פרק כו – מוקצה

מוקצה בסרגל^[1]

שאלה א: האם הסרגל מוקצה? אדם ששם סרגל בתוך ספר כסימן האם מותר להשתמש בו כסימניה גם בשבת ולטלטלו ממקום למקום בספר?

תשובה: אסור למדוד בשבת, אלא מידה של מצווה, לפיכך, הסרגל הוא כלי שמלאכתו לאיסור. עיין שו"ע (או"ח סי' ש"ו סעי' ז'). אולם, אם דרכו בימי החול להשתמש בסרגל גם בשימוש אחר, כסימן בספר, אין הוא מוקצה ומותר לטלטלו בשבת לצורך זה^[2].

טלטול כוס ובה מוקצה והדחת שיירי כוס^[3]

שאלה ב: א. האם מותר לטלטל בשבת כוס שהונח בה מוקצה?

ב. האם מותר להדיח כוס ששתה ממנה עכו"ם?

תשובה: א. אם הניח בכוס דבר שהוא מוקצה ואינו ראוי למאכל אדם או בהמה, הוי מבטל כלי מהיכנו^[4].

ב. לגבי כוס ששתה ממנו עכו"ם, מותר להדיחה כמו שכתב השו"ע (סי' שכ"ג סעי' ח'). עיין בכה"ח שם (ס"ק ס') שאפילו אם יש בה פירורי לחם עם יין נסך, מותר להדיחה דדמי להסרת הקליפה. והכוס עצמה אינה נאסרת בטלטול כי היא ראויה לטלטול, ואין העכו"ם יכול לבטל כלי מהיכנו.

שימוש בכלי שמלאכתו לאיסור^[5]

שאלה ג: מתי נקרא הכלי ככלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו? והאם מותר להשתמש בכלי שמלאכתו לאיסור כמו עט או עפרון על מנת לגרד את הראש? האם זה נקרא טלטול לצורך גופו?

תשובה: במוקצה הדינים מסועפים. יש כלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו^[6], ובלבד שלעיתים בחול משתמש בו כך. למשל: פטיש, שלעיתים אדם מפצח בו אגוזים, מותר לטלטלו כדי לפצח אגוזים, אבל עט או עיפרון, אין אדם משתמש בהם אלא לכתוב דבר שהוא אסור בשבת, לפיכך הם מוקצים לגמרי^[7].

טלטול שעון יד^[8]

שאלה ד: בשו"ע סי' ש"ח סעי' נ"א מובא, שיש להסתפק אם מותר לטלטל שעון בשבת, ופשט המנהג לאסור. המשנה ברורה שם בס"ק קס"ח מתיר לטלטל שעון יד. האם מכאן יש להסיק, שלפי מרן המחבר יש מקום להחמיר ולאסור טלטול שעון יד בשבת?

תשובה: עיין בכה"ח (סי' ש"ח ס"ק רע"ו), שהביא מכמה פוסקים, שפשט המנהג לטלטל שעון יד במקום שמותר לטלטל, ואין בו משום מוקצה^[9].

מוקצה בכיסו^[10]

שאלה ה: כיצד ינהג אדם המוצא בכיסו חפץ מוקצה בשבת?

תשובה: המוצא חפץ בשבת בכיסו, יביאנו למקום המשתמר, ושם יהפוך את כיסו וישליך את החפץ^[11].

הורדת כביסה^[12]

שאלה ו: האם מותר בשבת להוריד מהחבל:

א. בגדים שהתייבשו כבר לפני שבת?

ב. בגדים שהיו רטובים בערב שבת? האם צריך לחשוש למה שנאמר במסכת ביצה, כיון שהוקצה בבין השמשות הוקצה לכל היום?

תשובה: השו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה) כתב, שאסור לתלות כביסה רטובה בשבת, אך אם שטחם בערב שבת אינו חייב לסלקם בשבת. עיי"ש במשנ"ב (ס"ק קס"ז), כה"ח שם (ס"ק רס"ב), ובבא"ח (ש"ש פר' ויחי אות א'). ועיי"ש שכתב, שאם שטחן בערב שבת אינו חייב לסלקן. ועיין בחוברות על הלכות שבת שכתבנו (חוברת מס' 11), שכיום האנשים חשדנים יותר, חיישינן שאם יראו את הכביסה בשבת ילמדו שמותר לתלותה בשבת ולא ידעו שנתלתה בערב שבת, אין ראוי להשאיר את הכביסה תלויה בשבת. ואם השאיר – לא יסלק את הכביסה בשבת כי חיישינן שמא יראוהו הרואים ולא יבדילו בין סילוק להנחה, למרות שמעיקר הדין מותר לסלקן בשבת[13].

ב. בגד שהיה רטוב בערב שבת בין השמשות, באופן שאם יגעו בו יסחטו ממנו מים, בגד זה איתקצאי לבין השמשות ואיתקצאי לכולי יומא^[14].

טלטול מנורה חשמלית^[15]

שאלה ז: האם מותר לטלטל בשבת מנורה ניידת המחוברת לחשמל? וכן האם מותר לטלטל מנורה המופעלת על-ידי בטריות?

תשובה: אסור לטלטל מנורה ניידת או מאוורר בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור, וכן יש חשש שמא יינתק החוט ממקומו[16].

עיין בספר "שלמי יהודה" (על הל' מוקצה), שאוסר לטלטל גם פנס כיס[17].

טלטול מכשירי חשמל^[18]

שאלה ח: האם מותר לטלטל בשבת: פנס, רדיאטור, מאוורר, או תנור חימום נייד?

תשובה: מכשיר הקשור בחשמל או גז אסור לטלטלו[19].

טלטול קליפות^[20]

שאלה ט: מה הדין לגבי קליפות אגוזים ושקדים בשבת, האם לכתחילה מותר להניחן בצלחת?

תשובה: קליפות שאינן ראויות למאכל בהמה הן מוקצה ואסור לטלטלן, ואסור להניחן בתוך צלחת מדין מבטל כלי מהיכנו[21]. ועל כן צריך להניח בתוך הצלחת מקודם לחם או פרי, ואח"כ את הקליפות, וכשירצה לזרוק את הקליפות לאשפה, יקחן בכלי עם הפרי, ושם יוציא את הפרי על מנת לאוכלו מיד, וישליך את הקליפות[22]. ואם אי אפשר להוציא את הפרי או שהוא מלוכלך, יכול לזרוק את הפרי לאשפה ואין בזה משום "בל תשחית"[23].

ועיין שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) ולמשנ"ב שם (ס"ק קט"ז) שמשמע, שמותר להניח את הלחם אחר שהניח את הקליפות, ולכה"ח שם (ס"ק קפ"ה) אוסר ומצריך להניח ראשית את הלחם או את הפרי, ועיין בא"ח (ש"ש פרשת מקץ אות ט"ו)[24]

הנחת קליפות בפח אשפה^[25]

שאלה י: על פי מה שכתב ה"בן איש חי" (פר' מקץ ש"ש אות ט"ז), האם גם במתקן אשפה שנמצא בכיור אסור להניח קליפות של ביצים וכד' שאינם ראויים למאכל בהמה? והאם דין זה נכון גם בפח אשפה ריק?

תשובה: גם בפח האשפה או אשפתון ריק, אסור לשים קליפות שאינן ראויות למאכל אדם או בהמה, מדין איסור ביטול כלי מהיכנו. עיין במס' שבת (דף מ"ג ע"א תוד"ה "מבטל")^[26].

מוקצה בכלי שנזרק לאשפה^[27]

שאלה יא: המשנה ברורה (סימן ש"ח ס"ק נ"א) כתב: "מחצלת שלמה שזרקה מבעוד יום לאשפה, בטלה דעתו אצל כל אדם". האם אפשר לדמות למחצלת זו, כל כלי שלם שכאשר אדם זורק אותו לאשפה "בטלה דעתו אצל כל אדם", ולכן הוא מוקצה בשבת?

תשובה: כל כלי הראוי לשימוש דינו כדין מחצלת, ואם זרקו אותו לאשפה – בטלה דעתו אצל כל אדם ועדיין שם כלי עליו. אך כלים שיש רגילות לזורקם לאשפה לאחר שימוש חד פעמי , כגון: כוס של לבן וכו' – יש להם דין מוקצה אם זרקם לאשפה^[28].

טיפול במדגרת ביצים^[29]

שאלה יב: בפינת החי יש לנו מדגרה חשמלית המחממת את ביצי הברווזים בדומה לדגירת האם על הביצים. בכל 6 שעות צריך להפוך את הביצים, זהו תהליך שאורך מספר שבועות. האם ניתן להפוך ביצים אלו בשבת, משום ההפסד שיגרם אם לא יעשו כן, או שאין בדבר איסור כלל?

תשובה: הביצים מוקצות ואסור לטלטלם עי' מסכת ביצה (ב' ע"ב), כיון שלא נועדו לאכילה [ראה הערה[30]].

איסוף ביצים מן הלול^[31]

שאלה יג: אני מתגורר במושב בגליל המערבי בו יש 60 משפחות, חלקן דתיים וחלקן חילונים. יש לנו במושב ענף כלכלי משותף הנקרא: 'לול רבייה', בלול זה מגדלים תרנגולות, ולוקחים את הביצים שהן מטילות למדגרה. ענף זה מוחזק ומטופל על ידי צוות מבין חברי המושב, צוות זה אוסף את הביצים מידי יום (ואף בשבת). האיסוף הוא ידני, ונעשה מספר פעמים ביום כדי למנוע שברים ונזקים לביצים.

במושבנו התעורר ויכוח לגבי איסוף הביצים בשבת. אני מבקשים מכבודו שיפסוק לנו הלכה לגבי השאלות הבאות:

א. האם איסוף ביצים מן הלול בשבת אסור אפילו אם האוספים הם חילונים?

ב. הרווחים מענף זה ניתנים במשותף לכל חברי המושב, האם מותר ליהנות מכספים אלו?

ג. האם ניתן לומר שרק שביעית מהרווחים אסורה בהנאה (בגלל האיסוף בשבת)?

ד. האם יש דרך כלשהי בה מותר לאסוף ביצים בשבת?

ה. האם חבר דתי במושב יכול לקבל את החלק שלו מהרווחים של 'לול הרבייה', מענף אחר שאין בו חילול שבת (וכך הוא לא יהיה שותף לענף בו מחללים שבת)?

תשובה:

א. איסוף ביצים בשבת אסור לכל יהודי^[32] אפילו אם הוא קורא לעצמו 'חילוני'[33].

ב-ג. אסור ליהנות מעבודת שבת, ולכן שביעית מהרווחים אסורים בהנאה[34].

ד. ניתן לפתור את הבעיה אם הביצים יתגלגלו מהתרנגולת לתוך מגש שהונח בו חפץ או לחם מערב שבת או לפני ההטלה^[35].

ה. חבר דתי במושב יכול לקבל את חלקו ברווחים מענפים אחרים.

שאלת המשך: קבלנו בתודה את תשובות כבודו בעניין איסוף הביצים בשבת, אנו מבקשים לקבל מספר הבהרות לתשובותיו, כי מהם אנו צריכים להסיק על פעולותינו הלכה למעשה:

לגבי סעיפים ב'-ג', הרב פסק כי אין ליהנות משביעית מהרווחים (כנגד יום השבת). כיון שמדובר במאות אלפי לירות, האם אפשר לתת אותם לצדקה, או שצריך להשמיד כסף זה?

לגבי סעיף ד' במכתבו, מדובר בלול שיש בו אלפי תרנגולות, לא ניתן טכנית להניח מגשים להטלת הביצים, כי התרנגולות מטילות לתוך תאי הטלה אלפי ביצים. אם כן, כיצד יש לנהוג?

לגבי סעיף ה' במכתבו: ברצוננו לוודא כי שאלתינו הובנה כראוי, לכן אכתוב אותה שוב: הכוונה היתה, האם חבר דתי יכול לקחת את חלקו ברווחים שהצטברו בענף הרבייה שיש בו חילול שבת, מענף אחר שאין בו חילול שבת, וכך הוא לא יהיה שותף לחילול שבת וגם לא יינזק כלכלית?

תשובה:

לגבי סעיפים ב'-ג': אין לקבל את כספי הרווח מעבודת שבת כלל^[36].

לגבי סעיף ד': מאחר והמדובר הוא בהפסד ממון גדול, אפשר לשכור פועל גוי שיאסוף את הביצים בקבלנות, ורצוי שיעבוד גם מעט ביום חול[37].

לגבי סעיף ה': שאלתכם הובנה, ואפשר לקבל רווחים מענף שיש בו חילול שבת בהבלעה, דרך רווחי ענף שאין בו חילול שבת^[38].

[1] תשמ"ה 265.

[2] כתבו התוס' (שבת קכ"ב ע"ב ד"ה "רחת") שבכלי שמלאכתו לאיסור מועיל יחוד כדי להופכו למלאכתו להיתר, וראה בחזו"א (סי' מ"ג ס"ק א'). ובמאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ו סעי' כ"ו): "כלי שמלאכתו לאיסור שייחד למלאכת היתר, כגון סיכה, או סכין לפתיחת מכתבים, שייחדם לשמש כסימניה בספר, יש להם דין של כלי שמשתמשים בו להיתר. וטעם הדבר הוא, כיון שייעד אותם למלאכת היתר בחול למרות שלא יצרו אותו לכך".

[3] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ב.

[4] ראה בהערה כ"ב.

[5] תשמ"ה 265.

[6] שו"ע (או"ח סי' ש"ח סעי' ג').

[7] ראה חזון איש (סימן מ"ד ס"ק י"ג), וז"ל: "ונראה דדין זה תלוי כפי המקום והזמן, דבמקום שאין משתמשין בנר לצורך גופו כלל, דמי לסיכי זיירי ומזורי. ואפי' נר שלא הדליקו בו בשבת ואפי' של מתכת – אסור. וכמדומה דבמקומנו אין שום תשמיש בנרות לצורך גופן, וכולהו אסירי, ואחרונים ז"ל סתמו בזה, וצ"ע". וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ו סעי' ד', ו', י"ט-כ"ג).

[8] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ב.

[9] כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' נ"א): "מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר – יש להסתפק אם מותר לטלטלו הג"ה וכבר פשט המנהג לאסור". וטעם האיסור הוא – משום כלי שמלאכתו לאיסור, כלומר ל"מדידה". או שעונים העשויים חוליות שבהם יש חשש שיעשה פעולה אסורה בהרכבתם או בפירוקם.

כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קכ"ג) שבזמנינו מותר לטלטל את השעון, כיון שכל מה שנאסר זה דווקא שעון חול או שעון שמש אבל שעונים שלנו שמשערים את השעה ולא על ידי חול וכדו' – אינם בכלל מדידה שנאסר. והביאו הברכ"י שם (ס"ק ה'). וכתב הפרי מגדים (א"א ס"ק ע"ח): "ולענין טלטול, יש לומר דעתה תכשיט הוא לכל אדם, ואפשר להתיר", ועיין במשנ"ב (שם ס"ק קס"ח) שכתב שלכן בשעונים שלנו יש להתיר.

ואין לחוש לאסור שמא יתקן, כיון ששעונים שלנו פועלים מעצמם ואין חשש שהאדם יעשה בהם פעולה האסורה, ולכן מותר לטלטלם.

ובכה"ח (סי' ש"ח ס"ק רע"ו) הביא מכמה פוסקים שפשט המנהג לטלטל שעון יד במקום שמותר לטלטל ואין בו משום מוקצה, וז"ל: "וכן מסיק בספרו יוסף אומץ סוף סימן ט"ז לדחות הוראת הרב שבות יעקב חלק ג' סימן כ"ו דאסר הטלטול, דליתא, בשכבר גדולי עולם התירו, כמו שכתב הרב פנים מאירות, ושבזמנינו פשטה הוראה להקל, יעו"ש. וכן כתב המחצית השקל ס"ק ע"ח. וכן כתב הרב פרי האדמה חלק ד' דף ד' ע"ג להתיר טלטולו, וגם מטעם שרוב בני אדם תולין אותו לנוי ולתכשיט, יעו"ש. וכן כתב אשל אברהם אות ע"ח. וכן כתב הפתח הדביר אות כ"א דכבר נתפשט ההיתר בינינו לטלטל כלי השעות בשבת בלי שום סרך מצוה, ופוק חזי מאי עמא דבר, יעו"ש. ובאות כ"ג כתב דאף כלי השעות של התלמידי חכמים, שאינו מיופה ואינו של כסף שעשוי לתכשיט, אפילו הכי – מותר לטלטל, דלא פלוג, ולא דמי למורה השעות שנסתפק בו השלחן ערוך, יעו"ש". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק ע"ו סעי' פ'-צ"א).

[10] תשמ"ה 354-1.

[11] ראה בכה"ח (סי' ש"ט ס"ק ח"י, סי' ש"י ס"ק מ"ד) שכתב: "ואם אפשר בניעור – ינער המעות ממנו. אליה רבה אות יו"ד. ויכול לילך למקום המשתמר וינער שם, דכל זמן שהמוקצה בידו אינו מחוייב להשליך מידו תיכף אלא מותר לילך למקום שירצה להניחו שם. חיי אדם שם אות ט'. וכן כתב ארחות חיים אות ו'", ע"כ. והטעם: שמכיון שהמוקצה נמצא כבר בידו או עליו – מותר לו להגביה ולטלטלו עד מקום שמשתמר. ואף שנחלקו בדין זה ויש שאסרו, מ"מ הלכה כמקילים. וכשיגיע למקום המשתמר ינער את המוקצה מהכיס או התיק (ראה מאמר מרדכי שבת ח"ד פרק פ"א: "דינים שונים בהלכות מוקצה", סעי' ו').

[12] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רט"ז.

[13] דינים והנהגות ממרן החזו"א (פ"ט), וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ג פרק ס"ב סעי' מ'-מ"א).

[14] ואסור גם בשבת לטלטל אותם אפילו אם יבשו ממש, שכבר הקצה והסיח דעתו מהם, וכן פסקו רוב הפוסקים, ויש שמתירים ללובשם אף על פי שהיו רטובים בבין השמשות כדין "גמרו ע"י אדם" שמובא בכלבו סי' נ"ח (כגון: סיר חמין שיש בו קטניות שאינן מבושלות ומתבשלות במשך כל הלילה – מותר לאוכלן, ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, כיון שבדרך כלל יודעים שקטניות מתבשלות במשך כל הלילה, ולכן אין אדם מקצה אותן מדעתו). ולשיטתם הוא הדין למגבת או שאר בגדים שהיו רטובים בבין השמשות, שכיון שעתיד להיות מוכן וראוי בשבת, לא אמרינן מיגו דאיתקצאי, וכן פסקו עוד ראשונים, והובא גם במשנ"ב (סי' ש"י ס"ק י"ט) להלכה.

ולמעשה אין הלכה כן, ויש לחלק בין בגד רטוב בבין השמשות לאוכל שאינו מבושל בבין השמשות – משום שאוכל זה נחשב גמרו בידי אדם, אך בגדים אלה אין גומרם בידי אדם, שהרי כאשר אדם מניח תבשיל על האש הרי זה ודאי שהאש מבשלו, אך אדם שתולה מגבת לייבוש בחוץ, אין זה ודאי שהמגבת תתייבש, שהרי עלול לרדת גשם (או טל) או שיירטבו באופן אחר.

וכן פסק המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"ג) גבי מה שכתב השו"ע (שם סעי' ט"ז): "חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה ליבשו – יכול לשמטו מעל הקנה" וכו', כתב: "ותחבו בו קנה – היינו מע"ש. וגם מיירי שנתייבש קצת מבעוד יום, דאם היה טופח על מנת להטפיח בבין השמשות – אסור לטלטל החלוק כל השבת דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, וכדלעיל סי' ש"א סעי' מ"ו בהג"ה, אתקצאי לכולי יומא".

ועל כן, מגבת או בגד שבין השמשות היו רטובים ונתייבשו – הרי זה מוקצה, כיון שבבין השמשות לא היו ראויים להשתמש בהם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז).

[15] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ג.

[16] ראה בהרחבה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"א הערה י'). וראה בבית יוסף (יו"ד סי' קפ"ג) שבדבר שקרוב לודאי שיבוא לידי איסור תורה – אסור לאדם לעשותו. וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות".

[17] בגמ' שבת (מ"ז ע"א) כתוב: "אלא אמר רבא: הנח לנר שמן ופתילה – הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור". ופרש"י (שם ד"ה "לדבר האסור") – "לשלהבת, דבכי האי מוקצה מודה ר' שמעון שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו, ולאו משום דחייש לכבייה", כלומר שהאיסור בשלהבת אינה משום שמא תכבה (וראה בחזו"א או"ח סי' מ"א ס"ק ט"ז מה שביאר שאיסור הוא או משום שמא תכבה, וזה אינו ברש"י, או משום שהשלהבת אינה כלי, ואין דעתינו כן לגבי שלהבת). ולכן פנס של להט דינו כשלהבת ואסור לטלטלו למרות שהוא נועד לכך [ועיין בספר שלמי יהודה על הל' מוקצה שכתב כדעת החזו"א. אך כתב שפנס כיס – אסור לטלטלו, דלא פלוג רבנן בין נר לשאר דברים שמאירים]. ויש עוד טעם לאסור בפנס לטלטלו – שמא מחמת הרגל יבוא לכבותו. וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ו סעי' ל').

[18] תשד"מ 415-1.

[19] כתוב בגמ' שבת (קכ"ג ע"ב): "רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה". ופרש"י (ד"ה): ויתד של מחרישה – הוא כלי גדול העשוי כסכין שבו עושין חריץ של תלם המענה, וכו', דהנך קפיד עלייהו, ומייחד להם מקום, דלא חזו למלאכה אחרת". וכתב המשנ"ב ( סי' ₪ ס"ק ב'-ג'): "ר"ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו, וה"ה שארי דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו". וכתב המשנ"ב (ס"ק קס"ח): "ודוקא הקטנים שקורין טאשי"ן אוה"ר (שעון יד) אבל הגדולים שקורין וואנ"ד אוה"ר (שעון קיר) – אסור לטלטל, ואפילו אותן כלי שעות העומדין בתיבה על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו [שע"ת]". ועוד שיש לחוש שמא כבל החשמל ינותק משקע החשמל, ופעמים שיש חשש שיכבה, כגון בתנור גז. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"א הערה י').

[20] תשמ"ה 252-1.

[21] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ט"ז): "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו, ולכן אסור להניח כלי על השלחן כדי להניח בו קליפי ביצים או קליפי אגוזים וכיוצא שאין ראויים למאכל אדם. ודוקא אם כלי זה הוא ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם".

יש שהקשו על הבא"ח שאוסר הנחת כלי ע"מ לתת בו קליפות, ומביאים את דברי הב"י (סימן רס"ה), וז"ל: "כתוב בהגהות אשר"י (פ"ג סי' י"ח) דמותר לתת כלי תחת נר של שעווה, דכיון דאפשר לנער האיסור מתוך הכלי, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו, משום הכי הוי מבטל כלי מהיכנו, אבל האי נר ודאי ינער קודם שיאחז האור בכלי". והביאו המשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק ה'), וז"ל: "אסור לשים כלי לקבל שמן – אבל מותר לתת תחת נר של שעוה או של חלב שחושש שמא יפול וידליק מה שתחתיו ומניח שם כלי שיפול על הכלי, ומטעם דכיון דאפשר לנער מיד האיסור מתוך הכלי, כמש"כ סימן רע"ז, לא חשיב מבטל כלי מהיכנו, ולא דמי לשמן שאינו רוצה לנערו ולהפסידו". כלומר, יש חילוק בין שמן שרוצה שיתקבל בתוך הכלי וניחא לו בכך ולכן אסור לשים תחתו כלי, לבין חלב ושעוה שהוא לא רוצה שיהיו בכלי רק שאינו חפץ שילכלכו שם וממילא ינערו אח"כ. ולכן מותר להניח כלי מתחת למקום המתקבל שם שעוה, ואין זה נקרא מבטל כלי מהיכנו. וא"כ לפ"ז יקשה לכאורה על הבא"ח מדוע אסר לשים את הקליפות לתוך הכלי, הרי יכול לנער אותם, שהרי הם פסולת ולא ניחא לו לאדם בשימורם?

אמנם למרות שהב"י הביא חילוק זה של ההגהות אשר"י, מ"מ לא פסקו בשו"ע. וגם בב"י מבואר דלא ס"ל את דברי ההגהות אשר"י להלכה, משום שכתב שדברי ההגהות אשר"י תלויים במחלוקת האם דין בסיס לדבר האסור הוא דוקא כאשר מניח את המוקצה בערב שבת על מנת שיהא על ההיתר כל השבת או אפילו אם הניח מדעתו רק לחלק מהשבת. ונחלקו בזה הראשונים, וז"ל הב"י: "וצריך לומר דסבירא ליה כדעת בעל התרומות (סי' רנ"ד ד"ה "פרק הנוטל") שכתב רבינו בסימן ש"ט (עמ' קצ"ט) דלא מיקרי מניח אפילו הניח האיסור מדעתו אלא אם כן דעתו שישארו שם כל השבת, אבל אם היה דעתו ליטלם בשבת הוי שוכח ושרי לנער אבן שעל פי חבית ומעות שעל הכר, דאילו לדעת מי שחולק עליו, כל שהניח דבר האסור מדעתו מיקרי מניח ונעשה כלי בסיס לדבר האסור ואסור לנערו. וכבר הזכיר הר"ן סברא זו בריש פרק מי שהחשיך (ס"ו ע"ב ד"ה "דאי בעי") בשם הרז"ה (שם), וכתב (הר"ן שם ד"ה "ואחרים") שיש חולקין ואומרים דכשם שאסור לבטל כלי מהיכנו לכל היום הכי נמי אסור לבטלו למקצתו של יום".

ואכן השו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') מביא מחלוקת זו, וז"ל: "שכח אבן ע"פ חבית, או מעות על הכר – מטה חבית על צדה והאבן נופלת, ומנער הכר והמעות נופלים; ואם היתה החבית בין החביות, בענין שאינו יכול להטות אותה במקומה – יכול להגביה כמו שהיא עם האבן למקום אחר להטותה שם כדי שיפול מעליה. ואם הניחם עליה מדעתו, על דעת שישארו שם בכניסת השבת – אסור להטות ולנער. וי"א דאפילו הניחם שם ע"ד שישארו שם בכניסת השבת כדי שיטלם בשבת – מותר להטות ולנער בשבת; ולא אסרו אלא במניחם על דעת שישארו שם כל השבת". נמצא שהשו"ע סובר בסתם שאף אם הניח מדעת בערב שבת שיוציאם במהלך השבת הוי מוקצה, וקי"ל ש"סתם ויש – הלכה כסתם". ולדעה זו לא ס"ל את דעת ההגהות אשר"י ויהא אסור להניח כלי אף לקבל את השעוה והחלב אפילו שיכול לנערם. ונמצא לפ"ז מבוארים דברי הבא"ח שאסור ליתן את הקליפות לתוך כלי משום מבטל כלי מהיכנו. וע"ע לקמן בהערה הבאה.

[22] בגמ' שבת (קמ"ג ע"א): "תנן, בית שמאי אומרים: מעבירין מעל השולחן עצמות וקליפין. ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלא כולה ומנערה". ובגמ' שם: "אמר רב נחמן: אנו אין לנו אלא בית שמאי כרבי יהודה, ובית הלל כרבי שמעון". ופירש רש"י שם: "אין אנו סומכין על משנתינו כמות שהיא שנויה אלא מוחלפת השיטה, ובית שמאי כרבי יהודה ובית הלל כרבי שמעון".

ונחלקו הראשונים באלו עצמות איירי. דעת רש"י שם (ד"ה "עצמות"), שמדובר אפי' בעצמות שאינן ראויות למאכל בהמה. אבל דעת התוספות (שם ד"ה "עצמות וקליפין") שמדובר בעצמות שלכל הפחות ראויין למאכל בהמה. וכן כתבו הרי"ף (נ"ט ע"ב) והרא"ש (שם פרק כ"א סי' ב') והר"ן (שם ד"ה "מתני'") והרמב"ם (שבת פרק כ"ו הל' ט"ז).

ומרן בשו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) כתב, וז"ל: "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראוים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה – אסור לטלטלם, אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השלחן – מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת".

לכן, יכול להניח את הקליפות בצלחת, אך יזהר להניח בתוכה קודם לכן חתיכת לחם או דבר אחר שיש לו ערך ואינו מוקצה, ורק אחר כך יניח בתוכה את העצמות והקליפות, כך שהצלחת תהפך ל"בסיס לדבר המותר והאסור" ותהיה מותרת בטלטול כשיהיו עליה הלחם והקליפות. אבל אם יניח את העצמות והקליפות על כלי שאין בו חתיכת לחם וכדו' הוא "מבטל כלי מהיכנו" ואסור, וכן יעשה בעצמות הנשארות מהאוכל, שיניח בצלחת מעט לחם וכד' לפני ששם בה את העצם. דרך נוספת היא להשאיר מעט בשר על העצם ואז אינה מוקצה (ועיין למשנ"ב שם ס"ק קי"ד).

לכן למעשה, הדרך הטובה ביותר, שיניח בצלחת המיועדת לפסולת בעודה ריקה פרי הראוי לאכילה, ואח"כ יניח בה את הפסולת, ולפני שזורק הכל לאשפה יטול את הפרי בידו (ברירת אוכל מתוך פסולת שמותרת בשבת) ויאכל אותו, ואת השאר יזרוק. וכן פסק הבן איש חי (ש"ש מקץ סעי' ט"ז) לאסור לשים קליפי ביצים או אגוזים בכלי משום מבטל כלי מהיכנו, אלא א"כ יניח קודם בכלי מאכל אדם, אמנם אנו סוברים שמותר להניח גם דבר שהוא עומד למאכל בעלי חיים המצויים אצלו, ואח"כ את הקליפות כיון שהקליפות בטלות לגביו, ועי"ז לא נעשה מבטל כלי מהיכנו ע"י הנחת הקליפות על הצלחת.

והטעם שיכול לטלטל את הצלחת עם הקליפות והלחם, אע"פ שבכל בסיס לדבר האסור והמותר צריך לנער את המוקצה אם יכול, ביאר הכה"ח (שם ס"ק קפ"ה), וז"ל: "כלומר אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער – צריך לנער, כמ"ש סימן ש"ט סעיף ג' ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סימן שי"א סוף סעיף ה', שאני הני שהם בטלים לגבי פת, אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת". וכן כתב ערוך השולחן (שם סעי' נ"ב) [מיהו החזו"א (הלכות שבת סימן מ"ח ס"ק ג') כתב שדברי השו"ע שאם יש פת על השולחן – מותר לטלטל השולחן אף ללא ניעור הקליפין, אין להם מקור בגמרא, ואף שכתוב בגמרא (שבת קמ"ג ע"א): "שמואל מטלטל להו אגב ריפתא" ומשמע לכאורה כדברי השו"ע, דחה זאת החזו"א וסבר שטלטול גרעינים המונחים על הלחם שונה מטלטול שולחן שבו יש גם גרעינים וגם לחם, ומ"מ למעשה כתב החזו"א: "מיהו על הרוב אי אפשר לנער במקומו שיהיו נדרסין תחת רגליו, והלכך מותר לטלטל הטבלא למקום האשפה או לאבוס ולנערה שם, וזהו בכלל צריך למקומו המבואר בשו"ע"].

[23] ראה בספר חסידים (סי' תרס"ז), וה"ה לכאן כיון שיש לו שום צורך בפרי.

[24] אם הניח את הקליפות בכלי ריקן, נחלקו הפוסקים אם מותר להניח עתה דבר מאכל כדי להתיר לטלטל את הצלחת.

מקור הדין הוא בגמ' שבת (ל' ע"ב; מ"ג ע"ב), שם מבואר שאם  יש מת והוא מוקצה, היו מניחים עליו דבר היתר כדי שיהיה מותר לטלטלו. במקום אחר (קמ"ב ע"ב) אומרת הגמרא: "רב אשי אמר … לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד".

וכתב הב"י (סי' ש"י): "והר"ן (כ"א ע"ב דבור ראשון) כתב פירוש אחר בשם הרמב"ן (מ"ז ע"א ד"ה "מחתה") שאפילו באפר שאינו ראוי – שרי, והכי קאמר: מטלטלין כנונא אגב קיטמיה, כלומר שאף על פי שהאפר אינו ראוי, ואיכא נמי בתוך הכנונא דבר אחר שאינו ראוי לטלטל דהיינו שברי עצים, אפילו הכי כיון שהמחתה מותרת לטלטלה מפני שהיא ראויה לתשמיש – אין אוסרין אותה מפני אפר ושברי עצים שבה, משום דהנהו מילי טפלים הם לכלי ובטלי אגבה ולא הויא מחתה לדידהו בסיס לדבר האסור". לפ"ז אם אדם הניח קליפות על הצלחת, הדין שמותר לטלטלה כיון שמתבטלות לגבי הצלחת, וכתב הב"י: "וכתב עליו הר"ן ולא נראה לי שיהא דעת הרי"ף כן, דלדידן דלא קיימא לן כרבי שמעון במוקצה מחמת איסור לא משכחת לה שיהא האפר דבר שאינו ניטל ותהיה הכנונא מותרת אלא כשהסיקו גוי בשבת דלא אתקצאי בין השמשות, אי נמי באפר שהוסק מערב שבת אלא שאינו ראוי לטלטלו מפני שנפלו עליו מים וכיוצא בו, וכל כיוצא בזה היה לו להרי"ף לפרש, עכ"ל". וכו'. כלומר שדעת הרי"ף שאע"פ שהכלי חשוב מדבר האיסור המונח עליו, הוא נעשה בסיס לו כיון שבא לשמשו, שאם לא כן היה לו לפרש.

וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתמ"ו): "שק שיש בו כיס מעות – שרי לטלטל בשבת, כמו כינונא אגב קיטמא, אע"ג דאיכא עליהם שברי עצים, אבל להניח ביום השבת כדי לטלטל הכיס – אסור אפילו להציל מן הדליקה או מן הגנבים או מן הלסטים או מן המלכות, כדמוכח בפרק נוטל (דף קמ"ב ע"ב) גבי שכח ארנקי בחצר, ודסקייא מלאה מעות דאמר מר זוטרא הלכתא ככל הני שמעתא, ורב אשי אמר: אפילו שכח נמי לא אמרו אלא בכיכר או בתינוק או כלאחר יד בלבד, וקי"ל כרב אשי דאמר: אפילו שכח נמי לא אמרו אלא בכיכר (או תינוק למת בלבד)", והביאו הב"י בסי' ש"י. משמע מלשון הרשב"א שאם הניחו כיס מעות בערב שבת בתוך השק, אף שאין בשק גם דבר היתר – מותר לטלטלו, והטעם לכאורה – שהשק לא מתבטל לכיס המעות, אבל אסור להניח ביום השבת כדי לטלטל [וראה בגדי ישע על המרדכי רמז תמ"ז ס"ק א' שביאר כן בדעת הרשב"א].

אמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן כ"ב) כתב: "שאלת עוד: מת ביום טוב ראשון דאמרו ז"ל: יתעסקו בו עממין, לאחר שהוא נתון בארונו מהו לטלטלו ישראל להוציאו לבית הקברות, מי נימא מותר מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך או לא נאמר שזה כהוצאת אבנים לבנין. וכן אם מותר לטלטלו על ידי ארונו כמעות בתוך התיק וכאבן בתוך הכלכלה. תשובה: זו מחלוקת ישנה היא ואם באתי לכתוב דברי הראשונים בראיותיהם עמל היא בעיני, אבל אנו מקובלים מרבותינו נוחי נפש שאסור, ואם יש אצלכם ספר תורת האדם לרב רבי משה בר נחמן ז"ל לשם תמצאו הכל בארוכה. מכל מקום מה שאמרת שמותר לטלטל התיבה אף על פי שיש מעות בתוכה וארגז שיש בתוכה אבן, אינו כן, כי לא אמרו אלא מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין אף על פי שיש בתוכן מעות מפני שהתיק תשמיש הספר והתפילין, והן עיקר והמעות כטפלה, והתירו לו לטלטל הכל מחמת הצלת הספר והתפלין כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיוציא הספר והתפלין ינער את התיק. וכן הדין בכלכלה שיש בה פירות והאבן בתוכה שאם הם פירות דלא מטנפי – אסור להוציאה עד שינער את האבן מתוכה, כדאיתא בפרק נוטל בגמרא תיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה, ואם אין בה אלא מעות לית דין ולית דין שאסור לטלטלה דנעשית בסיס לדבר האסור, כמעות שעל הכר וכיוצא בזה והמת שבארון כיוצא בזה, וכל שכן שהארון אינו אלא לתשמישו של מת ונעשה לו בסיס גמור". א"כ משמע דלא כהרמב"ן דהארון מתבטל לגבי המת כיון שנעשה תשמיש למה שעליו.

ויש ליישב ע"פ דברי הרמ"א (סימן ש"י סעיף ח' בהגהה), שכתב: "וכל זה לא מיירי אלא שהיה ההיתר עם האיסור מבעוד יום; אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת (ב"י בשם תשובת הרשב"א)". כלומר הרמ"א מבאר את תשובת הרשב"א – לגבי שק שהניח בתוכו בע"ש כיס מעות דמותר לטלטלו, דאיירי באופן שמונח בשק מערב שבת דבר היתר החשוב יותר מהמעות.

וכתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ה'): "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל על ידי ככר או תינוק". ובסימן שי"א (סעי' ה'): "לא התירו לטלטל על ידי ככר או תינוק אלא במת בלבד, אבל לא בשאר דברים האסורים לטלטל".

וביאר הט"ז (סימן שי"א סק"ה): "ואין להקשות ממה שכתב בסי' ש"ח סעיף ה' דכלי שמלאכתו לאיסור – שרי מחמה לצל על ידי כיכר או תינוק, הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו, הוא כאבן, מה שאין כן התם דעל כל פנים כלי הוה. וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפילו מחמה לצל, כן כתב ב"י בסי' ש"ח בשם תשובת הרא"ש. ואין להקשות ממה שכתוב בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר, דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מכל מקום מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת, דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי, כיון דדבר המותר הוא חשוב. ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת על ידי ככר או תינוק לא יפה הם עושים, עכ"ל. ותימא הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי, דהא כאן במנורה גם כן כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן. ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו. אלא דההיא דסימן ש"ח הוא תשובת הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל, והך דהכא עכ"פ עיקר, שכ"כ ב"י בסימן רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה על ידי לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקולא דסי' ש"ח סעיף ה'. ויש קצת ליישב דשאני התם בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל – אסור, בזה מועיל ככר או תינוק, מה שאין כן כאן במנורה דאפילו לצורך גופו ומקומו – אסור כדלעיל, ע"כ לא מועיל ככר או תינוק".

כתב הרמ"א (סי' ש"י סעי' ח'): "אבל אם היה האיסור עליו לבד – לא מהני מה שהניח אצלו ההיתר בשבת". וביאר הט"ז (סי' ש"י סק"ח): "נראה דהיינו מערב שבת היה האיסור עליו לבד ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, אז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר גם כן עליו, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור הואיל ובין השמשות לא אתקצאי, הוה ליה מוקצה לחצי שבת וקיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת, אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ע"כ מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם כנ"ל". כלומר הט"ז הבין ברשב"א שרק אם האיסור היה מונח עליו בע"ש לא מועיל להניח על הכלי דבר היתר. ומה שכתב הט"ז להתיר היינו בבסיס שנעשה באמצע השבת ולא איתקצאי בין השמשות, ואז מותר להניח דבר היתר שחשוב יותר מהדבר איסור ולטלטל את הבסיס.

כתב השו"ע (סי' ש"ח סעי' ה'): "יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל ע"י כיכר או תינוק". וביאר משנ"ב (שם סקכ"ו): "על ידי כיכר או תינוק – לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה. והנה דעה זו היא דעת הרא"ש, אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם, וכדלקמן בסימן שי"א ס"א, אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי, וכן הכריעו הרבה אחרונים. וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה, אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל, לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל".

ובכה"ח (סי' ש"ח ס"ק נ"ב) כתב: "יש מתירין וכו'. הא דכתב יש מתירין משום דיש אוסרין, כמו שכתב בב"י, יעו"ש. ועל כן כתב הט"ז ס"ק ד' נראה דאין להקל בזה, וכן כתב הגר"א. ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש לסמוך על המתירין. רבינו זלמן אות כ"ב. וכל זה דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה, אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה, כמו שום במדוכה ששוחקין בה או קצת תבשיל בקדירה, לכולי עלמא מותר לטלטל הכלי אגב האוכל אפילו מחמה לצל, כן משמע בב"י".

כתב השו"ע (סימן ש"ח סעיף כ"ז): "עצמות שראויים לכלבים, וקליפים שראויים למאכל בהמה, ופרורים שאין בהם כזית – מותר להעבירם מעל השלחן; אבל אם אין הקליפים ראויים למאכל בהמה – אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלים. ואם יש פת על השולחן – מותר להגביה הטבלה ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה, שהם בטלים אגב הפת; ואם היה צריך למקום השולחן, אפילו אין עליה אלא דברים שאינם ראויים למאכל בהמה – מותר להגביה ולטלטלם".

וכתב כה"ח (שם אות קפ"ה): "שהם בטלים אגב הפת. כלומר, אף על גב דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סימן ש"ט סעיף ג' ולא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד, כמ"ש סימן שי"א סוף סעיף ה', שאני הני שהם בטלים לגבי פת, אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי – אין מטלטלין אגב פת, כן כתבו הרא"ש בתשובה ורבינו ירוחם חלק י"ג, ומשמע מזה דמותר להניח אצלם כיכר או תינוק דומיא דמת, אבל בפסקיו פרק ב' דיום טוב כתב דוקא לזורקו בפיו כשאוכלם לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל – אסור, דלא אמרו כיכר או תינוק אלא למת בלבד (והטעם כתב שם משום כבודו של מת הקילו). והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו – מטלטלו עמו. ואם תאמר, ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי, יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס, עכ"ל. וכהאי גוונא כתב הט"ז סימן ש"י ס"ק ח' דאם בין השמשות לא הוה בסיס רק בשבת – שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור ולטלטלם, דאין מוקצה לחצי שבת, יעו"ש".

ועיין עוד כה"ח (סימן ש"י אות נ"ט): "שם בהגה. אבל אם היה האיסור עליו לבד וכו'. נראה דהיינו מערב שבת היה האיסור לבד, ונעשה בין השמשות בסיס לדבר איסור, ואז לא מהני מה שיניח בשבת דבר היתר גם כן עליו, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור, הואיל ובין השמשות לא אתקצאי הוי ליה מוקצה לחצי שבת וקיימא לן דאין מוקצה לחצי שבת, אלא שכל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ועל כן מותר להניח עליו דברים של היתר חשובים מן האיסור ומטלטלם. ט"ז ס"ק ח', אליה רבה אות ט"ו". זה דהביא רק דעת הט"ז ולא הביא דברי החולקים כבסי' ש"ח נראה שהתיר בשופי.

וכן כתב המשנ"ב (סימן ש"י סקל"ז) כהט"ז: "…האיסור עליו לבד – ר"ל בבין השמשות, ע"כ לא מהני הנחת ההיתר אצלו, דאפילו אם היה ניטל האיסור לגמרי משם, ג"כ אסור, כיון דאתקצאי לבין השמשות וכנ"ל בס"ז, אבל אם בשבת הונח עליו דבר איסור, הואיל וביה"ש לא אתקצאי הו"ל מוקצה לחצי שבת, וקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת, אלא כל זמן שהאיסור מונח עליו – אסור בטלטול, ע"כ מותר להניח עליו דבר של היתר החשוב יותר, ומטלטל הכל ביחד, אם אי אפשר לו לנער האיסור משם".

אבל בסימן ש"ח כתב המשנ"ב (ס"ק קט"ז): "ואם יש פת – ואפשר שאפילו לכתחלה מותר להניח פת כדי להגביה הטבלא אם קשה ליה הניעור, עיין במ"א ופמ"ג". כלומר לא התיר בשופי אלא רק בדרך אפשר.

סברה נוספת מצאנו להקל לגבי קליפות במג"א (שם ס"ק נ"א), שכתב: "והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו, דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש, אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו – מטלטלו עמו. ואם תאמר, ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי, יש לומר כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס, עכ"ל".

ועיין בחזון איש (הל' שבת סי' מ"ח ס"ק ג'), דמה שמועיל הנחת הלחם הוא כאשר מונחים על גביו הקליפות ומשום דבטלי לגביו, אבל לא מועיל להניח לחם על השולחן אפי' קודם הנחת הקליפות כיון שצריך לנערם, אבל שייך להתיר מדין שאינו יכול לנערם במקומם כיון שצריך את המקום למדרס רגליו, ולכן מותר לו לטלטלם.

להלכה נראה, כיון שלדעת הרמב"ן אין דין בסיס אם הקליפות מונחים בתוך כלי כיון שהכלי לא מתבטל להם, וממילא מותר לטלטל את הכלי אפי' בלי להניח עליו דבר היתר, ואף שאנו לא פוסקים כדבריו, ניתן לצרפו לסברות שהביא הט"ז שמותר להניח עליו דבר היתר, כיון שלא היה מוקצה בבין השמשות, וכן שטלטול בסיס קל יותר מטלטול המוקצה עצמו, ועוד שכל מה שעושה כן זה כדי לזורקם, כפי שכתבו הרמב"ן והר"ן, ע"כ נראה להקל כאן.

אמנם לכתחילה ודאי שאסור להניח קליפות בצלחת ריקה אף שבכוונתו להניח אח"כ פת, משום מבטל כלי מהיכנו שאפי' לשעה אסור, וכן כתב הבא"ח (ש"ש פר' מקץ סעי' ט"ז) ובמשנ"ב (סי' רס"ה ס"ק ה') שאיסור מבטל כלי מהיכנו הוא אפי' לפי שעה, וכן משמע מהשו"ע (סי' רס"ו סעי' ט') [וראה בחתם סופר בהגהותיו לשו"ע על המג"א סי' ש"ח ס"ק נ"א].

[25] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ב.

[26] במשנה שבת (מ"ב ע"ב) נאמר: "אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו את השמן, ואם נתנוה מבעוד יום – מותר. ואין ניאותין ממנו, לפי שאינו מן המוכן". ובטעם האיסור נחלקו רש"י ותוספות.

רש"י כתב, וז"ל: "אין נותנין – בשבת. כלי תחת הנר – לקבל בו שמן המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא, וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל, אי נמי קסבר: אסור לבטל כלי מהיכנו, להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה – יהא אסור לטלטלו".

אבל התוספות (מ"ג ע"א ד"ה "דמבטל") הביאו פירוש נוסף של רש"י משום סותר, וז"ל: "בפרק בתרא פירש בקונטרס דאסור משום דמתחזי כסותר, וכאן פירש דחשיב כאלו מחברו שם בטיט". כלומר, שההגדרה של מבטל כלי מהיכנו היא כיון שהיה מוכן לשימוש היתר, והוא מבטלו משימוש היתר ואוסרו מכאן והלאה בשבת. נמצא שיש שתי הגדרות שונות: האחת – דהוי כאילו בנה את הכלי בשבת כאילו חיברו בטיט, והשנייה – דהוי כאילו סותר את הכלי כיון שמשנה אותו מתשמישו, ולא יכול להזיזו ממקומו ולהשתמש בו. ומזה למדו שאם יש לפניו כלי ריק – אסור להניח בו קליפות של ביצה שאינן עומדות למאכל בעלי חיים המצויים, כיון שהוא מבטל כלי מהיכנו, אא"כ הניח שם חתיכת לחם לפני ששם את הקליפות, או אפי' הניח שם מאכל העומד למאכל בעלי חיים המצויים (כלומר שנותנים אותו לבע"ח המצויים) (מיהו נחלקו הפוסקים אם מועיל להתיר את הטלטול ע"י שיניח מעט לחם וכדו' אחרי שהניח את הקליפות בכלי, ויתבאר לעיל).

וכתב הרמב"ם (פרק כ"ה מהלכות שבת הלכה כ"ג), וז"ל: "אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר. כיצד? לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי יאסר בטלטול הכלי שהיה מותר, וכן כל כיוצא בזה".

ובשו"ע (סי' ש"י סעי' ו') כתב: "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו".

[27] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ו.

[28] הגמ' בשבת (קכ"ד-קכ"ה) דנה בענין שבר כלי אם מותר לטלטלו בשבת. ונחלקו ר"י ות"ק אם צריך שישתמשו בשבר כעין מלאכתו הראשונה, ונפסקה ההלכה כת"ק, שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל שראוי למלאכה. עיין ברי"ף (דף מ"ח ע"א בדפי הרי"ף) וברמב"ם (פכ"ה מהל' שבת הי"ב) ושו"ע (סי' ש"ח סעיף ו') שאין צורך שישתמש בשבר מעין מלאכתו הראשונה, אלא כל מלאכה, ואין נ"מ אם נשבר [הכלי לגמרי] בשבת או בחול. ולשון השו"ע שם: "כל הכלים שנשברו אפילו בשבת" וכו' (וזה דלא כמו שכתבו התוס' שם ד"ה "ורבא", שלסברתו אם נשברו בשבת – אסור משום נולד).

ואם יש בכלי שנשבר, ולא ראוי למלאכתו הראשונה, משום נולד – כתב הביאור הלכה (על סעיף ו' ד"ה "לשום" ובסעיף ז' ד"ה "שנשברה"), וז"ל: "כתב המ"א (ס"ק ט"ו) דלפי מה שכתב בסימן תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת, בעינן כשנשבר בשבת שיהא ראוי למלאכתו הראשונה דוקא, כגון: שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן, אבל הרבה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר ותו"ש] כתבו דכיון דעדיין ראוי לשום מלאכה – לאו נולד הוא ובכלל מוכן הוא".

אולם משמע מדעת הב"י שיש סוג אחר של נולד והוא בענין חלק משבר כלי. שהטור כתב, וז"ל: "חתיכת חרס שנשברה בחול" וכו'. ולכאורה למה כתב הטור שנשברה בחול ולא בשבת? כתב הב"י שנראה שהטור כתב כך אליבא דתוס' (שם ד"ה "ורבא"), לסברת רבא. והוסיף הב"י, וז"ל: "אך תימה דכיון דחזי לכסות כלי אפי' נשבר בשבת נמי לאו נולד הוא לת"ק דר"י, וכמו שנתבאר בסמוך, וכיון דרבינו כתב בסמוך דאפי' נשברו בשבת – שרי לטלטלן כיון שראויים לכסות כלים וכדברי ת"ק, היאך כתב כאן דנשברה בחול שרי לטלטולי דמשמע הא אם נשברה בשבת – אסור. ושמא י"ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו, דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון, וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה, ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה הוי נולד", עכ"ל הב"י. היינו, שאם נשבר כל הכלי אז לא בעינן שישתמש בשברים מעין תשמישו הראשון, אלא כל שראוי לתשמיש כל דהוא ואפי' נשבר בשבת. אבל כלי שנשברה ממנו חתיכה בלבד והחתיכה אינה ראויה לשמש בתשמיש הראשון, ושאר הכלי ממשיך לשמש בתשמיש הראשון, אז מהחתיכה שנשברה בטל ממנה דין כלי מתשמישה הראשון ועתה יש לה תשמיש חדש ועל כן הוי נולד, וזה גם לדידן שפוסקים שמי שאין לו מוקצה – אין לו נולד.

אולם הדרכי משה שם לא הסכים לתירוצו של הב"י, ותירץ שהזכיר בחול לאפוקי שבת, משום סיפא דאיירי דזרקם לאשפה, ואז רק אם נשברה ביום חול וזרקה לאשפה ביום חול ביטלו מדין כלי, אולם אם נשבר בשבת וזרקו בשבת לאשפה, או נשבר ביום חול וזרקו בשבת לאשפה – לא בטל ממנו דין כלי, ולפיכך נקט נשברה בחול, עיי"ש. ועיין לב"ח שתירץ כתירוץ הדרכי משה, וכתב על תירוצו של הב"י: "ואין רמז לחילוקו זה בתלמוד". ואעפ"כ כתב הלבוש שיש לפסוק כתירוץ הב"י, וכן כתב יד אהרון. ויש לעיין על המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ל"ב) שפסק דלא כתירוץ הב"י, ולפחות היה צריך להביא את סברתו לחומרא.

ואין לומר שהב"י אינו סובר כתירוץ הדרכי משה, מפני שבפירוש כתב שם בב"י שאם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור, משום דביטלה מתורת כלי כשקדש היום, "אבל אם לא זרקה עד שחשכה, מאחר דכשקדש היום היה מוכן לא פקע מינה תו שם כלי", עכ"ל. וכן הוא לשונו בשו"ע: "ואם זרקה לאשפה מבעוד יום – אסור לטלטלה, כיון שבטלה מהיות עוד כלי". היינו לפי דברי מרן בב"י ובשו"ע הטעם שמותר לטלטל שבר כלי הוא, כי עדיין ראוי הוא לשימוש כל שהוא ועדיין שם כלי עליו. אבל אם זרקו בשבת, מאחר והיה לו דין כלי בשבת זריקתו לאשפה אינה מבטלתו מדין כלי, ודינו כדין זורק כלי לאשפה בשבת שמותר לטלטלו.

ברור הוא שאם זרק כלי שלם בע"ש באשפה שמותר להוציאו ולהשתמש בו, וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"א) דהטעם הוא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם. וכתב בשער הציון (שם ס"ק נ"ד) דכן משמע מתוס' (שם ד"ה "אם זרקן"), והיינו כדברי הר"ן בחידושיו בפירוש התוס' שם  שלכאורה אינם מובנים, שכתבו דאם זרקה בער"ש אין לדמותו לגלימא, [וכתב הר"ן: "פי' אבל משחשיכה לא בטלה מתורת כלי, דכיון שהותרה למקצת שבת הותרה לכל השבת"]. ועיין שם ברש"י (ד"ה "מבעוד יום") שכתב: "גלי דעתיה מאתמול דלאו מנא היא", וא"כ אפי' אין לו צורך בכלים ממש וזרקם לאשפה אנו אומרים בטלה דעתו.

ונ"מ בכוסות "לבן" העשויים מפלסטיק ודרך בני אדם לזורקם לאשפה ולא משתמשים בהם, ולעיתים משתמשים בהם הולכי דרכים או לשימוש אחר. ברור הוא שאם אכל "לבן" בשבת ונשאר לו הכוס – אין לכוס דין מוקצה ולא דין נולד. ואפי' זרקם למשולש שבכיור או לאשפה ביום שבת, מאחר ובע"ש היה לו דין כלי ובפועל שימש כלי ל"לבן" זה עדיף משבר כלי, ואין לו דין מוקצה ומותר להשתמש בו אם ירצה. אבל אם זרקו מע"ש לאשפה או למשולש (ואם צריך לזרוק לפח האשפה שברחוב דוקא או אפילו לאחר הדלת, עיין בביאור הלכה שם ד"ה "לאשפה"), יש לדון אם הוא ככלי ואז בטלה דעתו אצל כל אדם, ויהא מותר בשבת לטלטלו אם צריך לו. או נאמר מאחר ובדרך כלל אין דרך בנ"א להשתמש בו וזורקים אותו לאשפה, אז אם זרקו מע"ש בטל ממנו דין כלי ואסור לטלטלו בשבת.

ע"כ למעשה אם זרק כוס "לבן" או דבר דומה לו, שהוא לשימוש חד פעמי, לאשפה בשבת, ברור הוא שמותר אח"כ לטלטלו אם נזקק לו. ובלבד שלא יהא סדוק באופן שאי אפשר להשתמש בו יותר. אבל אם זרקם לאשפה בע"ש יש להסתפק אם ביטלו משם כלי ואסרו, או נאמר עדיין שם כלי עליו אפי' בהיותו באשפה. הדעת נוטה לאסור, ואין זה דומה לגלימה או לכלי שלם שכולם משתמשים בהם, ולא נזרקים לאשפה, והזורק בטלה דעתו, ומסתבר שגם הוא עצמו בעל הגלימה או הכלי, יכול לקחתו מהאשפה בשבת, דאין זה ביטול כלי אלא אי שימוש בכלי, ולא בטל ממנו דין כלי בבין השמשות. אבל כוס "לבן" שאין לו דין כלי לאחר שימושו, כי עומד הוא להזרק וזרקו, הרי בטלו מדין כלי בערב שבת, כי בדרך כלל לא משתמשים בהם בפעם השניה. וכן כלים העשויים מנייר או קרטון, או שקיות חלב וכדומה, ואפי' בכוס חד פעמי נראה שזריקתו היא ביטולו. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט"ז שאלה י"ג). וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ח סעי' ל"ד ואילך) בהרחבה.

[29] תשמ"ה 252-1.

[30] גם אם דרכו לקחת מהלול ביצים לצורך שימוש ולא כולם עומדים למכירה, יש להם דין מוקצה מחמת גופו – ראה בגמ' פסחים (נ"ה ע"ב). וכתב השו"ע (סימן ש"י ס"ב): "אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת; דתמרים ושקדים ושאר פירות העומדים לסחורה – מותר לאכול מהם בשבת. ואפי' חיטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו, וביצים שתחת התרנגולת – מותר לטלטלן. וכן תמרים הלקוטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים והם מתבשלים מאליהן – מותר לאכול מהם קודם בישולן. אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן – אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי: דחינהו בידים ולא חזו – הוי מוקצה". וביאר כה"ח (שם סק"י): "וביצים שתחת וכו'. פירוש שנולדו מאתמול. עולת שבת אות ג'. והיינו תוך שלושה לישיבתה, ועיין פסחים נ"ה ב'. הגהות יעב"ץ על הגמרא, פתחי עולם אות ד'".

וכתב המאמר מרדכי (סימן ש"י סק"ד): "וביצים שתחת התרנגולת. הדבר ברור דרצה לומר שהושיב תרנגולת על הביצים להוציא מהם אפרוחים, וקמשמע לן שאינו מסיח דעתו מהם בכך ולא אקציינהו, אבל לא איירי הכא מחשש ביצים שנולדו בשבת. ואינו ענין לאותו דין שאלו הביצים אפשר שנולדו ה' או ו' חדשים מקודם זה, וגם אינם מזאת התרנגולת, וק"ל. והרב עולת שבת ז"ל כתב, וז"ל: 'פירוש שנולדו מאתמול ע"כ משמע קצת שהבין שנולדו מזאת התרנגולת ושעומדת עדיין עליהם וליתא, ומיהו העיקר כדעת הרב ז"ל כמ"ש דלא אתא אלא לומר דאין בהם באלו הביצים חשש נולד אלא שקיצר, וכן ראיתי ברי"ו ני"ב ח"ח שכתב וביצים שתחת התרנגולת פי' שלא נולדו בשבת – מותר' וכו', עכ"ל. וביאור דבריו על כרחין הוא על הדרך שכתבתי ופשוט הוא". ומה שכתב: לאחר ה' או ו' חודשים, צ"ל ששמר אותם באופן שלא יסריחו והתרנגולת לא ישבה ג' ימים עליהם עדיין. וא"כ אם הסריחה הביצה יש לה דין מוקצה – א. דחאה בידים וב. אינה ראויה והוי כגרוגרות וצימוקים.

אמנם כהיום כיון שביצה אין דרך בני אדם לאוכלה כך, דינה כמוקצה מחמת גופה. וכך כתב ערוך השולחן (סי' תקי"ז סעי' ב'): "ונ"ל דבמדינתנו הוי מוקצה, דאצלינו אין עושין קליות, וחטין שלנו אין ראויין לאכילה כשהן חיים". כלומר שהכל לפי הזמן והמקום, ומה שהחזנים אוכלים זה מצד רפואה ולא כמאכל וממילא זה לא מוגדר כנאכל בשעת הדחק, ולבהמה זה לא נחשב כראוי כיון שזה מאכל העומד לאכילת אדם (על ידי בישול).

וכמו שכתב השו"ע (סימן ש"ח סעי' ל"ב): "דג מלוח – מותר לטלטלו; ושאינו מלוח – אסור, מפני שאינו ראוי". וביאר בבית יוסף שם: "אבל דג תפל כתב רש"י דאינו ראוי לכלום, ומשום הכי – אסור לטלטלו, ולכלבים לאו דעתיה למישדייה". והביאו כה"ח שם (ס"ק רי"א). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קכ"ז): "הט"ז פירש דהיינו שאינו ראוי אף לכלבים, דאם היה ראוי לכלבים, אף דאינו עומד לאכילת כלבים – מותר לטלטל. אבל המ"א כתב דדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאכול כך עד מו"ש, אף דראוי הוא לאכילת כלבים, מקצה איניש דעתיה מיניה, משום דלא קאי לכלבים. ולפ"ז שומן צונן של בהמה דאינו עומד כך לאכילת אדם – אסור לטלטלו, וכן פסקו האחרונים". וביאר הפרי מגדים (א"א שם ס"ק נ"ו): "כי וודאי אף על גב לקמן [סימן] שכ"ד סעיף ז' מוכן לאדם הוה מוכן לכלבים, היינו בנבילה דעתה עומד לכלבים ובין השמשות דעתיה עליה אי מיית כו' וכדומה, הא מה דראוי לאדם למוצאי שבת ויום טוב ולא עתה, אף על גב שראוי לכלבים, מוקצה הוא, דלא חזי למידי, וכאבן לרבי שמעון נמי, דהא אין נותן לכלבים מה שראוי לאדם". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ט). וראה במאמר מרדכי הלכות שבת (חלק ד' פרק ע"ז סעי' כ"א).

[31] תשד"ם 390-1, ושאלת המשך תשד"ם 482.

[32] כתב טור (סי' שכ"ב): "ביצה שנולדה בשבת – אסור לאוכלה ואפי' לטלטלה אסור, ואפי' נתערבה באלף – כולן אסורות. ויכול לכוף עליה כלי שלא תשבר, ובלבד שלא יגע בה. ושבת שלאחר י"ט או לפניו, נולדה בזה – אסורה בזה".

וטעם האיסור כתב המשנ"ב (סי' שכ"ב סק"א): "אפילו לטלטלה – דכיון דלא חזי לאכילה כמוקצה דמיא. והאי דאסורה באכילה [היינו לגומעה חיה], הוא משום גזירה שבת דמיקלע אחר יו"ט, שאז ביצה הנולדה בה – אסורה מדאורייתא באכילה, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ונמצא כשנאכלנה דיו"ט הכינה לשבת, וזה אסור, מדכתיב: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, וסתם ששי חול הוא, להורות לנו דדוקא בחול צריך להכין לסעודת שבת וכן ליו"ט דגם הוא איקרי שבת, אבל ביו"ט – אסור להכין לסעודת שבת, וכ"ש דבשבת אסור להכין לסעודת יום טוב, וע"כ כשנולדה הביצה ביום טוב שחל יום א' – ג"כ אסור מן התורה לאכלה, דבודאי נגמרה במעי התרנגולת מאתמול, ונמצא דשבת הכינה ליו"ט כשנאכלנה. ואף על גב דהכנה בידי שמים היא ולא בידי אדם, גם זה הוא בכלל הכנה ואסור, וע"כ גזרו רבנן בכל שבת ויו"ט כשנולדה, שאסור". כלומר שלדעת המשנ"ב אם נולד בשבת שאחר יו"ט אסור מדאורייתא.

ובדעת הרמב"ם (בפירוש המשניות ביצה פ"א מ"א) מצינו: "ביצה שנולדה ביו"ט בית שמאי אומרים תאכל כו' – המוקצה אסור לאכלו ביום טוב, ומוקצה הוא הדבר שהפרישו מאכילה ונתכוין עליו שלא לאכלו, וכמו כן נולד אסור ביום טוב. ונולד הוא הדבר שיאסר ביום טוב מה שלא חשב עליו, כמו הפירות הנובלות מן האילנות, ועל אלו השני עיקרים תסוב זו המסכתא. ואין מחלוקת ביניהם בזה המקום. וכשיהיה שום עוף עומד לגדל ביצים בלבד ולא לשחיטה ולאכילה, אין מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל שביצתה שנולדה ביום טוב – אסורה, לפי שאותו עוף מוקצה. אבל המחלוקת בתרנגולת העומדת לאכילה, וטעם איסור בית הלל משום הכנה הוא, כי לשון התורה: והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב! ויש לנו עוד, כי הביצה שנולדה היום, מאתמול נגמרה, כשיחול יו"ט אחר שבת ונולדה ביום טוב – אסורה, מפני שהשבת הכינה אותה ונאסור אותה בכל יו"ט, גזירה יום טוב אחר השבת, וכמו כן תיאסר כשנולדה בשבת משום שבת אחר יום טוב, וכמו כן הכנה שהיא הכנה טבעית אסרוה, גזירה מדרבנן, ובה חולקין בית שמאי ומתירין אותה" וכו'.

והאמת מה שיש לעיין בזה דהרי להלכה אנו סוברים שאיסור הכנה הוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא.

דהגמ' (פסחים דף נ"ו ע"ב) אומרת: "והכא בהואיל קמיפלגי, דרבי אליעזר סבר: אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עלה ממוניה הוא, ורבי יהושע סבר: לא אמרינן הואיל. איתמר: האופה מיום טוב לחול – רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל, היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?! אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול, וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא".

ונפק"מ תהיה שלמ"ד שההיתר של עירובי תבשילין הוא מדין הואיל, אז אסור לבשל ממש סמוך לשקיעה, כיון שאז גם אם יגיעו אורחים לא יספיקו לאכול (וכך חושש הב"ח למעשה). וא"כ השו"ע בסי' תקכ"ז סעי' א' סתם ולא חילק בין לבשל באמצע היום לבין סמוך לשקיעה, ועל כן חייב להיות שסובר שהפסוק של איסור הכנה הוא אסמכתא ועירובי תבשילין הם מדרבנן (ומ"מ למעשה אנו חוששים ולא מכינים סמוך לחשיכה), וא"כ ה"ה כאן שהאיסור הוא מדרבנן. ויש לדחות, כיון שהב"י (סי' תקכ"ז) הביא דברי התוס' ביצה (דף ב' ע"ב ד"ה "וביום") דמחלקים בין בישול דהוי תיקון מלתא לביצה שלא היתה בעולם.

וכתב המשנ"ב (סי' תקי"ג ס"ק א'): "ביצה שנולדה ביום טוב וכו' – אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה דליכא בה מוקצה דאי בעי שחיט לה, מ"מ הביצה אסורה באכילה, דביו"ט שחל להיות באחד בשבת אסורה מדאורייתא, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה במעיה ואין שבת מכין ליו"ט, וגזרינן יום טוב דעלמא משום יום טוב אחר השבת, וכיון דאסורה באכילה ממילא אסורה בטלטול". וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק א'): "ביצה שנולדה ביום טוב – אסור ליגע בה, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה, משום דביום טוב שחל להיות באחד בשבת אסור מדאורייתא, דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ואין שבת מכין ליום טוב, וגזרינן יום טוב דעלמא אטו יום טוב שחל באחד בשבת".

רש"י (שם) פירש: "שיש לו מתירין – שיכול לאכלו אחר יום טוב בהיתר גמור. אפילו באלף לא בטיל – ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב (שמות כג): אחרי רבים להטות, אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול".  לכאורה משמע אבל לטלטל – מותר.

וכתב כה"ח שם: "והא דאסורה בטלטול משום לא פלוג. ים של שלמה פרק קמא דביצה סימן ה', מגן אברהם ס"ק א'. והוא מגמרא ביצה ב' ע"ב. ומה שכתב משום לא פלוג, ר"ל משום דאין חילוק בין ביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים לנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, דכיון דשניהם אסורים באכילה – אסורים נמי בטלטול, וכמו שכתב הים של שלמה שם והביא דבריו הערך השלחן אות א'. וכן כתב הרמב"ם פרק א' דין ך' דכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה. וכן כתב הרשב"א בעבודת הקודש שער ה' אות ד'. וכן כתב הערך השלחן שם בשם כמה פוסקים ראשונים דאוסרים בטלטול בביצה הנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה, ודלא כתוספות שבת מ"ה ע"ב, יעו"ש".

ומהא דנקטו ההיתר של לכפות עליה כלי, משמע דאסור לטלטלה אפי' אם חושש שתשבר.

ולגבי נגיעה בה – ראה במאמר מרדכי שבת פרק פ"א דינים שונים בהלכות מוקצה סעי' י"א י"ב.

[33] כתוב בגמ' סנהדרין (מ"ד ע"א): "חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא – ישראל הוא". ופרש"י: "חטא ישראל – מדלא אמר חטא העם – עדיין שם קדושתם עליהם". וראה עוד בפרי מגדים (אשל אברהם סי' שכ"ה ס"ק כ"ב). וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ו).

וכתב הרמב"ם באיגרת השמד: "ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו נפרעים ממנו על עשית העגלים ועל בטול ערובי תבשולין והדומה לו. שלא יאמר אדם: קים ליה בדרבה מיניה! לא יאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל השם יתברך נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים. על כן צריך האדם לידע, שכל עבירה שיעשה נפרעים ממנה עליה", ומי שמבקש ממנו עובר משום לפני עוור.

[34] ישנם כאן כמה טעמים לאסור:

יש לאסור משום הנאה ממעשה שבת, ואע"פ שלא נעשה בגוף החפץ:

כתב הריטב"א (עירובין מ"א ע"ב): "ולפי מה שכתבנו בפרק ר' אליעזר דמילה (שבת ק"ל ב') לדעת הרב ר' יונה ז"ל אפילו בשבת לא מתסר מעשה שבת מפני שנעשה בו איסור העברה ברשות הרבים או הוצאה והכנסה, שלא אסרו במעשה שבת אלא דבר שיש בו מעשה, דהיינו שנעשה שום תיקון בגופו שזה נקרא מעשה, והיינו דנקטינן בכל דוכתא מעשה שבת, וטעמא דמסתבר הוא".

וכן כתב הרשב"א (שבת ק"ל ע"ב): "ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם כולם באמירה לגוי הן וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירוש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות מלאכה הוא עושה, ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא היה לו לומר: ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא, אלא שיש בו מעשה פירוש שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלו שנתחדש ענין בגופן, ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן בעלמא (ב"ק ע"א א') לרבי יוחנן הסנדלר מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא בהן, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת, ולפיכך החמירו באמירה לגוי אפילו במקום מצוה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות שאין בו מעשה בגופו של דבר, כגון הבאה בלבד מרשות לרשות אינו נראה כעובדין דחול ולא החמירו באמירתו, אלו דברי מורי הרב ז"ל".

האחרונים להלכה נסתפקו בדין זה, וז"ל בעל ערך השולחן (סי' שי"ט ס"ק ג'): "אם עבר וסינן מים או יין, נראה לי לכאורה דמותר לשתותו. ולא דמי למבשל בשבת, כמ"ש הרשב"א ריש פרק ר"א דמילה, והסכים עמו הריטב"א ר"פ מי שהוציאוהו דלא קנסו אלא בבישול ודכוותיה דנעשה בגוף הדבר מעשה חדש, אבל אם לא נעשה מעשה בגוף הדבר, כגון הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים – מותר, ע"ש. אבל החק יעקב (סימן תנ"ד) כתב דאם הוציא מרשות היחיד לרשות הרבים הו"ל כדין מבשל, ע"ש. וכן משמע בבית יוסף (סוף סימן רנ"ט)  בשם המרדכי, דבמלאכה דאורייתא אע"ג דלא נעשה בגוף התבשיל – אסור. ועמ"ש סימן של"ט דבאיסור דרבנן – שרי אפילו במזיד כל כה"ג דלא נעשה בגוף הדבר מעשה חדש ולא נהנה במעשה ההוא, אבל באיסור תורה לא סמכינן על ר' יונה והריטב"א, ע"ש".

הנה, הערך השולחן הביא את דעת הרשב"א דהיכא דלא נעשה ע"י מלאכתו שינוי בגוף החפץ – לא קנסו חכמים את השימוש בו.

אלא שהרב פעלים (ח"א אור"ח סי' י"ג) מביא תשובת הרשב"א ששם מבואר היפך הדברים, שגם היכא דלא נעשה שינוי בגוף החפץ – קנסוהו רבנן, וז"ל: "מיהו שוב ראיתי למרן ז"ל בבית יוסף סימן רנ"ג, שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל (שו"ת הרשב"א החדשות סי' ח"י) במי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר  לגוי להדליק אש ולחמם תבשילו דאסור, אף על פי שלא נעשה מלאכת איסור בגוף התבשיל, שכבר נתבשל מערב שבת [וכתב עוד כמדומה שאפילו אחר שנצטנן – אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל  שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו, וכן פסק רמ"א ז"ל בהג"ה בשלחן ערוך (סי' רנ"ג סעי' ה'), דאסור לומר לגוי להחם קדרה אם נצטנן, ואם עשה כן – אסור לאוכלו אפילו צונן], ע"ש".

וכתב הרב פעלים, וז"ל: "ולכאורה י"ל הא דאסר הרשב"א באותו שבת בלבד היינו דוקא בנידון דידיה, שהגוי עשה המלאכה ולא ישראל, דהדין הוא אפילו אם לא נצטנן אינו אסור אלא באותו שבת, אבל בנ"ד בבורר שהישראל עשה המלאכה, דהדין הוא אם לא חזר ועירבם דאסור לו לעולם, כדין המבשל בשבת דאסור לו לעולם".

עוד מובא באותה תשובת הרשב"א שהביא הב"י (סי' רנ"ג), וז"ל: "גוי שמילא מים בשביל ישראל – שלא ישקה מהם אפילו בהמתו, לפי שהוציאו מהבור שהוא רשות היחיד לשפת הבור שהוא רשות הרבים ואע"פ שעשאה הגוי מעצמו שלא מדעת ישראל ושלא נעשה בגוף המים מלאכת איסור". וא"כ לכאורה דברי הרשב"א בתשובתו סותרים את דבריו שכתב בחידושיו.

וצריך לתרץ שמה שהביא בחידושיו הם משם רבו רבינו יונה, ואיהו לא ס"ל כוותיה אלא כמו שכתב הוא עצמו בתשובותיו.

כתב החיי אדם (כלל ט' סעיף י"א): "ודוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר, שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו. אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג – מותר אפילו לו אפילו בו ביום. ואם במזיד – אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד. ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל", עכ"ל.

וכתב בנשמת אדם: "והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות, כן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ו בהל' שבת הלכה [כ"ג ו]כ"ד, וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה, וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו. וכן מוכח שהרי פסק בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציא בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג יאכל, ומדכתב סתמא משמע דמותר אפילו לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם, ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה חילוק זה, וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שהקשה מאי שנא ממבשל… אבל כיון דהשו"ע פסק כרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד' אמות ברה"ר, וע"כ צ"ל כמו שכתב הריטב"א, והא דבחזרו למקומם מותר, היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן". והביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אחת משאר מלאכות") פסק את דברי החיי אדם. וע"כ אין להתיר אלא בשוגג במקום צורך גדול.

דבר נוסף כתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר… אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו. ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לא תתן מכשול ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים (סימן ן'), יעו"ש".

וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ח' ובהערה י"א), וז"ל: "עיין בגמרא (עבודה זרה נ"ה ע"ב), וז"ל: 'ואין דורכין עם ישראל שעושה פירותיו בטומאה, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה'. והרמב"ם הלכות תרומות (פרק י"ב הלכה י'), וז"ל: "ישראל שעושה פירותיו בטומאה – אין בוצרין עמו, ואין צריך לומר שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה, אבל מוליכין עמו חביות לגת ומביאין מן הגת". ובבית יוסף (חו"מ סימן שנ"ו), וז"ל: "מה שאמר והקונה ממנו עון גדול הוא שמחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב פעם אחרת וכו'. בפרק האיש מקדש (קידושין נ"ו ע"ב): 'אמרי: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב'". ובשו"ע (חו"מ סי' שנ"ו סעי' א'), וז"ל: "אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח – אינו גונב", וה"ה להכא. וע"ע לכה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב)".

וראה בפירוש המשנה לרמב"ם (שביעית פרק ה' משנה ו'), וז"ל: "אמר ה': ולפני עור לא תתן מכשול, הכוונה בזה, שמי שעוורה אותו התאוה והדעות הרעות, אל תעזרהו על עורונו ותוסיף להתעותו. ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך".

[35] כתב השו"ע (סי' ש"י סעי' ח'), וז"ל: "כלי שיש עליו דבר האסור ודבר המותר – מותר לטלטלו, כגון: מחתה שיש עליה מבע"י אפר שמותר לטלטלו לכסות בו רוק או צואה, ויש עליה ג"כ שברי עצים שהם אסורים בטלטול – מותר לטלטל מחתה כמו שהיא; וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האסור; אבל אם דבר האסור חשוב יותר מדבר המותר – בטל אצלו ואסור לטלטלו". וע"ע  משנ"ב שם (ס"ק ל"ז) ובכה"ח (ס"ק נ"ט). וע"ע מאמר מרדכי (שבת חלק ה' פרק ע"ט סעי' ל"א -נ"א).

[36] ראה בהערה ל"ד.

[37] כתב השו"ע (סי' ש"ז סעי' ה'): "דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה; כיצד: אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה; או להביא מים דרך חצר שלא עירבו, לרחוץ בו המצטער; ויש אוסרין".

[38] דהוי כהתנו שאין לו חלק בזה, ראה שו"ע (או"ח סי' רמ"ה סעי' א'-ב'), וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"ח).