פרק קח – פיקוח נפש

מלחמות ישראל מלחמות מצוה

הקדמה

ככלל מותר לחלל שבת בשעת מלחמה או בעת פעילות בטחונית ובלבד שחילול השבת הכרחי לצורך פיקוח נפש. נביא להלן כמה הלכות חשובות הנוגעות לצבא ומלחמה, ויפורט בהמשך הפרק מקרים נוספים הנוגעים לפיקוח נפש בשבת.

גדר מלחמת מצוה

• גדר "מלחמת מצוה" הינו: "עזרת ישראל מיד הצר הבא עליהם", כפי שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה הלכה א')[1]. ועל כן, כל המלחמות שנלחם עם ישראל בשנים האחרונות הנן בגדר "מלחמת מצוה"[2]. ובפרט עקב העובדה שאויבינו מכריזים בפירוש שכוונתם להשמיד את עם ישראל.

מלחמת מצוה בעת מחדלים צבאיים

• גדר של "מלחמת מצוה" אינו בטל בשל מחדלים צבאיים או מדיניים. ואפילו אם ישנם מחדלים, אינם אלא בגדר יוצא מן הכלל שאינו מבטל את הכלל. ועל כן, גדר מלחמת מצוה חל גם אם יש מחדלים כנ"ל. ומכל מקום ברור הדבר שעל הממשלה וראשי מערכת הביטחון לתכנן מראש את כל צעדיהם הצבאיים והמדיניים כדי למנוע מחדלים כנ"ל ח"ו ^[3].

תורתו אומנותו

• כתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פי"ג הלכה י"ג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים"^[4]. ולכן, כל מי שיכול להמשיך ללמוד תורה – ודאי שעדיף שימשיך בלימודו, כיון שעל לימוד זה עומד העולם ומגן על עם ישראל ובזכותו ישראל מנצחים במלחמה^[5]. אולם, מי שאינו יכול לעשות כך עדיף שילך לישיבת הסדר שממנה יוצאים תלמידי חכמים יראי שמים וכו' ובלבד שישרת במקום שנשמרים בו גדרי הצניעות ואין תערובת בין נשים לגברים.
• כל תלמיד ישיבה היכול להמשיך בלימודיו בישיבה, יעשה כן וכפי שנתבאר. אמנם, מי שאינו יכול לעשות כן ויוצא לעבוד, יחזיק ת"ח ויהיה שותף עימו בלימוד התורה[6], ומכל מקום חובה עליו לקבוע עיתים לתורה, ובפרט בשבתות וימים טובים[7].
• כפי האמור מעלתו של העוסק בתורה גדולה מאד שמחזיק העולם, וכבר אמרו חכמים שכל המזלזל בתלמידי חכמים ואומר: "מה הם מועילים לנו בלימודם", הרי הוא בגדר אפיקורוס[8].
• נפסקה ההלכה ע"י הרבנות הראשית לישראל ומועצת הרבנות הראשית לישראל בכל התקופות, וכן ע"י גדולי ישראל אחרים, שאסור לבנות לשרת בצבא[9] או שירות לאומי[10] בכל צורה שהיא, בכדי שלא תהיה רשות אחרת עליה. ואין בידי רב או מורה הוראה בישראל לשנות פסק זה, כי אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חבירו, אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין[11].

נשיאת נשק בשבת

נשיאת נשק לצורך ביטחוני

• מותר לשאת נשק בשבת לצורך בטחוני, דהיינו, כאשר יש חשש שיצטרכו להשתמש בו.
• כאשר מותר לשאת נשק לצורך בטחוני כנ"ל – מותר לשאתו גם במקום שאין עירוב^[12].
• אסור לשאת נשק בשבת כאשר אין צורך ביטחוני כנ"ל אפילו אם יש במקום עירוב^[13], וכ"ש שאסור לטייל להנאה עם כלי הנשק[14].
• כאשר אין צורך ביטחוני אך יש צורך אחר לנשיאת הנשק, כגון: חייל בטירונות או במסגרת אימונים אחרת, יש לשאול את הרב הצבאי במקום כיצד יש לנהוג[15].

נסיעה לצורך ביטחוני בשבת

נסיעה במסגרת פעילות צבאית

• כל נסיעה במסגרת פעילות ביטחונית, כגון: לצורך רדיפה אחר מחבלים או אפילו שמירה שגרתית, וכדו' – מותרת בשבת, כיון שפיקוח נפש וכן ספק פיקוח נפש דוחה את השבת^[16].
• אסור לנסוע בשבת נסיעה שאינה לצורך פעילות ביטחונית כנ"ל [כגון: להביא אוכל או לטייל], אפילו אם הנסיעה נעשית ברכב צבאי או במסגרת צבאית, ונסיעה כזו הרי היא חילול שבת גמור.
• חיילים ואנשי ביטחון חייבים לברר לפני כל נסיעה בשבת אם הנסיעה לצורך פעילות ביטחונית או לא[17].

נסיעת משרת במשרה ביטחונית

• מותר לאדם המשרת במשרה ביטחונית שיש בה פיקוח נפש לנסוע מביתו בשבת לצורך מילוי תפקידו, ומותר לו לחזור בשבת לביתו על ידי גוי, ואם אין אפשרות – יכול לחזור ברכבו^[18].

נסיעה בגיוס חירום

• במצב חירום שהוחלט על גיוס פתאומי – מותר לחייל שגויס בשבת לנסוע ברכב למקום הגיוס. ובמקרה כזה טוב לקחת טלפון נייד לנסיעה, כיון שייתכן שבעודו בדרך יתנו לו הוראות להגיע למקום אחר או לבטל נסיעתו וכיו"ב. ועצה טובה היא להכין מראש שלט עם המילים: 'שבת קודש' ולהניח אותו בחלון הרכב, כדי שמי שיראה אדם עם זקן, פאות וכדו' נוסע ברכב בשבת, יידע שמדובר בנסיעה של פיקוח נפש[19].
• חייל שגויס בשבת במצב חירום והגיע למקום הגיוס בנסיעה ולבסוף התברר שאין בו צורך – לא יצטער על כך שנסע בשבת ללא צורך, כיון שהתכוון לשם שמים^[20].

נסיעה לצורך פיזור הפגנות

• חייל או שוטר שקיבל פקודה לנסוע בשבת כדי לפזר הפגנות, אם לפי הבנתו נראה לו שהוא מוזעק לתפקיד שאין בו פיקוח נפש כלל – אסור לו לחלל שבת בשל כך^[21].

נסיעה לצורך שמירה במקום גניבות

• מותר לנסוע ברכב וכן לשאת נשק בשבת כדי לשמור על ישוב או מושב הסובלים מגניבות של גויים, כיון שגנבים אלה מסוגלים גם להרוג[22].

פיקוח על תנועה צבאית

• בעת פעילות מבצעית – מותר לחייל משרת לפקח על הכוונת התנועה הצבאית בשבת, במסגרת תפקידו^[23].

נסיעה באמבולנס לאירוע מתוכנן מראש 

• כאשר אירוע מתקיים בשבת ויש צורך להקצות צוות של עזרה ראשונה ואמבולנס לטובת המשתתפים באירוע [כגון: ברחבת הכותל המערבי בימים הנוראים ובשלושה רגלים או בכל מקום שיש התקהלות המונית ועקב כך המשטרה דורשת להציב שם אמבולנס] – רצוי להקצות את האמבולנס ולהביאו לשם בערב שבת. אמנם, כאשר אי אפשר להביאו לשם בערב שבת – מותר לנסוע עם האמבולנס למקום האירוע בשבת עצמה.

תיקון כלי רכב מבצעיים

• אסור לתקן בשבת כלי רכב מבצעיים שהתקלקלו [כגון: טנק, נגמ"ש וכדו'] כאשר אין כוננות מבצעית ולא נראה שבקרוב יידרשו לפעילות מבצעית. אמנם, בזמן חירום או כאשר יש כוננות מיוחדת וייתכן שיצטרכו לעשות בהם שימוש בפעילות מבצעית – מותר לתקנם בשבת^[24].

שימוש בטלפון לצרכי ביטחון והצלה

"טלפון גרמא"

• טלפון שפותח על ידי מכון לתורה ומדע והוא אינו מופעל על ידי פעולת האדם ישירות אלא על ידי "גרמא" – מותר ואף מצוה להשתמש בו במוסדות שמוכרחים לעבוד בשבת [כגון: בית-חולים, בסיסי צבא וכדו'], וכן מצוה על אנשי ביטחון והצלה להשתמש בו בשבת^[25].

"טלפון גרמא" לצורך פרטי

• אסור גם לאנשי בטחון או הצלה להשתמש ב-"טלפון גרמא" בשבת לצורך פרטי ללא הוראת היתר מיוחדת[26].

טלפון רגיל לאיש צבא

• איש צבא שאין בידו טלפון "גרמא" ומתוקף תפקידו מתקשרים אליו מן הצבא לצרכים שונים ובחלקם ענייני פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש ובחלקם עניינים אחרים – מותר לו לענות לטלפון בשבת^[27], ומכל מקום יענה בשינוי^[28]. ואפילו אם רוב הקריאות אינן בענייני פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש – מותר לו לענות לטלפון בשבת [בשינוי כאמור], כיון שעל כל פנים לפעמים הקריאות עוסקות בפיקוח נפש או ספק פיקוח נפש, ואם ענה והתברר שאין בשיחה צורך של פיקוח נפש, יש להפסיק את השיחה באופן מיידי.

מרכזן צבאי

• מותר למרכזן במרכזייה צבאית להתקשר, לענות לטלפון ולהעביר שיחות כאשר יש פיקוח נפש או ספק פיקוח נפש. אמנם, ברור הדבר שאסור לו להתקשר או להעביר שיחות לצורך מסירת דרישות שלום וכדו' וכאמור לעיל.

נשיאת טלפון בזמן חירום

• חייל שתפקידו לגייס חיילים בצו-8 שקיבל הוראה להיות בכוננות בשבת [כגון: בזמן מלחמה], ועליו להיות צמוד לטלפון – מותר לו ללכת לבית הכנסת להתפלל ולשאת את הטלפון עמו בתיק שיש בו דברי היתר [חשובים][29], וכל זאת בתנאי שיש במקומו עירוב. אין במקומו עירוב אסור לו לטלטל את הטלפון ועל כן במקרה כזה – יתפלל בבית[30].

הודעה לקרובי נפגעי פיגועים 

הודעה מצערת בשבת

• ככלל, עדיף לא להודיע הודעה מצערת ואפילו ביום חול[31], ובפרט בשבת שאסור, גם אם אין בדבר חילול שבת^[32].

הודעה מצערת לקרובים שיש חשש שייבהלו

• אירע פיגוע או אסון אחר ר"ל ויש שם הרוגים וחוששים שקרובי ההרוגים ישמעו על כך באופן לא מקצועי וייבהלו – מותר לחלל את השבת כדי להודיע להם באופן מקצועי [בלווי רופא, פסיכולוג וכו']. ובמקרה כזה מותר לחלל את השבת כדי להודיע להם אפילו אם הקרובים אינם זקנים או חולים, מפני שיש בהודעה זו חשש סכנה[33] ואם ברור שלא ישמעו על כך בשבת, אסור להודיע להם בשבת.

הודעה על ניצולים

• אירע פיגוע או אסון אחר ר"ל בשבת ויש שם ניצולים – אסור לחלל שבת כדי להודיע לקרובי הניצולים שניצלו, בין אם הקרובים בריאים ובין אם הם חולים או מבוגרים.

שמירה ואבטחה בשבת

אבטחת מתרחצים ב"חמת גדר"

• לא טוב ולא נכון להטיל על חיילים לשמור על אנשים המתרחצים ב"חמת גדר" וכיו"ב בשבת. אמנם אם למעשה הוטלה ההוראה עליו – אם ברור שאין בדבר ספק פיקוח נפש אסור לו לחלל שבת עבור כך, ולכן יש לשאול את הרב הצבאי שנמצא במקום במידת הצורך שיש וכיצד לנהוג[34].

משימות שמירה ואבטחה

החלפת שמירה

• חייל דתי שהוטל עליו לשמור בשבת, וקיבל הצעה מחייל שאינו שומר תורה ומצוות לשמור במקומו – ישמור החייל הדתי במשמרת שלו ולא יחליף עם החייל שאינו שומר מצוות, כיון שכאשר יידרש לעשות מלאכה בשבת יעשה על פי ההלכה כדת וכדין ואילו החייל שאינו שומר תורה ומצוות יעשה בחילול שבת גמור^[35].

אבטחה במערת המכפלה

• מותר לחיילים ולאנשי כוחות הביטחון לשמור ולאבטח את המתפללים במערת המכפלה בשבת אפילו שהשמירה כרוכה בחילול שבת, מפני שבכך שמתפללים שם נהיית חזקה על המקום, ואם לא יתפללו שם, המקום יעבור לידיים זרות ולצורך הגנה על ערי ספר מותר לחלל את השבת. ועל כן, מותר להתפלל במערת המכפלה בשבת למרות שיש שם אבטחה שכרוכה בחילול שבת ומותר גם לחיילים לשמור שם^[36].

אבטחת הכותל

• מותר לכוחות הביטחון לבדוק את הנכנסים לרחבת הכותל המערבי בגלאי מתכות בשבת כיון שיש שם סכנה מן האויבים[37]. ומצוה ללכת לכותל המערבי בכל ימות השבוע וגם בשבת[38].

פינוי ישוב בשבת

• אין היתר לחיילים, ובמיוחד בשבת, להשתתף בפעולות פינוי והרס ישובים וכדו'.

פינוי גופת חייל

• חייל שנהרג בעת מילוי תפקידו בשטח אויב [הי"ד] – באופן עקרוני אסור לשלוח חיילים יהודיים בשבת כדי להחזיר את גופתו לשטח ישראל (באופן שיעברו על מלאכות האסורות מהתורה), אך מותר לשלוח חיילים גויים כדי להביאה.

אמנם, יש לדעת שהלכה זו עשויה להשתנות על פי הנתונים בשטח, כגון:

א. כאשר החייל נשא על גופו מסמכים חשובים.

ב. כאשר יש חשש שאם ישאירו אותו בשבי האויב יחליפו את גופתו תמורת מחבלים.

ג. כאשר יש חשש שהאויב יעשה בזיון המת.

ועל כן יש להתייעץ עם רב בכל מקרה לגופו[39].

טיפול בנפטר

קביעת מוות בהלכה

• גדר חיים על פי התורה: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית פ"ז פסוק כ"ב), וכל שנשימתו פסקה לגמרי – נחשב כמת, ואין לחלל עליו את השבת, ומכל מקום כל עוד שאפשר להחזיר את הנשימה על ידי מכונות טיפולים ורפואות שונות – נחשב כחי, וחייבים לחלל עליו את השבת לנסות להצילו[40].

טלטול המת

• ככלל, אסור לטלטל את המת בשבת, בין לצורך גופו ובין לצורך מקומו, מפני שהוא מוקצה מחמת גופו. אמנם, במקרים מיוחדים מותר לטלטלו על פי תנאים שיתבארו לקמן[41].
• נהרג אדם בתאונת דרכים, בפיגוע וכיו"ב ורוצים לטלטל את הגופה ממקום האירוע (לא בהסעה) – מותר לטלטל אגב חפץ המותר בטלטול. ולכן, יש להניח על הנפטר חפץ המותר בטלטול ולטלטלם יחד. בשעת הדחק אם המת לבוש בבגדים – מותר לטלטלו אגב הבגדים בלי להניח חפץ אחר עליו[42] .
• מת שמוטל בחמה או שנמצא במקום דליקה – ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ': "טלטול מת בשבת" סעי' ד'-ט').
• במקום צורך גדול מותר לפנות את המת באמבולנס לחדר הלוויות או למקום אחר בשבת, רק על ידי נהג גוי[43].

כתיבה לצורך משפטי או ביטוחי

• נפטר אדם ויש צורך לכתוב בשבת לצורך משפטי או לצרכי ביטוח [כגון: מילוי טפסים שמתארים את הפעולות הרפואיות שננקטו במהלך החייאה שנכשלה וכדו' או החתמת פצוע המסרב להתפנות לביה"ח על טופס המשחרר את נהג האמבולנס מאחריות] – מותר לצוות הרפואי לכתוב אך ורק בעט על נייר חלק אשר רישומו נמחק מאליו מכוח חולשת הדיו וחלקות הנייר [שהכתב נעלם מאליו לאחר זמן, המצוי במכון "צומת"] ובמוצש"ק להעתיק מתוכו, באופן שלא ניתן לעשות כך – יש להקל במקום צורך גדול לכתוב על ידי גוי[44].

מוות לא טבעי 

• אדם שמת ונראה שאיבד את עצמו לדעת או מת מוות לא טבעי אחר והגיעו לשם גורמי הרפואה בשבת – מותר לגורמי הרפואה להזעיק את המשטרה. ומכל מקום רצוי להזעיקם על ידי גוי או בטלפון "גרמא"[45].
• מת אדם מיתה לא טבעית – מותר להזעיק את המשטרה כנ"ל, ואין צריך לחשוש שהמשטרה תבצע פעולות שיש בהם משום חילול שבת ללא צורך[46].

חילול שבת כדי להציל אדם מן החטא

הצלת אנוס לעבירה לפי שעה

• אדם שרוצים לאנוס אותו לעבור עבירה לפי שעה – לא מחללים את השבת כדי להצילו מן העבירה, אפילו אם מדובר בעבירה חמורה[47].

הצלת אנוס להמרת דת

• אדם שרוצים לאנוס אותו להמיר דתו ולהוציאו מכלל ישראל, אפילו הוא קטן או קטנה – חייב כל מי שבידו להשתדל להצילו, ואפילו אם יש ספק אם ההשתדלות תועיל להצילו. צריך לחלל את השבת אפילו באיסורי דאורייתא כדי להצילו[48], כשם שחייבים לחלל את השבת כדי להציל חולה שיש בו סכנה, דכתיב: "ושמרו בני ישראל את השבת". אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה[49].

הצלה לישראל פושע

• אדם מישראל שפשע ורצה להמיר את דתו ונלקח על ידי הגויים – אין עושים איסור דאורייתא כדי להצילו מן השמד, כיון שפשע ואין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך. אמנם, יש מתירין לעשות איסור דרבנן כדי להצילו מן השמד, כגון: ללכת חוץ לתחום, לרכוב על גבי סוס או בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדו'^[50].

תשובה לנוסע ברכב

• המהלך ברחוב ביום שבת ונשאל על ידי נהג הנוסע בשבת כיצד להגיע למקום מסוים, אם מדובר באמבולנס או רכב בטחון – מותר באופן כללי לענות, אלא אם ברור לו שאין מדובר בצורך של פיקוח נפש, אך אם מדובר ברכב פרטי – יאמר לו שאינו יודע^[51].

[1] כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ה ה"א): "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו".

ועוד כתב (פ"ז ה"ד): "ואחר שחוזרין כל החוזרין מעורכי המלחמה, מתקנין את המערכות, ופוקדים שרי צבאות בראש העם, ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה – הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה. במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה – במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה – הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וראה להלן הערה הבאה בעניין מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל בזמן הזה.

[2] הרמב"ן בספר המצוות (שכחת העשין, עשה ד') כתב, וז"ל: "מצוה רביעית: שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי ל"ג ורמב"ן שם): 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ' וכו'. וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמרא סוטה (מ"ד ע"ב): אמר רב יהודה: מלחמת יהושע לכבש – דברי הכל חובה, מלחמת דוד להרווחה – דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטים י"ז, י"ד): 'וירשתה וישבת בה' – בזכות שתירש, תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבעה עממים שנצטוו לאבדם, שנאמר: 'החרם תחרימם', אין הדבר כן. שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים – נשלים עימהם ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם (דב"ר שופטים): הגרגשי פנה והלך לו, ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי, נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות – אינם רשאין, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה וכו'. ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל וכו' הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה", עכ"ל הרמב"ן (וכ"כ הרמב"ן בקיצור בפירושו במדבר ל"ג, נ"ג). שמע מינה כמה הלכות: א) נכללת במצוה זו מצות כיבוש. כיבוש נוגע לכל העמים, לא רק לז' עממים. ואין שלום עם ז' עממים נוגע לזה, גם אם ישלימו איתנו, אסור לנו להשאירם בארץ, אלא ילכו לארץ אחרת. ב) לאחר שכבשנו – אסור לנו לעבור לארץ אחרת, אלא חייבים להתיישב בארץ ישראל דוקא. וכן איתא בתוספתא ע"ז פ"ה ה"ב (לפי דפוס וילנא, לפי נוסחאות כת"י שם, וכן גרס הרמב"ן בפירושו לויקרא י"ח, כ"ה): "כל זמן שהם [כלומר ישראל] עליה כאילו היא מכובשת, הא אינן עליה כאילו אינה מכובשת". ג) מצוה זו נוהגת לדורות, בשני חלקיה. וגם כיבוש בזמנינו, אינה נחשבת מלחמת רשות, אלא מלחמת מצוה.

ובדעת הרמב"ם שלא מנה מצות ישיבת א"י וכיבושה בתרי"ג המצוות, יש אומרים שהיא מצוה מדרבנן (ראה שו"ת הרשב"ש (בן של התשב"ץ) סי' א'-ב', פאת השלחן סי' א' בבית ישראל ס"ק י"ד), ויש אומרים שהיא אכן מן התורה אבל אינה נמנית בתרי"ג כיון שהיא מצוה כללית, וכפי שכתב הרמב"ם בשורשים ד' וה' בהקדמתו לספר המצוות (שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' מ"ח פרק י"ב ד"ה "אזכיר בשם הראי"ה קוק זצ"ל"). ויש סוברים שלרמב"ם ישיבת ארץ ישראל היתה מצוה עד שנשבעו ישראל ב' שבועות (כתובות קי"א ע"א): שבועה אחת שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא יעלו בחומה (שלא יעלו לארץ ישראל ביד חזקה) והשבועה השניה שהשביע הקב"ה את עם ישראל שלא ימרדו באומות (מגילת אסתר על סה"מ שם), ושבועה השלישית היא השביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו בעם ישראל יותר מידי, וא"כ לפי מה שכתב הרב מאיר שמחה מדוינסק (בעל האור שמח) במכתב גלוי לעודד עליה לא"י, שמאז "הצהרת בלפור" "סר פחד השבועות, וברשיון מלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל" (נדפס ב"התור" שנת תרפ"ב), חזרה וניעורה מצות ישיבת ארץ ישראל גם לפי הרמב"ם. ועוד נראה ששלושת השבועות הן קשורות אחת עם חברתה, ומעת שהאומות הפרו את השבועה ורדפו והרגו וטבחו והשמידו חלק ניכר מעם ישראל, וחלק מהם ישב שקט ושאנן ולא מיחה, הרי שהפרת השבועה על ידם ביטלה את השבועות הראשונות, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג עמ' של"ג).

וראה עוד בגמ' גיטין (ח' ע"ב): "והקונה שדה בסוריא – כקונה בפרוארי ירושלים. למאי הילכתא? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס"ד?! כדאמר רבא: אומר לעובד כוכבים ועושה, הכי נמי אומר לעובד כוכבים ועושה; ואף על גב דאמירה לעובד כוכבים – שבות, משום ישוב א"י – לא גזור רבנן". ופרש"י: "משום ישוב ארץ ישראל – לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה" ובשו"ע סי' ש"ו סעי' י"א כתב, וז"ל: "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הא"י בשבת, וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם, בכתב שלהם, דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב א"י – לא גזרו".

כתב הכה"ח (סי' רמ"ח ס"ק מ"ה), ז"ל: "והעולה לארץ ישראל וכו'. ודוקא על דעת להתיישב, ויש אומרים אפילו על מנת לחזור כיון דאפילו מהלך ארבע אמות בארץ ישראל מצוה היא. כנסת הגדולה שם, מגן אברהם ס"ק ט"ו, תוספת שבת אות י"ז. והאליה רבה אות י"ג כתב דגם לסברא ראשונה להתיישב לאו דוקא אלא דהעלייה בעצמה מצוה היא יעו"ש. ומיהו עיין פתח הדביר אות י"ג מה שהאריך בזה והביא פלוגתא באינו עולה להתיישב שם אי חשיבא מצוה, וכתב שדעת הרמב"ם ז"ל מן הסוברים דעולה שלא להתיישב נמי חשיבא מצוה משום כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא יעו"ש. ישיבת ארץ ישראל קצת אחרונים כתבו שהיא מצוה דרבנן, והרמב"ן מנאה למצות עשה, ובספרי אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה ככל המצות אפילו בחרבנה. עין זוכר מערכת יו"ד אות ה'. צפת יש לה יתרון על כל שאר ערי ישראל. ילקוט ראובני בשם טוב הארץ. ועיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ג ורל"ד שכתב דצפת במעלה נגד שאר ערי ישראל אבל ירושלים גדולה במעלה מצפת יעו"ש. פתחי עולם אות ח"י. ועיין פתחי תשובה (יורה דעה סי' רנ"א אות ד'). וראה בשו"ע (אה"ע סי' ע"ה סעי' ג'-ה').

[3] עי' בגמ' ברכות (ג' ע"ב-ד' ע"א) שלפני שדוד המלך היה יוצא למלחמה, הוא היה מתייעץ עם אחיתופל, הסנהדרין ואורים ותומים, ואחר כך מדבר עם שר הצבא לצאת למלחמה.

[4] כתוב במדרש רבה (פרשת מטות פרשה כ"ב): "אלף למטה וגו' יש אומרים שני אלפים מכל שבט ושבט שלח וכו' וי"ב אלף לתפלה. ומנין שכן? שנאמר: 'אלף למטה אלף למטה', הרי כ"ד אלפים".

ועוד מובא בגמ' נדרים (ל"ב ע"א): "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: 'וירק את חניכיו ילידי ביתו'". ופירש הר"ן: "שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים – שהוליכן למלחמה, כדכתיב: 'וירק את חניכיו', דהיינו בני אדם שחנך לתורה".

ועוד מובא בגמ' מכות (י'.): "א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה".

ובגמ' סנהדרין (מ"ט ע"א): "דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה. דכתיב: 'ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא'. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו – משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא – משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו". ופרש"י: "אילמלא דוד – שהיה עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד".

ובירושלמי תענית (פ"ד ה"ה) מובא: "א"ר יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות, והיה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומין?! אמר להן: וכי היאך איפשר לבדקן? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארז מן לבנון לא יהיה נכתב באיסרטיא שלך. היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך, וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף [תהילים ס, יב] (פירש קרבן העדה: "לא תסעוד – לא תעזרינו, ולא תכסוף – ולא תשחית אותנו אלא תניח הכל אל הטבע), הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו. שלש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר. והוה ר' אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר ומתפלל בכל יום, ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום, אל תשב בדין היום. בעא אדריינוס מיזל ליה (רצה לחזור לרומא). אמר ליה חד כותיי: לא תיזיל לך, דאנא חמי מה מיעבד ומשלים לך מדינתא. עאל ליה מן ביבא דמדינתא (נכנס לעיר דרך הביוב) עאל ואשכח רבי אלעזר המודעי קאים מצלי. עבד נפשיה לחיש ליה בגו אודניה (עשה עצמו כלוחש באזנו של ר' אלעזר). חמוניה בני מדינתא ואייתוניה גבי בן כוזבא (ראו אותו לוחש באזנו והביאו אותו לפני בן כוזיבא). אמרון ליה: חמינן ההן סבא משתעי לחביבך. אמר ליה: מה אמרת ליה ומה אמר לך? אמר ליה: אנא אמר לך, מלכא קטל לי. ואי לא אנא אמר לך, את קטל יתי. טב לי מלכא קטל יתי ולא את. אמר ליה: אמר לי דאננא משלים מדינתאי. אתא גבי רבי אלעזר המודעי, אמר ליה: מה אמר לך הדין כותייא? אמר ליה: לא כלום. מה אמרת ליה? א"ל: לא כלום. יהב ליה חד בעוט וקטליה. מיד יצאת בת קול ואמרה [זכריה יא, יז]: הוי רעי האליל עזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרוען של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כזובה".

ועוד מובא בגמ' מועד קטן (כ"ו ע"א): "וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. אביו ואמו ורבו שלימדו תורה, מנלן? דכתיב: 'ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו'. 'אבי אבי' – זה אביו ואמו, 'רכב ישראל ופרשיו' – זה רבו שלימדו תורה. מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: רבי רבי, דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין". ופירש מצודת דוד (מלכים ב' ב', י"ב): "רבי רבי – שהיה לישראל לעזר מול האויב כמו רכב ופרשים".

וז"ל הזוהר בשלח (נ"ח ע"א): "ר' חייא אמר: 'ימינך יי' נאדרי בכח' – דא אורייתא, ועל דא 'ימינך יי' תרעץ אויב' דלית מלה בעלמא דיתבר חיליהון דעמין עכו"ם בר בשעתא דישראל מתעסקין באורייתא, דכל זמן דישראל מתעסקין באורייתא ימינא אתתקף ואתבר חילא ותוקפא דעכו"ם, ובגיני כך אורייתא אקרית עז, כמה דאת אמר (תהלים כט): 'יי' עז לעמו יתן', ובשעתא דישראל לא מתעסקין באורייתא שמאלא אתתקף ואתתקף חיליהון דעכו"ם ושלטין עלייהו וגזרין עלייהו גזרין דלא יכלין למיקם בהו ועל דא אתגליאו בני ישראל ואתבדרו ביני עממיא".

וכך כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"ג הלכה י"ב): "ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל', לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר: 'ברך ה' חילו', והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: 'אני חלקך ונחלתך'". ועוד כתב שם (הלכה י"ג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'". כלומר שאפילו שמלחמות ישראל בשנים האחרונות הן בגדר מלחמות מצוה, ואפילו שחתן יוצא מחדרו וכלה יוצאת מחופתה, עדיין אין חייבים לומדי תורה להלחם.

[5] וראה עוד ספר הלכות מדינה לבעל שו"ת ציץ אליעזר (חלק ג' שער א' פרק ב', שער ג' פרקים א', ג', ד'), וע"ע בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סימן קנ"ח, ותשד"מ 1300-1, ותשמ"ה 773-1).

[6] מובא בגמ' פסחים (נ"ג:): "דאמר רבי יוחנן: כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים – זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: 'כי בצל החכמה בצל הכסף'", ופרש"י: "בצל החכמה – במחיצת החכמה יכנס זה שההנהו מנכסיו".

מובא בפסיקתא זוטרתא (פרשת תרומה פרק כ"ה סימן י"ג): "'ועשית בדי עצי שטים' – אלו המסייעין את עוסקי התורה. 'וצפית אותם זהב' – שבמקום שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות צל לעוסקי התורה עתיד לעשות למחזיקיה, שנאמר: 'כי בצל החכמה בצל הכסף' (קהלת ז', י"ב), ואומר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה'".

וכתב השו"ע (יו"ד סי' רמ"ו סעי' א'): "ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו – יספיק לאחרים הלומדים". וכתב הרמ"א שם: "ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה – אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו".

וראה בפני דוד (דברים פי"א פי"ט), ז"ל: "'שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך'. אפשר לפרש דהמשתתף עם ת"ח הן בעודנו חי, ואף כי אחרי מותו הוא ציוה שיפרנסוהו מנכסיו, גדול מאד שכרו כי כל התורה שלומד החכם אחר פטירתו הנה שכרו אתו, ונמצא דאף אחרי פטירתו הוא מרויח כמה מצות ותלמוד תורה. ועל בחינה זו אפשר לפרש שמח זבולון בצאתך מהעה"ז, כי אף שאתה בקבר שאין שם מצוות ולימוד אתה נתעלית, כי יששכר באהליך, הוא נשען עליך, ובית המדרש שלו שלך יקרא כאלו אתה עוסק בתורה אחרי פטירתך והיא שמחה גדולה".

ואף התלמידי חכמים עצמם מצווה שישבו בכולל ויקבלו פרנסתם מקופת הכולל, ואע"ג שמובא ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק ג' ה"י): "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה – נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".

ומכל מקום ראה בכסף משנה שדחה דבריו, וז"ל: "קי"ל כל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך', שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".

וכתב הב"י (יו"ד סי' רמ"ו): "ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו (כמו הרמב"ם), והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם, ואדרבה יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות, דאם לא כן כבר היתה התורה בטלה ח"ו ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר. וכבר כתב והאריך הה"ר שמעון בר צמח בתשובותיו (ח"א סי' קמב-קמח) לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו ולהחזיק ביד החכמים והתלמידים הנוטלים פרס מהציבור, והביא כמה ראיות מהתלמוד והמדרשות. ומכל מקום מי שאפשר לו להתפרנס ממעשה ידיו ולעסוק בתורה ודאי מדת חסידות היא ומתת אלהים היא, אבל אין זו מדת כל אדם, שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו".

וכתב המהרש"ל (חולין פרק ג' סי' ט'): "ואף שהזהיר הרמב"ם (ה' ת"ת פ"ג ה"י) על ככה, וכתב: כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעסוק במלאכה, ויתפרנס מהצדקה – ה"ז חילל השם כו', ולאו דוקא צדקה קאמר, שהרי אמר אח"כ: לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעה"ז כו', וכן הביאו הטור (בי"ד סי' רמ"ו), הרמב"ם אזל לטעמיה, וכאשר כתב במסכת אבות (פ"ד מ"ה) וקרא תגר על הלומדים הגדולים שנהנים מן הבריות, ועל ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים, והאריך שם, ולא השגיחו בו חכמי התורה בדורו, ואף הבאים אחריו, ושמעתי שחכם אחד נקרא הרשב"ץ האריך בתשובתו (שו"ת התשב"ץ ח"א סימן קמ"ז) לחלוק עליו, ולסתור את דבריו, והחזיק ידי הפירושים בראיות ברורות, וכדאיתא בפ"ב דכתובות (ק"ו ע"א), שהדיינים והמלמדים העוסקים במלאכת שמים היו נוטלים שכר מתרומת הלישכה, וה"ה לדידן, ואמת שאל"כ כבר היתה בטלה תורה מישראל, כי אי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה, וגם להתפרנס ממעשה ידיו, כמו שהוא יגע בענייני הרפואות. ועוד אני אומר, מי שהוא בעל ישיבה ומרביץ תורה ברבים, וצריך עתים קבועים מחולקים חציה לו וחציה לאחרים, וא"א לו שילך מביתו כי אם לדבר מצוה, עון הוא בידו אם לא יקבל מאחרים, אפי' יודע מלאכה וחכמה שיוכל ליגע בה להרויח כדי לפרנס את ביתו, בוז יבוזו לו באהבת התורה ולומדיה, כי א"א שיבטל מלימודו". הביאו הש"ך ביו"ד (סי' רמ"ו ס"ק כ').

והביאור הלכה (סי' רל"א ד"ה "בכל דרכיך") כתב, ז"ל: "כתב בתשובת דבר שמואל סימן קל"ח, שאלה: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אם לעסוק בתורה ולהרבות גבולו בתלמידים כל ימי השבוע וליהנות מאחרים, או ליהנות מיגיע כפיו ומלאכה נקיה כל ימי השבוע ולעסוק בתורה לבד כל יום השבת וכו'. ואעתיק בקצרה עיקר תשובתו לשואלו, הלא ראתה עינו הבדולח מה שכתוב בטיו"ד סימן רמ"ו בב"י ובב"ח ובט"ז ובש"ך בשם ספר ים של שלמה, ומכולם האריך למענתו מהר"י קאר"ו בספרו כסף משנה הלכות ת"ת פ"ה וכו' אך הנראה לע"ד שאפילו הרמב"ם ז"ל יסכים בנידון דידן להתיר, דאין דנין אפשר משאי אפשר, וכיון שכפי צורך השעה והמקום אי אפשר לזה האיש החפץ בחיים להתקיים תלמודו בידו לזכות בו את הרבים כי אם בסיפוק צרכיו ע"י אחרים, הרי הוא ככל המון הדיינים והחכמים שהיו מקבלים שכר מתרומת הלשכה, כדגרסינן בכתובות פרק שני דייני גזירות, והרמב"ם ז"ל פסק כן בהלכות שקלים פ"ד, וז"ל: מגיהי ספרים שבירושלים ודיינים שדנים את הגזלנים – נוטלין שכרן וכו', ואם לא הספיקו להם אף על פי שלא רצו – מוסיפין להם כדי צרכן להם ונשיהם ובניהם ובני ביתם, ואיך יעלה על הדעת שיורה בכגון זה הרב ז"ל שיותר טוב לאדם לאחוז בסכלות וחסרון החכמה כל ימיו, אשר הוא גרמא לכמה נזקין ומכשלות, תלמוד המביא לידי מעשה, ולמנוע טוב מבעליו מפני היותו נהנה מאת אחיו, וע"ש עוד מה שהאריך בענין זה".

[7] ירושלמי שבת (פט"ו ה"ג), וז"ל: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה". וראה בטור (סי' ר"צ) ובב"י וברמ"א שם, וראה עוד בבא"ח (בהקדמה לפרשת שמות ש"ש), ז"ל: "ובזה מובן הטעם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, והיינו כי ישראל יש בהם כח לבנות בנין רוחני ועליוני על ידי עסק התורה, ולכך נקראו בנאים, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, על פסוק: 'וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך', וזה הבנין שבונים אותו על ידי עסק התורה, הוא נעשה בחלק עולם הבא, ולכן בשבת שהוא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבנין הרוחני, ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת, אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול, ולכן מאחר שנעשה בנין רוחני ועליוני בשבת מן עסק התורה, נאסר בשבת בנין הגשמי החמרי לגמרי, ולכן שנו במשנה הבונה מכלל ט"ל מלאכות האסורים בשבת, כי הבנין הוא אב מלאכה", וראה עוד לעיל במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ"ג סעי' י'-י"ד).

[8] צריך להיזהר שלא לזלזל בתלמידי חכמים, שלא יהיה בכלל מה שכתוב במשנה סנהדרין (צ' ע"א): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורוס". ומובא בגמ' שם (צ"ט ע"ב): "אפיקורוס, כגון מאן? – אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי: מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו. אמר ליה אביי: האי מגלה פנים בתורה נמי הוא, דכתיב: 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'. אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא נמי שמע מינה, שנאמר: 'ונשאתי לכל המקום בעבורם'". וראה עוד ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ג') ובנו"כ שם.

וראה בדברי הגרא"י קוק זצ"ל באגרות הראי"ה (ח"ג סי' תת"י): "ויותר מזה ראינו את גדולת האיסור לעשות אנגריא בתלמידי חכמים לכופם על יציאה למלחמה אפילו על מלחמת מצוה גדולה מאד, שהרי אין לך מלחמת מצוה יותר גדולה מהמלחמה שערך אברהם אבינו נגד המלכים, שמן השמים הסכימו על ידו, עד אשר הורונו חז"ל בקבלתם שעל זה נאמר (ישעיה מ"א, ב'): 'יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו' וכמבואר בדבריהם ז"ל (תענית כ"א ע"א), ומכל מקום אמרו (נדרים ל"ב ע"א): מפני מה נענש אברהם וכו' מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים". והוסיף, וזה לשונו שם: "הצלחת המדינה תלויה במלחמתה ע"י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החיל הלוחמים", עכ"ל.

ובפרט בזמן שאין מלחמה אלא רק צריכים לשמור מפני אויבים שלא יבואו וכיוצא בזה (ביטחון שוטף), ודאי שאין להשתמש לצורך כך בתלמידי חכמים, וכך מובא בגמ' בבא מציעא (ק"ח ע"א): "אמר רב יהודה: הכל לאיגלי גפא, ואפילו מיתמי. אבל רבנן – לא. מאי טעמא – רבנן לא צריכי נטירותא". ופרש"י: "לאגלי גפא – הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה, שלא יכנס צבא שונאים לעיר. לא צריכי נטירותא – תורתו משמרתו, כדכתיב (משלי ו'): 'בשכבך תשמור עליך'".

וכך כתב הרמב"ם בהלכות שכנים (פ"ו ה"ו): "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר – לוקחין מכל אנשי העיר, ואפילו מן היתומים, חוץ מתלמידי חכמים, שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן". ופסקו השו"ע (יו"ד סי' רמ"ג סעי' ב' ובחו"מ סי' קס"ג סעי' ד').

[9]  כתוב בתורה (דברים כ"ב, ה'): "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלהיך כל  עשה אלה", וכתב בתרגום אונקלוס: "לא יהי תקון זין דגבר על אתא ולא יתקן גבר בתקוני אתא ארי מרחק קדם ה' אלהך כל עביד אלין".

ואע"פ שפסק הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז ה"ד): "במה דברים אמורים שמחזירין אנשים אלו מעורכי המלחמה – במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה – הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". כבר כתב הרדב"ז (שם) "ברייתא כלשון רבינו, אלא דקשה: וכי דרך הנשים לעשות מלחמה דקתני: וכלה מחופתה, והא כתיב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'! וי"ל דהכי קאמר: כיון דחתן יוצא מחדרו כלה יוצאה מחופתה שאינה נוהגת ימי חופה, ואפשר דבמלחמת מצוה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהן, וכן המנהג היום בערביות". וכתב בספר החינוך (פרשת שופטים מצוה תקכ"ה): "ונוהגת מצוה זו בזכרים כי להם להלחם בזמן שישראל על אדמתן".

[10] ראה בהערה הקודמת, כתוב בתהילים (מ"ה, י"ד) "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה", ופרש"י: "אותם שכל כבוד תלוי בהם, והם כנסיותיו של מלך אשר נהגו עצמם בצניעות, עתה בגדיהם חשובים ממשבצות זהב של כהנים גדולים".

וכתוב בירושלמי (מגילה פרק א'): "שבעה בנים היו לקמחית וכולם שימשו בכהונה גדולה. שלחו חכמים ואמרו לה: מה מעשים טובים יש בידך? אמרה להן: יבוא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי. מימיי אמרון: כל קמחיא – קמח וקימחא דקימחית – סולת, וקרון עלה: 'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה'".

הקב"ה ציווה לאברהם (בראשית כ"א, י"ב): "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", וכתוב במדרש אגדה: "כל אשר תאמר אליך שרה. מכאן שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות".

ולכאורה שרה אמנו לא מסרה עצמה על קידוש השם בכבשן האש, וכן לא נתנסתה בעשרה נסיונות, וא"כ איך נהייתה יותר גדולה מאברהם?

כשבאו המלאכים לבקר את אברהם אבינו (בראשית י"ח, ט') כתוב: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל",  וכתוב בגמ' (ב"מ פ"ז ע"א): "להודיע ששרה אמנו צנועה היתה". כלומר בכח הצניעות הגיעה למדרגה גבוהה מאברהם אבינו. ולכן אומר דוד המלך בתהילים: כל כבודה של בת מלך פנימה, וצריך לדעת כאשר יש צניעות יש ברכה לעם ישראל, ראה בגמ' סוטה (ג' ע"ב).

[11] רמב"ם (הלכות ממרים פ"ב הלכות ב'-ג').

[12] ראה בשו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעי' ו'-ז'), ז"ל: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסק ממון – אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – מחללין עליהם את השבת, הגה – ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז), יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון – מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (ומ"מ הכל לפי הענין) (פסקי מהרא"י סי' ק"נ)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ו), ז"ל: "אפילו לא באו וכו' – ר"ל כשהקול יוצא שרוצים לבוא אעפ"י שלא באו עדיין – מותר ללבוש כלי זיין לשמור ולעשות קול בעיר כדי שלא יבואו, דאין מדקדקין בפקוח נפש [לשון או"ז], ודין זה ארישא נמי קאי".

[13] בגמ' שבת (ס"ג ע"א): "משנה – לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא – חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו וכו'. ובגמרא שם: מאי באלה? קולפא. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. תניא: אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר: 'לא ישא גוי אל גוי חרב'. ותהוי לנוי בעלמא?! אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא". וראה בהערה הקודמת.

וכתב הבית יוסף (שם): "הילכך לא יצא האיש בסייף ובקשת וכו'. משנה שם (שבת ס"ג ע"א), ומשמע דאפילו בחגור בסייף נמי חייב, וכן כתוב בהגהות אשיר"י שם (סי' יג). ותריס היינו מגן. ואלה מצוקא בלע"ז". אפילו חגור בסייף, כלומר אפילו שהנדן תפוס בחגרתו, ויש לאסור אפילו הוא כחלק מחגרתו, כיון שהעיקר זה הסייף, בשונה ממפתח שהמפתח בעצמו משמש את החגורה.

כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' ז'): "כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר – חייב. וכו' הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא – חייב חטאת. ולא בשריון ולא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים (פי' אנפלאות של ברזל), ואם יצא – פטור, שהם דרך מלבוש".

וכתב כה"ח (סימן ש"א ס"ק ל"ז): " ואם יצא פטור וכו'. – אבל אסור מדברי סופרים. רבינו זלמן אות ג'. ולכתחלה – לא, דנראה כיוצא למלחמה כמו שכתב הר"ן ואשתמיטיתיה לרבינו בעל הלבוש. ספר רגל ישרה דף ג"ן, מחזיק ברכה אות ד'. ועיין תוספת שבת אות י"ד שכתב כן בשם רש"י, וכתב דאפילו בחדרי חדרים – אסור, כמ"ש סעיף מ"ה יעו"ש", וכ"כ המשנ"ב (בס"ק כ"ה).

וע"ע במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ו סעיפים ס"ז-ס"ח), וע"ע במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח: "טלטול בשבת וביו"ט", סעי' פ"א-פ"ג).

[14] ובכלל, סתם אדם שמטייל בשבת לא יטייל כי אם עשר דקות עד חצי שעה, כדי שיקדיש את זמנו ללימוד התורה.

[15] ועוד עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' קכ"ב אות ב').

[16] שו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעי' ו'-ט').

[17] שו"ת הרב הראשי (תשד"מ 426-1).

[18] מובא במשנה עירובין (מ"ד ע"ב): "כל היוצאים להציל – חוזרין למקומן", ובגמ' (שם מ"ה ע"א): "כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן".

וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב הכ"ג): "גוים שצרו על עיירות ישראל: אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר, אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם – יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא".

וכך כתב בתוס' (שם מ"ד ע"ב ד"ה "כל"), ז"ל: "הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן, דזה אינו חידוש, וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם", כלומר שבגמ' בביצה התירו חכמים שלושה דברים שאם לא נתיר סופן ימנע אדם מהן, לדוג' שמותר לאחר ששחטו בהמה ביו"ט להניח את העור שלה במקום שאנשים הולכים כדי שידרסו עליו שאם לא נתיר לו לטלטל את העור עשוי להימנע מלשחוט ביו"ט, וא"כ שואל תוס': למה לא מנו שם גם כל היוצאין להציל שחוזרין למקומן (דהוי כ"ש), ותי' דאין בזה חידוש. וכך כתב הרשב"א (ביצה י"א ע"ב).

וראה ברמב"ם (שם פכ"ז הי"ז), וז"ל: "וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת – יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו – הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן".

ויש הסוברים שלא התירו בחזרתן רק מלאכה דרבנן ולא מלאכה מן התורה, וכך כתב בספר ובחרת בחיים (שו"ת סי' צ"ט), וז"ל: "באתי לשאול מאת הדרת גאונו בדבר אשר עובדא בא לידי, באחד אשר היה לו חולה בתוך ביתו חולה שיש בו סכנה, אשר היה מוכרח לדרוש ברופאים אשר המה רחוקים בעיר יותר מי"ב מיל, ושלח ישראל אחד אחריהם, ובא השליח לשאול את פי אם מותר לו לחזור גם לביתו בשבת קודש, ויש חשש בדבר, דאם לא נתיר לו לחזור לביתו לא יאבה גם הלוך וכו' עכ"ל וכו' ואני אומר כי חס ושלום להתיר לשוב למקומו ולחלל שבת וכו' ובחנם הרעישו בזה העולם על לא דבר, והס מלהזכיר מלהתיר בזה לחזור פן ח"ו יהי לבוז להתיר חלול שבת".

ועיין באורך בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סי' קל"ב), וז"ל: "והדבר להפך מבואר בכל מקום דלא זו בלבד באיסור תחומין, דמיהת לכולי עלמא לית בהו חיוב מיתה אלא אפי' באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיי"ל נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אף על פי שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק העתיד לבא".

וראה במשנה (ראש השנה דף כ"א ע"ב) בעניין עדות החודש, ז"ל: "בין שנראה בעליל (בבירור), בין שלא נראה בעליל – מחללין עליו את השבת. רבי יוסי אומר: אם נראה בעליל – אין מחללין עליו את השבת. מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועיכבם רבי עקיבא בלוד. שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים – נמצאת מכשילן לעתיד לבא".

וביאר בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן ר"ג), ז"ל: "אלא ע"כ רבים אהני מ' זוג קאי. אלא שצ"ע גדול דהא בשבת הי' מעשה והצילם מחלול שבת שלא לצורך, וכן משמע ברמב"ם פ"ג מקה"ח [ה"ד] דאפילו נראה בעליל – מחללים שבת אפילו כמה עדים, ע"כ ממשנתינו הוציא זה ופסק כר"ג, ואם כן כיון דבשבת הי' והצילם מחלול שבת שלא לצורך מה שייך מעכב רבים מלעשות מצוה. ומה שכתב קרבן עדה דחישב לעשות מצוה מעלה כאילו עשאום, צ"ע ביותר ותמיה מילתא, אדרבא כיון שנאנסו ע"י הוראת ר' עקיבא שאמר שהוא חילול שבת לילך לב"ד שלא לצורך, הרי חשבו לעשות מצוה להעיד ונאנסו מפני שמירת שבת ומעלה כאלו עשאום וזה וזה נתקיים בידם, ודוחק לומר שלא הי' בידם לא מקלות ולא צידה ואין חילול שבת אלא בתחומין דרבנן והם אמרו והם אמרו, וא"כ לר"ע דס"ל תחומין דאורייתא [סוטה כ"ז ע"ב] שפיר עכבם, ור"ג אליבא דהלכתא שלח לי', זה דוחק. אבל האמת יורה דרכו דלמה לי תרי טעמי מכשילן לעתיד לבא ומעכב רבים, אלא ע"כ תרווייהו צריכים, והכי קאמר ליה: הא מכשילן לעתיד לבא, וכשם שגוף עדות החודש דוחה שבת כקרבנות דמועדם כתיב כמבואר בש"ס שם, הכי נמי חששא דמכשילן לעתיד לבא דוחה שבת, ק"ו מההולכים להציל לפקוח נפש שהוא רק דחוי' בשבת כמ"ש רמב"ם רפ"ב משבת, אפילו הכי התירו לחזור למקומן סופן משום תחלתן [עירובין מ"ד ע"ב], כ"ש דיחוי דקרבנות דהותרו בשבת כדאיתא פ' טרף בקלפי [יומא מ"ו ע"ב] ק"ו דמשום מכשילן לעתיד לבא דחי' שבת".

ולכן רופא מנתח או איש ביטחון שנקראים מידי פעם בשבת – צריכים לנסות לחזור לביתם ע"י גוי, ואם אין אפשרות ע"י גוי – רשאים לחזור לביתם ברכבם על מנת שלא תהא מכשילן לעתיד לבא, ויהיו תמיד זריזים לצורך פיקוח נפש וראה לעיל בפרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" סעי' ל'-ל"ג, וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ה 792-1).

[19] כתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' ל"ו ד"ה "הנה כי כן"), וז"ל: "והנה ידוע דהמחלל שבת מפני פקוח נפש אין צריך כפרה, ואע"ג דהרב חוות יאיר ס"ל דליחיד נכון להחמיר לעשות כפרה, הנה הרב בני יאודה ח"ב דף ס"ג פליג עליה וס"ל גם ליחיד אין לעשות כפרה כדי שלא יתרשלו בפקוח נפש, וכמ"ש הרב ברכי יוסף ז"ל א"ח סי' של"ד סק"ה. וכן המנהג פשוט דאין עושין כפרה אפילו ליחיד, ועל כן גם בנידון השאלה אין להחמיר לעשות לה כפרה כדי שלא יתרשלו בעסק פקוח נפש מחמת חשש זה". וכן כתב מרן הבא"ח בשו"ת תורה לשמה (סי' תקט"ו), וז"ל: "בהיתר חלול שבת לחולה שיש בו סכנה, ודאי אין להחמיר לעשות זה המחלל כפרה לנפשו, ואדרבה אם ירצה להחמיר לעשות כפרה בעבור זאת – מוחין בידו, משום דהתם חיישינן פן מכח זאת שרואין שעושין כפרה למחלל, יעשו התרשלות בחלול שבת לצורך החולה שיש בו סכנה, וכל כך חשו חז"ל להתרשלות בזה עד שתמצא שאמרו (ירושלמי יומא פ"ח ה"ה): הנשאל – הרי זה מגונה, והשואל – הרי זה שופך דמים", עכ"ל.

[20] כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ט"ו): "אמדוהו (פי' התבוננו במחלתו ושיערו) הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת – כולם פטורים, ויש להם שכר טוב מאת ה' אפילו הבריא בראשונה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ב): "אפילו הבריא בראשונה – פי' שהביאו לו בזה אחר זה וכבר אכל ממה שהביא לו הראשון והבריא, אפ"ה כולם פטורים מחטאת, משום דכל אחד חשב שהוא יקדים, ולא לבד שפטורים אלא יש להם גם שכר טוב עבור מחשבתם הטובה". וע"ע בכה"ח (סי' שכ"ט ס"ק כ"ה), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ח שאלה ז').

[21] שו"ת הרב הראשי (תשמ"ה 121), ואע"פ שייתכן שיצטרך להכנס לבית הסוהר בגלל זה, כתב הרמ"א (סי' תרנ"ו סעי' א'), ז"ל: "אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק י'), ז"ל: "ואף דיצטרך על ידי זה אח"כ לחזור על הפתחים, לא נוכל להתיר על ידי זה איסורי תורה. וזה אפילו בלא תעשה גרידא וכ"ש אם נוגע הדבר לחייבי כריתות חס ושלום כגון שאינו יכול להשיג איזה משמרת להרויח אם לא שמתרצה לחלל השבת ולעשות בו מלאכה כשאר פועלים – אסור לו לשמוע להם, ואף דנוגע זה למזונותיו ולמזונות אנשי ביתו, אין לו להכרית נפשו עבורם", וראה בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ז סעי' א'). וכתב הפת"ש (שם ס"ק ד'), ז"ל: "עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בלא תעשה דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש, ע"ש ועיין (בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג) דפשיטא ליה דאפי' בלא תעשה דרבנן צריך ליתן כל ממונו, וז"ל השאלה שם במעשה שאיש חיל אמר ליהודי שישתה עמו יין נסך ואם לא – יקטע את אזנו, וכתב דאם הדבר היה דרך גיזום דברים בעלמא, ודאי שאין ראוי למהר ולשתות, אך אם באמת ירא לנפשו שיעשה כאשר זמם – יכול לשתות, בפרט בזמן הזה שאין נסך גמור, ואם יכול להציל עצמו בממונו – צריך לפרוז כל ממונו ולא יעבור, גם לא יביא עצמו לידי סכנה ע"ש. שוב מצאתי כן בתשובת רדב"ז ח"ד סי' קמ"ה, וז"ל: השאלה שם על מי שהוא בין העובדי כוכבים ואינו מוצא לאכול אלא דברים אסורים, עד כמה יוציא ממונו למצוא דברים מותרים. והשיב דודאי חייב ליתן כל ממונו, ואפילו היכא דאיכא איסורי דרבנן כגון חלב שחלבו עובד כוכבים או שומנו של גיד וכה"ג – חייב ג"כ לתת כל ממונו עד שימצא דבר היתר, שהרי הוא עובר בלא תסור כו' ומ"מ נראה שאינו מחוייב לקחת בהמתנה עד שיהיו לו מעות לפרוע דדלמא לא יהיו לו מעות ואז העובדי כוכבים חובשין אותו ויבא לידי סכנה ע"ש".

[22] עיין שו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעי' ו'-ז'), ז"ל: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל: אם באו על עסקי ממון – אין מחללין עליהם את השבת; באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – מחללין עליהם את השבת, הגה – ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבא (א"ז), יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון – מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (ומ"מ הכל לפי הענין) (פסקי מהרא"י סי' ק"נ)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ז), ז"ל: "שאם לא יניחנו וכו' – והני מילי כשבאו על רבים, דבודאי יש לחוש שיעמוד אחד נגדם ולא ירצה ליתן להם ממונו ויהרגוהו, ולכן הוי כמו שבאו על עסקי נפשות, אבל כשבאו על יחיד יניח ליקח ממונו ולא יחלל את השבת", אך הוסיף אח"כ (ס"ק י"ז), ז"ל: "הכל לפי הענין – היינו לפי מה שמשער כעסן ופחזותן", ועוד כתב (שם ס"ק י"ח), ז"ל: "מפני אנס – וה"ה מישראל כשהוא משער שיבוא לידי סכנה דהא ניתן להצילו בנפשו", ולכן כיום במקרה גניבה של גויים יש חשש סכנה הקרובה לפיקוח נפש – ומותר לחלל שבת עבור כך.

[23] וראה עוד שו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעי' ו') ומשנ"ב שם (ס"ק ט"ו). וע"ע בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ').

[24] עיין שו"ע (או"ח סי' שכ"ט סעי' ו'), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' קט"ו אות ב'), ומ"מ אסור לכתחילה לכוון את התיקונים שייעשו בשבת, ואפי' לגבי חוה"מ נפסק בשו"ע (או"ח סי' תקל"ח סעי' ו') שאסור לכוון מלאכתו למועד ק"ו שאסור לכוון את מלאכתו שתיעשה בשבת.

[25] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ו). וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז עמ' 429), וראה בהרחבה לעיל בפרק ק"ו "חולה שיש בו סכנה" סעי' י"א.

[26] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ו).

[27] שו"ע (סי' שכ"ט סעי' ג'), ז"ל: "מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם וכו' – מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות". ובטעם הדבר אומר הרמב"ם (הל' שבת פ"ב ה"ג), וז"ל: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר (ויקרא י"ח): 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' – ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. ואלו המינים שאומרים שזה חילול שבת ואסור, עליהן הכתוב אומר (יחזקאל כ'): 'וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'".

[28] בכדי למעט באיסורין וכמ"ש הרמ"א (סי' שכ"ח סעי' י"ב), וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ג, צ"ו-צ"ז), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ח שאלה ד').

[29] ראה גמ' שבת (מ"ז ע"א), וז"ל: "אלא אמר רבא: כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כנונא אגב קיטמא, ואף על גב דאיכא עליה שברי עצים". ובשו"ע (סי' ש"י סעי' ח') כתב, וז"ל: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר – מותר לטלטלו, כגון: מחתה שיש עליה מבע"י אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק, או צואה ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול – מותר לטלטל מחתה כמו שהיא, וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור, אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר – בטל אצלו ואסור לטלטלו. וטעם היתר טלטול זה משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודיה אפילו אי שדי ליה מהמחתה, או אם צריך למקום המחתה". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ל"ג), וכה"ח (סי' ש"ח ס"ק י"א), וראה בעניין הכנת תיק ליולדת מערב-שבת, בפרק ק"ז: "יולדת" סעי' ח', וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ז).

[30] ראה ברמ"א (סי' ש"א סעי' ל"ג).

[31] ראה בגמ' (פסחים ג' ע"ב), ז"ל: "רב כהנא חלש, שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה. אתא אשכחיה דנח נפשיה. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי. אמרו ליה: נח נפשיה? אמר להו: אנא לא קאמינא, ומוציא דבה הוא כסיל", וכך פסק השו"ע (יו"ד סי' ת"ב סעי' י"ב), ז"ל: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו ואפילו באביו ואמו ועל זה נאמר: 'מוציא דבה הוא כסיל'".

[32] בגמ' שבת (י"ב ע"ב): "ואמר רבי חנינא: בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת". וברש"י שם (ד"ה): "בקושי התירו – מפני שמצטער". וכתב בספר חסידים (סי' ק"י), וז"ל: "בשבת אל ידבר אדם מאוהביו שמתו או שהן בצער כדי שלא יצטער", והובא במג"א (תחילת סי' ש"ז), ובט"ז שם (ס"ק י"ד), וכה"ח שם (ס"ק ז'). ועי' משנ"ב שם (ס"ק ג'). ועיין ילקוט שמעוני (משלי רמז תתקס"ד) במעשה דר"מ, וז"ל: "אמרו מעשה היה בר' מאיר שהיה יושב במנחה בשבת ודורש ומתו שני בניו. מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופירשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש. אמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: לבית המדרש הלכו. אמר לה: צפיתי בבית המדרש ולא ראיתים. נתנה לו הכוס של הבדלה והבדיל וחזר, ואמר לה: היכן שני בני? אמרה לו: פעמים שהלכו למקום פלוני ועכשו הם באים. הקריבה לפניו לאכול. לאחר שאכל אמרה לו: רבי, שאלה יש לי לשאול. א"ל: אמרי שאלתך. אמרה לו: רבי, קודם היום בא אחד ונתן לי פקדון ועכשו בא ליטול, אחזיר לו או לאו? אמר לה: בתי, מי שיש לו פקדון אינו צריך להחזיר לרבו?! אמרה לו: חוץ מדעתך לא הייתי מחזרת אותו. מה עשתה, תפשה אותו בידו והעלהו לחדר והקריבה אותו למטה, נטלה הסדין מעליהם וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה ואומר: בני בני רבי רבי, בני בדרך ארץ ורבי שהיו מאירין עיני בתורתן,. באותה שעה אמרה ליה: רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר פקדון לרבו, כך – ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך. א"ר חנינא: בדבר זה נחמתו ונתישבה דעתו, לכך נאמר: אשת חיל מי ימצא".

וע"ע בשו"ע (סי' רפ"ז) ובמשנ"ב שם (ס"ק ב'). ובכה"ח (סי' רפ"ז ס"ק ה') כתב במפורש שאין להודיע בשבת שמת לו קרובו כדי שלא יצטער.

[33] ראה בשמואל (א' פ"ד פסו' ט"ז-כ'): "ויאמר האיש אל עלי אנכי הבא מן המערכה ואני מן המערכה נסתי היום ויאמר מה  היה הדבר בני: ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלהים נלקחה: ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחרנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימת כי זקן האיש וכבד והוא שפט את ישראל ארבעים שנה: וכלתו אשת פינחס הרה לל[ד]ת ותשמע את השמעה אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישה ותכרע ותלד כי נהפכו עליה צריה: וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תיראי כי בן ילדת ולא ענתה ולא שתה לבה".

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ב): "כשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של שטן, שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם. מה עשה, הלך ואמר לשרה: אי שרה, לא שמעת מה שנעשה בעולם? אמרה לו: לאו. אמר לה: לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה, והנער בוכה ומילל שלא יכול להנצל. מיד התחילה בוכה ומיללת. בכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה". וכן הוא בויקרא רבה (פרשה כ' סי' ב').

[34] וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ב'), וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סימן קע"ג).

[35] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ג), שו"ת הרב הראשי תשמ"ו-תשמ"ז (סימן קע"ג).

[36] ראה גמ' עירובין (מ"ה ע"א), וז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא – נהרדעא (כתב רש"י (עירובין מ"ה ע"א) "נהרדעא – שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד, ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני"). דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב: 'ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות'? תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש, דכתיב: 'והמה שוסים את הגרנות', וכתיב: 'וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה". ופסק השו"ע (סי' שכ"ט סעי' ו'), ז"ל: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסק ממון – אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – מחללין עליהם את השבת". ומותר לחלל שבת לא רק לשמור מסכנה נוכחית, אלא אף לשמירה כדי למנוע סכנות עתידות, כדברי הרמ"א שם, וז"ל: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא". וע"ע במה שכתב השו"ע (שם בסעי' ז'), וז"ל: "יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון – מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (ומ"מ הכל לפי הענין)". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ח), וז"ל: "הא דכתב דין זה בשם יש מי שאומר, לא מפני שיש פלוגתא בזה, אלא כי כן דרך השלחן ערוך דדין שלא מצאו כי אם בפוסק אחד כותב אותו גם כן בשם יש מי שאומר, ודין זה הוא מכתבי מהרא"י סימן קנ"ו כמבואר בבית יוסף".

ובימינו בכל מקום בארץ ישראל נחשב כעיירה הסמוכה לספר, ויש בזה חשש סכנה, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ח שאלה א').

[37] ובזמנו הצענו לרב הכותל הרה"ג הרב יהודה מאיר גץ זצ"ל, שיכינו קערה מחוץ לשער החשמלי ושם יניח מי שרוצה לעבור את כל המתכות שברשותו כגון מפתחות וכו' ויעבור דרך השער וממילא השער לא יפעל, ולאחר שיעבור את השער יקח את חפציו, וכן ראוי להנהיג, ולמעשה כבר טיפלנו בכך וכיום הכל נעשה בצורה הטובה ביותר על-פי ההלכה ואין לחשוש, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ח שאלה ב').

[38] כתב בעוד יוסף חי (פרשת יתרו סעי' ב'), ז"ל: "בית הכנסת שהוא תוך חומת ירושלים מקודשת יותר ממקום שהוא חוץ לחומת ירושלים, דכך שנינו במשנה דעשר קדושות הן במס' כלים פ"א. לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני. הר הבית מקודש ממנו וכו'. ואע"ג דלא בריר לן עד היכן היתה מגעת, הנה ברור הוא שבודאי מקום שהוא עתה תוך החומה היה גם מעיקרא תוך החומה. וגם מקום שהוא תוך החומה בודאי יש הפרש בין מקום למקום לענין קדושתו ומעלתו והיינו כי כל מקום שהוא קרוב וסמוך להר הבית שבו קרקע המקדש ובית ק"ק הוא מעולה ומקודש יותר. וכן כתב הגאון חתם סופר ז"ל ביו"ד סי' רל"ג, וז"ל: מ"מ היינו חוץ לירושלים. אבל בירושלים גופה לדור סמוך לקדושת הר האלהים אפילו בחרבנה אשרי הזוכה עכ"ל (חת"ס), ולכן בודאי בית הכנסת ובהמ"ד שהיא בנויה עתה קרוב וסמוך להר הבית היא מעולה ומקודשת יותר כיון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכ"ש אם העומדים שם יכולים לראות ממנה קרקע בית המקדש מן החלונות שבה הרי זו מעולית יותר ויותר, ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם". ושמענו ממגידי אמת שהרי"ח הטוב זצ"ל השפיע על הנדיב יוסף אברהם שלום ז"ל להוציא הוצאות עצומות ולהשתדל בהרבה השתדלויות כדי שיבנה בית מדרש וביהכ"נ שמשם יראו את קרקע הר הבית, ולבסוף זכה ובהשפעתו נבנתה ישיבת 'פורת יוסף' בעיר העתיקה, וכשבנו אותה הקפידו שמבית הכנסת ומבית המדרש יראו את הר הבית, ובעוונות, המבנה המפואר הזה נהרס עד היסוד ע"י הירדנים בשנת תש"ח, ועתה זכינו לבנינו מחדש בחסדי ה' עלינו". וע"ע מאמר מרדכי (הלכות לימות החול, פרק ט' סעי' ט"ז הע' שם).

[39] ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ': "טלטול מת בשבת" סעי' י').

[40] שנינו במס' יומא (פ"ה ע"א): "מי שנפלה עליו מפולת וכו' ת"ר: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו". והסביר רש"י (בד"ה עד חוטמו): "ואם אין חיות בחוטמו שאינו מוציא רוח, ודאי מת ויניחוהו". היינו, שזוהי קביעת מות סופי, שאין להמשיך לחלל שבת עליו – "שאינו מוציא רוח", כלומר – חוסר נשימה. ושם בהמשך: "אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל מלמעלה למטה כיון שבדק ליה עד חוטמו שוב אינו צריך לבדוק, דכתיב: 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו'" (בראשית ז', כ"ב).

והסביר רש"י (ד"ה "א"ר פפא"), שמחלוקת זו שבברייתא אם בודקים בחוטם או בודקים בלב, זהו כשהחל לבדוק מלמטה למעלה, שהתחילו להוריד את המפולת מרגליו ופינו כלפי הראש. "דמר אמר בליבו יש להבחין אם יש חיות שנשמתו דופקת שם. ומר אמר עד חוטמו, דזימנין דאין חיות ניכר בליבו וניכר בחוטמו". כלומר, שאם החלו לפנות את המפולת מרגליו והגיעו עד הלב ובדקו את הלב והלב אינו פועם ואין דופק, הי"א סוברים שסימן מוות הוא, ולא ימשיך לפנות. ואילו ת"ק סובר שלפעמים האדם חי אבל אין החיות ניכרת בלב. ויש להבין, מה פירוש "דאין חיות ניכר בלבו". אם מצד החשש שהדופק חלש ואין הבודק יכול להרגיש בו, או שאמת שאין דופק, ואעפ"כ הוא עדיין בתורת חי עד שנבדוק את נשימתו, שכן עדיין אין הוכחה מוחלטת שהוא מת. והרי אפי' על הספק אמרנו לעיל, שבכל הספיקות מחללין שבת. הפירוש הראשון נראה יותר, היינו "שזימנין דאין חיות ניכר בלבו", שלעיתים לא ניכרת החיות בלב, אע"פ שהוא חי. ובזה חולקים הת"ק עם הי"א, שלדעת ת"ק אע"פ שלא ניכר הדופק בלב – חייב להמשיך ולפקח את הגל עד החוטם, שזוהי הבדיקה הקובעת, ולי"א גם בדיקת הלב קובעת ול"זימנין" לא חיישינן. ובזה אומר רב פפא שלדעת כו"ע אם בדקו בחוטמו וראו שאין שם חיות, היינו "שאינו מוציא רוח" – אין ממשיכים לפקח עד הלב ולבדוק שמא זימנין יש חיות ולא ניכר בחוטם ונבדוק עד הלב. אלא בטוח הדבר שבחוטם אין מקום לטעות. ובפרט שלא מדובר כאן רק מצד הסברא, אלא זהו לימוד מהפסוק, שכתוב: "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". זאת אומרת שהתורה מגדירה רוח חיים רק בחוטמו.

ויש לדון, אם החוטם והלב היו גלויים ובדק את החוטם ולא מצא בו חיות, ואח"כ בדק את הלב והרגיש שם "חיות שנשמתו דופקת שם", ומליבו ולמטה היה תחת המפולת, האם ימשיך לחלל שבת ולפקח את הגל, אולי נאמר שמה שאנו אומרים שהחוטם קובע זהו רק אם אין לו ניגוד מהלב, אבל אם בפועל בדקתי וראיתי שהלב פועם אע"פ שהחוטם אינו פועל יכול להיות שזה נקרא חי. אלא שא"כ, מדוע כשהתחיל לפנות מלמעלה למטה ופגע בחוטמו וראה שאין שם חיות אמרינן דלכו"ע לא יפנה יותר, ואמאי לא נמשיך לבדוק עד הלב, אם יש מיעוטא דמיעוטא הרי הוי כמו כל הספיקות. וצריך לומר שאם החוטם נבדק ואינו מוציא רוח, למרות שהלב פועם, אין זה אלא פרפור בעלמא, ולא "חיות בלב", ואין כאן חיות אלא כזנב הלטאה, ברור הוא לת"ק  שסובר שהעובדה של אי פעימת הלב אינה הוכחה למוות מפני שאין זו הוכחה טובה ובדיקה מעולה, כי יכול להיות שגם אם אין עתה פעימות הלב ואין עתה חיות בלב, כל עוד יש נשימה אפשר שתחזור פעימת הלב.

אבל אם אין חיות בחוטם, וזה ניתן בקלות לבדוק, אז אפי' אם יש לעת עתה חיות בלב, זה פרפור ולא חיות. ולפיכך, אין צריך לכו"ע להמשיך ולבדוק.

אלא השאלה, מה הדין אם הלב פועם והנשימה פסקה ויש עוד בלב דקה או שתים המשכיות של פעימה, אלא שמחוסר נשימה הלב יפסיק לפעול, ואנו נפעיל את הלב ע"י מכונה או נפעיל את הנשימה ע"י מכונה באופן לא טבעי ואז הלב ימשיך לפעול. האם המשכיות פעימת הלב הלא טבעית נקראת חיות בלב, או כאמור אין זה אלא פרפור, כי ידוע שאם אין נשימה אין הזרמת החיות בגוף, וכן אם הלב לא פועם אין הזרמת חיות בגוף. אלא שחיות הלב אי אפשר לבררה כדבעי לעומת חיות החוטם שאפשר לבררה ע"י בדיקת נוצה, כמו שאמרו האחרונים. ועיין לאגרות משה (ח"ב יו"ד סי' קמ"ו וקע"ד) ושו"ת ציץ אליעזר (ח"ט סי' מ"ו  וח"י סי' כ"ה) בענין אם חיישינן למיעוטא.

ועיין בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' כ"ה) שדן לגבי אדם שנפטר בחצות ליל שב"ק ורוצים לקוברו במוצש"ק – השאלה היא האם לעכב את קבורתו מפאת ההקפות שיהיו אז או לא. ושאלה שניה – האם קוברים תוך כ"ד שעות מחשש שמא עדיין חי כמו שאירע כמה פעמים. וסיים שם: "דע דקי"ל לא חיישינן למיעוט, וכאשר יש סימנים מובהקים שמת, מצוה לקוברו. ואם אחד בכמה רבבות יארע שהוא חי – אין עלינו סרך איסור וכך נגזר עליו וכו', וה"ה בניד"ד אם יטעו בסימנים כך גזרתו יתברך ולא יש איסור כלל כל מה שעשו עפ"י התורה". ואח"כ הביא בשם בנו את הגמ' בנדה (דף ס"ט ע"ב), שזב וזבה מטמאין עד שימוקו, והגזרה שם מפני שלא ברור שמתו. והקשה, הרי למיעוטא לא חיישינן! ואמר שם שיש לחלק, עיי"ש. ועיין במהרש"ם (שו"ת, ח"ו יו"ד קכ"ד) שלפי דברי הש"ס הנשימה היא סימן מובהק, אך אם אין נשימה אבל יש סימני חיות אחרים בגוף – נחשב כחי והטעם הועיל ואשתני אישתני.

וראה בגמ' מגילה (ז' ע"ב), וז"ל: "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! – אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

וכתב הברכ"י באה"ע (סי' י"ז): "ויש להסתפק אשת ר' זירא כי נשחט בעלה ומת, ודאי פקעי קדושיה והותרה לשוק, וכי חיה למחר ר' זירא, היה צריך לקדש לאשתו קדושין חדשים, דפנויה היא, ודמי למחזיר גרושתו דבעי קדושין חדשים, דקדושי קמאי נדדו הלכו בגט ופנים חדשות באו לכאן, והוא הדין בזו שמת בעלה, הנה מיתתו מתיר אף מפקיע קידושיה דידיה, וכי הדר חי מילתא חדתא היא. או דילמא הא דהאשה קונה עצמה במיתת הבעל, היינו דוקא כאשר מת ונשאר מת, אך כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד, אגלאי מילתא דאותה מיתה לא היתה מיתה כמות כל האדם, ולא פקעי קדושי קמאי ואשת איש, ולא תפס בה קידושי דאיניש דעלמא, ובעלה כאשר חי – מותר בה מיד כאשר היה לפני מותו.

ולפום ריהטא יש להביא ראיה, מהא דאתמר בירושלמי בגיטין פרק מי שאחזו הלכה ג', שאמרו גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי וכו' ומת בתוך הזמן, מהו שתהא מותרת לינשא ר' יוסי אמר: אסורה לינשא, אני אומר נעשו לו נסים וחיה. ואף על גב דבתלמודין דף ע"ו איבעיא אם לאלתר שריא כששמעו בו שמת, ולא איפשיטא, ונקטוה הרי"ף (טו א) והרמב"ם (הל' גירושין פ"ט הי"א) והרא"ש (פ"ו סי' יב) לחומרא במקום יבם, כמבואר לקמן סי' קמ"ד (סע' ג). ולא חיישי הפוסקים כלל לירושלמי. נראה דהגם דבשמעו שמת לא חיישינן כלל למעשה נסים שיחיה, דזה לא שכיחא כלל, ואפי' ר"מ לא חייש למיעוטא דמעוטא (יבמות קיט: ועוד), כל שכן בהא דכמעט לא שכיח כלל. וטעם דאיבעיא לן אי שריא לאלתר, כבר מפורש בראשונים ז"ל. מ"מ למדנו מהירושלמי, דאם אחר שמת נעשו נסים וחי, אכתי אגידא ביה אשתו זאת, ולא מהניא לה מה שמת ודאי, כיון דלבסוף חי, ובהא אית לן למימר דגם תלמודא דידן מודה, דאי אתרמי כי האי, המיתה שמת כמאן דליתא, ולא פליגי תרי תלמודי אלא דוקא לחוש שיחיה, דבהא לש"ס דילן ליכא למיחש חששא רחוקה, וכדסבר ר' חניי דירושלמי נמי, אבל אי הוה עובדא, לכ"ע כי חיי הדר לקמייתא, כי אשתו היא והוא בעלה. זה נראה לפום ריהטא. ואולם יש לחקור איזה חקירות בענין זה, ולהתישב בדברי הירושלמי והראשונים, ואני אמרתי בחפזי. ועמ"ש הרב כנה"ג בריש סי' זה, דפשיטא ליה כשמתה אשה וחיתה דלא פקע זיקת בעלה", וראה בהרחבה בשו"ת מאמר  מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ל').

[41] ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ': "טלטול מת בשבת").

[42] [להלן השאלות והתשובות שנשאל מרן הרב זצ"ל ע"י מנהל מד"א בנושא זה:

הסעת נפטרים- אדם שנפטר ברחוב ומאמצי ההחיאה נכשלו, רופא הנט"ן קובע את מותו ואמבולנס מפנה את הגופה לבית ההלוויות האם מותר לפנות את הגופה בשבת? מה בדבר הרוגי תאונות דרכים בכביש בין עירוני?

תשובת מרן הרב זצ"ל בנושא זה:

כשרוצים לפנות גופה ממקום למקום (לא בהסעה), צריך להניח על הנפטר חפץ המותר בטלטול. בדיעבד אם הוא לבוש בבגדים מותר לטלטלו (ללא הנחת חפץ עליו). ה"ה בהרוגי תאונות דרכים. לפנות מת לחדר הלוויות או למקום אחר, כפי התיאור המופיע בשאלה מותר רק ע"י נהג לא יהודי].

וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ': "טלטול מת בשבת" סעי' ד'-י').

[43] ראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ': "טלטול מת בשבת" הע' י').

[44] בפעילות כגון אלו אף שלרוב אין חשש של פיקוח נפש, יש להקל במקרים מסוימים ולפי הצורך מפני החשש שאם נאסור לגמרי, ימנעו ולא יעשו אנשי ההצלה את עבודתם כלל בשבת מחשש שלא ינזקו וממילא עלול להגיע לבסוף לפיקוח נפש, ובכגון זה התירו סופו משום תחילתו, וכמבואר לעיל סעי' י"ד בהרחבה.

[להלן השאלות והתשובות שנשאל מרן הרב זצ"ל ע"י מנהל מד"א בנושא זה:

ככל מערכת רפואית, נתון גם מד"א תחת פיקוח המערכת המשפטית במדינה, פיקוח זה חשוב על מנת להציל את החולים מאנשי צוות עצלנים/רשלנים, אשר לצערנו מתגלים לעיתים בכל מערכת רפואית, מד"א כארגון וכל אחד מן העובדים בפרט חייב להגן על עצמו מפני תביעות משפטיות, פליליות או ממוניות כדי לתפקד באופן תקין.

א'. האם מותר למלא טפסים המתארים את הפעולות הרפואיות שננקטו במהלך החייאה שנכשלה כאשר המת כבר מוטל בפנינו, לכאורה אין במילוי הטופס שום צד של פיקוח נפש למעט הצורך המשפטי כיון וטופס זה הינו הראיה היחידה שבידינו להוכיח כי החולה קיבל את הטיפול הטוב ביותר שהיה בידינו לתת לו, תוך כדי ההחייאה איננו כותבים דבר כי אנו עסוקים בטיפול בחולה, אם החולה ניצל ודאי יש צורך רפואי בכתיבת הטפסים כיון שלטיפול שהחולה קיבל עלולות להיות השלכות להמשך הטיפול, אך כאשר המאמצים נכשלו והרופא קובע את מותו של האדם, החוק מחייב אותנו למלא את הטופס מיד בתום ההחייאה ולא ניתן לדחות כתיבה זו למוצ"ש, ע"פ חוות דעת שקיבלנו בע"פ משני עורכי דין כל טופס שימולא מהזיכרון לאחר זמן, ניתן בקלות רבה לערער את אמינותו בביהמ"ש, ומד"א והעובדים ימצאו את עצמם חשופים לתביעות נזיקין גדולות, מיעוטן מוצדקות ורובן של תאבי בצע שינסו לנצל את הפרצה הנפרצת בדחיית מלוי הטופס, יתר על כן מלוי הטופס הינו אחד מהתנאים של חברת הביטוח המבטחת את מד"א ואת העובדים כנגד תביעות כעין אלו, אי מילוי הטופס כראוי עלול להיות עילה לשחרור חברת הביטוח מחובת התשלום, כך שעובד מד"א עלול למצוא את עצמו מתחייב לשלם מכיסו סכומי כסף עצומים.

ב'. סעיף אחר של אותו עניין הוא החתמת פצוע המסרב להתפנות לביה"ח על טופס המשחרר את נהג האמבולנס מאחריות, אם חלילה מצבו של אדם זה יתדרדר, על מד"א להוכיח כי הצוות ניסה לשכנעו לבוא לביה"ח וללא חתימה זו הוכחה שכזו הינה קשה מאד.

ג'. אם את נושאי הכתיבה ניתן להעביר לאיסורי דרבנן בעזרת "עט שבת", מה נעשה במקרה התאבדות שבו ברור לצוות לחלוטין כי לא מדובר ברצח (ראו בעיניהם את האדם קופץ מן הגג) האם מותר להזעיק משטרה דבר שיביא לעשות מלאכות דאוריתא רבות רק מהחשש המשפטי המונע ממני לחקור סיבות מוות (בנוהל שבעולם לכל מקרה מוות "לא טבעי" מוזעקים חוקרי משטרה ומעבדה לזיהוי פלילי).

תשובת מרן הרב זצ"ל בנושא זה:

לסעיף א' וב', מותר לכתוב אך ורק ב"עט שבת" ובנייר מיוחד המצוי במכון "צומת" ובמוצש"ק להעתיק מתוכו.

לסעיף ג', מותר להזעיק את המשטרה ורצוי ע"י אינו יהודי או טלפון גרמא (טלפון שבת), שאר הפעולות שהמשטרה עושה אינו מענין המזעיק]

וראה עוד לעיל פרק ק"ו: "חולה שיש בו סכנה" סעי' י"ב.

[45] ראה בהרחבה הערה קודמת.

[46] ראה בהרחבה הערה מ"ד.

[47] ראה ברמ"א (סי' שכ"ח סעי' י'), ז"ל: "מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה – אין מחללין עליו השבת כדי להצילו (ב"י בשם הרשב"א)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"א), ז"ל: "דאין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, אך אם הכפיה היה באחד מג' עבירות ע"ג וג"ע וש"ד, והוא משער שהנאנס ימסור עצמו למיתה בשביל זה, אפשר דצריך לחלל כדי שלא יבוא לזה".

[48] כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ז סימן רס"ז), וז"ל: "עוד נשאל באשה שהוציאוה מביתה בשבת בחזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל. אם מותר לשלוח בעד אביה שהוא בעיר אחרת בשבת, ואפילו חוץ לשלש פרסאות, למאן דסבירא ליה דתחום שלש פרסאות דאורייתא, ואפילו להביא בידו חותם מצד המלכות, מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא. והשיב שהדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאסור, לפי שאין דוחין את השבת על הצלה מן העבירות, שאין אומרים לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך ואפי' איסורא זוטא לא שרי כדי להציל את חברו מאיסורא רבה, כדמוכח בפ"ק דשבת (ד' ע"א) בבעיא דהדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא וכו' אמר רב ששת: לעולם בשוגג, ולמאן התירו לאחר, וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא כדי שיזכה חברך?! וההיא דניחא ליה למעבד חברו איסורא זוטא ולא ליעבד איסורא רבה, עם הארץ על ידו קאמר, ע"כ".

וראה בגמ' שבת (ד' ע"א), וז"ל: "מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך". וכתבו התוס' (שם ד"ה "וכי"), ז"ל: "והא דתנן בהשולח (גיטין דף מא: ושם): מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואף על גב דבהאי פירקא (דף לח:) א"ר יהודה: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, דלעולם בהם תעבודו, שאני פריה ורביה דמצוה רבה היא, כדמשני התם, בר' אליעזר שנכנס לבית המדרש ולא מצא שם עשרה ושחרר את עבדו להשלימו לעשרה, מצוה דרבים שאני. ועוד י"ל דדוקא היכא דפשע קאמר וכי אומרים לו לאדם חטא כדי כו', ואתי שפיר הא דאמרי' בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט. ושם) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקא עברי כהנים בעשה דהשלמה ומקריבין למחוסר כפורים כפרתו כדי שיביא פסחו, וכן בפרק בתרא דעירובין (דף קג: ושם) כהן שנמצא בו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו, אף על גב דהוי שבות, וגבי חציה שפחה וחציה בת חורין שנהגו בה מנהג הפקר וכפו את רבה בהשולח (גיטין דף לח:) משום שהיתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות ודומי' לאנוסין והוי נמי כמצוה דרבים". וע"כ כתב הב"י (סי' ש"ו) לגבי מי שהוציאוה מביתה ויש בה חשש שמד, וז"ל: "והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד, ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע, הכא נמי לא פשעה, והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה, כדאשכחן במי שחציו עבד שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פריה ורביה כי רבה היא, ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי".

וראה שו"ע (סי' ש"ו סעי' י"ד), ז"ל: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי – כייפינן ליה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ו), ז"ל: שהוציאו בתו – אורחא דמלתא נקט, וה"ה אחר רשאי לחלל שבת כדי להצילה מהאיסור הגדול", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק  נ"ז), ז"ל: "היינו אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים. וה"ה אם יצטרך לחלל שבת עי"ז באיזה מל"ט מלאכות, ג"כ שפיר דמי, דכאשר תמיר את הדת לגמרי תחלל שבת ותעבוד עבודת גלולים כל ימיה, ואם הוא יחלל שבת פעם אחת, נקרא איסורא זוטא נגד זה. כתב המ"א: צ"ע אם הבת קטנה ורוצים להוציאה מכלל ישראל, אם יעשה הגדול חטא בשבילה, דהא קי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישה מאיסור, או דילמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין על הקטן, דאומרים חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה, ה"נ כן. ובאליה רבה דעתו להקל, דאם לא ישתדל להצילה, תשאר כן גם בגדלותה". וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק נ"ח), ז"ל: "ועיין לעיל סימן שכ"ח סעי' י' – בהג"ה, דאיתא שם דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה – אין מחללין עליו שבת כדי להצילו, ואין סתירה לכאן, דהתם מיירי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה פעם אחת, ולהכי אפילו אם היא עבירה גדולה, כגון לעבוד ע"ג – אין צריך לחלל שבת כדי להצילו, דמחלל שבת ג"כ כעובד ע"ג, משא"כ כאן שתשאר מומרת ותחלל שבת לעולם".

[49] ועוד עיין בחיי אדם (חלק ב'-ג' כלל ס"ח סעי' י"ב-י"ג), קיצור שו"ע (סי' צ"ב סעי' י').

[50] ראה שו"ע (סי' ש"ו סעי' י"ד) והובא לעיל, וראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ו), ז"ל: וכל זה מיירי שהוציאוה אינו יהודי מביתו באונס, וע"כ התירו לו לשום לדרך פעמיו להצילה, דקי"ל אם אינו פושע – חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא, אבל אם פשעה – אין לו לאביה לחלל שבת עבורה, דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך. ודוקא באיסור דאורייתא, אבל באיסור דרבנן דעת האליה רבה דיש להקל לעבור כדי להצילה".

[51] במקרה שאדם הנוסע ברכב מבקש עזרה לחיפוש כתובת וכיו"ב, יתכן מאוד שהנהג הוא רופא או איש בטחון או כל אדם הנוסע לצורך פיקוח נפש. ואז חייבים לסייע לו ולהדריכו להגיע במהרה למקום, ואם קשה להסביר את הדרך הקצרה, והדבר דחוף לפיקוח נפש – יעלה הנשאל לרכב ויראה לנהג את הדרך, ולא יתבייש או יתעצל בזה, חסד זה הוא חסד גדול שעושה האדם בגופו, ועליו אמר הרמב"ם (פיהמ"ש פאה א', א') שהוא מהחסדים שאין להם שיעור.

אך אם סתם אדם נוסע ושואל לכתובת ונראה בבירור שאין מדובר בפיקוח נפש אלא הנהג אינו שומר שבת, יש מי שאומר שטוב לומר לו את הדרך הקצרה כדי שלא יאריך וירבה בחילול שבת, אך מאידך אסור לסייע לעוברי עבירה, וכשאומר לנהג לאן לנסוע הרי מסייע לו, ואף שאין כאן "לפני עור לא תתן מכשול" כיון שיכול לשאול אחרים. ולכן למעשה מכיון שיש חשש לסיוע יש לקיים הכלל שנאמר בגמרא (ברכות ד' ע"א): "למד לשונך לומר איני יודע". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"ד), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ז"ך).