מבית דרכי הוראה לרבנים

פרק לט – אנינות ואבלות בשבת

תוכן הספר

אונן

א – אונן הינו אדם שמת אחד משבעה קרוביו[1], שחייב להתאבל עליו[2], ופטור מכל מצוות עשה שבתורה עד לקבורת הנפטר[3].

אנינות בשבת

ב – דיני אנינות רובם אינם חלים בשבת, ולכן גם אדם שהיה אונן בערב שבת – חייב בכל התפילות והברכות בשבת[4], אך אסור ביחסי אישות וכן אסור בלימוד תורה[5].

הפסקת אנינות בער"ש

ג – נחלקו הפוסקים מתי מפסיק אונן את אנינותו (ביחס לרוב הדינים וכדלהלן) בערב שבת. יש אומרים שמפסיק כשעה אחת[6] לפני כניסת השבת, משום שממילא אינו יכול לעסוק אז בצרכי המת, ויש אומרים שמפסיקים את האנינות רק בכניסת שבת ממש[7]. והמנהג כדעה הראשונה.

מנחה בער"ש

ד – כיון שהאנינות נפסקת שעה לפני כניסת שבת – צריכים קרובי הנפטר להתפלל גם תפילת מנחה בערב שבת ולהדליק נרות שבת[8].

ה – מי שמת לו מת אך לא נקבר עדיין כיון שנפטר סמוך לשבת – ייזהר שלא יאכל בחדר שבו נמצא המת[9].

שמו"ת

ו – מותר לאונן לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בשבת[10].

ז – אונן שקשה לו להסיר את הצער מליבו – יכול לבכות בשבת[11].

קדיש

ח – כל זמן שהמת לא נקבר – אין אומרים קדיש[12], ולכן אונן המתפלל בבית הכנסת בשבת – אינו אומר קדיש יתום. אמנם, יכול האונן לומר קדיש כחלק מסדר התפילה[13].

ט – אם רוצה ללכת בשבת סמוך לתחום או ליד מקום החברא קדישא וכדו' כדי לעסוק בצרכי המת מייד בצאת השבת – חלה עליו אנינות מיד כשיצא מביתו[14].

ערבית במוצ"ש

י – יש אומרים שהאונן מתפלל ערבית אחרי פלג המנחה[15] של יום השבת ואומר "אתה חוננתנו" בתפילתו[16], ויש חולקים ואומרים שאין לשנות מהמנהג הרגיל מכיון שאין להראות אבלות בשבת, ולכן לדעתם האונן לא מתפלל ערבית כלל[17] (אמנם לגבי ק"ש בלי ברכות לכו"ע קורא לפני השקיעה). ומכיון שלא אמר בתפילה "אתה חוננתנו" – הוא אסור במלאכה עד שיאמר במוצאי שבת: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ללא שם ומלכות, ואז יהיה מותר במלאכה[18].

הבדלה

יא – מן הדין – מותר לאונן לאכול ללא הבדלה[19], אך נהגו שאונן שומע הבדלה מאחר בביתו או בבית הכנסת[20].

קבורה במוצ"ש

יב – כאשר קוברים את הנפטר במוצאי שבת – האבלים מתפללים ערבית של מוצאי שבת אחרי הקבורה ומבדילים על הכוס לפני סעודת ההבראה, ולא אומרים בהבדלה זו את הפסוקים המקדימים ["הנה אל ישועתי" וכו', "ראשון לציון הנה הנם" וכו'], אלא מתחילים מברכות ההבדלה[21]. ומכל מקום, עדיף שישמעו הבדלה מאדם אחר שלא הבדיל עדיין [ומכל מקום כאשר נקבר במוצאי שבת, גם כאשר שומעים הבדלה מאדם אחר ולא מבדילים בעצמם, ישמעו אחרי הקבורה ולא לפניה].

קבורה ביום ראשון

יג – כאשר קוברים את הנפטר ביום ראשון והאבלים לא שמעו הבדלה במוצאי שבת – יבדילו על הכוס אחרי הקבורה ויאכלו סעודת הבראה אחרי הבדלה.

הבדלה ביום ראשון

יד – כאשר מבדילים ביום ראשון אחרי קבורה – לא מברכים על הנר ועל הבשמים[22]. אמנם, גם אז המבדיל מברך ברכת "המבדיל בין קודש לחול" בשם ומלכות בתנאי שלא טעמו כלום עד שהבדילו, אך אם טעמו – מברך "המבדיל בין קודש לחול" בלי שם ומלכות[23].

הבדלה אחר יום ראשון

טו – לא שמעו הבדלה במוצאי שבת או ביום ראשון – יבדילו עד יום שלישי, אך לא יברכו על הנר או על הבשמים, ובנוסף המבדיל יברך "המבדיל בין קודש לחול" בלי שם ומלכות [ויהרהר שם ומלכות בליבו][24].

שמירת המת בשבת

טז – נהגו לשמור על המת משעת הפטירה ועד הקבורה, וגם בשבת המת צריך שמירה[25].

שבת בביטול אבלות

יז – אין השבת מבטלת אבלות שבעה [ולא שלושים][26], משום שאם הייתה שבת מבטלת שבעה לא היו שבעת ימי אבל לעולם, שהרי תוך כל שבעה ימים יש שבת אחת[27].

השלמת אבלות עבור שבת

יח – למרות שאין השבת מבטלת שבעה, היא נחשבת יום מימי השבעה ואין צורך להתאבל יום נוסף תמורתה, וכמה טעמים לדבר: א. משום שבשבת נוהגים אבלות שבצנעה[28]. ב. משום שבשבת המצווה היא להתענג, ועונג ואבלות לא סותרים זה את זה בהכרח [בחג המצווה היא לשמוח ובשבת להתענג, ויש הבדל בין עונג לשמחה, וע"כ יש הבדל בין שבת ליום טוב בעניין ביטול האבלות][29].

שבת שתוך השבעה

אבלות בפרהסיה בער"ש

יט – בשבת אין נוהגים אבלות בפרהסיה [בגלוי][30], אך דברים שבצנעה אסורים. ולכן, כשעה לפני שבת[31] יחליף האבל את בגדיו החיצוניים [אך לא את בגדיו הפנימיים], ילבש בגדי שבת[32] וינעל נעלי עור.

רחיצה בער"ש

כ – אסור לאבל לרחוץ את כל גופו במים, אפילו הם קרים, כל ימי השבעה ואפילו סמוך לשבת אסור לרחוץ כל גופו, משום שאבלות שבצנעה נוהגת בשבת[33]. אמנם, מותר לאבל לרחוץ פניו, ידיו ורגליו במים חמים[34].

יציאה מבית האבל

כא – מותר לאבל היושב שבעה בבית הנפטר לנסוע לפני כניסת השבת לביתו כדי להיות עם בני ביתו בשבת, אך צריך לעשות זאת בהצנע[35].

ניחום בביהכ"נ

כב – למנהג האשכנזים – מנחמים את האבלים בבית הכנסת לפני קבלת השבת. ולמנהגם קבלת שבת היא ב"מזמור שיר ליום השבת", לפיכך לאחר סיום "לכה דודי" הקהל מפסיק, האבלים נכנסים לבית הכנסת, והגבאי מכריז: "צאו לקראת האבל", והקהל מקבל את פניהם באמירת: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון" וכו'[36]. משם ואילך מצטרפים האבלים לתפילה עם שאר הציבור ואינם אומרים את המזמורים שלפני כן. למנהג הספרדים – אין מנחמים את האבלים אז, ולכן האבלים נכנסים לבית הכנסת כרגיל ומתפללים כהרגלם בלי שינוי.

דיני אבלות הנוהגים בשבת

אבלות בצנעה בשבת

כג – בשבת שתוך השבעה נוהגים איסור ברחיצה, בסיכה, בתלמוד תורה ובקיום יחסי אישות שהם נעשים בצנעה. אמנם, שאר איסורי אבלות שבפרהסיה, כגון: ישיבה על כסא רגיל, נעילת נעלי עור וכו' – אינם נוהגים בשבת[37].

לבישת בגד נקי ומכובס

כד – בשבת לובש האבל בגדי שבת [מיהו את בגדיו הפנימיים לא יחליף אלא אם כן הם מלוכלכים מאוד][38]. אמנם, אם בגד השבת לבן ומכובס או מגוהץ – ילבש אדם אחר את בגדו שעה קלה ואחר כך ילבשו האבל. ואם הוא בגד בצבע אחר – מותר לאבל ללבשו[39].

אמירת "שבת שלום"

כה – מותר לאבל להקדים ולברך אחרים בברכת "שבת שלום", וכמו כן להחזיר שלום למי שפונה אליו[40], משום שאין אבלות בפרהסיה בשבת, ולכן אין האבל צריך לצאת מבית הכנסת לפני סיום התפילה מחשש שהמתפללים יברכו אותו ב"שבת שלום".

אחרים באמירת "שבת שלום"

כו – מותר ואפילו רצוי לאחרים לאחל "שבת שלום" לאבלים, ואדרבא יש בכך חשיבות מיוחדת, משום שחשוב לקרב את האבל גם ביום השבת[41].

תפילה בביהכ"נ בשבת

כז – מותר לאבל לצאת מביתו בשבת וללכת לבית הכנסת לתפילות השבת. אמנם יש שנהגו להתפלל מנחה וערבית בבית האבל, ולא מחסרים כלום מהתפילה, רק לא אומרים את משניות "במה מדליקין", רק "אמר ר' אלעזר" וכו' וקדיש "על ישראל"[42].

כח – גם אם מתפללים בבית האבל אומרים שם ברכת "מעין שבע"[43].

שינוי מקום בביהכ"נ

כט – למנהג הספרדים – אבלים המתפללים בבית הכנסת בשבת אינם משנים את מקומם[44]. למנהג האשכנזים – אבלים משנים את מקומם המכובד [ביום חול וגם] בשבת[45]מה שתוך שבעה[46].

ל – אם יש קידוש בר מצוה, ברית מילה – מותר לאבל להשתתף בשבת כי אין אבלות בפרהסיא[47].

לא – נהגו בכמה בתי כנסיות – אחר תפילת מוסף לבוא לבית האבלים ולומדים אידרא או דורשים בד"ת או ללמוד תהילים ואומרים קדיש, ואומרים לו: "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא", וכיום נוהגים לעשות קידוש. כך נהגו, כך צריכים לנהוג[48].

זמירות שבת

לב – חובה על האבלים לנהוג כמנהגם בכל שבתות השנה ולשיר "שלום עליכם" ושאר זמירות שבת, בין אם יש אחרים עמהם ובין אם אין אחרים עמהם[49].

ברכת הבנים

לג – האבל מברך את הבנים כמו בכל שבת[50].

עונג שבת

לד – חובה על האבלים לאכול בשר בשבת ולשתות יין ולענג את השבת[51].

לה – מותר לקיים עונג שבת עם תלמידים בבית בשנת האבלות[52].

ברכת המזון

לו – אם רק האבלים נמצאים בבית ואין אנשים זרים: אם הם ספרדים – יכולים לברך בברכת המזון ברכת האבלים, אבל אם יש אחד זר – לא מברכים ברכת האבלים.

עלייה לתורה

לז – המנהג הוא שאבל אינו עולה לתורה בשבת שתוך שבעה. אמנם, אם קראו לו לעלות לתורה[53] – יעלה לתורה.

עליית כהן לתורה

לח – אבל שהוא כהן ומתפלל במקום שאין שם כהן אחר – יעלה לתורה, כדי שלא יראה כאבלות בפרהסיה. אמנם, במקרה כזה, טוב יותר שיצא מבית הכנסת לפני הוצאת ספר תורה[54].

ברכת כהנים

לט – אבל נושא כפיו – אעפ"י שיש מי שנוהג שכהן אבל, בשבעת ימי אבלותו, יצא מבית הכנסת בשעת ברכת כהנים[55], אמנם מנהג ירושלים הוא שכהן אבל נושא את כפיו בין ביום חול ובין בשבת, והנוהג כך – תבוא עליו ברכה[56]. אבל האשכנזים נהגו לעלות לישא כפיים רק בשבת[57].

מ – בית אבל – בבית אבל נושאים הכהנים את כפיהם כי כך הוא מנהג ירושלים, ואם יש שם כהנים אבלים שאינם רוצים לשאת כפיהם – יצאו לחדר אחר קודם ברכת "רצה"[58].

שמו"ת

מא – למנהג בני אשכנז – מותר לאבל לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום בשבת שתוך השבעה, ולמנהגם יכול לקרוא גם פי' רש"י[59]. למנהג בני ספרד – לא יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, וישלים את פרשיותיו לאחר גמר האבלות[60].

הבדלה במוצ"ש

מב – אין אומרים את פסוקי השמחה שלפני ההבדלה ["הנה אל ישועתי אבטח" "ראשון לציון הנה הנם" וכו'[61]]. לפי מנהג הספרדים – אומרים את כל ברכות ההבדלה כרגיל[62], ולמנהג האשכנזים – אין מברכים על הבשמים [אמנם יש חלק מבני אשכנז שנהגו שהאבל מברך על הבשמים][63]. אם חלק מהאבלים ספרדים וחלקם אשכנזים – יעשו כל אחד לפי מנהגו: הספרדים יריחו הבשמים, והאשכנזים לא יריחו[64]. ומ"מ עדיף שהאבלים ישמעו הבדלה מאחר.

אבלות במוצ"ש

מג – מיד בצאת השבת יתפלל ערבית ויבדיל, ולאחר ההבדלה חוזרים לחול על האבל כל דיני אבלות. וצריך לחלוץ את נעלי העור, לפשוט את בגדי השבת וללבוש את הבגדים הקרועים[65].

שביעי של שבעה שחל בשבת

סיום אבלות שבעה בשבת

מד – חל יום השביעי של האבלות בשבת[66] – מסתיימת האבלות [גם אבלות שבצנעה] בשבת בבוקר. למנהג הספרדים – אחרי תפילת שחרית ולפני קריאת התורה אומר השליח הציבור או הגבאי לאבלים פסוקי הקמה מאבלות: "לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְ-ה-ו-ה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ, וכתיב: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ"[67] ונותנים לאבל יד להקימו (אף שיושב על כיסא רגיל), ובזה מתבטלת מן האבלים אבלות שבעה [אבלות שבפרהסיה וכן אבלות שבצנעה], ואחרי שהקימו יכול ללכת לטבול במקווה.

עליה לתורה בשביעי בשבת

מה – נהגו שאבל עולה לתורה אחרי סיום השבעה. וכאשר חל היום השביעי של השבעה בשבת למנהג רוב בני ספרד – יכול האבל לעלות לתורה [וכדלעיל ששליח הציבור או הגבאי מקים אותו מאבלותו לפני קריאת התורה][68]. ולמנהג בני אשכנז – האבל עולה בקריאת התורה של תפילת מנחה[69].

שמו"ת ביום השביעי

מו – כאשר שבת היא היום האחרון לשבעה – לכל הדעות קורא שנים מקרא ואחד תרגום אחרי התפילה בבוקר[70].

סעודה לימוד ועליה לקבר

מז – כאשר חל יום השביעי של שבעה בשבת – עורכים סעודה ולימוד לעילוי נשמת הנפטר בליל שישי[71] [יום חמישי בלילה] אך האבלים לא לומדים איתם, כיון שאסורים בלימוד תורה. והאבלים עולים לקבר הנפטר ביום ראשון ולא לפני כן, משום שמאחרין ולא מקדימין[72].

תשמיש המיטה

מח – ליל שבת שהוא שביעי לאבלות – אסור לאבל לשמש מיטתו, משום שעדיין חלה עליו אבלות[73]. למחרת במשך היום – אסור לו לשמש מיטתו, למרות שסיים את אבלות השבעה, משום שאין לשמש מיטתו ביום[74].

יום טוב מבטל אבלות, שבת אינה מבטלת

חגים בביטול אבלות

מט – שלושת הרגלים [פסח, שבועות וסוכות], ראש השנה ויום הכיפורים – מבטלים את אבלות השבעה והשלושים[75], משום שבחגים יש מצווה לשמוח ואבלות היא היפך השמחה[76].

שלושים שחל בשבת

עלייה לקבר

נ – כשחל יום השלושים בשבת, למנהג הספרדים – מקדימים לעלות לקבר ביום חמישי או ביום שישי עד חצות[77], והאשכנזים – נוהגים לאחֵר ליום ראשון. אמנם, חלק מבני אשכנז מקדימים ועולים בערב שבת[78].

יום השנה שחל בשבת[79]

עלייה לקבר

נא – כשחל יום השנה בשבת[80], הספרדים – נוהגים להקדים ולעלות לקבר ביום חמישי או ביום שישי לפני חצות היום[81], והאשכנזים – נוהגים לאחֵר ולעלות ביום ראשון. אמנם, חלק מבני אשכנז נוהגים גם הם להקדים ולעלות בערב שבת[82].

תענית

נב – מצוה להתענות בכל שנה ביום שמתו בו אביו או אמו[83]. אמנם, כאשר חל יום השנה בשבת למנהג הספרדים – אין מתענים באותה שנה כלל[84], ולמנהג האשכנזים – מתענים ביום שישי[85].

"משלים" או "מפטיר"

נג – עליית קרובו של נפטר ל"מפטיר" מועילה לנשמת הנפטר עד למאוד ומועילה עליית "מפטיר" יותר מעליית "משלים"[86].

עליית מפטיר בשנה ראשונה ושאר שנים

נד – למנהג הספרדים – עולים בשנה הראשונה לפטירת קרוב משפחה ל"מפטיר" דווקא, ובשאר השנים עולים בין ל"מפטיר" בין ל"משלים"[87]. למנהג האשכנזים – עולים בכל השנים ל"מפטיר"[88].

מנהגי השבתות בשנה הראשונה

נה – בשנת האבל הראשונה – למנהג הספרדים אבל יכול להתפלל כשליח ציבור בתפילות השבת (כיון שלספרדים אין הקפדה שהאבל ישמש כשליח ציבור בתפילות של השנה הראשונה לאבילות)[89].

עליה לתורה ביום השנה שחל בשבת

נו – חל יום השנה בשבת, למנהג הספרדים – מקדימים לעלות לתורה בשבת שלפניה[90], ויש נוהגים לעלות גם ביום השבת בה חל יום השנה. ולמנהג האשכנזים – עולים באותה שבת[91].

קדיש ביום השנה

נז – קדיש בשבוע האזכרה – לאחר השנה הראשונה, אם חל יום הפטירה באמצע השבוע – מתחילים לומר קדיש בליל שבת לאחר אמירת פרק "במה מדליקין" וכו' וממשיכים לאומרו עד תפילת המנחה שביום הפטירה. ואם חל יום הפטירה בשבת – מתחילים לומר קדיש בליל שבת שבשבוע שלפני יום הפטירה וממשיכים עד תפילת מנחת שבת של יום הפטירה[92], ומתחיל להתפלל כשליח ציבור ממוצ"ש שלפני יום הפטירה.

ביקור בבית קברות

נח – אין מבקרים בבית קברות בשבת[93]. יחד עם זאת, מותר לבקר בקברים שמתפללים שם, כמו: קבר הרשב"י, קבר רחל אמנו או קבר רבי מאיר בעל הנס וכן מערת המכפלה (שכל הנ"ל אינם קבורים עם אחרים), ולהתפלל שם בשבת[94].

 


 

[1] שו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעיף א') ובנו"כ שם שפטור מן המצוות, משום שעוסק בקבורת המת. וראה שם האם דווקא במת שבעירו או גם מת שבעיר אחרת. וטעם נוסף לכך שפטור מן המצוות, משום כבוד המת, ויש נפ"מ בין הטעמים השונים.

[2] שו"ע (סי' שע"א סעי' ד').

[3] שו"ע (יו"ד סי' שמ"א), פתחי תשובה (שם ס"ק ו'-ז'). פרטי דיני אונן – ראה בהרחבה בקיצור שו"ע עם הערות מרן הרב זצ"ל (עמ' 682).

[4] מכיון שלא מוטל עליו לקברו, שו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעי' א'). ועיין בש"ך (שם ס"ק ז').

[5] שו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעי' א'), בית עובד (אנינות סעי' י"ט).

[6] שיעור זמן שכבר לא יקברו אותו המתעסקים.

[7] עי' פתחי תשובה (יו"ד סי שמ"א ס"ק כ"ב), וז"ל: "ועיין בתשובת יד אליהו (סי' ט"ז) שכתב במי שמת לו מת בערב שבת ג' או ד' שעות קודם הלילה, ויש מנהג באותה העיר שאין קוברין את המת אחר ב' שעות אחר חצי היום בע"ש, אף שיש עדיין זמן רב לקברו – חייב האונן להתפלל מנחה, דה"ל כאילו אינו מוטל עליו לקוברו, ודמי למי שמת בתפיסה, והמנהג ההוא ראוי לבטלו, ע"ש. ולפי מש"ל בשם הנוב"י (דכיון שיקברו אז כבר עכשיו מוטל עליו לעשות שאר צרכי המת) גם בזה יש עליו דין אונן קודם שבת ופטור מלהתפלל, ואף שגם המג"א כתב (בסי' תקמ"ח סק"ח) דאם א"א לקבור מחמת אונס – לא חל עליו אנינות, דדמי למת בתפיסה ע"ש, כבר כתב בתשו' נו"ב שם דדברי המג"א הוא בי"ט שני, שאם אינו קוברו בו ביום – אסור לעשות תכריכין, אבל בחול כו', ע"ש", עכ"ל. וע"ע בית עובד (אנינות סעי' י"ד). וע"ע בכה"ח (סי' תקמ"ח ס"ק כ"ג).

[8] בקיצור שו"ע (סי' קצ"ו סעי' י"ב) כתב: "מת בער"ש לעת מנחה, בענין שאי אפשר לקוברו קודם שבת – מתפלל גם מנחה בער"ש", עכ"ל. וראה בהערה הקודמת.

[9] שו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעי' א', או"ח סי' ע"א סעי' ב'), חזו"א (יו"ד סי' ר"ז אות ו').

[10] עי' ערוך השולחן (יו"ד סי' שמ"א סעי' ט"ז) ובמגן אברהם (סי' תקמ"ח ס"ק ח'). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ד) שנוקט לעיקר שמותר אף בכל דברי תורה ולא רק בקריאת שנים מקרא.

[11] שדי חמד (מערכת אנינות סעי' כ"ד).

[12] ראה בנקודות הכסף (יו"ד סי' שע"ו) שעל פי הזהר אין מקום לקדיש אלא אחר הקבורה, ומ"מ נהגו שאונן אומר קדיש בשעת הלוויה אחרי צידוק הדין וקודם הקבורה. וראה בט"ז (יו"ד סי' שע"ו ס"ק ד'), עבודת הגרשוני (סי' ס"ב) ובגליון מהרש"א (סי' שמ"א).

[13] עיין חוקת עולם (ח"ה). וע"ע כה"ח (סי' ע"א ס"ק ט"ז).

[14] שו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעי' א'). או"ח (סי' ע"א סעי' ב'). חכמת אדם (מצבת משה, הנהגת ח"ק סעי' ד'). קצושו"ע (סי' קצ"ו סעי' י"א, י"ב).

[15] ובכל מקרה אפילו שהתפלל ערבית – אסור לו לעשות שום מלאכה עד זמן צאת השבת כמו שמופיע בלוחות.

[16] עיין כה"ח (סי' ע"א ס"ק י"ג) שהביא מחלוקת הפוסקים בזה. ובשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אבילות, אות קע"ה) כתב, וז"ל: "והנה בעת"ה בסלוק הצדקת אמי מורתי הכ"מ ז"ל ביום ש"ק הנהגתי בעצמי והתפללתי של מוצאי שבת מבעוד יום סמוך לחשיכה והבדלתי גם על הכוס, ובלילה אחר ההספד קרענו עליה קודם הקבורה אני ואחיותי, ושוב נקברה, תנצב"ה". וע"ע בית עובד (הלכות אנינות אות כ"ו).

[17] ראה קצוש"ע (סי' קצ"ו סעי' י').

[18] וראה עוד בשבות יעקב (ח"א סי' ח'). וע"ע גשר החיים (ח"א פרק י"ח, ב', סעי' ט') ומשנ"ב (סי' ע"א ס"ק י').

[19] שו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעי' ב') כתב, וז"ל: "מי שמת לו מת בשבת – יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה, ולא יתפלל, ולא בבוקר קודם קבורה, ולאחר קבורה יתפלל תפלת שחרית, אם לא עבר זמנה. אבל תפלת הערב – לא יתפלל, שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. ולענין ההבדלה – יבדיל אחר שיקבר המת (מהר"מ ומרדכי והג"מ)", עכ"ל.

[20] פרי מגדים (משב"ז סי' ת"פ ס"ק א') כתב, וז"ל: "ועיין מה שכתב הרא"ש ריש מי שמתו [פסחים פ"ג סימן ב]: פעם אחת היה רבינו יהודא אונן אמרו תלמידיו: נבדיל לפניך. אמר שאין לענות אמן, משמע הא לאו הכי, לשמוע ולכוין – שרי. הוא הדין כאן. ומה שכתב שם שאין רשאי לענות אמן, אף דיעבד יוצא בלא ענית אמן, מחמיר היה על עצמו", עכ"ל. וע"כ נהגו לשמוע בבית הכנסת ומ"מ בדיעבד אם שמע הבדלה – יד"ח, כמובא בשדי חמד (אסיפת דינים, מערכת אנינות, אות י"ז), גשר החיים (ח"א פרק י"ח סעי' כ').

[21] פתחי תשובה (יו"ד סי' שע"ו ס"ק ב'; סי' שצ"א ס"ק א') בשם שו"ת הר הכרמל.

[22] שו"ע (או"ח סי' רצ"ט סעי' ו'), בית עובד (הלכות אנינות סעי' ז"ך).

[23] ראה שו"ע (סי' רצ"ט סעי' ו'), בא"ח (ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"ג), כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק כ"ו).

[24] ראה בהערה הקודמת.

[25] בעניין חובת שמירת המת, עי' שו"ע (או"ח סי' ע"א סעי' ג'; יו"ד סי' שמ"א סעי' ו'). ובחכמת אדם (מצבת משה, הנהגת ח"ק סעי' ד'), ובמעבר יבוק (שפתי רננות סופ"ט) כתבו שני טעמים לשמירה: א. כדי לשומרו מפני עכברים. ב. כדי לשומרו מרוחות ומזיקין. ובעניין שמירת המת אף בשבת, עיין לרמ"א (יו"ד סי' שע"ג סעי' ה').

[26] שו"ע (יו"ד סי' ת' סעי' א').

[27] טור (סי' ת').

[28] טור ושו"ע (סי' ת' סעי' א').

[29] שאילתות דרב אחאי גאון (פרשת חיי שרה).

[30] ירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה), מנין שאין אבל בשבת: "הדא הוא דכתיב: 'בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר' (משלי י', כ"ב) – זו ברכת שבת, 'וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ'- זו אבלות, כמ' דתימא (שמו' ב' י"ט, ג'): 'נעצב המלך על בנו'". השבת נקראת ברכה, שנאמר (בר' ב', ג'): "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ". וראה שו"ע (סי' ת' סעי' א').

[31] ראה נמוקי יוסף (מו"ק ט"ז ע"ב), גשר החיים (ח"א פרק כ"א, י"ב, סעי' ג'). ויש מקילין מזמן מנחה קטנה. וע"ע שדי חמד (אסיפת דינים מערכת אבלות סי' ס"א).

[32] ראה שו"ע (סי' ת' סעי' א'). עי' חיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' ת' סעי' ב'), וז"ל: "האבל צריך להחליף בגדי חול וילבש בשבת בגדי שבת דהויא פרהסיא בגלילותנו, שאין שום עני בישראל שאין לו בגד לשבת טוב מהחול. וכן ראיתי שכתב מהר"י זיין בתשובות שערי ישועה (י"ד שער יו"ד סימן ד') וכתב כן בשם הרדב"ז בתשובה", עכ"ל. וכיוון שבשבת נוהגת אבילות בצינעא, בגדים פנימיים – לא יחליף, ולא נוהגת אבילות בפרהסיא – בבגדים החיצונים חיים ביד (סי' קכ"ה אות ע').

[33] שו"ע (יו"ד סי' שפ"א סעי' א').

[34] ראה לשו"ע יו"ד (סי' שפ"א סעי' א') ובפתחי תשובה (שם ס"ק א'). ועיין מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א שאלה קנ"ח).

[35] ראה ברמ"א (יו"ד סי' שצ"ג סעי' ב'). בגדר צנעה ראה בתרומת הדשן (שו"ת ח"א סי' ר"צ) שכתב, דהיינו שהוא יחידי או אחד או שנים עמו.

[36] מהרי"ל (הל' שמחות), תשב"ץ (סי' תל"ב), ט"ז (או"ח סי' תקכ"ו ס"ק א'), באר הגולה (יו"ד סי' שצ"ג), גשר החיים (ח"א פרק כ"א, סעי' י"ב, אות ה' ובפרק כ' סעי' ה', אות ב'-ג'). וע"ע משנ"ב (סי' רפ"ז ס"ק ג').

[37] שו"ע (סי' ת' סעי' א'-ב').

[38] ראה שו"ע (יו"ד סי' ת' סעי' א'), ברכי יוסף (שם ס"ק ב') ובמעשה רב (סי' קצ"ז), ודלא כהרמ"א (סי' שפ"ט סעי' ג'). וראה גשר החיים (פרק כ"א, סעי' י', אות ד').

[39] שו"ע (יו"ד סי' שפ"ט סעי' ג'), וראה רמ"א (יו"ד סי' שפ"ט סעי' א').

[40] עיין שו"ע (יו"ד סי' שפ"ה סעי' ג') ונהר מצרים (הל' אבלות אות קכ"ד).

[41] לגבי המנהג בזמן ביהמ"ק ראה פרקי דרבי אליעזר (פרק י"ז), ירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה). וראה בהערה הקודמת.

[42] שו"ע (יו"ד סי' שצ"ג סעי' ג'). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ל"ב).

[43] "מעין שבע" יש בה צורך גדול על פי הסוד והיא במקום חזרה, וגם אם מתפללים בבית חתן או בבית אבל – אומרים הברכה, בכל מקום שמתפללים בעשרה, וכן ראוי לנהוג בכל המקומות. וכתוב בארץ החיים ובכף החיים שבכל ארץ ישראל נהגו לברך ברכת "מעין שבע", וגם בחו"ל אם ישאלו – נאמר להם לברך, גם אם אין ס"ת, ובפרט שגם לפי הפשט אם בליל שבת טעה והתפלל של חול חייב לחזור – כותב השו"ע שישמע אותה ויצא ידי חובה. ולכן יש מי שנהג בחו"ל לא לברך "מעין שבע" רק בבית כנסת – ימשיך במנהגו. אבל בארץ, בירושלים ובמבשרת ובכל מקום – יברכו "מעין שבע" בכל מקום, ובכל מקרה לא יעשו על כך מחלוקת. והמברכים – תבוא עליהם ברכה. ומי שלא ברך – הפסיד, אך לא לעשות מחלוקת. וכל זה כי לכל הארץ יש קדושה של ספר תורה. וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ט"ז).

[44] שו"ע (יו"ד סי' שצ"ג סעי' ד'), וכ"כ הברכי יוסף (סי' ת' ס"ק ב') בשם האר"י. ועיין בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל"ג) שכתב שלא לשנות. וראה שהביא דהיה מנהג בבגדד לשנות כל שלושים יום. וראה עוד בארץ חיים ונהר מצרים (או"ח סי' רפ"ז סעי' ד').

[45] למנהגם אבל על אביו או אמו משנה מקומו בבית הכנסת כל י"ב חודש, אולם אבל על שאר קרובים משנה מקומו כל שלושים יום (עיין רמ"א יו"ד סי' שצ"ג סעי' ב').

[46] רמ"א (יו"ד סי' שצ"ג סעי' ד').

[47] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג יו"ד סי' כ"ז), וז"ל: "בשבת אין אבלות ובפרט אין אבלות בפרהסיא (מבואר בגמרא מו"ק כ"ד ע"א), ובירושלמי (ברכות פרק ב' הלכה ז', מו"ק פרק ג' הלכה ה') אמרו: 'להודיעכם שאין אבל בשבת', והמקור: 'ברכת ה' היא תעשיר' – זו ברכת שבת, 'ולא יוסיף עצב עמה' – מכאן שאין אבלות בשבת'. ומרן הברכ"י (יו"ד סי' שצ"ג ס"ק ב') כתב על רבנו האר"י ז"ל שלא שינה את מקומו בשבת בבית הכנסת (וראה בענין זה בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' ת"ר). ועל-כן, מי שנמצא בשנת אבל על אביו או אמו ויש בבית הכנסת קידוש של ברית מילה, בר מצוה, חתונה וכיוצא באלו – אין שום מניעה שישאר. ושליח צבור בודאי צריך לקרוא את הפסוקים כנהוג שזהו תפקידו (ובענין טעם מנהג אמירת 'ואברהם זקן' לחתן ראה בשו"ת התשב"ץ ח"ב ל"ט). וכבר הובא ברמ"א (יו"ד סי' שצ"א סעי' א' ובגשר החיים ח"א פרק כ"א סעי' ח', ד') שרב בתוך שנת אבלות על אביו או אמו – יכול לערוך חופה וקדושין שזהו תפקידו. ולעצם ההלכה לגבי השתתפות בשמחה בימות החול, כתב השו"ע (יו"ד סי' שצ"א סעי' א'): 'אבל אסור בשמחה' ועל-כן, כל מי של"ע נמצא בשנת אבל על אביו או אמו, או בשלושים על מי שמחויב באבלות עליו, נהגו שלא להשתתף בסעודת חתונה אבל יכול להגיע רק לחופה עצמה, ויכנס לאולם כאשר התזמורת פסקה מלנגן ומיד לאחר החופה – יצא. אולם, אם החתן או אביו או אמו הם בשנת אבל וכן הורי הכלה, הם שושביני החתן והכלה ואין לך שושבין גדול מהם, ויכולין להשאר כל החופה וכל הסעודה. ולהורי חתן בר מצוה שהם בשנת אבלם – מותר לעשות סעודת מצוה לבנם ללא תזמורת ורק עם שירה בפה. ושאר אבלים – אינם יכולים להשתתף בסעודת בר מצוה ולא בסעודת ברית מילה, אבל בברית עצמה – יכולין להשתתף. וזאת כאמור בימות החול, אבל בסעודת בר מצוה, ברית מילה, קידוש וכיו"ב בשבת – כולם רשאים להשתתף".

[48] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ל"ב).

[49] כאשר האבל נמצא עם בני משפחתו או אחרים שאינם אבלים – חובה עליו עוד יותר לשיר ולהתנהג כרגיל, שהרי משפחתו אינה שרויה באבל, וגם משום שאין אבלות בפרהסיה בשבת, כן כתב בדעת תורה (או"ח סי' רס"ב ס"ק ב'), תשורת ש"י (מהדורה תנינא סי' קע"ב). וראה עוד בפמ"ג (ספר מגידות סי' נ"א אות ט') שנשאר בזה בצ"ע ובגשר החיים (פרק כ"א סעי' ג' אות א') מש"כ.

[50] משום שאבלות בפרהסיא בשבת אסורה. אמנם ישנם מבני אשכנז שאינם מברכים, ראה בערוך השולחן (יו"ד סי' ת' סעי' ה').

[51] המנהג שלא אוכלים בשר בשבתות – זה לא טוב, זה לא נכון. יש כמה עדות שמקפידים על זה אבל זה לא טוב, אפשר לאכול בשר. וראה בפרק כ"ג סעי' א': 'עונג שבת'.

[52] עיין שו"ע (יו"ד סי' שצ"א סעי' ב').

[53] שו"ע (יו"ד סי' שפ"ד סעי' ב'; סי' ת' סעי' א').

[54] רמ"א (יו"ד סי' ת' סעי' א').

[55] בא"ח (תצוה סעי' כ"ב), כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק רנ"ג).

[56] מנהגי ירושלים עפ"י נתיבי עם (עמ' ס"ט), בא"ח (תצוה סעי' כ"ב), כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק רנ"ב).

[57] ראה ב"י ושו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' מ"ג), בא"ח (ש"ר פרשת תצוה סעי' כ"ב), שיש שני מנהגים וברכת טוב תבא על הנושא כפיו. וכתב הכה"ח (שם ס"ק רנ"ג ורנ"ו) שבשבת יש להם לישא כפים, וכך כתב גשר החיים (ח"א פ"כ, סעי' ג', אות ה'): "ובשבת רבים הם הכהנים האבלים הנוהגים לעלות לדוכן גם בתוך שבעה, בין כשמתפללים בביהכ"נ בין כשמתפללים בבית האבל, כדעת הפר"ח ועוד".

[58] בא"ח (תצוה סעי' כ"ב), כה"ח (סי' קכ"ח ס"ק רנ"ז).

[59] ראה שו"ע (יו"ד סי' ת' סעי' א') שלמרות שת"ת אסור משום אבילות בצנעה בשבת, אבל שמו"ת נחשב כמו קריאת שמע דחייב בה. ובט"ז (שם ס"ק א') כתב: "ובאגודה כתב ונראה לאיסור, וכ' רש"ל להכריע דבחול – אסור ובשבת – שרי שהוא זמנו והוא מחובת היום, עכ"ל. וכך משמע בברכי יוסף (שם ס"ק ד'), גשר החיים (ח"א פכ"א, י"ב, סעי' א') וראה בש"ך (סי' שמ"א ס"ק ז').

[60] שו"ת רב פעלים (יו"ד ח"א סי' נ"ב). וכתב החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' ת' אות ב'): "אבל ראיתי שיש נוהגים שלא לקרות הפרשה בשבת שמו"ת וממתינים לקרותה תיכף אחר שבעה, ויש להם ע"מ שיסמוכו, ומנהג יפה הוא כמו שכתבתי במקום אחר". וע"ע נתיבי עם (יו"ד סי' ת' סעי' א'). וראה מש"כ הפתחי תשובה (שם ס"ק ג'). וראה כה"ח (סי' רפ"ה ס"ק כ"ז).

 

[61] פתחי תשובה (יו"ד סי' שע"ו ס"ק ב' וסי' שצ"א ס"ק א').

[62] כתב השו"ע (יו"ד סי' שע"ח סעי' ז'): "ואין מביאין לא בשמים ולא מוגמר לבית האבל", עכ"ל. אמנם לגבי מוצ"ש, יש מחלוקת, עי' כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ח'), וז"ל: "האבל אינו מברך על הבשמים הרד"א, כנה"ג בהגה"ט. והטעם כתב (א"א אות ה') אפשר שאין זוכה לנשמה יתירה בשבת שמעצבות אין השכינה שורה או יאמר נפש יתירה כשמענג בתענוגי שבת ואבל אין מענג יעו"ש. וכ"כ הברכי יוסף (סי' רצ"ז או' ב') בשם מהר"י פאראג'י שאין האבל מברך על הבשמים במו"ש אלא שכתב עליו דאינו מוכרח, ופוק חזי מאי עמא דבר, וכ"כ א"א שם דמ"מ אין איסור לאבל להריח ולברך, דהוי כמו שאר ברכת הנהנין, ע"כ. והגם דבשיורי ברכה (סי' רצ"ז או' א') הביא דברי הרד"א ודברי מהר"י לוי וואלי כדברי מהר"י פאראג'י דאינו מברך, ונראה כמסכים לדבריהם. אמנם בספרו מראית העין (ליקוטים סי' ז' או' ד') כתב, וז"ל: 'עיין מ"ש בככר לאדן דף קנ"ה ושם נאמר דמנהג העולם שהאבל מברך במו"ש בהבדלה על הבשמים, וכן הוא מנהג פשוט בעה"ק ירושת"ו וכן ראוי להורות', עכ"ל. והביאו הזכ"ל (ח"ד חי"ד או' ה')", עכ"ל. ועיין בהרחבה בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ג סי' ל"א), כה"ח (סי' רצ"ז ס"ק ח') שכך דעתו לדינא שהאבלים מברכים במוצ"ש על הבשמים. ועיין בבא"ח (ש"ר בהקדמה לפרשת ואתחנן) שביאר בהרחבה את מעלת ברכת הריח עבור עילוי נשמות הנפטרים.

[63] ועי' גשר החיים (ח"א פרק כ', ג', סעי' י') עפ"י הברכ"י (או"ח סי' רצ"ז סעי' ח').

[64] שו"ע (יו"ד סי' שע"ח סעי' ז'). אמנם גם למנהג הספרדים במהלך ימי האבלות, פרט למוצאי שבת, יניחו את הבשמים מחוץ לבית האבלים ויברכו שם. וראה בהרחבה בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ג סי' ל"א).

[65] וראה בשו"ע (יו"ד סי' ש"מ סעי' י"ד) דדוקא על אביו ואמו, חייב לקרוע כל שבעה, אבל על שאר קרובים אם החליף בגד – אין צריך לשוב ולקרוע. וראה בשו"ת מהרי"ל דסקין (קונטרס אחרון אות קפ"ב) שכתב דאין צריך לקרוע בגדי שבת. וראה בא"א (תנינא סי' תקנ"א).

[66] כגון כאשר ההלוויה התקיימה במוצאי שבת או ביום א'.

[67] עיין חיד"א שו"ת טוב עין (סי' ח"י אות ק'), יוסף אומץ (סי' צ"ג).

[68] עיין טוב עין לחיד"א (סי' י"ח אות ק'), וע"ע בשו"ת הרדב"ז (החדשות ח"א סי' רס"ח), ובספר ארץ החיים סתהון (סימן שצ"ה).

[69] גשר החיים (ח"א פרק כ"א, ה', סעי' ח').

[70] שכבר נסתיימה האבלות. וראה בגשר החיים (ח"א פרק כ"א, ה', סעי' ח').

[71] לגבי מעלת הלימוד ראה במסכת כלה רבתי (פרק ב') במעשה דר"ע ובמנורת המאור (נר א' כלל א' חלק ג' פרק א' ובנר ג' כלל ב' ח"א פ"ד).

[72] שו"ע (יו"ד סי' שד"ם סעי' כ'), נתיבי עם (או"ח סי' רכ"ד סעי' י"ג), גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סעי' ו'). והטעם – משום שלאבל אסור לצאת מביתו כל שבעה. ועיין בסברת מג"א (סי' תרצ"ו ס"ק ה') וה"ה הכא. ובמעלת העליה לקבר ראה זוהר ויחי (דף רי"ז ע"ב), ברייתא שמחות (פ"ד מי"א), גמ' יבמות (קכ"ב ע"ב), מעבר יבוק (מ"ג פכ"ג), גשר החיים (פרק כ"ט).

[73] וכמ"ש השו"ע (יו"ד סי' שצ"ה סעי' א') בענין יום השביעי, שאמרינן מקצת היום ככולו רק מהבוקר, אמנם בפתחי תשובה (שם ס"ק א') הביא מהרדב"ז דדעתו להקל כבר מהלילה, וז"ל: "עי' בטור מחלוקת הפוסקים אי בעינן דוקא מקצת היום או אפילו מקצת הלילה. ודעת המחבר כדעת הר"מ מרוטנבורג דדוקא מקצת היום בעינן. ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תקנ"ט) שהכריע דלענין ת"ת ותשמיש המטה דאית בהו מצוה, אית לן למפסק כדברי המקילין דמקצת לילה ככל היום, אבל ברחיצה וסיכה ושאר הדברים דלית בהו מצוה, פסקינן כדברי המחמירים דבעו מקצת היום דוקא ולא מקצת הלילה. ומיהו צריך להמתין מלשמש בלילה יותר מעט ממה שהוא רגיל כדי שיהא נוהג גם בו מקצת אבילות", ע"ש. ועי' בשו"ת רדב"ז החדשות (סי' רס"ח).

[74] ועי' בדרכי טהרה השלם (פרק כ"ב סעי' י"א, וי"ד).

[75] והוא רק לעניין שאר קרובים ולא על אב ואם. וראה שו"ע (סי' תקמ"ח סעי' ז'-ט"ז ויו"ד סי שצ"ט סעי' א', ג', ו'–י"א).

[76] וראה בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת חיי שרה). וראה מש"כ במאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"ד, הקדמה) שהרגל מבטל דין שמים מהנשמה והיא אינה חוזרת לדין לאחר הרגל.

[77] עיין בהערה ע"ב.

[78] עי' גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סעי' ז). ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קס"ב) שכתב שילכו בע"ש, וכן מנהג חב"ד.

[79] יום השנה נקבע לפי יום הפטירה תמיד, וגם בשנה הראשונה, אפילו אם לא נקבר באותו יום.

[80] בעניין חישוב יום השנה ראה בספר מאמר מרדכי "צרור החיים" (פרק ט"ו סעי' רמ"א).

[81] כן כתבו עיקרי הד"ט (יו"ד סי' ל"ו אות ל"ה) ושדי חמד (אבילות אות צ"ו) כה"ח (סי' תקס"ח ס"ק צ"ד) וביאר הטעם דמה תועיל התפילה אחרי שעבר הזמן (ועיי"ש מה שהביא שחילקו בין תענית לעליה לקבר) ועיין בנהר מצרים (אבלות אות קע"ז).

[82] עי' גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סעי' ז').

[83] שו"ע (סי' תקס"ח סעי' ח'), כה"ח (שם ס"ק ע"ה) רמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד', וסי' ת"ב סעי' י"ב) וראה בהרחבה בקיצור שו"ע (סימן רכ"א) בהערות שם והטעם שנוהגים לצום ביום פטירת ההורים: א. הצום נועד בשביל הבן כי אם אביו נפטר בתאריך מסוים, אין לבן מזל באותו יום ב. בשביל האב או האם, כי בכל שנה עושים שוב דין וחשבון לאדם.

[84] כתב מרן השו"ע (או"ח סי' תקס"ח סעי' ט'): אם אירע יום מיתת אביו בשבת או בר"ח, ידחה למחר, והוסיף הרמ"א: ואין נוהגין כן, אלא אין מתענין כלל, וכן בשאר ימים שאין בהם תחנון. ועי' כה"ח (שם ס"ק צ"ח) מש"כ בשם היפה ללב שכך מנהג ספרד שלא להתענות כלל באותה השנה. וכך דעת הרב ברית כהונה (ערך ת' אות י"ג), וע"ע מש"כ הכה"ח (שם ס"ק צ"ד).

[85] ראה בשדי חמד (אבלות, אות צ"ו) בשם הרב פני אהרון, שו"ת חתם סופר (סי' קס"ב ס"ק צ"ט), נתיבי עם (סי' תקס"ח סעי' ט') וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק צ"ב, צ"ג), ועיין לגשר החיים (פרק ל"ב סעי' ז') שכתב שרובם נוהגים כהרמ"א, ויש יחידים מחמירים למחר כמרן וראה בשו"ת חת"ס (סי' קס"ב ס"ק צ"ט).

[86] זוהר חדש (אחרי מות, ע"ז ע"ב), וז"ל: "ההוא ב"נ מית דהוא אבוהי דינוקא דהוו דיינין ליה, אתא בחלמא לחכם דא, ואמר ליה: רבי, כמה דנחמת לי ינחם לך קב"ה, בשעתא דאמר בני ההפטרה בקהל אפקעי לי מן דינא". וכתב הבית יוסף (יו"ד סימן שע"ו): "כתב הכל בו (פ"ח ע"א) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו' אמר ליה: אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא. על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא", ע"כ. וכ"פ הרמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'). וכתב גשר החיים (ח"א פרק ל"ב) שכן המנהג לעלות ביום השנה. וע"ע בא"ח (ש"ש תולדות סעי' כ"א) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג יו"ד סי' כ"ה).

[87] עיין בהערה הקודמת.

[88] גשר החיים (ח"א פרק ל"ב).

[89] עי' רמ"א (יו"ד סי' שע"ו סעי' ד'). גשר החיים (ח"א פרק ל"ב סעי' ב'-ג'), נתיבי עם (יו"ד סי' שע"ו ס"ק ז').

[90] ברכי יוסף (או"ח סי' רפ"ד אות א'), לדוד אמת (סימן ח"י סעי' ה'), מאמר מרדכי (צרור החיים פרק ט"ו סעי' רנ"ח).

[91] גשר החיים (ח"א פרק ל"ב).

[92] עיין בא"ח (ש"ר פרשת ויחי סעי' י"ד), וז"ל: "גם יש מנהג פה עירנו שאם חל יום יארצייט באמצע השבוע, מתחילין היתומים לומר הקדישים מליל שבת הקודם, דהיינו מתפילת ערבית של שבת, עד סוף מנחה של יום יארצייט, ואם חל יום יארצייט ביום שבת שמתחילין מערבית של שבת הקודם, ואומרים כל השבוע עד סוף שבת שניה, שהוא יום יארצייט. ומנהג זה הובא בשלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב, אבל מספר הכוונות נראה להדיא שלא היה רבינו האר"י ז"ל אומר קדיש על אביו, אלא רק ביום אחד של יארצייט בלילה וביום". שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' ל"ב), כה"ח (סי' נ"ה ס"ק כ"ג).

[93] וע"ע גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סי' ו'), שער הייחודים (דף ה'). וראה בשער רוח הקודש (דף מ"ב ע"א).

[94] לגבי תפילה בקברי צדיקים – ראה גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סעי' י"א). וראה עוד בשד"ח (מערכת א"י אות ו' ד"ה ראינו).

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה