פ הדברים האמורים, ואין להם לחוש כלל". כלומר שלמרות שבחולה שיש בו סכנה אנו מהדרים אחר יהודי, וכפי שנתבאר לעיל פרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" סעי' ו', ביולדת יש לכתחילה לעשות ע"י גוי אם נמצא קרוב.

[4]  כתב ספר חסידים (סימן תתנ"ה): "אשה הרה וכבר הגיע חודש התשיעי להריונה בערב שבת עם חשיכה, יטמין מים חמין, כדי שאם תלד בליל שבת או בשבת הרי המים חמין מזומנין ולא יחללו שבת". וראה משנ"ב (שם ס"ק א'), ז"ל: "ולכן מן הראוי לאשה שהגיעה לחודש תשיעי להזמין בכל ע"ש כל הדברים הנצרכים לה, דשמא יזדמן לידתה בשבת ולא תצטרך לחלל שבת". וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"ד), וז"ל: "כשתגיע האשה לחודש הלידה יזמינו הכל מערב שבת כדי שלא יצטרכו לחלל שבת ויזהרו שידליקו לה הנר בע"ש שיהיה בו שמן הרבה שיספיק עד אור הבוקר". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק א'), וע"ע בכל זה שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ג').

[5] ומוטל על הבית חולים להכין מראש פקיד גוי או גויה שיקבלו את החולים הנכנסים ויערכו את הרישום הנצרך.

[6] ראה שו"ע (סי' ש"י סעי' ח'-ט'). ובבא"ח (ש"ש פרשת ויגש סעי' י"ב), וז"ל: "תיבה של חפצים שיש בה חפצים שהם דבר המותר ויש בה מעות גם כן, אם המעות עיקר שהם חשובים אצלו יותר מן החפצים המונחים שם – אסור לטלטל התיבה, והוא הדין אם היה חשיבות האסור והמותר אפילו בשוה במשקל אחד – גם כן אסור לטלטל התיבה, אבל אם חשיבות ההיתר אצלו יותר – מותר לטלטל התיבה, ואזלינן בזה בתר דידיה. ודבר שאינו חשוב אצלו, אף על גב דלגבי אחרים חשוב – לא מקרי חשוב", וראה עוד בהרחבה  במאמר מרדכי שבת חלק רביעי פרק ע"ט "בסיס לדבר האסור" סעי' ל"א-ל"ה.

[7] ראה שו"ע (סי' ש"ל סעי' א'). וראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ז' ושם לעיל שאלה ה' ובהערות שם), וראה עוד להלן סעי' י"ט-כ"ב בהיתר של "יתובי דעתא".

[8] וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ג) ועיין עוד שם (סי' צ"ז). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ב'). וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ע"ב סעי' א').

[9] ראה להלן סעי' כ"ח בגדר יולדת. ולעניין להזמין אמבולנס או מונית, פשוט שיש להזמין מיד כשנראים סימני לידה ואין צריך להמתין לסימנים המיוחדים ביולדת שהובאו בשו"ע, וכך כתב המשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק ט'), ז"ל: "ודוקא לענין הדברים אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב להכי צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה, אבל לענין קריאת חכמה ממקום רחוק וכדומה שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא, על כרחך משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה, ואפילו היא רחוקה ג' פרסאות", וראה להלן הערה כ"ג.

[10] ראה לעיל הערה קודמת.

[11] כשנוסעים ברכב ממקום למקום לצורך חולה או יולדת, אף שיכול להימנע ולהפחית במלאכות או לעשותם בשינוי, הנהג צריך להיות מיושב בדעתו, ואם יהיה שקוע בזמן נסיעתו כיצד יעשה כל דבר בשינוי יהיה קרוב לפיקוח נפש גם על עצמו וגם על אחרים, ולכן ינהג כפי חוקי הכללים בכביש, וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ב).

[12] ראה בשו"ע (סי' של"ו סעי' ט'), שכתב: "צנור המקלח מים מן הגג שעלו בו קשים ועשבים שסותמים ומעכבים קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים בגג ודולפים לבית – ממעכן ברגלו בצנעא, כיון שמתקן על ידי שינוי הוא שאינו עושה אלא ברגליו, במקום פסידא – לא גזרו רבנן", אך אין משם ראיה להקל בשינוי, שהרי מדובר דוקא באיסורים דרבנן. ראה בפמ"ג (משב"ז סי' של"ו ס"ק ט'), משנ"ב (שם ס"ק מ"ו), כה"ח (שם ס"ק נ"ח).

ומכל מקום יש להקל שלא להשאיר את מנוע הרכב דולק, שאם יצטרכו המסיעים להשאיר את רכבם דולק, יבואו לזלזל בפיקוח נפש וימנעו מלקחת חולה הנצרך לבית החולים, וגם שיש חשש סכנה ברכב דולק.

ולכן מותר לכבות את מנוע המכונית בשינוי כלאחר יד, או על ידי גוי וכגון על ידי השומר של בתי החולים אם הוא גוי, מדין "התירו סופן משום תחילתן", ראה שו"ע (סי' ת"ז), ועוד ראה בשו"ע (סי' שכ"ט סעי' ט'), משנ"ב (שם ס"ק כ'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ז).

[13] ראה בשו"ע (סי' ת"ז סעי' ג'), ז"ל: "כל היוצאים להציל נפשות ישראל מיד עובדי כוכבים או מן הנהר או מן המפולת, יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד כותים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו, הרי אלו חוזרים בשבת למקומם ובכלי זיינם".

וראה בשו"ת ובחרת בחיים (סימן צ"ט) שנשאל אודות אחד שהיה לו חולה שיש בו סכנה בתוך ביתו אשר היה מוכרח לדרוש ברופאים אשר המה רחוקים יותר מי"ב מיל, ושלח ישראל אחד להביא את הרופאים, ובא השליח לשאול אם מותר לו לחזור לביתו בשבת קודש, ויש חשש בדבר דאם לא נתיר לו לחזור לביתו לא ילך, והשיב שח"ו להתיר לו לשוב למקומו ולחלל שבת, וראשית כותב סברא לומר דהיכא דהוי פיקוח נפש דהוי מצוה גדולה מאד אין לחוש שימנע עבור כן לעתיד לבוא, ושנית שמשום הטעם שלא להכשילן לעתיד לבוא לא התירו לחלל אלא שיש להם אלפיים אמה לכל רוח, ואך לטלטל הכלי זיין התירו, ולהתיר לילך חוץ לתחום לא התירו רק אם יש לו סכנה, וראה עוד בשו"ת חתם סופר חלק א' (או"ח) סימן ר"ג.

וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז בהשמטות חו"מ סי' ח'), ז"ל: "מכאן אתה למד דה"ה בנדון דידן שהוצרכו להסיע את החולה או היולדת במכונית שאין להם שום היתר בחזרה במכונית רק יכול ללכת ברגל אלפים אמה לכל רוח אם הוא חוץ לתחום, ואם הם מובלעים בתוך תחומו שיצא משם, רשאי לחזור לביתו ויש לו אלפים סביב ביתו, אבל להתיר לו לחזור במכונית אין שום היתר, בפרט שהמקום שהלך בו עם החולה הוא מקום ישוב ואין שום פחד מאויב וכדו' כההיא שיצאו להציל שהתירו משום פחד".

[14] כתבו התוספות (שבת קכ"ח ע"ב ד"ה "קא משמע לן"), ז"ל: "אע"ג דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר: חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא, היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב".

וכך כתב המאירי (שבת קכ"ח ע"ב), וז"ל: "יולדת שאמרנו שמחללין עליה את השבת, לא סוף דבר למה שהוא נעשה לה לרפואה, אלא אף במה שאינו נעשה אלא ליישב את דעתה, אף על פי שבפרק אחרון דיומא החמירו שלא להאכיל אלא ע"פ מומחה, מ"מ בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן וצריך ליישב את דעתה", ע"ש. וראה בהרחבה בפרק ק"ו "חולה שיש בו סכנה" סעי' כ"א.

[15] עיין שבת (קכ"ח ע"ב) ושו"ע (סי' ש"ל סעי' א') ובמשנ"ב שם (ס"ק ד'). וראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ד' והערה ט').

[16] כמבואר לעיל סעי' ד'-ט' שצריך להכין ולעשות כל מה שיכולים קודם השבת כדי למעט באיסורים, ומעיקר הדין אין צורך לחשוש שעליה לשבות בחודש התשיעי בקרבת בית החולים, ולכן אם נמצאת למשל בתל אביב ונרשמה ללידה בבית חולים בירושלים כי שם סומכת שיטפלו בה כפי הצורך – מותר לה לשבות בשבת בתל אביב, ואם יש לה צירי לידה בשבת – מותר להסיעה לירושלים, כלשון חז"ל: "ליתובי דעתא", ועיין שו"ע (סי' ש"ל סעי' א') וכה"ח ומשנ"ב שם, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ה שאלה ה').

[17] כתב השו"ע (סי' ש"ל סעי' א'), ז"ל: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפי' היא סומא".

וז"ל הבא"ח (פרשת תצוה ש"ש סעי' י"ב): "יולדת יש לה דין חולה שיש בו סכנה ומחללין עליה שבת להדליק לה נר וכיוצא בשאר מלאכות שצריכה להם". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ג'), ז"ל: "אם הוא לילה. ואף על פי שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה, אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתא דיולדת כששרויה בחשך, וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא, דמשום הכי אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום – נמי מדליקין". ועוד ביאר בבה"ל (שם ד"ה "נר"), ז"ל: "והכא אין צריך מומחה כמו שצריך בחולה ביוה"כ, דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה, ממה שיסתכן החולה ברעב [תוספות]". ולכך במקום שיש חושך מוחלט, וכגון בלילה ואין אור כלל – מדליקים את האור בכל אופן, וכפי שנתבאר, אך אם יש מעט אור והיא מבקשת להוסיף עוד אור – מותר לחלל את השבת מפני שהיא מבקשת ונראה שיש צורך בכך ליישב דעתה.

ובעניין יולדת עוורת, ראה במשנ"ב (שם ס"ק ד'), ז"ל: "אף על פי שבזה לא שייך טעמא הנ"ל דבלאו הכי שרויה בחושך, אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק, דקאמרה: אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי. ואף על פי דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה, אעפ"כ מחללין, דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלאו הכי".

[18] ראה דרכי הלכה (על קיצוש"ע סי' צ"ג הערה ב').

[19] וראה בהרחבה בפרק ק"ו "חולה שיש בו סכנה" סעי' כ"ג לעניין נסיעה במיוחד אל החולה באופן שיש צורך בכך ליישב דעתו.

[20] שבת (קכ"ח ע"ב), וז"ל: "אמר מר: אם היתה צריכה לנר – חבירתה מדלקת לה את הנר. פשיטא! לא צריכא, בסומא. מהו דתימא: כיון דלא חזיא – אסור, קא משמע לן: איתובי מיתבא דעתה, סברא: אי איכא מידי – חזיא חבירתה ועבדה לי". ובשו"ע (סי' ש"ל סעי' א'), וז"ל: "יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפי' היא סומא". ובמשנ"ב (שם ס"ק ד'), וז"ל: "אפילו היא סומא – אע"פ שבזה לא שייך טעמא הנ"ל (דקים להו לחכמים דלא מייתבא דעתה של יולדת כשיושבת בחושך), דבלאו הכי שרויה בחושך, אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק, דקאמרה: אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי. ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה, אעפ"כ מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלאו הכי", דהיינו כל שהוא לאייתובי דעתה עבדינן, דקים להו לחז"ל דאייתובי דעתה ביולדת הוא מילתא דאית ביה סכנה. ועיין עוד שם במשנ"ב (ס"ק ג') שדוקא בנר אע"פ שלא אמרה שצריכה מדליקים, דקים להו לחז"ל דלא מיתבא דעתיה בלאו הכי.

[21] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ג): "כל הזריז לחלל שבת בדבר שיש בו סכנה, הרי זה משובח אפילו אם מתקן עמו דבר אחר, כגון שפירש מצודה להעלות תינוק שנפל לנהר וצד עמו דגים, וכן כל כיוצא בזה". וכתב על זה המשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ל"ח): "ננעל הדלת בפני התינוק – שובר הדלת ומוציאו, אף על פי שהוא מפצל אותם כמין עצים שראוים למלאכה שנעשים כמין נסרים או קסמין להדלקה, אפ"ה מותר השבירה שמא יבעת התינוק וימות, ולא אמרינן שאפשר לקרקש להתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח. ואפילו אם היה צריך להחוליא ולהנסרים והקסמין – ג"כ שרי, כיון שאינו מכוין לזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק פ'). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' נ"ה).

[22] שו"ע (סי' ש"ל סעי' ג'), ז"ל: "נקראת יולדת, לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, כיון שנראה א' מאלו מחללין עליה את השבת", וראה בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"ב), וז"ל: "יולדת יש לה דין חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה שבת להדליק לה נר וכיוצא בשאר מלאכות שצריכה להם. מיהו כל מה שאפשר לשנות עושין בשנוי. אימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה שבת, משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך, וכיון שנראה בה אחת מאלו מחללין עליה שבת בידים", וע"ע בערוך השולחן (סי' ש"ל סעי' ד'), ז"ל: "ומאימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה את השבת כשצריכה משתשב על המשבר והיינו שאחזוה צירים וחבלים או משעה שהדם יורד ושותת ממנה או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרעותיה שאין בה כח לילך, כיון שנראה אחד מאלו הדברים מחללין עליה את השבת כשצריכה, וזהו לענין שארי דברים שאם תצטרך נוכל לעשות תיכף".

[23] וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ט), ז"ל: נראה לי שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשותן כאן בלא עיכוב ועל כן אין מחללין שבת בזה כי אם אחר שיהיה אחד מאלו, אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורים הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה. ט"ז ס"ק ב', אליה רבה אות ה', תוספת שבת אות ז', רבינו זלמן אות ב', חיי אדם כלל ס"ח אות ט"ז.

[24] ראה בפרק ק"ו "חולה שיש בו סכנה" סעי' נ' בעניין היתר חילול שבת עבור העובר.

[25] מובא בגמ' (שבת קכ"ט ע"א), ז"ל: "אמרי נהרדעי: חיה שלשה, שבעה ושלשים. שלשה, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה לא צריכה אני – מחללין עליה את השבת". וכך פסק השו"ע (סי' ש"ל סעי' ד').

[26] ראה משנ"ב (סי' ש"ל ס"ק י"ג), ז"ל: "דכיון דכל היולדות צריכות לכך, אף על פי שאין אנו יודעין על זו ואפשר דיכולה להמתין עד ערב, מחללים מספיקא ואין שומעין לה דדילמא חולשת הדעת נקטא לה שממאסת כל האוכלין, או שאינה מרגישה לשעתה [הרמב"ן]. וזה לשון הרשב"א על יולדת תוך ג' שאוכלת מאכל בני אדם ואומרת שאינה צריכה שיבשלו עבורה בשבת והשיב דכמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאבריה מתפרקין ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה, ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכל אותם יביאוה לידי סכנה, ולפיכך כל שאין לה דברים המחזיקים ומאכלים הבריאים מחללים עליה את השבת, עכ"ל. ומ"מ היכי דאיכא חכמה או רופא ואומרים ג"כ שאינה צריכה שומעין להם, שהרבה חיות שאין עושין להם חמין בכל יום. וכתב המג"א שעכשיו נוהגות היולדות שאוכלות חמין של אתמול בשבת, עכ"ל. ומ"מ נראה דהכל לפי החולה".

[27] שו"ע (סי' ש"ל סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק י"ד), כה"ח (סי' ש"ל  ס"ק כ"ד), ז"ל: "אלא אם כן היא אומרת צריכה אני שאז אפילו מאה רופאים אומרים שאינה צריכה – מחללין, כי לב יודע מרת נפשו וכמו שיתבאר סימן תרי"ח לענין שאר חולים", וע"ע בשו"ע (סי' תרי"ח סעי' א').

[28] ראה הערה קודמת.

[29] ראה שו"ע (סי' ש"ל סעי' ד').

[30] ראה משנ"ב (סי' ש"ל ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק כ"ג).

[31] כתב הרי"ף (שבת נ"א ע"ב): "נהרדעי אמרי: חיה שלשה שבעה ושלשים. שלשה: בין שאמרה צריכה אני ובין שאמרה איני צריכה – מחללין עליה את השבת. שבעה: אמרה צריכה אני – מחללין עליה את השבת, אמרה איני צריכה – אין מחללין עליה את השבת הא סתמא – מחללין". וע"ע ברמב"ם (הלכות שבת פ"ב הי"ג), ז"ל: "ומשלשה עד שבעה אם אמרה איני צריכה – אין מחללין עליה את השבת. ואם שתקה, ואין צריך לומר אם אמרה צריכה אני – מחללין עליה את השבת". וכן כתב הרא"ש (שבת פי"ח סי' ה'), ז"ל: "שלשה: בין אמרה צריכה אני בין אמרה אין צריכה אני – מחללין עליה את השבת. שבעה: אמרה אין צריכה אני – אין מחללין עליה, הא סתמא – מחללין עליה את השבת".

וכך כתב השו"ע (סי' תרי"ז סעי' ד'), ז"ל: "יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל; משלשה עד שבעה, אם אמרה: צריכה אני – מאכילין אותה". משמע שאם לא אמרה אלא שתקה – אינה אוכלת, וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א) שכתב "מיירי כשחברותיה אומרות שאינה צריכה או שהרופאים אומרים שאינה צריכה, דאז בעינן שתאמר צריכה אני [ומאכילין אותה פחות פחות מכשיעור], ומהני אמירתה משום דלב יודע מרת נפשו וכדלקמן בסימן תרי"ח, אבל כשאין שם מי שיאמר שאינה צריכה, אז אפילו בסתמא שאינה אומרת כלום או שאומרת שאינה יודעת אם היא צריכה – מאכילין אותה".

וע"ע בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ד'), ז"ל: "כל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה אינה צריכה – מחללין עליה את השבת; משלשה ועד שבעה, אמרה: אינה צריכה – אין מחללין". וא"כ משמע שדווקא באמרה איני צריכה – לא מחללים, הא שתקה אם זה דבר שרגילים לעשות ליולדת – מחללים, וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ד), ז"ל: "לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותיה לעשות לה, ועוד שיכולה להמתין, לפיכך סומכין עליה כשאומרת איני  צריכה. וכל זה כשאמרה בפירוש, אבל בסתמא – מחללין, דמ"מ איכא חשש סכנה". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ט') שמקור הדברים "כל הפוסקים", וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת תצווה סעי' י"ג).

[32] ראה שו"ע (סי' ש"ל סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק ט"ו-ט"ז).

[33] כתב הבית יוסף (סי' ש"ל): "בסוף פרק מפנין (קכ"ט ע"א) אמר רב יהודה אמר שמואל: עושין מדורה לחיה בשבת בימות הגשמים סבור מינה לחיה אין לחולה לא בימות הגשמים אין בימות החמה לא. איתמר: אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל: הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז. וכתבו הרי"ף (נב.) והרא"ש (סי' ה) ואסיקנא לא שנא חיה לא שנא חולה לא שנא בימות החמה לא שנא בימות הגשמים מדאמר רבי חייא בר אבין הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה ואפילו בתקופת תמוז וכך הם דברי רש"י, אבל הרמב"ם כתב בפרק ב' (הי"ד) עושין מדורה לחיה ואפילו בימות החמה מפני שהצנה קשה לחיה הרבה במקומות הקרים אבל אין עושין מדורה לחולה להתחמם בה הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אפילו בתקופת תמוז וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סה כא ע"ג): וכתב הרב המגיד שהרמב"ם מפרש דהא דאייתינן הא דהקיז דם ונצטנן לא מייתינן לה אלא לדחות מאי דהוו סברי דבימות החמה לא מפני שהחיה הרי היא כהקיז דם אבל מה שאמרו לחולה לא כדקאי קאי וכן כתב הר"ן (נב. ד"ה ואסיקנא) גם כן לדעת הרמב"ם והוסיף עוד לומר דהא דסבור נמי למימר לחיה אין אבל לשום חולה לא אידחיא לה מדאמר רבי חייא הקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה אלמא יש חולה שעושין לו מדורה ומיהו לחולה זה דוקא הוא שעושין לו מדורה אבל לא לחולה אחר, וכתב הרב המגיד (שם) שהיה סבור לפרש דברי הרמב"ם דאפילו בחולה שיש בו סכנה קאמר דאין בצנה סכנה לו משום דאפשר בבגדים אלא שמדברי הראב"ד (שם) נראה שהוא מפרשם בשאין בו סכנה כלומר שצרכיו נעשים על ידי גוי ואין אומרים לגוי לעשות לו מדורה וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב"ד לפי שאם יש בו סכנה משמע דלכל צרכיו מחללין עליו את השבת ואף על פי שאין במניעת הדבר שעושין לו סכנה עד כאן ובסימן שכ"ח (ק. ד"ה מ"ש רבינו וכן מכה) כתבתי דמשמע מדברי רש"י דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שהרמב"ם סבור כן ומיירי בחולה שיש בו סכנה וכמו שהיה סבור הרב המגיד: וכתב הרב המגיד שם שנראה מדברי הראב"ד דלחיה כל שלשים עושין לה מדורה דכל שלשים לענין מדורה יש בה סכנה".

וכך כתב השו"ע (סי' ש"ל סעי' ו'), ז"ל: "עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום, ואפילו בתקופת תמוז".

וכך פסק המג"א (שם ס"ק י"ב), ז"ל: "דכל שלושים יום יש סכנה לחיה בצנה". וכתב החיי אדם (כלל ס"ח סעי' י"ח), ז"ל: "עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום ואפילו בתקופת תמוז אם יש לה צער צנה, שידוע שמסוכנת בצנה". וכן כתב שו"ע הרב (שם סעי' ה'), וכן כתב בתוספת שבת (שם ס"ק י"ב).

וע"ע בביאור הלכה (שם ד"ה "כל שלושים") לאחר שהאריך בשיטות הראשונים שכתבו שאין הבדל בין מדורה לשאר צרכי היולדת, שכתב, וז"ל: "ומאחר שלא מצינו שום משמעות לאיזה פוסק לבד מהראב"ד שיאמר שדין המדורה חמירא מכל צרכי החיה וכולם העתיקו להקדמת דינים האלה מימרא דנהרדעי שאמרו חיה שלושה שבעה ושלושים קשה מאד להקל לעשות מדורה ע"י ישראל עד שלושים וצ"ע למעשה".

וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"ז), ז"ל: "פירוש אף על פי דקיימא לן דמשבעה ועד שלשים דינה כחולה שאין בו סכנה, מכל מקום לענין מדורה דינה כמו חולה שיש בו סכנה דקרירות סכנה לה מאד. עולת שבת אות ו', מגן אברהם אות י"ב. ומשמע מפשט דברי הפוסקים דאם לא אפשר על ידי עכו"ם עושים על ידי ישראל וכן הדין נותן כיון דאיכא סכנה בדבר. עולת שבת שם. ועיין לעיל סוף אות ו'. ומיהו דעת הרבה מהראשונים סוברים דחיה אחר שבעה דינה לענין מדורה גם כן כשאר חולה שאין בו סכנה. משנה ברורה אות כ"א. ועיין שם בביאור הלכה מה שהאריך בזה יעו"ש. ועל כן יש ליזהר לעשות דוקא על ידי עכו"ם".

ולמעשה כיון שזה נוגע לספק פיקוח נפש נקטינן להקל וכפשט דברי השו"ע.

[34] כתב הב"י (סי' תרי"ז): "וכתוב בתרומת הדשן (סי' קמח) נראה דתוך שלשה לא חשיב להו מעת לעת כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב שיאכילוה ביום הכפורים חצות היום דעדיין תוך שלשה ימים הוא מעת לעת, אלא הנך שלשה חשבינן לפי סדר הימים ומיד כשנכנס יום ד' ללידתה מיקרי לאחר שלשה, ואף על גב דאשיר"י פרק מרובה (ב"ק סי' טו) כתב לפי פירוש בעל הלכות גדולות דבעינן מעת לעת, התוספות בפרק קמא דגיטין (ח: ד"ה אף על גב) לא רצו לתרץ הכי, וכתבו דדוחק הוא לומר דבעינן מעת לעת, והוכיח בראיות שיש לפסוק כדברי התוספות דפרק קמא דגיטין ולא כההוא תירוצא דאשירי".

וכך כתב השו"ע (סי' תרי"ז סעי' ד'), ז"ל: "יולדת, תוך שלשה ימים לא תתענה כלל; משלשה עד שבעה, אם אמרה: צריכה אני – מאכילין אותה; מכאן ואילך – הרי היא ככל אדם. וימים אלו אין מונין אותם מעת לעת; כגון אם ילדה בשבעה בתשרי בערב, אין מאכילין אותה ביה"כ אם לא אמרה: צריכה אני, אף על פי שלא שלמו לה שלשה ימים עד יום כיפור בערב, משום דכיון שנכנס יום רביעי ללידתה מקרי לאחר שלשה".

וכתב המשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק י'), ז"ל: "ולא חשבינן מעת לעת כמ"ש סימן תרי"ז לגבי יוה"כ, וע"כ אם הולידה ביום ד' קודם בין השמשות שוב אסור לחלל עליה שבת אם לא אמרה צריכה אני, כ"כ המג"א. ועיין בסימן תרי"ז שמגמגם הגר"א מאד שם, וכתב דמלשון הרא"ש בפרק מרובה משמע שסובר כן בפשיטות דכונת הגמרא הוא מעת לעת, ולא רק לתרוצי לדברי בה"ג קאתי. וכן מוכח כדברי הגר"א בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו סימן ג' שסובר כן בפשיטות ע"ש, וכן משמע מדברי הריטב"א בפרק ר"א דמילה. ועיין באליה רבה שכתב דמדברי האיסור והיתר ג"כ משמע דבעינן שלושה ימים שלמים והיינו מעת לעת. אח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם תשובת בית אפרים שג"כ כתב כדברינו. ונמצא לפ"ז דבין לענין מלאכת שבת ובין לענין יוה"כ, עד שלושה מעת לעת חשבינן לה למסוכנת ומותר אפילו לא אמרה צריכה אני, ומשלושה עד שבעה מעת לעת כשאמרה צריכה אני. ונראה דלענין יוה"כ בודאי יש לצדד להקל דספק נפשות הוא, ואפילו לענין שבת ג"כ אם לא נזדמן לו אז גוי לעשות על ידו – שרי ע"י ישראל".

וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"א), ז"ל: "ולא חשבינן מעת לעת כמ"ש סימן תרי"ז. מגן אברהם ס"ק ז', תוספת שבת אות ז', רבינו זלמן אות ה', חיי אדם כלל ס"ח אות י"ז. ור"ל דאם ילדה ברביעי בשבת סמוך לערב הרי כשמגיע תחלת ליל שבת הוא כבר יום רביעי ללידתה אף על פי שלא כלו שלשה מעת לעת עד סמוך לערב בשבת, וכן לענין שבעה ושלושים. רבינו זלמן שם ומחצית השקל. אמנם בשו"ת הרא"ש כלל כ"ו כתב דשלשה ימים מעת לעת מחללין יעו"ש, וכן כתב באיסור והיתר כלל נ"ט. ועיין בספר כורת הברית סימן זה בנחל כרית אות י"א ובסוף הספר בקונטרס אבי הנחל שכתב, וז"ל: בהרשב"א שבת ק"ל ע"ב ובתשובת הרא"ש כלל כ"ו ואיסור והיתר כלל נ"ט וריטב"א עירובין ס"ח ומהרש"א שם ובשבת קכ"ט בתוספות ד"ה רבא דבעינן מעת לעת, ועיין בערוך לנר לנדה ל"ח שהוכיח מהר"ן בחידושיו שם להיפך, והעיקר כרוב פוסקים, ובפרט בספק פיקוח נפש, עכ"ל. וכן כתב בספר האשכול ובנחל אשכול שבספר האשכול הלכות מילה בשם הגאון רבי נתן אדלער לענין תענית יום הכפורים ביולדת דהני שבעה ימים מעת לעת נינהו יעו"ש, וכן בשו"ת בנין ציון סימן כ"ה הביא בשם הריטב"א דשבעה ימים ליולדת חשבינן מעת לעת, ולכן כתב דהמיקל בספק נפשות לא הפסיד יעו"ש, והביא דבריהם ארחות חיים אות ו'. וכן כתב קיצור שלחן ערוך (סי' צ"ג אות ג') דאם יש קצת חשש סכנה שהאשה חלושה בטבעה המקיל למנות ימים אלו מעת לעת לא הפסיד", וע"ע שם בדרכי הלכה (על קיצור שו"ע שם ס"ק ז'), וע"ע במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק מ"ה הלכה ע"ג-ע"ה).

[35] ראה בה"ל (סי' תרי"ז ד"ה "יולדת") שדין המפלת כדין היולדת, והיינו כאשר עברו עליה ארבעים יום מתחילת הריונה, וכפי שכתב בכה"ח (סי' ש"ל ס"ק ב').

[36] איתא בגמ' (שבת קכ"ט ע"ב), ז"ל: "ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר: 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת'. ומולדותיך ביום הולדת – מכאן שמיילדים את הולד בשבת, לא כרת שרך – מכאן שחותכין הטבור בשבת, ובמים לא רחצת למשעי – מכאן שרוחצין הולד בשבת, והמלח לא המלחת – מכאן שמולחין הולד בשבת, והחתל לא חתלת – מכאן שמלפפין הולד בשבת".

ונחלקו הראשונים אם הותרו מלאכות אלו לעשותן לתינוק כיון שיש סכנה במניעתן, או שהתירו רק לעשות מלאכות מדרבנן כיון שיש צער לתינוק אם לא יעשו לו דברים אלו, וכדלהלן:

כתבו התוס' (שם ד"ה "כל האמור"), ז"ל: "לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין, והקילו חכמים לעשות, ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא".

אמנם הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ד) כתב, ז"ל: "ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו".

וכך כתב השו"ע (סי' ש"ל סעי' ז'), ז"ל: "הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור", ועיי"ש בבה"ל (ד"ה "הוולד") שהאריך במחלוקת הראשונים הנ"ל, וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ט), ז"ל: "הולד שנולד עושין לו כל צרכיו. דבכולהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן. תוספות, מגן אברהם ס"ק י"ג, תוספת שבת אות י"ג, רבינו זלמן אות ז'. מיהו ברמב"ם פרק ב' דין י"ד כתב שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו, ואם כן משמע דאפילו היכא שצריך מלאכה דאורייתא כגון להחם חמין או להביא סכין דרך רשות הרבים כדי לחתוך הטיבור שרי על ידי ישראל. ומכל מקום אין להקל על ידי ישראל כיון שיש אוסרין, ובפרט ברחיצת חמין שלא יש סכנה בזמן הזה אם לא ירחצו דהרבה מקומות יש שאין נוהגין לרחוץ".

עוד כתב כה"ח (שם ס"ק מ"ב), ז"ל: "ומולחין אותו. שיתקשה הבשר. רש"י, מגן אברהם ס"ק י"ד. ואין עיבוד כהאי גוונא באדם וכל שבות שרי מפני צערא. אשל אברהם אות י"ד. וזהו לפי מה שכתבנו לעיל אות ט"ל בשם התוספות דליכא בזה אלא צערא אבל לדברי הרמב"ם יש סכנה יעו"ש. ומכל מקום בזמן הזה לא ראינו ולא שמענו שנוהגין למלוח, ועל כן פשיטא דאין לחלל שבת על זה כגון להביא דרך רשות הרבים וכדומה אפילו אם נמצא מקום שנוהגין כן כיון דאיכא פלוגתא בזה, וגם כיון דרוב העולם אין נוהגין כן בזמן הזה אפשר שאינו מזיק אף במקום שנהגו".

ולכן בדברים שנוגעים לפיקוח נפש של התינוק – מחללים את השבת אף במלאכה דאורייתא, ובדברים שאינם אלא צער לתינוק ואינם כרוכים בפיקוח נפש או חשש פיקוח נפש – יש לעשות את המלאכה ע"י גוי.

ובעניין יישור איברי הולד, ראה בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ט'), ז"ל: "מיישרים איברי הוולד שנתפרקו מחמת צער הלידה", ועוד עיין שם לביאור הגר"א (ס"ק ז') שהסביר שם את הסוגיא באורך, ועוד עיין במשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק ל"ג-ל"ו), וע"ע בשו"ת הרב הראשי תשמ"ו-תשמ"ז סימן קס"ד, וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' קצ"ו).

[37] ראה בגמ' (שבת קל"ה ע"א), ז"ל: "אמר מר: ולא ספק דוחה את השבת. לאתויי מאי? – לאתויי הא דתנו רבנן: בן שבעה – מחללין עליו את השבת, ובן שמנה – אין מחללין עליו את השבת. ספק בן שבעה ספק בן שמונה – אין מחללין עליו את השבת. בן שמונה הרי הוא כאבן, ואסור לטלטלו. אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה".

וכתבו התוס' שם (ד"ה בן שמנה) הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו – "נראה לר"י דעכשיו מותר לטלטל כל תינוקות שאין אנו בקיאין וכולם כמו ספק בן שמונה ספק בן תשעה, ופעמים שהאשה מתעברת סמוך לטבילתה ופעמים שאינה מתעברת ומותר למולו בשבת ממ"נ כדאמרינן לקמן (דף קלו.) אפילו הוא בן שמנה ודאי כגון שלא בא על אשתו אלא פעם אחת ופירש וילדה לסוף ח' אפילו הכי נראה לר"י דמותר לטלטלו ולמולו בשבת אם אין ריעותא בשערו ובציפרניו כדאמר בפרק הערל (יבמות דף פ:), דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אישתהי".

וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"א), ז"ל: "והאחרונים הסכימו דדווקא כשידוע שהוא בן שמונה כגון שבעל ופירש, אבל מספק מטלטלינן כל תינוק", וע"ע בבה"ל (ד"ה "או ספק בן שבעה").

[38] הרבה דברים נשתנו במציאות של ימינו, וכיום אנו רואים בחוש שניתן להציל תינוקות בני שבעה ושמונה חודשים, וכ"כ בחזו"א (יו"ד סימן קנ"ה ס"ק ד'), ז"ל: "מעידין עכשיו עובדות רבות דבני שמונה חיים ומתקיימים, ובימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לשבעה ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרים לשמונה וכו', וכמדומה עכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר שבעה ונגמרו לשמונה וכו'".

[39] ראה בגמ' יבמות (קי"ד ע"א) שיניקת התינוק הוא בכלל הדברים שיש במניעתם סכנה לתינוק, וז"ל: "תא שמע: יונק תינוק והולך מעובדת כוכבים ומבהמה טמאה, ואין חוששין ביונק שקץ, ולא יאכילנו נבלות וטרפות שקצים ורמשים, ומכולן יונק מהם ואפילו בשבת, ובגדול – אסור. אבא שאול אומר: נוהגין היינו שיונקים מבהמה טהורה ביום טוב. קתני מיהא: אין חוששין ביונק שקץ! התם משום סכנה. אי הכי, גדול נמי! גדול בעי אומדנא. קטן נמי ליבעי אומדנא! אמר רב הונא בריה דרב יהושע: סתם תינוק מסוכן אצל חלב". וראה חזו"א (סי' נ"ט ס"ק ג'), וז"ל: "יבמות קי"ד סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב. נראה דאיירי דיש לו דברים להאכילו, אבל חלב טהור אין לו, ומותר להאכילו חלב טמא דחסרון החלב סכנה הוא לו שיבוא לידי חולי, וכל חולי היא ספק סכנה. ואי אפשר לומר דאיירי בתינוק רעב ואין לו מה להאכילו דא"כ אף נבלות וטריפות ושארי מותר וברייתא מחלקת בין חלב לשאר איסורים [ורש"י ז"ל פי' שימות בצמא. וצ"ע דא"כ נבלות וטריפות נמי כשהוא רעב. וכן באיכא משקה אחרינא ליתסר, ואי בדליכא היתירא, ליתני כל משקה האסור, ומ"ש חלב דנקט].

[40] כתב בתוספת שבת (סי' שכ"ח ס"ק נ"ט), ז"ל: "ולולא דבריהם היה אפשר לומר טעם אחר בזה, משום דהוי מפרק כלאחר יד, דהא אין דרך לחלוב מדדי האשה רק לינק, שפיר הוי מפרק כלאחר יד, ובאדם הוי להיפך". ולכן עדיף שתחלוב ע"י משאבה ידנית מאשר חשמלית שאפשר לבוא לידי איסור דאורייתא. אמנם ראה בבה"ל (שם ד"ה "ותניק"), וז"ל: "עיין בפמ"ג דלחלוב מאדם לתוך כלי יש בו איסור דאורייתא משום מפרק, ואסור בשביל חולה שאין בו סכנה אם לא ע"י אינו יהודי, וכן מוכח מדעת כמה ראשונים [עיין בשה"צ]. ולינק בפה מאשה משום רפואה משמע בתוספת שבת דיש בזה איסור דאורייתא, דלא דמי ליונק מהבהמה, דבאשה אין דרך לחלוב כי אם לינק, ולדידי צ"ע בזה". וע"ע בשער הציון (ס"ק פ"א), וע"ע כה"ח (סי' שכ"ח ס"ק ר"ד), וכך דעת הרבה אחרונים, ומכל מקום עדיף לעבור על איסור אחד מן התורה ולא שני איסורים מן התורה.

[41] ראה הערה קודמת. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ז), וע"ע לעיל מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק נ"ד: "עיון לאור הנר והדומה לו").

[42] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ז).

[43]  ואין צריך להמתין בכדי שיעשו. וראה עוד במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק י"ד). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ד שאלה י"ז).

[44] כתב הב"י (סי' ש"ל), ז"ל: "בפרק רבי אליעזר דמילה (קלה.) תניא: בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה וכו'. ופירש רש"י מפני הסכנה מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי. וכתבו התוספות (שם ד"ה מפני) והרא"ש (שם) דלאו דוקא סכנה אלא בשביל צערא בעלמא – מותר, ולא עוד אלא אפילו לחלוב היא בעצמה ולהוציא החלב – שרי מידי דהוה אמפיס מורסא דשרינן מלאכה שאינה צריכה משום צערא. וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ט' (ני"ב ע"ט ע"ג). והרמב"ם (פ"א ה"ז) אף על פי שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה פסקה לההיא דמפיס מורסא בשבת בפרק י' (הי"ז), וטען הרב המגיד דכרבי יהודה נמי אתיא לדעת הרמב"ם, ואם כן גם בזו יסבור דיכולה לחלוב היא בעצמה מידי דהוה אמפיס מורסא בשבת דשרי".

וכך כתב השו"ע (שם סעי' ח'), ז"ל: "נולד לשמונה, או ספק בן שבעה או בן שמונה, שלא גמרו שערו וצפרניו – אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה". וכתב הפמ"ג (שם א"א ס"ק י"ז), ז"ל: "ולתוך הכוס – אסור, דהוה מפרק".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב), ז"ל: "להוציא בידה – על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד, ועוד דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור, ומשום צערא לא גזרינן כמו מפיס מורסא".

וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ט'), ז"ל: "ואשה שמצטערת מרוב חלב שבדדיה – מותר לקלח בקרקע דכיון שהולך לאיבוד אינו דומה לדש, אבל בכלי – אסור".