קדיש אחרי קריאת ספר תורה
קדיש בהוצאת ספר אחד
א – אומרים חצי קדיש אחרי ברכת "אשר נתן לנו" של העולה האחרון ולפני שקוראים למפטיר לעלות לתורה[1].
קדיש בהוצאת שני ספרים
ב – שבת שבה מוציאים שני ספרים: הספרדים – נוהגים להעלות שבעה עולים לקריאת פרשת השבוע בספר ראשון ולומר חצי קדיש אחריו, לקרוא "מפטיר" בספר השני[2] ולומר שוב חצי קדיש[3]. האשכנזים – נוהגים להביא ספר ראשון לתיבה, לקרוא בו שבעה עולים, לגלול אותו, להביא ספר תורה שני לבימה, לומר חצי קדיש כששניהם על הבימה ולקרוא "מפטיר" בשני[4].
קדיש בהוצאת שלושה ספרים
ג – שבת שמוציאים שלושה ספרי תורה: הספרדים – אומרים חצי קדיש פעמיים או שלוש, ואילו האשכנזים – פעם אחת, כדלהלן:
* – מנהג הספרדים – להעלות ששה עולים לקריאת פרשת השבוע בספר הראשון ולא לומר קדיש[5], לקרוא עליית "שביעי" בספר השני ולומר חצי קדיש, לקרוא עליית "מפטיר" בספר השלישי[6] ולומר חצי קדיש[7], ונמצא שאמרו שני קדישים.
* – עלו שבעה עולים או יותר לקרוא בספר הראשון [עליית מוסיפין] – אומרים חצי קדיש אחרי הקריאה בספר בראשון, משום שנגמרה חובת היום, ואומרים עוד חצי קדיש אחרי הקריאה בספר השני, וכן חצי קדיש אחרי הקריאה בספר השלישי, ונמצא שאמרו שלושה קדישים[8].
כל האמור לעיל הוא מלבד בשמחת תורה, שאף שקוראים יותר משבעה עולים בספר ראשון – אין אומרים קדיש אחריו.
* – מנהג האשכנזים – להעלות ששה עולים לקריאת פרשת השבוע בספר הראשון, להגביה ולגלול את הספר הראשון ולקחתו מן הבימה, ולא לומר אחריו קדיש. אחר כך, קוראים עליית "שביעי" בספר השני, מביאים את הספר השלישי לבימה ואומרים חצי קדיש כאשר שניהם על הבימה. אחרי אמירת קדיש מגביהים וגוללים את הספר השני ומסלקים אותו מן הבימה, ונשאר הספר השלישי על הבימה וקוראים בו עליית "מפטיר", ולא אומרים אחריו קדיש[9].
* – יש אשכנזים שנוהגים להחזיר את ספר התורה הראשון לבימה ולהניחו לצד שני הספרים האחרים לאמירת הקדיש[10], ואחרי אמירת קדיש מגביהים וגוללים את הספר השני ומסלקים אותו מן הבימה, ונשאר הספר השלישי על הבימה וקוראים בו עליית "מפטיר", ואין אומרים אחריו קדיש[11].
ולמעשה ינהג כל אחד כמנהגו.
עולה לתורה בביהכ"נ שלא נוהג כמנהגו
ד – ספרדי שעלה לתורה בבית כנסת של אשכנזים – ינהג כמנהג האשכנזים, וכן אשכנזי שעלה לתורה בבית כנסת של ספרדים – ינהג כמנהג הספרדים[12], ועל זה דרשו חז"ל[13] את הפסוק[14]: "ויעש כן אהרון", מלמד שלא שינה[15].
סגירת תיק הספר
ה – העולה לעליית "מפטיר" לא יתחיל בברכת ה"הפטרה" לפני שסוגר את תיק ספר התורה[16].
"הפטרה"
מה היא "הפטרה"
ו – משמעות המילה "הפטרה" היא: סילוק, לומר שעם קריאת ההפטרה מסתלקת תפילת שחרית, כפי שנאמר לגבי קורבן פסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" שפירושו: סילוק קרבן הפסח[17].
טעמי קריאת "הפטרה"
ז – מספר טעמים ניתנו לקריאת "הפטרה" בשבת כדלהלן:
* – "שבולי הלקט"[18] כתב שמצא שתיקנו לקרוא "הפטרה" משום לימוד תורה. ובשבת דווקא, משום שבשבת אנשים מתענגים על מאכליהם ולא מוצאים זמן ללימוד תורה, ועל כן תיקנו להם לקרוא "הפטרה" על סדר התפילה וקריאת התורה[19].
* – "אבודרהם"[20] ותוספות יו"ט[21] כתבו שהטעם לקריאת "הפטרה" הוא תקנת חז"ל בימי אנטיוכוס הרשע שגזר על ישראל איסור לקרוא בתורה ברבים, משום שידע שכוחם בתורתם ורצה להחלישם בכך. ומשום שאנטיוכוס חשב שרק חמישה חומשי תורה מחזקים את ישראל, ולא אסר על לימוד בנביאים, תיקנו חכמים לקרוא קטעים מן הנביאים. ותיקנו שיהיו קוראים קטעים שיש בהם מעניין הפרשה[22].
ברכות ה"מפטיר"
שבע ברכות
ח – תקנו חז"ל שהעולה עליית "מפטיר" מברך שבע ברכות [כנגד שבעה עולים שקראו בתורה לפניו]. שתי ברכות מברך ה"מפטיר" על הקריאה בתורה, ברכה אחת לפני הקריאה בתורה וברכה אחת לאחריה. חמש ברכות מברך ה"מפטיר" על קריאת ה"הפטרה" ברכה אחת לפניה וארבע ברכות לאחריה[23].
פסוק לאחר ההפטרה
ט – הספרדים נוהגים להוסיף אחרי קריאת ה"הפטרה" ולפני ארבע ברכות אחרונות את הפסוק בישעיה[24]: "גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל"[25].
ברכה לפני ה"הפטרה"
י – מברכים ברכה אחת לפני ה"הפטרה" ובה פעמיים הנוסח "ברוך אתה ה'", פעם אחת בתחילתה ופעם אחת באמצעה, כדלהלן: "ברוך אתה ה'… אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת, ברוך אתה ה' הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת והצדק". ולמרות שאומרים פעמיים את הנוסח "ברוך אתה ה'", אין אלו שתי ברכות אלא ברכה אחת.
הזכרת נוסח הברכה פעמיים
יא – טעם הזכרת נוסח הברכה "ברוך אתה ה' " פעמיים תוך ברכה אחת, פעם אחת על הבחירה בנביאים ופעם אחת על בחירת משה רבנו ע"ה, הוא רצונם של חז"ל להדגיש שמשה רבנו הינו ראש לכל הנביאים וגדול מכולם, ועל כן ייחדו לו נוסח ברכה בנפרד.
הזכרת משה רבינו
יב – מזכירים את משה רבנו באמצע הברכה ולא בתחילתה, משום שרצו חז"ל להבדיל תחילה את נביאי השקר מכל נביאי האמת, ורק אחר כך להוסיף ברכה מיוחדת לכבוד משה רבנו[26].
עניית אמן באמצע ברכה
יג – אין הציבור עונה "אמן" אחרי המילים: "הנאמרים באמת", למרות שמיד אחריהן אומר המברך שוב: "ברוך אתה ה'… ". משום שעדיין זו ברכה אחת[27].
אמירת "אמת" באמצע ברכה
יד – יש נוהגים לענות "אמת" אחרי המילים: "הנאמרים באמת" כדי לצאת ידי חובת כל הדעות, אך מכל מקום – אין לענות "אמן"[28].
ברכות אחר ה"הפטרה"
טו – מברכים ארבע ברכות אחרי ההפטרה.
ברכה ראשונה: "צור כל העולמים"
טז – ברכה ראשונה פותחת ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך", ונוסחה: "ברוך אתה ה'… צור כל העולמים צדיק בכל הדורות הא-ל הנאמן האומר ועושה, מדבר ומקיים, כי כל דבריו אמת וצדק. נאמן אתה הוא ה' אלוקינו ונאמנים דבריך ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה, ברוך אתה ה' הא-ל הנאמן בכל דבריו".
עניית אמן באמצע ברכה שאחר ההפטרה
יז – אין עונין "אמן" אחרי המילים: "אמת וצדק"[29]. ולפי שיש טועים ועונים שם "אמן", משום שחושבים שמסתיימת שם הברכה, טוב יעשה המפטיר אם לא יעשה שם שום הפסק ובכך ידגיש שאין שם סיום הברכה[30].
ברכה שניה: "רחם על ציון"
יח – ברכה שניה אינה פותחת ב"ברוך", משום שהיא סמוכה לחברתה שפתחה ב"ברוך", אך מסיימת ב"ברוך", ונוסחה: "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה".
נוסח סיום ברכה
יט – מסיימים ברכה זו במילים: "משמח ציון בבניה" כדעת הראב"ד, ולא כדעת הרמב"ם שכתב לסיים במילים: "בונה ירושלים"[31].
ברכה ג': "שמחנו ה' אלוקינו"
כ – ברכה שלישית אינה פותחת ב"ברוך", משום שהיא סמוכה לברכה השנייה הסמוכה לברכה ראשונה שפתחה ב"ברוך" ומסיימת ב"ברוך", ונוסחה: "שמחנו ה' אלוקינו באליהו הנביא עבדך ובמלכות בית דוד משיחך במהרה יבוא ויגל ליבנו על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו כי בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד, ברוך אתה ה' מגן דוד".
ברכה ד': "על התורה ועל העבודה"
כא – ברכה רביעית אינה פותחת ב"ברוך", משום שסמוכה לברכה שלישית הסמוכה לשנייה הסמוכה לראשונה שפתחה ב"ברוך" ונוסחה: "על התורה ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום השבת הזה שנתת לנו ה' אלוקינו לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת, על הכל ה' אלוקינו אנחנו מודים לך ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ברוך אתה ה' מקדש השבת".
ברכה רביעית בימים מיוחדים
כב – מזכירים ימים טובים וימים מיוחדים בברכה רביעית, כדלהלן:
* – יום טוב – ביום טוב מזכיר בנוסח הברכה את אותו החג: "על התורה… ועל יום חג הסוכות/שמיני חג עצרת/מצות/שבועות הזה, ועל יום טוב מקרא קודש הזה", וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים".
* – שבת ויום טוב – יום טוב שחל בשבת מזכיר בנוסח הברכה שבת וכן אותו החג, "על התורה… ועל יום השבת הזה ועל יום חג…", וחותם, "ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים".
* – כאשר חל יום טוב בשבת, מזכירים בחתימת הברכה תחילה את השבת, אחריה את ישראל ורק אחרי ישראל את הזמנים, משום שבלא ישראל [בית דין שמקדשים את החודשים] אין זמנים.
* – שבת חול המועד – מנהגנו לא להזכיר בשבת חול המועד בברכה רביעית את החג, לא בשבת חוה"מ פסח ולא בשבת חוה"מ סוכות, משום שהפטרה זו נקראת בשל יום השבת ולא בשל חול המועד[32]. ומנהג האשכנזים – להזכיר, ובמקום שנהגו להזכיר את החג בשבת חוה"מ – ימשיכו במנהגם ולא יעשו מזה מחלוקת[33].
* – ראש השנה – בראש השנה מזכיר בנוסח הברכה את היום: "על התורה… ועל יום הזיכרון הזה…", וחותם: "ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון".
* – שבת וראש השנה – חל ראש השנה בשבת, מזכיר בנוסח הברכה שבת וכן ראש השנה: "על התורה… ועל יום השבת הזה ועל יום הזיכרון הזה…", וחותם: "ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל ויום הזיכרון".
* – יום הכיפורים – ביום הכיפורים מזכיר בנוסח הברכה את היום, "על התורה… ועל יום הכיפורים הזה ועל יום מקרא קודש הזה שנתת לנו ה' אלוקינו למחילה ולסליחה ולכפרה ולמחול בו את כל עוונותינו על הכל… וחותם, "ודברך מלכנו אמת וקיים לעד ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח[34] לעוונותינו ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכיפורים".
* – שבת וים הכיפורים – חל יום הכיפורים בשבת, מזכיר בנוסח הברכה: "על התורה… ועל יום השבת הזה ועל יום הכיפורים הזה… שנתת לנו לקדושה ולמנוחה ולמחילה ולסליחה…", וחותם: "ודברך מלכנו… ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח….מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים"[35].
חתימת הברכה כחתימה בתפילה
כג – למדנו הרמב"ם[36] כלל בעניין חתימת ברכה רביעית של ה"הפטרה" בימים מיוחדים והוא, שנוסח חתימת ברכה רביעית של ה"הפטרה" כנוסח חתימת ברכה רביעית של תפילת העמידה באותו יום.
"אמן" על ברכת עצמו
כד – הספרדים נוהגים כדעת השו"ע, שהמברך עונה "אמן" על ברכת עצמו בסוף ברכה רביעית, משום שברכה זו מסיימת את ארבע הברכות שאחרי ה"הפטרה". האשכנזים נוהגים כדעת הרמ"א, שהמברך אינו עונה "אמן" אחרי ברכת עצמו בברכה רביעית של ה"הפטרה"[37].
העולה מפטיר קורא ה"הפטרה"
כה – העולה לעליית מפטיר, קורא את ההפטרה, הוא – ולא אחר. ולכתחילה לא יקנה עליית מפטיר אדם שאינו יודע לקרוא את ה"הפטרה"[38].
קריאתה על ידי אחר
כו – בשעת הדחק [כגון כאשר מכרו את המפטיר ועלה לקרוא אדם שאינו יודע לקרוא את ה"הפטרה"], רשאי אחר לקרוא את ההפטרה.
קריאת "הפטרה" ללא ברכות
כז – קוראים "הפטרה" בברכות אך ורק אחרי קריאה בתורה ובמניין עשרה, אבל בלאו הכי – אסור לקרוא "הפטרה" בברכותיה. אמנם, בלי ברכה – מותר לקרוא "הפטרה" גם ללא קריאה בתורה ומניין עשרה[39].
ברכת ההפטרה כשס"ת פסול
כח – נמצא פסול בספר התורה ואין להם ספר תורה כשר לקרוא בו את יתרת הפרשה – קוראים את ההפטרה ללא ברכות[40].
ברכות הפטרה כשעלו כל העולים
כט – גם כאשר נמצא פסול בספר התורה אחרי שקראו כל הקוראים כולם – קוראים את ההפטרה ללא ברכות[41].
ציבור השומע קריאת ה"הפטרה"
ל – בכתבי רבנו האר"י ז"ל כתוב שצריך הציבור לשמוע את ברכות ה"הפטרה" מן הקורא, אך צריך כל אחד לקרוא את ההפטרה בעצמו[42].
קריאת הציבור עם המפטיר
לא – ראוי שציבור שקורא את ה"הפטרה" יקראו בלחש, כדי שאדם שאינו בקי יוכל לשומעה מן הקורא[43]. אמנם, במקום שכל הציבור בקיאים בקריאת ה"הפטרה" – יקראו את ה"הפטרה" עם הקורא בקול, והקורא יקרא בקול רם את הפסוקים האחרונים ואת הברכות[44].
קריאה מתוך ספרי הנביאים
לב – נחלקו הפוסקים אם יש חיוב לקרוא את ה"הפטרה" מתוך מגילת קלף או לא. הנוהגים כמנהג הגאון מוילנא – צריכים לקרוא את ההפטרה מתוך ספרי נביאים הכתובים על קלף בספרים נפרדים. הנוהגים כדעת המגן אברהם – יכולים לקרוא את ההפטרה מתוך תנ"ך שלם ואפילו הוא מודפס. כיום, למעשה יכולים לקרוא את ה"הפטרה" מתוך "ספר הפטרות" או מתוך החומש ויוצאים ידי חובה בזה[45].
גודל ספר ההפטרות
לג – צריכים להזהר שלא לקנות ספר הפטרות גדול, שלא ייראה כמו ספר תורה, אלא שיהיה קטן.
מעלת עליית "מפטיר"
יארצייט
לד – מובא באגדה שכאשר בן מפטיר בנביא יש בזה עילוי נשמה לנפטר[46]. ולכן, טוב לעלות לעליית "מפטיר" בשבת שלפני יום השנה[47].
האמת והשלום אהבו
לה – אין לאדם להתקוטט עבור עליית "מפטיר", אפילו לא לפני היארצייט, ואין להקפיד על כך כלל, שהרי "מילה – בסלע, שתיקה – בתרין". וע"י השתיקה יהיה יותר נחת רוח לאביו מאשר אם יתקוטט ויעלה "מפטיר"[48].
עליית קטן ל"מפטיר"
לו – מותר להעלות קטן [נקרא קטן כל שלא הגיע לגיל שלוש עשרה ויום אחד או אפילו הגיע לגיל שלוש עשרה ויום אחד אך לא הביא שתי שערות[49]] לעליית "מפטיר" בכל השנה כולה, למעט להפטרת שבת "זכור" ושבת "פרה"[50].
כשהעלו קטן להפטרת זכור
לז – אם העלו קטן לאחת ההפטרות הנ"ל, בהפטרת "זכור" – אם עלה ושמו לב – יורידוהו ויעלה גדול (ובשאר עליות – לא יורידהו), ולדעת הרמ"א – לא יורידוהו[51].
כשעלה קטן וכגבר קרא
לח – אם כבר עלה קטן וקרא בפרשת "זכור" או "פרה" – יצאו הציבור ידי חובה בקריאתו ואינם צריכים קריאה אחרת[52].
חתן בר מצווה בשבת "זכור"
לט – אם יש בבית הכנסת חתן בר-מצוה שהוא בגדר קטן[53], שהכין קריאת הפטרת "זכור" – לא יעלוהו לקריאת פרשת "זכור". וכדי למנוע ממנו עגמת נפש – יעלה מבוגר לקריאת "זכור" בברכותיה והקטן יעלה לקריאת ה"הפטרה" בברכותיה. ומכל מקום יש להימנע ממצב כזה ע"י תאום מראש עם הרב או הגבאי[54].
הפטרת "שקלים" או "החודש"
מ – לכתחילה אין להעלות קטן לקריאת הפטרת פרשת "שקלים"[55] או הפטרת פרשת "החודש".
בר מצוה בשבת "שקלים"/ "החודש"
מא – אם יש בבית הכנסת חתן בר-מצוה שהוא בגדר קטן[56], שהכין קריאת הפטרת "שקלים או "החודש" – טוב יותר להעלות גדול לקריאת עליית "מפטיר" ואת הקטן לקריאת ה"הפטרה". אמנם, אם תתגלע מחלוקת בשל כך – יתנו לקטן לקרוא גם את עליית ה"מפטיר".
הפטרת "שבת שובה"
מב – לכתחילה אין להעלות קטן[57] לקרוא את הפטרת "שובה ישראל" בשבת "שובה"[58].
עליית קטן בהפטרות חשובות
מג – נהגו שלא להעלות קטן להפטרות נוספות שנוהגים להעלות רבנים או אנשים חשובים לקריאת ה"הפטרה"[59], וכמו: שביעי של פסח, שבועות, ראש השנה ויום הכיפורים.
ארבע פרשיות
ארבע שבתות מיוחדות
מד – בחודש אדר הסמוך לניסן ישנן ארבע שבתות מיוחדות בהן בכל שבת מוציאים שני ספרי תורה, וקוראים בראשון שבעה עולים בפרשת השבוע ובשני "הפטרה" מעניין היום, והן: "שקלים", "זכור", "פרה" ו"החודש".
פורים משולש
מה – כאשר ט"ו באדר חל ביום השבת, ובירושלים עושים "פורים משולש" קוראים בשני ספרי תורה משך חמשה שבתות רצופות, משום שב"פורים משולש" בשבת קוראים גם "ויבא עמלק"[60].
שבת שקלים
פרשת "שקלים"
מו – שבת שלפני ראש חודש אדר או שבת ראש חודש אדר הסמוך לניסן – קורא המפטיר קריאת "שקלים" בפרשת "כי תשא"[61] מתחילתה עד "לכפר על נפשתיכם"[62]. הטעם לקריאת פרשת "שקלים" לפני "אדר" – זכר לקריאת פרשת שקלים בזמן זה כשבית המקדש היה קיים. ויש טעמים נוספים[63].
שנה מעוברת
מז – אין קוראים פרשת "שקלים" בשבת ראש חודש או בשבת שלפני ראש חודש אדר א' בשנה מעוברת[64].
עמידה בקריאה
מח – יש נוהגים לעמוד בזמן קריאת פרשת "שקלים", ויש נוהגים לא לעמוד. וכל אחד ואחד יעשה כמנהגו[65].
"לשם יחוד"
מט – יש נוהגים לומר "לשם יחוד" מיוחד לפני קריאת פרשת שקלים כנוסח בית אל[66], ואין הנוסח מעכב[67].
שכחו פרשת "שקלים"
נ – קוראים אותה עד חצות היום. לא קראו עד חצות היום – יקראו אותה עד שקיעה בלי ברכה, לא קראו עד שקיעה – אין משלימים[68].
שבת זכור
פרשת "זכור"
נא – שבת שלפני פורים קורא המפטיר קריאת "זכור" בפרשת "כי תצא"[69] מ"זכור את אשר עשה" עד "לא תשכח". הטעם לקריאת פרשת "זכור" לפני פורים – לסמוך את מחיית עמלק למחיית המן, כדכתיב[70]: "והימים האלה נזכרים ונעשים"[71].
גדר החיוב
נב – החיוב לקרוא פרשת "זכור" הנו חיוב מדאורייתא[72]. ולכן בנוסח ה"לשם יחוד" אומרים: "הרי אנו באים לקיים מצות עשה"[73].
ספר תורה מהודר
נג – יש להזהר לקרוא פרשת "זכור" בספר תורה המהודר ביותר, משום שזו מצווה דאורייתא[74] [מה שאין כן בקריאת פרשת "שקלים", אז אפשר להסתפק בספר תורה כשר ומוגה].
חשיבות הקריאה
נד – כתב "תרומת הדשן"[75] שאדם שיש לו אפשרות לשמוע אחת משתי קריאות, פרשת "זכור" בשבת או קריאת מגילה בליל פורים – ישמע קריאת פרשת "זכור" ולא קריאת מגילה[76].
"לשם יחוד"
נה – טוב לומר "לשם יחוד" לפני קריאת פרשת "זכור", ויש שאין אומרים, וכל אחד ואחד יעשה כמנהגו[77].
קריאה בקול רם
נו – יזהר הקורא לקראה בקול רם, כדי שכל הקהל ישמע את קריאתו.
כוונה לצאת ידי חובה
נז – הציבור צריך לכוון לצאת ידי חובה בקריאת השליח ציבור וגם הוא צריך לכוון להוציאם ידי חובה. ועל כן, טוב להכריז על כך לפני הקריאה.
סומך בקריאת "זכור"
נח – כאשר הקורא בבית הכנסת אינו מדייק במילות הקריאה בתורה – מותר לעמוד לידו ולקרוא את המילים בלחש גם בקריאת פרשת "זכור", אך רק באופן שלא יפריע לו[78].
קריאה בנוסח שלו
נט – טוב שכל אחד ואחד ישתדל לשמוע קריאת פרשת "זכור" בספר תורה ובניגון לפי מנהג עדתו. ובדיעבד יוצאים ידי חובה בכל ספרי תורה ובכל סוגי הקריאות[79].
קריאה בנוסחים שונים
ס – יש נוהגים לקרוא פרשת "זכור" כמה פעמים ובכל פעם על פי מסורת של עדה אחרת. וטעם הדבר הוא, שבפרשת זכור חיוב הקריאה הוא מדאורייתא אליבא דכו"ע[80].
סדר הקריאה בכמה נוסחים
סא – כאשר קוראים פרשת "זכור" בכמה נוסחים, רצוי שהעולה הראשון יברך ברכה ראשונה ויקרא על פי הנוסח שלו. אחריו יעלו השני והשלישי ויקראו כל אחד על פי הנוסח שלו, ובסוף יברך הקורא הראשון ברכה אחרונה[81].
"זכור" לנשים
סב – יש אומרים שנשים פטורות מקריאת "זכור", וכך נהגו הספרדים. ועל כן, נשים הבאות לשמוע קריאת פרשת "זכור" יחשבו בליבן שהן לא מקבלות עליהן דבר זה כנדר. יש אומרים שנשים חייבות לשמוע קריאת פרשת "זכור", וכך נהגו חלק מהאשכנזים[82].
עמידה בקריאה
סג – מובא בספר "אוצרות חיים" לגאון עוזנו בעל בן איש חי[83] שיש לעמוד בקריאת פרשת "זכור", אך לא נהגו לעמוד בקריאת פרשת "זכור". אמנם, אדם שמכוון טוב יותר כשהוא עומד – יעמוד בקריאה, ואדם שמכוון טוב יותר כשהוא יושב – ישב. והעיקר – לא לעשות מזה מחלוקת[84].
שכחו לקרוא פרשת "זכור"
סד – לא קראו פרשת "זכור" בשבת שלפני פורים – יכוונו לצאת ידי חובת מצות "זכור" בקריאת זכור בפרשת "כי תצא", וי"א שיוצא ידי חובה גם בקריאת התורה של פורים[85].
שבת פרה
פרשת "פרה"
סה – שבת שלפני שבת אחרונה של חודש אדר קורא המפטיר קריאת "פרה" בפרשת "חוקת"[86] מתחילתה עד "תטמא עד הערב". הטעם לקריאת פרשת "פרה" לפני ניסן – להזהיר את ישראל שיעשו את פסחיהם בטהרה[87].
כשר"ח ניסן בשבת
סו – חל ראש חודש ניסן בשבת – קוראים הפטרת "פרה" בשבת האחרונה של חודש אדר ולא בשבת שלפניו.
גדר החיוב
סז – יש אומרים שקריאת פרשת "פרה" הנה חיוב מדאורייתא[88], ולכן יזהר הקורא לקראה בקול רם כדי שישמעו כל הקהל.
כוונה לצאת ידי חובה
סח – כשם שבקריאת פרשת "זכור" צריך השליח ציבור לכוון להוציא את הקהל ידי חובה והציבור צריך להתכוון לצאת, כך גם כאן[89]. ועל כן, טוב להכריז על כך לפני הקריאה.
קריאת "פרה" לנשים
סט – נשים לא חייבות לשמוע קריאת פרשת "פרה", וזה קל יותר משמיעת פרשת "זכור". אמנם, אשה שרוצה לשמוע פרשת "פרה" – תבוא עליה ברכה[90], ותקבל על עצמה בלא נדר לשנים הבאות.
שכחו לקרוא פרשת "פרה"
ע – לא קראו פרשת "פרה" בזמנה – יקראוה בשבת הבאה לפני שבת ה"חודש"[91].
שבת "החודש"
פרשת "החודש"
עא – כאשר חל ראש חודש ניסן ביום חול, בשבת שלפניו קורא המפטיר קריאת "החודש" בפרשת "בא"[92] מ"ויאמר ה' אל משה" עד "אני ה'".
ראש חודש ניסן בשבת
עב – חל ראש חודש ניסן בשבת – קוראים בשבת זו קריאת "החודש" ולא בשבת שלפניו. הטעם לקריאת פרשת "החודש" לפני הפסח – משום ששם פרשת הפסח[93].
שכחו לקרוא את פרשת החודש
עג – לא קראו פרשת "החודש" בזמנה – קוראים אותה עד חצות היום. לא קראו עד חצות היום – יקראו אותה עד שקיעה בלי ברכה. לא קראו עד שקיעה – אין משלימים[94].
סימן לזכירה
עד – חז"ל עשו סימן לזכירת הפסקות הקריאה בארבע השבתות: זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו[95]. ופירושו כדלהלן: זט"ו – חל ראש חודש אדר בשבת מפסיקין בחמשה עשר בו. ב"ו – חל ראש חודש אדר ביום ב' מפסיקין בו' בו. ד"ד – חל ראש חודש אדר ביום ד' מפסיקין בד' בו. ובי"ו – חל ראש חודש אדר ביום ו' מפסיקין בשתי שבתות, ב ב' בו ובי"ו בו.
קריאת ארבע פרשיות ביחיד
עה – אין לקרוא ארבע פרשיות ביחיד. ועל כן מי שהיה בזמן קריאת ארבע פרשיות במקום שאין בו ספר תורה ולא קרא בזמנן או אפילו אם שכחו ציבור לקרוא פרשת שקלים או החודש – אין להוציא ס"ת ולקרוא ביחיד[96].
[1] שו"ע (סי' רפ"ב סעי' ד').
[2] בפרשת שקלים או זכור או פרה או החודש או פרשת שבת ור"ח או שבת וחנוכה.
[3] בית יוסף (סי' רפ"ב) כתב, וז"ל: "והריב"ש כתב בתשובה (סי' שכ"א) מנהגים חלוקים בענין קדיש ביום שמוציאין בו שני ספרים או ג'. ואנו בני ספרד נוהגים לומר קדיש בין ספר ראשון לשני וחוזרים ואומרים קדיש אחר קריאת ספר שני", עכ"ל. והביאו הכה"ח (סי' קמ"ז ס"ק מ"ד) וכתב ש"כן כתבו אמת ליעקב בדין שנים פשוטות ומעוברות אות י"ד, לדוד אמת סימן יו"ד אות י"ד", עכ"ל. ועוד עיין בכה"ח (סי' תרפ"ד ס"ק י"ט).
[4] ראה כה"ח (סי' קמ"ז ס"ק מ"ה).
[5] בכל שבת שבה מוציאים ס"ת אחד – אומרים חצי קדיש אחרי שבעת העולים, ואם הוציאו ספר נוסף – הספרדים אומרים שוב חצי קדיש. וכשמוציאים שלשה ספרים, חלוקת העולים היא כמו שמביא מרן (בב"י סי' רפ"ב) שלספר הראשון עולים רק ששה עולים, וכיון שעדיין לא נשלם מניין העולים – אין אומרים קדיש, אלא אחרי העולה השביעי בספר השני, ועוד חצי קדיש אחרי המפטיר בספר השלישי. וכן הוא המנהג הפשוט אצל הספרדים, שעולים רק ששה עולים, כשיש ג' ספרים, לספר הראשון, וזה פותר את הבעיה של חצי הקדיש הנ"ל, שכן על הספר הראשון א"א לומר קדיש כל זמן שלא הושלם מניין שבעת העולים, וכשעלה השביעי לספר השני – אומרים חצי קדיש שכן הושלם מניין שבעה, ואחרי הקריאה של המפטיר בספר השלישי יאמרו עוד פעם חצי קדיש, וכמו שאומרים על כל מפטיר שהוא בספר שני, כגון בר"ח וכד'.
[6] וכגון פרשת שקלים או החודש שחל בר"ח, וכן בשבת ראש חודש טבת וחנוכה, מוציאים שלושה ספרי תורה. בס"ת ראשון קוראים בפרה"ש ששה עולים, בס"ת שני קוראים בפרשת פנחס קריאת שבת ור"ח, ובס"ת שלישי קוראים פרשת שקלים או החודש או בחנוכה פרשת נשא בקרבן של אותו יום.
[7] בית יוסף (סי' רפ"ב) כתב, וז"ל: "בר"ח טבת שחל להיות בשבת שמוציאין ג' ספרים – אין אומרים קדיש אחר ספר ראשון, לפי שאין קורין בו אלא ששה, וכיון שלא גמרו לקרות חובת היום שהם שבעה – אין לומר קדיש עד אחר ספר שני. וכן חוזרים ואומרים קדיש אחר ספר שלישי, והוא דעת הרא"ש פרק הקורא עומד (ברכות סי' ה') וכן כתב רבינו ירוחם (נתיב ט' חלק ב') והר"ד אבודרהם (עמ' ר"ג) בשם גאון", עכ"ל. והביאו הכה"ח (סי' קמ"ז ס"ק מ"ד) וכתב ש"כן כתבו אמת ליעקב בדין שנים פשוטות ומעוברות אות י"ד, לדוד אמת סימן יו"ד אות י"ד", עכ"ל. וע"ע בכה"ח (סי' תרפ"ד ס"ק י"ט).
[8] בית יוסף (סי' רפ"ב) כתב, וז"ל: "וביום אחרון של חג שמוציאין ג' ספרים, אף על פי שקורין בראשון יותר משבעה – אין אומרים קדיש עד אחר ספר שני, שלא לחלק בימים שמוציאים ג' ספרים בין זה לזה. ועוד דכיון דטעמא דקרינן פרשת בראשית הוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לומר סיימו את התורה ואינם חפצים לקרות עוד – אין להפסיק ביניהם כלל", עכ"ל. וא"כ לכאורה זה תלוי בטעמים של הב"י, דלטעם הראשון – לא יאמרו קדיש, ולטעם השני – יאמרו דאין כאן פתיחת פה. וראה בסידור בית מנוחה בקריאת פרשיות בשנים פשוטות ומעוברות אות ט' שהביא רק את הטעם השני, וא"כ – יש לומר קדיש, וראה בגמ' מגילה (כ"א ע"א): "בשבת – שבעה, אין פוחתין מהם", ועיין בגמ' שם (כ"ג ע"א) שזה כנגד רואי פני המלך.
הנפקא מינה הנפוצה בעניין הזה כגון שיש שמחה בנוסף, ויש צורך להעלות יותר לתורה. אמנם יש מקומות שנוהגים כדעת הרמ"א (סי' רפ"ב) ומעלים לתורה כל שבת שבעה עולים ולא יותר, וכן מנהג בית אל (בדברי שלום אות ל"ד). וגם אם יש שמחה – מחלקים את העלייה מראש למכובדים שבמשפחה או כפי בחירת הצדדים, ותו לא. אך המנהג הנפוץ יותר שמעלים יותר משבעה עולים [רק שידעו הגבאים לעשות זאת בחכמה שלא להכביד על הציבור יתר על המידה, אלא כפי הצורך ותו לא. פעם היו יודעים לנצל את הזמן, ובין גברא לגברא היו מעיינים ברש"י והספיקו המון בזמן הזה, ולשנה אחרת אפשר לעיין ברמב"ן, רשב"ם וכו'. ופעם אמר לי אדם אחד שכל שבע שנים מספיק את כל המפרשים, ובכל פעם שחוזר לפירוש שלמד לפני שבע שנים מתחדשים בו דברים שלא הבין בפעם הקודמת. ובימינו לצערנו לא יודעים לעיין לכה"פ ברש"י ומאבדים זמן יקר, חבל על דאבדין]. והנה אם יעלו הגבאים בשבת זו יותר משבעה עולים, יושלם מניין העולים כבר בספר הראשון, ויפול היסוד שעליו נבנה דין מר"ן שלא אומרים קדיש אחרי הספר הראשון, משום שלא עלו בו רק ששה עולים, ובמקרה כזה – יאמרו קדיש גם על הספר הראשון.
וראה משנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק י"ט). עיין מג"א (שם ס"ק י"ב) וכה"ח (שם ס"ק מ"ה), ולאפוקי ממה שכתב נתיבי עם (סי' רפ"ב סעי' ד'), וכך דעת הרב צדקה ומשפט (או"ח סי' ט') שיש לומר ג' קדישים, וכן העלה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו סי' כ"ב).
כך יוצא, שיש אופן לספרדים שיאמרו שלשה חצאי קדישים, אחר כל ספר וספר וכנ"ל. ופשוט שאם יעלו רק ששה עולים לספר הראשון, חוזר הדין שלא יאמרו אלא שני קדישים – אחד אחרי הספר השני שאז הושלמו מניין שבעת העולים, ואחד על הספר השלישי אחרי שיקרא בו את קריאת המפטיר.
וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' כ'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה י"ד).
[9] עיין מגן אברהם (סי' קמ"ז שם ס"ק י"ב), משנ"ב (שם ס"ק כ"ז), וכך מובא בלוח של הרב טיקוצ'ינסקי. וה"לבוש" (סי' תרפ"ד סעי' ג') מבאר מדוע יש להשאיר את הספר השני על הבימה – שאם לא כן עלולים לומר שאין חשיבות מיוחדת לקריאה זו ולכן לא אמרו אחריו קדיש, ואחרי הקריאה של הספר הראשון ממילא קראו בו, לכן אומרים חצי קדיש רק אחרי הספר השני שבו קראו את הקריאה של שבת וראש חודש. וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' כ"א). ואכן אין הם אומרים אלא קדיש אחד גם כשמוציאים שני ספרים, וכדברי המשנ"ב (סי' קמ"ז ס"ק כ"ז): "ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש, כדי שיאמרו הקדיש על שתיהן, ואח"כ מגביהין הראשונה וגוללין אותה, ואחר גלילתה במפה פותחין השניה, כמו שכתב המחבר". ולפי זה יוצא שגם כשמוציאים ג' ספרים אין הכרח לומר שני קדישים, וכמו שבאמת כותב שם המשנ"ב בהמשך: "וביום שיש ג' ס"ת, כגון ר"ח טבת שחל בשבת וכה"ג, אזי אחר שגמרו בראשונה מניחין השניה ואין אומרים קדיש, רק מגביה הראשונה וגוללין וכו' וכנ"ל ואחר גמר קריאת השניה מניחין השלישית אצלה שהיא לצורך מפטיר, וא"צ להניח הראשונה רק אומר חצי קדיש על שני ס"ת אלו ומגביה השניה, ופושטין השלישית וקורין לעולה למפטיר [שערי אפרים וש"א]". אולם במשנ"ב (סי' תרפ"ד ס"ק ט') כתב: "כשגומר פרשת השביעי מניחין הס"ת הב' ואין אומרין קדיש רק מגביהין הראשונה, וגוללין אותה ופושטין השניה וקורא בה, וכשאומרין קדיש על השניה מניחין השלישית אצלה". הנה לפי המנהג שמביא המשנ"ב יוצא שאין אומרים קדיש על הספר השלישי כלל. אבל אין דעת המג"א נוחה עם מנהג זה, ולדעתו צריך לומר קדיש גם על השלישי, ועל כן הוא מצריך להניח את שלושת הספרים על התיבה כדי שהקדיש יהיה גם על קריאת המפטיר שבספר השלישי. ומה שלא נהגו כן, זה בזמנו, אבל אח"כ נהגו כדבריו (ועיין דבר בעתו – תשנ"ד עמ' רע"ג משם הגר"ש סלנט זצ"ל).
[10] ראה מג"א (שם ס"ק י"ב), ז"ל: "ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמר הקדיש על שתיהן. ונראה לי דביום שיש ג' ספרי תורה יניחו שלשתן על השלחן בשעת הקדיש, דהא יש מקומות שאומרים על כל אחת קדיש, כמ"ש הרד"א ואם כן לדידן צריך לומר קדיש על שלשתן, ולא נהגו כן", ולמעשה כך הנהיג הרב סלנט זצ"ל וחכמי ירושלים שהסדר הוא שקוראים בספר תורה ראשון בפרשת השבוע, ואחרי שקראו בספר התורה השני משאירים את שני ספרי התורה על הבימה ומביאים את הספר השלישי ואומרים חצי קדיש, כדי שיחול על שלושת הספרים שבו קראו את שלושת הקריאות.
[11] וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה י"ד).
[12] ואם אינו רוצה או אינו יכול – יאמר השליח ציבור חצי קדיש, ולאחר כך יפטיר.
[13] ראה רש"י (עה"פ). וז"ל ספרי זוטא: "עשה מה שנתפקד, לא פחת ולא הוסיף", ע"כ.
[14] במדבר (ח', ג').
[15] וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה י"ד).
[16] שו"ע (או"ח סי' קמ"ז סעי' ז') ע"פ הגמ' סוטה (ט"ל ע"ב) ובכה"ח (שם ס"ק א'). ובס"ת של האשכנזים יש לעוטפו לפני כן.
[17] רמ"א (סי' קמ"ד סעי' ב'), ויש לזה עוד פירושים. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ח).
[18] סי' מ"ד, ועיי"ש שהאריך בזה.
[19] היה מנהג אצל עדות הספרדים ('משמרה') שהיו מחלקים את כל התנ"ך לכל השנה וכך היו מסיימים כל שנה, עד שברבות הימים קונים בקיאות בו. והיום הוציאו את הקריאות של הנ"ל בספר מיוחד, וטוב להשתמש בו.
[20] סדר תפילת שחרית של שבת.
[21] מגילה (פ"ג משנה ב').
[22] ואע"פ שבטלה הגזרה וחזרה תורה לעם ישראל – לא בטלו התקנה ההיא לומר את תיקון ההפטרה, וכמו שכתב הרמב"ם בתשובותיו (פאר הדור סי' קמ"ח והובא בב"י סי' קכ"ד וסי' רס"ט) לענין חזרת הש"ץ כשכולם בקיאים. וכ"כ הבא"ח (כי תשא ש"ר סעי' ט"ז) לענין קדושת "ובא לציון", שכתב שם שנתקנה כי האויבים גזרו שלא יאמרו קדושה וכו', וכתב שם שאע"פ שבטלה הגזירה – לא ביטלו קדושה זו אח"כ. והוסיף לבאר שכאשר מגיע הזמן לתקן תקנה, הקב"ה מסבב סיבה שבעבורה יתקנו תקנה זו. אע"פ שבטלה הסיבה ראו חכמים ברוח קודשם שבאמת ראוי להיות קדושה כאן ע"פ הסוד. והוא הדין והוא הטעם להפטרה שממשיכים לאומרה אע"פ שבטלה הגזירה, וזה הטעם שהאר"י הקדוש כתב שכל אחד ואחד יקרא את ההפטרה בפיו (וראה ט"ז (סי' רפ"ד ס"ק א') ומשנ"ב (שם ס"ק ב')). ועיין בספר המכריע (סי' ל"א) שסובר שתקנת קריאת ההפטרה היא עוד מעזרא הסופר. וזה גם הטעם שממשיכים לומר ברכת מעין שבע גם בליל פסח, אף שאין את הטעם של התקנה לאומרו. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ח).
[23] תוספות (פסחים ק"ד ע"ב ד"ה "חוץ"), טור (או"ח סי' רפ"ד), כה"ח (שם ס"ק ב') ומשנ"ב (שם ס"ק ב').
[24] ישעיה (מ"ז, ד').
[25] עיין כה"ח (סי' קמ"ד ס"ק י"א).
[26] ואף שנראה כשתי ברכות, ברכה אחת היא. ועיין להאבודרהם (שם) והתוס' (שם) ששאלו כן, וכך הם מתרצים, ועיין כס"מ על הרמב"ם שם עוד פירושים.
[27] משנ"ב (סי' רפ"ד ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק ב') [בסידור 'קול אליהו' עמוד 540 נפלה טעות ואחר: "הנאמרים באמת" מופיע אמן, ויש לתקן].
[28] כנ"ל במשנ"ב ובכה"ח שם.
[29] משנ"ב (סי' רפ"ד ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק ב'). על נוסח הברכה הראשונה כתבו התוס' (פסחים ק"ד ע"ב ד"ה "חוץ", ברכות מ"ו ע"ב ד"ה "והטוב"), וכן באבודרהם (סדר שחרית של שבת ופירושה), שיש ספרים שעושים הפסק בין "כי כל דבריו אמת וצדק" לבין "נאמן אתה" וכו', ויש שכותבים את "נאמן" באותיות גדולות, ואין הכוונה שאחרי "אמת וצדק" לענות אמן כי היא לא סיום הברכה, אלא מאחר שהיו עומדים וכל הקהל היה אומר זאת, וכן היו מוסיפים דברי שבח, ככתוב בתוס' שם בשם מסכת סופרים, ע"כ נכתב בגדול ובשורה חדשה. ובכל אופן הכל ברכה אחת ולא עונים אמן באמצע הברכה אלא בסופה.
[30] קיצור שו"ע (סי' ע"ט סעי' ג').
[31] בנוסח הברכה השניה שלאחריה נחלקו הרמב"ם והראב"ד היאך חותמים, וז"ל הרמב"ם (הל' תפילה ונשי"כ פי"ב הט"ו): "שנייה חותם בה בונה ירושלים", וכו'. ושם כתב הראב"ד, ז"ל: "אנו אומרים משמח ציון בבניה". ואנו פוסקים בזה כמו הראב"ד.
[32] עיין כה"ח (סי' ת"ץ ס"ק ו'). ועיין שו"ע (סי' תרס"ג סעי' ג') ונו"כ שם, מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י"ט סעי' ס"ד ושם פרק נ"ד סעי' כ"ו).
[33] עיין כה"ח (סי' ת"ץ ס"ק ע"ח). ולדעת המשנ"ב (סי' תרס"ג ס"ק ט') מזכיר רק בברכת הפטרת שבת חול המועד פסח, ולא בשבת חוה"מ סוכות.
[34] ראה משנ"ב (סימן תרכ"א ס"ק ד') שכתב, שאין אומרים מלך מוחל וסולח. אולם בכה"ח (שם ס"ק ז') הביא מחלוקת בזה, והכריע שכל אחד יעשה כמנהגו.
[35] כה"ח (סימן תרכ"א ס"ק ז').
[36] הל' תפלה ונשי"כ (פי"ב הט"ו), ז"ל: "רביעית חותם בה ענין קדושת היום כמו שחותם בתפלה, וכן אם חל ראש חדש להיות בשבת המפטיר בנביא מזכיר ראש חדש בברכה זו כמו שמזכיר בתפלה".
[37] כתוב בגמ' ברכות (מ"ה ע"ב): "תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו – הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה! לא קשיא, הא – בבונה ירושלים, הא – בשאר ברכות. אביי עני ליה בקלא, כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. רב אשי עני ליה בלחישא, כי היכי דלא נזלזלו בהטוב והמטיב". ונחלקו הראשונים בביאור טעם החילוק של הגמ'. רש"י כתב (שם ד"ה "הא בבונה ירושלים"), ז"ל: "שהיה סוף הברכות, הרי זה משובח, וכן בסוף ברכות דקריאת שמע, שחרית וערבית, ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא הרי זה משובח אחר גמר כל ברכותיו קאמר, ואחר כל ברכותיו דקתני הרי זה מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר", אכן התוס' פליג עליו, ז"ל: "פירש ר"ח וה"ג די"מ בכל ברכה וברכה כגון, אחר ישתבח וכיוצא בו. ומיהו, פוק חזי מאי עמא דבר, שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דברכת המזון", עכ"ל. וראה בשו"ע (סי' רט"ו סעי' א'), ז"ל: "אין עונה אמן אחר ברכותיו, אלא אחר שתי ברכות או יותר שהם סוף ברכות, ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח, הגה – וי"א שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון, כן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות (תוספות ומרדכי ר"פ שלשה שאכלו ומהרי"ק שורש ע"ב)". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ד'), ז"ל: "מפני שהוא סוף ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן, וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך עונים אחריה אמן", ועיין באורך בביאור הגר"א (על סי' נ"א ס"ק ב'),
(ובעניית אמן בלחש לאחר ברכת "בונה ירושלים" בברכת המזון עיין בשו"ע (סי' קפ"ח סעי' ב'), ז"ל: אמן זה יאמרנו בלחש, כדי שלא ירגישו שברכת הטוב והמטיב אינה דאורייתא ויזלזלו בה: הגה – ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות, אבל כשמזמנין – עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות, ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כל כך, הואיל ואחרים עונין ג"כ עמו; וכן המנהג במדינות אלו לאומרו בקול רם אפי' המברך עצמו, כשמזמנים, ואולי הוא מהאי טעמא").
וגם בברכות ההפטרה יש ארבע ברכות וכשמסיים בברכה 'מקדש השבת' אומר אמן, כי ברכת ארבע ברכות מסיימת אותם, ולדעת רמ"א שבלאו הכי רק בברכת המזון אומרים אמן, בברכות ההפטרה – לא אומרים אמן. אבל לדעת הספרדים, שפוסקים כרש"י והרמב"ם שאומרים אמן לאחר שתי ברכות לפחות כאן בהפטרה – אומרים אמן, ואע"פ שכתב כה"ח (סי' רט"ו ס"ק א') שלא ראה בזמננו שאומר המברך אמן בהפטרה. בזמנו של הרב 'כף החיים' לא היה את כל החלקים של הבא"ח, והבא"ח ע"ה (ש"ר פרשת מסעי סעי' י"ד) כותב בצורה מפורשת: "אין אדם עונה אמן אחר ברכותיו אלא א"כ אמר שתי ברכות או יותר אז יאמר בסוף הברכות אמן, לכן המברך ברכות ההפטרה עונה אמן אחר ברכות ההפטרה". וכן אומר החיד"א, וע"כ מוסיפים את המילה אמן אחרי ברכה אחרונה של ברכות הפטרה. יש מדפיסים בהגדה של פסח, בברכת "יהללוך" שאנו אומרים בסוף ההלל ואומרים אמן לאחריו, וזה טעות, כי אנו באמירת הלל השלם מברכים ברכה ראשונה וברכה אחרונה, הרי שתי ברכות. אבל בהלל בהגדה אין לנו ברכה ראשונה, ולכן אין אומרים בסוף הברכה "אמן". ע"כ אם יש בהגדות אמן, העתיקו זאת מהתפילה הרגילה, וטעות הוא.
[38] שו"ת הרב הראשי (תש"ן-תשנ"ג סי' ס"ד, ס"ה). הרמ"א (סי' רפ"ד סעי' ד') כתב שאם אדם עלה להפטרה ולא יודע לקוראה – לכתחילה לא מעלים אותו, אבל בדיעבד אם העלו אותו ולא יכול לקרוא – יקראנה אחר. ולדעת הגר"א אם הנביא שלפניו כתוב על קלף, כגון כל ספר ישעיה בדיו על קלף כדין וכדת, והקורא לא יודע לקרוא את ההפטרה – שיעלה כמו בספר תורה, שהוא יברך והחזן יקרא. אבל אם קורא מתוך חומש או ספר הפטרות – החזן אינו יכול להוציא את זה שאינו יודע לקרוא ידי חובה. לכן, החזן חייב לקרוא את ההפטרה בקול רם, כדי שהעולה יקרא אחריו וכך יצא ידי חובה, ועיין למשנ"ב (שם ס"ק ח'). וכבר נשאלתי מא' מק"ק תימן אם יכול אדם לברך בס"ת ולקרוא את המפטיר ואדם אחר קורא את ההפטרה. הנה בין לדעת מר"ן ובין לדעת הרמ"א (או"ח סי' רפ"ד סעי' ד') וכ"ש לדעת הרמב"ם (הל' תפילה פי"ב הי"ג) – העולה למפטיר קורא את ההפטרה, הוא – ולא אחר. ועיין במשנ"ב ובכה"ח שם, ואין כאן המקום להאריך. אולם בשעת הדחק, כגון שמכרו את עליית מפטיר, ועלה המפטיר והתגלה שאינו יודע לקרוא את ההפטרה – אז רשאי לעלות אחר לקרוא את ההפטרה, ולכתחילה לא יקנה מפטיר מי שאינו יודע לקרוא ההפטרה. והתברר לי לאחר בירור שעשיתי במנהגי תימן בחו"ל, שלא היה נוהג זה, אלא מי שעלה מפטיר הוא קורא את ההפטרה, אם לא בדיעבד כאמור לעיל, ומכיון שבדיעבד יכול לקרוא את ההפטרה כאמור לעיל, אם עלה – אין להורידו, אך אם הזהירו אותם שלא ינהגו מנהג זה, והם עושים נגד – יש למחות על כך. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב סי' ל').
[39] עיין לרמ"א (סי' רפ"ד סעי' א'), ע"פ תשובת הרמב"ן (סימן קצ"ט) והבית יוסף שם.
[40] עיין כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק י' וסי' קמ"ג ס"ק כ"ב, כ"ג). וע"ע ביאור הלכה (סי' רפ"ד ד"ה "אסור לקרות").
[41] ראה במשנ"ב (סי' רפ"ד ס"ק ג') שמפטירים עם ברכות לפניה ואחריה, אף שהספר תורה נתגלה שהוא פסול. וראה בבה"ל (שם ד"ה "אסור לקרות") שנוקט למעשה שאם מתחילה קודם שקראו ידעו שהס"ת פסול – אין מברכים על ההפטרה, ואם נתגלה אחר הקריאה – יקראו עם הברכות. וראה בכה"ח (שם ס"ק י') שהביא כמה שיטות בזה, ולבסוף חילק אם עכ"פ לא קרא הז' בחזקת כשרות שרק אז אין לקרוא בברכה, אך אם נתגלה הטעות אח"כ יכול לברך, וכך נוקט הר' גאנצפריד (קיצושו"ע סי' ע"ט סעי' י'). וראה בכה"ח (שם בשם האמת ליעקב) שחושש לסב"ל, ובכל אופן אין לברך על ההפטרה אם הספר תורה פסול, עיי"ש. וראה בלדוד אמת (סי' י"ט, ד', ס"ק ב') בשם הכנה"ג ומה שנחלק עליו שם.
[42] מג"א (סי' רפ"ד ס"ק ד'), כה"ח (שם ס"ק ל"ב).
[43] כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ל"ב), וראה מש"כ בהרחבה בענין זה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ז"ך).
[44] וע"ע מש"כ הכה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ל"ב).
[45] ובעיקר ענין קריאת ההפטרה מתוך קלף, הלבוש (ריש סי' רפ"ד) מקשה: "תמהני כל ימי שלא ראיתי נוהגים באחד מן המקומות לכתוב ההפטרות כדין ספר כמו שכותבים המגילה, כי היה נראה לי שאין יוצאים בציבור כלל בקריאת ההפטרות שקוראים בחומשים שנדפסים כיון שאין נכתבים בכל הלכות של ספר תורה או מגילה" (וכן מביא המג"א (שם ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק ג'), המשנ"ב (שם ס"ק א') והגר"א (מעשה רב סי' קל"ו) וט"ז (שם ס"ק ב') ושו"ע ר"ז (שם ובקונטרס אחרון). וכוונתו: אפילו אם ידפיסו כל ההפטרות בספר אחד. אלא צריך לקחת את כל ספרי הנביאים ולכתוב אותם בשלמותם כספר תורה או כל ספר נביא לבד כישעיה, ירמיה וכו', ולא כמו שלוקחים היום הפטרה של כל פרשה ופרשה על הסדר וכותבים. ועל זה כותב בשו"ת הרב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל"ג): אפילו אם יכתוב על הקלף כל ההפטרות – אין להם דין של "ספר", כי צריך שיהא כתוב כל דברי הנביא בשלמות, וציין למסכת גיטין (דף ס' ע"א) משום "עת לעשות". וה'חקרי לב' (או"ח סי' נ"ז) הקשה: מדוע הרמב"ם והשו"ע לא הזכירו דין זה, ולפחות כיום שהדפוס זול שיקראו מספר נביא שלם. ואעפ"כ כתב, שהקוראים הפטרה מתוך החומש או מספר הפטרות, מאחר ונהגו – יוצאים יד"ח (ועיין להלן). והגמרא (גיטין ס' ע"א) אומרת: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אי אפשר לכתוב את כל הנביאים כולם, ולכן אנו קוראים מן הדפוס את ההפטרות האלה (עיין רש"י שם). אבל הלבוש כאמור תמה למה עושים כך שהרי לא יוצאים ידי חובה. ובאמת מדוע אנו לא עושים כך, ורק קהילת הפרושים בירושלים עושים זאת כדעת הגאון? הטעם לפי הפשט, שזה כשר לקרוא כך (וכנזכר באורך בחקרי לב ובשו"ת רב פעלים הנ"ל). טעם נוסף ע"פ האר"י הקדוש (מובא בכה"ח שם ס"ק ל"ב): אף שבספר תורה כשהציבור שומע הוא יוצא ידי חובה, בהפטרה צריכים לשמוע את הברכות ממי שעולה למפטיר וכל אחד ואחד יקרא את ההפטרה בינו לבין עצמו. ואם כדעת הגאון שכל הנביא כולו כתוב על קלף אזי החזן מוציא את כל הציבור ידי חובה, אבל אם לא כתוב כן – ישמע את הברכות מהעולה, ויקרא לעצמו בלחש את ההפטרה. ומכיון שכתוב בשו"ע (עיין רמ"א סי' רפ"ד סעי' ה' בשם הריב"ש) ששני אנשים לא קוראים את ההפטרות, ולכן החזן יגביה קולו והשומע יקרא אחריו בלחש. אבל לפי דעת האר"י בהפטרה יש חיוב על כל אחד ואחד לקרוא, וע"כ לא איכפת לן אם לוקח נביא על קלף או חומש בדפוס וזה היינו הך, ומכיון שכן המשיכו לקרוא את ההפטרה מתוך הדפוס. כלומר, לפי הפשט כשהחזן קורא את ההפטרה – השומע צריך לשתוק ולשמוע, ואם העולה לא יודע לקרוא – שלא יקנה מלכתחילה את המפטיר, ואם יש לו סיבה מיוחדת וקנה את ההפטרה או שכיבדו אותו ואינו יודע לקרוא – יכול לקרוא אחר. אבל לפי האר"י, בהפטרה שהחזן קורא – אינו מוציא את השומע ידי חובה וכל אחד חייב לקרוא לעצמו. ואם רוצה החזן לקרוא בקול – שיקרא, אבל השומע לא יקרא בקול, כדי שלא יתבלבל חברו כאילו שהוא מוציא אותו ידי חובה בדבר הזה. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ז"ך).
[46] כ"כ כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ו') משם הריב"ש (סי' קט"ו): "שמת אחד אומר שאינו ניצול מעונשו הקשה עד שבנו יאמר קדיש או יפטיר בנביא", וכיון שיש עילוי נשמה לנפטר באמירת קדיש עליו או שמפטיר בנביא, לכן פשט מה שנהגו לומר קדיש כל י"ב חודש ולהפטיר בנביא.
[47] מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק ט"ו). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ז"ך).
[48] כה"ח (סי' רפ"ד ס"ק ו').
[49] מדאורייתא קטן הוא עד שהגיע לי"ג ויום אחד והביא שתי שערות, וכפי שנתבאר בסימן נ"ה: "לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד", וכדברי המשנ"ב שם: "ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא דאורייתא". ועיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ה).
[50] כתב מרן בשולחנו הטהור (סי' רפ"ב סעי' ג'): "הכל עולים למנין שבעה אפילו… וקטן שיודע למי מברכין". ומקורו מהתוספתא שהובאה בגמ' מגילה כ"ג ע"א. והרמ"א שם פסק: "וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים, אף על פי שיש חולקים". וכן כתב המרדכי (מגילה פ"ג סי' תת"ט) להקל. וכן כתב השו"ע (סי' רפ"ד סעי' ד'): "קטן יכול להפטיר", אמנם בסימן תרפ"ה (סעי' ז') כתב מרן: "יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא". וכתב הרש"ל שקטן אינו עולה למפטיר ב"זכור" ובפרשת "פרה" (וראה שם בבה"ט). וזו דעת ר"ת שקטן לא יכול לעלות למפטיר חובה כ"זכור" ו"פרה" (והתשב"ץ ח"א סי' קל"א והריב"ש סי' ל"ה הסכימו עם ר"ת). והמשנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק כ"ג) כתב בהסבר דברי הרמ"א: "ואף על פי שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל, והקטן שאינו מחוייב בדבר אינו יכול להוציאם ידי חובתם, מכל מקום הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לציבור ומוציאם ידי חובתם". אך הט"ז (סי' תרפ"ה ס"ק ב') כתב שגם בזה"ז יש להחמיר, שהרי אנו מכוונים לצאת ידי חובה גם בברכות, ולכן קטן שאינו בר חיובא – לא יעלה (ומ"מ הט"ז עצמו כתב למעשה לחלק בין קטן שיודע למי מברכים או לא, עיי"ש), כמבואר בסי' רפ"ד (סעי' ג'): "צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת". וראה בסי' קמ"ו (סעי' ב') שכתב מרן שבמיוחד בפרשת "זכור" ו"פרה" צריך לכוין ולשמעם מפי הקורא, אך גם בשאר פרשיות. וכן כתב רבי עקיבא איגר (שם סי' רפ"ב) וכן בגינת ורדים שקטן לא יעלה לזכור. והחיד"א (ברכ"י שם) כתב כי גם בזכור יכול קטן לעלות. למעשה, כיון שרוב הפוסקים סוברים שקריאת "זכור" דאורייתא, גם ילד שהגיע לבר-מצוה ולא הביא עדיין שתי שערות – אינו עולה בהן למפטיר וכפי שנתבאר לעיל, וכן הסכים המשנ"ב להחמיר בענין עליה ל"זכור" (סי' רפ"ב ס"ק כ"ג ושם בביאור הלכה ד"ה "או בד' פרשיות") ובבה"ט תרפ"ה (ס"ק ד'). וראה בכה"ח (סי' רפ"ב ס"ק מ"ב). וראה עוד בענין זה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ה), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב בהלכות ארבע פרשיות).
[51] אמנם הלדוד אמת (סי' ה' סעי' כ"ח) כתב שלא יורידוהו, אך אין דעתנו כן. וראה רמ"א (סי' רפ"ב סעי' ד') ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ג).
[52] עיין לברכ"י (סימן רפ"ד ס"ק ב' שהאריך בזה בשיטות הפוסקים והעלה שהנוהגים שקטן עולה בפרשת המוספין ומפטיר – אין למחות בידם. ועיין עוד בארץ החיים סתהון (סימן רפ"ב), וכן כתב בשו"ת זב"צ (ח"ב סי' ל').
[53] שעוד לא מלאו לו שלוש עשרה ויום אחד או שמלאו לו שלוש עשרה ויום אחד אך לא הביא שתי שערות.
[54] וראה כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק מ"ב).
[55] מקור דין קריאת פרשת שקלים במשנה מגילה (כ"ט ע"א): "ראש חדש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים, חל להיות בתוך השבת – מקדימין לשעבר, ומפסיקין לשבת אחרת". ובגמרא: "תנן התם: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. בשלמא על הכלאים – דזמן זריעה היא, אלא על השקלים מנלן? אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: דאמר קרא (במדבר כ"ח, י"ד): 'זאת עולת חודש בחדשו', אמרה תורה: חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, וכיון דבניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה, קדמינן וקרינן באחד באדר, כי היכי דליתו שקלים למקדש". וכתב רש"י: "קורין בפרשת שקלים – להודיע שיביאו שקליהם באדר, כדי שיקריבו באחד בניסן מתרומה חדשה". הרי שלדעתו בזמן שבית המקדש היה קיים קראו פרשה זו כדי להשמיע על השקלים, ומה שאנו קוראים היום זה "זכר" לקריאה ההיא. ויש אומרים שהקריאה איננה לזכר "הקריאה" ההיא, אלא זכר לנתינת מחצית השקל, בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו". וכן כתב הערוך השולחן (סי' תרפ"ה סעי' א'): "חז"ל תקנו לקרות ארבע פרשיות… הראשונה היא פרשת שקלים לזכרון מצות מחצית השקל שהיה על כל אחד מישראל ליתן בכל שנה לתרומת הלשכה לקנות בהם תמידין וכל קרבנות ציבור". והוסיף (שם סעי' ב'): "ואנחנו משלמים פרים שפתינו לזכרון זה". וכן הביאו הלבוש (סי' תרפ"ה אות א'). והמשנ"ב (סי' תרפ"ה ס"ק ב') כתב טעם זה, וז"ל: "ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים". כלומר כיון שאנו לא יכולים לתרום שקלים ממש למקדש, לכן אנו קוראים פרשת שקלים בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו". ועיין בספר מקראי קדש (לרב פראנק הל' פורים סי' ג' עמ' ע"ו) שכתב: "וצ"ע במשנה ברורה שכתב שפרשת שקלים היא לזכרון מצות מחצית השקל שהיו מחויבים ליתן ללשכה לקרבן התמיד בכל שנה, ובס"ק ב' כתב: שבניסן בעי לאקרובי מתרומה חדשה… ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של כי תשא דכתיב בה ענין השקלים", דהיינו אין זה לזכר אלא ממש [ועל-כן טוב לומר בנוסח "לשם יחוד" שקודם אמירת שקלים: "הנה אנחנו באים לשמוע קריאת פרשת שקלים כמו שתקנו לנו חז"ל לזכר שהכריזו על נתינת מחצית השקל בזמן שבית המקדש היה קיים… ובחסדך תבנה בית המקדש במהרה בימינו לאשר ולקיים מצות שקלים בפועל"]. והנה יש כמה נ"מ בין הטעמים של רש"י והלבוש שהובאו לעיל. לפי רש"י גם בזמן בית המקדש היו קוראין פרשת שקלים כדי להכריז כאמור. וללבוש לא היו קוראין בזמן בית המקדש "פרשת שקלים", כיון שהיו מביאים שקלים ממש. נפק"מ נוספת יש ביניהם הנוגעת לימינו, שלפי רש"י, שטעם הקריאה הוא להכריז על התרומה – גם קטן יכול להכריז, ולכן לרש"י קטן יכול לעלות לקריאה בפרשת שקלים. אך אם הקריאה היא כמו "קרבן" להשלמת פרים שפתינו – קטן לאו בר חיובא. נפק"מ נוספת בין שני הטעמים היא: אם זהו זכר לקריאה שבזמן בית המקדש, יכול להיות שהיום צריכין באחד באדר להשמיע על השקלים, כדי שאנשים יתכוננו לתת את מחצית השקל לבית המקדש שיבנה השתא לקרבנות הציבור שיוקרבו באחד בניסן בעזרת השם.
לסיכום:
א. יש אומרים שמנהג קריאת "שקלים" נהג גם בזמן שבית המקדש היה קיים, ויש אומרים שאנו קוראים בימינו כזכר לנתינת מחצית השקל. ולכן ראוי לומר ב"לשם יחוד" שקודם אמירת שקלים: "כמו שתקנו חכמים לזכר שהכריזו על נתינת מחצית השקל בזמן שבית המקדש היה קיים". ב. לכתחילה יש לדאוג שלארבע הפרשיות יעלה דווקא גדול, וכן כתב גם המבי"ט (סי' ק"ט. ועיין בכנה"ג שם). שבכל פעם שמוציאים שני ספרים – קטן לא עולה לתורה. מיהו בדיעבד אם עלה קטן לקריאת שקלים יצאו ידי חובתם. וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' כ"ו).
[56] משנ"ב (סי' רפ"ב ס"ק כ"ג), וראה לעיל הערה מ"ט.
[57] בשבת שובה – אין מעלים לקריאת ה"הפטרה" קטן ואפילו לא נער, אלא אדם חשוב.
[58] כה"ח (סי' תר"ב ס"ק ט'). משנ"ב (שם ס"ק י"א). וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק מ"א סעי' ז"ך).
[59] כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק מ').
[60] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' א').
[61] שמות (ל', י"א- ט"ז).
[62] היינו סך הכל ששה פסוקים, למרות שיש לפני הפסוק האחרון גם כן "לכפר על נפשותיכם", אבל הכוונה של השו"ע היא על ה"לכפר על נפשותיכם" השני, דהיינו: "לפני ה' לכפר על נפשותיכם".
[63] כתוב במשנה (מגילה כ"ט ע"א): "ראש חודש אדר שחל להיות בשבת – קורין בפרשת שקלים". ובגמרא. "תנן התם: באחד באדר משמיעין על השקלים.. אמר רבי יאשיה: דאמר קרא (במדבר כ"ח, י"ד): 'זאת עלת חדש בחדשו'. אמרה תורה: 'חדש והבא קרבן מתרומה חדשה'. וכך אומר רש"י: "קורין בפרשת שקלים – להודיע שיביאו שקליהם באדר", וכל זה כדי שיביאו שקליהם שיכינו אותם לבית המקדש. אע"פ שהסכום לא גדול, סה"כ עשרה גרם כסף טהור, כיון שזה קרבנות שמכפרים על כלל ישראל, יש על זה יצה"ר גדול. לכן מודיעים לאנשים חודש מראש להכין את הכסף לתרומה זו. ואם אדם לא שילם – ממשכנים אותו בעל כורחו (עיין רמב"ם שקלים פ"א הלכה ט'-י'). לפי רש"י קוראים בתורה פרשת שקלים בימינו כמו שקראו בזמן בית המקדש להזכיר על חובת השקלים. ואנו קוראים שקלים כ"זכר" לקריאה שהיתה בזמנם. לפי דעת הלבוש והמשנ"ב (סי' תרפ"ה ס"ק ב'): "ואנו משלמין פרים שפתינו בקריאת הפרשה של 'כי תשא' דכתיב בה ענין השקלים". אנו לא יכולים לתרום שקלים ממש למקדש לכן אנו קוראים בבחינת: "ונשלמה פרים שפתינו" בקריאת הפרשה של כי תשא (ועיין למקראי קודש עמ' ע"ו בהערות שם). וראה לעיל הערה נ"ה כמה נפק"מ בין הטעמים. ועל דרך רמז: "באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים ולתקן את הדרכים", על הכלאיים – להזכיר ולהזהיר לאדם שלא יהיו מעשיו מעשי כלאיים, ולתקן את הדרכים – כל אחד ואחד יעשה חשבון נפש לתקן את הדרכים שלו, ואז ממילא נזכה לתרומת מחצית השקל. ויש אומרים שהקריאה בזמן הזה לחיזוק האמונה בביאת המשיח, שכל אחד ואחד יעשה חשבון להכין חצי שקל, אולי מחר יבוא המשיח. וכתבו האחרונים שטוב ללמוד בשבת זו מסכת שקלים כדי להתכונן לנתינה ממש.
[64] עיין שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' א') ובכה"ח (שם ס"ק א').
[65] [ומנהג מרן הרב זצ"ל היה שלא לעמוד – הערת העורכים].
[66] עיין כה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק ל"ג).
[67] עיין לכה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק ל"ג) שהביא את ה"לשם יחוד" שהיו קוראים בפרשת שקלים בביכ"נ בית אל לפי מנהגי בית אל. ואין זה מעכב לקרוא בדיוק אותו נוסח, אבל כל מצוה ומצוה, אפילו מצוה דרבנן, טוב לאדם לכוון בה שהוא מתכוון לצאת בה ידי חובה. ועל כן רצוי שיאמר: "אנחנו קוראים עתה פרשת שקלים". ולהלן נוסח "לשם יחוד" לצאת לכולי עלמא לפני קריאת פרשת שקלים: "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו. ליחדא שם י"ה באותיות ו"ה, ביחודא שלים (יהרהר בליבו י-ה-ו-ה) בשם כל ישראל. הנה אנחנו באים (הש"ץ יאמר: הנה אני בא לקרוא) לשמוע קריאת פרשת שקלים, כמו שתקנו לנו חז"ל, לזכר שהכריזו על נתינת מחצית השקל בזמן שבית המקדש היה קיים וברצונך תשוב ותרחם עלינו, ותרום ותגביה קרננו למעלה, כמו שהבטחתנו על ידי משה עבדך: 'כי תשא את ראש בני ישראל' וגו'. ובחסדך תבנה בית המקדש במהרה בימינו לאשר לקיים מצות שקלים בפועל. ויהי נעם אדני אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו", וראה עוד בסידור קול אליהו (עמ' תתכ"ב).
[68] ביוסף אומץ (סי' כ"ד) ובלדוד אמת (סי' ט' סעי' ה'). פסק החיד"א שאפשר להשלים רק באותה שבת, ואם נזכרו אחר כך – אין להם כל אפשרות להשלמה. וכך כתב כה"ח (סי' קמ"ו ס"ק טו"ב), אך לא התייחס לחצות היום אלא "אם עבר אותה שבת – אין לה תשלומין".
במקרה בו בוטלה הקריאה בב' וה' בשחרית, מצינו כמה דעות, לגבי אפשרות השלמה של הקריאה. העטרת זקנים (סי' קל"ה אות א') פסק שישלימו ביום שלישי כדי שלכה"פ לא יהיו ג' ימים בלא תורה, ואף לשיטתו אין השלמה לקריאת יום חמישי אלא לקריאת יום שני. ובשער אפרים (שער ז', סעי' י"ב) ובמשנ"ב (סי' קל"ה בבה"ל ד"ה "שבת אחת") הסכימו שאין השלמה ביום ג'. ובכה"ח (סי' קל"ה ס"ק ח') ונתיבי עם שם ישנה אפשרות להשלים במנחה וכן במשנ"ב (סי' קל"ה ס"ק א'). ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ז סי' ד') פסק ששב ואל תעשה עדיף, ואם לא קראו בשחרית עד חצות היום – לא יוכלו להשלים קריאה זו כלל אף לא למנחה.
[69] דברים (כ"ה, י"ז-י"ט).
[70] אסתר (ט', כ"ח).
[71] משנה מגילה (כ"ט ע"א) וברש"י שם.
[72] שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ז'), ז"ל: "י"א שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבוא למקום שיש מנין בשבתות הללו כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא". ועי' בנו"כ שם.
[73] וראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה ט"ז).
[74] עי' שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ה). וראה עוד מש"כ במאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' י"א). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה ט"ז).
[75] סי' ק"ח, ז"ל: "יראה דאדרבה צריך טפי שישמע קריאת פרשת זכור בצבור ממקרא מגילה. אע"ג דמקרא מגילה עדיפא וכל מצוות נידחות מפניה, מ"מ לדעת רוב הפוסקים נקראת היא ביחיד, אבל קריאת פרשת זכור כתב האשירי פ' שלשה שאכלו, דעשה דאורייתא הוא לקרותן בעשרה, ודוחה ל"ת ד'לעולם בהם תעבודו'. להכי שיחרר רבי אליעזר עבדו, כדי להשלימו לעשרה". ועי' מג"א (סי' תרפ"ה ס"ק א').
[76] וראה שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה ט"ז).
[77] ראה בכה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק ל"ג) את נוסח ה"לשם יחוד", ובפירוט בסידור קול אליהו לפרשת זכור (עמ' תתכ"ג) ולפרשת פרה (עמ' תתמ"ה) ולפרשת החודש (עמ' תתמ"ו).
[78] שו"ת קול אליהו, שבת (פרק ז' שאלה י"ח).
[79] מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' י"ג).
[80] עיין שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ז').
[81] כדי לצאת גם לסברת הט"ז (סי' תרכ"ה ס"ק ב'). וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק י"ח).
[82] כה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק ל'). עיין שו"ת תורה לשמה (סי' קפ"ז). וע"ע מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ס"ב סעי' י"ד).
[83] ימים מועדים ח"ב עמ' שצ"ה, מכת"י הבא"ח, וז"ל: "מיהו כאשר תשמע פרשת זכור מן הקורא בספר תורה בשבת שקודם פורים טוב שתעמוד, כי השומע יוצא ידי חובת מצות עשה זו מדאורייתא כקורא. ועיין בספרא פרשת בחקתי על 'זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים' ו'זכור' דעמלק וזכירת שבת ו'זכור אשר הקצפת', שאמרו רבותינו ז"ל שצריך לזכור בפה".
[84] וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה י"ז).
[85] ראה כה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק כ"ח).
[86] במדבר (י"ט, א'-כ"ב).
[87] מגילה (כ"ט ע"א) ורש"י שם (ד"ה "פרה אדומה").
[88] עיין שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ז').
[89] לחשוש לדברי הסוברים שקריאה זו גם היא מדאורייתא.
[90] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה כ"ו).
[91] כה"ח (סי' קמ"ו ס"ק טו"ב) כתב שאם שכחו פרשת "פרה" – יקראוה בשבת הבאה קודם פרשת החודש.
[92] שמות (י"ב א'-כ').
[93] מגילה (כ"ט ע"א), ורש"י שם (ד"ה "ברביעית החודש הזה").
[94] כיון שעבר זמנה כבר אין להשלימה.
[95] עיין שו"ע (סי' תרפ"ה סעי' ה', ו'), ז"ל: "חל ראש חדש אדר הסמוך לניסן תוך ימי השבוע, ואפילו בערב שבת – מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפסיקין בשנייה כדי שתהא פ' זכור בשבת הסמוכה לפורים מלפניה; ואם חל פורים בערב שבת – מקדימים לקרות פרשת זכור בשבת שלפניו", "הימים שראוי לקבוע בהם ראש חדש אדר, זבד"ו; וסימן לשבתות ההפסקה, זט"ו ב"ו ד"ד ובי"ו, כלומר: כשחל ר"ח בשבת מפסיקין בחמשה עשר בו, וסימן זט"ו; וכשחל ביום ב' מפסיקין בו' בו, וסימן ב"ו; וכשחל ביום ד' מפסיקין בד' בו, וסימן ד"ד; וכשחל ביום ו' מפסיקין בשתי שבתות, ב' בו, וי"ו בו, וסימן ובי"ו".
[96] ראה כה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק ל"ב) בשם החיד"א (ברכ"י שם ס"ק ג') שאין מוציאים ס"ת לעולה אחד בלבד.
