פרק קיז – מלאכת מחתך ומלאכת קורע

הקדמה למלאכת קורע

מלאכת קורע – הנה אחת מ-ט"ל מלאכות אסורות בשבת, והיא נלמדת מהמשכן כאשר אחת היריעות במשכן התליעה היו קורעים את היריעה במקום ההתלעה (והואיל והתולעת עושה נקב עגול וא"א לתפור כך את הנקב כיון שהיריעה יהיה קמטים, לכן קורעים את היריעה לכל רוחב הנקב מלמעלה ועד למטה[1]) והיו תופרים את היריעה חזרה.

מלאכת קורע – היא אפילו כאשר קורע שלא על פי מידה מדוייקת, ומלאכה זו שייכת – בכל דבר ששייך בו תפירה[2], כפי שיתבאר לקמן.

האיסור מהתורה הינו דווקא בקורע על מנת לתפור שתי תפירות[3] או בקריעה שישנו תיקון בעצם הקריעה[4], אמנם, מדרבנן אסור לקרוע אפילו כאשר קורע על מנת לקלקל[5].

דיני קריעה

• אסור מהתורה לקרוע בגד ארוג וכן לפרק עורות הדבוקים יחד, אפילו קריעה שאינה לפי מידה, כאשר קורע על מנת לתפור שתי תפירות או בקריעה שישנו תיקון בעצם הקריעה[6].
• כאשר קורע (לצורך מסוים) דבר שעשוי מגוף אחד, כגון: נייר או עור – נחלקו הפוסקים האם עובר על איסור קורע, שיש אומרים: הקורע עובר על איסור תורה משום מלאכת קורע, ויש אומרים: אין בזה משום מלאכת קורע כיון שמלאכת קורע שהייתה במשכן הייתה בדבר שעשוי מכמה דברים שתפרו אותם יחד[7].

אמנם לכל השיטות – אסור משום מתקן כלי [ראה בהערה מתי איסורו מהתורה ומתי מדרבנן[8]].

קריעת נייר טואלט

• אסור לקרוע נייר טואלט ביד אפילו שלא ע"פ סימני החיתוך שעליו. י"א שהעושה כן עובר משום קורע, וי"א שעובר משום תיקון כלי [ולענין חיתוך לפי הסימנים ראה להלן סעי' ל' –ל"א][9].

הכנת הנ"ל מראש

• יש להכין מלאי מספיק של נייר טואלט חתוך מבעוד יום, או לקנות נייר חתוך בכמות מספיקה ובלבד שיהיו הדפים מופרדים לגמרי אחד מן השני[10].

שימוש בנייר צץ-רץ 

• אריזות נייר טישו ובהן ניירות נפרדים מקופלים זה בתוך זה, באופן שכאשר מושכים אחד השני נמשך עמו – מותר להשתמש בהם בשבת [יש לשים לב שהניירות אינם מחוברים אחד לשני אפילו מעט].

חיתוך נייר טואלט בשעת הדחק

• הצריך להתפנות במקום שאין בו נייר טואלט חתוך או אם שכח לחתוך נייר לפני שבת ינהג כך:

יקנח את עצמו על ידי שימשוך מהגליל נייר טואלט מבלי לקרעו, ואחר כך ימשוך את הגליל המלוכלך אל תוך אסלה ויוריד עליו את המים[11].

אמנם, אם נשאר על הגליל רק מעט נייר ואין אפשרות להכניסו לתוך האסלה, ויש בושה בדבר – מותר לו לחתוך את הנייר שלא על פי הסימנים על ידי שינוי, כגון: במרפקו וכדו', משום כבוד הבריות[12].  

נייר כתיבה לקינוח

• נייר מכתבים וכדו' שאדם מקפיד עליו שלא להשתמש בו לתשמיש היתר רק לכתיבה הרי הוא מוקצה מחמת חיסרון כיס, ועל כן כאשר יש נייר טואלט לקינוח – אסור לקנח בו[13].
• הצריך להתפנות במקום שאין בו נייר טואלט ויש לו רק נייר מכתבים כנ"ל, אם ייחד מערב שבת את הנייר מכתבים לצורך קינוח – מותר לקחת לבית הכסא כל כמות שרוצה[14].
• הצריך להתפנות במקום שאין בו נייר טואלט ויש לו רק נייר מכתבים כנ"ל ולא ייחדו מערב שבת לצורך קינוח – מותר לקחת לבית הכסא שאינו רגיל להתפנות בו [כגון: בבית הכנסת] נייר כנ"ל רק כשיעור שצריך לו.

ואם הולך לבית הכסא שרגיל להתפנות בו – יכול לקחת יותר ממה שצריך עד כמלוא ידו [ובכלל מלא היד נכללת אפילו חבילת נייר שלמה][15].

ואפילו אם הולך לבית הכסא שמיוחד לו בלבד [שאפילו בני ביתו לא נכנסים שם], לדעת השו"ע – מותר לקחת נייר כנ"ל כמלוא היד, ויש אוסרים לקחת כלל, משום שהיה לו להכין מאתמול, והלכה כדעת השו"ע[16].

חיתוך בגליל שקיות

• גליל שקיות ניילון ובו שקיות ניילון המחוברות אחת לשנייה – אסור להפרידן האחת מן השנייה ואפילו אם קורען שלא במקום המסומן. ואדם שקרען שלא במקום המסומן – יש אומרים שעובר איסור דאורייתא משום קורע, ויש אומרים שהוא חשש דאורייתא של מכה בפטיש[17].

על פי המתבאר, גליל שקיות ניילון ובו שקיות מחוברות אחת לשנייה הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו בשבת, כיון שאין בו שימוש מלבד לשקית הראשונה [ואם חותך על פי הסמנים – ראה לקמן בסעי' ל"א].

• שקיות המודבקות מעט בראשן לסמן ששקית זו חדשה – מותר לפתחן בשבת, בתנאי שמודבקות באופן קל ולא חזק^[18].

קריעת נייר כסף

• אסור לקרוע נייר כסף בשבת, אפילו בלי מידה מדויקת ואפילו בעזרת היד בלבד, וי"א שהקורעו ביד עובר משום קורע וי"א משום תיקון כלי[19].
• הקורע נייר כסף בשבת כדי לעשות בו שימוש אחר השבת – עובר בנוסף גם על איסור של הכנה משבת לחול [ואם חותך במדויק – ראה סעי' ל"ד][20].

הכנה הנ"ל מראש

• לעושים שימוש בנייר כסף דרך קבע, ראוי ונכון להכין נייר כסף חתוך מערב שבת.

עטיפת מאכל בנייר כסף

• דין עטיפת מאכל בנייר כסף חתוך כדי להניחו על גבי המיחם – ראה מאמר מרדכי שבת ח"ג (פרק נ' סעי' כ"ה-כ"ח).

תלישת צמר גפן

• אסור לתלוש פיסת צמר גפן מתוך פקעת צמר גפן בשבת, משום קורע וי"א שאיסורו גם משום תיקון כלי. ולכן ראוי להכין צמר גפן חתוך בערב שבת, די הצורך[21].

תלישת הנ"ל לצורך

• אדם הצריך צמר גפן חתוך לצורך תינוק, כגון: לעצירת דם וכדו' – מותר לו לתלוש מעט צמר גפן מן הפקעת אך צריך לעשות זאת בשינוי, כגון: לתלשו בעזרת מזלג[22].
• לכתחילה צריכה להכין בד בדיקה לצורך הפסק טהרה, מערב שבת. לא הכינה בד בדיקה מערב שבת – תשתמש בפינה של בגד גדול [ויש לזכור לבדוק את הבגד לפני הבדיקה]. אין בגד כנ"ל או שנוח לה יותר לבדוק בעזרת צמר גפן – מותר לה לתלוש צמר גפן מן הפקעת בשינוי כנ"ל, לצורך הבדיקה^[23] [ויש לזכור לבדוק את הצמר גפן לפני הבדיקה][24].

דפי ספר מחוברים

הפרדת דפי ספר

• ספר ובו דפים שנשארו מחוברים משעת הדפסה[25] – אסור להפרידם מהתורה בשבת אפילו ביד, ונחלקו הפוסקים אם החיוב מהתורה הוא משום קורע או משום מכה בפטיש[26]. ומכל מקום, מותר לקרוא בספר זה בעוד הדפים מחוברים, מבלי להפרידם.

בדיקת ספר מראש

• ראוי לבדוק בערב שבת ספרים חדשים שרוצים לקרוא בהם בשבת (הדבר מצוי בקניית מחזור לפני החגים)[27].

הפרדת דפי ספר מודבקים  

• דפי ספר שנדבקו באופן שהם מכסים את האותיות, ונדבקו חזק שעל ידי הפרדת הדפים ימחקו או יטשטשו האותיות – אסור להפרידם בשבת, ואף על פי שאין זה מוחק על מנת לכתוב, מ"מ אסור מדרבנן[28].
• דפי ספר שנדבקו חלש [על ידי ריבה ודבש וכדו'] – מותר להפרידם בשבת[29], ואפילו אם הם מכסים את האותיות ונדבקו חלש – מותר להפרידם, ומכל מקום יש להפרידם בעדינות כדי שלא יקרעו אותיות כנ"ל[30].
• דפי ספר שנדבקו חזק אפילו שלא במקום האותיות באופן שאם יפרידם יקרע הנייר – אסור להפרידם בשבת[31].

לימוד בזמן אכילה

• הלומד בספרים בעת הארוחה, צריך להיזהר שלא תדבק בהם ריבה או דבש וכיו"ב, הן מצד כבוד הספרים והן מצד החשש שמא ידבקו הדפים.

פתיחת אריזות מזון

• מותר לפתוח אריזות מזון ע"י קריעת האריזה, אך יש להקפיד לא לקרוע אותיות שעל האריזה. אמנם, יש להדגיש שמותר לקרוע אריזת מזון דווקא כשיש צורך בכך, אך כשיש אפשרות להסיר את האריזה בלי לקרעה – יש לעשות כן^[32]. ולכן, אדם שרוצה להסיר עטיפה החיצונית של חפיסת שוקולד, צריך להסירה ללא קריעה, ורק אם אינו יכול – מותר לו לקרעה [וראה עוד פרק קט"ו: הלכות כותב ומוחק סעיף י"ח].

קריעה בכעס וכדו'

• אסור לקרוע שום דבר, בין בכעס בין שלא בכעס[33]. ואדם שעושה כן צריך לחזור בתשובה ולתקן מעשיו לעתיד[34].

הסרת כיסוי גביע "לבן"

• מותר להסיר כיסוי של גביע "לבן" ואין זה נחשב קריעה^[35]. ומכל מקום, צריך להיזהר לא לקרוע את האותיות שעליו^[36]. 

הפרדת גביעי "לבן"

• אסור להפריד גביעי "לבן" מחוברים, משום מחתך[37], וכן מפני שנחשב כעשיית כלי^[38].

הקדמה למלאכת מחתך

מלאכת מחתך – הינה אחת מ-ט"ל מלאכות האסורות בשבת והיא נלמדת מחיתוך העורות למשכן. מלאכת מחתך – היא חיתוך מדויק או שיוף מדויק לפי מידה.

ומלאכה זו שייכת בכל דבר שמשווה מידתו או חותכו לפי מידה, בין בבדים בין במתכות ובין באבנים או בעצים וכיוצא בזה.

כגון: יריעת עור גדולה שמחתך אותה לרצועות ולסנדלים[39], או שחותכה כדי לעשות קמיע[40], או שמשייף ראשי מוטות עץ כדי לעשותם שווין או חדים[41], או שחותך נוצות העוף ומקפיד לחתוך עד מקום שהנוצה אינה קשה[42].

דיני חיתוך

• אסור מן התורה לחתוך חיתוך מדויק או שיוף מדויק לפי מידה, והעושה כן עובר על איסור מחתך, מן התורה[43].
• החותך חיתוך מדוייק לפי מידה נייר וכדו' (שדרך לחתכו ביד) – חייב מהתורה משום מחתך, בין כאשר חותכו ביד ובין בכלי, אבל דבר שאין דרך לחתכו חיתוך מדויק ביד – אינו חייב מהתורה כשחותכו ביד, אלא אם כן חותכו בכלי אבל אסור מדרבנן[44].

חיתוך נייר טואלט לפי סימון

• אסור לחתוך נייר טואלט לפי סימני החיתוך שעליו בשבת, והעושה כן חייב מהתורה משום מחתך[45].

הפרדת גליל שקיות ניילון

• גליל שקיות ניילון ובו שקיות ניילון המחוברות אחת לשנייה – אסור להפרידן האחת מן השנייה אפילו שלא במקום המסומן.

ואדם שהפרידן במקום המסומן עבר איסור מהתורה משום מחתך [וראה לעיל לגבי קורע ומכה בפטיש סעי' י'][46].

על פי המתבאר גליל הנ"ל הרי הוא מוקצה ואסור לטלטלו בשבת[47].

• לעושים שימוש בשקיות ניילון כנ"ל דרך קבע, ראוי ונכון לתלשן מן הגליל ולהכינן ביום חול, עבור שבת.

נייר כסף

חיתוך עם מתקן חיתוך

• אסור לחתוך נייר כסף בעזרת מסור חיתוך שמותקן בקצה הקופסה משום מחתך [וראה לעיל סעי' י"ב][48].

חיתוך במקום הסימון

• נייר כסף שיש עליו סימון לצורך חיתוך – אסור מן התורה לחתכו במקום הסימון אפילו בעזרת היד בלבד[49].

[1] רש"י (שבת ע"ה ע"א ד"ה "דרנא").

[2] ראה ביאור הלכה (סימן ש"מ ד"ה "ה"ז תולדת תופר"): "כי תופר ענינו הוא דלוקח שני דברים אחדים ומחבר אותם לאחד וכן הוא ע"י דיבוק, ונ"ל דה"ה כשמדבק עץ לעץ ע"י דבק כנהוג ג"כ שם תופר עליו, כי מצינו בגמרא דף ע"ד ע"ב דבעצים שייך ג"כ תפירה, דאמר שם: האי מאן דעבד חלתא [כוורת של קנים] אי חייטיה לפומיה וכו' עי"ש ברש"י".

[3] ראה ברמב"ם (שבת פ"א הי"ז).

[4] כתוב הגמ' בשבת (מ"ח ע"א): "אמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר בשבת – חייב חטאת". ופרש"י (ד"ה) "הפותח בית הצואר – של חלוק לכתחילה. חייב חטאת – דהשתא קמשוי ליה מנא, וחייב משום מכה בפטיש, והיינו גמר מלאכה".

וכתב הב"י (סי' שי"ז): "ואם תאמר ותיפוק ליה דחייב משום קורע. ונראה לי דלא מיחייב משום קורע אלא בקורע על מנת לתפור (מתני' עג.), והכא כיון שאינו על מנת לתפור ליכא לחיובי משום קורע", וכ"כ הריטב"א (מכות ג' ע"ב) הביאו הכסף משנה (הלכות שבת פ"י ה"י) שאין חיוב משום קורע אלא בקורע על מנת לתפור, וכן כתב תוספות רע"א (משניות שבת פ"ז משנה ב') בשם התוס' (ע"ג ע"ב ד"ה "וצריך"), אלא שהקשה עליהם מגמ' בק"ה ע"ב דהקורע בחמתו או על מתו – חייב, מוכח שאף בקורע שלא על מנת לתפור – חייב.

אלא שכתב השו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ד): "המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא בו, הרי זה תולדת תופר וחייב; וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב". וביאר הביאור הלכה (שם ד"ה "ולא נתכווין"): "כל זה הוא לשון הרמב"ם פ"י מהלכות שבת הלכה יו"ד ומשמע בבירור דעתו דהא דבעינן בגמרא קורע ע"מ לתפור, משום דאי לאו הכי הוי ליה מקלקל אבל אם מכוין לצורך איזה דבר תיקון אפילו במכוין שלא ע"מ לתפור חייב וכו' ולפלא על הב"י שכתב בסימן שי"ז למלתא דפשיטא דפותח בית הצואר להכי לא הוי בכלל קורע משום דהוי קורע שלא ע"מ לתפור, ובעצמו סתם בסימן ש"מ כהרמב"ם דכל קורע ע"מ לתקן – חייב, ובאמת מוכח כן בהדיא מגמרא [שבת ק"ה ע"ב] בקורע בחמתו ועל מתו המוטל עליו  דאפילו שלא ע"מ לתפור – חייב כל שיש איזה תקון בקריעתו וכו' היוצא מדברינו דבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י ותוס' וכל הפוסקים הנ"ל קורע ע"מ לתקן – חייב, דכעל מנת לתפור דמי, ואפילו לדעת ר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב בזה, אלא לדעת התוס' בעינן לר"ש שיהא התיקון בגוף הדבר הנקרע ע"ש בדף צ"ד ע"א, ודעת הריטב"א שהובא בכסף משנה פ"י מהלכות שבת דסובר דבעינן קורע ע"מ לתפור דוקא, יחידאה היא, וגם סוגיא דהאורג הוא נגדו, וכמו שהקשה הגרע"א. וגם הב"י אף דגם הוא רצה לומר כן בסימן שי"ז, הרי חזינן דבשו"ע כאן חזר מזה וסתם להלכה דקורע ע"מ לתקן – חייב אף שלא ע"מ לתפור, וכן מוכח בפר"ח יו"ד סימן קי"ח דקורע ע"מ לתקן – חייב לכו"ע".

[5] וכתב הרמב"ם (שם פ"י הי"א), וז"ל: "וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב". והביאו השו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ד) ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ג) ובבה"ל שם (ד"ה "ולא").

[6] ראה בהערה ד'.

[7] נחלקו השו"ע הרב (סי' ש"מ סעי' ז') והחיי אדם (כלל כ"ט נשמת אדם אות ב') בגדר של מלאכת קורע האם הוא חייב דווקא כאשר חותך בגד וכדו' שמורכב מגופים רבים או גם אם חותך נייר או עור שמורכב מגוף אחד, שדעת החיי אדם – יש איסור קורע גם בגוף אחד, ולדעת שו"ע הרב – אין בזה משום מלאכת קורע.

הכה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה) כתב כגר"ז, וז"ל: "אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה".

והמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) ס"ל כחיי אדם, שכתב: "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן, והמחבר שלא הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בבה"ל (ראה בהערה הבאה)". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר – זה אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה, וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הזה". ועיי"ש מה שכתב בביאור שיטות הראשונים, ומכל מקום אם לא צריך את שני הקרעים – לא חייב כמבואר בהערה הבאה. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').  וכתב התפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת מחתך): "הקורע או חותך נייר לבן לקנח את עצמו או לשאר תשמיש – חייב משום מחתך. ואם כתוב עליו אותיות י"ל דהו"ל נמי מוחק מדרבנן (משבצות סקי"א ב'). מיהו המקרע הנייר שאינו מקפיד על מדתה כפי השיעור שצריך לו, גם אין כוונתו לקלקל – זה אינו בכלל מחתך, רק כבר נתבאר לעיל במלאכת קורע". ושם ביאר דהקורע ותיקן – חייב אע"פ שהוא שלא ע"מ לתפור, ועוד שלאחר שקרע יכול להשתמש בנייר הבא שבגליל.

[8] כתוב במשנה (ביצה ל"ב ע"ב): "אין שוברים את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח". ובגמ' שם: "מאי טעמא? משום דקא מתקן מנא". ופרש"י (שם ד"ה "אין שוברין"), וז"ל: "כשצולין דגים על האסכלא (רשת מתכת לצליה) חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג". בימינו משתמשים בעטיפת הדג בנייר כסף וכדומה, והמשנה מלמדת אותנו שאסור ביום טוב לחתוך נייר כדי לצלות בו.

כתב השו"ע (סי' תק"ח סעי' א'): "ואין שוברין את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם", וכתב המג"א שם (ס"ק ב'): "דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי". וכתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ב'): "וחתיכות נייר יש לומר מהתורה אסור", עיי"ש.

וכתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ג): "אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי".

וכתב הבה"ל שם (ד"ה "אין שוברין"): "ולולי דמסתפינא הוה אמינא דבר חדש בזה, דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כי אם כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה [שבת ע"ד] שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה, וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא, ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד, וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם, הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד. משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל, לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כי אם שם אחר, דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה, נראה דיש בזה גם משום מחתך, ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך], ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור – חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד, ואם אינו תיקון גמור – הוא מדרבנן. ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה, ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ – אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו, וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא על ידי זה וכו' (ובלשון השו"ע (שהובא לעיל) מוכח כדברי הרמב"ם שכתב שהוא כמתקן כלי דמשמע שאיסורו מדרבנן). וכל מה שהצרכנו ליישב לישנא דגמרא דקאמר משום דמשוי ליה מנא ולא קאמר משום קורע היינו לשיטת הרמב"ם דפותח בית הצואר ג"כ איסורו משום קורע, אבל לשיטת רש"י שם דג"כ משום דמשוי ליה מנא, עי"ש בדף מ"ח, וטעמו כמו שכתבנו בבה"ל לקמיה דס"ל דכל דבר שהתיקון מנכר תיכף בעת הקריעה גופא לא שייך בזה שם קורע כלל, כיון דעושה כלי בקריעתו, א"כ הכי נמי דסברת הגמרא הוא דמשוי ליה מנא בקריעתו, על כן לא שייך בזה שם קורע כלל, ולכך לא היה יכול הגמרא לומר הטעם משום קורע. ויכול להיות דלרש"י יש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש".

וכתב כה"ח שם (ס"ק פ"ה): "אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר – המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש משום שהוא כמתקן כלי, אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, וכו' ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה. רבינו זלמן אות י"ז. והיינו איסור דאורייתא משום מתקן מנא, ואינו חייב אלא אם כן מקפיד לחתכו במדה, אבל איסורא דרבנן איכא אפילו אין מקפיד לחתכו במדה".

למעשה בנייר שניתן להשתמש בו גם בלי קריעה ולא תוקן דבר בנייר שממנו נחתך – אינו תיקון גמור כדי שיתחייב עליו איסור תורה, אבל עובר הוא על איסור מדרבנן. ומכל מקום מתי שיש בו תיקון גמור, כגון: שמקצר בגד ששפתו מקולקלת – חייב חטאת. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').

[9] ראה לעיל סעי' א'-ב' ובהערות.

[10] ראה לעיל סעי' א'-ב' ובהערות. עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[11] ראה במשנ"ב ובבה"ל והכה"ח (הובאו לעיל הערה ז'). וכאן לכו"ע מותר, כיון שהקריעה הינה שלא לצורך שימוש בנייר שקורע, והקריעה היא בשינוי, ויש כאן משום כבוד הבריות ועדיף טפי מלומר לגוי לחתוך עבורו. ראה בגמ' שבת (פ"א ע"א) ובשו"ע (או"ח סי' שי"ב סעי' א').

[12] ראה לעיל הערה ז' שם הובאה מחלוקת בין המשנ"ב לכה"ח. ולפי כה"ח (שם ס"ק פ"ה) כיון שהנייר מורכב מגוף אחד – אין בו איסור תורה משום קורע רק מתקן כלי (מדרבנן), וגם לדעת המשנ"ב שמעיקר הדין בנייר שמורכב מגוף אחד יש בו איסור תורה. אמנם כאן מותר לכו"ע, והטעם שבנייר טואלט שקינח בו אין בו איסור תורה – כיון שאין לו שמוש בנייר שנקרע (וממילא לא מתקנו, ראה בה"ל ד"ה ולא נתכווין) והולך לאיבוד, ואינו משתמש בשני הקרעים (ראה בה"ל ד"ה אין שוברין).

וכיון שזה איסור דרבנן מבואר בגמ' (שבת פ"א ע"ב) שהתירו איסור דרבנן של קינוח בצרור שעלו בו עשבים משום כבוד הבריות. וראה בשו"ע (סי' שי"ב סעי' ג'): "צרור שעלו בו עשבים – מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו – ליכא איסורא, דדבר שאין מתכוין הוא". ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב): "מדסתם משמע דאפילו מונח על הארץ – מותר ליטלו, ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי כתולש, הכא משום כבוד הבריות לא גזרו".

וכן הוא בשו"ע (סימן שי"ב סעי' א'): "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, וכו' הגה: י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו). וי"א דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו". וראה עוד במשנ"ב (סימן שכ"ב ס"ק י"ד ובשער הציון ס"ק י"ב).

ולכן מותר גם כאן במקום ביוש לחתוך את הנייר טואלט שלא במקום סימני החיתוך, כיון שאם יחתוך בסימני החיתוך יש בו איסור של מחתך.

[13] ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' א'), וראה לעיל בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד בהלכות מוקצה מחמת חסרון כיס פרק ע"ה סעי' ו').

[14] וכתב המשנ"ב (סי' שי"ב ס"ק ו'): "דאם יחדן אפילו לא קינח בהן מעולם – מותר להכניסן כמה שירצה, וה"ה נייר חלק שמקפיד עליו דיש בו משום מוקצה ג"כ מהני יחוד מערב שבת דעי"ז הוסר מעליו שם מוקצה, ומותר להכניס לבית הכסא כמה שירצה".

[15] כתב השו"ע (סימן שי"ב סעי' א'): "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, ואפי' להעלותם לגג עמו דהוי טרחא יתירה – מותר. ומי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא – יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא היד; ואם אין לו מקום קבוע – מכניס עמו כשיעור בוכנא קטנה".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ב'): "פי' שהמקום קבוע לו לבית הכסא, דכיון שקבוע לו לכנוס שם תמיד, א"כ אפילו אם ישתיירו לו אבנים ערבית יוכל לקנח בהם שחרית, וע"כ התירו לו להכניס מלא היד ולא הוי טלטול שלא לצורך ואף דאותו המקום אינו מיוחד לו לעצמו ואפשר שיקחו אחרים את האבנים לקנח, לית לן בה, דמה לי הוא מה לי אחר, ואפשר ג"כ שיצטרך לו אח"כ בעצמו, ולהכי שרי. ומה שכתב אח"כ: ואם אין לו מקום קבוע, היינו שהולך פעם למקום זה ופעם הולך למקום אחר, וע"כ אסור להכניס יותר ממה שצריך לו ודאי לפעם אחד, דהיינו כשיעור בוכנא קטנה, דאם יכניס יותר וישתייר נמצא שטלטל תחלה שלא לצורך".

[16] כתב הבית יוסף (סימן שי"ב): "בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב חסדא: מהו להעלותם אחריו לגג. ופירש רש"י: מי חיישינן לטרחא יתירה או לא. והתוספות (שם ע"ב ד"ה מהו) והר"ן (שם ד"ה בעא) פירשו: מי אמרינן כי שרו רבנן לטלטל אבנים הני מילי כשאין לו מקום ליפנות שאי אפשר להכניסן מבעוד יום אבל כשנפנה לגג בתוך ביתו כיון שיש לו מקום קבוע – אסור שהיה לו להכינם מאתמול. אמר ליה: גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה וכו' [וכתבו התוס' בסוכה ל"ו ע"ב ד"ה בשבת] ומיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע בבתינו – אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין (פ"א ע"ב) דשרי רב חסדא להעלותן אחריו לגג, ואקשי ליה רבינא וכו' ושני: הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע דהיכא דקבע – אסור. ואף על פי שפירש שם בקונטריס (ד"ה מהו להעלותם) דהא דבעי למיסר בגג משום טרחא יתירה בהעלאה לגג לא משמע כן, אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת הוא דבעי למיסר, כיון דאפשר להזמינן. ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום. והא דאמר רבי ינאי (שם ע"א): אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד, התם בשדות איירי, דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מערב שבת, אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית – אסור אלא אם כן הזמין, ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר, ושרי, עכ"ל התוספות.

והגהות מיימון בפרק כ"ו (אות ב) כתבו סתם דבבתי כסאות שלנו הקבועים בבתים – אסור לטלטל אבנים אלא אם כן הזמינם מאתמול וכדברי התוספות הראשונים, אבל הגהות אשיר"י בפרק המוציא יין (סי' א ד"ה אם יש) כתב כדברי התוספות האחרונים שאם יכול אדם אחר ליכנס באותו בית הכסא לא חשוב קבע, דזימנין שמוצא שם אדם והולך במקום אחר ולא היה אפשר להזמין מערב שבת, הילכך מותר להכניס בשבת. ומדברי הפוסקים שכתבו דינים אלו סתם משמע דלא שנא לן בין זימנא לזימנא, דכי היכי דחזינן דשרי להעלותן לגג אף על פי שהיה אפשר לו לעשותן מערב שבת, הכי נמי לדידן דאית לן בתי כסאות – שרי משום כבוד הבריות". וכן פסק בשו"ע סעי' א'.

אבל המג"א שם (ס"ק א') כתב: "ואם יש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נכנס לשם – אסור להכניס בשבת אבנים דהוי ליה להזמינם מאתמול, וכ"כ התוס' כנ"ל דלא כב"ח, ע"ש".

וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ב'): "וכתב המג"א בשם הפוסקים דהא דמתירין בבית הכסא קבוע להכניס שם אבנים בשבת, היינו דוקא בשאינו מיוחד לו לעצמו אלא נכנסין גם אחרים שם, דלא היה לו להכין מערב שבת, דחשש שמא יטלוהו אחרים, ובפרט אם הוא בבית הכסא שבשדה דטרחא הוא להכין מערב שבת דרחוקה היא, אבל אם היה סמוך לו לביתו וגם מיוחד לו לעצמו דאין נכנסים אחרים לשם ואפילו מבני ביתו – אין להתיר להכניס שם אבנים כלל, דהיה לו להכין מאתמול. והאליה רבא מצדד להקל בזה בכל גווני וכדעת הלבוש, והטעם משום דלא מסיק אינש אדעתיה להכין שם אבנים מערב שבת".

[17] ראה בהערות ז', וח'. וכתב השו"ע (סי' תקי"ד סעי' ח'): "אין חותכין הפתילה לשנים", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ל"ט): "דהוא בכלל תיקון מנא שמתקן ועושה מפתילה אחת שתים. וה"ה אם היתה ארוכה ביותר ואין נאה לו וחותך ממנה כדי לקצרה, ג"כ אסור דהוא ג"כ בכלל תיקון מנא", וכאן חמיר טפי מנייר טואלט, כיון שהשקיות מחוברות אחת לשנייה בגליל אחד, ואין אפשרות להשתמש בשקית השניה אלא א"כ תולש את הראשונה, הרי שעצם הפרדת השקית הראשונה מן השנייה זהו תיקון השניה והוי איסור תורה של מכה בפטיש ראה בבה"ל (שם ד"ה ולא נתכווין), וגם אם לא צריך את השניה – אסור כמו שכתב בשער הציון (שם ס"ק מ"ט), וז"ל: "ואפילו אינו צריך לפתילה השנית [כן מוכח ממגן אברהם לעיל בס"ק ח' דקמחמיר שם בסכין, והוא הדין הכא]". וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק כ"ד).

[18] ראה בשו"ת תורה לשמה (סי' ק'): "יש מביאים לסחורה ממדינות אחרות כיסים ארוגים ממשי, והם עשויים בשלימות, ורק דרכם של האומנים כיון שעושים אותם לסחורה הם מדבקים ראשית הפה של הכיס בדבק קל ונקי, דהיינו שמדבקים שפתי הכיס זה בזה בדבק כדי שיהא הפתח סתום להורות שהוא יצא מבית האומן לסחורה ולא נשתמשו בו מעולם, והקונה פותח שפתי הכיס ומשתמש בו. והנה כיסים אלו לאו בשביל מעות דוקא עבידי אלא יש שהם עשויים בשביל להניח בהם כלי מורה השעות, ויש מתוקנים בשביל שאר חפצים, על כן נסתפקנו אם מותר לפתוח כיס זה בשבת או אם אסור, דחשיב בזה מתקן כלי שפותח הפה שלו שהיה סתום בדבק להשתמש בתוכו.

תשובה: איתא בגמרא דשבת דף מ"ח ע"א אר"י א"ר: הפותח בית הצואר בשבת – חייב חטאת. מתקיף לה רב כהנא: מה בין זו למגופת חבית? א"ל רבא: זה חיבור וזה אינו חיבור. וכן הביא הש"ס עוד דבר זה בגמרא דמכות דף ג' ע"ב ופי' רש"י ז"ל התם: הפותח בית הצואר – שעשה פה לחלוק חדש, שתיקן כלי וכו'. וכי מה בין זה למגופת חבית – דאמרינן דמתיז ראשה בסייף לפתוח את החבית. זה – דבית הצואר היה חיבור, הילכך פתח תיקון חדש הוא זה, אבל המגופה, אף על פי שהיא טוחה בטיט, אין זה חיבור והו"ל כפתוחה ועומדת, עכ"ל. וכן פירש בשבת. ועיין מ"ש התוספת ז"ל שם ע"ש, ואין צורך להאריך בזה. הנה כי כן בנדון השאלה לית לן בה מאחר דזה הכיס היה הפה שלו פתוח ומתוקן, וגם אח"כ לא תפרו ורק דיבק שפתיו בדבק – אין פתיחתו חשיבא עשיית פתח חדש ולא תיקון כלי, כי הדבק אינו סתימה כמו תפירה ובנקל נפתח, וזה פשוט".

אך כל הקולא הזו של הבא"ח היא דווקא כיון שאינם מודבקים חזק, וכלשון השואל שכותב בתיאור: "דבק קל ונקי" אבל לא דבק חזק, כי בדבק חזק יהיה אסור.

[19] וראה לעיל הערות ז' וח'. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').

[20] ראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). וראה לעיל פרק ק"ג בהלכות מכין בהרחבה.

[21] ראה לעיל הערות ז' וח', ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט) וכאן הצמר גפן גדל כפקעת וע"כ נחשב כחתיכה אחת.

[22] ראה בהערה הקודמת, כיון שניתן להשתמש בצמר גפן גם בלי קריעה ולא תוקן דבר בפקעת של הצמר גפן שממנו נחתך – אינו תיקון גמור כדי שיתחייב עליו איסור תורה, ולכן במקום הצורך של חולי או במקום מצווה יש להקל לחותכו בשינוי. ועיין עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[23] ראה בהערה הקודמת, וראה בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ג) וראה עוד בגמ' כתובות (ס' ע"א).

[24] עיין בספר דרכי טהרה השלם (פרק י"ג סעי' ל"א). וראה מש"כ שם בסעי' כ"א "הבודקת בצמר גפן, תקפיד שלא להשתמש בצמר גפן פשוט שאינו נקי בדרך כלל או שעלול להתפורר בתוך גופה, כי יש מיני צמר גפן שבעת שבודקים בו נשאר בגוף חלק ממנו, ויתכן שאותו חלק ספג דם, ולפיכך עליה להזהר בזה".

[25] דרכם של כורכי ספרים להדפיס דף גדול משני צידיו, ואחר כך מקפלים לגודל של ספר וחותכים אותו בקצותיו. ופעמים הדף לא נחתך כל צורכו ונשאר מעט מקום בו הדפים עדיין מחוברים זה לזה.

[26] כתב השו"ע (סימן ש"מ סעי' י"ד): "וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב".

כתב המשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק מ"ה): "ולקרוע מחדש דפין של הספרים שלא נחתכו מבעוד יום – יש בהן חיובא, ואפי' ע"י אינו יהודי – אסור", וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה "וחייב"), וז"ל: "ועיין בפמ"ג דמשמע מדבריו דמשום קורע ע"מ לתקן הוא. ולדעתי שאין צריך לזה דמלאכה כזו הוא נכלל בשם מכה בפטיש דידוע דדרכן של האוגדי ספרים לעיין ולחתוך לבסוף כל הדפין המחוברין זה לזה, ועיין במש"כ למעלה בשיטת רש"י דהיכי דהתיקון נעשה תיכף בעת הפעולה אין זה בכלל קורע רק בשם תיקון מנא דהוא מכה בפטיש וכדפירש"י בדף מ"ח ע"ש ובודאי בעניננו ג"כ הכי הוא, וכ"כ בספר תפארת ישראל דיש בזה משום תיקון מנא, ואפשר דגם הרמב"ם מודה בעניננו דיש בזה משום גמר מלאכה וכמש"כ בתחלה ובפותח בית הצואר ס"ל דעדיין אין זה גמר מלאכה". והביאו כה"ח (שם ס"ק צ'). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[27] ראה בהערה קודמת. וכתב כה"ח (סי' ש"מ ס"ק צ'): "ועל כן יש ליזהר כשקונה ספר חדש או כרך הספר שיפריד הדפין מערב שבת אם יודע שיצטרך לו הספר בשבת".

[28] כן כתב המגן אברהם (סי' ש"מ ס"ק י"ח). ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ה) כתב: "אבל היכא שנדבקו הדפין להדדי ע"י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמש"כ סימן שי"ד ס"י כיון דלא נעשה לקיום כ"ש הכא דנעשה ממילא בלא מתכוין לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע ואם נדבקו במקום האותיות אסור לפרקן", וראה בכה"ח שם (ס"ק צ').

[29] ראה בהערה הקודמת.

[30] וראה בהרחבה לעיל בפרק קט"ז: כותב ומוחק.

[31] ראה במשנ"ב שיש איסור קורע בנייר שעשוי מגוף אחד, וראה לקמן בהערה הבאה.

[32] כתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ז'): "חותמות שבכלים, כגון: שידה, תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחתכו בסכין או להתיר קליעתו; ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו; אבל פותחת של עץ ושל מתכת – אסור להפקיע ולשבר דבכלים נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"א) לגבי פסיקת החבל: "ולא מקרי סותר משום דלאו סתירה גמורה היא זו ואינו אסור בכלים לכו"ע, משא"כ בשבירת פותחת של עץ ומתכת דהוי סתירה גמורה ושייך אף בכלים".

וכתב השו"ע (סי' שי"ד סעי' ח'): "חותלות (פי' מיני כלים) של תמרים וגרוגרות, אם הכיסוי קשור בחבל – מתיר וסותר שרשרות החבל וחותך אפילו בסכין, ואפי' גופן של חותלות, שכל זה כמו ששובר אגוזים או שקדים כדי ליטול האוכל שבהם". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ'): "ודוקא הני דלאו כלים גמורים הן דאינם עשוים אלא שיתבשלו התמרים בתוכן, אבל כלי גמור כבר סתם המחבר בריש ס"ז לאיסור".

וכתב בשו"ע שם (סעי' א'): "אין בנין וסתירה בכלים. וה"מ, שאינו בנין ממש כגון חבית, הגה: שאינה מחזקת ארבעים סאה (ת"ה סי' ס"ה), שנשברה ודיבק שבריה בזפת – יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנקבה נקב יפה שיהיה לה לפתח". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק א'): "אבל בנין גמור וסתירה גמורה שייך גם בכלים, ולכן דוקא בדיבק שבריה בזפת יכול לשברה דאין זה סתירה גמורה". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ו הערה ו').

כתוב בתוספתא ביצה (פרק ג' ה"ט): "קורע אדם את העור שעל פי חבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק", והביאו הב"י (סי' שי"ד) ומשנ"ב שם (ס"ק כ"ה).

וא"כ כל סוגי אריזות מזון למיניהן הינם לשמוש חד פעמי, וע"כ מותר לקרוע אותם ולפותחם כמו החותלות, משום שאין להם חשיבות כלי דהם עומדים לשימוש חד פעמי.

ומכל מקום כל זה הוא במקום הצורך, אבל במקום שניתן להוציא את המאכל בלי קריעת האריזה, וודאי יש להיזהר בכך, וכמו שכתב הפמ"ג (משב"ז סי' שי"ד ס"ק א'): "ומ"מ [מה שמותר לשבור מוסתקי] דווקא לצורך שבת, הא בחינם – וודאי אסור". ובכה"ח שם (ס"ק נ"א): "ומכל מקום אם אפשר לפותחו על ידי התרת חבל – אין להפקיע ולא לחתכו, כיון דאין צריך לסתירה זו. ב"ח".

ומ"מ ראה במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק מ"א) שכתב, וז"ל: "ולקרוע אגרת המחותם, אפילו אם יזהר שלא ישבור אותיות החתימה רק יקרע הנייר שסביבה – גם כן אסור לכו"ע. ואפילו לומר לאינו יהודי יש ליזהר אם לא לצורך גדול. ובאגודה כתוב שיאמר לאינו יהודי: איני יכול לקרותו כל זמן שאין פתוח, ואם יבין האינו יהודי מעצמו ויפתחנו – לית לן בה". ובביאור הלכה שם (ד"ה "הנייר") כתב: "הפרי חדש ביו"ד סי' קי"ח כתב דישראל הפותחו יש בזה חיוב חטאת לכו"ע, דקריעת הנייר הוא מקלקל ע"מ לתקן ותיקונו הוא מה שצריך לפתוח אותו, וכן דעת ספר הזכרונות דהוא מקלקל ע"מ לתקן, ובתשובת חכם צבי סימן ל"ט פליג על זה והתיר על ידי עובד גילולים ולא ביאר טעמו. ונראה דהוא סובר דהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, דהא אין מתקן בגוף הנייר מידי, והתוס' בדף צ"ד כתבו דלהכי קורע בחמתו למירמי אימתא אאינשי ביתיה פטור לר"ש, משום דלית תיקון לגוף הדבר הנקרע, אך לפ"ז להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, יש בזה איסור דאורייתא ואסור ע"י עובד גילולים, ובנשמת אדם כלל כ"ט ראיתי שכתב דלכולי עלמא פטור, ותוכן כונתו דשאני ההיא דקורע על מתו ובחמתו, דהקריעה גופא היא התיקון [דבהקריעה משכך חמתו או מרמי אימתא אאינשי ביתיה], משא"כ בזה דלהנייר הוא מקלקל גמור והתיקון הוא מצד אחר. ובאמת לא ברירא סברתו וסברת החכם צבי בזה, דידוע דעיקר תיקון אגרת שעומד לקרותו ותיקונו הוא שיוכל לקראנו, וא"כ כשקורעו כדי לקרותו הוי מלאכה הצריכה לגופה, אכן היכא דסגורה האגרת בתוך נייר אחר כנהוג, בודאי הקורע הנייר העליון הוא בכלל מקלקל ופטור אפילו לר"י, וכדאמרינן שבת ע"ג ע"ב דמקלקל פטור אפילו לר"י דסבירא ליה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, וע"כ מותר על ידי עובד גילולים במקום צורך דהוי שבות דשבות. אולם לפי מה שהבאנו לעיל דלשיטת רש"י היכא דהוא סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהוא מקלקל במקום זה ומתקן במקום אחר – חייב לר"י, א"כ ה"נ בזה בכל גווני הוא מלאכה דאורייתא לר"י דהוא בכלל קורע ע"מ לתקן, ואפילו ע"י עובד גילולים יש ליזהר, וכן המג"א בסימן ש"ז סק"כ מצדד לאיסור כדעת ספר הזכרונות, ומ"מ נראה דלצורך גדול יש להקל לפתחו ע"י עובד גילולים, ובפרט אם האגרת מונחת בתוך נייר אחר, ולכתחלה טוב יותר לעשות כמו שכתבתי במשנ"ב בשם האגודה". וראה בחזו"א (סי' ס"א ס"ק ב') מה שכתב בזה.

[33] כתוב בגמ' שבת (ק"ה ע"ב): "הקורע בחמתו, ועל מתו; וכל המקלקלין – פטורין. והמקלקל על מנת לתקן – שיעורו כמתקן". וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י' הלכה י'): "הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות – חייב, אבל הקורע להפסידה – פטור מפני שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו – חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו, והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב".

וכתב ע"ז הערוך השולחן (סימן שי"ז סעי' כ'): "וזהו לשיטתו דפסק מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, אבל להפוסקים כר"ש – פטור, וכן הוא בגמ' (שבת ק"ה ע"ב), ולרש"י ז"ל פטור לר"ש אפילו במתו שחייב לקרוע, עליו משום דתקון מצוה לא חשיב ליה לר"ש שתקרא צריכה לגופה כמ"ש בסי' הקודם סעיף כ"ז, אבל התוס' שם כתבו דעל מתו גם לר"ש חייב, משום דיש בזה גם תקון הבגד, כלומר דע"י הקריעה מותר לו ללובשו, ע"ש, ואינו פטור לר"ש רק בקורע בחמתו". וראה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה "ולא נתכוון") מה שהאריך בזה, ובכה"ח שם (ס"ק צ').

[34] עיין שו"ת הרב הראשי (ח"ב תשמ"ח-תשמ"ט סי' נ"ו אות ד').

[35] וכדין הסרת המגופה של החבית, וכהסרת קליפה, ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ק"ט) וראה בהרחבה……….

[36] בעבר 'תנובה' היו עושים ללבן וליוגורט וכן לשאר המוצרים כיסוי מודבק חזק ממש, והיו צריכים ממש לקרוע, והיה חשש גדול של תלישת האותיות, ובקשנו מהם שיהא אפשר לפתוח את זה בקלות, או שמסביב לא יעשו כתיבה, וכך על ידי סכין או כפית אפשר יהיה לפתוח מבלי לקרוע, והיום ברוך ה' כבר עושים למהדרין, באופן שאין חשש קריעה.

[37] כיון שחותך במדויק על פי הסימנים, ראה לקמן סעי' ל'.

[38] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ק"ט). וראה לעיל מאמר מרדכי שבת (ח"ד בהרחבה פרק פ"ד סעי' ל"ג ופרק פ"ו סעי' כ"א).

[39] רש"י (שבת ע"ג ע"א ד"ה מחתכו).

[40] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א ה"ז): "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור".

[41] ראה בגמ' שבת (ע"ה ע"ב) ורש"י (ד"ה ומגרדו). וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א ה"ז): "וכן המגרד ראשי כלונסות של ארז – חייב משום מחתך, וכן כל חתיכה שיחתוך חרש עץ מן העצים או חרש מתכת מן המתכות – חייב משום מחתך. הנוטל קיסם של עץ מלפניו וקטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת – חייב".

[42] כתוב בגמ' שבת (ע"ד ע"ב) שהחותך כנף מעוף – חייב משום מחתך. ופרש"י (ד"ה משום מחתך): "דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי, וגם מן הקנה אורג כובעים, ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער".

[43] בגמ' שבת (ע"ד ע"ב) כתוב: "אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי – חייב משום טוחן. אמר רב אשי: אי קפיד אמשחתא – חייב משום מחתך". ופרש"י "דסלית סילתי – עצים דקים להבעיר אש. ואי קפיד אמשחתא – לחותכן במדה. מחתך – העור מקצצו במדה".

וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"א ה"ז): "המחתך מן העור כדי לעשות קמיע – חייב, והוא שיתכוין למדת ארכו ומדת רחבו ויחתוך בכונה שהיא מלאכה, אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כונה למדתו אלא כמתעסק או כמשחק – הרי זה פטור".

וראה בכלכלת שבת (מלאכת מחתך) ובמשנ"ב (סי' שכ"ב ס"ק י"ח ובסי' ש"מ ס"ק מ"א) ובכה"ח שם (ס"ק פ"ה).

[44] וכתב המנחת חינוך (פרשת יתרו מצוה ל"ב): "ובזה דמחתך אינו מחלק הרמב"ם בין מחתך בכלי או ביד, נראה דבכל עניין חייב משום מחתך", וכ"כ הכלכלת שבת (מלאכת מחתך), וז"ל בבה"ל (סי' שכ"ב ד"ה "אחד קשים"): "ולענין דינא נ"ל להכריע דתלוי מלאכת מחתך בכל אחד לפי ענינו דדבר שדרכו לחתכו דוקא בכלי לא שייך שם מחתך אלא בכלי ודומיא שמצינו לענין גוזז בשבת צ"ד ע"ב משום דאין דרך גזיזה ביד, ודבר שדרכו להפרידו לשנים ביד [כמו שמצוי לענין איזה סחורה שדרך להפרידו לשנים ע"י קריעה ביד] חייב משום מחתך אי מפרידו ע"י יד ודומיא שמצינו לענין תולש דחייב אפילו אם תולש בידו ולא בכלי וכמו שפירש רש"י בשבת ע"ג ע"ב ד"ה אין דרך ע"ש [אך כ"ז דוקא אם הוא מקפיד על המדה וכמו שהעתקנו בפנים מלשון הרמב"ם]. אך מה שכתבנו דתלוי בכל אחד לפי דרכו לכאורה הוא רק לענין דאורייתא, אבל מדרבנן יהיה אסור בכל גוונא דומיא דגזיזה דאסור מדרבנן לכו"ע אפילו ביד אף דאין דרך גזיזה בכך וכו', ואפשר דיש לחלק ולומר דשם מחתך לא שייך כלל במחתך ביד, אבל זה אינו כיון דמסתברא דדבר שדרכו להפרידו ביד שייך שם מחתך אפילו ביד ממילא אין להקל מדרבנן בכל גוונא כנלע"ד". וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').

[45] כתב בכלכלת שבת (מלאכת מחתך): "הקורע או חותך נייר לבן לקנח את עצמו או לשאר תשמיש – חייב משום מחתך".

[46] ראה לעיל בהערות ז' וח'. וכאשר מושך את השקית ותולשה – עובר על איסור מחתך, וכמבואר ברמב"ם (הלכות שבת פרק י"א ה"ז) הובא בהערה מ'. ובפעולה זאת גם הוא עושה כלי, מאחר והשקית השניה עדיין סגורה, ורק על ידי שמשך את הראשונה הכין את השנייה לכלי, ולכן גליל זה מוקצה ביום שבת. ועיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).

[47] למרות שניתן להשתמש בשקית הראשונה – הינה מוקצה, כיון שהיא מתבטלת לשאר הגליל, וכן לא נוח תשמישה כאשר היא מחוברת לשאר השקיות.

[48] ראה ברמב"ם (הלכות שבת פרק י"א ה"ז). ואפילו אם אינו מקפיד על המידה אלא חותך במסור משום נוחות – אסור משום עובדין דחול, ראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י') וראה בכלכלת שבת (עובדין דחול). עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח"י שאלה ז').

[49] ראה לעיל בהערה מ"ד. ראה במשנ"ב (סי' ש"מ ס"ק מ"א וסי' שכ"ב ס"ק י"ח) ובבה"ל שם (ד"ה "קשים"), הובא לעיל הערה הנ"ל. עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ח"י שאלה ז').