שבעה עולים
א – בשבת עולים לתורה שבעה עולים, כדי שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבית הכנסת כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו – יאזין מפי העולים שבע פעמים "ברכו" ויצא ידי חובתו, ועפ"י הסוד יש טעם – כי העולים בספר תורה ביום שבת הם שבעה כנגד שבע ספירות[1].
סדר העולים לתורה
ב – כהן קורא ראשון, לוי קורא שני, ישראל קורא שלישי[2].
מ"שלישי" ואילך
ג – לכתחילה מעליית רביעי ועד סוף שבעה עולים, עולה לתורה "ישראל"[3].
חשיבות העליות
ד – עליית שישי הנה העלייה החשובה ביותר בין העליות[4]. שנייה בחשיבותה היא עליית שלישי, אחריהן העליות בסדר חשיבות יורד: עליית כהן, לוי, רביעי, חמישי ושביעי[5].
העלו שישה במקום שבעה
ה – טעו והעלו לתורה שישה עולים במקום שבעה וסיימו לקרוא הפרשה, ונזכרו לפני שאמרו חצי קדיש – יעלו עולה נוסף "שביעי". ואפילו אמרו חצי קדיש – טוב להעלות עולה נוסף לפני ה"מפטיר". נזכרו אחרי שקראו עליית "מפטיר" – עולה ה"מפטיר" למניין שבעה[6].
עליית כהן
כהן עולה ראשון
ו – כהן עולה ראשון לתורה, ולכתחילה – אין מעלים אדם שאינו כהן לעליית ראשון.
דאורייתא או דרבנן
ז – יש אומרים שעליית כהן ראשון לתורה היא מצוה מדאורייתא[7]. ויש אומרים שהיא מדרבנן [וקרא אסמכתא בעלמא], שתקנו חכמים להעלות כהן ראשון משום "דרכי שלום"[8].
נאמן לומר: "כהן אני"
ח – בזמן הזה סומכים על האדם אם הוא אומר: "כהן אני"[9].
כהן מכבד
ט – אין הכהן רשאי לכבד בעלייה ראשונה אדם שאינו כהן, ואינו רשאי לכבד אפילו תלמיד חכם, משום דרכי שלום[10].
כהן ראשון או שבעה עולים
י – למרות שרצוי לא להוסיף על שבעה עולים, מוסיפים על שבעה עולים בעת הצורך ולא מעלים "ישראל" במקום כהן. וטעם הדבר הוא, שחשיבות עליית כהן ראשון גוברת על הענין שלא להוסיף על שבעה עולים[11].
ראשון שאינו כהן
יא – במקרים מיוחדים מותר להעלות אדם שאינו כהן לעליית ראשון, כגון: במקומות בהם נוהגים למכור את העלייה הראשונה בשבת "בראשית" [והנוהגים כן יכולים להמשיך במנהגם משום שעושים לכבודה של תורה][12], וכן כאשר יש ביום שני או חמישי שני חתנים בבית הכנסת, כפי שיבואר לקמן[13].
מחילת כהן
יב – כאשר מעלים אדם שאינו כהן במקום כהן[14] – יש לבקש מן הכהן למחול על עלייתו וראוי לכהן למחול על עלייתו ולאחוז במידתו של אהרון הכהן [אוהב שלום ורודף שלום]. אמנם, כהן שמסרב למחול על עלייתו – אי אפשר לחייבו למחול.
כהן שמחל אינו יוצא
יג – כהן שמחל על עלייתו – אינו צריך לצאת מבית הכנסת בעת שאדם שאינו כהן עולה ראשון במקומו[15].
מחילת כהן שליח ציבור
יד – היו בבית הכנסת ביום שני או חמישי שני חתנים ושניהם "ישראל" והיה שליח הציבור כהן – יכול אחד החתנים לעלות ראשון במקום כהן, משום שברור ומפורסם הוא שהקורא בתורה הכהן, מחל על עלייתו.
שני חתנים כוהנים
טו – היו בשני וחמישי שני חתנים כוהנים – יתפצלו לשני מניינים לקריאת התורה.
אין אפשרות להתפצל
טז – אם אין אפשרות להתפצל לשני מניינים, ועלול לצאת מחלוקת גדולה אם לא יעלו שניהם[16] – יעלו ארבעה כסדר הבא: כהן[חתן] – ראשון, לוי – שני, ישראל – שלישי. כהן[חתן] – רביעי. ופתרון זה נכון גם לספרדים משום שזו שעת הדחק.
שני חתנים לווים
יז – היו בשני וחמישי שני חתנים לווים, ואין אפשרות להתפצל לשני מניינים, ועלול לצאת מחלוקת גדולה אם לא יעלו שניהם – יעלו ארבעה כסדר הבא: כהן – ראשון, לוי [חתן] – שני, ישראל – שלישי, לוי [חתן] – רביעי.
מנהג ישראל
יח – בבית כנסת בו נהגו שנים רבות להעלות ישראל במקום כהן בימי שני וחמישי כדי לאפשר למתפללים רבים ככל שניתן לעלות לתורה – אסור לגבאי לבטל את המנהג[17]. ולמעשה, עליהם להמשיך לנהוג כמנהגם אלא אם יחליטו כל הגבאים או כל הקהל לשנות המנהג, ובמקרה כזה מותר להחזיר את המנהג לקדמותו ולהעלות כהן ראשון ולא ישראל[18].
קראו לכהן ואינו שם
יט – קראו לכהן פלוני לעלות לתורה בשמו ואינו בבית הכנסת – אין לקרוא לכהן אחר בשמו, משום פגמו של ראשון, אלא יעלה כהן אחר מעצמו[19].
סדר העליות במקום שאין כהן
אין כהן בבית הכנסת
כ – במקום שאין כהן: למנהג הספרדים – מעלים ישראל במקומו ואין מעלים לוי במקומו. וכשעולה ישראל במקום כהן מכריזים: "במקום כהן". ויש קהילות מן הספרדים שנהגו להעלות לוי במקום כהן. ובמקום שאין מנהג ידוע – יעלו ישראל במקום כהן ולא לוי במקום כהן. למנהג האשכנזים – מעלים לוי במקום כהן[20], ומכריזין: "אין כהן, לוי עולה במקום כהן".
עלה ישראל במקום כהן
כא – לא היה שם כהן ועלה ישראל ראשון [כמנהג הספרדים] – יעלה אחריו ישראל לעליית שני וכן יעלה ישראל לעליית שלישי, בין בשבת ובין בחול[21].
לוי במקום כהן
כב – במספר מקרים מעלים לוי במקום כהן [גם במקום שהמנהג להעלות ישראל במקום כהן]: א. כאשר צפוי שתגרם מחלוקת אם לא יעלה הלוי ראשון[22]. ב. כאשר אין שם כהן והלוי הוא חתן בר מצוה[23].
אין שם כהן גדול
כג – אין כהן גדול בבית הכנסת – נחלקו הפוסקים אם מעלים כהן קטן או לא. אמנם, אם תגרם מחלוקת – אין לעמוד על כך שיעלה גדול בלבד, ואפשר להעלות כהן קטן [שהרי מעלים את הכהן ראשון בעיקר מפני דרכי שלום]. ולכן, במקום שנהגו להעלות כהן קטן – יעלו כהן קטן, ובמקום שנהגו להעלות ישראל גדול – יעלו ישראל גדול, וכל מקום ינהג כמנהגו, ובלבד שירחיקו מן המחלוקת[24].
קראו לכהן והוא בקריאת שמע
כד – קראו לכהן לעלות לתורה ולא הבחינו שהוא בקריאת שמע – צריך הכהן להשתדל להספיק לקרוא עד בין הפרקים הסמוך למקומו [בתוך קריאת שמע עצמה] ויעלה, וכשעולה מברך ברכת התורה[25].
קראו לכהן והוא בעמידה
כה – קראו לכהן לעלות לתורה ולא הבחינו שהוא בתפילת העמידה – קוראים לכהן אחר במקומו. וטוב להכריז שכהן זה אינו עולה משום שהוא בתפילת עמידה[26].
עלה ישראל והגיע כהן
כו – לא היה שם כהן ועלה ישראל במקומו, והתחיל לברך, והגיע כהן – אין מפסיקים אותו וממשיך ה"ישראל" בברכתו, ועולה ראשון אפילו שהכהן שם. אמנם, אם אמר רק: "ברכו את ה' המבורך" – מפסיקים אותו ועולה הכהן ראשון, וימתין הישראל במקום הס"ת עד שיעלה גם הלוי, ואח"כ הוא יעלה לשלישי[27].
כהן אבל
כז – אין קוראים לכהן אבל תוך שבעה לעלות לתורה, בין בחול ובין בשבת.
כהן אבל שנקרא לעלות
כח – קראו כהן אבל לעלות לתורה ביום חול – לא יעלה לתורה. קראוהו לעלות לתורה בשבת – עולה לתורה, משום שאין אבלות בשבת בפרהסיה[28].
עליית לוי
לוי עולה שני
כט – עלה כהן ראשון לתורה – עולה אחריו לוי[29].
אין שם לוי
ל – אין לוי בבית הכנסת – עולה הכהן שעלה לעליית ראשון גם לעליית שני[30].
היה שם לוי ואמר הכהן: "ברכו"
לא – חשבו שאין שם לוי והחל הכהן בעליית שני ואמר: "ברכו את ה' המבורך"[31] [אך עדיין לא התחיל לברך] והתברר שיש שם לוי – מפסיקים את הכהן ועולה הלוי לעליית שני.
התחיל הכהן לברך
לב – חשבו שאין שם לוי והתחיל הכהן לברך, והתברר שיש שם לוי – אין מפסיקים אותו[32].
שאר עליות
משלישי ועד "מפטיר"
לג – לכתחילה עולה "ישראל" מעליית שלישי ועד "מפטיר". אמנם, למנהג הספרדים כאשר יש צורך – מותר להעלות כהן או לוי החל מעליית מרביעי ואילך[33]. ולמנהג האשכנזים – מעלים כהן בעליית כהן ולוי בעליית לוי, ואינם עולים לשאר עליות[34] אלא לעליית מפטיר[35]. אמנם, בשמחת תורה נוהגים להקל[36]לו (אלא שיש להקפיד להעלותם כפי הסדר, וראה להלן סעי' ל"ו ובהערה מ' שם).
כהן או לוי בשאר עליות
לד – עלה כהן או לוי לאחת משאר העליות – אומרים: "אף על פי שהוא כהן", "אף על פי שהוא לוי"[37].
כהן או לוי שנקרא לשאר עליות
לה – למנהג האשכנזים, שלא מעלים כהן ולוי לשאר עליות, יש אומרים שכהן או לוי שנקרא בטעות לתיבה לאחת משאר עליות והתברר שאינו "ישראל" – יעמוד אצל התיבה עד לעליית "מפטיר" ויעלה "מפטיר"[38].
שני כהנים או שני לויים
לו – למנהג הספרדים, המעלים כהן ולוי בשאר עליות – לא יעלו שני כוהנים או שני לויים אחד אחרי השני, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום, אלא יעלו ישראל ביניהם[39]. וכשאפשר, יש להעלות כפי הסדר הראשון: כהן, לוי, ישראל ושוב כהן, לוי, ישראל וחוזר חלילה. והעושים כן – תבוא עליהם ברכת טוב[40].
שני כוהנים "משלים" ו"מפטיר"
לז – כאשר מוציאים שני ספרים וקוראים פרשה בספר אחד ועליית "מפטיר" בספר אחר – מותר להעלות כהן לעליית "מפטיר" גם אחרי שעלה כהן אחר לעליית "משלים". ויש מקילים להעלותם בזה אחר זה ל"מפטיר" ו"משלים" גם כאשר קוראים שניהם בספר אחד[41].
כהן יחיד לעליית "מפטיר"
לח – כהן הרוצה לעלות "מפטיר" בשבת אזכרה לקרובו והוא כהן יחיד בבית הכנסת – יצא מבית כנסת לפני עליית ראשון ויכול לעלות "מפטיר". אמנם, כאשר הקהל רוצה שדווקא כהן יעלה ראשון – מותר לו לעלות ראשון וגם "מפטיר"[42]. אין שם לוי – יכול לעלות ראשון, שני ו"מפטיר".
הוציאו שני ספרי תורה
לט – למרות האמור לעיל, כאשר מוציאים שני ספרי תורה, כהן שעלה ראשון בספר הראשון – אינו יכול לעלות "מפטיר" בספר השני, משום פגמו של ספר ראשון.
כהן יחיד וישראל לעליית "מפטיר"
מ – היו שם כהן וישראל, ושניהם רוצים לעלות "מפטיר", והכהן הוא כהן יחיד בבית הכנסת – יעלה הכהן ראשון ו"ישראל" יעלה "מפטיר", ויועיל לנשמת קרובו של הכהן כאילו עלה "מפטיר"[43].
עליית "ישראל" פעמיים
מא – עלה ישראל לאחת מן העליות שבין שלישי לשביעי, ורוצה לעלות שוב ל"משלים" או ל"מפטיר" ויש לו סיבה – מותר להעלותו שנית. אמנם, ביום שמוציאים שני ספרי תורה, אדם שעלה לקרוא בספר אחד – לא יעלה שנית לקרוא בספר השני [ואפילו בשמחת תורה אדם שעלה לקרוא בספר אחד אינו עולה לקרוא בספר אחר[44].
מוסיפים
מב – נהגו הספרדים להוסיף עולים בשבת[45], ומכל מקום, לכתחילה ראוי לא להעלות יותר משבעה עולים אלא אם יש צורך מיוחד, וכן נוהגים האשכנזים[46]. ויש מקומות שתיקנו לא להעלות יותר משלשה "מוסיפים" מפני טורח הציבור, ומנהג טוב הוא[47]. ומנהג בית אל על פי הסוד לא להעלות שום "מוסיף"[48].
מוסיפים אחרי שישי
מג – במקום שנהגו להוסיף על שבעה עולים, המנהג הוא להעלות את העולים הנוספים אחרי עליית "שישי"[49].
מוסיפים בפרשת "האזינו"
מד – במקום שנהגו להוסיף עולים ורוצים להוסיף בשבת "האזינו" – יוסיפו אחרי עליית "שביעי" ולא אחרי עליית "שישי"[50].
להוסיף בקריאה
מה – כאשר מוסיפים עולים לתורה – רצוי לקרוא בכל עליית "מוסיף" שלושה פסוקים שעדיין לא נקראו, ולכל הפחות שני פסוקים שלא נקראו ואחד שנקרא. ומכל מקום, כאשר אי אפשר לקרוא פסוקים חדשים – מותר לקרוא פסוקים שכבר נקראו.
פסוקים שנקראו ב"האזינו"
מו – בפרשת "האזינו", לכתחילה יקראו בכל עליית מוסיף שלושה פסוקים שלא נקראו עדיין, ובשעת הדחק – מותר לקרוא פסוקים שנקראו[51].
שני חתנים
מז – היו בבית הכנסת שני חתני בר מצוה שהכינו את אותו קטע לקריאה בתורה[52] – יחלקו את הקריאה כך שכל חתן יקרא לפחות שלושה פסוקים[53] מתוך קטע הקריאה השלם [אם הקטע ארוך מספיק]. אם אי אפשר לחלק את הקטע כך שכל אחד יקרא שלושה פסוקים [כשאין הקטע ארוך מספיק] – יקראו שניהם את אותו הקטע[54]. ופתרון זה נכון גם לנוהגים כרמ"א[55].
הפסקות בין העולים
הפסקה בכל מקום
מח – ככלל[56] מותר להפסיק בקריאה בין העולים בכל מקום שרוצה[57], ואין חובה להפסיק במקומות המסומנים בחומשים [שהרי ההפסקות המופיעות בחומשים אינן הלכה למשה מסיני][58], בתנאי שמפסיק לפחות שלושה פסוקים לפני סוף פרשייה [בין אם היא פתוחה ובין אם היא סתומה][59]. וכן, לכתחילה יש להיזהר לא לסיים פחות משלושה פסוקים לפני העליות המסומנות בחומשים[60].
פרשת "האזינו"
מט – בקריאת פרשת "האזינו" יש להפסיק במקומות שקבעו חז"ל, וסימנך בראשי תיבות: "הזי"ו ל"ך", דהיינו: כהן מתחיל ב"האזינו", לוי מתחיל ב"זכור ימות עולם", שלישי מתחיל ב"ירכיבהו על במותי ארץ", רביעי מתחיל ב"וירא", חמישי מתחיל ב"לו חכמו ישכילו", שישי מתחיל ב"כי אשא"[61], והשביעי קורא מסוף השירה ועד סוף הפרשה.
הפסקות בשבוע שלפני "האזינו"
נ – למנהג הספרדים – יש להקפיד על הפסקות קבועות בקריאת התורה במנחת שבת שלפני שבת "האזינו" וכן בימים שני וחמישי שלפניה וסימנך בראשי תיבות: הז"י [האזינו, זכור, ירכיבהו], דהיינו: ראשון קורא מ"האזינו" עד "ויכוננך", שני קורא מ"זכור ימות עולם" עד "אל נכר", שלישי קורא מ"ירכיבהו" עד "מחוללך". ומנהג האשכנזים – לא להקפיד על הפסקות אלה דווקא[62].
פרשות מיוחדות
נא – נהגו להקפיד לקרוא ברצף וללא הפסקה פרשיות: שירת הים, עשרת הדברות, מ"ב מסעות ושמונה פסוקים אחרונים של התורה[63].
קדימויות בשאר עליות
כמה בעלי שמחה
נב – היו בבית הכנסת כמה בעלי שמחה וכולם רוצים לעלות לתורה – יעלו לפי הסדר, כדלהלן:
א) – בעל ברית (=סנדק)[64].
ב) – אבי הבן[65].
ג) – חתן[66].
שני חתנים
נג – היו בבית כנסת שני חתנים ואחד מהם תלמיד חכם ואחד אינו תלמיד חכם – תלמיד חכם קודם לשאינו תלמיד חכם.
פוסק ולמדן
נד – היו בבית הכנסת שני חתנים ושניהם תלמידי חכמים, אך האחד "פוסק" והשני "למדן" – קודם ה"פוסק" ל"למדן". היו שני תלמידי חכמים שווים – יטילו גורל ביניהם[67].
יארצייט
נה – נהגו קרובי משפחת הנפטרים לעלות לתורה בשבת שלפני יום השנה לפטירה.
"משלים" או "מפטיר"
נו – עליית קרובו של נפטר ל"מפטיר" מועילה לנשמת הנפטר עד למאוד, ומועילה עליית "מפטיר" יותר מעליית "משלים"[68].
שנה ראשונה ושאר שנים
נז – למנהג הספרדים – עולים בשנה הראשונה לפטירת קרוב משפחה ל"מפטיר" דווקא, ובשאר השנים עולים בין ל"מפטיר בין ל"משלים"[69]. למנהג האשכנזים – עולים בכל השנים ל"מפטיר"[70].
יארצייט בשבת
נח – חל יום השנה בשבת, למנהג הספרדים – מקדימים לעלות לתורה בשבת שלפניה[71], ולמנהג האשכנזים – עולים באותה שבת[72].
יארצייט ובר מצווה באותו מקום
נט – היו בבית הכנסת חתן בר-מצווה שהכין את קריאת "מפטיר" ואת ה"הפטרה", ואדם אחר הרוצה לעלות לעליית "מפטיר" לרגל יארצייט – טוב יעשה העולה לרגל יארצייט אם יוותר על עליית "מפטיר", ויעלה "משלים" או כל עליה אחרת, וימנע עגמת נפש מחתן בר המצווה.
חלוקת המנין
ס – אם אין אפשרות לעשות כן – יחלקו את המניין לשניים לקריאת התורה [אם ניתן], ויעלו שניהם.
עליית קרובים זה אחר זה
סא – אין מעלים שני בני משפחה אחת לתורה זה אחר זה[73], משום עין הרע. ואפילו אם אחד העולים אומר שאינו חושש מעין הרע – אין שומעים לו[74].
סב – מעלים בני משפחה אחת לספר תורה אם עולה אחר מפסיק ביניהם, ובכהאי גוונא – אין לחוש[75].
שני ספרי תורה
סג – הוציאו שני ספרי תורה – מותר להעלות שני בני משפחה אחת בזה אחר זה לתורה, כאשר האחד עלה ל"משלים" בספר ראשון והשני עולה ל"מפטיר" בספר שני[76].
אחים
סד – אין מעלים לתורה אחד אחר השני שני אחים, בין אם הם אחים מן האב ובין אם הם אחים מן האם[77]. אמנם, כאשר יש צורך גדול – מותר להעלות שני אחים מן האם אחד אחר השני[78]. ובמקרה שיש שני אחים מן האם, והאחד כהן והשני לוי – ניתן להעלותם זה אחר זה, שלא ניכר שהם אחים[79].
אב ובנו
סה – אין מעלים לתורה אחד אחרי השני אב ובנו, בין אם עלה האב ואחריו רוצה לעלות הבן ובין אם עלה הבן ואחריו רוצה לעלות האב.
סב ונכדו
סו – אין מעלים לתורה אחד אחרי השני סב ונכדו כאשר הנכד הוא בן בנו. אמנם, מעלים נכד אחרי סבו כאשר הנכד הוא בן בתו[80].
חתן וחמיו
סז – רשאי אדם לעלות לתורה אחרי חמיו[81].
גיסים
סח – רשאים שני גיסים לעלות לתורה זה אחר זה[82].
מבקש הגבאי להזמין
סט – ביקש הגבאי להזמין אדם לעלות לתורה אחרי קרובו [מאותם שאינם עולים אחריו] – יסרב לעליה זו ויאמר שאינו רשאי לעלות.
קראו שני בני משפחה
ע – טעו וקראו לאדם לעלות לתורה אחרי בן משפחתו [שאינו עולה אחריו], אם קראוהו בשמו – לא יעלה, ואם קראוהו לא בשמו – יעלה[83].
קראו בטעות ועלה
עא – קראו לאדם לעלות לתורה אחרי בן משפחתו [שאינו עולה אחריו] ועלה לבימה – לא ירד אפילו קראוהו בשמו[84].
אחר מפסיק
עב – עלה אדם לתורה וביקשו להעלות בן משפחתו אחריו, והזמינו אדם שלישי לעלות ביניהם וכשהגיע זמן העלייה לא היה השלישי שם – יעלו אדם אחר ביניהם ואחריו יעלה בן המשפחה[85].
עליית קטן
קטן עולה לתורה
עג – נחלקו הדעות בדין עליית קטן לתורה בשבת בכמה נושאים: א. האם נמנה הקטן במניין שבעה עולים. ב. לאיזו מן העליות עולה קטן, כדלהלן:
* – לדעת השו"ע ורמ"א – קטן עולה לתורה ונמנה למניין שבעה עולים בשבת.
ולמנהג הספרדים בארץ ישראל – קטן עולה לכל אחת מן העליות ומברך לעצמו. ולמנהג האשכנזים – קטן עולה ל"מפטיר" בלבד, וכך נהגו גם בחתן "בר מצוה".
* – יש אומרים שקטן אינו עולה למניין שבעה אך עולה 'מוסיף'. ולמנהגם, עלה קטן בין שאר העולים – מעלים אחריו עולה נוסף להשלים למניין שבעה גדולים[86].
* – דעת רבנו האר"י ז"ל שקטן לא עולה אלא לעליית "שביעי"[87].
* – מנהג התימנים להעלות קטן לעליית "שישי"[88].
קטן הקורא להוציא אחרים
קטן קורא בתורה
עד – לדעת השו"ע – מותר לקטן לקרוא בתורה והוא מוציא אחרים ידי חובה בקריאה זו. אמנם לדעת החיד"א והמשנ"ב – אין קטן קורא בתורה, וכן נוהגים. ולכן, לכתחילה – לא יקרא קטן בתורה להוציא אחרים ידי חובה, אך בשעת הדחק – אפשר להקל[89], כדלהלן.
חתן בר מצוה קטן
עה – היה בבית הכנסת חתן בר מצווה שהוא בגדר קטן – יקרא עליה אחת ולא את כל העליות, אמנם בשעת הדחק, כגון כשהכין את קריאת כל הפרשה ורק אח"כ התברר שהוא בגדר קטן[90] – יקרא את הפרשה מתחילתה ועד עליית "שישי" בעליית עולה אחד ואת יתרת הפרשה יחלקו לששה חלקים, ונמצא שקרא עליה אחת בלבד[91]. ורק כשאין אפשרות אחרת מאפשרים לו לקרוא את כל הפרשה[92].
בר מצוה בפסח
עו – חתן בר מצוה ששבת חתן שלו חלה ב"פסח" ורוצים להקדים עליה לתורה לפני ה"פסח" מפני ההוצאות הגדולות שכרוכות בכיבוד כשר לפסח, הרי זו שעת הדחק. ועל כן, יעלה חתן הבר מצוה ויקרא את העלייה שלו למרות שהוא בגדר קטן.
אין קורא גדול
עז – אין בבית הכנסת גדול היודע לקרוא בתורה אך יש קטן היודע לקרוא בתורה – יקרא הקטן[93].
יש גדול שלא התכונן לקריאה
עח – יש בבית הכנסת קטן המכיר את הקריאה ויודע לקרוא כראוי בטעמים וגדול שלא הכין את הקריאה אבל יכול להיעזר באחר שיסמן לו את הטעמים [בלחש] – טוב יותר שיקרא הגדול הנעזר בסימני חברו ולא הקטן שמכיר את הקריאה[94].
קטן מתלמד
עט – מותר להעלות לתורה קטן המתלמד לקרוא בתורה, כדי להרגילו לקרוא בציבור. אמנם, כאשר עולה לקרוא – יברך הקטן ויקרא בעליית עצמו כעליית מוסיף[95].
עליית קטן בימים מיוחדים
"זכור" ו"פרה"
פ – מן הדין אין להעלות קטן ל"מפטיר" לקריאת פרשת "זכור" ו"פרה".
ימים נוספים
פא – נהגו לא להעלות קטן ל"מפטיר" לקריאת פרשת "שקלים" ופרשת "החודש", וכמו כן נהגו לא להעלות קטן למפטיר ב"שבת שובה", בשביעי של פסח, בשבועות, בראש השנה וביום הכיפורים[96]. [וראה בהרחבה פרק ל"ה הלכות מפטיר והפטרה סעי' ל"ו-מ"ג].
חתן בר מצוה ב"שבועות"
פב – היה בבית הכנסת חתן בר מצוה בחג ה"שבועות" והוא בגדר קטן, יעלה לאחת מן העליות אך לא לקריאת "עשרת הדברות", משום שנהגו להעלות לקריאתן גדול ולא קטן[97].
קטן ביום טוב
פג – קטן אינו עולה למניין חמישה ביום טוב[98].
שני וחמישי ומנחת שבת
פד – קטן אינו עולה למניין שלושה, ולכן אין מעלים אותו בשני וחמישי ובמנחה בשבת[99]. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים[100].
[1] שו"ע (סי' רפ"ב סעי' א'). ובטעם הדבר כתב הכה"ח (שם בס"ק ג'), וז"ל: "והטעם כתב בשבלי הלקט בשם הגאונים, דלמה קורין שבעה בתורה? שאם יארע לאדם אונס שלא בא לבית הכנסת כל שבעת ימי השבוע ולא שמע ברכו – יאזין מפי הקורין שבע פעמים ברכו ויצא ידי חובתו, עכ"ל. והביאו בית יוסף. ואין זה מעיקר הטעם אלא לתוספת טעם, דהא בזמן חכמי המשנה לא היו מברכין אלא הפותח והחותם, ולא נתקנה ברכה לכל העולין אלא בזמן חכמי התלמוד, כדאיתא ריש פרק הקורא. מטה יהודה שם. ואמנם האר"י ז"ל בשער הכוונות דף ע"ג ע"ד נתן טעם בסוד – כי מספר העולים בספר תורה ביום שבת הם שבעה כנגד שבע ספירות" וכו', עכ"ל.
[2] שו"ע (סי' קל"ה סעי' ג').
[3] ראה לקמן סעיף ל"ג.
[4] שער הכוונות (דף מ"ט ע"ג): "אבל הששי שהוא כנגד היסוד כולו הוא מגולה לגמרי ולכן הוא מעולה מאד. וזהו הטעם שאמר בזוהר שלח לך גבי רבי כרוספדאי: חמיד לבא דמיומוי לא סליק לס"ת אלא שתיתאי כו' ונמצא לפי זה שהששי הוא מעולה מכל השבעה עולים", עכ"ל. וכ"כ בשמו כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ג' וסי' קל"ה ס"ק י"ט).
[5] שער הכוונות (דף מ"ט ע"ג) כתב: "אבל הג' והו' הם משובחים ומעולים יותר מן הז' העולים לפי שהאורו' אשר שם מגולים לגמרי מפאת עצמם כי שם הוא מקום הגילוי בקו האמצעי בדוקא", עכ"ל. וכ"כ בשמו כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ג', וע"ע בסי' קל"ה ס"ק י"ט). ובכה"ח (סי' קל"ו ס"ק ד') כתב: "כתב מגן אברהם בשם בית יוסף סימן קל"ה דנהגו שגדול הצבור עולה אחרון, וכ"כ הלבוש בסימן קל"ה סעיף יו"ד, וכ"כ הברכי יוסף בזה הסימן אות א' דיש מקומות שנהגו דהמסיים הוא הגדול, וכמו שכתב מרן בבית יוסף לעיל בסימן הקודם לזה. ואם עלה הרב שלישי פשוט שלא היה עשרת הדברות וכיוצא, וקראו לתלמיד משלים. כתב הרדב"ז סימן ש"ד דלא יעלה, דחלשה דעתיה דרביה, ואם נתן לו רשות – יעלה, עכ"ד. והביאו הברכי יוסף שם ובספרו לדוד אמת סימן ה' אות ל"ג. מיהו נראה דבזמן הזה שנתפשטו דברי האר"י ז"ל שכתב דהששי הוא גדול מכולם ואחריו השלישי והשביעי הוא גרוע מכולם, כמו שכתבנו לעיל בסימן קל"ה אות י"ט, יעו"ש לא שייך דין זה, דהכל יודעים דהשלישי הוא גדול מן המשלים. וכן מנהג ק"ק בית אל יכב"ץ דהוא בקהל חסידים של עיר קדשנו ירושלים ת"ו דהגדול שבהם עולה ששי שהוא כנגד בחינת היסוד. וכתב הרוח חיים דכך נוהגים מימי עולם ושנים קדמוניות, יעו"ש. מיהו אם עלה רבו שלישי וכל שכן רביעי וחמישי – לא יעלה התלמיד שישי עד שיתן לו רבו רשות, משום זילותא", עכ"ל.
[6] שו"ע (סי' רפ"ב סעי' ו') כתב, וז"ל: "אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש – א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי, דקי"ל: מפטיר עולה למנין שבעה". ובכה"ח (סי' קל"ז ס"ק מ"א) כתב, וז"ל: "ואם קראו לששי עד סוף הסדרא – יקרא שביעי ממה נפשך, דברכה לבטלה – ליכא, כיון שמותר לקרות מה שקראו כבר, ואפשר דלא אפשר מיקרי ועולה. אשל אברהם בסוף הסימן. ואם אמרו קדיש אחר הששי, כתב שו"ע בסימן רפ"ב סעיף ו' דאין צריך לקרות עוד, שהרי המפטיר עולה למנין שבעה, וכ"כ רבינו זלמן שם אות י"ט יעו"ש. אבל הברכי יוסף שם אות ט"ו ובספרו לדוד אמת סימן ט' אות כ"א כתב דאף אם אמרו קדיש אחר הששי – צריך שיקרא אחר לבד המפטיר, יעו"ש. וכתב שם הלדוד אמת דאם יש ספר שני – ישלים המנין בספר שני, וכ"כ שערי אפרים שער ט' אות ז'", עכ"ל. וע"ע כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ס"א).
[7] ונלמדת מהפסוק (ויקרא כ"א, ח'): "קדוש יהיה לך", וברש"י שם: "נהוג בו קדושה – לפתוח ראשון בכל דבר, ולברך ראשון בסעודה".
[8] ראה בגמ' גיטין (נ"ט ע"ב). ועיין מג"א (סי' ר"א ס"ק ד'): "וכ' בטי"ד סי' כ"ח בהג"ה דאם עלה ישראל ראשון – אין מחייבין אותו י' זהובים, דקרא אסמכתא הוא. וכ"כ התו' בחולין דף פ"ז. וצ"ע דבגיטין דף נ"ט אמרי' בהדיא דאוריי' היא, וגם הרמב"ם מנאה במנין המצות סי' ל"ב. ועיין פ"ד מהל' כלי המקדש, ועבח"מ סי' שפ"ב, וכ"כ הריב"ש סי' צ"ד בשם סמ"ג בפשיטות דאוריית' היא, וכ"כ בתשובות מהר"מ סי' ק"ז. ובירושלמי פ"ה דגיטין מייתי פלוגתא דאמוראי בזה. ועיין במהרי"ק ש"י אמרי' וכו' וצ"ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים הכהן לכל הנך מילי? ויש ליזהר בזה מאחר שמדאורייתא הם", עכ"ל. ובכה"ח (סי' קל"ה ס"ק י"ב) כתב, וז"ל: "שכך תקנו חז"ל משום דרכי שלום, דלא ליתו לנצויי ולמימר כל אחד: אנא קרינא ברישא ואסמכוה נמי אקרא, דכתיב: 'ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי' וכו', לבוש. והוא מגמרא גיטין דף נ"ט ע"ב. ומשמע מדברי הלבוש דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא. אמנם עיין במגן אברהם סימן ר"א ס"ק ד' שהביא פלוגתא בזה, ויש אומרים דהוא דאורייתא", יעו"ש. וראה להלן הערה כ"ד.
[9] ראה שו"ע אהע"ז (סי' ג' סעי' א'), ז"ל: "מי שבא בזמן הזה ואמר: כהן אני – אינו נאמן. ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו, ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו: הגה – וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה, שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך). וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי". וע"ע כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק ו'), וכך המנהג להקל כהרמ"א. וע"ע במאמר מרדכי הלכות לימות החול (פי"ט סעי' י"א), דמלבד שכיום אין נוהגים תרומות ומעשרות, ניתן היום לברר בקלות אם הוא דובר אמת או לא, כיון שניתן ללכת ממקום למקום בקלות, ולכן אפילו אורח שמתארח בבית הכנסת – נאמן לומר: "כהן אני", ובפרט שאולי נמצא גם כן באותו בית כנסת אדם אחר שמכירו, ועל כן אין חשש שישקר.
[10] משנ"ב (סימן קל"ה ס"ק ג'): "שכל אחד יאמר: 'אני גדול' ואני אקרא ראשון'". וראה לבוש (סי' קל"ה סעי' ג') על פי הגמ' בגיטין נ"ט ע"ב. וראה כה"ח (סי' קל"ה ס"ק י"ב).
[11] כי סדר עליית כהן, לוי וישראל חשוב הוא. וראה בשו"ת פרחי כהונה (אור"ח סי' ב'), וראה לקמן סעי' מ"ג.
[12] כה"ח (סי' קל"ה ס"ק י"ד) כתב: "וכתב מהר"י קולון בשורש ט' על קהל שהיו נוהגין שבשבת בראשית היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך בית הכנסת כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה. וגם נהגו שאם יש שם כהן – הוא קונה אותה מצוה או מוחל על כבודו ויוצא מבית הכנסת, יעו"ש, והביאו בית יוסף ומגן אברהם ס"ק ז'. אמנם הבית יוסף שם חלק עליו וכתב דאם הכהן מוחל על כבודו כדי שיקיימו הצבור מנהגם – אין צריך לצאת, וכו'. וכ"כ הברכי יוסף אות ח' בשם מהר"ש שער אריה בכ"י דיש נוהגים שביום שבועות רב המקום קורא במקום הכהן לכבוד התורה ואין צריך לצאת הכהן, ואומר בפירוש הש"ץ: 'יעמוד הרב' וכו'", עכ"ל. וכ"כ הגאון מהר"ש קלוגר בסוף ספר סת"ם בקונטריס פרט ועוללות בהשמטות להלכות ספר תורה דף פ"ו ע"א שנוהגים האשכנזים בארץ ישראל שקורין ישראל במקום כהן, ולפעמים אומר החזן: אף על פי שיש כאן כהן, משום שמצוי אצלם בכל פעם אורחים שצריכים להעלותם לספר תורה ומסתמא מוחלים להם הכהנים, דכיון שידוע שהוא דוקא משום כבוד האורחים – ליכא חשש משום דליתו לאנצויי, דהא בזמן דליכא אורחים אינם מוחלים וכו' ועוד דגדול כבוד הבריות וכו' כיון שהדרך הוא להעלות האורחים לספר תורה יעוש"ב, והביאו ידידינו הרב ארץ חיים נר"ו בסימן זה", עכ"ל. וכה"ח (סי' קל"ו ס"ק ג') כתב: "וכ"כ מהרי"ק בשורש ו' במה שנוהגין בקצת מקומות שחתן בראשית עולה במקום כהן – אינו יכול לתתו לאחרים, מיהו מהר"ר לוי טריויש ז"ל בתשובה כ"י כתב שיכול לתתו, וחילק בין תשובת מהר"ם לחתן. כנסת הגדולה סימן קנ"ג בהגהות בית יוסף, מגן אברהם בזה הסימן", עכ"ל. ועיין עוד שם (ס"ק ח').
[13] עיין רמ"א (סי' קל"ה ס"א) כתב, וז"ל: "ואם היו ב' חתנים בבהכ"נ והם ישראלים – מותר להוסיף לקרות ד', דלדידהו הוי כיו"ט שמותר להוסיף", עכ"ל. משמע דעדיף מלבטל כהן. ועיין מש"כ בשו"ת קול אליהו (פרק ז' שאלה ח') שלא נהגו כדברי הרמ"א הנ"ל, וכ"כ כה"ח (שם ס"ק ג'-ד').
[14] כגון במקרים המיוחדים שהובאו בסעיף הקודם.
[15] ראה לעיל הע' י"ב.
[16] לדעת השו"ע (סי' קל"ה סעי' א') ביום חול – אין מוסיפין עולים. ואמנם הרמ"א (שם) מיקל בזה לשני חתנים או שני בעלי ברית, וכמובא לעיל, וכן החיד"א (ברכ"י שם ס"ק ג', ד') הקל להעלות שני חתנים בבר מצוה כך שיהיו ארבעה עולים, אך לא נהגו להקל כמותו (ראה משנ"ב שם ס"ק ג', כה"ח שם ס"ק ג'), ולכן אם יש שני נערים שהכינו את אותה הקריאה ביום חול – יתפצלו לשני מניינים לקריאת התורה. וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ד). אמנם אם אי אפשר להתפצל, ויש חשש שיצא מהדבר מחלוקת גדולה – יש להקל.
[17] כה"ח (סי' קל"ה ס"ק מ"א) כתב: "כפר שלא יש כהנים והחזיקו הלוים לקרות בראשון ומקרוב רצו לערער על זה בעלי הכנסת, והלוים טוענים שכבר זכו בזה – הדין עמהם ויעלה לוי ראשון. זרע אמת סימן ט"ו, ושם דחה לדברי הרב בית יהודה סימן א' ורמז שו"ת אבני שהם סימן ל"ג יעו"ש, מחזיק ברכה אות ה' ובספרו לדוד אמת סימן ה' אות ט"ז, בית מנוחה אות י"ג", עכ"ל. וע"ע כה"ח (סי' קל"ו אות ג').
[18] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב חו"מ סי' ט"ו) לגבי תקנות הקהל.
[19] שו"ע (סי' קל"ה סעי' י"א). אמנם, כאשר קראו לישראל בשמו ואינו שם – מותר לקרוא לישראל אחר בשמו, משום שבישראל אין עניין של פגם. וראה כה"ח (שם ס"ק ס"ה).
[20] ראה שו"ע (סי' קל"ה סעי' ו'), ז"ל: "אם אין כהן בבהכ"נ – קורא ישראל במקום כהן, ולא יעלה אחריו לוי, הגה: אבל ראשון – יוכל לעלות (ב"י מהרי"ל בשם ר' ירוחם נ"ב בח"ג). וכשקורין אותו – אומרים: במקום כהן, שלא יטעו לומר שזהו כהן (טור)". וראה בשתילי זיתים (שם ס"ק י"ג) שכתב, שמנהג בני תימן להעלות לוי ראשון, והסביר את שיטת מרן ז"ל באופן אחר. והט"ז (שם ס"ק ו') העיר מצרוף דברי הרמ"א לשו"ע שאם הלוי גדול בחכמה ובמנין מהישראל – יש להעלותו ראשון. וכ"כ במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד). וראה בכה"ח (שם ס"ק מ') וכן פסק בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג אור"ח סי' ד').
[21] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ז'), וז"ל: "המשנה במס' גיטין (נ"ט ע"א) אמרה: "אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל". ושם (ע"ב) אמרו בגמרא: "אמר אביי: נקטינן אין שם כהן – נתפרדה חבילה". ורש"י (ד"ה "נתפרדה חבילה") הביא שני פירושים. פירוש אחד: "נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל". ופירוש שני: "שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה – יקדים". והתוס' (ד"ה נתפרדה) כתבו כהפירוש השני. ומרן בשולחנו הטהור (סי' קל"ה סעי' ו') פסק: "אם אין כהן בבית הכנסת – קורא ישראל במקום כהן ולא יעלה אחריו לוי" (והיא דעת הרמב"ם פי"ב מהל' תפילה הל' י"ט). והטעם הוא שאם יעלה שני לוי, יאמרו הראשון כהן היה וחוששים שאנשים נכנסו לאחר שהוזמן ולא שמעו שאומרים "במקום כהן" (וראה בבית יוסף). ולדעת השולחן ערוך (שם) אם אין כהן – ישראל עולה ראשון. ואמנם לדעת הרמב"ם (שם) יכול הלוי לעלות ראשון, ומכריזים ואומרים עליה: 'לוי ראשון', אך אין אנו נוהגים כך. וכן פסק החיד"א (לדוד אמת סי' ה', אות ט"ז): "אם אין כהן בבית הכנסת, ישראל יעלה במקום כהן ולא יעלה לוי כלל" (והביא גם דעת היש אומרים שיכול לעלות). וכן פסק הרב כה"ח (סי' קל"ה אות מ'), עכ"ל. וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) שהביא מחלוקת בדעת השו"ע, האם לדעת השו"ע גם לא יעלה הלוי לשאר העליות. ועיין בכה"ח (שם ס"ק מ').
[22] ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג סי' ז'), וז"ל: "אולם אם על ידי כך שהלוי יעלה ראשון במקום כהן תמנע מחלוקת – אפשר לסמוך על דעת הרמ"א ולהעלותו ואחריו יעלה ישראל ולא לוי אחר (שהרי כל סדר העולים הוא מפני "דרכי שלום")", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק מ'), וז"ל: "ואף על גב דבסעיף יו"ד כתב דנהגו לקרות כהן אחר כהן בהפסק ישראל וכו', התם שאני, משום דכבר קרא הלוי במקום הראוי לו וליכא זלזול אחר כך, אבל כשלא קרא במקומו ואתה מעלהו אחר כך במקום אחר – איכא זילותא, אי נמי יש לומר הטעם מפני כי התם התירו משום חתונה, וכמו שכתב הבית יהודה שם", עכ"ל.
[23] ולעניין לוי אחר לוי – ראה להלן סעיף ל"ו.
[24] בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג ס"ח), וז"ל: "ביחס לעליית כהן קטן ראשון הסיק המגן אברהם (סי' רפ"ב ס"ק ו') שאין להעלותו, שהרי נאמר: "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב", ואם כן רק כהן הראוי להקריב יכול לעלות ראשון אך לא קטן שאינו יכול להקריב. וכבר דחה זאת ערוך השולחן (שם סעי' ח') באומרו שגם כהן בעל מום עולה ראשון למרות שאינו ראוי להקרבה, ועוד שקטן יבוא לכלל הקרבה. ויש עוד לדחות את דברי המגן אברהם מטעם אחר, שהרי במשנה (גיטין נ"ט ע"א) כתוב שהטעם להעלאת כהן בראש הוא משום דרכי שלום, והשלום הוא מדאורייתא, וכיון שגדול הוא השלום לא כדאי הוא טעמו של המג"א לדחות את השלום. ועיין למשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ב), שהביא שם מחלוקת בדין זה. וסיים שם שאין נוהגים להעלות כהן קטן, ובכלל אין מעלים קטן לקרואים הראשונים, אלא רק למפטיר וההפטרה. מ"מ משמע שמעיקר הדין כהן קטן עולה ראשון, כדי למנוע ויכוח בין העולים מי יעלה ראשון (ועיין בשער הציון ס"ק ט"ו כתב וז"ל ובחידושי הגאון ר' עקיבא איגר דחה זה, דהא בעל מום מצוה לקדשו, כדאיתא בספרא, אף על גב שאינו ראוי גם כן לעבודה, עכ"ל). ועיין בכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ח"י) שכתב שמשמע מדברי המהרי"ט (ח"א סי' קמ"ה) והרדב"ז (ח"ב סי' רנ"ט) שכהן קטן – יכול לעלות לס"ת, לאפוקי מדברי המג"א שכתב שאין להעלותו. אמנם סיים שם בכה"ח שלפי המקובלים – אין מעלים קטן כלל [וראה בס' לדוד אמת לחיד"א (סי' ה' או' ב') שכתב שת"ח קודם לכהן קטן. אך אם אין בביהכנ"ס ת"ח – עולה כהן קטן. וכ"כ בסידור בית מנוחה (דינים השייכים לסדר נשיאות כפיים אות ג' עמ' קנ"ו)], עכ"ל, וראה להלן בהרחבה להלן הערה פ"ו.
[25] אמנם לכל הדעות אין לקרותו מלכתחילה אלא אם קראוהו כבר, וראה בשו"ע (סי' קל"ה סעי' ה'). ובמשנ"ב שם כתב שיש להקל בבין הפרקים. וראה כה"ח (שם ס"ק כ"ח) והמקומות שציין שם.
[26] כה"ח (סי' קל"ה ס"ק ל"א). ומפאת שהלבוש כתב שאין לקרות לכהן האחר בשמו (ע"ש) משום פגמו, לכן עדיף שיכריזו את טעם אי עליית הכהן הראשון.
[27] שו"ע (סי' קל"ה סעי' ז') כתב, וז"ל: "אם נכנס הכהן לבהכ"נ אחר שהתחיל הישראל לברך ברכת התורה – אינו פוסק, אבל 'ברכו' – לא הוי התחלה, ועומד הישראל בתיבה עד שישלמו כהן ולוי ואז יקרא". ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ו) כתב דה"ה לכהן המברך שנית במקום לוי, וז"ל: "וכאן אין צריך הכהן להמתין לקרות אח"כ, דהלא כבר קרא מתחלה [אחרונים]", ע"כ. וכ"כ כה"ח (שם ס"ק מ"ז).
[28] לדוד אמת (סי' ה' סעי' י'). וראה משנ"ב (סי' קל"ה ס"ק מ"ה) שכתב שיצא מבית הכנסת כמהר"ם מרוטנברג (הובא בחת"ס סי' שנ"ב יו"ד), ויעלה רק אם קראוהו כבר.
[29] ראה לעיל סעיף כ"א.
[30] שו"ע (סי' קל"ה סעי' ח'): אם אין לוי בבהכ"נ, כהן שקרא ראשון מברך שנית במקום לוי, אבל לא כהן אחר, כדי שלא יאמרו שהראשון פגום.
[31] כדלהלן סעיף כ"ו.
[32] שו"ע (סי' קל"ה סעי' ז'): "אם היו כהן ולוי בבהכ"נ, וקרא הכהן וסבור שאין שם לוי והתחיל לברך ברכת התורה שנית – אין מפסיקין אותו". וביאר כה"ח (שם ס"ק ל"ה), וז"ל: "משמע דאם התחיל לומר: 'ברוך אתה ה" – הוי התחלה, ואף דיכול לסיים: 'ברוך אתה ה' למדני חקיך', מכל מקום אינו נכון, כמ"ש סימן ר"ו, יעו"ש", עכ"ל. וכ"כ המשנ"ב (שם ס"ק כ"ו). וביאר עוד כה"ח (שם ס"ק מ"ח), וז"ל: "משום דאין דוחין מצות לא תשא משום פגמו של לוי. בית יוסף בשם ה"ר דוד אבודרהם. ועוד שלא מצינו פגם ללוי בכיוצא בזה, דיש לתלות שלא היה שם בשעה שפסק הכהן בקריאה ראשונה או שמא שגגה היתה סבורים היו שאין שם לוי, ולפיכך לא נקרא ולא קרא"", עכ"ל עיי"ש. וראה לעיל סעי' כ"ו.
[33] וראה פרטי דיני עליית כהן ולוי בשבעה עולים לקמן סעי' ל"ו-מ'.
[34] עיין שו"ע (סי' קל"ה סעי' ו') ובדברי הרמ"א שם. וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) ובכה"ח (שם ס"ק מ').
[35] עיין רמ"א (סי' קל"ה סעי' י') שכתב, וז"ל: "וי"א דאין לקרות כהן או לוי למנין שבעה, אבל לאחר שנשלם המנין – יכולים לקרות כהן או לוי, וכן נוהגין במדינות אלו", עכ"ל. ועיין בהע' מ'-מ"א.
[36] כתב הרמ"א (סי' קל"ה סעי' י"ב), וז"ל: "ומיהו במקום צורך ודחק – יש לסמוך אסברא ראשונה". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ז) כתב, וז"ל: "כגון בשמחת תורה, וכה"ג יש לסמוך דמיד שקרא ג' קרואים הראשונים כהן לוי וישראל – מותר לקרות אח"כ כהן או לוי, וכמ"ש לעיל בדעת המחבר", עכ"ל. וכתב הלבוש (שם סעי' י'), וז"ל: "וכן בשמחת תורה – אין מקפידין לקרות, אפילו שלשה כהנים זה אחר זה, כגון אחד לחתן תורה והשני לחתן בראשית והשלישי למפטיר, כיון שיש שינוי בכל אחד מהם: הראשון שהוא חתן תורה הוא אחרון של סוף פרשת וזאת הברכה. והשני שהוא חתן בראשית הרי קורא בספר תורה אחרת והוי היכר בהפסקה, ועוד אפילו אין להם אלא ספר תורה אחת ראוי הוא להיות כהן, שהרי הוא ראשון להתחלת התורה, והוי ליה ממש 'וקדשתו' לקרות ראשון לתורה, אלא שלא נהגו לדקדק להיות החתן תורה דוקא כהן, כדי לזכות כל המתנדב יותר לצדקה ואפילו הוא ישראל. והשלישי שהוא המפטיר יש בו תרתי, דהיינו ספר תורה אחרת והפסקת הקדיש, לכך אין מקפידין", עכ"ל. והביאו כה"ח (שם ס"ק ס"א).
[37] שו"ע (סי' קל"ה סעי' י'): "נהגו לקרות כהן אחר כהן, בהפסק ישראל ביניהם, ואומר החזן כשקורא לשני: 'אף על פי שהוא כהן'; וכיוצא בזה נוהגים בלוי אחר לוי". ועיין בהערה מ'-מ"א.
[38] קיצור שו"ע (סי' ע"ח סעי' ב'). וכתב כה"ח (סי' קל"ה ס"ק נ"ה), וז"ל: "וכן אם לא הכירו בו שהוא כהן או לוי וקראו לו לרביעי או לחמישי, ואחר כך נודע להם אחר שעלה – יש לסמוך בזה על סברא ראשונה ולקרות בהפסק ישראל לחוד, ואפילו לסברת יש אומרים שכתב מור"ם ז"ל. וכ"כ אליה רבה אות י"ג דמעשה בא לידו ביום טוב שטעו וקראו לכהן חמישי והורה דאם אפשר יחליף במפטיר, ואם אי אפשר, כיון שעלה – שוב לא ירד, דיש לסמוך אסברא הראשונה, יעו"ש, חיי אדם כלל ל"א אות כ"א, משנה ברורה אות ל"ה", עכ"ל. ועיין לקמן הערה מ"א.
[39] ראה בסמוך הערות מ'-מ"א.
[40] כתב כה"ח (סי' קל"ה ס"ק ה"ן), וז"ל: "משמע דבהפסק ישראל לחוד – סגי, ואין צריך שיעלה לוי גם כן אחר הכהן, וכ"כ אליה רבה אות י"ב בדעת השלחן ערוך, וכ"כ בית יהודה סימן ל"ז. וכתב דכן הוא גם כן דעת הטור, וכן נוהגין העולם, אלא שכתב דדוקא צריך לומר החזן: 'אף על פי שהוא כהן', יעו"ש. וכ"כ המאמר מרדכי אות י"ב, וכתב דכן ראה נוהגים. ומיהו הרשב"א ז"ל כתב בשם תשובות רבינו האי והרי"ף ז"ל ד'אם יש כהנים ולוים הרבה ורוצים לעלות מהם שנים לכבוד חתן – יעלה הכהן ולוי וישראל, ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל, ואחריו כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל', עכ"ל. והביאו בית יוסף, ומשמע דוקא בהאי גוונא שרי, וכ"כ הלבוש, וכ"נ דעת הפרי חדש אות יו"ד, וכ"כ הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף שכן הוא מנהג מצרים בשמחות וגיל, והביאו אמת ליעקב בדין עליית קריאת ספר תורה אות ט"ו וכתב שכן נוהגים בעיה"ק צפת ת"ו כשעולים עולי רגלים הרבה, אלא שתחלה כתב מנהג שכתב הטור ובית יוסף גם כן דסגי בהפסק ישראל, וכ"כ לדוד אמת סימן ה' אות ט"ו, בית מנוחה אות יו"ד. נמצא דיש נוהגים כסברת הרשב"א ז"ל, ויש נוהגים כסברת הטור ומרן ז"ל וכל אחד יש לו על מה לסמוך", עכ"ל. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז), וז"ל: "[ולפי סברא זו אפילו לאחרון או למפטיר אין לקרוא כהן ולוי, אלא שבזה כבר נהגו העולם להקל, וכן סתמו האחרונים. וכמש"כ הלבוש בטעמו של דבר וכנ"ל], וע"כ מן הנכון ליזהר בזה לקרותם דוקא על הסדר, ואפילו כשקורין אותם לאחר ז' קרואים", עכ"ל.
[41] כתב הרמ"א (סי' קל"ה סעי' י'), וז"ל: "אבל לאחר שנשלם המנין – יכולים לקרות כהן או לוי". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ו), וז"ל: "ובלבוש כתב דכהיום אפילו לאחר שבעה קרואים – אין אנו נוהגין לקרותן אלא לאחרון שבהם, וכן למפטיר, וכן העתיקו שארי אחרונים. והטעם איתא בלבוש דלא חיישינן באחרון לפגם כי אדרבה בדורות הללו מחשבין אחרון חשיב מכולם, לפי שהוא מסיים הפרשה ולגדול שבצבור קורין לאחרון, ואף על פי שקוראין לאחריו המפטיר, הרי מפסיקין בינו ובין המפטיר בקדיש וגם במפטיר, אין מקפידין אם הוא כהן [דהוי כתחלת קריאה וכדלקמיה] ואפילו אם האחרון היה ג"כ כהן אין חוששין משום כהן אחר כהן כיון שהקדיש מפסיק ביניהן, עכ"ל. כתבו האחרונים דבשמחת תורה שמוציאין שלשה ס"ת – יכולין להיות שלשה כהנים אחד חתן תורה ואחד חתן בראשית ואחד מפטיר כיון שכ"א קורא בספר אחר אבל בר"ח טבת שחל בשבת שיש ג"כ שלשה ספרים, אז בספר הראשון שקורין בו פרשת השבוע – אין לקרות לכהן לבסוף אף אם הוסיפו וקראו בו יותר משבעה, לפי שעדיין אין משלימין הקריאה בספר הזה, והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ר"ח רק בספר השני שבו משלים האחרון, ובספר שלאחריו שקורין בשל חנוכה למפטיר רשאים לקרות לכהן להיות אחרון וגם כהן למפטיר, עכ"ל. וכתב הכה"ח שם (אחר הבאת המשנ"ב), וז"ל: "מיהו נפקא מינה לדידן דאחד למשלים ואחד למפטיר, וכן בשמחת תורה אחד לחתן תורה ואחד לחתן בראשית ואחד למפטיר – אין בו איסור משום כהן אחר כהן", עכ"ל.
[42] עיין למר"ן בשו"ע (או"ח סי' קמ"ד סעי' ד'), ז"ל: "אין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורה, משום פגמו (פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון) של ראשון", ומבואר שבספר אחד – יכול לעלות מעיקר הדין ב' פעמים, וראה בהרחבה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב).
[43] ומ"מ אם עולה הכהן למפטיר, ראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סי' כ"ה) שפסק שצריך הכהן למחול על עלייתו הראשונה ולא לעלות, ולכן יצא בזמן הברכה של העולה לעליית ראשון.
[44] ועיין שם לכה"ח (ס"ק כ') שכתב משם מהריק"ש, שבמצרים נהגו שביום שמחת תורה מי שעלה ל"חתן תורה" המסיים בפרשת "וזאת הברכה" – מותר לו לעלות כ"חתן בראשית" בספר תורה אחר. אולם, אנן על שולחנו של מר"ן סמכינן, ומסתימת דברי השו"ע (סי' קמ"ד סעי' ד') שאין לעלות בשני ס"ת, משמע שבכל אופן אין לעלות.
[45] שו"ע (סי' רפ"ב סעי' א'), וז"ל: "מוציאין ס"ת וקורין בו שבעה; ואם רצה להוסיף – מוסיף", עכ"ל.
[46] כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק י') כתב, וז"ל: "ומשמע מכל הפוסקים שאפילו האידנא שכולן מברכין – מותר להוסיף, שהרי גם בזמן התלמוד היה כל אחד מברך, ואפילו הכי כתבו כל הפוסקים שמותר להוסיף. מגן אברהם ס"ק א'. אמנם בהגהות הרי"ף ז"ל כתב בשם הרשב"ץ (והוא בתשב"ץ חלק ב' סימן ע') שעתה שכל הקוראין מברכין – אין להוסיף יותר משבעה, אפילו בשבת, כדי שלא נוסיף בברכות שאינן צריכות, ע"כ. והביאו כנסת הגדולה בסוף הגהות הטור. וכתב: 'ומנהג פשוט בינינו כשיש חתונה או אבי הבן או בעל ברית בקהל – להוסיף על שבעה, ונראה דהיינו דוקא כשיש חתן או אבי הבן או בעל ברית בקהל אבל בלתי סבה – ראוי לחוש לדברי הרשב"ץ', עכ"ל. והביאו מגן אברהם שם, אליה רבה אות ג'. וכתב דהמקילין לא הפסידו, דמכל שאר פוסקים משמע היתר", עכ"ל. ובמשנ"ב (שם ס"ק ד'), וז"ל: וי"א שהיום שכל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל – אין כדאי להוסיף להרבות בברכות, אך במקום הצורך, כגון: חתונה או ברית מילה וכל כה"ג – אין לחוש לזה", עכ"ל. ועיין מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פ"ז שאלה ו').
[47] אליה רבה (סי' רפ"ב ס"ק ג') כתב, וז"ל: "וזקיני הזקן הגאון מוה"ר אהרן שמעון ז"ל תיקן פה פראג שלא לקרות יותר מעשרה חוץ ממפטיר ומפני טורח צבור. והוספתי על דבריו שלא יוסיפו אפילו בימים נוראים יותר מעשרה, דא"כ יהא קדושים יותר משבת", עכ"ל. והביאו הכה"ח (שם ס"ק י'). וראה מש"כ המשנ"ב (שם ס"ק ה').
[48] כה"ח (סי' קל"ה ס"ק כ') כתב, וז"ל: "והנלע"ד כיון דמנין העולין יש להם טעם בסוד כנזכר לעיל, דאין לערבב הסדר, אלא דאפילו אם יהיה חתונה וכיוצא דמוכרחים להוסיף על העולים תחלה, יקראו לעלות שבעה על הסדר כולם בקריאה חדשה, ואחר כך אחר שנגמר הסדר שיש להם טעם בסוד, אז יחזרו להוסיף ולקרות מה שקרא הראשון, וכן יעשו ביום טוב אם הוצרכו להוסיף. ומיהו מנהג בית אל יכב"ץ שבתוך עיר קודשינו ירושלים ת"ו שאין מוסיפין על מנין העולים בכל זמן ועידן, כדי שלא לשנות מן הסדר שכתב הרב ז"ל, ונתן בהם טעם בסוד", עכ"ל.
[49] הרב לדוד אמת (סי' ו' סעי' ע"א) כתב שיש להשתדל לקרות פסוקים חדשים, וכן הוא בברכי יוסף (שם אות ג'), הובא בכה"ח (שם ס"ק י"ט). והוסיף שם: "ומכל מקום ירא שמים היכול ליזהר – לא יעלה כשאין קוראים לו מחדש. ואיש על העדה שדבריו נשמעין בקהל עדתו ינהיג שיקראו העולים כולם מחדש איזה פסוקים נוספים". ויש להעיר: הזהירות של היר"ש הנזכרת, תהא בתנאי שיעשה הדבר בצנעא מבלי לפגוע באחרים בסירובו.
[50] כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק כ"ו) כתב, וז"ל: "ואפילו יש חיובים – לא יחלקו הפרשה יותר. מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות ח'. והיינו סימן הזי"ו ל"ך – אין מחלקין, אבל מ'ויבא משה' ואילך – מחלקין. אשל אברהם אות ז'". ושם (ס"ק כ"ח) כתב, וז"ל: "וכשם שבמקדש לא היו גורעין ולא מוסיפין כך אין מוסיפין ואין גורעין בבית הכנסת ולא משנין הסדר, אבל בפרשת 'ויבא משה' יכול להוסיף לקרות כמה בני אדם ולקרות ולחזור ולקרות. הר"ש בן הרשב"ץ סימן תכ"ט, יד אהרן מהדורא בתרא בהגהות הטור אות א'. וכ"כ אליה רבה אות י"א דבמקום דמוסיפין בשבת נוהגין לחלוק מ'ויבא משה', משבצות זהב אות ד'", עכ"ל, וראה להלן סעי' מ"ט את חלוקת הפסוקים לפי הסימן: "הזיו ל"ך".
[51] כיון דלא גורע.
[52] שו"ע (סי' רפ"ב סעי' א'): "מוציאין ס"ת וקורין בו שבעה; ואם רצה להוסיף – מוסיף". וכתב המשנ"ב שם בס"ק ד', וז"ל: "ויש אומרים שהיום שכל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל – אין כדאי להוסיף להרבות בברכות", עכ"ל. וכן כתב כה"ח (שם ס"ק י').
[53] ועיין בסעי' מ"ח ובמקורות שם שיכול בעל הקורא להפסיק איפה שירצה. וראה שו"ע (סי' קל"ז סעי' ב').
[54] שו"ע (סי' רפ"ב סעי' ב'), ז"ל: "מותר לקרות עולים הרבה אע"פ שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך, אין בכך כלום. הגה: ויש אוסרים, וכן נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה שנהגו להרבות בקרואים, ונהגו כסברא הראשונה". ובכה"ח (שם ס"ק כ') כתב, שגם בשמחת תורה עדיף שלא להעלות מוסיפים. ועוד כתב הכה"ח (שם ס"ק ו'): "מנהגינו בשבת שיש בו חתן או ברית מילה שמוסיפין יותר משבעה, ולפעמים החזן קורא לשני מה שכבר קרא לראשון, וכן ביום שמחת התורה. וכתב בעל תיקון יששכר בדף נ"ו דאפילו לכתחלה כשר למעבד הכי", עכ"ל. ועיין עוד בכה"ח (ס"ק י', כ"א). וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ד). ומ"מ אינו עולה למנין שבעה. ראה בשו"ע סי' קל"ז סעי' ו' כתב, וז"ל: "הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפי' שנים במקום – דלא אפשר, אותו שני עולה מן המנין". ועיין בסעי' מ"ה-מ"ו ובמקורות שם.
[55] רמ"א (סי' קל"ה סעי' א'): "ואם היו ב' חתנים בבהכ"נ והם ישראלים – מותר להוסיף לקרות ד', דלדידהו הוי כיו"ט שמותר להוסיף (מרדכי פ' הקורא עומד, הגהות מיימוני פי"ב מה"ת); ונראה דה"ה לשני בעלי ברית, דיו"ט שלהם הוא". וכתב המשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק ד'): "ויש אומרים שהיום שכל אחד מהקרואים מברך לפניה ולאחריה וכנ"ל – אין כדאי להוסיף להרבות בברכות, אך במקום הצורך, כגון: חתונה או ברית מילה וכל כהאי גוונא – אין לחוש לזה". ועיין עוד (שם ס"ק ה').
[56] למעט פרשת "האזינו" כפי שיתבאר לקמן סעי' מ"ט.
[57] שו"ע (סי' קל"ז סעי' ו') כתב, וז"ל: "הקורא בתורה ראשון, וקרא השני מה שקרא הראשון, אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים, או אפי' שנים במקום דלא אפשר – אותו שני עולה מן המנין", עכ"ל.
וראה במג"א (הקדמה סי' רפ"ב) שכתב, וז"ל: "כתב הזוהר פ' ויקהל ע' שס"ט: אסור למאן דקרי באוריית' למיפסק בפרשתא או אפי' מלה חדא אלא באתר דפסק משה פרשת' לעמא לאשלמ' יפסיק, ולא יפסוק מילין דשבתא אחרא בשבתא דא וכו'. נ"ל דכונתו דאם בא לסיים הסדרא שלא במקומה המיוחד – אסור אבל איש א' – מותר להפסיק אפי' במקום שלא פסק פ' בתורה, דכולהו ז' גברי כחד חשיבי, דהא בזמן התלמוד הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה. תדע, דהא פ' ויצא ופ' מקץ אין בה פ' כלל בתורה, והאיך יקראו ז' גברי? אלא ודאי כדאמרן וכ"מ בברכות ספ"ק דאמר' כל פ' דלא פסקה משה באורייתא- לא פסקינן, ע"ש", עכ"ל. ובמעשה רב (הלכות שבת אות קל"ב) כתב, וז"ל: "אין קוראין כ"א ז' קרואים. ואין מסיימין בפרשיות הנרשמים בחומש כ"א במקום שהוא פתוחה או סתומה או במקום שנראה יותר הפסק ענין". וכתב כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ה'), וז"ל: "כל שקראו מנין הקורים כל מה שהוא חובת היום יצאו, בין שקרא הראשון רוב הפרשה [והששה] קראו מיעוטה, בין שהשלים אחד הפרשה וחזר השני הפרשה מתחילתה ועד סופה, וכן כולם. מהרימ"ט חלק א' סימן רכ"ד, כנסת הגדולה בהגהות הטור. ועיין לעיל סימן קל"ז סעיף ו' ובדברינו לשם ודוק", עכ"ל.
[58] עיין חיי אדם (כלל ל"א אות כ"ט) כלשון השו"ע. וע"ע שו"ת מנחת אלעזר (ח"א שיירי המנחה סי' ס"ו).
[59] ראה שו"ע (סי' קל"ח סעי' א'): "הקורא בתורה – לא ישייר בפרשה פחות מג' פסוקים, מפני היוצאים אז מבהכ"נ, שיאמרו: העולה אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים הנשארים; וכן לא יתחיל בה פחות מג' פסוקים, מפני הנכנסים אז בבהכ"נ שיאמרו שלא קרא הראשון אלא ב' פסוקים", עכ"ל. ועיין בנו"כ שם.
[60] ראה שער הציון (שם ס"ק א'), מפני הטועים שיחשבו שכשם שאפשר לסיים פחות משלושה פסוקים לפני העליות ["שני", "שלישי" וכו'], כך אפשר לסיים פחות משלושה פסוקים לפני פרשה פתוחה וכו'.
[61] שו"ע (סי' תכ"ח סעי' ה') כתב, וז"ל: "פרשת האזינו מחלקין פרשיותיה כדרך שהיו מחלקין אותה במקדש, שהיו קורין השירה פעם אחת לששת ימי השבוע וסימן: הזי"ו לך – האזינו, זכור, ירכיבהו, וירא, לו חכמו, כי אשא אל שמים עד סוף השירה, והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה". וכתב הכה"ח (שם בס"ק כ"ו), וז"ל: "ולמה פוסקין בענינים אלו? מפני שהן תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה. הרמב"ם הלכות תפלה פרק י"ג דין ה', ט"ז ס"ק ד'", עכ"ל. וראה בב"י שהביא דעות אחרות לגבי הפסקות. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ז). וע"ע בשו"ע שם (סעי' ו', ז') שיש עוד מקומות שלא מחלקים. וע"ע בכה"ח (סי' קל"ח ס"ק י"ג וסי' תכ"ח ס"ק ל' בדעת השו"ע).
[62] הרמ"א (בסי' תכ"ח סעי' ה') כתב על דברי השו"ע אודות הזי"ו ל"ך: "ודווקא בשבת מחלקין הפרשיות אבל במנחה בשבת וב' וה' – אין לחוש". ועל כך כתב השיורי כנסת הגדולה (הובא בכה"ח שם אות ל'): "אלא שאין לגעור במי שנהג כדברי מור"ם ז"ל, וזהו למנהג האשכנזים. ובשער אפרים סי' ז' סעי' כ"ז כתב שזהו מנהגם, וציין למנהג השני. אך מנהג הספרדים מבואר בלדוד אמת (סי' י' סעי' ד') ובכה"ח (שם ס"ק ל') וכעדות מרן הב"י, שהעיד, שהמנהג הוא להקפיד על הסדר גם בב' וה'.
[63] שו"ע (סי' תכ"ח סעיף ו') בענין הקללות. וכתב שהמנהג גם בקללות שבתו"כ וגם במשנה תורה – אין מפסיקין בהן. ושם (סעיף ז') בענין ח' פסוקים אחרונים שבתורה [ושם בנו"כ השו"ע הוזכרו המקורות להלכות אלו, ע"ש]. וכה"ח (שם ס"ק ט"ל, סי' קל"ח ס"ק י"ג) הביא משם צרור המור שאין מפסיקין במ"ב מסעות שהם כנגד שם של מ"ב, וכן אין מפסיקים בשירה ובי' הדברות. וע"ע כה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ז), לדוד אמת (סי' ז' סעי' י"א-י"ב), שערי אפרים (שער ז' סעי' כ"ג-כ"ו).
[64] רמ"א (יו"ד סי' רס"ה סעי' י"א), וז"ל: "ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת" (מהרי"ל בשם ר"פ). ובלבוש (או"ח סי' רפ"ב סעי' ז'), וז"ל: "הסנדק דוחה לאבי הבן ולמוהל". וכ"כ כה"ח (סי' קל"ה ס"ק כ"א).
[65] כה"ח (סי' קל"ה ס"ק כ"א): "ומיהו המעשה רקח על הרמב"ם פרק י"ב מהלכות תפלה דין ח"י כתב דהחתן קודם לאבי הבן יעו"ש, והסכים לדבריו הבית מנוחה בדיני עליית החתן אות ג', אבל הדברי מנחם בהגהות הטור אות ד' כתב דהרואה בתשובת הכנסת הגדולה המובא בספר בתי כנסיות סימן רפ"ב יראה דאין דברי המעשה רקח מוכרחים יעוש"ב, וכן המנהג להקדים אבי הבן לחתן".
[66] כה"ח (סי' קל"ה ס"ק כ"א), שמנהג היחידים שיש להם ספר תורה כשיש להם איזו שמחה שבוע הבן או נישואין או מדליק מוציאין ספר תורה שלו לקרות בסדר היום ואירע בקהל שני שמחות ולשניהם יש להם ספר תורה, חתן קודם למדליק.
[67] גיטין (ס' ע"א): "מי קוראין?! לא הוה בידיה. אתא ושייליה לרבי יצחק נפחא, א"ל: אחריהן קוראין ת"ח הממונין פרנסים על הצבור, ואחריהן ת"ח הראויין למנותם פרנסים על הציבור, ואחריהן בני ת"ח שאבותיהן ממונים פרנסים על הצבור, ואחריהן ראשי כנסיות וכל אדם", ע"כ. וכ"פ בשו"ע (סי' קל"ו סעי' א'). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ד'). ובכה"ח (סי' קל"ה ס"ק כ"א) כתב: "שני אבות הבנים או שני בעלי ברית או חתנים – תלמיד חכם בעל הוראה קודם לתלמיד חכם מפולפל ואינו בעל הוראה, תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ, כהן קודם ללוי ולוי לישראל. שניהם תלמידי חכמים שוים או כהנים או לוים או ישראלים – באבות הבנים מי שנולד ראשון יזכה ראשון שכבר זכה במצוה קודם חבירו, ובחתנים ומדליקים או אפילו באבות הבנים שנולדו בשעה אחת – מגרילין ביניהם, וכל שעולה לו הגורל יוציאו ספר תורה שלו. שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ט', עולת תמיד אות ד', יד אהרן בהגהות הטור. ונפקא מינא לדידן לענין עליות מי הקודם. רק מה שכתב דהתלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ, לענין עליות המנהג – כהן עם הארץ קודם, כמ"ש בסעיף ד'", ע"כ.
[68] זוהר חדש (אחרי מות, ע"ז ע"ב), וז"ל: "ההוא ב"נ מית דהוא אבוהי דינוקא דהוו דיינין ליה, אתא בחלמא לחכם דא, ואמר ליה: רבי, כמה דנחמת לי, ינחם לך קב"ה, בשעתא דאמר בני ההפטרה בקהל אפקעי לי מן דינא". וכתב הבית יוסף (יו"ד סימן שע"ו): "כתב הכל בו (פ"ח ע"א) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו' אמר ליה: אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא. על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא", ע"כ. וכ"פ הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'). וכתב גשר החיים (ח"א פרק ל"ב) שכן המנהג לעלות ביום השנה. ועיין בא"ח (ש"ש, תולדות, סעי' כ"א)ו עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג יו"ד סי' כ"ה).
[69] עיין לעיל בהערה ס"ח.
[70] גשר החיים (ח"א פרק ל"ב).
[71] ראה בשו"ת נשמת כל חי (יו"ד סי' ע"ב) ומעשה אברהם (יו"ד סי' נ"ו) שיש לעלות בשבת הקודמת, ויש שנהגו לעלות גם בשבת הקודמת, עיין בא"ח (ש"ש, ויחי, סעי' י"ד) ובשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' ל"ב) ובשו"ת יין הטוב (ח"א, חיו"ד, סי' י"ח), וראה עוד בצרור החיים (פט"ו סעי' רנ"ח).
[72] גשר החיים (ח"א פרק ל"ב).
[73] ראה להלן מי עולה ומי אינו עולה אחד אחרי השני – סעי' ס"ד-ס"ח.
[74] שו"ע (סי' קמ"א סעי' ו') ומשנ"ב שם (ס"ק י"ט) וכה"ח (שם ס"ק כ"ט). ובגמ' ב"מ (ק"ז ע"ב) אומרת, שתשעים ותשעה מתים בעין הרע, ועוד אומרת הגמ' (שם ע"א) שאסור לאדם לעמוד על שדה חבירו, ואומר רש"י שלא יפסידנה בעין הרע, לכן טוב להחמיר לחשוש מכל היזק. וא"כ הגם ששומר מצוה לא יאונה רע, במקום ששכיח היזקא – שאני. וב"כתר שם טוב" (ח' א'-ב' עמוד ד"ש) האריך בזה אם עין הרע פועל גם במקום מצוה. וע"ע יוסף אומץ (סי' ט"ז סעי' ד') ובשו"ת הרה"ר (ח"ג תש"ן-תשנ"ג סי' קמ"ד).
[75] עיין כה"ח (סי' קמ"א ס"ק ל'), שמדברי השו"ע משמע שבמופלגים – מותר, ושהחיד"א במחזיק ברכה כתב שנהגו לעלות כשאינם בזה אחר זה, וכן הוא מנהג א"י ומצרים וגלילות טורקיא"ה.
[76] כתב הרמ"א (סי' קמ"א סעי' ו'), וז"ל: "ואפי' אם א' הוא השביעי וא' הוא המפטיר – לא יקראו השני בשמו, משום עין הרע (מהרי"ל)". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ'), וז"ל: "ר"ל אף שמפסיקין בקדיש בינתים מ"מ מקרי זה אחר זה, כיון דאין מפסיק אחר בינתים. ודוקא בשבת שאין מוציאין ס"ת אחרת למפטיר אבל אם מוציאין ס"ת אחרת – מותר", עכ"ל. ועיין בכה"ח (שם ס"ק ג"ל) שהביא שיש פוסקים שמקילים כיון שמפסיקים בקדיש, ויש שמחמירים אף בהפסק ספר. והעלה, וז"ל: "ולענין דינא נראה, כיון דמור"ם ז"ל החמיר בספר אחד, אף על פי שמפסיקין בקדיש, ורוב הפוסקים הכי סבירא להו, דלא התירו כי אם בשני ספרים – הכי נקטינן", עכ"ל, יעו"ש.
[77] ראה כה"ח (סי' קמ"א ס"ק כ"ו).
[78] שערי אפרים (שער א' סעי' ל"א), שער ציון (סי' קמ"א ס"ק י"ט).
[79] ראה בשעה"צ (סי' קמ"א ס"ק י"ט), וראה להלן הערה פ"ט.
[80] ישנה מחלוקת לענין בן בנו: הפרי חדש נוקט שניתן להעלות נכד אחר סבו, אולם השיורי כנסת הגדולה והא"ר ועוד פוסקים שאין להתיר עם בן בנו. וראה בכה"ח (סי' קמ"א ס"ק כ"ז) שכתב שבמקום שאין מנהג להעלות בן בנו אחריו – יש להחמיר בזה, אולם לבן בתו – מיקל, עיי"ש, וכ"כ בספר רוח חיים (סי' קמ"א).
[81] חתן וחמיו יכולים לעלות זה אחר זה, כי אין שמותיהם שוים ואין כאן חשש לעין הרע. וראה פתח הדביר (סי' קמ"א אות ז'). ובספר החיים (סימן י"א אות י"ד) כתב, שחתן עולה אחר חמיו.
[82] ראה הערה קודמת.
[83] כה"ח (סי' קמ"א ס"ק ל"ב).
[84] שיורי כנסת הגדולה (סי' קמ"ד אות ד') ופרי חדש (שם ס"ק ו').
[85] ישנה מחלוקת בזה, לדעת השבות יעקב (ח"ג סי' ו') – מותר להעלות את האח מיד, אך ביוסף אומץ (סי' ט"ז סעי' ד') מתנגד לכך שאין זה מועיל אלא יקראו לאחר. וראה כה"ח (סי' קמ"א ס"ק ל"א) [והן אמת שיש מחלוקת גם אם אכן עלה עולה אחר האב אם רשאי הבן לעלות, אך בזה למעשה נהגו כולם להתיר].
[86] כתב בשו"ע (סי' רפ"ב סעי' ג'), וז"ל: "הכל עולים למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין" (וכן כתב לענין עליית קטן למפטיר (סי' רפ"ד סעי' ד'): "קטן יכול להפטיר"). והרמ"א לא חלק על מרן השו"ע. ואולם המג"א (שם ס"ק ו') והמשנ"ב (שם ס"ק י"ב) כתבו שיותר מזה נוהגין כהיום שאין קורין קטן כלל לשום עליה אפילו אם כבר נשלם מנין הקרואים אלא למפטיר [אחרונים]. וראה כה"ח (שם ס"ק כ"ד) ש"האידנא לא נהיגי לקרות קטן אלא למפטיר. מגן אברהם שם, אליה רבה אות ו', תוספת שבת שם, רבינו זלמן אות ז'. ומיהו משמע דלאחר שנשלם המנין הקרואין – מותר לקרותו, ואין נוהגין כן. מגן אברהם שם. וכ"כ המטה יהודה אות ו' דרבים נוהגין שלא להעלות הקטן כלל בין בשבת בין בשאר ימים", עכ"ל. וראה עוד כה"ח (סי' קל"ה ס"ק י"ח) שכתב: "כתב מהרימ"ט בתשובה ח"א סימן קמ"ה ומסתברא לי דכהן קטן – עולה לקרות בתורה ראשון כשאין שם כהן גדול אף על פי שיש שם ישראלים גדולים, ומיהו בלוי קטן אני מסופק אם יקרא כהן במקומו, עכ"ד. ומיהו מדברי הרדב"ז ח"ב סימן רנ"ט מתברר דאינו יכול לעלות כהן קטן למנין הג' אלא יכול להיות ממנין ז' וקורא ראשון, יעו"ש, והב"ד כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת תמיד סימן רפ"ב אות ג', מגן אברהם שם ס"ק ו'. אמנם בשער הכוונות דף ע"ג ע"ד מבואר דאינו עולה קטן אלא דוקא למנין שבעה והוא שביעי ולא במקום אחר, ויעו"ש טעם בסוד, וכ"כ בפרי עץ חיים שער השבת פרק י"ט, והביאו אמת ליעקב שם אות כ"ו והברכי יוסף בסימן רפ"ב אות ה' ובספרו לדוד אמת שם אות כ"ו. והמגן אברהם שם כתב דהמנהג כהן קטן – אינו עולה אלא למפטיר, וכ"כ בית מנוחה אות ג', וכ"ה המנהג עכשיו בינינו דאינו עולה קטן אפילו בשביעי אלא דוקא למפטיר. ונ"ל הטעם מפני שאפשר בגדול. ויתבאר עוד מזה בסימן רפ"ב בס"ד", עכ"ל.
[87] עיין בהערה הקודמת. וראה בשער הכוונות (דף ע"ג ע"ד). ועיין כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ג', כ"ב).
[88] סידור תכלאל עץ חיים (ח"א דיני קה"ת).
[89] בגמ' מגילה (כ"ד ע"א): "קטן קורא בתורה ומתרגם". ופסק השו"ע (סי' רפ"ב סעי' ג'): "הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור", ועיין בסי' קל"ט סעי' א' (שכתב שעולה הוא הקורא, ודו"ק). וכתב מרן החיד"א (לדוד אמת ה', כ"ו): "קטן לא יהיה שליח ציבור לקרות הפרשה עד שיהיה בן י"ג שהביא שתי שערות, ואם קרא הפרשה – אם הגיע לחינוך עלתה להם הקריאה", עכ"ל. וראה כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק כ"ג), וז"ל: דוקא למנין שבעה מצטרף אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיהיה בן י"ג ויביא שתי שערות. הר"ם מלמד בתשובה כ"י סימן מ"ג, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת שבת שם, מגן אברהם ס"ק ו', תוספת שבת אות ז', רבינו זלמן אות ה'. ועיין משבצות זהב אות ג' שכתב להתיר. אמנם לענין דינא נראה דיש להחמיר כדעת הרבים", עכ"ל. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ו). כתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ג), וז"ל: "ומ"מ אין יכול להיות מקרא את העולים, דהיינו שהוא יקרא בקול רם בס"ת והעולים אומרים אחריו בלחש וכל הצבור יהיו יוצאים ידי חובתן בשמיעה ממנו, עד שיביא שתי שערות [ומשהוא בן י"ג שנה בחזקה שהביא שתי שערות לענין זה]. ומ"מ כשאין שם קורא אחר ותתבטל הקריאה לגמרי, מסתפק הפמ"ג דאפשר דיש להקל באופן זה אפילו אם לא הביא עדיין שתי שערות. וכן בדה"ח בהלכות קה"ת מיקל ג"כ בשעת הדחק", עכ"ל. ובשער הציון (שם ס"ק ט"ז): "מגן אברהם בשם פוסקים. ועיין בפרי מגדים שהקשה, דהא איתא במשנה דקטן קורא בתורה, והיינו מסתמא דהוא עצמו יכול לקרות הפרשה שלו, ואמאי אסרו להיות מקרא? ולפיכך מפקפק הפרי מגדים בעצם דין הזה. ולעניות דעתי לא קשה מידי, דהתם אצטרופי בעלמא שהקלו להשלים למנין ז' לעלות לתורה, הקלו גם כן שיכול לקרות, מה שאין כן בזה, להיות מקרא הקטן לכל הפרשיות לפני העולים – אסור כמו שאסור שיהיו כל העולים קטנים, וכדלקמיה, ומכל מקום העתקתי את הספק שלו בפנים, כי גם דין זה שהעתיק הרמ"א בשם הר"ן והריב"ש אינו דין ברור", עכ"ל.
[90] שעדיין אינו בגדר גדול (כמו שמצוי שהתבלבלו בין התאריך העברי ללועזי).
[91] עיין בהערה פ"ט.
[92] כפשטות לשון השו"ע ועיין בהערה פ"ט. וראה לדוד אמת (סי' ה' סעי' כ"ז).
[93] ראה לעיל הערה פ"ט בהרחבה מש"כ בענין קריאת הקטן, ולכך יש להקל בשעת הדחק.
[94] שו"ע (סי' קמ"ט סעי' א' וב'). וראה לעיל הערה פ"ט בהרחבה מש"כ בענין קריאת הקטן.
[95] משנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ג ובשעה"צ ס"ק ט"ז) וכה"ח (שם ס"ק כ"ג).
[96] לדוד אמת (סי' ה' סעי' כ"ח) וספר החיים (סי' מ"א סעי' ב' וג') ומשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק כ"ג). וראה רמ"א (סי' רפ"ב סעי' ד').
[97] [עיין שו"ע (או"ח סי' רפ"ב סע' ד' בהגהה) ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ג). שו"ע שם (סעי' ג') ומשנ"ב (שם ס"ק י"ג)].
[98] ראה משנ"ב (סימן רפ"ב ס"ק י"א) וכה"ח שם (ס"ק כ"ג).
[99] ראה משנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"א) וכה"ח שם (ס"ק כ"ג).
[100] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ו).
