פרק לד – פרשיות מיוחדות

"שבת בראשית"

א – שבת בראשית – יש נוהגים לפתוח את קריאת חמישה חומשי תורה בסימן מזל טוב ולומר לפני קריאת פרשת "בראשית" את המילים: "בסימנא טבא". ונחלקו המנהגים מי הוא האומר: "בסימנא טבא" ומתי אומרו. יש נוהגים שכהן העולה לקריאת פרשת "בראשית" אומר: "בסימנא טבא" ואומרו לפני שמברך ברכת התורה. יש נוהגים ששליח ציבור אומר: "בסימנא טבא" ואומרו אחרי ברכת הכהן ולפני שמתחיל לקרוא. ויש נוהגים שאחד הגבאים או המתפללים אומר: "בסימנא טבא" ואומרו אחרי ברכת הכהן ולפני ששליח הציבור מתחיל לקרוא.

ולמעשה המנהג הטוב ביותר הוא שאדם שאינו עולה לתורה וכן שאינו משמש כבעל קורא יאמר: "בסימנא טבא". ובדיעבד, גם אם שליח הציבור אמר: "בסימנא טבא אחרי ברכת הכהן [ובוודאי אם אמר הכהן לפני שברך] – אין זה הפסק[1].

שבת חנוכה ור"ח טבת

ב – שבת שחל בר"ח טבת – אם חל ר"ח טבת בשבת – מוציאין ג' ספרים וקורין ו' בפרשת השבוע, ובשני קורא אחד בשל ר"ח, ומתחיל "וביום השבת", ובג' קורא מפטיר בשל חנוכה והפטרה "רני ושמחי". ואם חל ר"ח בחול – מוציאין ב' ספרים וקורין בספר תורה ראשון ג' עולים בשל ר"ח, ובשני קורא אחד בשל חנוכה[2]. ונהגו בקהילות הספרדים לקרוא בשעת פתיחת ההיכל בשבת שמוציאם שלושה ספרים, את הפסוקים של "מי לא ייראך", והכל לכבוד המעמד המיוחד[3].

פרשיות התוכחה והקללות

קללות וברכות

ג – נהגו להזמין את הרב לעלות לתורה בקריאת פרשת הקללות והתוכחה, וכן בעשרת הדברות ובשירת הים[4], ויש מקומות שהש"ץ עולה לקריאת הקללות, ויש מקומות שעולה המשרת בקודש[5].

חשש קללות

ד – אין לחשוש לעלות לתורה לקריאת פרשת הקללות, למרות שרבים חוששים ונמנעים מלעלות לתורה בפרשה זו[6], ועל זה נאמר: "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה"[7]. ולכן, אדם שהוזמן לעלות לקריאת פרשת הקללות – יעלה[8] ולא יחשוש[9].

תוספת פסוקים

ה – מוסיפים פסוקים לפני ואחרי קריאת פרשיות התוכחה בפרשת "בחוקתי" ובפרשת "כי תבוא". ומתחילים לקרוא שלושה פסוקים לפני הפרשה ומסיימים שלושה פסוקים אחריה[10].

קול נמוך

ו – נוהגים לקרוא פרשיות התוכחה והקללות בעוצמת קול נמוך יותר מעוצמת הקול שקוראים את שאר הפרשות[11].

עולה אחד

ז – אין מחלקים את קריאת פרשיות התוכחה והקללות בין כמה עולים, לא בפרשת "כי תבוא" ולא בפרשת "בחוקותי", אלא קוראים את הפרשה מתחילתה ועד סופה בעליית עולה אחד[12].

תוכחה ומוסר

ח – יש נוהגים לומר דברי תוכחה ומוסר בפרשיות "בחוקותי" וב"כי תבוא", ומנהג טוב הוא[13]. יש נוהגים לאומרם לפני קריאת התוכחה, ויש נוהגים לאומרם אחרי הקריאה, ומכל מקום – כל אחד ימשיך במנהגו.

ברכה לקהל

ט – יש קהילות בהן נוהגים שהשליח ציבור מברך את הקהל ב"מי שברך" בתום קריאת התוכחה והקללות.

סגירת הספר

י – כאשר אומרים דברי תוכחה או ברכה לקהל בין העולים לתורה – יש לסגור את ספר התורה, כדי שהציבור לא יטעה לחשוב שהדברים כתובים בספר התורה עצמו[14].

קריאת "עשרת הדברות"

חשיבותה

יא – בשעת קריאת "עשרת הדברות" צריך כל אחד מן השומעים לתת אל ליבו את גודל המעמד, בבחינת: "וירא העם וינועו", ולחשוב שהוא עומד בהר סיני ומקבל תורה בקדושה ובטהרה באימה ובזיע[15].

תרגום

יב – יש נוהגים לקרוא לפני קריאת "עשרת הדברות" את תרגומו של רבנו סעדיה גאון, ויש נוהגים[16] לומר לפני הקריאה אקדמת "כל עמא דבית ישראל אציתו ושמעו"[17].

העולה לקריאה

יג – יש נוהגים להזמין את הרב[18] או תלמיד חכם או זקן הנמצאים במקום לקריאת "עשרת הדברות". ויש נוהגים למכור את העלייה למרבה במחיר, ויש בזה משום כבוד התורה ולומדיה וכן סיוע בהוצאות השוטפות של בית הכנסת[19], וכל מקום ימשיך לנהוג כמנהגו.

קריאתם על ידי הציבור

יד – בחג השבועות נהגו בקצת קהילות, שכל הקהל קורא[20] בקול רם את עשרת הדברות, החל מן הפסוק: "וידבר אלוקים" ועד לסוף "עשרת הדברות"[21]. אולם בשאר שבתות השנה – לא נהגו לעשות כן. וכפי שכתב הרב שלמי חגיגה[22]: "בשאר שבתות השנה כשקורין עשרת הדברות בפרשת יתרו – יש לבטל המנהג לאומרם בציבור", ובימינו לא נוהגים הקהל לקרוא "עשרת הדברות" בקול רם לא בחג השבועות ולא בשאר שבתות השנה[23].

עולה אחד

טו – מעלים עולה אחד לקריאת "עשרת הדברות" מתחילתן ועד סופן, ואין מחלקים את קריאת "עשרת הדברות"[24] לכמה עולים, ואפילו אם יש שם הרבה מתפללים המבקשים לעלות לתורה באותה שבת, עולה אחד עולה לקריאה זו מתחילה ועד סופה[25].

[וכן אין מפסיקים בקריאת "שירת הים" להעלות עולים נוספים אלא עולה אחד קורא מתחילתה ועד סופה, וכן בפרשת אלה מסעי בסדר המ"ב מסעות, שאין להפסיק בהם][26].

טעמי המקרא

טז – ישנם שני סוגי טעמים לקריאת "עשרת הדברות" המכונים: "טעם תחתון" ו"טעם עליון"[27]. טעמי "טעם תחתון" הם טעמי המקרא הרגילים על פיהם קוראים בתורה כל השנה כולה. טעמי "טעם עליון" הם טעמים מיוחדים על פיהם מתחלקת הקריאה כך שכל דיבור "מעשרת הדברות" הוא פסוק אחד בפני עצמו [למעט שתי הדברות הראשונות שנקראות שתיהן כפסוק אחד][28]. חלוקה זו משפיעה גם על הטעמים המופיעים בפסוקים וגם על ניקוד הפסוקים[29].

זמני "טעם עליון"

יז – בחג השבועות נוהגים לכל הדעות והעדות והמנהגים לקרוא את "עשרת הדברות" ב"טעם עליון". בפרשת "יתרו" ובפרשת "ואתחנן" נוהגים הספרדים לקרוא ב"טעם עליון" וחלק מן האשכנזים נוהגים לקרוא ב"טעם תחתון"[30].

בדיעבד

יח – מן הדין אין זה משנה אם קראו ב"טעם עליון" או ב"טעם תחתון". כמו כן קריאה ב"טעם עליון" אינה מעכבת אפילו לא בחג השבועות. ועל כן, בין אם קראו ב"טעם עליון" ובין ב"טעם תחתון" – יצאו ידי חובת הקריאה, ואין צורך לקרוא שוב.

נזכר תוך כדי קריאה

יט – שליח ציבור שהתחיל לקרוא בטעם תחתון ונזכר תוך כדי הקריאה שיש לקרוא בטעם עליון – ימשיך בטעם עליון. התחיל ב"טעם עליון" והחליף בטעות ל"טעם תחתון" ונזכר שיש לקרוא ב"טעם עליון" – יסיים את הקריאה ב"טעם עליון".

יחיד

כ – מנהגנו לקרוא "עשרת הדברות" ב"טעם עליון" דווקא כאשר קוראים מתוך ספר תורה בציבור. אמנם, יחיד הקורא את "עשרת הדברות" – קורא ב"טעם תחתון" אפילו אם קורא מתוך ספר תורה[31].

עמידה או ישיבה ב"עשרת הדברות"

מנהגים שונים

כא – יש נוהגים לעמוד בזמן קריאת "עשרת הדברות"[32], ונחלקו המנהגים בעניין זה. יש נוהגים לעמוד בקריאת "עשרת הדברות" בפרשת "יתרו" ובפרשת "ואתחנן" אך לא ב"חג השבועות" ויש נוהגים לעמוד רק ב"חג השבועות". ויש נוהגים לעמוד ב"חג השבועות", ובפרשת "יתרו" אך לא בפרשת "ואתחנן". ויש מתנגדים בתוקף לעמידה ב"עשרת הדברות" בכל זמן[33], ואכן מעיקר הדין – אין לעמוד בקריאת "עשרת הדברות" בכל אחד מן הזמנים דלעיל[34].

ביטול המנהג

כב – במקום שכל הצבור נוהגים לעמוד – אפשר לבטל מנהג זה בתנאי שניתן לבטל את המנהג כך שכל הציבור ישבו. אמנם, אם עלולה להתגלע מחלוקת בשל כך או שבסופו של דבר יעמדו חלק מן הציבור וחלק ישבו – אין למחות בידם, משום שיש להם על מי לסמוך[35].

פסק מרא דאתרא

כג – בית כנסת ובו רב מכהן שפסק הלכה בעניין זה, בין אם פסק שיש לשבת בקריאה ובין אם פסק שיש לעמוד – חייב כל הציבור לעשות כהוראת הרב[36].

עומד עם הציבור

כד – הנמצא בשעת קריאת "עשרת הדברות" במקום שבו כל הציבור עומדים בקריאת "עשרת הדברות" – לא יפרוש מן הציבור אלא יעמוד עמהם, וכמה טעמים לכך: א. שמא יחשבו שהוא מזלזל בתורה ויהיה חילול ה'. ב. שמא יהיה בגדר של פורש מן הציבור בכך שיהיה יושב בין העומדים וכו'[37] [ובפרט שאין פורשים מן הציבור].

כה – הנוהגים לעמוד בקריאת התורה כל השנה – יעמדו גם בקריאת "עשרת הדברות" בפרשיות "יתרו" ו"אתחנן" וגם ב"חג השבועות".

זהירות ממחלוקת

כו – פעמים שאנשים נגררים למחלוקת סביב שאלת העמידה בקריאת "עשרת הדברות" ודבר זה חמור מאוד. וצריכים להיזהר מאוד מן המחלוקת ומשנאת חינם [בפרט בשבת ואתחנן-נחמו, שבעוון שנאת חינם חרב בהמ"ק, וכן ראוי שבשבת שקוראים בתורה "ויחן שם ישראל" – באחדות, ולא לעשות מזה מחלוקת] ולזכור שעם ישראל נענש על כך שעמדו על מידת הדין ולא דנו לפנים משורת הדין[38]. ובפרט יש להיזהר בעניין זה, משום שלכל אחד מן המנהגים יש מקור ומסורת[39]. ועל כן, יש להעדיף את השלום על פני קיום מנהג זה או אחר, ובכל מקרה לא להגיע לידי ריב ומחלוקת בשל כך[40].

הודעה מראש

כז – בבית כנסת בו מתפללים אנשים מעדות שונות ולהם מנהגים שונים – יש להודיע לפני קריאת "עשרת הדברות" שכל אדם רשאי לעשות כמנהגו, והנוהג לעמוד – יעמוד והנוהג לשבת – יישב, ולמרות שיש חילוקי מנהגים – אין בכך איסור "לא תתגודדו"[41].

הזמנת הרב

כח – מנהג טוב הוא להזמין את רב הקהילה לעלות לתורה לקריאת "עשרת הדברות" כך שהצבור יעמדו בעליה זו ממילא[42].

זמן העמידה

כט – הנוהגים לעמוד בזמן קריאת "עשרת הדברות" – נכון שיעמדו בעת שהעולה מתחיל לברך ברכת התורה ולא בעת שהש"ץ מתחיל לקרוא בתורה, ותבוא עליהם ברכת טוב[43].

[1] כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סי' פ"ה אות כ"ה) שאין דעתו נוחה מאותם שאומרים: "בסימנא טבא" אחר הברכה, וצריך העולה לתורה לומר: "בסימנא טבא" קודם שמברך, כדי שמיד אחרי הברכה יתחיל הקורא לקרוא מ"בראשית ברא" וכו'. וכבר היה מנהג שנהגו לומר בחג השבועות "אקדמות" בין הברכה לקריאה, עד שערערו על כך גדולי הרבנים ותיקנו לומר את האקדמות קודם הברכה. אמנם, לדעת הרב 'פאת השולחן' (הלכות ארץ ישראל פרק ג' סעי' י"ט) אין בזה הפסק, וז"ל שם: "השוחטים אצל הישמעאלים באופן שהכשרים לוקחין הישראלים, והטריפות לוקחין הם. ולפי דת הישמעאלים אינם מכשירים לאכילתם עד שיאמר השוחט קודם השחיטה: אלל"ה וואכבר, ביאורו: אל כביר, ואין איסור בזה. והם מקפידים שלא יאמר מלות הללו אלא סמוך לשחיטה מיד באופן שגם אינו יכול לברך ברכת השחיטה עד אחר אמירת דברים אלו, הדבר פשוט דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה, והמפסיק בזה טועה, ואין תקנה לזה רק שצריך השוחט ליזהר שישחוט תחלה עוף, ויכוין לפטור כל מה ששוחט אח"כ בברכה שבירך על שחיטת העוף או אחר שכבר התחיל לשחוט גמר הכשר שחיטה שיברך ברכת השחיטה. ולי נראה דאמירה זו לא הוי הפסק, דקיימא לן כדי שאילת תלמיד לרב הוי הפסק", עכ"ל. וכתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ג סי' מ"ב) בשם ויקרא אברהם, וז"ל: "ולפק"ד דכיון שאין בה שלשה תיבות כשיעור שאלת תלמיד לרב, וגם שהוא לשון תפלה שמתפללים להשי"ת שתהיה ההתחלה בס"ט לכך הקלו", עכ"ל. ובשו"ת רב פעלים (שם) כתב בשם רבי אליהו מני, שהמנהג בירושלים ובחברון הוא לומר: "בסימנא טבא" בין הברכה לקריאה כיוון שזו אמירה לצורך. ואמנם אפשר לומר שכוונתו במה שהביא מנהג זה הוא לסנגר על אותם שנהגו כך, אך אין דעתו כך למעשה. ישנם מקומות שנוהגים שהשליח ציבור אומר: "בסימנא טבא", וגם בזה נחלקו הפוסקים ואמרו שכיון שהשליח ציבור הוא שליח העולה לכן אף הוא אין לו להפסיק (עיין ברב פעלים שם). אמנם במקום שנהגו שהשליח ציבור אומר: "בסימנא טבא" אחר הברכה, ואם ירצו לשנות ממנהג זה תתעורר מחלוקת – יניחו אותם במנהגם. למעשה המנהג הטוב ביותר הוא שבין הברכה לקריאה יאמר אחד הגבאים: 'בסימנא טבא' בקול רם, ובכך יצאנו מידי כל ספק. וכ' הרב פעלים (שם) שכן נוהגים במדרש בית אל וב'בית יעקב' שהסומך אומר: 'בסימנא טבא' אחר גמר הברכה, והמברך והקורא אינם מפסיקין. וע"ע בדברי מרדכי (עה"ת בראשית עמ' נ"ז-נ"ח), שו"ת הרה"ר (תשמ"ח-תשמ"ט, סי' נ"ח).

[2] כ"פ מרן פסק בשו"ע (סימן תרפ"ד סעי' ג') כדעת הרמב"ם, הרי שמרן פסק להקדים את הקריאה של ראש חודש לשל חנוכה בין כשחל בשבת ובין כשחל בחול.

ומקור הדברים כיצד לנהוג כאשר חל באותה שבת שלשה מועדים שונים שמצריכים הוצאת ספר תורה, וכמו בשבת זו שמוציאים שלשה ספרי תורה, האחד: לשם קריאת הפרשה של השבוע (מקץ), השני: בשביל ראש חודש ("וביום השבת וכו' ובראשי חודשיכם" עד "ונסכו" בפנחס). והשלישי: בשביל קריאת הנשיאים של חנוכה ("ביום השישי נשיא לבני גד" וכו' בפרשת נשא), הנה הגמ' מגילה (כ"ט ע"ב) אומרת: "ואמר רבי יצחק נפחא: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת מביאין שלש תורות (פי' מוציאים שלשה ספרי תורה) וקורין בהן אחד בעניינו של יום, ואחד בדראש חודש, ואחד בחנוכה". מדברי רבי יצחק נפחא יוצא שסדר הוצאת הספרים הוא: ספר ראשון: פרשת השבוע, פרשת מקץ, לאחר מכן, ספר שני, קריאה של ראש חודש, ובשלישי קוראים בשל חנוכה. סדר זה של הקריאה בנוי על הכלל של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם" (ברכות נ"א ע"ב, פסחים קי"ד ע"א, סוכה נ"ד, נ"ו), קריאת השבוע שהיא התדירה ביותר קודמת לכולם; קריאת ראש חודש יותר תדירה מחנוכה (שהיא י"א פעמים בשנה ואילו חנוכה פעם א' בלבד בשנה), ובאחרונה קריאת הנשיאים של חנוכה שהיא הפחות תדירה מבין שלשתם.

התוס' (שבת כ"ג ע"ב ד"ה "הדר") אומרים טעם נוסף לסדר הקריאה – שבשבת זו צריכים לקרוא הפטרת "רני ושמחי" שהיא הפטרת חנוכה, ועל כן קוראים בנשיאים בסוף; ואילו היו קוראים את פרשת החדש בסוף, היו צריכים להפטיר בהפטרה של "השמים כסאי" שהיא ההפטרה של ראש חודש, ואין פירסומי ניסא בקריאת התורה כמו בהפטרה של "רני ושמחי", עי"ש.

מקור לסדר העולים בר"ח טבת שחל בחול וסדר הקריאה שר"ח הוא יומיים גם בשבת וגם ביום ראשון, ויחולו בו דיני ר"ח טבת שחל בשבת, וגם דיני ר"ח טבת שחל בחול, כמו שהגמרא אומרת (שם): "איתמר: ראש חדש טבת שחל להיות בחול, אמר רבי יצחק: קרו תלתא בראש חדש וחד בחנוכה". כלומר, מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים שלושה עולים בשל ראש חודש, והעולה הרביעי קורא בספר השני בפרשת הנשיאים של חנוכה (וגם זה כנ"ל מדין "תדיר ושאינו תדיר"). ועל דין זה מביאה הגמרא שיש חולק: "ורב דימי דמן חיפא אמר: קרו תלתא בחנוכה וחד בראש חודש". כלומר, לפי רב דימי דמן חיפא קוראים הפוך ממה שאומר רבי יצחק, שלושת העולים הראשונים יקראו בפרשת הנשיאים בשל חנוכה, והרביעי יקרא בשל ראש חודש. ונחלקו שם רבי מני ורבי אבין כיצד פוסקים להלכה: "אמר רבי מני: כוותיה דרבי יצחק נפחא מסתברא, דתדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". כלומר, שהתדיר הוא ר"ח והאינו תדיר הוא חנוכה. ורבי אבין לעומתו פוסק כרב דימי: "אמר רבי אבין: כוותיה דרב דימי מסתברא, מי גרם לרביעי שיבוא? ראש חדש, הלכך רביעי בראש חדש בעי מיקרי". כלומר, שלפי רבי אבין הקובע לסדר העליה לא תלוי בתדירות אלא בסיבה וגרימת מניין העולים. הנה, בכל ימי חנוכה אין אלא ג' עולים, אבל כשיחול ר"ח יש עולה נוסף כמו שבכל ר"ח יש ד' עולים, הרי שהעולה הרביעי אינו שייך אלא לראש חודש בלבד, על כן מן הראוי הוא שאת העליה הרביעית יקראו בפרשה של ראש חודש. "מאי הוי עלה? רב יוסף אמר: אין משגיחין בראש חודש. ורבה אמר: אין משגיחין בחנוכה. והלכתא: אין משגיחין בחנוכה, וראש חודש עיקר". וביאר רש"י: "אין משגיחין – לעשות עיקר". ולפיכך קוראים שלשה עולים בר"ח, והרביעי בחנוכה.

וכך דעת הרמב"ם (הלכות תפלה פרק י"ג הלכה כ"ד) להקדים את קריאת ראש חודש לחנוכה, ופסק להלכה כדברי רבי יצחק: "ראש חדש טבת שחל להיות בשבת – מוציאין שלשה ספרים, הראשון קורא בו סדר היום, והשני קורא בו ענין ראש חדש, והשלישי קורא בו ענין חנוכה. חל להיות באמצע השבת – שלשה קורין בענין ראש חדש והרביעי קורא בענין חנוכה", והוא מטעם מה שהגמ' אמרה ש"תדיר ואינו תדיר – תדיר קודם".

[3] עיין בהקדמת "דברי שלום" (סעי' ו'). וראה בהרחבה פרק כ"ח סעי' ע"ח. ולסדר מנין ואמירת הקדישים – ראה בהרחבה פרק ל"ה סעי' ג'. וראה עוד בענין ההפטרה בשבת זו בפרק ל"ו סעי' ל"ז.

[4] כתב כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ל"ה), וז"ל: "כתב הכנסת הגדולה דנהגו שחכם הקהל קורא שירת הים ועשר הדברות ותוכחות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה וכו', ותוכחות שבתורת כהנים ובמשנה תורה. הטעם ברור – שאין ראוי להוכיח אלא הגדול שבהם", עכ"ד. והביאו מגן אברהם שם, אליה רבה אות י"ג. וכ"כ בשער הכוונות דף ע"ג ע"ג על האר"י ז"ל שעלה ביום שבועות וקרא עשר הדברות בפיו בקול רם כדרך שנוהגים חכמי הקהילות כמנהג ספרד, וכן בפרשת בחקותי עלה וקרא בפיו ובקול רם הקללות כחכמי קהילות ספרד, יעו"ש [וכך היה מנהג מרן הרב זצ"ל]. וראה להלן הערה ח'.

[5] כתב כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ח'), וז"ל: "והמנהג עכשיו לקרות החזן התוכחות והוא יהיה גם כן העולה", עכ"ל. וכ"כ כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ל"ד, מ"א).

[6] ראה ספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"א פ"ז), וז"ל: "ונוהגין העולם לימנע לעלות לפני הספר תורה בפרשת התוכחה… ותוכחת משנה תורה יש יותר לימנע, לפי שנאמרה בלשון יחיד ובלשון נוכח". וראה בספר מהרי"ל (הלכות קריאת התורה), וז"ל: "והיה מנהג במגנצא שהיו מתנים עם שמש בית הכנסת כששוכרין אותו, שאם לא ימצא שום עומד לקרוא אל התוכחות שאז הוא יקרא בהן, דמאחר שהוא מושכר לכך אין להקפיד כ"כ". וכתב כה"ח (סי' רפ"ב ס"ק ח'), וז"ל: "וכ"כ בספר חסידים סימן תשס"ו דהראשונים היו קוראין עם הארץ לתוכחה כדי שלא יהא אדם חשוב קורא ויתקיימו דבריו והוא אומר: 'ומקללך אאור'. ואף על פי כן לא יתכן לכל מי שיקרא שליח צבור שימנע מלעמוד שנאמר: 'ואל תקוץ בתוכחתו', יעו"ש", עכ"ל. ועוד כתב כה"ח (שם), וז"ל: "ולפי דרכו נראה לי שאין לקרות חכם בתוכחות וקללות, משום דקיימא לן: 'קללת חכם אפילו על תנאי היא באה'. כנסת הגדולה שם", עכ"ל. וע"ע מש"כ כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ל"ה).

[7] כתב כף החיים (סי' תכ"ח ס"ק ל"ד), וז"ל: "אמנם הכנסת הגדולה בהגהות בית יוסף כתב שהקורא בתורה בתוכחות וקללות, כיון שאין כוונתו לקלל – אין כאן שום חשש, יעויין שם", עכ"ל. והסיבה – משום שנאמר לעם ישראל בלשון זה וראינו דלא חשו, ועוד דכתיב (דברים כ"ח, ט"ו): "והיה אם לא תשמע בקול ה' אלקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וחוקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך", כלומר, שהתורה התנתה את הדברים באי שמירת המצוות. וכך מנהג האר"י.

[8] גם אני נוהג לעלות לעליית שישי בפרשת כי תבוא, אלא שאמרתי לגבאים שאעלה לקריאה בלי שיקראו לי, מפני שלא מכובד שהם יזמינו את הרב לקללות. וע"ע בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ז' שאלה י"א).

[9] כתב כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק מ'), וז"ל: "ועוד משום דאמרו ז"ל (ברכות נ"ה ע"א): שלשה מקצרין ימיו של אדם ואחד מהם מי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא", עכ"ל.

[10] כתב השו"ע (סי' תכ"ח סעי' ו'), וז"ל: "ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם". וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"א), וז"ל: "ועוד יש טעם אחר שם בגמרא, לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות, ופירש רש"י על הרי"ף והר"ן שם שאילו היה פוסק הקללות נמצא כשהוא מברך בתורה ברכה שאחריה מברך על הפורענות ואין מברכין על הפורענות, ואף על גב דאמרינן: 'חייב אדם לברך על הרעה' הני מילי ברעות המתרגשות דלא אפשר ליה למעבד אי לאו דבריך, אבל הכא אפשר למקרי כלהון כסדרן", עכ"ל (וכן מפורש ברבינו מנוח הלכות תפילה פי"ג ה"ז). ועוד כתב כה"ח (שם ס"ק ג"ל), וז"ל: "היינו שלשה פסוקים, דהא אין מתחילין בפרשה פחות משלשה פסוקין ולא משיירין פחות משלשה פסוקין כמ"ש בסימן קל"ח. בית יוסף בשם ה"ר מנוח, וכן כתב הר"ן, מגן אברהם ס"ק ח'", עכ"ל.

[11] כתב כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ל"ח), וז"ל: "וכן התוכחות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה והארורים שבתבא נוהגין לקרוא בקול נמוך, והיינו נמוך משאר קריאת הפרשה אבל מכל מקום צריך להשמיע את העם. פרי חדש סעיף ז', מחצית השקל ס"ק ח'", עכ"ל. ועיין עוד כה"ח (שם ס"ק ל"ה).

[12] שו"ע (סי' תכ"ח סעי' ו') כתב, וז"ל: "קללות שבתורת כהנים – אין מפסיקין בהם, אלא אחד קורא כולם ומתחילין בפסוקים שלפניהם ומסיים בפסוקים שלאחריהם; אבל קללות שבמשנה תורה – יכולין להפסיק בהם, ואף על פי כן נהגו שלא להפסיק בהם", עכ"ל. ובטעם הדבר מבואר בגמרא (מגילה ל"א ע"ב) משום דכתיב: "מוסר ה' בני אל תמאס", ופירש רש"י: "והמפסיק בהם מראה עצמו שקשה לו לקרות". וכתב עוד רש"י שם דבמסכת סופרים יליף לה מסיפיה דקרא: 'ואל תקוץ בתוכחתו' – אל תעשו קוצין קוצין, פסקים פסקים, לשון קציצה", עכ"ל. וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"א),

[13] עיין כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ל"ו), וז"ל: "נהגו שלוחי צבור שקודם קריאת החכם לתוכחות אומרים: 'מוסר ה' בני אל תמאס וכו' כי את אשר יאהב ה' יוכיח' וכו'. כנסת הגדולה שם, מגן אברהם שם, אליה רבה שם", עכ"ל.

[14] ראה שו"ע ורמ"א (סי' קל"ט סעי' ד'-ה'), משנ"ב שם (ס"ק כ"ב), כה"ח שם (ס"ק כ"ג), ועיין בפרק ל' "העולה לתורה" סעי' י"ד-ט"ז הערה י"ח.

[15] בכל יום צריך אדם לחשוב שבאותו יום ניתנה תורה, ובפרט ביום שבת קודש צריך אדם להגיע להכרה זו, שהרי אומרים חז"ל, כפי שמובא בטור (סי' רפ"ד), שכולם מודים שביום שבת קודש ניתנה תורה לעם ישראל. ובמיוחד בשבת זו, שקוראים בה את "עשרת הדברות", צריך להתחזק במחשבה זו.

[16] כך מנהג יהודי לוב.

[17] וראה שו"ת הרה"ר (תשמ"ח-תשמ"ט סי' מ"ד).

[18] כתב כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ל"ה), וז"ל: "הכנסת הגדולה, דנהגו שחכם הקהל קורא שירת הים ועשר הדברות ותוכחות שבתורת כהנים וקללות שבמשנה תורה וכו' ובעשר הדברות שנאמרו מפי הגבורה – אין ראוי שיאמר אותם מאן דהו אלא הגדול שבהם, וכו' והביאו מגן אברהם שם, אליה רבה אות י"ג. וכ"כ בשער הכוונות דף ע"ג ע"ג על האר"י ז"ל שעלה ביום שבועות וקרא עשר הדברות בפיו בקול רם כדרך שנוהגים חכמי הקהילות כמנהג ספרד, וכן בפרשת בחקותי עלה וקרא בפיו ובקול רם הקללות כחכמי קהילות ספרד, יעו"ש. ועיין לעיל סימן רפ"ב אות ח' שכתבנו שעכשיו המנהג ברוב הקהילות שהשליח צבור הקורא בספר תורה הוא קורא התוכחות", יעו"ש.

[19] כתב כה"ח (סי' קל"ו ס"ק ח'), וז"ל: "ועיין בספר מאורי אור בחלק באר שבע דף ל"ה ע"א שכתב, וז"ל: סדר הקוראים שהוא מדין התלמוד ופוסקים נתבטל ברוב הקהלות מפני הכנסות צדקה וקניית הסגן לצרכי בית הכנסת, ומהאי טעמא נהגו להרבות בהוצאות פרשיות מסויימות כשירת הים ועשרת הדברות לרווחא דקופת הקהל, יעוש"ב, והביאו ארחות חיים אות א'".

[20] בקהילות אלה נהגו גם לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות בקול רם החל מהפסוק: "וידבר אלוקים" עד סוף עשרת הדברות. וראה להלן בהרחבה בענין עמידה בעשרת הדברות.

[21] ואחר כך חוזר הש"ץ וקורא בקול רם.

[22] כתב הרב שלמי חגיגה (עמ' רצ"א): שכתב הרב יד אהרן בשו"ת בית יעקב כי בקצת קהילות נוהגים שהקהל קורא את עשרת הדברות בקול בעמידה בשעה שהשליח ציבור בא לפסוק: "וידבר אלוקים", ואחר כך חוזר וקורא השליח ציבור. וכתב שאין לבטל מנהגם, דבחג השבועות אין תרעומת המינים, שהכל יודעים שבחג השבועות ניתנו עשרת הדיברות לישראל ואין טענה למינים למה דוקא קוראים אותם. ומסכם הרב שלמי חגיגה: "בשאר שבתות השנה כשקורין עשרת הדברות בפרשת יתרו – יש לבטל המנהג לאומרם בציבור", ובימינו לא נוהגים כך, ורק האשכנזים נוהגים כן בתעניות ציבור כשהשליח ציבור קורא י"ג מידות. אבל בקריאת עשרת הדברות – אין כיום מי שנוהג כן. ועיין בכה"ח (סי' תצ"ד ס"ק כ"א) שהביא שיש פוסקים שחולקים ואוסרים משום תרעומת המינים, ויש פוסקים שמקלים גם לשאר שבתות השנה.

[23] עיין משנ"ב (סי' תקס"ו ס"ק ג'), כה"ח (שם ס"ק ו'). וכיום מנהג זה קיים בקהילות האשכנזים בתעניות שקוראים בקול פסוקים מסוימים, ואח"כ חוזר החזן.

[24] וכן אין מפסיקים בקריאת "שירת הים" להעלות עולים נוספים אלא עולה אחד קורא מתחילתה ועד סופה.

[25] כה"ח (סי' קל"ח ס"ק י"ג) כתב, וז"ל: "כתב בספר צרור המור מ"ב מסעות שבפרשת אלה מסעי-אין להפסיק בהם, שהם כנגד שם מ"ב. אליה רבה אות ד'. וכן בעשרת הדברות ושירת הים – אין להפסיק. אליה רבה סימן קמ"ג אות ו', דרך החיים אות י"ב", עכ"ל. וכ"כ כה"ח (סי' תכ"ח ס"ק ט"ל), וז"ל: "ואין לשנות אפילו במקום שיש חיובים הרבה. שערי אפרים שער ז' אות כ"ה", עכ"ל. וע"ע מש"כ הכה"ח (סי' קמ"ג ס"ק כ"ז).

[26] ראה הערה הקודמת.

[27] "טעם עליון" – הם הטעמים שנמצאים בסוף החומשים בדרך כלל, הם הטעמים של עשרת הדברות. עשרת הדברות מחולקים ב"טעם עליון" לעשרה פסוקים בלבד [וי"א לאחד עשר, שלא כפי החלוקה בטעם תחתון שיש י"ג פסוקים]. והטעמים מחולקים לפי זה. היינו, כשמחברים מספר פסוקים לאחד, ולעומת זה מפרידים מספר פסוקים, למשל: "לא תרצח", זה פסוק, ומכיון שהוא פסוק בפני עצמו אז באה השאלה אם הניקוד ב"לא תרצח" הוא בקמץ או בפתח. ויש עוד כמה הבדלים, וכאמור, גם שינוי בטעמים, היינו כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות הוא פסוק מיוחד ב"טעם עליון".

[28] ועיין בכל זה בביאור הלכה (סי' תצ"ד ד"ה "מבחודש השלישי"), וז"ל: "ואבאר קצת – דע שבעשרת הדברות יש ב' מיני נגינות: הא' עושה מכל דיבור פסוק אחד אף שהוא ארוך או קצר מאד, דהיינו שאנכי ולא יהיה לך ולא תעשה לך ולא תשתחוה ועושה חסד הם פסוק אחד, שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו, ולפיכך תיבת 'פני' הנו"ן נקודה פתח ולא קמץ, שהרי אין שם אתנחתא ולא סוף פסוק וכן זכור וששת ימים ויום השביעי וכי ששת הם פסוק אחד ולפיכך הכ' של תיבת 'כל' הסמוכה לתיבת 'ועשית' היא רפויה ולא דגושה, וב' תיבות לא תרצח הם פסוק אחד שלם, ולפיכך הצד"י היא נקודה קמץ, כיון שיש שם סוף פסוק, והתיו דגושה לפי שתיבת לא היא מוטעמת בטעם מפסיק, דהיינו טפחא. וכן לא תנאף הוא פסוק אחד שלם והתיו דגושה והאל"ף נקודה קמץ, וכן לא תגנב התיו דגושה. והשני עושה מאנכי פסוק אחד ומלא יהיה לך פסוק ב', ולפי זה הנו"ן של 'פני' הוא בקמץ שיש שם ס"פ, וכן זכור הוא פסוק אחד, וששת ימים הוא פסוק ב', ולפ"ז הכ"ף של תיבת 'כל' היא דגושה. לא תרצח ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה הכל פסוק א', ולפ"ז כל תיו מהם רפויה והצד"י של 'תרצח' היא בפתח והאלף של 'תנאף' היא בקמץ, לפי שיש שם אתנחתא. וטעם ב' נגינות הוא – שהראשון הוא מסודר לפי הכתוב שנכתב כל דיבור ודיבור בפרשה בפ"ע, שמאנכי עד לא תישא היא פרשה אחת סתומה ודיבור אחד לכך נעשה ממנו פסוק אחד וכן מזכור עד לא תרצח אבל מלא תרצח עד לא תחמוד נכתב בד' פרשיות סתומות והם ד' דיבורים, לכך נעשה מהם ד' פסוקים, והשני הוא מסודר לפי הקרי, שלענין הקריאה אין מלא תרצח עד לא תחמוד אלא פסוק אחד בלבד, דהיינו שאסור להפסיק קריאתו לגמרי בתוך אמצע פסוק זה אפילו כשקורא ביחיד (שא"א לומר שתיבת לא תרצח הוא פסוק בפ"ע שאין לנו בכל התורה פסוק פחות מג' תיבות). וע"כ כשקוראין בפעם אחד הם נקראין בנגינה המחברת אותן, דהיינו בטעם התחתון, וכן מאנכי עד לא תישא ומזכור עד לא תרצח הן מופסקים לכמה פסוקים, לכך הם נקראים בטעם התחתון, שהוא גם כן נגינה המפסקת אותם שם. זהו תוכן שתי הנגינות", עכ"ל. ועיין כה"ח (סי' קמ"ב ס"ק ב' ח'). וכאן הרי לא משנה ששניהם נכונים בהבנת הענין, ודו"ק.

[29] ראה בהערה כ"ז-כ"ח בפירוט.

[30] כתב כה"ח (סי' תצ"ד ס"ק כ'), וז"ל: "בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות, ובשבת פרשת יתרו קורין בטעם התחתון, ואז הוי לא תרצח סוף פסוק וקורא הצד"י בקמץ, והוא הדין שאר סופי פסוקים או אתנחתא. וכשקורא בטעם העליון אז קורא לא תרצח הצד"י בפתח יעו"ש. ובחזקוני פרשת יתרו כתב שבעצרת, שהיא דוגמת מתן תורה ומתרגמין הדברות, קורין כל דבור לא יהיה לך ודבור זכור בנגינות גדולות לעשות מכל אחד פסוק אחד, ודברות לא תרצח בנגינות קטנות אבל בשבת יתרו קורין לא יהיה לך וזכור בנגינות קטנות, ולא תרצח וכו' בנגינות גדולות לעשותם פסוק אחד, כי לא מצינו פסוק בתורה משתי תיבות, וגם באנכי וגו' יש נגינה גדולה, יעו"ש. ובספר אור תורה כתב היחיד קורא התחתון ובצבור קורא העליון וכן כתב הכותב בעין יעקב בירושלמי פרק ז' דשקלים יעו"ש. מגן אברהם ריש הסימן. וכ"כ ה"ר זלמן. וכ"כ בשערי אפרים שער ח' אות כ"ט דבצבור קורא בטעם העליון. וכ"כ בתשובת בית דוד סימן ס"ב דהמנהג הפשוט היום לקרות בספר תורה בצבור בנגינות הגדולות בין בעצרת בין בשבת יתרו ולקרות גם פסוק אנכי עם נגינות גדולות כי כן כתוב בכל ספרינו הנמצאים אצלנו היום בדפוס פסוק אנכי בשני מיני טעמים, עכ"ל. והביא דבריו השלמי צבור דף ר"ץ אות א', אות אמת אות צ"ט. ועיין עוד מה שכתב בזה בשו"ת בית יהודה חלק ב' סימן כ"ו יעו"ש. אמנם המנהג הפשוט היום כמו שכתב אור תורה ובית דוד ושאר האחרונים", עכ"ל. והביאור הלכה (סימן תצ"ד ד"ה "מבחודש"), כתב וע"כ בשבועות נוהגין לקרות בצבור בהראשון דהיינו בטעם העליון לעשות מכל דיבור פסוק אחד, לפי שבו ביום נתנו עשרת הדברות. ובפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן קורין אף בצבור בטעם התחתון. ויש נוהגין לקרות בצבור לעולם בטעם העליון, דהיינו אף בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן רק היחיד הקורא לעצמו קורא בשני. זהו תמצית דברי האחרונים", עכ"ל.

ולמעשה מנהג הספרדים לקרוא את עשרת הדברות בטעם עליון, בין בפרשת יתרו בין בפרשת ואתחנן, וכן בחג השבועות. וכך החזון איש סובר כמו הספרדים שיש לומר בג' הקריאות הללו בטעם עליון. והרב טיקוצ'נסקי בלוח כתב כמו המשנ"ב, שטעם עליון קוראים בחג השבועות בלבד (וראה בספרו מנהגי ארץ ישראל), וגם בענין זה אין לעורר מחלוקות, כי אם לא קוראים בבית הכנסת את הטעם העליון ביתרו ובאתחנן, וכן אם החזן טעה ולא הכין את הקריאה לפי הטעם העליון – אל יעוררו בשביל זה מחלוקת חלילה. ויש להזכיר לבעלי הקוראים מראש שיכינו מראש את הקריאה בטעם העליון, אבל ביחיד כשקוראים שנים מקרא ואחד תרגום, אפילו ביום שבת קורא בטעם תחתון.

[31] עוד בעניין קריאת שניים מקרא ואחד תרגום בעשרת הדברות – ראה פרק ב' סעי' מ"ו.

[32] טעם המנהג, לקיים את דברי הפסוק בספר שמות (כ', י"ד): "וירא העם וינעו ויעמדו מרחק".

[33] טעמם – שלא יחשבו ש"עשרת הדברות" הן עיקר התורה.

[34] בגמ' ברכות (י"ב ע"א) מובא: (בבית המקדש) "קורין עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, אמת ויציב, ועבודה וברכת כהנים. אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין", עכ"ל. וראה ברש"י (שם): "שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני". ועיין משנ"ב (סי' א' ס"ק ט"ז) וכה"ח (שם ס"ק ל"ב).

והרמב"ם בתשובה (שו"ת פאר הדור סי' רס"ג, מהדו' בלאו), כאמור, דעתו לא היתה נוחה מזה שעומדים בעשרת הדברות מפני תרעומת המינים, בעניין רב ששינה את מנהג המקום והנהיג שישבו בקריאת עשרת הדברות וענה הרב: "התשובה זה, אשר הנהיג הרב הנפטר נ"ע לישב, הוא הראוי, וראיותיו ראיות נכונות לפי דיני אנשי העיון, ואין להוסיף עליהן. וכך היה ראוי לעשות, בכל מקום, שמנהגם לעמוד, צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה ומה שמדמים, שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים, שמביאים לזאת האמונה הרעה. ומה שטען החכם האחר, שבגדאד ומקצת הערים עושות זאת, אין זה ראיה בשום פנים, לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחלה הבריא מאנשיהם, כדי שיהיו שווים, אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל. והיה מן המינים מי שהאמין, שאין מן השמים אלא י' הדברות וששאר התורה משה מפי עצמו אמרו, ולכן ביטלו קריאתן בכל יום. ואסור בשום פנים לעשות בתורה מקצתה מעולה ממקצתה, ועיינו בדברינו בזה בפירוש המשנה בפרק חלק (פיה"מ סנהדרין פ"י עיקר ח'). וכתב משה", עכ"ל. ואכן בראשונים ובאחרונים דנו באריכות אם טוב לעמוד בעשרת הדברות או אסור לעמוד. וכתב החיד"א (טוב עין סי' י') שקשה על כך, כיון שהרמב"ם בעצמו וכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו הלכה זו בפסקי הלכה. ומכאן היו כאלה שרצו להוכיח שאין דעת הרמב"ם לאסור משום תרעומת המינים, כיון שלא כתב כן ביד החזקה. והרמב"ם חזר בו ממה שכתב בתשובה כיון שהיום אין מינים כמו בזמן הגמרא. וקשה לומר כן, כיון שאם כך הוא, היה צריך הרמב"ם והרי"ף לבאר דעתם שהיום אין מינים. ועוד שבמקומות אחרים שיש "תרעומת המינים" הביא הרמב"ם לאסור. ולכן נשארה הלכה זו בספק. ועוד שהרמב"ם כתב בפירוש המשניות (תמיד ה', א') שהוא ביאר ענין זה "בהלכות שחיבר מהירושלמי", וכתבים אלו של הרמב"ם נאבדו מאיתנו, על כן אין אפשרות להקל בזה.

וכעין זה מצינו ברמ"א (או"ח סי' א' סעי' ה'), שכתב: "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בציבור". וכתב שם המשנ"ב (ס"ק ט"ז) הטעם: "מפני הכופרים שיאמרו אין תורה אלא זו". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ל"ב ובסי' קמ"ו ס"ק כ"ג). ומשמע מלדוד אמת לחיד"א (סי' ז' אות ה') שאין למחות בעומדים. ועיין בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סי' א', וח"ז סי' א'). ואפשר שהנוהגים לעמוד סוברים, שכיון שכתב רבי עובדיה מברטנורא: "כי עשרת הדברות הן עיקר התורה" והרמב"ם הוסיף: "עיקר התורה וראשיתה", וה"תפארת ישראל" מסביר שהן כוללים כל מצוות התורה, ועל כך יסד הרס"ג בפיוטו שכתב שכל התרי"ג מצוות כלולות בעשרת הדברות. וכ"כ רש"י (שמות כ"ד, י"ב), וז"ל: "כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו", ולכן עומדים. ומהר"ש אבוהב (דבר שמואל סי' רע"ו) מדמה את העמידה ב"עשרת הדברות" לעמידה בברכת הלבנה כשמקבלים פני שכינה, ועוד שי"א שהיום כולם יודעים שאת העשרת הדברות, שתי הדברות הראשונות, היו מפי הקב"ה שדיבר איתנו עם עם ישראל בלשון נוכח, ולא הצלחנו להחזיק מעמד, והקב"ה אמר למשה שיאמר לנו את שאר שמונת הדברות. ויש אומרים מאחר שלא בכל שבת עומדים ולא בכל שבת קוראים עשרת הדברות, וקוראים אנו את כל הפרשה כולה וגם קוראים את עשרת הדברות, וע"כ יכולים לעמוד. וסיים: "ולפיכך מדעתי החלושה כל מקום שנהגו המנהג הנז', יהיו אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שכוונתם לשם שמים". וע"ע במחזיק ברכה לחיד"א (סי' א' ס"ק ח') שהאר"י התנגד לאמירת עשרת הדברות בתפילה, אך אין הוכחה מדבריו שהתנגד לעמידה בשעת קה"ת של עשרת הדברות. ובלא"ה אין לעמוד בקה"ת לפי דעת האר"י בכל פרשיה שהיא (עיין בשעה"כ דף מ"ח ע"ד והביאו כה"ח בסי' קמ"ו אות כ'). ואכן בספרו "לדוד אמת" (סי' ז' סעי' ה') כתב: "אם כל הציבור עומדים בעת קריאת עשרת הדברות – אינו נכון. ואם איזה יחידים עומדים – לית לן בה. ולפי מה שכתבתי בריש 'מחזיק ברכה' דהאר"י לא שאני לן בין יחיד לציבור – לא יעמוד. אמנם יש מקומות שפשט המנהג שכל הקהל עומדים". ובספרו "טוב עין" (סי' י"א) כתב החיד"א: "דבמקום שנהגו כולם לעמוד בעשרת הדברות – נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד לישאר יושב, דגם שאינו מן הדין לעמוד, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל, ואם לאו – ח"ו בעיני ההמון נראה כמזלזל". והיו שהקשו שיש סתירה בדברי החיד"א מספרו "לדוד אמת" לספרו "טוב עין". ויש לתרץ שהספר "לדוד אמת" הוא קיצור ספרו של מהר"י אלגזי "אמת ליעקב" וכתב שם החיד"א לפי דעת הרב מהר"י אלגזי. ואילו ספר "טוב עין" כתב החיד"א את דעתו שלו. ובשלמי ציבור (דף רצ"א) כתב שנהגו לעמוד בפרשת יתרו בעת קריאת עשרת הדברות, והיו שנהגו בחג השבועות שכולם עומדים ואומרים ביחד עשרת הדברות. ואחר כך החזן חוזר וקורא בעצמו. ואומר הרב שאין בכך חשש, כיון שגם המינים יודעים שבמתן תורה ניתנו רק עשרת הדברות. ולכן לא ראה הרב סיבה לבטל המנהג. ועוד כתב ש"ראיתי שאומרים את עשרת הדיברות באימה ויראה ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, ולכן אין לבטל הענין". והגאון רבי עובדיה הדאיה ע"ה שהיה חסיד גדול והשתדל לקיים כל דברי האר"י ז"ל, נשאל שאלה זו, ובתשובה להגאון מהר"ש בוחבוט, הרב הראשי לבירות, ששאל, שסמך על כמה פוסקים שנוהגים לעמוד "וזה מוסיף יקר ופחד ומורא בבית כנסת". והוסיף שהרשב"ץ במנהגי אלג'יר כתב שנהגו לעמוד ב"יתרו", ב"שבועות" אבל לא ב"ואתחנן". וכן שאל אם דעת המקובלים מתנגדים לזה כי האר"י ז"ל לא עמד. וענה בספרו שו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ב סימן א'): "על קהל שנהגו מזה כמה שנים לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות "דודאי אין לנו למונעם … משום חשש זילותא דמעלין בקודש ולא מורידין … אם יבטלו נראה ח"ו זלזול וגרעון בכבוד התורה לרואים, שלאו כולי עלמא דינא גמירי, וכל אחד יחשוב לפי מה שיעלה בלבו. והרי זה דומה למה שכתב החיד"א בספרו טוב עין לעיל. ושאלוהו הרי לפי דברי האר"י ז"ל אין לעמוד בשעת קריאת התורה כלל, וענה שהאר"י לא דיבר על עמידה בעשרת הדברות בפרט אלא על עמידה בקריאת התורה שבכל יום. ועוד שהאר"י לא כתב שיש בכך איסור אלא שאין בכך מעלה (ועיין לכה"ח סי' קמ"ו ס"ק כ"ג ועיין שד"ח לעיל)", עכ"ד. וכן ענה אביו הרה"ג שר שלום הדאיה זצוק"ל שהנוהגים לעמוד – אין להם לשנות המנהג, ואפשר להמשיך לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, ואין לחשוש לתרעומת המינים, והוסיף ואמר שהמינים של ימינו אינם דומים למינים של פעם שהאמינו רק בעשרת הדיברות, כי המינים של ימינו הלואי ויאמינו בעשרת הדיברות לשמור שבת וכד'.

[ויש שלא נוח להם להראות עצמם שהם עומדים רק בעשרת הדברות, והם מתחילים לעמוד מתחילת קריאת התורה בפרשת יתרו, ותבוא עליהם ברכה].

ועוד מוסיף שם (כדברי החיד"א בטוב עין) ומאריך ותמצית הדברים כך היא שבימינו אין לחוש לתרעומת המינים כיון שאנו קוראים את כל הפרשה ולא רק את עשרת הדיברות והעובדה שרק בהם אנו עומדים לא יוכלו המינים לומר שרק הדיברות מהשמים שהרי לכולם ניכר שאנו קוראים כל הפרשה, ורק מי שקורא עשרת הדיברות בלבד בעמידה – יש עליו חשש כנ"ל. למעשה כתב הרה"ג משאש (שליט"א) [זצ"ל] בספרו (שו"ת שמש ומגן ח"א סי' נ"ז ובח"ג סי' מ"ח) כי נהגו לעמוד במרוקו וזה מוסיף יקר ופחד ומורא בבית הכנסת. וכן מנהג מרוקו, אלג'יר, גרבא, חלק מארם צובא וחלק מיהודי פרס. שנוהגים לעמוד כדכתיב "ויעמדו מרחוק ויתיצבו בתחתית ההר". וכן כתב בספר "ברית כהונה" (ערך עשרת הדברות) שמנהג ג'רבא לעמוד בעת עשרת הדברות. בארץ לא נהגו הספרדים לעמוד ואומרים "לו היו רואים את תשובת הרמב"ם היו חוזרים בהם". וראה בספר "זה השלחן" (ח"ב מנהגי אלגי'ר להרה"ג אליהו גיג', דפוס אלגי'ר התרפ"ט עמ' קל"ו. וראה עוד בספר "מטה יהודה" (עייאש) ח"א סי' א' אות ו'.) שמובא שאין עומדים בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן, אולם בעשרת הדברות שבפרשת יתרו ובחג השבועות – עומדים.

[35] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' כ').

[36] משום מרא דאתרא, וראה גמ' שבת (ק"ל ע"א), וז"ל: "תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב", עכ"ל. ועיין לרב חיד"א בטוב עין (סי' י"ח) על הגמ' בבא בתרא (קנ"ג ע"א), וז"ל: "ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא, שדריה לקמיה דר' ירמיה בר אבא לשום טמיא, אמר: הכא אתרא דשמואל, היכי נעביד כוותיה דרב", עכ"ל.

[37] ראה בדברי החיד"א לעיל הערה ל"ד. ואף שאין 'לא תתגודדו', זה דוקא כאשר ישנם שתי קבוצות, והסיבה שלכל שיטה יש מקור. ועיין באבקת רוכל סימן ל"ב. אבל כאשר כולם נוהגים כך – יש בזה חשש של פורש מציבור או חילול השם.

ועיין בגמ' מגילה (כ"ב ע"ב) מובא שרב איקלע לבבל בתענית צבור. וכשכולם נפלו על פניהם רב לא נפל על פניו. שואלת הגמ': למה לא נפל על פניו כמו כולם? ומתרצת הגמ': רצפה של אבנים היתה. ותניא: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כ"ו, א'), "עליה" אי אתה משתחוה "בארצכם", אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. ורצפה זו היתה רק ליד מקום מושבו של רב, ולא רצה לילך למקום שהציבור נמצא שם שלא לגרום להם טרחה ולכן לא השתחוה. וראה שם בגמרא עוד תירוצים. היוצא מכך שאין פורשים מן הציבור כאשר אין בזה חשש הלכה, ולכן אם כל הציבור עומדים או יושבים – לא ישנה לפרוש מהם.

[38] בבא מציעא (ל' ע"ב), וז"ל: "דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. – אלא דיני דמגיזתא לדיינו?! – אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין", עכ"ל.

[39] עמידה או ישיבה בקריאת עשרת הדברות וכן קריאה ב"טעם עליון" או "תחתון".

[40] כי התורה ניתנה באחדות, ובפרט שהאר"י הנהיג שיקבל כאו"א אהבת כולם בבוקר (עיין שער הכוונות דרושי ברכת השחר), משום שאלולי העריבות אין יהודי שיכול לקיים את כל התרי"ג לבדו, רק בזיכוי ועריבות.

[41] עיין בהערה ל"ד-ל"ז.

[42] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' כ').

[43] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' כ').