פרק קד -דיני רחיצה וטבילה בשבת

עיקרי איסורי רחיצה וטבילה

עיקרי איסורי רחיצה וטבילה במים חמים בשבת, הם מחמת החשש שמא יבוא אדם לחמם מים בשבת כדי לרחוץ בהם ויעבור איסורי דאורייתא בחימום המים בשבת[1]. אמנם חז"ל לא גזרו על כל רחיצה, לכל אדם, ובכל מצב, אלא רק בחלקם כפי שיתבאר לקמן.

רחיצת הגוף וטבילה

• אסור לרחוץ את כל הגוף או את רובו במים חמים אפילו שהוחמו מערב שבת, בין אם רוחץ את הגוף כולו או את רובו בפעם אחת ובין אם רוחצו איבר אחרי איבר, בין בדרך של שטיפת הגוף [שפיכת מים חמים על הגוף, כגון: מקלחת] ובין בדרך של טבילה בתוך אמבטיה[2].
• מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמים שחוממו בערב שבת, ומותר לרחוץ אפילו את חצי הגוף ואם עושה הפסקה באמצע יכול גם את רוב גופו, במים חמים כאלה שחוממו בערב שבת[3]. אמנם, אסור לרחוץ פניו ידיו או רגליו [או שאר איברים] במים שחוממו בשבת עצמה (מלבד בחמי טבריה וכדלקמן)[4].

מצטער

• אדם שאינו חש בטוב [ואפילו אם אינו חולה בכל גופו] – מותר לו לרחוץ את כל גופו במים חמים שחוממו מערב שבת[5].

סאונה

• אסור להיכנס לסאונה רטובה כדי להזיע שם בשבת[6].

רחיצה במים קרים וחימומן

חימום מים שעל פניו, ידיו ורגליו

• רחץ את פניו ידיו או רגליו במים קרים – אסור לחממם מול מקור חום כשהם עדיין לחים, מכיון שהוא כרוחץ במים שחוממו בשבת, ואפילו אם המים לא מגיעים לחום שהיד סולדת בו אלא רק מתחממים עד לחום של מים פושרים – הדבר אסור [שאסור לרחוץ בהן אפילו חלק מן הגוף]. חשש נוסף הוא – אם המים יגיעו לחום שהיד סולדת בו ויהיה בזה איסור בישול. ולכן, הרוחץ פניו ידיו או רגליו במים קרים בשבת ורוצה להתחמם מול מקור חום, צריך לנגבם יפה ורק אח"כ יכול להתחמם[7].

רחיצה בפושרים

• מים קרים שחממו בשבת עד שנהיו מים פושרים – אסור לאדם לרחוץ בהם בשבת אפילו פניו ידיו ורגליו[8].

רחיצה במי "בוילר"

• אסור לפתוח ברז של מים חמים כאשר יכנסו מים קרים לתוך הדוד בשבת (חימום חשמלי), בין כאשר הדוד פועל ובין כאשר אינו פועל, והטעם – כיון שהמים הקרים שנכנסים לדוד מתבשלים מהמים שבדוד.

אמנם מותר להשתמש בשבת במים שחוממו בדוד חשמלי קודם השבת רק לרחיצת פניו, ידיו ורגליו או שאר איברים [כמפורט לעיל], בתנאי שסגרו את הדוד כך שלא יכנסו מים קרים לתוכו בשבת[9].

רחיצה במי דוד שמש

• אסור לפתוח ברז של מים חמים (של דוד שמש) כאשר יכנסו מים קרים לתוך הדוד בשבת עצמה, כיון שכאשר נכנסים מים קרים לתוך המים החמים הם מתבשלים.

אמנם מותר לפתוח את הברז בליל שבת אפילו אם הם חמים חום כשיעור יד סולדת בו, אך אסור לרחוץ בהם כל גופו רק פניו ידיו ורגליו כנ"ל. ומכל מקום, המחמיר שלא להשתמש בדוד שמש גם בלילה – תבוא עליו ברכה, וכך אנו מורים לתלמידי חכמים להחמיר בדבר זה[10].

רחיצה במים מאוסים לרפואה

• מים שאין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה [כגון: מים רעים או מאוסים] – אסור לרחוץ בהם בשבת, מכיון שניכר שמתכוון ברחיצה זו לרפואה. במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם – מותר, מכיון שנראה שרוחץ כדי לקרר את גופו וכדו'[11].

רחיצה לרפואה במים חמים

• אסור לרחוץ למטרות רפואה במים חמים הנובעים מן האדמה [כגון: מי חמי טבריה וכדו'] בשבת, אם אין דרך לרחוץ במים אלה אלא לרפואה, מכיון שניכר שרוחץ בהם למטרות רפואה בשבת. ואיסור זה חל בין אם האדם רוחץ במים ויוצא מיד ובין אם שוהה במים זמן ארוך[12].
• מותר לרחוץ במים חמים היוצאים מן האדמה שלא למטרות רפואה [אפילו את כל הגוף] בשבת, כאשר מתמלאים שני תנאים:

א. המים הנובעים הם בקרקע ולא הועברו לכלי.

ב. אין המקום מקורה.

לא התמלאו שני התנאים, כלומר: היו המים בכלי ולא באדמה או שהיה המקום מקורה, אסור לרחוץ בהם את כל גופו והוא הדין את רוב הגוף. ויש אומרים שמותר לרחוץ את כל הגוף במים חמים הנובעים מן האדמה כנ"ל כאשר הם נמצאים בקרקע, אפילו אם המקום מקורה וטוב להחמיר[13].

רחיצה בים ובנהר

• אסור לשחות בים או בנהר בשבת[14].
• מותר לרחוץ בנהר בשבת, אמנם כיון שנהר או הים הינם כרמלית צריך להיזהר לנגב את גופו [אך לא ינגב בחוזקה], כדי שלא יבוא לטלטל את המים שעל גופו ושערותיו ארבע אמות, בין כאשר עולה מן המים וחצי גופו מחוץ למים ובין כאשר הולך על שפת הנהר ועל כן יש להחמיר שלא לרחוץ בנהר (כשאין צורך)[15]. וכן כאשר רוחץ את ידיו בנהר צריך להיזהר לנגב את הידיים היטב[16].

רחיצה בבריכה

• מעיקר הדין מותר לשחות בבריכה שבתוך הבית ביום שבת, כיון שיש לה שפה מסביב, אמנם כיון שאין בכך צורך ויכול לבא לידי איסור על כן יש להחמיר ולא לרחוץ שם[17].

טבילה במקווה

• מותר לאיש לטבול מטומאתו בשבת אפילו במקווה שמימיו חמים. וכן מותר לטבול בשבת בגלל דברי רבנו האר"י ז"ל[18] [19].

וחלק מאשכנזים נהגו להחמיר ולא לטבול אלא אם כן הוא בעל קרי שנטמא בשבת, ולשיטתם טוב שלא יטבול במים חמים[20].

אמנם כאשר טובל במקווה של מים קרים – אסור לעמוד אחר כך [כל עוד לא התייבש] ליד מקור חום [כגון: תנור, הסקה וכדו'] ולהתחמם, מכיון שזה כמו רחיצה במים חמים שאסורה בשבת [כפי שהתבאר לעיל סעי' ה'].

טבילת אשה

• לספרדים מותר לאשה לטבול במקווה של מים חמים כדי להיטהר מנידתה ואפילו בשבת[21].

וגם לאשכנזים מותר לטבול במים חמים וכן נהגו, אמנם י"א שאין לטבול במים חמים אלא במים שהפיגו צינתן[22], ולכן אם אפשר לה טוב שתטבול בבין השמשות במים חמים ובתנאי שלא תחזור האשה לביתה עד הלילה[23].

חימום מים ע"י שעון שבת

• מותר לטבול במקווה של מים חמים בשבת [מים חמים כנ"ל], אפי' אם מי המקווה מתחממים על ידי שעון שבת בשבת[24].

רחיצת לצורך הפסק טהרה

• אשה שצריכה לעשות הפסק טהרה ביום שבת – מותר לה לרחוץ בשביל ההפסק[25] במים קרים או במים חמים שהוחמו מערב שבת, ולמרות שיש אומרים שלא לעשות הפסק טהרה בשבת בגלל הצורך להתרחץ ולהתנגב, אין הלכה כמותם[26].

הכנות אשה בשבת

• אשה שצריכה לעשות הפסק טהרה ביום שבת ורוחצת כנ"ל, צריכה להיזהר לא להטביל מגבת במים כדי לנקות, מכיון ששריית המגבת זהו כיבוסה^[27].
• אשה שליל טבילתה חל להיות בליל שבת, צריכה להתרחץ ולהסתרק לפני כניסת השבת, ותשמור ותזהר שלא תקשור שערותיה באופן שלא יסתבכו לפני הטבילה כי אסור להסתרק בשבת[28].
• לגבי התרת השיער מקליעתה, כגון: צמות מקשירתם וכד'[29] – ראה בהרחבה לעיל מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"ד גוזז סעיפים א' – ג' ונ' – נ"א.
• לגבי שימוש בסבון – ראה לעיל מאמר מרדכי שבת ח"ד פרק פ"ז: הלכות ממחק סעי' י' ואילך.

טבילה למחללת שבת

• כאשר הגיעה אשה ברכב כדי לטבול בשבת – מותר לפתוח לה את המקווה כדי שתטבול ואין בזה איסור[30]. וכאשר באה עם בעלה, טוב להציע להם להישאר כאן.

טבילה במקרים חריגים

• אשה שזמן טבילתה חל להיות בליל שבת אך בעלה לא נמצא בעיר – לא תטבול בליל שבת.
• אשה שלא טבלה בזמנה ביום חול בגלל שבעלה לא היה בעיר, ובא בעלה במפתיע בערב שבת – תטבול בליל שבת, וגם לאשכנזים מותר לטבול אלא א"כ יש מנהג שלא לטבול[31].
• אשה שיכלה לטבול ביום חול אך הזידה ולא טבלה ביום חול – לא תטבול בליל שבת אחר צאת הכוכבים [אפילו אם בעלה בעיר][32]. אמנם אם הייתה לה סיבה לכך – תטבול בליל שבת^[33]. ומהי סיבה – כגון: שיש יותר צניעות אם תטבול בליל שבת שלא יכירו בטבילתה ילדיה או שכניה, וכן אם אינה יכולה לטבול באמצע שבוע מחמת עבודתה או טרדותיה עם הילדים וכל כיוצא בזה [ולאשכנזים שנהגו שלא לטבול כאשר הטבילה אינה בזמנה – לא תטבול][34].

טבילה במעיין

• כתב הבן איש חי[35] שצריך להזהיר את הנשים שטובלות בימות החורף במעיין ובו מים קרים, שדרכן לשפוך על עצמן מים חמים על גופם כדי להתחמם, צריכות להיזהר לשפוך רק על חצי גופן ולא על רובו[36], וה"ה אבי הבן והסנדק.

ניגוב במגבת

• מותר לאדם שמתרחץ [באופן שמותר כדלעיל] או טובל במקווה בשבת, לנגב את עצמו במגבת, אך יזהר שלא לסחוט את המגבת או השיער מן המים שבה[37].

ייבוש המגבת

• אסור לקרב בגד רטוב, אפילו אם לבוש בו, למקור חום [כגון: תנור חימום, הסקה וכדו'] כדי לייבשו, אפילו אם הבגד רטוב רק מעט, כיון שהמים שבתוכו מתבשלים, ואיסור הוא גם אם מקרבו באופן שמותר משום שטיחת בגדים [כגון: שמניחו על כסא שאין בו גזירה]^[38].

טלטול המגבת

• אסור לצאת לכרמלית או לרשות הרבים כשמגבת מונחת או קשורה על הצוואר כדרך עניבה או צעיף אך אם מניחה סביב גופו באופן שיהנה מחימומה – מותר[39].

שימוש במים חמים לרפואה

• אסור להניח כלי ובו מים חמים על הבטן בשבת, יש הסוברים מכיון שהמים עלולים להישפך עליו ונמצא רוחץ במים חמים בשבת, ויש הסוברים שזה משום איסור רפואה (שאסרו משום גזירת שחיקת סממנים), ויש הסוברים שזה משום חשש סחיטה וכיבוס. ואסור לעשות כן אפילו בימות החול מפני הסכנה, מכיון שלפעמים המים רותחים^[40].

שימוש בבקבוק גומי

• מותר כיום לכל הדעות למלא מים רותחים בבקבוק גומי ולהשתמש בו בשבת, כיון שרגילים להשתמש בו בריאים גם בחול כדי להתחמם ולא ניכר שהוא לרפואה^[41].
• כל האמור להתיר הוא בתנאי שהבורג למעלה מוברג ומהודק היטב, שגם אם יהפוך את הבקבוק לא ישפכו המים^[42].

הנאה מחום המים

• מותר לכל הדעות להחזיק כוס מים חמים או כוס תה בין הידיים כדי להתחמם.

[1] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה ב'): "מפני מה אסרו חכמים ליכנס במרחץ בשבת, מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרין: מערב שבת הוחמו, לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע, וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו ידיו ורגליו – מותר", והביאו המשנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק א').

[2] כתב הב"י (סי' שכ"ו): "תניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן, דברי רבי מאיר. רבי שמעון מתיר. רבי יהודה אומר: בחמין – אסור, בצונן – מותר. אמר רב חסדא: מחלוקת בקרקע, אבל בכלי – דברי הכל אסור". ופירש רש"י: בכלי. דהרואה אומר: היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת. ופסקו הרי"ף (יח ע"ב) והרא"ש (סי' ו) כרבי יהודה, וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ב (ה"ב). וגרסינן תו בגמרא (מ.) איתמר חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר: למחר רוחץ בהם כל גופו אבר אבר, ושמואל אמר: לא התירו אלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו. תניא כוותיה דשמואל: חמין שהוחמו מערב שבת – למחר רוחץ בהם פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר. ופירש רש"י בפרק חבית (קמז ע"ב ד"ה דלהשתטף) דמשתטף היינו: ששופך על גופו דלאו דרך רחיצה היא, כלומר שדרך רחיצה היא להכניס גופו או אבריו בתוך המים ולרחוץ שם, וכן כתבו סמ"ג (לאוין סה יד. ד"ה האופה) והתרומה (סי' רלב)". ולמרות שהשטיפה אינה דרך רחיצה בכל זאת גזרו חכמים שאסור וכ"ש בימינו שהרגילות להתקלח.

וכתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' א'): "אסור לרחוץ כל גופו, אפילו כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע; ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף – אסור; אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו". וכתב הכנסת הגדולה (הגב"י) על דברי השו"ע: "אסור לרחוץ כל גופו – והוא הדין רוב גופו", וכ"כ המג"א (שם ס"ק ב') והבא"ח (פרשת תצוה ש"ש סעי' י') והמשנ"ב (שם ס"ק ב') והכה"ח (שם ס"ק ב').

[3] כתב הב"י (סימן שכ"ו): "והוה משמע לי דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא דהוא הדין לשאר אברים דשרי כל שאינו רוחץ כל גופו, [אלא] דאהא דתנו רבנן (מ:): מיחם אדם אלונטית וכו' ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים ויניחנו על בני מעים פירש רש"י: שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין, והרי כשנשפכים עליו מים חמין אינו רוחץ אלא קצת גופו ואפילו הכי אסר. ומיהו ממה שכתב הרא"ש בפרק תינוקת (הל' מקואות סי' לז צז.): ומחממת קיתון של מים להדיח בית הסתרים [ובית הקמטים] כבית הלל (ביצה כא:) דמתירין להחם חמין ביום טוב לרגליו אבל לא כל גופו, ע"כ משמע דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא, דאף על גב דהתם יום טוב והכא שבת, אין זה מדברים שבין יום טוב לשבת, וגם דברי רש"י יש לפרש דשמא ישפכו על גופו קאמר, וכדדייק לישנא דשמא ישפכו עליו דנקט, ולא נקט שמא ישפכו על בני מעיו". וראה בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' א') הובא בהערה הקודמת.

[4] כתב המג"א (סי' שכ"ו ס"ק ו'): "אבל במקום שאין היד סולדת בו – שרי כמ"ש סימן שי"ח סי"ד. ול"נ דס"ל להרא"ש דאסור משום רחיצה, דחמין שהוחמו בשבת אפי' לרחוץ בהם ידיו – אסור, וכן הוא בגמרא דף קל"ד ע"ב, וכ"מ ברא"ש שכתב מפני שמפשיר המים, וכ"מ ממ"ש ס"ו וכ"כ הסמ"ק וסה"ת בהדי', וכ"נ מידי דהוי ביו"ט שמותר להחם מים לשתיה ואפ"ה אסור לרחוץ בהן כמ"ש סימן תקי"א". וראה לקמן בהערה ו', וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ח').

[5] כתב בהגהות רע"א (סי' שכ"ו סעי' א'): "מצטער, אף שאינו חולה כל הגוף, י"ל דמותר לרחוץ",  והביאו הבה"ל שם (ד"ה "במים").

[6] כתוב בגמ' בשבת (מ' ע"א), ז"ל: "דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת. התחילו הבלנים להחם בשבת, ואומרים: מערב שבת הוחמו. אסרו את החמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו רוחצין בחמין, ואומרים: מזיעין אנחנו. אסרו להן את הזיעה, והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור, ואומרים: בחמי טבריה רחצנו. אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן – התירו להן חמי טבריה, וזיעה במקומה עומדת". ופסקו בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' י"ב): "אסור ליכנס למרחץ, אפילו להזיע (וי"א דאפילו לעבור במרחץ במקום שיכול להזיע – אסור) (רש"י וטור)".

[7] כתוב בגמ' שבת (מ' ע"ב): "תנו רבנן: מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו".

וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ב ה"ג): "מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין". כלומר שידיו – מותר, אמנם הרא"ש (שבת פ"ג סי' ט') כתב: "לכך צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שינגבם תחלה".

ובשו"ע (סי' שכ"ו סעי' ד') כתב: "לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין; אבל מותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש", שזה דעת הרמב"ם. ועוד (סעי' ה') כתב: "י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה, אם לא ינגבם תחלה יפה" שזה הרא"ש.

וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י"ז) את טעמי המחלוקת, וז"ל: "זהו (סעי' ד') מלשון הרמב"ם. ור"ל שאין לאסור מפני חמום המים גופא דהפשר אינו בכלל בישול, רק מפני חשש רחיצה, וס"ל דכיון שאין זה רחיצה גמורה, עשאוהו רק כחמין שהוחמו מערב שבת דאין אסור אלא כל גופו כמ"ש בסעי' א'. והי"א שבסעיף שאחר זה ס"ל, דדינו שוה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת דאסור אפילו לרחוץ בהן פניו ידיו ורגלים".

וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י'): "וי"א שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא יחמם ידיו כנגד המדורה, אם לא ינגבם תחלה מפני שמפשיר המים שעליהם, ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת באש".

אך אם אדם רחץ את ידיו במים קרים, ואח"כ שם את ידיו קרוב לאש, ויש חשש שהמים שעל ידיו יהיו חמים בחום שהיד סולדת בהן – פשוט שגם לרמב"ם אסור משום בישול (ראה מג"א שם ס"ק ה' ו' ומחצ"ש).

[8] ראה בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סימן שכ"ו ס"ק י"ז): "ואף דסתם חמין שהוחמו בשבת הוחמו המים באיסור, והכא בעניננו הלא לא היה על המים שם חימום רק שם הפשר בעלמא, אין לחלק בזה, דאפילו מים שרק הופשרו בשבת ואין היד סולדת בהן – ג"כ אסור לרחוץ בהן אפילו אבר אחד".

[9] ראה במאמר מרדכי שבת ח"ג (פנ"ב סעי' י"ט-כ"ג), וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב).

[10] ראה במאמר מרדכי שבת ח"ג (פנ"ב סעי' כ"ה כ"ו ובהערות) שדוד שמש מוגדר כתולדות חמה ואיסורו מדרבנן.

[11]כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ד): "רוחצין במי גרר, ובמי חמתן, ובמי טבריא, ובמים היפים שבים הגדול אף על פי שהם  מלוחים, שכן דרך לרחוץ בהם וליכא הוכחה דלרפואה קא עביד; אבל לא במים הרעים שבים הגדול, ובמי משרה שהם מאוסין ואין דרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, ודוקא ששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם – מותר, שאינו נראה אלא כמיקר". וכתב כה"ח שם (ס"ק רמ"ט): "אף שכוונתו לרפואה כיון שרוחצין בו בריאים – מותר כמ"ש בסעיף ל"ז. ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה – אסור אפילו אין מכוין לרפואה אם שוהה. אליה רבה אות נ"א. ואם מכוין לרפואה – אפילו אינו שוהא אסור. רבינו זלמן אות מ"ח, קיצור שלחן ערוך סימן פ"ו אות ז'". וראה בביאור הלכה שם (ד"ה "אלא לרפואה").

[12] ראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ד). וכתב בשולחן ערוך הרב (סימן שכ"ח סעי' מ"ח): "ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה – אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפילו אינו שוהה בהם". וכן כתב בקיצור שו"ע (סימן פ"ו אות ז'). וראה בכה"ח שם (ס"ק רמ"ט).

[13] ראה בהערה ב', וראה עוד שו"ע (סי' שכ"ו סעי' א') כתב: "אסור לרחוץ כל גופו, אפי' כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת, בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע; ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף – אסור; אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. והני מילי בחמי האור, אבל בחמי טבריא – מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד, ואין צריך לומר בצוננין. והא דשרי בחמי טבריא, דוקא בקרקע, אבל בכלי – לא, דאתי לאיחלופי בחמי האור". ועוד שם (סעי' ב'): "יש אומרים דהא דשרי בחמי טבריא דוקא כשאין המקום מקורה, אבל אם המקום מקורה – אסור משום דאתי לידי זיעה ואסור. וי"א דמותר להזיע בחמי טבריא". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י'): "אבל אם המקום – היינו דמשום שהוא מקורה נפיש הבלא ואתי לידי זיעה ע"י הרחיצה וזיעה אסור כדלקמן בסי"ב", ועוד שם (ס"ק י"א) כתב: "דמותר להזיע – דלא אסרו זיעה אלא במקום שהרחיצה אסורה, ולכן מותר הרחיצה אפילו במקום מקורה, ויש לסמוך על דעה זו [מא"ר]".

וכתב הכה"ח שם (ס"ק י"ד): "כפי הכלל המסור בידינו דהיכא דמרן ז"ל כותב בלשון: יש אומרים ויש אומרים דדעתו ז"ל לפסוק כיש אומרים בתרא, אם כן בדין זה מרן דעתו להתיר (וכן פסק ה"ר זלמן אות ב') זיעה בחמי טבריא, אבל הרב מעיל צדקה בתשובותיו סימן נ"ב העלה להלכה דכל שכוונתו להזיע בין בחמי האור בין בחמי טבריא – אסור, וזיעה דאתיא ממילא – אפילו מקורה שרי אם הוא בנוי באויר על גבי הארץ, אבל לרחוץ בחמי טבריא תוך המערות מתחת לקרקע ומכוסה – יש להחמיר כדעת הגאונים הרי"ף והרמב"ם עכ"ד. מחזיק ברכה אות א', שערי תשובה. וכן כתבו האחרונים".

[14] כתב השו"ע (סימן של"ט סעי' ב'): "אין שטין על פני המים, אפילו בבריכה שבחצר, מפני שכשהמים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לה שפה סביב – מותר, דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי ליה ככלי, וליכא למגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ב'): "שגם רגליו עקר מן קרקע המים, והטעם שמא יעשה חבית של שייטין כדמסיים לקמן, והוא כלי של גומא שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה ללמוד בו לשוט על המים". ולכן אסור לשחות בים או בנהר בשבת.

[15] כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'): "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"ב): "וא"כ משמע מזה דמלבושיו שפושטן קודם שיורד לנהר צריך שיניחם סמוך לנהר, ועל כל פנים המטפחת שמטפח גופו בו כדי שלא ילך בהמים שעליו. ועיין בפמ"ג דה"ה בנהר גופא, כשעולה ממקום עמוק וחצי גופו הוא חוץ למים, צריך ליזהר שלא ילך כך ד' אמות, שהנהר הוא כרמלית ונמצא שנושא ד' אמות בכרמלית. ולפ"ז כשיורד לטבול בנהר ובתחלתו המים נמוכין סמוך לקרקע, צריך ליזהר שלא ילך ד"א רחוק משפתו שבחזרתו ישא המים עליו ד' אמות". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק כ"ו). וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק נ"ה סעי' י"ח).

והמשנ"ב שם (ס"ק כ"א) כתב: "כתבו הפוסקים דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה, דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים, עיין במג"א (סי' שכ"ו ס"ק ח'). ולענין טבילה עיין לקמיה. מיהו ידיו ורגליו – מותר לרחוץ בנהר כשמנגב קודם שילך ד' אמות [א"ר]". וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק כ"ה-כ"ו) וכיון שאין צורך ברחיצה זו כיום אלא היא להנאה יש להחמיר שלא לרחוץ בנהר.

[16] משנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק כ"א).

[17] ראה בשו"ע (סי' של"ט סעיף ב'), וראה הובא לעייל בהערה י"ד. וכתב המשנ"ב (סימן שכ"ו ס"ק כ"א): "כתבו הפוסקים דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה, דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים, עיין במ"א. ולענין טבילה עיין לקמיה. מיהו ידיו ורגליו – מותר לרחוץ בנהר כשמנגב קודם שילך ד' אמות [א"ר]", וכאן גם הספרדים מחמירים כיון שאין מצווה ומעלה בשחיה בשבת. וראה לעיל הערה ט"ו.

[18] כתב בשער הכוונות (דף ע"ג ע"א): "בענין הטבילה דשחרית דשבת, הנה אם נטמא בקרי או בתשמיש המטה אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת, אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנזכרת צריך לטבול בבוקר ביום שבת, והוא כי כדמיון מה שביארנו לעיל שצריך לטבול בכל ערב שבת להפריש מן החול לשבת כן צריך עתה טבילה אחרת, כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהוא קדושה יתירה, אבל החילוק הוא כי בערב שבת הוצרך לשתי טבילות הראשונה להפשיט בגדי החול מעל נפשו והשנית להתדבק ולהמשיך בו קדושת שבת, אבל עתה בבוקר יום שבת די לו בטבילה אחת להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת ואיננו מפשיט מעליו ח"ו קדושת ליל שבת, והנה שם בערב שבת ביארנו כוונת שתי טבילות אבל עתה שאין שם רק טבילה אחת אל תכוין רק אל הכוונה הנזכרת שם, שהוא שתכוין אל ד' הויו"ת עסמ"ב ולג' שמות אהיה הא' ביודי"ן והב' באלפי"ן והג' בההי"ן וז' שמות אלו בגימטריא תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה ויהיה הכל בגימטריא שבת וכו', ואף על פי שכוונה זו צריך לכוין אותה בטבילת ערב שבת בעלייתך מן הטבילה עתה בטבילה זו תכוין אותה קודם שתטבול ותכוף ראשך במים". וכתב כה"ח שם (ס"ק ו'): "מיהו כבר כתבנו לעיל דיש לכוין אותה בעוד שכל גופו טמון במים מטעם הנזכר והוא הדין לכאן. ויש נוהגין לטבול עוד ה' טבילות כנגד נרנח"י דנר"ן שמקבל על ידי תפילות היום כנזכר במקומו, ויהיה הכל שבע טבילות כנגד שבעה עולים, וגם רומזים לשבת שהוא שביעי. ונראה דמי דאין לו עונה בליל שבת וגם אינו יכול לטבול בבוקר מפני הצנה או דבר אחר. יש לכוין בערב שבת בה' טבילות האחרונות שהם כנגד נרנח"י דנר"ן דליל שבת וכנגד נרנח"י דנר"ן דיום שבת".

[19] במשנה בביצה (י"ז ע"ב) כתוב: "חל להיות אחר השבת (יום טוב), בית שמאי אומרים: מטבילין את הכל מלפני השבת, ובית הלל אומרים: כלים מלפני השבת, ואדם בשבת". וביארה הגמ' (שם י"ח ע"א) למה לא מטבילים כלים בשבת ואדם טובל בשבת: "רבא אמר: מפני שנראה כמתקן כלי. – אי הכי אדם נמי! – אדם נראה כמיקר", היינו, שרוצה לקרר את עצמו. וכתוב בגמ' אף בימות הגשמים נראה שרוצה לרחוץ עצמו מהלכלוך, ולכן מותר. וכן פסק השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ח') שמותר לאדם לטבול לטומאתו בשבת.

וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ג), וז"ל: "אסור לבעל קרי לטבול בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, תשובת רב האי הביאה בכלבו דף קנ"ד. והרב מהר"י אירגאז בשו"ת דברי יוסף סימן ס"ד הליץ על הנשים שטובלות בליל שבת בחמין שערער על זה הגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סימן י"א, ובסוף דבריו עמדו כנגדו דברי רב האי גאון הנז' יעוש"ב. והרב מהר"י עאייאש בספר בני יהודה בשו"ת סימן ל"ב קיים המנהג והאריך לתת טעמים להתיר, יעו"ש. ברכי יוסף אות ב'. וכן כתב בספר קרבן נתנאל על הרא"ש פרק במה מדליקין סימן כ"ב שטבילת מי מקוה בחמין לא הוי בכלל גזירת מרחצאות, יעו"ש. ועיין פתח הדביר אות ח' שכתב דגם הנודע ביהודה במהדורא תנינא סימן כ"ד כ"ה כ"ו מסכים לדברי הרב קרבן נתנאל שלא לאסור הטבילה בחמין בשבת והגם שבתחלה גמגם עליו. ואותם הטעמים של היתר שכתב הנודע ביהודה שייכי גם לטובלים ביום שבת קודש, והשערי תשובה לא העתיק מתשובות הנזכרות כי אם צד החומרא, יעו"ש. וכן בשו"ת דברי חיים הורה להתיר לטבול במים חמין בשבת, אבל להשים המים חמין במקוה בשבת חוכך להחמיר. אמנם בשו"ת חסד לאברהם סימן ל' כתב שהמים שהם ביורה מערב שבת ונסתמו הנקבים באופן דלא שייך שמא יחתה – אין מקום לאסור לשפוך למקוה לצורך טבילת אנשים בשבת כי מים חמין מועטין לתוך צוננין מרובין שרי, ובפרט על ידי עכו"ם, יעו"ש. וכן כתב בשו"ת בר ליוואי סימן ו' ובשו"ת אבני צדק אורח חיים סימן ל"ז דמותר לשפוך מים חמין במקוה בשבת על ידי עכו"ם, יעו"ש. והביא דבריהם ארחות חיים אות א', יעו"ש. ועיין לעיל סימן שי"ח סעיף י"א וי"ב ובדברינו לשם". וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ב): "וכתב הרב בית יהודה חלק ב' סימן ל"ב והרב מזבח אדמה חלק יורה דעה סימן קצ"ז כי כן מנהג עיר הקודש ירושלים ת"ו שרוב התלמידי חכמים טובלין בשבת בבקר יעו"ש. וכן כתבנו לעיל סימן ר"ס אות ו' בשם האר"י ז"ל יעו"ש".

[20] וכתב המשנ"ב (סימן שכ"ו ס"ק כ"ד): "דמ"מ נראה דמותר לטבול לקריו, כיון דנתבטל התקנה ומותר בתורה ובתפלה אפילו קודם טבילה וכנ"ל בסי' פ"ח, א"כ לא מחזי כמתקן ע"י הטבילה. ועיין במש"כ בביאור הלכה (יובא לקמן) דיש מחמירין וסוברין דאין לחלק בין טבילת קרי לשאר טומאות, ומי שנוהג להקל אין למחות בידו כי רוב האחרונים סותמין להקל בזה, ועכ"פ בנטמא בשבת ויו"ט גופא נראה בודאי דאין להחמיר, וכן נתפשט המנהג להתיר, אך יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה דהוא איסור גמור".

וז"ל הבה"ל (שם ד"ה "אדם מותר"): "עיין במג"א שהביא בשם מהרי"ל ותה"ד להחמיר בזה, ובסוף דבריו סיים: ומ"מ נראה דמותר לטבול לקריו כיון דמדרבנן הוא וכו' שוב מצאתי בביאור הגר"א שכתב וז"ל: אדם וכו' עיין במג"א והעיקר כמ"ש ב"י בשם כל בו ותה"ד שאוסרים וכו' היוצא מדברינו לענין טבילת קרי, המג"א סותר את עצמו, דשם כותב שהמנהג להחמיר בזה, ופה הוא מיקל. ודעת הגר"א כמו שכתב המג"א לעיל בסימן קכ"ח. ושארי אחרונים רובם ככולם מקילין בזה, הלא המה העולת שבת והא"ר והתוספת שבת והשלחן ע"ש וש"א, והיינו אפילו היה יכול לטבול מע"ש ויו"ט, ע"כ בודאי אין לנו למחות ביד הנוהג להקל, וכ"ש אם נטמא בשבת ויו"ט גופא. ויותר נ"ל דאפילו הגר"א דהביא ראיה מדברי המג"א דלעיל בסימן קכ"ח, לא הביא רק לראיה דאין חילוק בין טבילת קרי לשאר טבילה, אבל לעצם הדין אם נטמא בשבת ויו"ט גופייהו אפשר דגם הוא מודה דאין להחמיר בזה כלל, וכמו דמשמע בביאורי הגר"א ביו"ד סימן קצ"ז ע"ש, וכן נתפשט המנהג להתיר, אך בכ"ז יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה. ודע עוד דאם הוא טהור גמור ורוצה לטבול בשבת בשחרית משום תוספת קדושה, אין בזה משום חשש מתקן מצד הדין, וראיה ממה שאמרו שם בגמרא י"ט ע"א מטבילין מגב לגב, ועי"ש ברש"י, וכ"כ בספר תוספת שבת בסימן ר"ס משם הכתבים. אך לפי מה שכתב מהרי"ל דיפה נוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן משום חשש סחיטה, נראה דגם טבילה כזו יש למנוע, ודי לנו במה שאנו מקילין לטבול בשבת היכא דהוא צריך לטבילה".

[21] כתב בשו"ע (יו"ד הלכות מקואות סימן ר"א סעיף ע"ה): "יש מי שאוסר להטיל יורה מלאה מים חמין לתוך המקוה לחממו, וכן למלאות מקוה מים חמין ולחברו לנהר בשפופרת הנוד, הגה: ויש מקילין ומתירין להטיל חמין למקוה כדי לחממו. ומכל מקום יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל, אז אין למחות בידן".

וכתב ארץ חיים סתהון (יור"ד סימן ר"א סעיף ע"ה): "יש מי שאוסר להטיל יורה מליאה מים חמין לתוך המקוה לחממו וכו' עו' לעיל סימן קצ"ח סעיף ל"א ובית יוסף לעיל סוף סימן קפ"ז. וכתב מור"ם בהג"ה דיש מקילין ובו', ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם עכ"ל. וכ"כ הרדב"ז בתשובתיו הישנות סוף סימן צ"ה ועי' שולחן גבוה לעיל סימן קצ"ח סוף ס"ק ע"ב וחזון נחום פ"ה דמקואות מ"ה דף קפ"א ע"א זרע אברהם יו"ד סימן י"ט ומ"ש מורינו הרה"ג מהר"ר גבריאל איספיראנסה הובא בתשו' לב שלמה סימן ך' ובית יהודה ח"ב סימן ל"ב וסוף סימן ק"ט בריכות המים יו"ד סימן זה תשו' חסד לאברהם אלקלעי יו"ד סימן כ"ט. והנה בדבר היתר חימום המקוה שעשו מעשה בעיה"ק חברון בשנת ש"פ שהובא בחזון נחום הנז"ל, זכינו בזמנינו לתשובות נבחר מכסף להרב המוסמך מהר"י פינטו ז"ל הרי"ף המפרש על עין יעקב שנדפס מכת"י ושם בסימן י"ז הובא תשו' רבני עיה"ק חברון ת"ו שבזמן הנז"ל להתיר בחברון ת"ו לחמם המקוה משום שכמה בנות ישראל נעקרות מפני הצינה והקור ואולי מתבטלת טבילת מצוה בזמנה וכו' ומבואר שם כי כתבו לחכמי ההוראה שבצפת וירושלים ת"ו והסכימו עמם. גם הגיע לידם פסק מורינו הרב מהריט"ץ ז"ל שהתיר ובדף כ"ג סוף ע"א כתוב וז"ל: ואחרי שרוב בנין ורוב מנין מהפוסקים מתירים אין לנו לחוש לסברת יחיד, ובפרט כי רבותינו רבני צפת ת"ו מימי קדם בהיותה מליאה ועומדת על תילה התירו לעשות מעשה לכתחילה לחמם המקוה, וגם עתה מקרוב זה עשרים שנה כאשר בא הרופא הרב עובדיה ויליסיד נ"ע שחשש להיזק בנות ישראל ועשה מעשה על פי חכמי הדור, וגם פה בזמן החכמים החסידים הרב אברהם בן יקר והרב מלכיאל אשכנזי הוזכר לשבח בשל"ה ריש מסכת יומא קדושים אשר בארץ עשו מעשה לחמם המקוה, גם אנחנו נלך אחרי עקבותיהם ללכת בנתיבותם כי מעשה רב ואפילו הרב מהר"י קארו עשה מעשה לחמם המקוה נגד מ"ש בספרו סברת האוסר כי רבים מבני עליה הם המתירים, עי' מה שכתבתי בכללים סימן כ"ג ועלייהו קא סמכינן עכ"ל. ועל פי זה כתב בתשובת רב פעלים ח"ב יו"ד סימן כ"ו דהגם שהעיד הרב בריכות המים הנז"ל דהסכימו רבני דורו שבירושלים ת"ו לאסור, הוא משום שלא ראו תשובת נבחר מכסף להרי"ף הנז"ל כי עדין לא נדפסו תשובותיו בזמניהם, עי' מה שכתבתי בכללים סימן ד', ואנחנו שזכינו לראות עדות גדולי הדור הקדמונים להתיר כנז"ל יכולים אנו לסמוך על זה ולהתיר". וכן נהגו בכל המקומות לחמם מי המקוה גם לשבת באופן המותר, ובמקום שמחמירים ימשיכו במנהגם, וראה בהערה הבאה בטעם היתר בטבילה בשבת ובמים חמים.

[22] כתב בשו"ת חכם צבי (סימן י"א): "כי הטבילה בליל שבת בחמין ודאי אסורה אליבא דכ"ע, והעוברת וטובלת בלילי שבתות בחמין ודאי איסורא עבדא ושרי למיקרייה עבריינא כדאיתא בגמ' ומנדין עליה כמ"ש הרמב"ם ז"ל. וגם לטבול ביום שביעי לכתחלה אסור אליבא דכל הפוסקים ז"ל וכו' והטוב והישר הוא שתטבלנה בצונן כמו שטובלות הנשים ברוב מקומות ישראל. ומה שאומרות מן האסטניסות מילי דכדי נינהו ושומר מצוה לא ידע דבר רע או תדחה הטבילה עד מוצאי שבת או תפיג צינת המים לבד ולא תתחמם עד שיעור שיקרא להם מים חמים, וכל אלו הם דרכים נכונים וישרים למוצאי דעת וכו' ומ"מ הלכה למעשה נראה לי לפסוק דבעסק מצוה כטבילת אשה והוא שעת הדחק לפי"ד שאסטניסות ומפונקות הן וא"א להן בענין אחר מותר להן לטבול בין השמשות וכו' סוף דבר הלכה למעשה אני אומר שאין להן להנשים לטבול בחמין בליל שבת ולא בע"ש שהוא יום שביעי שלהן. אלא תטבולנה בצונן ליל שבת או בהפגת צינתן בלבד עד שלא יקרא עליהן שם חמין או במוצאי שבת ואם א"א בכל האמור יתירו להן לטבול בין השמשות ולא תבאנה לביתן עד הלילה, ויותר מזה אין בידינו להתיר להן כלל וכלל". וכ"כ הפת"ש (סי' קצ"ז ס"ק ב') וראה בבית לחם יהודה (סי' ר"א סעיף ע"ה). ובמשנ"ב (סימן שכו ס"ק ז'): "לפיכך במקום שנוהגין להחם המקוה צריך ליזהר שלא יהיה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בו [ח"א]. ועיין בקרבן נתנאל פרק במה מדליקין סי' כ"ב ובתשו' נו"ב מ"ת סי' כ"ד". שער הציון ס"ק ה': "מכל מקום יש לסמוך בעת הדחק על הקרבן נתנאל, וגם בספר חסד לאברהם דעתו כהקרבן נתנאל". ומ"מ כתבו הדברי חיים (ח"ב סי' כ"ו) ובדרכי תשובה (סי' קצ"ז ס"ק ז') שכיום נוהגים להקל וכן פשט המנהג בכל המקומות. והורה הגרש"ז אוירבך שיטבלו בבין השמשות.

[23] ראה בהערות הקודמות.

[24] ראה בהערה כ"ב.

[25] ותרחץ את אותו מקום בלבד.

[26] וראה בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' א') ובש"ך (יו"ד סי' קצ"ט ס"ק י"ב). כתב המג"א (סי' שכ"ו ס"ק ג'): "כתב משאת בנימין סי' ה' וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב, ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה, ובמקום שאין מנהג יש להתיר רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיטה, עכ"ל". וע"ע דרכי טהרה השלם (פרק י"ג סעי' ל'). וראה לעיל סעי' כ"ד.

[27] ראה במאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"א סעי' ד'-ה').

[28] דרכי טהרה השלם (פרק י"ז סעי' ט"ו; פרק ט"ו סעי' י"ח, כ"ב). וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ד: גוזז סעי' נ' והלאה).

[29] דרכי טהרה השלם (פרק י"ז סעי' ט"ז).

[30] משום לפני עוור, כיון שבאה מעצמה.

[31] ראה בהערה הבאה.

[32] כתב במהרי"ל (סי' ק"ן) דיפה נוהגות הנשים שאינן טובלות שלא בזמנן משום חשש סחיטה. ונחלקו הפוסקים: דעת מרן בב"י (יו"ד סי' קצ"ז) שמותר לטבול בליל שבת גם אם יכלה לטבול קודם לכן ומשמע שה"ה אם הזידה.

וכתב הרמ"א שם (סעי' ב'): "ומותרת לטבול ליל שבת אם לא יכולה לטבול קודם לכן, ודוקא אם בעלה בעיר, אבל בלאו הכי – אסור, ואם היה אפשר לה לטבול קודם לכן, כגון שהיה אחר לידה או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת, י"א שאסורה לטבול וכן נהגו במקצת מקומות, אבל במקום שאין מנהג – אין להחמיר" (וראה עוד בט"ז ובש"ך בנקוה"כ שם בהרחבה). וראה בכה"ח (סי' שכ"ו ס"ק ל"א) ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) וראה בדרכי תשובה (שם ס"ק י"א). וע"ע דרכי טהרה השלם (פרק י"ז סעיפים י"ט-כ').

[33] רמ"א (יו"ד סי' קצ"ז). ועי' ב"י (שם) ודרכי תשובה (שם ס"ק י"א).

[34] ראה לעיל הערה ל"ב.

[35] בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י') היינו, שבזמנם היו הנשים טובלות רק במים קרים, ובחורף היו יוצאות והיו רועדות מקור, או שאבי הבן כשהיה הולך לטבול כדי לבוא לברית כשהוא טהור, ולכן היו שופכים על עצמם מים חמים. וכדי לצאת מאיסור לשטוף כל גופו במים חמים כתב שישפכו על חצי הגוף ולא על כל הגוף, אמנם איך יעשה לרחוץ חצי הגוף, הרי אם ישים מגבת על החלק התחתון וישפכו על החלק העליון אז יבואו המים על המגבת ונכנס לחשש "שרייתו זהו כיבוסו", ולכך כתב שיעמדו בתוך המקוה חצי גוף במים הקרים, וישפכו על עצמן על החלק העליון מים חמים.

[36] כתוב בגמ' שבת (י"ד ע"א): "והבא ראשו ורובו במים שאובין, מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? אמר רב ביבי אמר רב אסי: שבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין, והיו נותנין עליהן מים שאובין, התחילו ועשאום קבע – גזרו עליהם טומאה. מאי קבע? – אמר אביי: שהיו אומרים: לא אלו מטהרין – אלא אלו ואלו מטהרין. אמר ליה רבא: מאי נפקא מינה? הא קא טבלי בהנך! אלא אמר רבא: שהיו אומרים לא אלו מטהרין – אלא אלו מטהרין. וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין מאי טעמא גזרו ביה רבנן טומאה? – דאי לא הא – לא קיימא הא". כלומר שגזרו על המתרחץ במקוה וגזרו גם על סתם מקלחת. וכן פסק הרמב"ם (הלכות שאר אבות הטומאה פרק ט' הלכה א').

וכתב הרמ"א (יו"ד סי' ר"א סעי' ע"ה): "ולאחר הטבילה במי מקוה כשרים, מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה (מרדכי); אבל לחזור ולרחוץ אח"כ, יש אוסרים (מרדכי בשם ר' שבט), וכן נהגו". וביאר הש"ך שם (ס"ק קנ"א): "שלא יאמרו המרחץ הוא מטהרה כמו הטבילה ויטהרו במרחץ לחוד". כלומר שבנדה גזרו, לא על הבא על ראשו אלא על המתרחץ במקווה.

וכתב בביאור הגר"א שם (ס"ק קכ"ז): "אבל כבר חלקו עליו דגזירה דשם אינו אלא לתרומה שיהא טמא לתרומה מד"ס אבל טבילתו עלתה לו אף לתרומה, שאם שהה כמה ימים א"צ הערב שמש וכן טהור כו' וכ"ש לבעלה דבעלה חולין הוא כמ"ש בפ"ב דחולין (ל"א א') לענין כוונה שהוא מהמעלות שגזרו רבנן לתרומה כמ"ש בפ"ב דחגיגה, ע"ש".

וכתב בשיורי ברכה שם (ס"ק כ"ה): "ורבינו ישעיה הראשון בתשובותיו כ"י סימן קנ"ב [במהדורה תלמוד הישראלי השלם סימן ע"ג], התיר ליכנס למרחץ אחר הטבילה ולרחוץ, דבנדה לא גזרו, והאריך בזה. וזכורני שהרב פרי האדמה זלה"ה (ח"א בסופו, הל' אבות הטומאה) הביא תשובות הרבנים גדולי הדור הקדמונים להתיר, ואין הספר בידי. והן עתה שמצינו גדול חד בדרא קמא מרבוואתא קמאי רבינו ישעיה הזקן ז"ל דרב שרי, תנוח דעתנו ביותר". והביאו בדרכי תשובה (שם ס"ק של"ב).

ובקיצור שו"ע (סימן קס"ב סעי' ט') כתב: "לאחר שטבלה במקוה כראוי מותרת ליכנס לבית המרחץ לחמם את עצמה, ואפילו במרחץ של זיעה. אבל לחזור ולרחוץ באמבטי יש אוסרים, וכן נהגו. ולשפוך עליה מים חמים לחמם את גופה יש להקל, אך במקום שנהגו לאסור – גם זאת אין להקל".

וכתב בערוך השולחן (סעי' רי"ח): "כתב רבינו הרמ"א בס"ס זה דלאחר הטבילה במי מקוה כשרים מותרת ליכנס למרחץ כדי שתחמם עצמה אבל לחזור ולרחוץ אח"כ יש אוסרים וכן נהגו, עכ"ל. וביאור הדברים – דבגזירות די"ח דבר [שבת י"ד א] גזרו טומאה שיפסול את התרומה מי שבא ראשו ורובו במים שאובים מטעם שהם היו טובלים במערות של מי גשמים סרוחים ואחר כך היו רוחצים בשרם במים נקיים כדי להעביר הסרחון], וההמון שאינם בקיאים בדינים מפני שנעשה זה למנהג קבוע טעו לאמר דהטהרה היא המים נקיים, וחשו חכמים שיתבטל תורה מקוה גזרו טומאה על זה, ולכן יש שאסרו גם בנדה הרחיצה אחר הטבילה. ובאמת אין זה דמיון, דלא פסלו הטבילה אלא גזרו טומאה לעניין מגע תרומה ובעלה חולין הוא ומ"מ נהגו לאסור, אבל ליכנס למרחץ חם לכ"ע מותר, דהגזירה לא היתה רק לרחוץ במים".

ולמעשה יש לאסור לאשה לרחוץ באמבטיה אחר הטבילה בעודה במקוה, ויש מקילים אם טבלה במים קרים ורוצה להתחמם, אמנם בביתה יכולה לרחוץ כרצונה. וכאן לכו"ע מותר, כיון ששופכת את המים עליה בעודה במקווה, ובכה"ג לא גזרו.

[37] כפי שמבואר לעיל (מאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"א: דיני כיבוס בגדים סעיף ל"ג).

[38] כתב מרן השו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ו), ז"ל: "בגדים השרויים במים – אסור לנגבם סמוך לאש – הגה, ואסור לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה".  וכתב כה"ח שם (ס"ק רס"ג): "משום מבשל או מלבן, ואם כן אפילו בשרייה מועטת – אסור, ומיהו במקום שאין היד סולדת בו ליכא משום בישול. מגן אברהם ס"ק נ"ז, תוספת שבת אות פ"ה, רבינו זלמן אות נ"ח", וראה במשנ"ב שם (ס"ק קס"ח).

וכתב כה"ח (שם ס"ק רס"ה): "ואפילו אם לבוש בהם דליכא מראית העין – אסור לעמוד נגד האש במקום שהיד סולדת בו דשייך בו בישול וליבון, אבל במקום שאין היד סולדת בו – מותר לעמוד שם כשהוא לבוש בהם. רבינו זלמן אות נ"ח, חיי אדם כלל כ"ב אות ו', בן איש חי פרשת ויחי אות ה'". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קס"ט): "אף על גב דאפילו בחמה אסור וכנ"ל, התם משום מראית העין לחוד הוא, וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה, משום מבשל ומשום מלבן [דדרך להתלבן ע"י התנור, כדאמרינן שבת כ"ז האונין של פשתן משיתלבנו], וגם דאסור מחמת זה לנגבן אפילו כשהוא לבוש בהם אם הוא עומד נגד החום במקום שהיד סולדת בהם". וכתב בשער הציון שם (ס"ק ר"י): "ועיין באליה רבה שמסתפק, דאפשר דאפילו כוונתו בעמידתו רק לחמם את עצמו ולא לנגבן, יהיה אסור משום פסיק רישא".

[39] ראה בהרחבה במאמר מרדכי  שבת (ח"ג פרק נ"ח: טלטול בשבת ויו"ט סעי' ס"ח הערה ע"ג).

[40] כתוב בגמ' שבת (מ' ע"ב): "תנו רבנן: מיחם אדם אלונטית ומניחה על בני מעים בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת, ודבר זה אפילו בחול אסור מפני הסכנה". וכך פסק בשו"ע (סי' שכ"ו סעי' ו'): "אסור ליתן על גבי בטנו כלי שיש בו מים חמים ואפילו בחול מפני הסכנה, שפעמים הם רותחים".

רש"י (שם ד"ה "ובלבד") אומר שאסור בשבת שמא יישפכו המים האלה על בטנו, ונמצא שרוחץ במים חמים בשבת, ואף שרק כל גופו אסור אבל חלק מגופו מותר, וכתב הב"י (סי' שכ"ו): "וגם דברי רש"י יש לפרש דשמא ישפכו על כל גופו קאמר וכדדייק לישנא דשמא ישפכו עליו דנקט ולא נקט שמא ישפכו על בני מעיו". ועוד ניתן לבאר שהוא סובר כדעת הרא"ש (הובא לעיל), שמא המים התחממו ביום שבת, ואסור אפילו חלק מגופו.

אך התוספות (שם ד"ה "ובלבד שלא") כתבו: "פירוש – כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה, אי נמי לא יביא משום רפואה, וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כל כך".

[41] ראה בהערה הקודמת שהובאה מחלוקת תוס' ורש"י בטעם האיסור בכלי עם מים חמים.

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ט): "ואפילו בחול – וכ"ש דאסור בשבת, שמא ישפכו עליו ונמצא כרוחץ בשבת, כ"כ רש"י והר"ן, ולפ"ז אם החמין בכלי סגור [שקורין ווארם פלאש (כלומר בקבוק חם)] – שרי. אבל לפירוש התוספות דהטעם משום דמינכר שהוא לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנים, גם בזה אסור [קרבן נתנאל פ"ג סי' ט' אות ז'], ולצורך גדול יש להקל". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק כ"ד).

ומ"מ כיום כיון שדרך אנשים בריאים גם ביום חול, כשקר להם, לוקחים גומי של מים חמים לחמם את הבטן, ולא בשביל רפואה, נמצא שאם אדם לוקח את זה בשבת – לא נראה כעושה בשביל רפואה אלא לחמם את הגוף, ולכן גם אם כואב לו הבטן, והוא לוקח את הבקבוק גומי בשביל לחמם את הבטן שלו – אפשר להקל בזה, גם אליבא דהתוספות שאוסר מדין שחיקת סממנים.

אבל צריכים אנו לחוש לדעת תוס' שמא המים יישפכו על הסדין או על המיטה ויגיע לידי סחיטה.

ואין בסגירתו משום איסור תוקע כי דבר שאנחנו רגילים לפתוח ולסגור אין בו דין תוקע. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ד סעי' כ"ה).

וכתב בשו"ע (סי' שכ"ז סעי' א'), וז"ל: "החושש במתניו – לא יסוך שמן וחומץ, אבל סך הוא שמן לבדו, אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה קא עביד, ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה – מותר".

[42] ראה בהערה מ' מ"א.