פרק לב – הפסולים לעלות לתורה

מחלל שבת בפרהסיה

א – אין להעלות מחלל שבת בפרהסיה לספר תורה[1], ואפילו כדי לקרבו לתורה ולמצוות, בבחינת "מזכה לחייביה" – אין להעלותו לתורה, משום שהתורה אומרת: "זכור את יום השבת לקדשו", וכשעולה מחלל שבת בפרהסיה לתורה בשבת, יש בזה בזיון לתורה.

ב – אין להעלות מחלל שבת לתורה אף בימי שני וחמישי, מיהו במקום הצורך שיש מחלוקת – יכול לסמוך על המתירים להעלותו בשני וחמישי[2].

קיבל עליו תורה ומצוות

ג – מחלל שבת בפרהסיה שקיבל על עצמו לשמור תורה ומצוות – מותר להעלותו לספר תורה[3].

גדר המחלל שבת בפרהסיא

ד – מחלל שבת אינו עולה לתורה בשבת, דווקא אם חילל שבת בפני עשרה אנשים מישראל, או שחילל שבת במקום ציבורי וגלוי שמעשיו נודעים לרבים, או שידוע לכל שהוא מחלל שבת[4].

המחלל שבת בדרבנן או בצנעא

ה – חילל שבת בפרהסיה ועבר אחד מאיסורי שבת, בין דאורייתא ובין דרבנן – אינו עולה לתורה בשבת[5]. חילל שבת בצינעא, אפילו עבר איסור דאורייתא – עולה לתורה בשבת.

עליית מחלל שבת כשיש צורך

ו – כאשר יש צורך להעלות לתורה אדם שברור שאינו שומר שבת – יעלה ויאמר לפני "ברכו": "חטאתי, עוויתי ופשעתי". וכשיש חשש שייפגע אם ינחו אותו לומר כן – יאמרו גם העולים לפניו: "חטאתי, עוויתי פשעתי" לפני "ברכו"[6] [ובכה"ג אין איסור להתוודות, משום דהוי צורך השבת[7]], והמאור שבה יחזירו למוטב[8].

חרטה בלא כוונה

ז – מחלל שבת בפרהסיה, שגם אם יאמרו לו להתוודות יתוודה מהשפה ולחוץ ולא יתכוון לדבריו – אין להעלותו לתורה כאחד משבעה עולים להיות חלק מחובת היום[9].

מחלל שבת "מוסיף"

ח – אם יש צורך להעלות מחלל שבת בפרהסיה שלא הרהר תשובה בלבו, יעלו אותו "מוסיף"[10].

אינו מניח תפילין

ט – אין להעלות לתורה אדם שאינו מניח תפילין בקביעות[11] או שאר מצוות שנפסל עליהם לעדות[12].

מחלוקת

י – במקום שצפוי שתתגלע מחלוקת אם לא יעלו בעל עבירה – מותר להעלותו[13]. אמנם, גם במקרה כזה – אין מעלים מחלל שבת בפרהסיא.

חשוד על העבירה

יא – אין להעלות אדם החשוד על עבירה בפרשה בה מופיע הציווי על אותה עבירה. ולכן, אין להעלות חשוד על תפילין לפרשיות "קדש", "והיה כי יביאך" שעניינן תפילין. ואין להעלות אדם החשוד על העריות לפרשת "עריות"[14], או כהן שנשא גרושה לפרשה העוסקת בכך[15]. ומכל מקום, מותר להעלות חשוד על העבירה כ"מוסיף" (שחוזר וקורא שנית את אותה הקריאה), גם בפרשיות אלו.

עולה בכוח

יב – עלה מחלל שבת בפרהסיה לתורה בכוח, אין צורך לצאת מביהכ"נ. אלא, יקראו את אותה קריאה שנית בעליית העולה הבא. וכך יש לנהוג אפילו אם העולה הראשון יעלב[16].

פסול בכהן

יג – כהן שנשא גרושה, חלוצה או חללה – אין נוהגים בו קדושה[17] ואינו עולה ראשון לספר תורה[18].

כהן שנשא גרושה

יד – כהן שנשא גרושה, בין נשא גרושת אחר ובין אם החזיר גרושתו – עבר על איסור לאו ואינו עולה ראשון לספר תורה[19].

חטא ושב בתשובה

טו – כהן שנשא גרושה ושב בתשובה וגירש את אשתו או שמתה אשתו ונדר על דעת רבים לא ליהנות מנשים שהוא אסור בהן – חוזר לקדושותיו ועולה ראשון לתורה[20]. גירשה או מתה ולא נדר לא ליהנות מנשים שהוא אסור בהן – אינו חוזר לקדושותיו ואינו עולה ראשון לספר תורה[21].

אינו נזהר מטומאת מת

טז – כהן שאינו נזהר להיטמא למת זר [שאינו משבעה קרובים שמצווה להטמא להם] – אין נוהגים בו קדושה ואינו עולה ראשון לספר תורה וכדו' עד שישוב ויקבל עליו לא להיטמא למתים[22].

סומא

יז – לדעת מרן בעל השולחן ערוך – סומא אינו עולה לתורה, ולדעת הרמ"א – סומא עולה לתורה. ומכל מקום, מנהג ארץ ישראל להעלות סומא לתורה בכל השנה כולה, למעט לקריאת פרשת "זכור"[23].

[1] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק ל' הל' ט"ו), וז"ל: "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה, והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם, לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד עבודה זרה ושניהם כגוים לכל דבריהם". ושם במגיד משנה כתב, וז"ל: "מסקנא דגמרא פרק הכל שוחטין (חולין ה') שהעובד כוכבים ומזלות ומחלל שבתות בפרהסיא הרי אלו מומרין לכל התורה כולה והרי הם כעובדי כוכבים ומזלות גמורים. ומבואר בהרבה מקומות. וטעם השבת לפי שהוא מורה על החדוש והכופר בחדוש כופר בכל התורה כולה ולפיכך צריך להאמין ולקבוע בנפשו אמונת החדוש ולשמור השבת שהוא אות נאמן עליו". וע"ע לשו"ע (אבה"ע סי' קכ"ג סעי' ב'), שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי י"א, י"ח). וראה עוד חילוק בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' י"ב), וע"ע שו"ת הרה"ר (תש"נ- תשנ"ג, סי' א'). וראה עוד לענין צירופו לעשרה, 'מאמר מרדכי', הלכות ימות החול (פרק י"א סעי' י"ז-י"ח), ולענין נשיאת כפיים (שם פרק י"ט סעי' ו').

[2] ראה שו"ת אגרות משה (ח"ב סי' כ"ב) שמיקל להעלות לצורך גדול מומר לתיאבון, אמנם אף על מנת לקרב יהודים לתורה, וכגון מומר לתאבון שיכול להיות פעם אחת בחייו שיעלה לתורה, ועתידים כל עם ישראל שיחזרו בתשובה, ויתן לנו לב בשר ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, עכשיו אין להעלותו לתורה שכתוב "זכור את יום השבת לקדשו", והעולה הזה בא ברכב לבית הכנסת ויש בזה בזיון לתורה. אך יכול להעלותו בחמישי ושני, ולא בשבת, או שיכינו לו מקום אירוח ליד בית הכנסת.

[3] כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ל"א, סי' קל"ה ס"ק כ"ה).

[4] שו"ת רב פעלים (ח"ב סי"א וח"ג סי"ב).

[5] ואינו מצטרף למנין, וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ח).

[6] ראה שו"ע (סי' קכ"ח סעי' ל"ז): "מומר לעבודת אלילים – לא ישא את כפיו, וי"א שאם עשה תשובה – נושא כפיו (וכן עיקר), ואם נאנס – לדברי הכל נושא כפיו", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק רי"ח), וז"ל: "אבל יכול לקרוא בתורה ראשון, דאף אם לא ישא כפיו משום דאיתקש לשירות אבל לקרות בתורה ראשון – ודאי, כיון ששב קרינן ביה ובשוב רשע מרשעתו וכו'. טור. ודלא כרב נטרונאי. וכן הסכים בית יוסף וכתב שכן כתב הסמ"ק סימן קי"א, דאליבא דכולי עלמא – מותר לקרותו ראשון לספר תורה. וכ"כ הפרי חדש בסימן קל"ה אות ד'", עכ"ל. וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (פרק ז' שאלה ט'): "נזדמן לי פעם ללכת עם הרב אריה לוין ע"ה לבקר ולעודד ארבעה בחורים דתיים שהיו כלואים בכלא יפו, וכשהגענו ראינו שישנם אסירים חילונים שמתנכלים להם. אמרנו להם: תכניסו אותם להתפלל אתכם ותנו להם לעלות לתורה ותראו שלא יצערו אתכם, אבל תקפידו שהראשון שעולה לתורה יהיה משלכם, וכשיעלה הראשון לתורה יאמר: 'חטאתי, עויתי, פשעתי'. 'רבנן, ברכו את ה' המבורך', וכל העולים שיעלו אחריו יאמרו כמוהו: 'חטאתי, עויתי, פשעתי' וכו', ועל זה נאמר: 'המאור שבה מחזירן למוטב'".

[7] וכמו שמתירין נדרים לצורך השבת, ראה שו"ע (סי' שמ"א סעי' א'), ז"ל: "מתירים נדרים בשבת אם הם לצורך השבת, כגון שנדר שלא לאכול או שלא לשתות, אע"פ שהיה לו פנאי להתירם קודם השבת". ובמשנ"ב (שם ס"ק א'), ז"ל: "וה"ה אם הוא לצורך מצוה – ג"כ מתירין, אע"פ שאינו לצורך שבת".

[8] פתיחתא לאיכה רבה (סי' ב').

[9] ראה שו"ת רב פעלים (ח"ב אור"ח סי' י"א, י"ח). וראה עוד בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' י"ב) שכתב, וז"ל: "ועל כן אדם זה שאתה שואל עליו כיון דמחלל שבת בפרהסיא – אין לצרפו לעשרה לקדיש וקדושה וכיוצא אלא יהיו עשרה אנשים כשרים מבלעדו. ודבר זה אינו ניכר ונרגש אצלו כדי שיהיה שנאה ואיבה או חששה דשמא פקר טפי, כי הצירוף הוא נעשה בבית הכנסת דשכיחי רבים, ואתם תשתדלו בצנעה שימצא אצלכם עשרה אנשים כשרים בלעדי הפסולים ובנקל תוכלו למצוא כן. אמנם בעליית ס"ת אם לא יעלו אותו לס"ת ניכר הדבר אצלו ויולד בזה שנאה ואיבה וגם יש לחוש דפקר טפי ובפרט זמנים אלו. מיהו יש לדבר זה תקנה לעשות כאשר כתבתי בסה"ק רב פעלים ח"ב או"ח סי' י"א דף ט' ע"א בד"ה "וראיתי להגאון" וכו', שכתבתי בזה"ל: אבל במחלל שבת בפרהסיא או שהוא מבעט במצוה בפירוש, או שאומר בפירוש שאינו מאמין בדברי רז"ל – אין להקל בזה, וצריך להזדרז לבלתי יצרפו אותו למנין עשרה ולהעלותו לס"ת בחובת היום, אלא יעלה אחר חובת היום בדלוג, ואם יראו הקהל דאיכא איבה ושנאה ומחלוקת אם לא יעלו את זה האיש בראשנה בחובת היום בשבת ויו"ט – אה"נ יעלו זה הפסול בתוך חובת היום, אך לא תהיה עלייתו משלמת הפרשה דחובת היום, אלא העולה אחריו יחזור ויקרא לו החזן הפסוקים שקרא עם זה האיש הפסול, וממילא תהיה עלייתו וקריאתו של זה הפסול כאלו אינה והיה כלא היה, דודאי עדיף טפי לעשות כן בהיכא דרואין שיצא מדבר זה שנאה ואיבה ומחלוקת', ע"כ לשוני שכתבתי שם בס"ד, וכן תעשו גם אתם והקולות יחדלון", עכ"ל.

[10] עיין בהערה הקודמת ע"פ שו"ת רב פעלים מה שכתב באורך בענין זה, וע"ע בשו"ת הרה"ר (תש"נ-תשנ"ג סי' א').

[11] עיין בהערה ו' אלא אם יאמר: "חטאתי, עויתי, פשעתי" לפני כן, אבל אם ידוע שאומר: "חטאתי, עויתי" וכו' מן השפה ולחוץ וממשיך אחר כך במעשיו – אין להעלותו לתורה.

[12] בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ח) כתב, וז"ל: ולענין להעלותו לס"ת, ראיתי להגאון אשל אברהם בסי' קמ"א סק"ח שהעלה דכל אותם הפסולים לעדות מחמת עבירה – אין להעלותם לס"ת ע"ש, ולפ"ז זה הכהן הנז' בשאלה – לא יעלה לס"ת. גם ראיתי בתשובת בשמים ראש המיוחס לרבינו הרא"ש ז"ל בסי' שפ"ז שכתב, וז"ל: 'ואמנם כל שלא עשה תשובה הגונה – ראוי לרחקו ולמנעו מכל דבר שבקדושה בלי ספק, לא לבד באלה אלא בכל העבירות, תהיה איזה שתהיה, שיודעים אנחנו בבירור שעובר עליה במזיד, ואפילו באיסור דרבנן, מזלזלין אותו ואין מניחין אותו לשום דבר של חשיבות כהונה', עכ"ל. ולפ"ד זה הכהן הנזכר בשאלה שהוא מחלל שבת אפילו שאינו בפרהסייא, דהיינו בפני עשרה או מקום גלוי – אין להעלותו לס"ת ולתת לו חשיבות של כהונה, שכל שלא עשה תשובה – אין לעשות לו חשיבות של עליית ס"ת", עכ"ל.

[13] ראה בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"א) שכתב, וז"ל: "וראיתי להגאון אש"א בסי' קמ"א סק"ח, שהעלה דכל אותם הפסולין לעדות מחמת עבירה – אין להעלותם לס"ת ע"ש. ועיין להגאון ח"ס בא"ח סוף סי' ט"ו שכתב במי שאוכל חדש – אין להעלותו לס"ת בפרשת ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וכו', וכן אין ראוי לקרות בתורה לא יגוש את רעהו למי שלא עשה פרוזבול ערב ר"ה ע"ש. ואני אומר כיון דלא נמצאו דברי אש"א וח"ס הנ"ז בספרי הראשונים, אף על גב דודאי יש לחוש לדבריהם בהיכא דאפשר, אך מ"מ היכא דנפיק מינה איבה ושנאה ומחלוקת, ובפרט בזה"ז דשכיחי המכשולות האלה בעשירים ונכבדים – טוב להעלים עין, אבל במחלל שבת בפרהסיא, או שהוא מבעט במצוה בפירוש, או שאומר בפירוש שהוא אינו מאמין דברי רז"ל – אין להקל בזה, עכ"ל.

[14] ראה משנ"ב (סי' קל"ח ס"ק ה'), ז"ל: "ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר". וכתב כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ט'), וז"ל: "יזהר החזן שלא יקרא מי שעינו אחת עורת או שבור או מי שבראשו נתק לקרותו בפרשת נתקים והתגלח ואת הנתק וכו' מפני שמביישו, ולא יקרא למי שהוא חשוד על העריות בפרשת עריות, וכן על כל דבר ודבר שאדם חשוד לא יתכן שיקרא אותו החזן, וכן כשקורא החזן הברכות הכתובים לפני התוכחות – אין לקורא לחשוב לברך את חבירו, וכשהוא קורא קללות – אין לחשוב בשעת קריאה על אותם נכרים. ספר חסידים סימן תשס"ו. ונראה מה שכתב שאין לקרות למי שחשוד על עריות בפרשת עריות, היינו דוקא כשהוא חשוד אבל אין הדבר ברור, דאם הדבר ברור נראה דאדרבא שראוי לקראו כדי שיתבייש ויפרוש מהם וכן כדי שידע ענשם ויפרוש מהם, דמהאי טעמא קרינן פרשת עריות במנחת יום הכפורים, ומיהו דוקא אם עדיין הוא רועה זונות אבל אם פירש ועשה תשובה – אין ראוי לקרותו. כנסת הגדולה שם", עכ"ל.

[15] ריש פרשת "אמור" (ויקרא כ"א, ז'): "אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו".

[16] עיין בהערה ט' ועיין בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"א, י"ח, ח"ג סי' י"ב) מה שכתב באורך בענין זה.

[17] ואף על פי כן – אסור לו ליטמא למת.

[18] שו"ע (סי' קכ"ח סעי' מ') כתב, וז"ל: "כהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון", עכ"ל. ובמשנ"ב (שם ס"ק קמ"ז) כתב, וז"ל: "וה"ה חללה וזונה או חלוצה. ומה שנתבאר בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ, היינו דוקא בעבירות שאין שאר הכהנים מוזהרים יותר מישראל, אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שקדושת כהנים גרם לו והוא חיללו, לפיכך פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו', עכ"ל. וכ"כ עוד יוסף חי (תצוה סעי' ה').

[19] עוד יוסף חי (תצוה סעי' ה'), שו"ע (אה"ע סי' ו', קי"ט).

[20] ונושא כפיו כשאר הכהנים.

[21] שו"ע (סי' קכ"ח סעי' מ') כתב, וז"ל: "ואפילו גירשה או מתה – פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם", עכ"ל. ובמשנ"ב (שם ס"ק קמ"ח) ביאר, וז"ל: "שנדר שהודר עד"ר אין לו התרה אבל כשלא ידור עד"ר חיישינן שמא ילך אצל חכם וישאל על נדרו לפי שיצה"ר תוקפו לעריות". ועוד כתב שם (ס"ק קמ"ט): "וגם צריך לגרש אותה, כ"כ האחרונים [ומה שלא הזכיר המחבר דבר זה משום דקאי אף על גירשה ומתה שהוזכר בתחלה]. ואם ירצה לשהותה עוד על איזה זמן שלא לגרשה, אף שהדיר ממנה הנאה – אסור לישא כפיו וגם אינו עולה לתורה ראשון", עכ"ל. וראה בעוד יוסף חי (תצוה סעי' ה') שכתב, וז"ל: "כהן שנשא גרושה או חלוצה – לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה לקרות בתורה ראשון, ואפילו גרשה או מתה – פסול עד שידור הנאה מנשים שהוא אסור בהם".

[22] שו"ע (סי' קכ"ח סעי' מ"א) כתב, וז"ל: "נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה – פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים", עכ"ל. ומה שלא צריך לידור, עיין במשנ"ב (שם ס"ק קנ"א), ז"ל: "ובזה א"צ לידור ולישבע כנ"ל בסעיף מ"ם, דשאני עריות דיצרו תקפו. וע' בתשובת כתב סופר סימן ט"ז ברופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון – לא סגי בקבלה לבד, עד שידור ברבים כמו בנשים בעבירה, ע"ש".

[23] שו"ע (סי' קל"ט סעי' ג') כתב, וז"ל: "סומא – אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפי' אות אחת שלא מן הכתב (ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לע"ה)", עכ"ל (ע"פ מה שכתב השו"ע בסעי' ב'). וראה בארץ חיים (סי' קל"ט סעי' ג'), ובספר החיים (סי' י"א סעי' ה'). וכתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו) אחרי שהביא המחלוקת בין פוסקים, וז"ל: "ובתשובות חקרי לב מהדו"ב חו"מ סימן ד' דף ק"פ ע"ב וע"ד הובאו דברי הרב מהר"מ סוזין ז"ל שנהגו בכל ארץ ישראל להעלות סומא לספר תורה, ודלא כפסק מרן ז"ל, יעו"ש. וכ"כ הרב מהר"י עטייה בספרו רוב דגן בקונטריס אות לטובה סימן ל"א דכן הוא מנהג כל ארץ ישראל להתיר עליית סומא לספר תורה, יעו"ש. וכ"כ בספר התקנות של ירושלים בדיני קריאת ס"ת אות כ"א שנוהגים בירושלים ת"ו דהסומא עולה לספר תורה, ומיהו עי"ש בהשמטות דיני גיטין אות ג' שמדברי הרב זרע אברהם אבן העזר סימן י"ג דף מ"ד ע"ב מוכח להדיא שבזמנו ז"ל היו נוהגים בירושלים לאסור עליית סומא לספר תורה, יעו"ש. והביא דבריהם ידידינו הרב ארץ חיים נר"ו על זה הסימן, וכתב דעיר הקודש צפת ת"ו נוהגין האידנא שאין סומא עולה לספר תורה וכמו שכתב ויקרא אברהם בתשובה אורח חיים סימן ד', יעו"ש. וכ"כ הכנסת הגדולה סימן קמ"א בהגהות בית יוסף דמנהגם כמו שכתב המחבר, יעו"ש. וכ"כ מטה יהודה אות א', וכ"כ הפרי חדש אות ג' וכו' והעלה ואם כן כיון שיש מנהגי מקומות חלוקים בזה, וקיימא לן דבמקום מנהג – לא אמרינן ספק ברכות להקל, כמו שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב', הנוהגים לקרוא סומא לספר תורה – יכולין להחזיק במנהגם אבל במקום שאין מנהג – יש להחמיר, כדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו וגם משום ספק ברכות להקל, ואפילו במקום שנוהגים להקל נ"ל דאם יש כהן אחר – לא יעלו סומא כיון דיכולין לצאת אליבא דכולי עלמא, רק אם הוא חתן או אבי הבן יש להקל אפילו בדאיכא אחר למקום שנוהגים להעלות סומא לספר תורה", עכ"ל.