פרק קי"ד – ניקוי הבית בשבת

טיטוא בקרקע שאינו מרוצף

• אסור לטאטא בית שאינו מרוצף בשבת, ובפוסקים נאמרו שני טעמים לדבר: א. משום הזזת העפר – שהרי עפר הנו מוקצה והטאטוא מזיז את העפר ממקומו. ב. משום חשש איסור בונה – שחוששים שמא ישווה גומות שבקרקע ודבר זה אסור משום "בונה"[1].

טאטוא בית מרוצף

• נחלקו הפוסקים לגבי טאטוא בית מרוצף. לדעת השולחן ערוך – מותר לטאטא בית מרוצף, ולדעת הרמ"א – אסור. אמנם, כיום נוהגים להקל בטאטוא הבתים [שכולם מרוצפים] בין לבני ספרד ובין לבני אשכנז[2].

טאטוא קליפות גרעינים

• מותר לטאטא קליפות של גרעינים וכיו"ב בבית מרוצף בשבת, למרות שיש להם דין של מוקצה מחמת גופו [שהרי אינם ראויים לשימוש כלל][3].

טאטוא במחנה צבאי

• חייל שנמצא באוהל בשטח או במחנה צבאי וכיו"ב במקום שהקרקע אינה מרוצפת – אסור לו לטאטא את הקרקע בין במטאטא ובין על ידי בגד וכיו"ב. אמנם, כאשר רוצים לשמור על ניקיון הקרקע גם בשבת, ניתן להכין דלי עם חול מערב שבת ולייחדו לשימוש, ובשבת מותר לשפוך את החול על הקרקע ולכסות את הלכלוך[4].

מטאטא עם שערות קשות

• יש להחמיר לא לטאטא את הבית במטאטא עם שערות קשות (מטאטא קש) בשבת, כיון ששערות קשות דרכם להישבר[5]. ולכן יש לנסותו ביום חול לראות אם נתלשים ממנו שערות או שהוא תולש סיבים משטיח וכד', ואז ידע אם מותר להשתמש בו או לא.

טלטול מטאטא

• לעניין טלטול – דינו של מטאטא עם שערות קשות כדין מוקצה, כיון שכאמור אין עושים בו שום שימוש בשבת[6] [וראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת חלק רביעי פרק ע"ו: "כלי שמלאכתו לאיסור" ופרק ע"ז: "מוקצה מחמת גופו"].

שימוש במטאטא שערות

• כיום בדרך כלל עשויות שערות המטאטא מסיבי ניילון דקים, והן רכות ואינן נתלשות ואינן נשברות תוך כדי שימוש. ולכן, במטאטא מסוג זה – מותר להשתמש בשבת לכתחילה [וראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת חלק רביעי פרק ע"ו: "כלי שמלאכתו לאיסור" סעי' מ"ה].

הרכבה ופירוק מטאטא

• אסור לפרק או להרכיב את ראש המטאטא על מקל האחיזה בשבת, בין אם חיבורו על ידי בורג או מסמר ובין אם בהברגה, אסור להרכיב משום בונה ואסור לפרק משום סותר[7]. משום כן אם התפרק ראש המטאטא בערב שבת – אסור לטלטלו בשבת משום מוקצה.

טאטוא בער"פ שחל בשבת

• בערב פסח שחל להיות בשבת, טוב ורצוי לטאטא את הרצפה אחרי סעודת השבת ולסלק מהבית פירורים שנפלו על הרצפה[8].

טאטוא הנ"ל במחנה צבאי

• חייל שנמצא בערב פסח שחל בשבת באוהל בשטח או במחנה צבאי וכיו"ב במקום שהקרקע אינה מרוצפת, ואינו יכול לטאטא את הרצפה, עליו לכסותם בחול, וכפי שנתבאר לעיל[9].

טאטוא חמץ ביו"ט

• חייל שנמצא ביום טוב של פסח באוהל בשטח או במחנה צבאי וכיו"ב ומצא פירורי חמץ על הארץ, עליו לכסותם בחול (שהכין מבעוד יום), כפי שנתבאר לעיל, וטוב לבערם במוצאי יום טוב[10].

צחצוח שיניים

• מותר כיום לצחצח שיניים במברשת גם אם לא בדקו אותה מערב שבת, כיון שכיום המציאות היא שלא נתלשים סיבים ממברשות השיניים[11].
• יש להדגיש שכל האמור הוא במי שיש לו חניכיים טובות, שכאשר מצחצח את שיניו לא יוצא לו דם מהחניכיים, וכן לוקח את המברשת שיניים בלי משחה, אלא במים או מי פה בלבד[12].

שימוש במברשת בגדים

• המשתמש במברשת לניקוי בגדים וכיו"ב באופן שמותר [דהיינו שהבגד אינו שחור או חום כהה, וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת חלק שלישי פרק ס"א: "דיני כיבוס בגדים" סעי' נ'-נ"ב] צריך להיזהר לא להשתמש במברשת עשויה שערות קשות כיון שדרכן להישבר[13].

שפשוף רוק בקרקע

• רוק שנמצא על גבי רצפה מרוצפת – מותר לשפשפו, אך אסור לשפשף רוק שנמצא על גבי קרקע שאינה מרוצפת[14].

שפיכת מים למניעת אבק

• מותר לשפוך מים על גבי קרקע שאינה מרוצפת כדי שלא יעלה אבק, ואין לחשוש למילוי גומות[15].

שטיפה במים

• אסור לשפוך מים ולנקות את כל החדר מחשש שמא יבוא להשוות גומות בקרקע שאינה מרוצפת^[16].
• מותר לשפוך מים על גבי קרקע מרוצפת כדי לנקות את הלכלוך שיש ברצפה [כגון שנשפך קפה או תה וכיו"ב], ומותר לנגבם במגב גומי[17], ובלבד שמנקים רק את הלכלוך ולא את החדר כולו^[18].
• תינוק שהטיל מים על הרצפה בשבת, ואינו יכול לברך ברכת המזון או לומר דברי תורה [יש לשפוך על המ"ר רביעית מים כדי שיוכל לברך[19]] – מותר ביום שבת לשפוך קצת מים על המי רגליים ולנגב במגב גומי, אבל אסור להציף את כל החדר במים[20].

ניקוי בסמרטוט רצפה

• אסור לנגב מים שעל גבי הרצפה בעזרת סמרטוט רצפה, אפילו אם מנגבים מים רק בחלק מן החדר ולא בחדר כולו, משום חשש סחיטה.
• מותר להניח סמרטוט רצפה על מים שעל הרצפה, אך צריך להשאיר מקום יבש בסמרטוט כדי שיהיה אפשר להרים את הסמרטוט בלי חשש לסחיטה[21].
• סמרטוט רצפה שכולו רטוב – מוקצה הוא ואין לטלטלו, ועל כן השוטפים את הבית ביום שישי טוב יעשו אם יסחטו את סמרטוט הרצפה סחיטה מוחלטת בתום העבודה, כדי שיוכלו להשתמש בו בליל שבת, אם יהיה צורך בכך[22].

שטיפה ע"י גוי

• מותר לומר לגוי באופן כללי לנקות חדר מלוכלך, ואין צריך למחות בו אף אם הוא עושה מעצמו באופן שיש בכך מלאכה דאוריתא[23].

שימוש בעגלה במקום שאינו מרוצף

• מותר להעביר עגלה במקום שאינו מרוצף, ואין אסור בדבר כי אינו עושה חריץ[24].

[1] הגמרא שבת (צ"ה ע"א) אומרת, וז"ל: "המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, שגג בשבת – חייב חטאת, הזיד ביו"ט – לוקה ארבעים, דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה – אינו אלא משום שבות".

המכבד פירושו, מי שמטאטא את הבית – לדעת רבי אליעזר חייב חטאת. ורש"י (ד"ה "חייב חטאת") אומר שחיובו מדין בונה, מפני שבזמן שמטאטא יכול להיות שישנה גומא שמתמלא בה עפר והוי בונה, וכלשון רש"י שם: "דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן והוי בנין".

ולדעת חכמים בין בשבת ובין יו"ט אם עשה פעולות אלה – אסור רק משום שבות, כדין איסור דרבנן ולא חייב חטאת, וביו"ט אינו לוקה אם עשה במזיד. וכך אנו נוקטים להלכה כדעת חכמים שאסור לכבד הבית משום שבות.

ובטעם האיסור לכבד, כבר נתבאר דברי רש"י שהוא משום השוואת גומות שאסור משום בונה, וסברת חכמים דהוי רק משום שבות כיון דהוי בנין לאחר יד, וכך מביא בשעה"צ (סי' של"ז ס"ק ד') בשם הרמב"ן.

ואמנם אם אכן יתכוון להשוות הגומות אפשר שיהא אסור מן התורה, וראה בבה"ל (סי' של"ז ד"ה "אסור לכבד"), ז"ל: "ואי מכוין בזה לאשויי גומות משמע בתוספות שם דיש בזה חיוב חטאת, וכן משמע מפשטיה דלישניה דהרמב"ם פכ"א, ודעת הרמב"ן בפרק כל הכלים דהוא רק בנין כלאחר יד כ"ז שלא נעשה בידים ממש, ע"ש".

אמנם יש דעות בראשונים שאיסור כיבוד הבית לא מדין אשוויי גומא אלא שמזיז עפר. עיין תוס' (שם ד"ה "והאידנא"), ועוד עיין לרא"ש (שבת פרק עשירי סימן ג') ומה שכתב עליו קרבן נתנאל שם (אות ס'), וע"ע במג"א (שם ס"ק ב'), ובמשנ"ב (ס"ק ו') הביא גם את הטעם משום חשש השוואת גומות (בלא משים) וגם את הטעם משום החשש שיבוא להשוות גומות בידים ממש, וכן משום שמזיז עפר בכיבודו.

ובעניין הטעם של מזיז עפר, ראה בשער הציון (שם ס"ק ג'), ז"ל: טעם זה נזכר בתוס' והרא"ש ועוד כמה פוסקים הנמשכים אחריהם. ולא בארו דבריהם אם הכונה משום טלטול עפר שאין מן המוכן וכנזכר זה במרדכי ובמלחמות פרק כל הכלים בסוגיא דמכבדת של תמרה, או משום עשיית גומא ע"י החפירה, וגם בזה ליכא איסורא דאורייתא וכהברייתא דקאמרה דאינו אלא משום שבות, והטעם דהא אינו צריך להגומא וכמו דאיתא בדף ע"ג ע"ב בגמרא, ומהגר"א משמע דהכונה משום טלטול עפר, וכן משמע במרדכי ועיין באו"ז הלכות שבת סימן ע"ח, ויראה דתרוייהו איתנהו", עכ"ל.

ויש לכאורה להקשות מדין כיבוד הבית לדין ריבוץ הבית, שהובא בגמ' (שם) שרבא תוספאה מצאו לרבינא ביום חם ובביתו היה עפר עולה והיה מרבה הבל ומחמת כן היה מצטער, והבית לא היה מרוצף, ואמר לו: מה אתה כ"כ מצטער, לך לצד אחד, תעשה נטילת ידים והמים ישפכו על הרצפה. תלך לצד שני, תשטוף את הפנים שלך וישפכו מים על הרצפה. תלך למקום שלישי, תרחץ רגליך וישפכו מים על הרצפה, הרי שנינו בברייתא: "הרוצה לרבץ את ביתו – מביא עריבה מלאה מים רוחץ פניו בזוית זו, ידיו בזוית זו, רגליו בזוית זו, ונמצא הבית מתרבץ מאליו". א"כ מדוע הינך מצטער? אמר לו: "לאו אדעתאי" – אומר רש"י (ד"ה "לאו אדעתאי"): "לא הייתי זכור" (את החידוש הזה איך לרבץ את הבית). ופירוש שני (בשם רבותיו): "לא סבירא לי", ואם אסור – אז אסור בכל אופן, ואפילו להערים – אסור.

וממשיכה הגמרא: "והאידנא דסבירא לן כר' שמעון – שרי אפילו לכתחילה" (ר' שמעון סובר: כל מלאכה שאדם עושה ואינו מתכוין (ואינו פסיק רישא) – מותר לעשותה בשבת).

ואומר רש"י: האידנא שסוברים כר' שמעון "דדבר שאין מתכוין – מותר, והמרבץ אינו מתכוין להדביק עפר בגומא ולהשוות הבית אלא שלא יעלה אבק".

ולכאורה יש לשאול: מדוע רש"י לא אמר ג"כ לעניין טאטוא הבית, שהרי אינו מתכוין למלאות את הגומא אלא רק לרבץ, ומשמע שגם עכשיו שפוסקים כדעת ר' שמעון אסור לכבד את הבית, ומותר רק לרבץ!

אמנם התוספות (שם ד"ה "והאידנא") מביאים את דברי הבה"ג, שלדעתו לר' שמעון – מותר גם הכיבוד, אך התוס' חולקים עליו, עיי"ש.

וכך כתב הרמב"ם (שבת פכ"א ה"ג), ז"ל: "ואסור לכבד את הקרקע שמא ישווה גומות אלא א"כ היה רצוף באבנים. ומותר לזלף מים ע"ג קרקע ואינו חושש שמא ישווה גומות שהרי אינו מתכוין לכך", וראה בכסף משנה שהביא בשם הריב"ש (סי' שצ"ד) שהקשה על הרמב"ם שמשמע מדבריו שגם בכיבוד בקרקע שאינו מרוצף הוא רק משום גזירה שמא ישווה גומות, וא"כ מדוע אסור, הרי אינו פסיק רישא וגם אינו מתכוין, ויש להתיר אליבא דר' שמעון וכמו בריבוץ. ומבאר בכסף משנה שהרמב"ם מחלק בין פעולת טאטוא לבין רבוץ, שהרבוץ אינו מתכוין לעשות פעולה של יפוי המקום, אלא מתכוין שלא יעלה הבל. לעומת זה, בכיבוד הבית מתכוין "ליפותו ולתקנו", זה חשיב כוונה וע"כ אסור, ועל פי זה מבואר לשון הרמב"ם שלכך הוא מדגיש "לזלף מים" וכמו שיטת רש"י.

ועיין בהרב המגיד שם שמצדד שהרמב"ם מסביר את היתרו של אמימר גם על הכיבוד, ולא כדברי רש"י שרק על זילוף, ובכל אופן לדעת הרמב"ם ישנו הבדל בין מקום מרוצף ללא מרוצף. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד).

למעשה בשו"ע (סי' של"ז סעי' ב') פוסק: "אסור לכבד הבית אלא א"כ הקרקע מרוצף, ויש מתירין אפילו אינו מרוצף". היינו, פוסק בסתמא כדעת רש"י שמה שכתוב הלכה כר' שמעון (שמותר כיון שאינו מתכוון) זה מדובר על זילוף ולא על כיבוד הבית, ומוסיף השו"ע את "ויש מתירין" שהיא דעת התוספות (כמובא לעיל) שגם כיבוד הבית מותר לדעת ר' שמעון אם לא מתכוין לכך.

[2] ראה בתוס' (שבת צ"ה ע"א ד"ה "שרא") שמקשים מהמשנה בפסחים דאיתא שהיו שלוש כיתות נכנסות והיו שוחטין והיתה הרצפה כולה מלאה דם, ובעזרה היתה אמת מים נכנסת מצד אחד ויוצאת מצד שני, נכנסת מצד צפון ויוצאת מצד דרום, והיו סותמין מקום היציאה ושוטפין את הרצפה שהיתה עשויה משיש, ואח"כ היו פותחים את זה והיה יוצא כל הלכלוך והכל נעשה נקי. והובא שם: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, אלא שהכהנים מדיחין את העזרה שלא ברצון חכמים", ואומרת הגמרא (פסחים שם ס"ה) שהחכמים הללו הם ר' אליעזר אצלינו בגמ' שאומר שאסור לטאטא את החדר מדאורייתא של מלאכת בונה, ולכן הכוהנים שעשו כך עשו נגד דעת ר' אליעזר, שהרי לדעת חכמים שזה רק מדרבנן, היינו, איסור שבות שמא ימלא את הגומא עפר, בביהמ"ק אין חשש כזה כי שם אין שבות. וא"כ מבואר שלר"א אף במרוצף יש איסור תורה, ומהגמרא דידן מבואר שבמרוצף לא שייך כלל אשווי גומות! ותי' שם, שבהדחה של בהמ"ק חמור יותר ששייך אשווי גומות טפי שהיו מתמלאות הגומות שבין רובד לרובד, ועוד תי', שבאמת במקום מרוצף זה רק איסור שבות אטו מקום שאינו מרוצף, ומ"מ לדעת ר"א הוי איסור שבות חמור שבקרקע שאינו מרוצף יש איסור תורה, ושבות כזה חמור גזרו גם במקדש, אך לדעת חכמים שאף בקרקע שאינו מרוצף אסור רק מדרבנן לא גזרו בקרקע מרוצף.

וראה ברמב"ם בהלכות קרבן פסח (פ"א הט"ז) שפוסק שמותר במקדש ביום השבת להדיח את הרצפה מאחר ואין שבות במקדש, וז"ל: "ורוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאינו צורך עבודה, איסור שבות במקדש היתר הוא". וראה תוס' יו"ט ורעק"א (פסחים פ"ה משנה ח'), עיי"ש.

אך כל חשש איסור זה היה רק בזמנם שהיה רווח בין אבן לאבן, אך ברצפות שלנו שמחוברות היטב אחת לאחותה אין חשש של מילוי עפר ביניהם.

וכך כתב בשו"ע (סי' של"ז סעי' ב'): "אסור לכבד הבית אלא א"כ הקרקע מרוצף", ויש לדקדק, שהשו"ע לא כתב: "אא"כ כל העיר מרוצף", כמו שאמר רש"י על דברי אמימר במחוזא, אלא אמר שהרצפה מרוצפת, ומשמע שדי שרק הרצפה באותו מקום מרוצף.

והוסיף הרמ"א: "ויש מחמירין אפילו במרוצף, וכן נוהגין, ואין לשנות".

וביאור מחלוקתם הוא – שאם המכבד את הבית בקרקע שאינו מרוצף עובר איסור דאורייתא, שממלא גומא – אין לחלק בין מרוצף לשאינו מרוצף, שאם באינו מרוצף זה דאורייתא כדין פסיק רישא, נגזור מדרבנן מרוצף אטו אינו מרוצף. אך אם נאמר שהאיסור לטאטא את הבית הוא מדרבנן שמא ישווה גומא מכיון שזה רק גזירה דרבנן, ולבוא ולהוסיף עוד גזירה שאם זה מרוצף ג"כ אסור – זה לא אומרים. והיש מתירין סוברים שאפי' בלא מרוצף לא הוי פסיק רישא והרי גם לא מתכוין – וע"כ מותר. ועיין לט"ז (שם ס"ק ב').

והנה כתב הבה"ל (שם ד"ה "ויש מחמירין") להקל כיום גם לדעת הרמ"א באופן שכל העיר או רובה מרוצפת, וז"ל: "עיין במ"ב דהטעם הוא משום דגזרינן מרוצף אטו אינו מרוצף, הוא מסה"ת והעתיקו בט"ז. והנה לפ"ז אם כל בתי העיר או עכ"פ רובם [ריב"ש] מרוצפים באבנים או בלבנים [וכ"ש אם הם מכוסים בקרשים], אפשר דמותר לכבד, דלא גזרו על רובה מפני מיעוטה ולא על עיר זו מפני עיר אחרת וכמו שכתבו בסה"ת וכן התוס' בדף כ"ט ע"ב ד"ה גזירה, וגם רש"י סובר כן ורמז לזה בדף צ"ה ע"א ד"ה זילחא, והעתיק דין זה גם הגר"א בבאורו בשם סה"ת. אולם יש עוד סברא אחרת בסה"ת שם דבין הרבדים [היינו בין השורות שבין אבן לאבן] יש חשש דאשויי גומות אף במרוצפין, וסברא זו נזכרת ג"כ לחד תירוצא בתוס' צ"ה ד"ה שרא זילחא לענין הדחה [אך לא נזכר בדבריהם לענין כיבוד], ולא אדע מה יענו בסוגיא דדף קנ"א ע"ב דמשני התם קרקע בקרקע מיחלף, דמוכח משם דבמרוצף לא שייך כלל אשויי גומות ורק מצד מיחלף, ואולי י"ל דשם התקרה של מרחץ נעשה מקרשים שמהודקין היטב זה לזה ומשא"כ באבנים [ומרש"י שם והרמב"ם בפכ"ג מוכח דגם באבנים במרוצף לא שייך אשויי גומות], ולפ"ז כשבתי העיר כולם או רובם מרוצפים בקרשים אין להחמיר במרוצפים, ובפרט אם נתכבד מע"ש יש לצרף לזה ג"כ סברת הראב"ד המובא בב"י דס"ל דאפילו באינו מרוצף לאו פ"ר הוא. אך מ"מ אין דבר זה ברור עדיין, דאפשר דהמנהג שהביא הרמ"א שנוהגין להחמיר בזה באיסור כיבוד נתיסד מימי קדמונים משום דחששו לאיסור טלטול מוקצה שמצוי להיות על הקרקע עצמות וקליפין שאינם ראויים למאכל בהמה, וכן משמע קצת ברי"ו חי"ג ובב"ח ע"ש. ולפ"ז בכל גווני אסור, אולם מדסיים הרמ"א הטעם להקל בכנף אווז משום דהוא דבר קל ואינו משוה גומות, משמע מיניה דהטעם של המנהג שנהגו להחמיר הוא משום אשויי גומות, ולפ"ז אין להחמיר בשכל בתי העיר מרוצף ובפרט אם נתכבד הבית מע"ש וכנ"ל, וגם לאיסור מוקצה אין לחוש, אחד משום מה דכתב הרשב"א דמותר לפנותם משום דהוי כגרף של רעי, ועוד דהו"ל טלטול מהצד ע"י ד"א לצורך שבת וכמו שכתבו האחרונים", עכ"ל. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה י').

[3] אם אכל גרעינים ונפלו קליפות לרצפה – דינם מוקצה. והשאלה: האם מותר לטאטא אותם בשבת? וראה לעיל הערה א' שנתבאר שלדעת התוספות (שבת צ"ה ע"א ד"ה והאידנא) האיסור לטאטא בשבת הוא משום שכשמזיז עפר הרי הוא מזיז מוקצה, ולא ניתן להזיז קליפות גרעיני חמניות שלא ראויים לשום אדם ולא לשום בהמה, אכן הרשב"א (ביצה כ"ב ע"ב ד"ה "האידנא") טוען שכיון שאדם לא נוח לו לשבת כשיש לכלוך בחדר, זה מותר כמו "גרף של רעי", וממילא אם אדם יושב בסלון, ובאמבטיה יש קליפות של שקדים או גרעינים – אסור לטאטא אותם מפני שזה לא כ"גרף של רעי" כי לא נכנס שם תמיד, וכן בחצר יהיה אסור.

אמנם הפרי מגדים (משב"ז שם ס"ק ב') מביא עוד נימוק להתיר, והוא – שכאשר מטאטא מטלטל את המוקצה מן הצד ע"י דבר אחר והוי לצורך שבת, ומותר כדי שהבית יהיה נקי, וכדין טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וכמו שפסק השו"ע (סי' שי"א סעי' ח'), ועיין עוד במשנ"ב (סי' של"ז ס"ק ח'), שעה"צ (שם ס"ק ז') ובכה"ח (שם ס"ק י"א), ובביאור הלכה (שם ד"ה "ויש מחמירין"). וראה בהרחבה במה שכתבנו לעיל פרק פ"א: "נגיעה במוקצה וטלטול בשינוי" סעי' ח', וראה לעיל הערה א' שיש הסוברים שאסור לטאטא את הבית בשבת משום שמזיז את העפר ואסור משום מוקצה, ואפשר שסוברים שכיון שכך היא דרך טלטול העפר ע"י מטאטא אין זה נחשב כטלטול מן הצד אלא כטלטול גמור.

למעשה לדעת השו"ע – מותר לכבד את הבית מקליפות או דבר אחר אפי' מדבר שהוא מוקצה, ובלבד שהרצפה תהא מרוצפת, ולדעת הרמ"א – רק אם רוב העיר מרצפין את הבית, מותר.

[4] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ל"ח), וע"ע בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק ע"ז "מוקצה מחמת גופו" סעי' ע"א-ע"ד) בעניין חול המוקצה ויחוד חול לשבת.

[5] כתב הרמ"א (סי' של"ז סעי' ב'): "ואסור לכבד הבגדים ע"י מכבדות העשויות מקסמים שלא ישתברו קיסמיהם", וראה ברמב"ם (הל' שבת פ"א ה"ג) שאע"פ שאין איסור דאורייתא במקלקל ופטור, מ"מ אסור מדרבנן, אמנם כתב הט"ז (שם ס"ק ג'): "תמוה לי ואפילו ישבר, זה מקלקל ופטור", וכך כתב כה"ח (שם ס"ק י"ז) משם הברכ"י (שם אות א') שאין חשש בזה כי אינה מלאכה ואין מתכוין לשוברו ולכן מותר, וע"ע בבא"ח (ש"ש משפטים אות י"ב), וראה במג"א (שם ס"ק ה') שאע"פ שאין איסור דאורייתא בשבירת הקיסמים – מחמירין בזה, וראה במשב"ז (שם ס"ק ג') דכוונת המג"א שהחמירו באיסור דרבנן בפסיק רישא גם דלא ניחא ליה, ועיין שם במשנ"ב (שם ס"ק י"ד), ועיין שם בביאור הלכה (ד"ה "שלא ישברו") שכתב שמחמירים שלא יהא כעובדין דחול, ולכן למעשה נוהגים להחמיר.

[6] הגמ' שבת (קכ"ד ע"ב) אומרת: "אמר רבי אבא אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: מכבדות של מילתא – מותר לטלטלן בשבת אבל של תמרה – לא. ר' אלעזר אומר: אף של תמרה. במאי עסקינן? אילימא לצורך גופו ולצורך מקומו, בהא לימא רב של תמרה – לא, והא רב כרבא סבירא ליה (היינו שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטל לצורך גופו או מקומו), אלא מחמה לצל, בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה?! לעולם מחמה לצל, אימא: וכן אמר ר' אלעזר".

ואומר רש"י: "של מילתא – של בגדים לכבד שולחן, שמלאכתו להיתר". כלומר אם לוקח בגד לנקות את השולחן, הבגד אינו מוקצה כי הוא מיועד רק להוריד את הפירורים שעל השולחן, וזה מותר. אבל לקחת ענף של תמר שרגילין לנקות בו את הרצפה – אסור משום מוקצה, כי אסור לכבד בו את הבית "משום אשוויי גומות דמודה ר"ש בפסיק רישא ולא ימות", וממילא נעשה הכלי מוקצה שהרי מלאכתו לאיסור.

וע"ז אומרת הגמ': ממה נפשך, אם מתכוין לקחת את הענף של התמרה לצורך גופו או מקומו – למה יהיה אסור, ואם רוצה סתם לטלטל אותו מחמה לצל – זה אסור לכו"ע כדין מוקצה.

ולכך הגמ' אומרת: "וכן אמר ר' אלעזר", היינו של מילתא – מותר, של תמרה – אסור מחמה לצל.

וראה ברמ"א (סי' של"ז סעי' ב') שכתב: "וכן ע"י בגד או מטלית או כנף אווז הקלים – מותר ואינו משוה גומות (אגור)", היינו שמותר להעביר בבגד או בכנף אווז על קרקע לא מרוצף.

והב"י הביא סברא זו משם האגור, וכתב עליו: "ולא ידענא מאי שנא, שהרי הוא מזיז עפר ממקומו וגם משווה גומות כשמכבד בבגד כמו כשמכבד במכבדות", וגם רש"ל (ביצה פ"ב סי' ל"ג) הסכים עם קושית הב"י, וכן המהרי"ל כתב כן. ועיין כה"ח (שם ס"ק ט"ז), וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א) דכיון שהם קלים אינו נוטל בהם רק האבק שלמעלה ולא אתי לאשויי גומות.

ואפשר שלכך רש"י דייק בלשונו ואמר: "מכבדות – שמכבדים בהן את השולחן. של מילתא – של בגדים לכבד שולחן", כלומר, רש"י נזהר ואמר: מטאטאין את השולחן כי אין בו גומות אבל לא על הרצפה, ולפי זה מיושב מה שהקשה הבית יוסף על דעת הרמ"א שאומר שמותר במכבדות של בגדים לטאטא.

וברי"ף (מ"ח ע"א מדפי הרי"ף) כתב, וז"ל: "מכבדות של מילת, כגון: זנב של שועל וכיו"ב שמכבדין בהן כלי מילת" – שהן שערות דקות, רכות ולא נשברות (ואם לאדם יש הקפדה אף על זה שלא ישברו – אסור). ולכך הרי"ף מסביר שלא היו מנקים את הרצפה במטלית, ופירש דלא כרש"י שמנקים את השולחן בזה, אלא מכבדות, היינו, זנב שועל שמכבדים בהם כלי מילת, ולא קרקע ולא שולחן.

ומוסיף הרי"ף: "והאידנא דקיימא לן כר' שמעון, דאמר: דבר שאין מתכוין – מותר הווין להו מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר ואפילו מחמה לצל – שרי", כלומר, מטאטא, מכיון שמותר לטאטא אז מותר לטלטל,

וכך נפסקה ההלכה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"ט): "מכבדות שמכבדין בהן הקרקע – מותר לטלטלן", היינו, מטאטא – אינו מוקצה בשבת ומותר להעבירו בשבת ממקום למקום אפילו שלא משתמש בו.

וראה במשנ"ב (שם ס"ק קס"ג) שהשו"ע לשיטתו שמותר לכבד קרקע המרוצף וממילא הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר, אבל לדעת הרמ"א (כמובא לעיל), שאסור לכבד אף בקרקע מרוצף, הוי מלאכתו לאיסור.

וכבר נתבאר לעיל שאף לדעת הרמ"א מותר לכבד את הקרקע באופן שכל בתי העיר מרוצפים, אמנם מטאטא עם עלים קשים – שיש להחמיר שלא לטאטא בו בשבת וכפי שנתבאר לעיל, וע"כ הוי מוקצה, וממילא אסור לטלטל מחמה לצל, ולכך נמצא למעשה שבמטאטא כזה שאסור כיום לטאטא בו, אסור גם לטלטלו.

[7] במקרה שידית העץ נשמט מהמטאטא, הנה אומר השו"ע (סי' שי"ג סעי' ו'), ז"ל: מיטה של פרקים – אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת, עכ"ל.

ולא רק שאסור לתקוע, אלא זה גם מוקצה, וראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' ט"ז) בעניין כירה שנשמטה אחת מירכותיה שאסור לטלטלה, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ס"ח) הטעם גזירה שמא יתקענו בחוזק ויתחייב משום בונה.

וע"ע ברמ"א (סי' שי"ג שם) שאם רגילים לתקוע את זה בחול באופן רפוי – מותר לתקוע את זה בשבת, אבל אם רגילים לתקוע את זה בחול חזק וכעת בשבת רוצה לתקוע את זה רפוי – אסור.

ולכן יטלטל ברגליים את המטאטא למקום צדדי, כיון שיש לחוש שמא יחזיר ויתקע בחוזק את המטאטא לידית העץ, וע"ע בהרחבה בחלק רביעי פרק פ"ד: "בנין וסתירה בכלים" סעי' ל"ו.

[8] ראה בשו"ע (סי' תמ"ד סעי' ד'), ז"ל: "אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית ינער המפה שאכלו בה", וכתב במשנ"ב (סי' תמ"ד ס"ק ט"ו): "ואותן פירורין דקים וקינוח הקערות אין צריך להוציאן מרשותו דנדרסין ברגלים ומתבערים מאליהן, וטוב שיכבד אותם אחר כך בביתו על ידי גוי, ואם אין לו גוי – יכבד בעצמו על ידי שינוי בבגד", וכך כתב הבא"ח (ש"ר פרשת צו הלכות ער"פ שחל בשבת סעי' ג'): "אחר אכילה יכבדו המקום שאכלו בו משום איזה פירורים שנפלו, וישליך הזבל לרשות הרבים ולא יניח הזבל באשפה שבחצירו". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ל"ב), וכל זה בזמנם שלא היו הבתים מרוצפים, אך למעשה כיום שרוב הבתים מרוצפים – מותר לכו"ע לקחת מטאטא עם שערות רכות שאין חשש שישברו ואין חשש של אשוויי גומות, ובלבד שתהא הרצפה מרוצפת כמו שכתב המשנ"ב, וזה עדיף ממה שיבקש מגוי שיכבד את הבית כי קשה לסמוך עליהם.

ויש לדון מה לעשות במטאטא אחרי שטאטא בו, הרי בשערותיו נכנס חמץ! ולכך או שאחר השימוש יזרוק אותו, או שינערו בבית נוחיות ויראה שאין שם חמץ בין השערות.

על כן טוב שיקח את המטאטא הישן שמשתמש בו כל השנה ויטאטא את הדירה עוד לפני שהחמץ יהיה מוקצה, ויזרוק אותו עם המקל שלו, ואחר כך יקח את המטאטא החדש שקנה וישתמש בו. ועכ"ז אם אין לו מטאטא חדש או שהשתמש בו – מותר לנערו בנוחיות מחמץ שבו, ואם לא מצליח – מותר לשטוף אותו במים.

ועדיף שישים תחת השולחן מפת ניילון, וכך כל הפירורים נופלים שם וניתן לעוטפם ולזורקם בקלות. וכן יניח מפת ניילון גדולה על השולחן, ועדיף שלא יצטרך לנער את המפה. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד).

[9] למרות שאין כיסוי עפר פחות מג"ט בגדר ביעור, וכמבואר בשו"ע (סי' תל"ג סעי' ח'), מ"מ אין צריך מעיקר הדין לבער מפני שהפירורים מתבערים מאיליהם, ואינו אלא חומרא בלבד, וכמבואר במשנ"ב (סי' תמ"ד ס"ק ט"ו).

[10] ראה שו"ע (סי' תמ"ד סעי' ה').

[11] בעבר היה השיער של המברשת יכול להתפרק ע"י השימוש, כי החיבור של השערות עם ראש המברשת היה חלש ולעיתים קרובות מתפרק, אך בימינו כבר המברשות לא נשברות כי החיבור חזק. לכן במברשות של היום – אם יש צורך – מותר להשתמש בהם. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' קד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה י').

[12] ראה בהרחבה בעניין צחצוח שיניים – מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ט: "חובל והוצאת דם" סעי' כ"ב-כ"ט).

[13] עיין לעיל הערות ה'-ו'.

[14] ראה בשו"ע (סי' שט"ז סעי' י"א), ז"ל: "לא ישפשף ברגליו רוק על גבי קרקע משום דמשווה גומות, אבל מותר לדורסו לפי תומו שאינו מתכוון למרח ולהשוות גומות ואף על גב דממילא ממרח הוא, כי לא מכוון – שרי משום מאיסותא", וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ט) דהשו"ע אוסר דווקא על גבי מקום שאינו מרוצף, אך במקום מרוצף, יהיה תלוי בפלוגתא דהשו"ע והרמ"א בעניין טאטוא בשבת במקום מרוצף וכפי שהובא לעיל, ועל פי מה שנתבאר שם שגם לדעת הרמ"א יש להקל אם כל או רוב בתי העיר מרוצפים, א"כ ה"ה לעניין שפשוף הרוק יש להקל.

[15] ראה בשו"ע (סי' של"ז סעי' א'), ז"ל: "ומותר לרבץ הבית כיון שאינו מתכון להשוות גומות  אלא שלא יעלה האבק", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ה') שהיינו אף בקרקע שאינה מרוצפת, וע"ע לעיל בהרחבה הערות א'-ב'.

[16] כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"א ה"ג), וז"ל: "אין סכין את הקרקע ואפי' היה רצוף באבנים, ואין נופחים אותו, ואין מדיחין אותו אפי' ביו"ט כ"ש בשבת, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף".

והנה המקור לדברי הרמב"ם הוא מהגמ' שבת (מ' ע"ב, קנ"א ע"ב): "מעשה בתלמידו של ר"מ שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש (התלמיד) להדיח קרקע, ואמר לו (ר"מ): אין מדיחין. לסוך קרקע, אמר לו: אין סכין". ועיין ברש"י (שם קנ"א ע"ב ד"ה "קרקע") שאמר: אע"פ שקרקע של בית המרחץ הוא מרוצף – חיישינן אטו קרקע אחר לא מרוצף, וראה בתוס' (שבת כ"ט ע"ב ד"ה "גזירה").

ומקשה המגיד משנה (שם על הרמב"ם): מדוע קרקע מרוצף מותר לכבד ולא חוששים לאשוויי גומות או לגזירה אטו לא מרוצף, ובסיכת הקרקע מחמירים אפי' מרוצף? ותירץ: שסיכת קרקע או הדחת קרקע אסורים "וגזרו בהם לפי שאין בהם צורך כמו בכיבוד".

וכך פסק השו"ע (סי' של"ז סעי' ג'), ז"ל: "אין סכין את הקרקע ולא מדיחים אותו אפילו הוא מרוצף", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ז), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד).

[17] ולא ישתמש במגב מספוג מפני חשש סחיטה.

[18] לפעמים מצוי שבבית הכנסת ביום שישי נשפך קפה או תה על הרצפה והיא מלוכלכת, והשאלה: האם ניתן להתיר בשבת לשפוך מים בלי לסחוט כלום אלא רק עם מגב?

הנה הובא לעיל בשם המ"מ שבסיכת קרקע או הדחת קרקע – אסור, לפי שאין בהם צורך כ"כ כמו כיבוד. ומזה למדו האחרונים שבמקום שיש לכלוך ממש ויש בכך צורך גדול וכגון שנשפך משקה על הרצפה, ולא נוח לו לשבת במקום כזה, אם רוצה לנקות רק את מקום הלכלוך ולא כל החדר, יש להקל לשפוך מים ולגרוף באופן שאין חשש סחיטה, אבל את כל החדר או את כל בית הכנסת – אסור משום עובדין דחול. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד).

ויש אומרים, שגם היום שמרוצף יש לחוש שמא לא מחוברים היטב אחד לשני, ובין הרצפות יש כמין סדק, ויתמלא באותו מקום עפר, ולמעשה לא חיישינן לזה.

[19] ראה שו"ע (סי' ע"ז סעי' א').

[20] ראה לעיל הערה י"ח.

[21] וע"ע במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ב "בגדים רטובים" סעי' ז'-ח').

[22] ראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ב: "בגדים רטובים" סעי' ז'-ח'), ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד).

[23] הטעם דהא אינו מוכרח הגוי לעשות את הנקיון על ידי עשיית מלאכה, ונחשב שעושה הגוי לעצמו את המלאכה, וראה בחיד"א (ברכי יוסף סי' של"ז ס"ק ב'), ז"ל: "בארץ מצרים נוהגין דשפחה או נער עכו"ם מדיח הבית המרוצף בשבת וסוחט הבגד שמנגב הקרקע מהמים שבולע כדי שיחזור ויקלוט עוד את המים שבקרקע וכן על זה הדרך. ויש ללמד עליהם זכות דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד, לפי שכבר יכול להדיח הבית במים רבים ולכבדן בחוזקה במכבדת קש אלא שרצונו למהר מלאכתו, ועוד מוטב שיהיו הנשים שוגגות ולא מזידות", ועוד עיין לכה"ח (שם ס"ק כ"א), ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ד).

[24] ראה בשו"ע (או"ח סי' של"ז סעי' א'), ז"ל: דבר שאינו מתכוון מותר, והוא שלא יהא פסיק רישא, הלכך גורר אדם מיטה כסא וספסל בין גדולין ובין קטנים ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ", וכתב המג"א (שם ס"ק א') שיש לאסור בגדולים וכבדים מפני שזה פסיק רישא, והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ד'), אמנם בנידון של עגלה יש להקל, כי עגלה כובשת ולא חורצת חריץ, וכמו שכתב כבר בכה"ח (סי' של"ז ס"ק ד'), ז"ל: "ועגלה של קטן אפילו גדולה מאד – מותר לגרור על גבי קרקע, דעגלה שאני דכובשת ואינה עושה חריץ".

[וכבר נשאלתי בענין ע"י הרב פרץ מימון (שליט"א) רב המקומי גילת, אם מותר להעביר כדי חלב (שנחלב ע"י מכונה חשמלית) בעגלה במקום שאינו מרוצף, והשבנו דאין איסור בדבר, אך מה שיש לנו להסתפק אם חלב זה מוקצה ואיך אפשר לטלטלו אם ע"י מאכל שיונח בעגלה או ע"י דבר אחד כטלטול מן הצד. ועיין שו"ע סי' תק"ה וסי' ש"ה סעי' כ' וס' שי"א סי' שכ"ב, חזו"א הלכות שבת ושאר אחרונים ואכמ"ל. אך נראה שזה פשוט לכת"ר ועשו כתורה וכמנהגם, ויהי רצון שחפץ ה' בידו יצלח ויתברך בכל מילי דמיטב אכי"ר].