פרק קי"ט – העסקת גוי בשכר

מבוא

• העסקת גוי בנכסי ישראל מתבצעת באחד מהאופנים הבאים:
  • שכירות – גוי ששוכר שדה או מפעל למשך תקופה תמורת תשלום קבוע [באופן שכל הרווחים שייכים לגוי], ראה לקמן סעי' ד'[1].
  • אריסות – גוי העובד בחנות/מפעל/שדה וכדו' ומתפעל את השדה [מפעל וכדו'] במקום בעל הבית הישראל, ותמורת כך הוא מקבל אחוז מהרווחים וכדו', ראה לקמן סעי' ה'[2].
  • קבלנות – סוכם מראש, שהגוי מקבל סכום קבוע עבור כל העבודה בחנות/מפעל/שדה, וכל הרווחים של בעל הבית הישראל, ראה לקמן סעיפים ו'-י"ד[3].
  • שכיר – הגוי הינו שכיר של הישראל, כלומר מקבל סכום כסף עבור כל יום [והרווחים לבעל הבית הישראל], ראה לקמן סעי' ג'[4].

חלק מאופני העסקה מותרים בתנאים מסוימים, וחלקם אסורים בכל אופן, כפי שיתבאר לקמן:

שכר שבת

• ככלל – אסור לקבל רווחים מעבודת הגוי עבור יום שבת בנפרד, משום שכר שבת. ובדרכי ההיתר – ראה לעיל מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"ח: שכר שבת ותנאיו.

שכירות יומית

• אסור להעסיק גוי בשכירות יומית [דהיינו תשלום עבור כל יום ויום] כאשר ימי העבודה כוללים גם עבודה בשבת, כיון שהגוי הינו שליח של הישראל ועובד בשליחותו בשבת[5].

השכרת מקרקעין וכיו"ב לגוי

השכרת מרחץ 

• בעבר היה נהוג לשכור גוי (בשכירות יומית) שיתפעל את בית המרחץ. ועל כן אסרו חכמים להשכיר בית מרחץ (ששם ישראל נקרא עליו) לגוי, בין אם הגוי משלם לישראל תשלום שכירות קבוע ובין אם הגוי אריס ומתחלק עם הישראל ברווחים. והטעם – משום מראית עין, שכאשר אנשים יראו את בית המרחץ פועל בשבת יחשדו שמא הישראל שכר את הגוי (שכירות יומית) שיעבוד בשבילו.

וה"ה כיום בדבר שמחובר לקרקע שדרך העולם לשכור פועל בשכירות יומית – אסור להשכירו לגוי בשכירות חודשית וכדו' או בעבור אחוזים מהרווחים, משום מראית עין, וה"ה לרשת מסעדות או חנויות [ואם העבודה מחוץ לתחום, ראה סעי' ט'][6].

השכרת שדה

• בעבר היה נהוג לתת שדה באריסות, כך שהאריס היה עובד בקרקע ובתמורה לעבודתו היה מקבל אחוז מהיבול, ולכן היה מותר לתת שדה לגוי באריסות, אף על פי שהגוי עובד בה בשבת, כיון שלצורך עצמו עובד בה. ועל כן מותר גם להשכיר את השדה לגוי תמורת סכום מסוים ואין לחוש למראית עין, כיון שהרואה את הגוי עובד בשדה בשבת חושב שהגוי אריס בשדה ולעצמו עובד בה.

וה"ה כיום בדבר שמחובר לקרקע שדרך העולם לתת אותו לפועל באריסות (באחוזים) – מותר לתתו לגוי באריסות, למרות שהגוי יעבוד בו בשבת[7].

• בדבר שמחובר לקרקע שמנהג רוב בני העיר להשכירו, וכן מחובר לקרקע שאין מנהג רוב בני העיר להשכירו אלא שאותו אדם נהג להשכירו שנה אחר שנה, ונתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים – מותר להשכירו לגוי אפילו שהגוי יעבוד בו בשבת, ואין בו משום מראית עין[8].

שכירות גוי בקבלנות

• ישראל שיש לו חנות/מפעל וכדו' שדרך אנשי המקום לשכור פועלים בשכירות יומית לתפעלו – אסור לו לשכור פועל גוי לשנה וכדו' בקבלנות, דהיינו שהגוי אחראי להפעלת בית העסק תמורת שכר מסויים וכל הרווחים הולכים לישראל, אם העסק עובד גם בשבת[9].
• ישראל שיש לו שדה וכיוצא בזה שדרך אנשי המקום ליתנו באריסות – אסור לו לשכור פועל גוי לשנה וכדו' בקבלנות, דהיינו שהגוי אחראי לטיפול בשדה תמורת שכר מסויים וכל היבול הולך לישראל (אם הגוי עובד בשדה גם בשבת) [ואם השדה מחוץ לתחום, ראה סעי' הבא][10].

מלאכת גוי בבנית בנין

• אסור לשכור גוי שיבנה לו בית או מרפסת וכדו' (הואיל והדרך היא לשכור פועל בשכירות יומית) ואפילו אם שכרו בקבלנות, דהיינו שכל מלאכת הבנין מוטלת על הגוי תמורת סכום מסויים, משום מראית עין, שכאשר אנשים יראו את הפועל בונה בשבת יחשדו שמא הישראל שכר את הגוי (שכירות יומית) שיבנה עבורו[11].

אך זה דווקא כאשר הבית נמצא בתוך תחום שגרים בו ישראלים, אבל אם הבית נמצא מחוץ לתחום של עיר שגרים בה ישראלים – מעיקר הדין מותר[12], אך אם מפורסם לכל שהמקום של ישראל – אסור[13].

• האיסור לשכור (בתוך התחום) גוי כנ"ל הוא גם אם עדיין לא מפורסם שהבית שייך לישראל, ויש אומרים שהאיסור להעסיק גוי בבניית בית הוא רק כאשר מפורסם שהבית שייך לישראל, והלכה כדעה ראשונה[14].

פרסום מלאכת קבלנות

• באופן הנ"ל שאסור להעסיק את הגוי, האיסור הוא אפילו אם יתלו שלטים שמפרסמים שהמלאכה מתבצעת בקבלנות ולא בשכירות[15].
• אדם שסיכם עם חברה של גויים שיבנו לו בית בקבלנות תוך זמן מסויים ושכח להתנות עימהם שלא יבנו בשבת, והחברה לא מוכנה להפסיק את העבודה בשבת [כיון שהם התחייבו לסיים את הבניה עד זמן מסוים והם רוצים לעמוד בהתחייבותם, ואע"פ שהישראל מוכן לתת להם הארכה של זמן כדי שלא יעבדו בשבת], על כן כיון שהוא שעת הדחק – יש לתלות שלטים ולפרסם שהבית נבנה בקבלנות ומותר לדור בבית לכתחילה.

עבודות בנין ע"י גוי

• אסור להעסיק גוי בקבלנות בפיסול אבנים או קורות לבניין אם הקורות או האבנים שייכים לישראל, ואפילו שהגוי עושה את המלאכה בביתו, כיון שהמלאכה הינה לצורך מחובר דינה כמחובר[16]. אמנם לאשכנזים – יש להתיר לכתחילה כאשר לא מפורסם שהמלאכה נעשית בשביל ישראל [וכן המלאכה לא נעשית סמוך לבנין הישראל], אך לספרדים – אסור בכל ענין אלא א"כ הגוי עושה את המלאכה מחוץ לתחום [וכדלעיל סעי' ט'][17].
• מותר להעסיק בקבלנות גוי בפיסול של אבנים וקורות ששייכים לגוי אפילו שעושה בשבת כנ"ל, כיון שאין המלאכה קרויה על שם ישראל, שהרי הגוי יכול לקחת את האבנים האלו לעצמו ולסתת עבור הישראל אבנים אחרות.

אמנם, גם כאשר האבנים שייכות לגוי, יש להיזהר שהגוי לא יפסל את האבנים סמוך לבנין של הישראל[18].

בנייה בקבלנות

• יש מקילים להעסיק גויים בבניה בקבלנות אפילו שעובדים בשבת כאשר דרך הבניה בכל העיר היא בקבלנות, ויש אוסרים, וכן נראה להלכה[19].

העסקת גוי במטלטלין

• מותר לישראל לשכור גוי (תמורת תשלום) בימות החול לעשות לו מלאכה ואפילו אם שוכרו ביום שישי, ואפילו אם יודע שהגוי יעשה את המלאכה בשבת עצמה, בתנאי שמתמלאים כמה תנאים כדלהלן[20]:
• קצץ מחיר לגוי – כלומר נקבע מחיר לעבודה לפני שנתנה לגוי או שסיכמו שיתפשרו לבסוף [ובפרטי הדין ראה לקמן סעיפים ג', י"ז-י"ט][21].

ב) הישראל אינו אומר לגוי לעשות את המלאכה בשבת [ראה לעיל פרק ק"כ סעי' ס"ה][22].

ג) הגוי עושה את המלאכה במקום שלא שייך לישראל [ראה לקמן פרק ק"כ סעי' ס"ג-ס"ה][23].

 ד) המלאכה בדבר תלוש, כגון: לתפור לו בגד ולא במחובר לקרקע, כגון: לבנות לו כותל בחצירו [ראה לקמן סעי' ס"ז-ע"ט][24].

ה) מלאכה שאינה מפורסמת – הגוי עושה את המלאכה בחפץ שאינו מפורסם ששייך לישראל [כדי שלא יחשדו שישראל ששכר את הגוי לעשות מלאכתו בשבת] [וראה לקמן סעי' כ'-כ"ד][25].

קביעת מחיר מראש

• מותר לתת לגוי בערב שבת לעשות לו מלאכה, כגון: לתת לו בד שיתפור לו בגד וכדו', אם קצץ לגוי דמים עבור מלאכתו וכמו שנתבאר לעיל.

ואפילו אם סיכם עם הגוי שיעבוד בחינם, דינו כקצץ דמים, ומותר לדעת הספרדים, אבל לדעת האשכנזים – טוב להיזהר בזה, ולכן ראוי שיקצוב לגוי דבר מועט עבור מלאכתו.

אמנם במקום שהגוי אומר מעצמו שיעשה בחינם – גם לדעת האשכנזים דינו כקצץ ומותר[26].

• אם נותן לגוי לעשות לו מלאכה ביום חמישי או קודם לכן [והיא מלאכה גדולה שאין אפשרות לסיימה קודם השבת], לדעת הספרדים – גם בזה צריך שיקצוץ עם הגוי, אבל לדעת האשכנזים, אע"פ שלא קצץ – מותר[27].
• מותר לתת לגוי לעשות לו מלאכה אפי' שנותנה לו בערב שבת אע"פ שלא קצץ לגוי דמים בעד המלאכה, ובתנאי שיש שהות לגוי לסיים את המלאכה לפני כניסת השבת[28].

מלאכה מפורסמת של ישראל

• מלאכה מפורסמת בדבר שאינו מחובר לקרקע:

אסור להעסיק גוי אפילו בקבלנות במלאכה שנעשית במקום ציבורי וידוע שהמלאכה נעשית בכלי ששייך לישראל ודינה כמו מלאכת מחובר.

אולם כאשר המלאכה נעשית בבית הגוי בקבלנות, ולא ידוע לכולם ששייך הכלי לישראל – מותר[29].

• אסור להעסיק גוי בשבת ואפילו בקבלנות לעשות תיקונים בספינה וכדו', כיון שמפורסם שהיא שייכת לישראל, ואסור אפילו אם אין יודעים למי בדיוק הספינה שייכת[30].

תיקון רכב עם זיהוי ישראלי

• מותר לתת כלי רכב לתיקון אצל גויים, אפילו שמתקנים בשבת, אפילו אם יש עליו כיתוב המורה שהוא שייך למוסד ישראל [במקום שדרך לתקן את הרכב בקבלנות], ובתנאי שסיכם עם הגוי תשלום עבור כל עבודתו, דהיינו בקבלנות[31].

כיבוס במכבסה של גוי

• במקום שדרך לכבס בקבלנות (שיש סכום מסוכם מראש בעבור עבודה) – מותר לתת בגדים למכבסה של גוים שעובדת בשבת, גם אם ניכר שהם של ישראל, ובתנאי שסיכם עם הגוי תשלום עבור עבודתו ולא אמר לו לנקותם בשבת.

אך במקום שיש עוזרת וכדו' שמכבסת ומקבלת שכרה לפי שעה, אפי' שמכבסת בביתה – אסור לתת לה בגדים שניכר עליהם שהם שייכים לישראל [כגון: טלית, או פראק וכדו'], אלא א"כ יתנה עמה שלא תעבוד בשבת[32].

השכרת רכב

• אסור לישראל בעל חברת הסעות להשכיר את אחד מרכבי ההסעה שלו לגוי כדי שיעבוד בו בשבת, ואיסור זה הוא בין בשכירות ובין בקבלנות ובין באריסות [תמורת אחוז קבוע מראש], כיון שהמנהג כיום לשכור נהגים שיעבדו במשכורת וכל מי שרואה את שם חברת הסעות על הרכב יודע שמדובר בחברה של ישראל, ויחשוד שהגוי הוא שכיר יום[33].

מחאה בגוי ותנאיה

• גוי העושה מלאכה בשבת בבית ישראל לצורך הישראל – חייב הישראל למחות בו[34].
• גוי שהוא שכיר יום של ישראל ועושה עבורו מלאכה בשבת, אפי' בצינעה ובביתו של גוי – חייב למחות בו[35].
• גוי העושה מלאכה, אפי' בביתו בחינם לצורך הישראל, וראהו הישראל עובד בשבת – חייב למחות בו[36].
• ישראל שמסר לגוי מנעלים לתקן וכל כיוצא בזה, ולא אמר לגוי שיתן לו שכר על עבודתו, וראה הישראל את הגוי עושה את המלאכה בשבת – צריך למחות בו, אבל אם אמר לגוי שיתן לו שכר הראוי לו – אין צריך למחות בו[37].

[1] כתב הלבושי שרד (סי' רמ"ג): "מין הראשון, שמשכיר לגוי שדהו או מרחץ תנור ורחיים בעד מאה זהובים לשנה, בין יעסוק בהם הנכרי בין לא יעסוק בהם כלום, וזהו המובחר שבכולם להיתר, משום דאית ביה תרתי לטיבותא, חדא, כיון שכל הריוח לנכרי א"כ כי עביד מלאכה בשבת אדעתיה דנפשיה עביד ולאו אדעתא דישראל. שנית, דלא מטי לישראל שום שבח והנאה ממלאכת שבת, דהא הוא לוקח השכירות הקצוב שלו אפילו אם לא יעשה הנכרי כלל. ולכן מין זה מותר מדינא בכולם (ודוקא בהבלעה, אבל אם משכיר השבתות לבד הוה ליה שכר שבת שלא בהבלעה דאסור, הובא במג"א ס"ק א'), אלא דבמרחץ ותנור – אסור משום מראית העין, שיחשבו הרואים שהגוי הוא שכיר יום, ובנתפרסם – שרי, כמבואר בסעיף ב', וכן חוץ לתחום דליכא מראית עין – נמי שרי, כמבואר ריש סימן רמ"ד".

[2] כתב הלבושי שרד (סי' רמ"ג): "מין השני, שישראל שוכר הגוי לעשות כל השנה כולה המלאכה הצריכה לשדהו או למרחץ תנור ורחיים, וכל המלאכה מוטלת על הנכרי, ואינו שכיר יום אלא נקרא קבלנות, שכל המלאכה הצריכה מוטל על הגוי, ושכירות של הגוי היא למחצה לשליש ולרביע, וזה המין נקרא אריסות. ומין זה גרע מהראשון, שהרי חלק ישראל משביח ע"י מלאכה שעושה בשבת, ומכל מקום בשדה קרוב זה למין הראשון, דאף על גב שחלק ישראל משביח במלאכת השבת מכל מקום אין ריוח לישראל מזה, שהרי אם לא יעשה בשבת יעשה בחול, כיון דהמלאכה בקבלנות על הגוי. וא"כ יש בזה ג"כ תרתי לטיבותא, אחד, דגוי אדעתא דנפשיה עביד, כיון שיש לו חלק, וחלק ישראל ממילא נשבח. שתיים, דאין לישראל ריוח, משום הכי שרי. אבל במרחץ ואינך לית ביה רק חדא לטיבותא דגוי אדעתא דנפשיה עביד, וחדא לריעותא דהישראל מרויח במלאכת שבת, כי אם לא יעשה הגוי בשבת לא יטול הישראל אותו הריוח. ואפילו הכי התירו חז"ל מהאי טעמא דאדעתא דנפשיה לחוד, רק במרחץ ותנור – אסור משום מראית עין, ובחוץ לתחום או בנתפרסם – שרי".

[3] כתב הלבושי שרד (סי' רמ"ג): "מין השלישי, ששוכר להגוי בקבלנות בלא אריסות, אלא שמשלם לו מעות. וזה המין בשדה הוי תרתי לטיבותא, שהרי הגוי עביד אדעתא דנפשיה, כיון שעליו המלאכה מוטל לגמור הוא רוצה למהר לגמור, והישראל אינו מרויח כלל, שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול, משום הכי מדינא – שרי מין זה בשדה, רק יש אוסרין משום מראית עין בריש סימן רמ"ד, עיין שם בט"ז ס"ק ב'. אכן במרחץ ואינך שהישראל נהנה ממלאכת שבת אוסר מהר"י אבוהב [בביאורו לטור] מדינא, עיין במג"א ס"ק ב', ועיין מה שכתבתי שם [ס"ק ד], והט"ז ס"ק א' וס"ק ב' אוסר רק משום מראית עין כמו בשדה, וכן משמעות הב"י [סימן רמד עמוד יא ד"ה ומכלל]".

[4] ראה בהערה הבאה.

[5] וראה בירושלמי (שבת פ"א ה"ח) הובא לקמן בהערה כ'. וכתוב במשנה עבודה זרה (כ"א ע"א): "ובכל מקום לא ישכיר לו (לגוי) את המרחץ, מפני שהוא נקרא על שמו". ופרש"י שם: "מפני שנקראת על שמו – והרואה שמחממין בשבת אומר שהבלנים שלוחין של ישראל הן".

וכתב הב"י (סי' רמ"ג): "ודייק בגמרא (שם): אבל שדהו לגוי, מאי? שרי. מאי טעמא? אריסא אריסותיה קא עביד. מרחץ נמי! אמרי: אריסא אריסותיה קא עביד, אריסא למרחץ לא עבדי אינשי. ופירש רש"י: אבל שדהו לגוי – שרי להשכיר, ואף על פי שנקראת על שמו, לא חשדי ליה דליהוי הגוי שלוחו אלא אמרי: אריסא הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת לעשות. כלומר אבל מרחץ כיון דלאו לאריסותא עביד אמרי שכל הריוח לישראל ושכר את הגוי בכך וכך ליום, ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל".

[6] כתב השו"ע (סימן רמ"ג סעי' א'): "לא ישכיר אדם מרחץ שלו לכותי, מפני שנקרא על שמו, וכותי זה עושה מלאכה בו בשבת, דסתם מרחץ לאו לאריסותא עביד, ואמרי שכל הריוח של ישראל ושכר את הכותי בכך וכך ליום, ונמצא הכותי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל; אבל שדה – מותר, שכן דרך לקבל שדה באריסות, ואף על פי שיודעים שהוא של ישראל, אומרים: הכותי לקחה באריסות, ולעצמו הוא עובד; ותנור, דינו כמרחץ; ורחיים, דינם כשדה".

וכתב כה"ח שם (ס"ק ז'): "אבל שדה מותר – ר"ל בין בשכירות בין באריסות, דבמקום האסור –  אסור גם שכירות ובמקום המותר – מותר גם אריסות, וכמ"ש ההגה ואף על פי שלא לקחה רק לשליש וכו'. מטה יהודה אות ב'". וראה לעיל בהערות א'-ג' בדברי הלבושי שרד.

[7] ראה בהערה הקודמת. וכתב כה"ח (סי' רמ"ג ס"ק ח'): "אבל בשדה מותר – פירוש אפילו בתוך התחום. עולת שבת, אליה רבה אות ה'. ומיירי דוקא בחוצה לארץ, אבל בארץ ישראל בלאו הכי אסור להשכיר להם שדות, וכמ"ש ביורה דעה סימן קנ"א. עולת שבת שם".

וכתב בשו"ת חתם סופר (ח"א סימן קי"ג): "ובזמן הזה שדה לאו לאריסות עביד כלל וכלל כי אם פועלים שכירי יום כידוע שנשתנה הענין, ולפענ"ד אפילו שכירות שדה – אסור". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י'): "היינו לפי מנהגם באותם הזמנים, אבל אם הם נוהגים בריחים בפועלים ובתנור בשכירות יתהפך הדין וכדמוכח סעיף ב', וכמו שכתב הרב המגיד בשם המפרשים וז"ל שאין דין זה תלוי בדין הדברים אלא לפי המקומות, יש שדרכן להשכיר פורני ויש שאין דרכן, וכן במרחץ, אלא שדברו חכמים בהווה לפי מנהג ארצם עכ"ל. מטה יהודה אות ג'".

[8] כתב השו"ע (סימן רמ"ג סעי' ב'): "אפי' מרחץ או תנור, אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר על ידי כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם, וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות – מותר להשכירם לכותי או ליתנם לו באריסות".

[9] ראה בטור (סי' רמ"ג) ובב"י שם, וראה בהערה ג'.

[10] כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ו הט"ו): "וכן מותר לאדם להשכיר כרמו או שדהו לגוי אף על פי שהוא זורען ונוטען בשבת, שהרואה יודע ששכורין הן או באריסות נתן להן", וכתב המגיד משנה שם: "ויש מי שכתב שכיון שמותר להשכיר שדהו לנכרי לפי שהרואין תולין באריסות אף מותר לשכור הנכרי בקבולת לחפור לו שדהו או לנטוע לו כרמו ואפילו תוך התחום לפי שהרואין תולין באריסות. וכשאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום – אסור, לא אמר אלא בקבולת בנין. ודבר זה מחלוקת בין האחרונים ז"ל. ויש מי שאסר כדעת רבינו לפי שלא התירו אלא כשהאמת כן הוא כמו שיאמרו הרואים, כלומר שהם יתלו בשכירות ואריסות וכן הוא הענין, ואם יחקרו הדבר ימצאו הנכרי נוטל פירות ודבר הנראה הוא, אבל כשאין הנכרי נוטל בפירות אלא שהישראל קוצץ עמו במלאכה – אין מתירין על סמך שיתלו הרואים בדבר שאינו שיאמרו שכורה היא לנכרים וישראל נוטל פירותיה למחר", והביאו הב"י (סי' רמ"ד) ופסק כדעת יש מי שאוסר, וכתב: "וכן דעת התוספות (כא: ד"ה אריסא) והמרדכי בספ"ק דעבודה זרה (סי' תתו ותתז) וכן דעת סמ"ג (לאוין סה יט ע"ג) וסמ"ק (עיין שם סי' רפב עמ' שא ושב) וספר התרומה (סי' קמו) וכן כתבו הגהות מיימון בפ"ו (אות נ'). ומכאן נלמוד לתנור וריחיים ומרחץ שאסור לשכור גוי בדבר ידוע לשנה או לחודש כדי שיקבל עליו לעשות כל המלאכה הצריכה להם". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ז') וכה"ח שם (ס"ק ו').

[11] כתב הטור (סימן רמ"ד): "ישראל ששכר עכו"ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו לו בשבת, ורבי' יצחק אסרו. ואפילו סיתת העכו"ם האבנים בביתו בשבת – אסור לישראל לשקען בבנין. וה"מ בתוך התחום, אבל אם הוא חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של בית שבונה – מותר".

וביאר הב"י (סימן רמ"ד): "ישראל ששכר לו גויים לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר רבינו תם (ספר הישר שו"ת סי' ו). התוספות (כא: ד"ה אריסא) והרא"ש (סי' כג) כתבו בספ"ק דעבודה זרה שלמד כן מאריסות שדה שחלק הישראל משביח במלאכה, ואפילו הכי – שרי, כל שכן קבלנות שאין שבח לישראל כלל במה שממהר לבנות לו בשבת, וכן כתבו עוד התוספות בפ"ק דשבת (יז: ד"ה אין נותנין) אמתניתין דאין נותנין עורות לעבדן, והם ז"ל דחו ראיותיו, והעלו דלא דמי לאריסות דשדה, דלעולם הוא רגילות לקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע, אבל בבנין בית רגילות לשכור מידי יום יום והרואה אינו אומר קבלנותיה עביד אלא שכירי יום נינהו, ודומה כמי שישראל מצוה לעשות לו מלאכה בשבת, וראיה מירושלמי וגם מתלמודא דידן פרק מי שהפך (מועד קטן יב.) וכמו שאכתוב בסמוך. וכתבו שם (בע"ז) התוספות והרא"ש והמרדכי (ע"ז סי' תתו, שבת סי' תיא) שרבינו תם לא סמך על הוראתו כשבנה ביתו, ונראה לי דמשום הכי לא כתב רבינו: רבינו תם מתיר ור"י אוסר, אלא כתב: היה מתיר רבינו תם, כלומר מתחלה היה מתיר רבינו תם אבל אחר כך כשבא מעשה לידו לא התיר". ועוד עיין בדברי הרמב"ם שבת פ"ו הט"ו שחולק על ר"ת.

וכן פסק בשו"ע (סי' רמ"ד סעי' א') כדברי הרמב"ם, וז"ל: "פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת – מותר, במה דברים אמורים, בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת – אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת, לפיכך הפוסק עם האינו יהודי לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום – אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק, [וכתב הרמ"א – ואפי' אם דר בין העובדי כוכבים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו], ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה – מותר".

ולגבי אם דרך כל העיר בקבלנות האם מותר לדעת השו"ע, ראה לקמן הערה י"ט.

[12] כתוב בגמ' מועד קטן (י"ב ע"א): "אמר שמואל: מקבלי קיבולת, בתוך התחום – אסור, חוץ לתחום – מותר. אמר רב פפא: ואפילו חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל איכא מתא דמקרבא להתם – אסור. אמר רב משרשיא: וכי ליכא מתא דמקרבא להתם נמי, לא אמרן אלא בשבתות ובימים טובים, דלא שכיחי אינשי דאזלי להתם. אבל בחולו של מועד, דשכיחי אינשי דאזלי ואתו להתם – אסור". וראה בתוס' שם (ד"ה "אמר").

[13] ראה בהערה הקודמת. ואע"ג דמעיקר הדין מחוץ לתחום – מותר, כיון שהיום יש אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות ונוסעים ממקום למקום בשבת, יש לחוש למראית עין אף מחוץ לתחום, ומכל מקום אין לאסור מחוץ לתחום אלא א"כ נתפרסם לכל שהבית שייך לישראל וניכר התוספת מבחוץ.

[14] כתב השו"ע (סימן רמ"ד סעי' ב'): "לפסול האבנים ולתקן הקורות, אפי' בביתו של אינו יהודי – אסור, כיון דלצורך מחובר הוא; ואם עשו כן – לא ישקעם בבנין. הגה: וי"א דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל – שרי (כל בו)".  וראה במטה יהודה שם (ס"ק ה').

וכתב המשנ"ב (סימן רמ"ד ס"ק י"ז): "היש אומרים קאי אכולהו, דהיינו אף מחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא, דמסתמא שם הישראל נקרא עליו, אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל – לא אסרו בקיבולת. והא דציין הרמ"א היש אומרים על סיתות אבנים, משום דבבנין ממש אין מצוי זה". אך לענין דינא כתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח) לאסור, וז"ל: "אך לענין מחובר גופא, אפילו אם הבנין עומד במקום שאין ידוע שהוא שלו – ג"כ אין להקל, דיש לחוש לשכניו או לבני ביתו שיודעים שהוא שלו ויחשדוהו".

ובכה"ח שם (ס"ק כ"ט) כתב: "ומשמע דהאי יש אומרים אינו חולק אלא על סיתות אבנים וכיוצא, אבל במחובר – לא, משום דמסתמא הוא ידוע. מאמר מרדכי אות ה'. ועיין שם מה שתמה על העולת שבת שלא פירש כן, וגם על האליה רבה כתב דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. וכן משמע בתוספת שבת אות יו"ד דגם להיש אומרים – לא שרי אלא לצורך מחובר, אבל מחובר ממש – לא, יעו"ש. ומיהו עיין באשל אברהם אות י"ג דמצדד בזה יעו"ש".

ועוד כתב כה"ח (ס"ק כ"ח): "וטעם מחלוקתם, דלסברא ראשונה כל שהוא לצורך מחובר מן הסתם חשיב מפורסם, ולסברת יש אומרים אינו אסור אלא אם כן ניכר ומפורסם שהוא של ישראל, אבל אם אינו מפורסם – שרי". וראה לקמן בהערה י"ז.

[15] כתב כה"ח (סי' רמ"ד ס"ק ט'): "ואפילו אם יעשו הכרזה שיעבירו קול במחנה העברים שבנין פלוני הוא בקבלנות, גם כן איכא חשדא ואסור. פתח הדביר אות ב' ויעוש"ב".

[16] כתב הטור (סי' רמ"ד): "ישראל ששכר עכו"ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו לו בשבת, ורבי' יצחק אסרו. ואפילו סיתת העכו"ם האבנים בביתו בשבת – אסור לישראל לשקען בבנין".

וכתב הב"י (סימן רמ"ד): "ומ"ש רבינו ואפילו סיתת הגוי האבנים בביתו בשבת וכו'. כן כתבו שם התוספות והרא"ש מדגרסינן בירושלמי (שבת פ"א ה"ח) אומנים גוים שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו – אסור, בתוך בתיהם – מותר. אמר רבי שמעון בן אלעזר: במה דברים אמורים בתלוש, אבל במחובר – אסור. ופוסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ואף לפסול האבנים ולתקן הקורות אפילו בביתו של גוי – אסור, כיון דלצורך מחובר הוא, דהא במחובר כהאי גוונא פליגי, ופסיק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דאילו לעשות הבנין עצמו אפילו רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא ע"כ. ונראה מדבריהם דמדינא אסור, וכן נראה מדברי סמ"ג (לאוין סה יט ע"ג) והגהות מיימוניות בפ"ו (אות מ), אבל מדברי רבינו ירוחם בחי"ב (ני"ב פב ריש ע"ב) נראה דחומרא בעלמא הוא, שכתב: ויש מהגדולים שהחמירו על עצמם אפילו שקיבל הגוי לסתת האבנים בידו בדבר ידוע ותקנם בביתו של גוי עצמו, ע"כ. ונראה שכתב כן מפני שכתב הרא"ש: וכן שמעתי שזקנו של אבא מורי בנו לו בית בקבלנות וסיתתו האומנים בביתם בשבת ולא רצה לשקעם בבנין, ומשמע לרבינו ירוחם דדרך חומרא הוא, דאל"כ למה ליה לאתויי מעשה זקנו. ולי אין זה כדאי להוכיח כן, דהא אפשר דמייתי ראיה מזקנו דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר דירושלמי, אי נמי מייתי ראיה דסיתות האבנים מיקרי מחובר לקרקע. מיהו בספר התרומה (סוף סי' רכב) נראה שהוא מסופק בדבר". וכתב הדרכי משה בס"ק ב': "וכתב הכל בו (סי' לא, ל סוף ע"ג) דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל – שרי".

ופסק השו"ע (סימן רמ"ד סעי' ב'): "לפסול האבנים ולתקן הקורות, אפי' בביתו של אינו יהודי – אסור, כיון  דלצורך מחובר הוא; ואם עשו כן – לא ישקעם בבנין. הגה: וי"א דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל – שרי (כל בו)".

כתב הבה"ל שם (ד"ה "לא ישקעם"): "הנה בטור כתב דאסור לשקעם בבנין וכו' ולענ"ד נראה דבכונה שינה המחבר מלשון הטור ולא כתב בלשון אסור, וכונתו דרק נכון להחמיר בזה ולא כדעת הטור, וכן מוכח מהגר"א בביאורו", וכן נראה מלשון השו"ע (שם סעי' ג'): "אם בנו אינם יהודים לישראל בית בשבת, באיסור, נכון להחמיר שלא יכנסו בו".

וכתב כה"ח (שם ס"ק ג"ל): "והב"ח כתב דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד, והוא הדין כשתקן האבנים דמותר לשקעם בבנין יעו"ש. וכן פסק הט"ז ס"ק ד', מגן אברהם ס"ק יו"ד, תוספת שבת אות י"א, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל ג' אות ז'. אבל האליה רבה אות ח' כתב דגם הב"ח מודה לשלחן ערוך דנכון להחמיר אלא דמדינא קאמר דמותר יעו"ש". וכתב המשנ"ב (סי' רמ"ד ס"ק כ'), "והאחרונים כתבו דבדיעבד יש לסמוך בקבלנות על דעת ר"ת ומותר לדור בו אפילו לעצמו, וכן בסיתות האבנים ותיקון הקורות אם היה בקבלנות – יש להתיר בדיעבד לשקעם בבנין".

[17] כתב הכלבו (סי' ל"א): "פוסק אדם עם הגוי וקוצץ לו דמים על המלאכה והגוי עושה אותה בשבת בצנעה, במה דברים אמורים בצנעה, כגון, חוץ לתחום שאין ישראל רואה הגוי עושה המלאכה בשבת, אבל תוך התחום אסור שאין הכל יודעין שקצץ דמים עמו, ואומר ששכר הגוי לעשות מלאכתו בשבת, ואם אין המלאכה מפורסמת שהיא של ישראל מותר". ראה בהערה הקודמת שהביאו הדרכי משה וכתב השו"ע (סימן רמ"ד סעי' ב'): "לפסול האבנים ולתקן הקורות, אפי' בביתו של אינו יהודי אסור, כיון  דלצורך מחובר הוא; ואם עשו כן, לא ישקעם בבנין. הגה: וי"א דאם אינו מפורסם שהוא של ישראל, שרי (כל בו)".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ז): "ויש אומרים דאם אינו וכו' – היש אומרים קאי אכולהו דהיינו אף מחובר גמור לא אסרו בקבלנות אלא בסתמא דמסתמא שם הישראל נקרא עליו אבל בידוע לנו שאינו מפורסם הבנין על שם ישראל לא אסרו בקיבולת". וכתב השער הציון בס"ק ט"ז "עולת שבת ואליה רבה, וכן משמע מהגר"א וכן מוכח בכל בו גופא, עיין שם. גם בפרי מגדים באשל אברהם אות י"ג מצדד לומר כן, עיין שם".

ועוד כתב המשנ"ב (סי' רמ"ד ס"ק י"ח): "שרי – היינו שאינו צריך למחות באינו יהודי אם יעשה מלאכתו בשבת ובלבד שלא יאמר לו שיעשה בשבת. וכל זה דוקא אם האינו יהודי עושה בביתו או שיהיה עכ"פ רחוק מהבנין כדי שלא יהיה מינכר שהוא של ישראל וכנ"ל ומשמע בכמה אחרונים דסבירא לן לדינא דהי"א הזה לענין סיתות האבנין ואפשר דגם המחבר מודה ליה בזה". וכתב בשער הציון שם (ס"ק י"ט): "עיין בב"ח דסבירא לה דגם המחבר מודה באינו מפרסם, וכן משמע בפרישה דהלכה כהכל בו, אך שהזכירו דבריהם לענין סיתות אבנים, וכן מוכח בחיי אדם לענין סיתות אבנים דאם אינו מפורסם שרי, ואף שראיתי עוד לאיזה אחרון שמחמיר אף לענין סיתות אבנים, נראה לי שאין לחוש לזה, דבלאו הכי הרבנו ירוחם והספר התרומה מפקפקים בענין סיתות אבנים כיון דבאמת הוא תלוש, וגם הב"ח מישב שיטתם, עיין שם".

ובביאור דברי השו"ע כתב המטה יהודה שם (ס"ק ה') על דברי הרמ"א הנ"ל: "ולכך נראה דלא הוציא דין זה מהכלבו אלא מדברי בעל התרומות שכתב וז"ל אבל לעשות את האבנים גזית וכו' זהו תלוש ויכול להיות מותר ובלבד שיעשהו הגוי רחוק מן מקום החומה וכו' שלא יהיה נראה בשביל אותו בנין של ישראל עכ"ל ולזה נתכוון מור"ם ז"ל לשלול אם עשה סמוך למקום הבנין אבל רחוק ממנו – מותר וכו' ואנו אין לנו אלא דברי מרן הב"י והשו"ע דפסק לאסור בפשיטות לצורך מחובר כדין מחובר גופיה" וכו'.

[18] כתב הטור (סי' רמ"ד): "ישראל ששכר עכו"ם לבנות לו בית בקבלנות היה מתיר ר"ת שיבנו לו בשבת ורבי' יצחק אסרו. ואפילו סיתת העכו"ם האבנים בביתו בשבת – אסור לישראל לשקען בבנין".

וכתב עליו בשו"ת הרדב"ז (סימן ב' אלפים נ"ו): "אין דברי הטור אלא בזמן שהאבנים של ישראל והוא שכר את העכו"ם לסתת אותם בקבלנות ולפיכך אסר, לפי שהם לצורך המחובר ואמר רבי שמעון בן אלעזר בד"א בתלוש אבל במחובר – אסור, כיון שהוא בתוך התחום, אבל בנ"ד שקנה מן העכו"ם אבנים והתנה שיסתת אותם – אין בזה חשש איסור, דהוי כאלו קנה מן העכו"ם אבנים מסותתות ומתוקנות. ומ"מ אם היה העכו"ם מסתת אותם בשבת סמוך לבנין – אסור משום מראית העין, שהרואה אומר שכירו הוא ועושה מלאכה בשבת". וכן כתב בדגול מרבבה (סי' רמ"ד) ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ד).

ועיין בפתח הדביר (סי' רמ"ד ס"ק ו') שכתב: "ראיתי נתון על לבי על מנהג שנהגו פה באיזמיר שכאשר קונים אבן של שיש מפועלי אבן כדי להשים אותה על גבי מצבת המת אינן נזהרים לפרש דבריהם עם הגוי שלא יחקוק בשבת הכתיבה וכו' דלפום דינא נראה דיש לאסור החקיקה הלזו בשבת, דהאבן הזאת נקראת תלוש לצורך מחובר וכו' זאת ועוד דחשיב מידי דפרהסיא, כיון דתבנית האבן הלזו היא ניכרת ומיוחדת שהיא לצורך ישראל וכו' ואתנה את פני ליישב את המנהג לפום דינא דקא דייקינן שפיר נידון דידן שאני וכו' וכמתבאר מתשובת גדול דעת הרדב"ז ז"ל (והוא התשובה הנ"ל), והיתר זה של הרדב"ז ראיתיו ג"כ להגאון בספר דגול מרבבה סי' זה שכתבו מסברא דנפשיה על דברי מרן הללו וכו' אלא דעדיין היתר זה מפוקפק בידינו, דהרדב"ז ז"ל לא התיר אלא בתנאי שלא יסתת אותה סמוך לבנין מפני מראית עין, ובנידון דידן שמסתתה בחנות הפתוחה לרשות הרבים בתוך התחום וכל עובר הוא מכיר בה שהיא של ישראל ובכה"ג ס"ל להרדב"ז שאסור וכו' ועוד בנידון דידן אחר שהישראל בירר האבן לפי כבוד המת ופסק עליו דמים כפי מה שהשוו בינהם תו לא מצי הגוי להחליפה באחרת, דהישראל קפיד טובא שלא יחליפנה ולא ימיר אותה כנודע, וא"כ זה אות ומופת חותך היפך נידון הרב, דאדרבה היא קנויה לישראל, וכשמסתתה הגוי בשבת נמצא בשל ישראל הוא עושה". והעלה במסקנת דבריו: "לפי קוצר דעתי חזרתי על כל הצדדים וצידי צדדים אפי' באנפיה רחיקי ודחיקי לבקש היתר ולא מצאתי וכו' ולכן עכ"פ יזהיר את הגוי שלא יחקוק הכתב בשבת וגם לא יקצוב לו זמן קצר שמוכרח לתקנה בשבת". וראה בכה"ח שם (ס"ק כ"ז).

[19] כתב השו"ע (סי' רמ"ד סעי' א'): "אבל אם היתה (המלאכה) ידועה ומפורסמת – אסור שהרואה את האינו יהודי עוסק אינו יודע שקצץ, ואומר שפלוני שכר האינו יהודי לעשות מלאכה בשבת; לפיכך הפוסק עם האינו יהודי לבנות לו חצירו או כותלו, או לקצור לו שדהו, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום – אסור לו להניחה לעשות לו מלאכה בשבת, מפני הרואים שאינם יודעים שפסק".

וביאר הט"ז (שם ס"ק ב'): "ועוד נראה לפרש דברי התוס' כי לכאורה תמוה הוא מ"ש אבל בבנין בית רגילין לשכור מידי יום יום, והלא עינינו רואות דאדרבה רגילין להשכיר לאומן שיבנה בית דרך כלל בקבלנות, אלא נראה דהכי מחלקי התוס': דבשדה יש ב' דרכים להתיר – הא' שעובד לעצמו למחצה או שעובד לישראל כולו והוא בקבלנות, ודרך א' לאיסור – שעובד לישראל דרך שכיר יום, בזה אזלינן לקולא דרגילין שעובד לעצמו ג"כ, מה שא"כ בבנין בית אין שם היתר שעובד לעצמו שאין זה בשום פעם אלא עובד לישראל, ואין היתר אלא מה שעושה בקבלנות, ויש כנגדו צד איסור שמא שכיר יום הוא, ע"כ יש להחמיר אפי' בקבלנות".

וכתב הפמ"ג (שם משב"ז ס"ק ב'): "הר"ן [עבודה זרה ו, ב ד"ה ומהא] כתב: מחזי כשכיר יום, היינו שהעולם אינם יודעים לחלק בין קבלנות לשכיר יום. מה שאין כן התוספות כתבו: דיאמרו שכירי יום, ובשדה דרכן בקבלנות וכו', דהרמב"ם [שבת ו, יג] והוא גם כן לשון המחבר שכתב דהרואה יאמר שפלוני שכר, היינו דלא כר"ן שכתב: מיחזי כשכיר יום, יע"ש. ועל זה כתב הט"ז דמוכח גם מתוספות כרמב"ם". כלומר שדעת השו"ע היא כתוס' שס"ל שהחשש הוא שמא יאמרו שלקח שכיר יום, ודלא כהר"ן דס"ל שהטעם שאסור הוא משום שקבלנות מיחלף בשכיר יום ויבאו להתיר שכיר יום.

אבל המטה יהודה שם (ס"ק ג') כתב: "שהרואה את העכו"ם עוסק אינו יודע שקצץ – משמע לכאורה דאם היו יודעים שפסק, כגון במקום שנהגו לבנות בקבלנות יהיה מותר כדין מרחץ ותנור דלעיל סי' רמ"ג סעי' ב', וליתא, דהרי כתב מרן הב"י, וז"ל: אבל כה"ג שהבעלים נוטלים כל הפירות מיחזי להו לאינשי כשכיר יום, ע"כ, והוא הטעם שכתבו התוס' בשם הר"מ שהבאתי לעיל, ולפ"ז אין חילוק בין ידעו או לא ידעו מיחזי להו לאינשי כשכיר יום". והביאו כה"ח שם (ס"ק ה'), כלומר שגם אם כל העיר נוהגים לבנות בית בקבלנות יש לאסור לבנות בקבלנות כיון שמיחזי לאינשי כשכיר יום, ויבואו להתיר שכיר יום.

וכן כתב המשנ"ב (סימן רמ"ד ס"ק ז'): "ואפילו אם מנהג העיר לשכור בקיבולת, דעת הט"ז להחמיר שלא להניח להאינו יהודי לעשות בשדה בשבת ויו"ט, וכ"ש בבנין בית, דאכתי יחשדוהו בשכיר יום שגם זה הוא רגילות, ויש שמקילין בזה כשמנהג כל העיר הוא בקיבולת".

והוסיף הביאור הלכה שם (ד"ה "או לקצור"): "והנה בתוספות ישנים בשבת י"ח ע"א מוכח ג"כ כהט"ז דאפילו רגילות בקיבולת – ג"כ אסור כיון דרגילות ג"כ בשכירי יום. ועיין בפמ"ג שכתב דלטעם הר"ן דאסרינן אפילו בקיבולת דשדה משום דמיחזי לאינשי כשכיר יום, היינו אפילו ידעו שקבלן הוא לדידהו אין חילוק כל שאין הא"י נוטל בריוח ויבאו להתיר אף שכירי יום ממש, לפ"ז אפילו נתפרסם ומנהג המקום לשכור רק בקיבולת – ג"כ אסור, אבל לטעם השו"ע שכ' אינו יודע שקצץ ואומר שפלוני שכר הא"י לעשות לו מלאכה בשבת משמע דהיכא שנתפרסם שזה האיש שכר בקבלנות או שמנהג אותו המקום לשכור הפועלים בקבלנות – שרי, והוא מצדד שם להקל בזה. ולענ"ד יש לעיין הרבה בזה, דשיטת הר"ן הנ"ל לאו יחידאה הוא בזה, דיש עוד הרבה פוסקים דס"ל כוותיה לדינא, והוא הר"מ בתוס' ע"ג כ"א ע"ב ד"ה אריסא בסוף הדיבור ע"ש שדעתו דעיקר הטעם דמפלגינן בין אריסות לקיבולת לא כמו שכתבו התוס' מתחלה בשם ר"י, משום דבבנין בית רגילות לשכור מדי יום ביום וכו' אלא משום שאריסות יש לו חלק בגוף הפירות ודמי לשותף, משא"כ קיבולת שנוטל מעות בשכרו, ור"ל דע"כ הוא כשכירו של ישראל ולפ"ז בודאי אפילו היכא שהוא מפורסם שהוא בקיבולת – ג"כ אסור, וכן במאור פ"ב דמועד קטן ובהגהת סמ"ק והובא גם כן בכל בו וגם בהגהות אשרי פ"ק דשבת ובספר התרומה אות קמ"ה [דשם כתב דעת עצמו ובאות רכ"א העתיק דברי ר"י]. משמע מכולם דהעיקר תלוי אם יש לו לאינו יהודי חלק בגוף הדבר, ולפ"ז אם יהיה הדרך בעיר רק בקיבולת בלבד – ג"כ אסור כשיטת הר"ן הנ"ל וכו' והנה בקיבולת דשדה אם נתפרסם שזה האיש דרכו בקבלנות או שמנהג המקום כן, לא נוכל למחות ביד המקילין, שבלאו הכי יש כמה ראשונים שס"ל דבשדה – מותר קיבולת, משום דיתלו באריסות. ונהי דאנן קי"ל להחמיר בזה כסתימת השו"ע כאידך רבוותא, מכל מקום באופן זה נראה דיש לצרף דעתם להקל, אמנם בקיבולת דבית, שדעת ר"ת להקל יחידאה הוא בזה וגם הוא בעצמו חזר בזה כמו שכתב רבינו ירוחם, יש לעיין אם יש להקל אפילו בנתפרסם וכנ"ל. אח"כ מצאתי בנשמת אדם כלל ג' שגם דעתו להחמיר בזה, וע"כ צ"ע למעשה" וכו'.

[20] כתוב בירושלמי (שבת פרק א' הלכה ח'): "תני: אומנין עכו"ם שהיו עושין עם ישראל בתוך ביתו של ישראל – אסור ובתוך בתיהן – מותר. א"ר שמעון בן לעזר: במה דברים אמורים בקיבולת, אבל בשכר יום – אסור. במה דברים אמורים בתלוש מן הקרקע, אבל במחובר לקרקע – אסור. ובעיר אחרת בין כך ובין כך – מותר. מהו בין כך ובין כך מותר וכו' א"ר אילא: בין בתלוש בין במחובר, ובלבד בקיבולת. ר"ש בר כרסנה בשם ר' אחא: בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כר"ש בן אלעזר". והביאו הב"י (סי' רמ"ד).

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' ב'): "אף על פי שאסור להניח לנכרי לעשות מלאכה לישראל בשבת, בין בחינם בין בשכר, דהיינו שכיר יום, ואף על פי שעושה הנכרי מעצמו ולא אמר ליה הישראל לעשות לו בשבת, מ"מ אם הנכרי עושה בתורת קבלנות שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכך, בין שעושה בשביל ישראל משלו, בין שעושה בשביל ישראל משל ישראל, דהיינו שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר בעד כל הבגד – הרי זה מותר להניחו לעשות המלאכה בשבת, ובלבד שלא יאמר לו עשה בשבת. וכן מותר ליתן לו הבגד בערב שבת סמוך לחשיכה, אף על פי שיודע בודאי שיעשה הנכרי בשבת, ואף על פי שהישראל חפץ בכך בלבו, יען כי הנכרי אדעתא דנפשיה קעביד לטובת עצמו כדי לקבל שכרו, ואין הישראל אומר לו בפירוש שיעשה בשבת, ברם צריך ליזהר שלא יעשה המלאכה בבית ישראל מפני מראית העין. שאין יודעים העולם שזה קבלן. נמצא שלשה תנאים בדבר: הא' שקצץ שכרו, והב' שלא יאמר לו לעשות בשבת, והג' דאינו עושה בבית ישראל. בד"א בקבלן שעושה מלאכה בדבר התלוש שיוכל לעשותה הנכרי בביתו, דליכא חשש מראית העין, אבל אם עושה המלאכה במחובר, כגון לבנות ביתו של ישראל, או לקצור שדהו וכיוצא בזה – אסור אפילו בקבלן, כיון דגלוי לעולם שזו המלאכה של ישראל, חושבין שהנכרי הוא שכיר יום ואינו קבלן".

[21] כתב השו"ע (סי' רמ"ד סעי' א'): "פוסק (פירוש מתנה) עם האינו יהודי על המלאכה, וקוצץ דמים, והאינו יהודי עושה לעצמו, ואף על פי שהוא עושה בשבת – מותר" וראה עוד שם (סי' רמ"ה סעי' ה' ושם סי' רנ"ב סעי' ב').

ועוד כתב השו"ע (סי' רמ"ז סעי' ב'), ז"ל: "אם התנה עמו שיתן לו שכרו, אף על פי שלא פירש כמה יתן לו, דינו כקוצץ, דסמכא דעתיה דאינו יהודי ובדידיה קא טרח; אבל בסתם, אף על פי שיש בדעתו שיתן לו שכר – אסור, דלא סמכא דעתיה ובדישראל קא טרח", עכ"ל ועיין בבה"ל שם (סי' רנ"ב ד"ה "אם קצץ").

[22] כתב הב"י (סי' רמ"ז): "וכתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל בשם הרשב"א שאם קצץ ואמר לילך בשבת – אסור, וכן כתב הכל בו (סי' לא ל ע"ד), וכן משמע מדברי סמ"ג (לאוין סה יט ע"ג) והתרומה (סי' רכב) שכתבו דהא דמתירים בית הלל עם השמש, היינו שהגוי עושה מלאכה מאליו אבל אינו מתיר לומר לו לעשות המלאכה בשבת, וכן כתב רבינו בסימן רנ"ב. ונראה לי דהיינו דוקא כשקצץ הישראל עמו לילך בשבת, אבל אם הגוי מעצמו אמר לילך בשבת שרי דבדידיה קא טרח כדי שיטול שכר וכיון שהישראל לא צוהו שילך בשבת – שרי". וכתב בסימן רנ"ב: "ואף על פי שקצץ – לא שרי אלא כשהגוי עושה מלאכה מעצמו, אבל אסור לומר לו לעשות המלאכה בשבת", וכן כתב בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' ה', סי' רמ"ז סעי' א', סי' רנ"ב סעי' ב') וברמ"א (סי' ש"ז סעי' ד'). וראה לקמן פרק ק"כ הערה ע"ח.

[23] כן כתב השו"ע (סי' רמ"ד סעי' ה', סי' רנ"ב סעיף ב').

[24] ראה לעיל סעי' ע"ח שאפי' לסתת אבנים לצורך מחובר לקרקע – אסור.

[25] כתב השו"ע (סי' רמ"ד סעי' ד'): "מלאכת פרהסיא, אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר". אמנם כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ג'): "ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם –  טוב להחמיר ולאסור".

וכתב הביאור הלכה (סי' רמ"ד ד"ה "דינו כמו"): "עיין בסימן רנ"ב ס"ג דכתב שם המחבר על דין זה: יש להחמיר ולאסור, משמע דלאו מדינא כתב כן, והוא סותר להך דהכא, כן כתב המ"א בסימן רנ"ב סק"י, וגם הגר"א בביאורו שם כתב דסותר להך דהכא. ולדינא משמע מאחרונים [התו"ש והגר"ז והח"א] דתפסו להך דהכא לעיקר, וכן משמע שם במ"א גופא, ע"ש".

[26] וכתב הב"י (סימן רמ"ז): "וכתב עוד שאם הגוי אמר לישראל שרוצה להוליך לו כתב בחנם למקום שהוא רוצה נראה דאפילו בערב שבת שרי שהרי הגוי מאליו הוא עושה זה ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקבל ממנו והוי ליה כאילו קצץ מיהו אין להתיר במי ששלח אגרות ולא קצץ מתחלה במה שיש לו לקצץ אחר כך שהרי במה שהגוי הולך במלאכתו דישראל קא טרח עכ"ל". דהיינו לדעת הב"י כשהגוי מסכים לעשות את המלאכה בחינם דינו כקצץ כיון שמוכח שעושה כן כדי להחזיר לישראל טובה על טובה שקיבל ממנו בעבר וע"כ הוי כקצץ, ולא דמי למקום שלא קצץ כלל והגוי מצפה לתשלום שכר ולא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד כיון שהישראל לא הבטיח לו בהדיא שיקבל שכר (ע"פ משנ"ב סי' רנ"ב ס"ק י"ח).

ועוד כתב הב"י (סימן רנ"ב): "כתוב בשבלי הלקט (סי' קי"ב) בשם ה"ר ישעיה דהא דשרי קיבולת בביתו של גוי דוקא בשכר אבל בחנם אסור ליתנה לו בערב שבת אלא אם כן ידוע שיכול לגמרה קודם חשיכה ע"כ. ואין נראה כן מדברי הגהות מרדכי שכתבתי בסמוך (לעיל ד"ה וכתוב) והכי מסתברא דאף על פי שהוא בחנם שייך למימר ביה בעיבידתיה עסיק וכבר כתבתי כיוצא בזה בסימן רמ"ז בשם מהר"י אבוהב ז"ל".

וכתב בדרכי משה שם (ס"ק ב'): "ודברים אלו תמוהים דהא כתב לעיל (עמ' כח ד"ה ומה שהתנה) דהסכמת הפוסקים דבעינן דוקא קצץ אבל בלא קצץ אסור וכמ"ש רבינו בעל הטור ודלא כהגהות מרדכי (סי' תנד) ואיך פסק כאן דאף בחנם שרי, ואף דיש ליישב דסבירא ליה לב"י דלא אסר בלא קצץ אלא כשעתיד לשלם לו אלא שלא קצץ עמו אבל בחנם לגמרי שרי דאי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה לא עביד ליה בחנם וכמו שאכתוב בסמוך לדעתו, מכל מקום אינו נראה לי והוא נגד דעת כל הפוסקים דנקט ואף ההגהות מרדכי (הנ"ל) לא שרי אלא בסתמא דודאי יתן לו שכר אבל בחנם ודאי אסור דהיינו לא קצץ. ואף על גב דלעיל סימן רמ"ז כתב (ב"י עמ' יז ד"ה וכתב עוד שאם) בשם מהר"י אבוהב דאף בחנם שרי נראה לי דהיינו דוקא כשהגוי אומר מעצמו לעשות בחנם דאי לאו דעביד ליה הישראל טובה לא הוה עביד ליה והוי כקצץ וכמ"ש שם, אבל בלאו הכי לא דודאי בחנם גרע טפי מאילו לא קצץ לו שכר ומשלם לו אחר כך".

ובשו"ע כתב (סי' רמ"ז סעי' ד'), וז"ל: "אם האינו יהודי מוליך הכתב בחנם, אפי' נתנה לו בערב שבת – מותר, שהרי האינו יהודי מאליו הוא עושה זה ואינו אלא להחזיק טובה לישראל מפני מה שקיבל ממנו, והוה ליה כאילו קצץ. הגה: ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחנם – אסור, וטוב להחמיר. אבל במקום שהאינו יהודי מתחיל עם הישראל לומר שילך לו בחנם, ודאי דעתו על הטובה שיקבל ממנו, ושרי". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ט"ז): "הנה מלשון זה משמע דרק טוב לחוש לדעה זו, וכן בט"ז משמע דדעתו כדעה הראשונה, אבל בדרכי משה סימן רנ"ב משמע דדעתו הוא כהיש חולקין, וכן בלבוש ובאליה רבה בסימן זה משמע דאסור בחנם וע"כ מהנכון שיקצוב לו עכ"פ איזה דבר מועט עבור זה והוי כקצץ כיון שקיבל עליו שיהיה זה שכרו, וכ"כ בחיי אדם". וכ"כ בכה"ח שם (ס"ק י"ט).

וכתב עוד בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'): "אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו. הגה: ואם לא קצץ – אסור בע"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ז דיש חולקין אם עושה לו בחנם, דהיינו בטובת הנאה". וראה במשנ"ב שם (ס"ק כ').

[27] כתב הטור (סי' רמ"ז): "אין משלחין אגרות ביד עכו"ם בערב שבת וברביעי ובחמישי – מותר וכו' אין משלחין אותו בע"ש אא"כ קצץ, וברביעי ובחמישי – מותר. והרמב"ם ז"ל כתב לא קצץ – אסור לשלח לעולם". וכתב הב"י: "ומ"ש וברביעי ובחמישי – מותר, ברייתא שם, והרי"ף והרמב"ם השמיטוה אבל הרא"ש (סו"ס לו) והר"ן (ז. ד"ה גרסינן) כתבוה. ופירשה הר"ן בשלא קצץ וכגון ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזרתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך, ובכי הא בערב שבת – אסור, דכיון שהוא שוכרו לימים והוא שוכרו בערב שבת כשיוצא בשבת נראה כאילו התנה עמו כך, אבל ברביעי ובחמישי – מותר הואיל ואינו מקפיד עמו מתי ילך, עכ"ל". וראה בב"י (סי' רנ"ב סעי' ב').

וכתב השו"ע (סי' רמ"ז סעי' א'): "שולח אדם אגרת ביד אינו יהודי, ואפילו בערב שבת עם חשיכה; והוא שקצץ לו דמים, ובלבד שלא יאמר לו שילך בשבת; ואם לא קצץ, אי לא קביע בי דואר (פירוש איש ידוע שכל כתב אליו יובל והוא משלחו למי ששלוח אליו), במתא – אסור לשלוח אפילו מיום ראשון".

והוסיף הרמ"א שם: "ויש מתירין אפילו לא קצץ, ואפי' לא קביע בי דואר במתא, אם משלחו ביום ה' או קודם לכן; ויש לסמוך עלייהו אם צריכים לכך". ועוד כתב (סי' רנ"ב סעי' ב'): "ואם לא קצץ – אסור בע"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ז".

וביאר המגן אברהם שם (ס"ק ח'): "אסור בערב שבת – אלא אם כן יש שהות לעשותה מבעוד יום, משמע דברביעי וחמישי – מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומר' קודם השבת, ועיין סי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפי' ברביעי וחמישי, ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך, היינו בשליחות אגרת דכששולח השליח הוי ליה כאלו אמר לו לילך בכל יום ואפי' בשבת, אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה". וראה בבה"ל שם (ד"ה אסור בע"ש). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ט): "בע"ש – דכשנותנו לו בע"ש מחזי כאלו נותנו לו ע"מ שיעשה בשבת, וכשקצץ דאדעתיה דנפשיה קעביד לא מחזי כאלו אומר לו כן".

[28] ראה בהערה הקודמת. וכתב המג"א שם (ס"ק ח'): "מיהו אם יכול לגומרה קודם השבת – לכ"ע שרי, אפי' לבית שמאי, זולת בשליחות דשמא לא ימצא האיש בביתו וילך אחריו", וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ט): "בע"ש – דכשנותנו לו בע"ש מחזי כאלו נותנו לו ע"מ שיעשה בשבת, וכשקצץ דאדעתיה דנפשיה קעביד לא מחזי כאלו אומר לו כן", וראה ברעק"א סי' רנ"ב ד"ה "בטובת הנאה".

[29] כתב השו"ע (סי' רמ"ד סעי' א'): "בצנעה, שאין מכירים הכל שזו המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה ידועה ומפורסמת – אסור, ואם היתה המלאכה חוץ לתחום, וגם אין עיר אחרת בתוך תחומו של מקום, שעושים בו מלאכה – מותר", וכתב הרמ"א שם: "ואפי' אם דר בין העובדי כוכבים, יש לחוש לאורחים הבאים שם, או לבני ביתו שיחשדו אותו".

וכתב המג"א שם (ס"ק ב'): "ואף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל – שרי, כיון שנעשה בצנעה, כן הוא פשוט, וכן משמע סעי ד', משא"כ בהג"ה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום, ושם חיישינן אפי' לאורחים ולבני ביתו, כנ"ל פשוט, דלא כעולת שבת" וכ"כ המשנ"ב שם (ס"ק ד').

אבל בכה"ח שם (ס"ק ג') כתב: "לאו דוקא הכל, אלא הוא הדין אם מקצת יודעים – אסור, שהרי אפילו לבני ביתו מסיק הגה דיש לחוש ולא כתב בלשון פלוגתא. עולת שבת אות א'. מיהו המגן אברהם ס"ק ב' כתב: אף על גב שקצת יודעים שהיא מלאכת ישראל – שרי, ובהגה מיירי במלאכת מחובר ותוך התחום ושם חיישינן אפילו לאורחים ולבני ביתו, ודלא כעולת שבת יעו"ש. אבל המאמר מרדכי אות א' כתב דנראין דברי העולת שבת עיקר, דאין הפרש בין תלוש למחובר יעו"ש. וכן כתב המטה יהודה אות ב' דהדבר פשוט כיון דתליא מילתא בצינעא ופרהסיא אין חילוק בין מלאכה בתלוש למחובר, דהרי מחובר חוץ לתחום – מותר דהוי צינעא ומטלטלין, בביתו של ישראל – אסור דהוי פרהסיא, דכל מה שיעשה בבית ישראל אפילו יעשה במקום צנוע בבית מיקרי פרהסיא, דשכיחי טובא נכנסין ויוצאין וגם איכא חשדא דשכנים ואפילו דבני בית, וכמו שכתוב בהגה יעו"ש".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' ב'): "ואפילו מלאכת התלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל ונעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון ספינה שדרך לעשותה על שפת הנהר כיוצא בזה – אסור מפני מראית העין, וכל מלאכה שעושה הנכרי בקבלנות בביתו, אם אינה ידועה לרבים שהיא של ישראל, אף על פי שיודעים בה קצת בני אדם – לא גזרו בה רבנן". וכן נראה עיקר.

[30] כתב השו"ע (סימן רמ"ד סעי' ד'): "מלאכת פרהסיא, אפילו במטלטלין כגון ספינה הידועה לישראל, דינה כמו מלאכת מחובר". כלומר שידועה שהיא של ישראל אפילו שלא יודעים מי הוא. וראה בהערה הקודמת ובהערה ל"ב שאם דרך המקום לתקן את הספינה בשכיר יום – אסור אפי' בקבלנות דהיינו שסיכם שכרו מראש.

[31] ראה בהערה הבאה.

[32] ראה הערה כ"ט. וכתב השו"ע (סימן רנ"ב  סעי' ג'): "ואם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהיא של ישראל, ועושה אותה במקום מפורסם –  טוב להחמיר ולאסור".

כתב המג"א שם (ס"ק י'): "טוב להחמיר ולאסור. פי' שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ, אבל לכתחלה רשאי ליתן לו ולא חיישינן שיעשה בשבת, וא"כ הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסין ע"ג הנהר – צריך למחות בידו כשרואהו בשבת".

וכתב במחזיק ברכה שם (ס"ק א'): "הני חלוקים שידועים שהם של ישראל בדבר ששם ישראל נקרא עליה – מדינא אסור. הרב מגן אברהם בס"ק י. וכתב בספר נתיב חיים נכון להחמיר שלא ללבוש הני חלוקים שידועים שהם של ישראל אם כבסם הנכרי בשבת בפרהסיא".

כתב כה"ח שם (ס"ק ל"ג): "ואם כן הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסן על גבי הנהר – צריך למחות בידו כשרואהו עושה בשבת. מגן אברהם שם. וכן כתב בספר נתיב חיים דנכון להחמיר שלא ללבוש הני חלוקים שידועים שהם של ישראל אם כבסם הנכרי בשבת בפרהסיא, והביאו מחזיק ברכה אות א', שערי תשובה אות ה'. אבל התוספת שבת אות י"ד כתב על דברי המגן אברהם הנז' דיש לחלק דאף שידועים שהם של ישראל מכל מקום לא נודע של מי הם ולא שייך חשדא בזה ע"כ. וכן כתב נשמת אדם כלל ג' אות ג' יעו"ש. ומיהו בתשובת משיבת נפש סימן ו' חלק על המגן אברהם ומתיר בחלוקים מטעם אחר, משום שידוע לכל שנותנים אותם בקבלנות יעו"ש, והביאו פתחי תשובה".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה): "ולפ"ז החלוקים שניכרים שהם של ישראל והא"י מכבסן ע"ג הנהר שהוא מקום גלוי ומפורסם – צריך למחות בידו כשרואהו בשבת [מג"א], אבל בתו"ש כתב דלא שייך בזה חשדא דלא נודע של מי הוא. והח"א הקיל בזה עוד מטעם אחר, דכיון שידוע שמנהג כל בני העיר ליתן כלים לכובס בקבלנות ע"כ אפילו אם הא"י מכבסן במקום מפורסם – מותר, דאין בזה חשדא משום שכיר יום, וכעין מה שכתב בסימן רמ"ג ס"ב, וה"ה בכל הכלים שדרך ליתנן בקבלנות, ואין איסור בזה אלא כשעושה בבית ישראל, דשם לא מהני שום היתר וכמ"ש למעלה בס"ק י"ז".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תרומה סעי' ג'): "ראובן בנה ביתו ונשאר לו תל עפר ברחוב לפני פתח ביתו, ושכר הגוי בקבלנות שיפנה העפר כולו בשכר קצוב, והגוי בא לפנות העפר בשבת – אין צריך למחות בידו אף על פי שהכל יודעים שזה העפר הוא של ישראל, עכ"ז הכל יודעים שאין דרכם לפנות עפר כזה בשכירות יום אלא בקבלנות, וכאשר העלה הרב נדיב לב ח"א א"ח סי' יו"ד, ופה עירנו יע"א ג"כ ידוע וברור אצל הכל דאין עושים זה אלא בקבלנות ושרי".

[33] ראה בהערה כ"ט.

[34] ראה בחיי אדם (כלל ג' ס"ק י'), וז"ל: "ובביתו של ישראל – הכל אסור, ולא מהני שום היתר דמיחיזי כשלוחו שציוהו לעשות בשבת", וכן כתב המשנ"ב (סי' רע"ו ס"ק י"א): "אבל אם נזדמן לישראל שראה בעת שהאינו יהודי רוצה להדליק בשבילו או לעשות המדורה – צריך למחות בידו, אפילו אם היה זה בביתו של אינו יהודי, גם כן צריך למחות כיון שהנר והעצים של ישראל, ואפילו אם דעת הישראל לצאת אח"כ לחדר אחר שלא יהנה מהנר, ג"כ צריך למחות וכ"ש בבית ישראל". וראה בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ג ד"ה "ואם תאמר") שאפי' לא ראה הישראל את הגוי עושה את המלאכה אבל  יודע וברור לו שהגוי עושה מלאכה עבורו – חייב למחות בו. ראה לקמן פרק ק"כ הערה ל"ו.

[35] דהוי הגוי כשלוחו וזה עיקר איסור אמירה לגוי (ראה במבוא לפרק ק"כ) וכן כתב כה"ח (סי' רנ"ב ס"ק כ"ז): "אבל אם הוא שכיר יום – ודאי דצריך למחות בידו מלעשות מלאכתו אפילו עושה העכו"ם בביתו בצנעה. עולת שבת אות ב'".

[36] כתב השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ב'): "ומותר ליתן בגדיו לכובס אינו יהודי, ועורות לעבדן (פי' האומן שמעבד ומתקן העורות), סמוך לחשיכה אם קצץ לו דמים או שעושה אותם בטובת הנאה, והוא שלא יאמר לו לעשות בשבת וגם שיעשה האינו יהודי המלאכה בביתו, ואם ראוהו עושה מלאכתו בשבת אם היה עושה בטובת הנאה – צריך לומר שלא יעשה בה בשבת". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ב): "ואם ראהו עושה וכו' – אף שהמחבר הקיל למעלה ליתן לו אף בטובת הנאה מבעוד יום ואין לו לחוש מה שיעשה בשבת אפילו אם הוא יודע שיעשה, כיון שאינו מצוהו על זה, מ"מ כשבא לביתו ומצאו שעושה מחזי דמדעתיה עביד, כיון שאינו מקבל שכר על זה וצריך לומר לו שלא יעשה, אבל אם התנה עמו מתחלה ליתן לו שכרו, אף שלא פירש לו סך ידוע – אין צריך למחות בידו דבעבידתיה קעסיק".

[37] ראה בהערה הקודמת. כתב כה"ח (סי' רנ"ב ס"ק כ"ח): "ואם עושה בשכר אפילו לא קצץ – אין צריך למחות. כן כתב המגן אברהם ס"ק ט' בשם בית יוסף וב"ח, אלא שהוא ז"ל הקשה על דבריהם וכתב דדוקא בקצץ – אין צריך למחות יעו"ש. אבל התוספת שבת אות י"ג כתב דכוונת בית יוסף וב"ח היינו דהתנה לתת לו שכר אלא שלא פירש כמה יתן לו דזה דינו כקצץ כמ"ש סימן רמ"ז סעיף ב' יעו"ש".

וכתב הביאור הלכה שם (ד"ה "אם קצץ"): "ודע דאף שהחיי אדם בכלל ג' דין ג' העתיק לדינא דעת הגהות מרדכי דכל דבר הידוע שלעולם נותנין שכר על מלאכה זו דינו כקצץ, קשה מאד לסמוך על זה למעשה, דהרי כל הראשונים [והם הרמב"ם והתוס' בדף י"ט ע"א והרא"ש והר"ן והרשב"א בחדושיו והמגיד משנה והאור זרוע והמאירי] כולם כתבו בהדיא בכל מלאכות ואף בעורות לעבדן וכלים לכובס דבודאי אין עושין בחנם, ואפ"ה בעינן קצץ, ועל כרחך הטעם כמו שכתבנו למעלה דמפני שאין האינו יהודי יודע כמה יתן לו, ושמא יתן לו דבר מועט, על כן לא סמכא דעתיה לעשות בשביל שכרו ועושה אדעת ישראל ומחזי כשלוחו".