פרק קיב- שימוש באילן בשבת

אסרו חז"ל לעלות באילן או להשתמש באילן [כל שהוא מעל לג' טפחים (24 ס"מ)], גזרה שמא יעלה ויתלוש מענפי האילן, ואסור לעלות לאילן אפי' לשם מצוה [כגון: סוכה שבראש האילן] [1].

שימוש באילן

• האיסור להשתמש באילן הוא בין אם הוא לח ובין אם הוא יבש[2].

שימוש בירק

• מותר להשתמש בירק. ועל כן מותר להשתמש בקנים רכים כירק שלא עתידים להתקשות, מכיון שדינם כדין ירק[3]. אבל אם הוא רך עכשיו ועתיד להתקשות – דינו כאילן ואסור להשתמש בו במקום שהוא גבוה למעלה מג' טפחים[4].

שימוש בגדם אילן

• אילן שחתכו את גזעו ונשאר גדם הגזע מחובר לאדמה, אם הגדם גבוה מג' טפחים (24 ס"מ) – נידון כאילן ואסור להשתמש בו למעלה מג' טפחים [כגון: לשבת עליו ככסא, או להניח עליו חפצים כשולחן וכדו']. ואם הגדם נמוך מג' טפחים – מותר להשתמש בו, בשבת[5].

להישען על האילן

• מותר להישען על אילן יציב שאינו מתנענע כאשר נשענים עליו, ובלבד שלא ישען בכל כבדו עליו (כך שאם ינטל האילן יפול). אמנם על אילן שאינו יציב וכשנשענים עליו הוא מתנענע – אסור להישען בשבת[6].

קשירה לאילן

• אסור לקחת חבל שמסביב בהמה או חיה וכדו' ולקשרו לאילן, וה"ה לאופניים או עגלה[7].

טיפוס על האילן

• אדם שטיפס על אילן בערב שבת ונשאר שם בשבת – מותר לו בכל אופן (גם כשחשב מתחילה להישאר שם בשבת) לרדת מן האילן בשבת, ויזהר בירידתו שלא יתלוש[8].

ירידה מהאילן

• אדם שטיפס על האילן בשבת במזיד – קנסו אותו חז"ל ואסרו עליו לרדת מן האילן כל השבת כולה. אבל, אם טיפס על האילן בשבת בשוגג – התירו לו לרדת מן האילן בשבת[9].

טיפוס על אילן עם שומר

• אסור לטפס על האילן בשבת אפילו אם ממנה שומר להשגיח עליו שלא יתלוש ענף וכדו'[10].

שימוש באילן בילדים

• יש לאב להזהיר את ילדיו הקטנים שלא להשתמש באילן בשבת, כגון בעת שנמצאים בגן שעשועים שגדלים בו עצים, שלא לשחק בעצים אלה [לטפס עליהם, להתנדנד עליהם וכו'].

נטילת חפץ שבאילן

• אסור להניח חפץ על האילן בשבת, והוא הדין שאסור ליטול חפץ שהונח על גבי האילן, ואפילו הונח על גבי האילן בערב שבת[11].

שימוש בצדדי אילן

• אסור להשתמש בצדדי האילן, כלומר בחפצים שעל האילן, בין אם הם מחוברים אליו דרך קבע [כגון: מסמר התקוע באילן] ובין אם הם אינם מחוברים אליו כלל [כגון: סולם הנשען על האילן][12].
• ערסל שהינו בד שיוצא ממנו חוטים והם נקשרים באילן – אסור להשתמש בו בשבת.

נטילת חפץ מסל שבאילן

• אסור לקחת חפצים מתוך סל שתלוי באילן עצמו או נתון על גבי ענף של האילן[13].

שימוש בצדי צדדי אילן

• מותר להשתמש בצדי צדדי האילן, כלומר להשתמש בחפץ שמונח על גבי חפץ שמונח על גבי האילן, אפילו אם אותו חפץ מחובר לאילן באופן קבוע, ובלבד שאינו משתמש בחפץ עצמו שמונח ישירות על האילן. ולכן, מותר להניח או ליטול חפצים מתוך שק שתלוי על מסמר הנעוץ באילן [אך את השק עצמו אסור להניח וכדו' בשבת, מכיון שכאשר הוא מניח את השק הוא משתמש בצדדי האילן (המסמר) שאסור להשתמש בהם][14].
  • שימוש בערסל
• אסור להתנדנד בערסל או נדנדה וכדו' כשהערסל עצמו קשור באילן (עצמו), כיון שהשימוש בהם נעשה על ידי השתמשות בצדדי האילן[15]. ואם הערסל מחובר לטבעת שהטבעת מחובר לה חוט שקשור לאילן, מותר להשתמש בשבת, וה"ה לגבי נדנדות שקשורות לאילן.

הליכה על דשא

• מותר ללכת על גבי דשא בשבת מכיון שאינו מתכוון לתלוש[16].
• דשא שאדם יודע בוודאות שכשילך עליו הוא ייתלש – אסור ללכת עליו[17].

ישיבה על דשא

• מותר לשבת על הדשא בשבת. ומכל מקום, היושב על הדשא צריך להיזהר שלא יתלוש עשבים וכדו'[18].

דשא שנתלש

• עלי דשא תלושים שאדם מצא על בגדיו אחרי שישב על הדשא, הרי הם מוקצה ואסור לטלטלם. ואפילו שנתלשו בשבת שלא במתכוון באופן שלא עברו איסור בתלישתם, עדיין הם מוקצה, וטעם הדבר הוא, מכיון שבבין השמשות היו מחוברים לקרקע.

אמנם מותר לטלטלו מן הצד, כגון: לנער את בגדיו כדי שהדשא יפול[19].

הרחת בשמים

• דין הרחת בשמים שמחוברים לקרקע – ראה לעיל פרק קי"א: הלכות זורע והולדת ריח.

ברכת האילנות

• אין מברכים ברכת האילנות בשבת[20].

[1] ראה בגמ' ביצה (ל"ו ע"ב), ובגמ' עירובין (ק' ע"א). וכתב השו"ע (סי' של"ו סעי' א'): "אין עולין באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל, גזרה שמא יעלה ויתלוש" וראה בסעי' ב'. ואפי' בשביל סוכה אסור לעלות ראה בגמ' סוכה (כ"ב ע"ב) ושו"ע (או"ח סי' תרכ"ח סעיף ג').

[2] כתב בבית יוסף (סי' של"ו): "תנו רבנן: שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים וכו' הרי זה לא ישב עליהם לפי שאין עולין באילן. ובתר הכי (שם): תני חדא אחד אילן לח ואחד אילן יבש אסור ותניא אידך במה דברים אמורים בלח אבל ביבש מותר לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ופירש רש"י בימות החמה יבש מותר דליכא אפילו משום מראית העין שהרי ניכר לכל שהוא יבש שאינו מוציא עלין והא דקתני אסור בימות הגשמים שאין ניכר בין לח ליבש ואיכא משום מראית העין ופריך בימות החמה הא קא נתרי פירי כלומר שנשארו בו משנה שעברה ואתי למישרי ביה תלישה ומשני בדליכא פירי והדר פריך והא קא נתרי קינסי ומשני בגדודא ופירש רש"י בגדודא יחור שנשרו ענפיו כולם. והרא"ש (סי' יב) כתב כל זה, אבל הרי"ף (לג:) השמיטו, וכתב הרא"ש שהשמיטו משום דבתר הכי אמרינן תני חדא מותר לילך על גבי עשבים [בשבת] ותני חדא אסור לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ואיבעית אימא הא והא בימות הגשמים ולא קשיא הא דסיים מסאני והא דלא סיים מסאני ואסיקנא והשתא דקיימא לן כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר כולהו שרו וסובר הרי"ף דאין לחלק בין אילן לעשבים והוא ז"ל כתב דאעשבים דוקא קאמר דשרי רבי שמעון אבל באילן אין להוכיח מכאן שום היתר דבאילן יבש נמי איכא למיגזר משום דמינכר טפי וכן כתבו התוספות (ד"ה והאידנא) דבאילן שהוא גבוה שייך למיגזר טפי משום דמינכרא מלתא: ותמיהני על דברי הרא"ש דהיאך אפשר לומר דטעמא דהרי"ף משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דאם כן לא הוה ליה לכתוב ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד ועוד דכי היכי דכתב תני חדא ותני חדא דגבי עשבים וסמך על מה שכתב אחר כך והאידנא דקיימא לן כרבי שמעון כולהו שרו אמאי לא כתב תני חדא ותני חדא דגבי אילן לכך נ"ל דאדרבה דעת הרי"ף לחלק בין אילן לעשבים דעשבים שאין אסור לילך על גבן אלא מפני שהן נתלשות בדריסתו עליהם לרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא ודאי שרי אבל לעלות באילן שאסור משום דחיישינן שמא יעלה ויתלוש כדאמרינן בפרק משילין (ביצה לו:) אינו ענין לדבר שאין מתכוין והילכך לרבי שמעון נמי אסור וביבש נמי אסור דגזרינן אטו לח.

וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"א (ה"ו) אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן וכו' ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש, ואע"ג דבגמרא אמרינן דיבש שרי בגדודא והוא ז"ל לא חילק בכך כבר כתב הרב המגיד שטעמו משום דאמרינן בגמ' (עירובין ק ע"ב) איני והא רב איקלע לאפטסיא ואסר בגדודא ומשני רב בקעה מצא וגדר בה גדר וכתבו המפרשים שעל אותו גדר אנו סומכים לאסור בכל אילן וזה דעת רבינו עכ"ל ונכון לומר שזה גם כן דעת הרי"ף דסתם ותני אין עולין באילן ולא חילק בין לח ליבש ורבינו סתם דבריו כדברי הרא"ש ז"ל וכיון שהוכחתי שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן".

ופסק כן בשו"ע (שם סעי' א') וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א'): "ואפילו אם כבר נתייבש לגמרי שאין בו שום לחלוחית כלל וגם נשרו עליו וענפיו ופירותיו דלא שייך בו אח"כ שום חשש תלישה אפ"ה אסור בכל גווני משום סייג וגדר ויש מקילין בזה בימות החמה שמנכר לכל שהוא יבש". וכתב כה"ח שם (ס"ק ב'): "דגזרינן יבש אטו לח. והגם דהטור כתב דיבש בימות החמה מותר אם אין בו לא פירות ולא ענפים שיוכל להסירם, כתב בית יוסף דנקטינן כהרי"ף והרמב"ם דאין לחלק בין לח ליבש יעו"ש, ולכן לא העתיק דברי הטור בשלחן ערוך".

[3] בשו"ע (סי' שי"ב סעי' ו') כתב: "מקנחין בשבת בעשבים לחים אפי' הם מחוברים, ובלבד שלא יזיזם; ומשום משתמש במחובר ליכא, דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק", וברמ"א (סי' של"ו סעי' א') כתב: "אבל קנים הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים בקרקע, דאין אסור להשתמש בירק", וכתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו): "הב"ח והט"ז ס"ק ד' השיגו על זה וכתבו דלא קיימא לן כהך הג"ה להתיר להשתמש בקנים רכים ובירק יעו"ש. אבל האליה רבה אות ג' כתב על דבריהם דלא נהירא וגם תמה על הט"ז משלחן ערוך לעיל סימן שי"ב סעיף ו' דמתיר בהדיא כרמ"א והביא עוד כמה פוסקים דמתירין כרמ"א וסיים דיש לסמוך על הרמ"א ולבוש בלי פיקפוק יעו"ש. וכן התוספת שבת אות ד' השיג על דבריהם והסכים להתיר כהאליה רבה יעו"ש. וכן הסכים בית יהודה סימן י"א, נהר שלום אות ג', ברכי יוסף בשיורי ברכה אות ב', פתח הדביר אות ג', רבינו זלמן אות ד', חיי אדם כלל י"ב אות ו'. וכן כתבו האחרונים". וע"ע שם (ס"ק ט"ז), ומשנ"ב שם (ס"ק ט"ו).

[4] ראה בהערה הקודמת. וכתב במשנ"ב (סי' של"ו ס"ק י"ד): "והרבה פוסקים סוברים שהקנים העשויין להתקשות אפילו ברכותן הרי הם כאילן ואסור ולא הותר אלא הקנים הגדלים באגם שאינן מתקשין לעולם ואפילו הם גדולים יותר מג' טפחים". וביאר בשער הציון שם (ס"ק ח'): "כן משמע מפירוש רבנו חננאל והערוך ערך עוזרדין וכן כתבו הרשב"א בעבודת הקודש והריטב"א בשם יש פוסקים, וכן נכון לפסוק, מאחר שהב"ח והט"ז אוסרים בכל ענין". וכן כתב כה"ח (ס"ק ט"ז).

[5] ראה בגמ' שבת (קכ"ה ע"ב), וראה שו"ע (סי' של"ו סעי' ב') שכתב: "שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים, אסור להשתמש בהם פחות מכאן, מותר להשתמש בהם דכקרקע חשיבי. ואם באים מלמעלה ויורדים למטה במקום שגבוהים שלשה, אסורים; ובמקום שאין גבוהים שלשה, מותרים". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח): "וה"ה ענף של אילן אם הוא סמוך לקרקע פחות מג' טפחים" וראה עוד (בס"ק א') ובכה"ח (ס"ק ב').

[6] כתב הרמ"א (סי' של"ו סעי' י"ג): "ומותר ליגע באילן, ובלבד שלא ינידנו", וכן כתב בבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' י"ב), כה"ח (סי' של"ו ס"ק ג'). ועוד שם (ס"ק צ') כתב: "ולהשען באילן, בבריא – מותר, בתש – אסור. ים של שלמה פרק ה' דביצה סימן ו', מגן אברהם שם, אליה רבה שם, תוספת שבת שם. ור"ל אם האדם בריא ואינו צריך לסמוך הרבה באילן לא מקרי משתמש במחובר, אבל בתש כח שצריך לסמוך הרבה באילן – הוי משתמש במחובר ואסור. מחצית השקל, אשל אברהם אות ט"ו. אבל ה"ר זלמן אות כ"א כתב מותר להשען באילן בריא אבל בתש אסור מפני שמנידו והרי זה משתמש באילן, עכ"ל, משמע דבריא ותש חוזר על האילן, דאם האילן בריא שאינו מתנודד כשישענו עליו – שרי, ואם האילן תש דהיינו דק שמתנודד כשישענו עליו – אסור, וכן כתב חיי אדם כלל י"ב אות ו'. ועל כן יש לחוש לשני הפירושים ואין להתיר אלא באדם בריא ואילן בריא".  וראה עוד בבה"ל (שם ד"ה "ומותר").

[7] כן כתב בכה"ח (סי' של"ו ס"ק ד').

[8] בשו"ע (סי' של"ו סעי' א') כתב: "עלה באילן בשבת, בשוגג – מותר לירד, במזיד – אסור לירד. ואם עלה מבעוד יום – בכל גווני מותר לירד משחשכה. ויש אומרים דהני מילי כשהיה דעתו לירד מבעוד יום, אבל אם לא היה דעתו לירד מבעוד יום – לא ירד משחשכה, כיון שהיה דעתו לישב שם באיסור", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט'): "אף על גב דאסור לעלות אפילו מע"ש אדעתא דליתב שם דהא עכ"פ משתמש באילן בישיבתו אפ"ה לא קנסוהו דבשעת עליתו עלה בהיתר", ועוד (שם ס"ק י') כתב: "ולענין הלכה קי"ל כסברא הראשונה", וכן כתב כה"ח שם (ס"ק י"א).

[9] ראה בשו"ע (סי' של"ו סעי' א'). ובטעם הדבר שמי שעלה בשוגג יכול לירד, כתב המשנ"ב (שם ס"ק ו'): "אף על גב דבירידה זו משתמש באילן, אעפ"כ אין לאסור עליו, דגם בישיבתו משתמש הוא", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ח').

[10] הרב בא"ח בספרו ידי חיים (השמטות שו"ת תורה לשמה סי' י"ח) נסתפק בענין עליה באילן אם מועיל שמניח שומר, כמו בסימן ער"ה לגבי לקרוא לאור הנר אם יש אחר עמו – שרי, והעלה, וז"ל: "אין לדמות גזרות חכמים זו לזו. ואפשר כי בגזרת אור הנר מתחילת הגזירה לא גזרו כי אם בלומד לבדו ולא עם אחר עמו, אך בשאר גזרות כהא דאין עולין באילן וכיוצא – לא פלוג רבנן וגזרו בכל גוונא".

[11] כתב הרמ"א (סי' של"ו סעי' א'): "אבל אם הניח שם חפץ מבעוד יום – אסור ליטלו משם בשבת", וראה במשנ"ב שם (ס"ק י"ב): "ודע דאעפ"כ אסור להניח בע"ש על האילן כלים המותרים לו להשתמש בשבת, דמתוך שהוא משתמש בהם אתי להורידם מן האילן בשבת וכדלעיל בסימן רע"ז". וכתב כה"ח (סי' של"ו ס"ק י"ב): "פירוש דוקא באדם התירו באלו מפני שעושה איסור בעמידתו שם וצריך לירד, אבל אם הניח חפץ – אסור להורידו בשום צד", וראה בשו"ע (סי' תקי"ד סעי' ו').

[12] כתב בשו"ע (סי' של"ו סעי' י"ג): "אסור להשתמש בצדדי האילן", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק נ"ט): "פי' דבר התחוב או קשור באילן מקרי צדדי האילן, אבל דופני האילן עצמו לא מקרי צדדין אלא גוף האילן הוא. וצדי צדדין הוא דבר הנשען בדבר התחוב באילן, וכן מתבאר בדברי המחבר לקמיה". ובשו"ע (סי' של"ו סעי' י"ג) כתב: "אבל בצדי צדדין – מותר. לפיכך אסור לסמוך הסולם לצדי האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס'): "אין הלשון מדוקדק, ושיעור הדברים דאין לסמוך סולם לאילן מע"ש לעלות עליו בשבת דכי סליק ביה וכו'. ולסמוך הסולם בשבת – בודאי אסור אפי' אינו סומכו באילן גופא רק על היתד התקוע בו דזהו גופא משתמש בצדדי אילן מקרי". וראה עוד שם (ס"ק ס"ג), וכן כתב כה"ח (שם ס"ק פ"ה, פ"ח).

[13] ראה בא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' י"ב) שכתב: "ואם יש סל תלוי באילן דהוי צדדין – אסור ליקח דבר מן הסל", וכן כתב המשנ"ב (סי' של"ו ס"ק ס"ג) וכה"ח שם (ס"ק פ"ח) וראה בהערה הקודמת.

[14] ראה בגמ' שבת (קנ"ה ע"א). ובשו"ע (סי' של"ו סעי' י"ג) כתב: "אסור להשתמש בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר. לפיכך אסור לסמוך הסולם לצדי האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין, אבל אם יש יתד תקועה בצדי האילן מותר לסמוך סולם עליו, דהוה לה יתד צדדין, וסולם צדי צדדין. ואם נעץ בו יתד ותולה בו כלכלה, היתד נקרא צדדין והכלכלה כצדי צדדין". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ג): "לפיכך מותר להניח בה פירות וליטול ממנה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטלה או לתלות ביתד וכנ"ל גבי סולם. וכו'", וכן כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' י"ב) וכה"ח שם (ס"ק פ"ח).

[15] ראה בהערה י"ב. וראה בשו"ע (סי' של"ו סעי' י"ג), ובכה"ח (סי' של"ו ס"ק ה') כתב: "ומה שיש בני אדם שקושרין חבלים בשבת באילן גבוה ומושיבין בהם קטנים לשחוק בהולכה והבאה, עיין מטה יהודה אות ב' שכתב שיש כמה איסורין בזה: איסור קשירה ומשתמש באילן וכו', וסיים דעל מנהיגי הקהל מוטל הדבר לתקן המעוות, יעו"ש. והביאו שערי תשובה". וכ"כ הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' י"ב). כלומר שהאיסור הוא שבמעשה הקשירה בשבת עובר הן משום קושר והן משום שמשתמש באילן, וה"ה אם הערסל מהבד עצמו יוצאים ממנו חוטין ואותם קושר לאילן עצמו, הוי משתמש במחובר.

[16] כתב בשו"ע (סי' של"ו סעי' ג'), וז"ל: "מותר לילך על גבי עשבים בין לחים ובין יבשים כיון שאינו מתכוון לתלוש". ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) כתב: "ומשמע בגמרא שאפילו אם העשבים הם ארוכות והוא הולך יחף שהעשבים רגילים להיות נדבקין בקשרי אצבעותיו אפ"ה מותר דלאו פסיק רישיה הוא שיתלש ולכן אפילו אם יתלש ג"כ אין איסור עליו שהוא אינו מכוין לזה", וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק כ"ה).

[17] כיון שהוא פסיק רישא ואסור. וראה בגמ' עירובין (ק' ע"ב). וכתב המשנ"ב (סי' של"ו ס"ק כ"ה): "עיין בבה"ל שכתבנו דהיכי דעשבים הם גדולים יזהר שלא ירוץ עליהן דהוי פסיק רישא שיתלש בודאי, ואפשר דאפילו לילך עליהן במהרה ג"כ צריך ליזהר". וכתב הביאור הלכה (סי' של"ו ד"ה "מותר"): "והנה נמצא בסמ"ג דבר פלא שכתב וכו' אסור להלך ע"ג עשבים בשבת במקום שא"א לו שלא יתלוש. והוא פלא דהא מסקנא דתלמודא התם דשרי בכולהו גוונא שהוזכרו שם, כיון דקי"ל כר"ש יע"ש בגמ' וכו' ונ"ל לבאר דבריהם בדרך פשוט, והוא – דלא היה ניחא לו לומר דגם מימרא דרמי בר אבא דאסור לילך ע"ג עשבים משום דאץ ברגלים, יהיה קאי רק אליבא דס"ד, ודעתייהו דהאי מימרא קאי אפילו אליבא דמסקנא דקי"ל כר"ש, ומיירי היכי דהוי פס"ר כגון שהוא הולך במהרה ורץ ע"ג עשבים והעשבים הם ארוכים דאז בודאי א"א שלא יהיו נתלשים, וזהו מה דמסיים ע"ז: ואץ ברגלים חוטא היינו שהוא אץ ונמהר ברגליו לילך עליהם [וכה"ג כתב היראים שם בסוגיא דשבת גבי אבין צפוראה, דלא קאי אליבא דר"י רק אליבא דר"ש ובאופן דהוי פס"ר כגון גבי כלים גדולים, עי"ש]". ובכה"ח שם (ס"ק כ"ה).

[18] ראה בהערה קודמת.

[19] וכתב המשנ"ב (סי' של"ו ס"ק כ"ד): "ומ"מ אם לאחר הליכתו מצא שנדבקו עשבים ברגליו בין אצבעותיו או על מנעליו – יזהר שלא יסלקם בידיו, דאסורים בטלטול משום מוקצה, דביה"ש היו מחוברים". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק כ"ה), משמע אבל לנער – מותר. וראה בשו"ע (סי' ש"ט סעי' ג'), ועוד שם (סעי' ד'): "שכח אבן ע"פ חבית או מעות על הכר – מטה החבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר ומעות נופלים", עכ"ל. וכתב רמ"א (סי' ש"ח סעי' ג'), וז"ל: "וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח, דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד, ולא מיקרי טלטול".

[20] ראה מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק צד: כללי מלאכת בורר סעי' מ"א), וראה עוד מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ב' סעי' ד').