עטיפת טלית במנחת שבת[1]
שאלה א: האם יש מנהג להתעטף בטלית במנחה של שבת?
תשובה: לא נוהגים להתעטף בטלית במנחה של שבת[2].
סעודה שלישית לפני מנחה[3]
שאלה ב: האם אפשר לאכול סעודה שלישית לפני תפילת מנחה?
תשובה: לפי הפשט – מותר להקדים סעודה שלישית לפני תפילת מנחה[4]. לפי הקבלה – לא[5]. לכן בדיעבד יאכל סעודה עם לחם לפני מנחה, ויאכל מזונות[6] אחר מנחה לפני ערבית[7].
סעודה שלישית במזונות ובזמנה[8]
שאלה ג: האם אפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית במזונות? עד מתי אפשר להתחיל לאכול סעודה זו?
תשובה: לגבי סעודה שלישית. אפשר לאכול מזונות[9] מיד לאחד תפילת מנחה ולפני השקיעה, כיון שיש אומרים שאחר השקיעה אין לאכול סעודה שלישית[10].
מזונות בסעודה שלישית אחר שקיעה[11]
שאלה ד: אדם שהחל לאכול "מזונות" בסעודה שלישית בהיתר לפני השקיעה, האם מותר לו להמשיך בסעודתו לאחר השקיעה? או שהיתר זה נוהג רק בפת?
תשובה: לכתחילה צריך לאכול סעודה שלישית עם פת, לפי הפשט[12] ובפרט לפי הקבלה[13]. עיין בשו"ע (סי' רצ"ט) שמשמע שם, שרק אם התחיל לאכול פת יכול להמשיך לאכול אף לאחר השקיעה.
ומה שכתבת, שהתחיל לאכול "לפני השקיעה", רבים טועים בזה, כי יש להתחיל לאכול כחצי שעה לפני זמן קריאת שמע של ערבית, דהיינו, כרבע שעה לפני השקיעה, עיין משנ"ב שם (ס"ק ג'), ורק אז יכול להמשיך לאכול אחר השקיעה, אחרת יאכל כזית פת לפני השקיעה ולא ימשיך לאכול אח"כ[14].
שיעור הגורם לקיצור מזמורי תהלים לפני ערבית במוצאי שבת[15]
שאלה ה: אני אומר שיעור לפני צאת השבת, לעיתים הוא מתארך, דבר זה גורם לכך שהציבור מקצר באמירת מזמורי תהילים לפני תפילת ערבית. האם נכון הדבר?
תשובה: לענין קיום שיעור הגורם לקיצור באמירת מזמורי תהילים שלפני תפילת ערבית במוצאי שבת קודש, לזכות את הרבים ע"י דרשות והלכות, זהו דבר חשוב[16], ומותר עבור זה לקצר באמירת תהילים שלפני תפילת ערבית[17].
זמן ערבית במוצאי שבת[18]
שאלה ו: ישנם בתי כנסת שמתחילים להתפלל בהם ערבית לפני צאת השבת, ומסיימים את התפילה עם צאת הכוכבים.
א. האם נכון לנהוג כך?
ב. מהו הזמן הראוי לתפילת ערבית במוצאי-שבת?
תשובה: כיום בלוחות ארץ ישראל זמן צאת השבת הוא בין 30-40 דקות אחר שקיעת החמה, ואז מותר להבדיל ולעשות מלאכות דאוריתא. על כן, כדי שהציבור לא יטעה ויכשל בספק חילול שבת, שאם לא הבדיל בפה או לא אמר "אתה חוננתנו" אינו יכול לעשות שום מלאכה, ואף אם הבדיל בפה אינו יכול לאכול עד שיבדיל על כוס יין, לפיכך, הזמן הראוי להתפלל ערבית במוצאי שבת קודש הוא 5-7 דקות לפני זמן צאת השבת הכתוב בלוח, כדי שיגיעו ל"אתה חוננתנו" עם זמן צאת השבת, וזה יהיה לכולי עלמא ללא חששות וספקות. וכן ראוי לנהוג בכל מקום. אך בשעת הדחק אפשר להתפלל לפני כן[19], ובלבד שסיום התפילה יהיה עם צאת השבת.
חומרת רבינו תם במוצ"ש[20]
שאלה ז: האם טוב להחמיר ולנהוג כמנהג רבנו תם לגבי זמן צאת השבת?
תשובה:. בענין חומרת ר"ת במוצש"ק. כל חומרא שאדם מחמיר על עצמו טובה היא, ובתנאי שידע שזוהי רק חומרא ולא עצם הדין.
בארץ ישראל אנו נוהגים כדעת מהר"ם אלשקר[21], שפסק כגאונים ולא כר"ת. ועינינו הרואות, שבמוצש"ק מספיק להחמיר רק 40 דקות אחר השקיעה[22].
ערבית למחמיר כר"ת[23]
שאלה ח: אם אני מחמיר על עצמי כשיטת ר"ת במוצאי שבת, האם מותר לי להוציא את השבת לפני 'זמן ר"ת' במקום שיש צורך בכך (כגון: שמתארח וצריך לשוב לביתו)?
תשובה: בענין צאת השבת לפי שיטת רבנו תם[24]. אם כוונת שאלתך, לשמוע הבדלה ולהתפלל ערבית לפני זמן צאת השבת לדעת ר"ת – אם יש צורך בדבר, מותר. ועיין במס' ברכות (דף כ"ז ע"ב): "מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת, ואומר הבדלה על הכוס". ועיין שו"ע (סי' רצ"ג סעי' ג', סי' רס"ג סעי' י"ז בהגהה).
סדר תפילה במוצ"ש שחל יו"ט באמצע השבוע[25]
שאלה ט: הורגלנו בבית הכנסת שלנו, ואני חושב שכך גם ההלכה, שבמקרה וחג יוצא באמצע השבוע, אז במוצאי שבת שלפני החג לא אומרים "שובה" ולא "ויהי נועם", אלא תיכף ומיד אומרים "ואתה קדוש". איך באמת צריך לנהוג בעניין זה על פי ההלכה?
אני מאד מודה לכבודו, ומבקש שכבודו יענה לי בכתב, כדי שאוכל לזכות את כולם, כי הציבור מינה אותי להיות החזן, הרב והפוסק של בית הכנסת. אני אמרתי להם, שאני אכתוב לכבוד הרב הראשי את השאלות, ואני אקריא להם את מה שהוא יפסוק.
תשובה: בענין אמירת "ויהי נועם", אם לומר במוצאי שבת כאשר יוצא חג באמצע השבוע, עיין בבא"ח (פרשת ויצא ש"ב סעי' ו'[26]-ז') שנוהגים לומר "ואתה קדוש" בכל מוצאי שבת ואפילו במוצאי שבת חול המועד[27].
הבדלה בעמידה [א][28]
שאלה י: ב"בן איש חי" מובא, שצריך להבדיל מעומד. האם גם מי שמבדיל בביתו צריך לעמוד?
תשובה: הבא"ח (ש"ש פר' ויצא אות כ"א)[29] כתב שנהגו לעמוד בהבדלה, ויש נוהגים לשבת ואין להקפיד בזה, עכת"ד. אם ההבדלה בבית, טוב להבדיל בישיבה[30].
הבדלה בעמידה [ב][31]
שאלה יא: ה"בן איש חי" בפר' ויצא שנה שנייה אות כ"א כתב, שעל המבדיל לשבת בעת ההבדלה, וכך כתב מרן ב"שולחן ערוך", ויש שנהגו להבדיל במעומד. כיצד צריך לנהוג בעניין זה? וכיצד על המבדיל בבית כנסת לנהוג בעניין זה?
תשובה: בענין הבדלה, כתב הבא"ח (ש"ש פר' ויצא אות כ"א), שמעיקר הדין יש להבדיל מיושב. אך י"א שכיון שצריך ללוות את שבת מלכתא בעת צאתה, א"כ יש לעשות כן מעומד, לכן י"א שצריך לעמוד בזמן ההבדלה, וכל אדם ינהג כמנהגו[32].
כאשר מבדילים בבית הכנסת, גם אם הציבור יושב – המבדיל יעמוד מפני כבוד הציבור[33].
עמידה בהבדלת בית הכנסת[34]
שאלה יב: האם חייב לעמוד בעת שמיעת הבדלה בבית הכנסת, אם לא רוצה לצאת בה ידי חובה?
תשובה: לא ישב אדם בין העומדים אע"פ שאינו יוצא ידי חובה באותו זמן[35].
ישיבה בברכה אחרונה אחר הבדלה[36]
שאלה יג: האם ש"ץ המבדיל במוצאי שבת על הכוס צריך לשבת בעת שמברך ברכה אחרונה על היין?
תשובה: הש"ץ טוב שישב בברכה אחרונה על היין אחר ההבדלה[37].
טעימת אשה בהבדלה[38]
שאלה יד: האם מותר לאישה לטעום מיין של הבדלה?
תשובה: מהדין מותר לנשים לטעום מיין של הבדלה, אך נהגו שלא לטעום[39]. במקום שאין איש שיעשה הבדלה, מותר לאשה להבדיל על כוס מיץ ענבים או בירה שחורה[40].
אשה בחיוב הבדלה[41]
שאלה טו: בת שלא שמעה הבדלה, האם יכולה לעשות הבדלה לעצמה? והאם היא יכולה להוציא בכך גם אחרים?
תשובה: בת שומרת מצוות[42] עדיף שתבדיל לעצמה[43], ויכולה היא גם להוציא אחרים ידי חובה[44].
הבדלה לפני ערבית[45]
שאלה טז: האם מותר במוצאי שבת להבדיל לפני תפילת ערבית?
תשובה: אם יש צורך – מותר להבדיל על היין לפני תפילת ערבית במוצאי שבת קודש, אם יצאו הכוכבים. אולם אם ברצונו לעשות רק מלאכה כלשהי, יכול לומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ודיו. עיין בשו"ע (סי' רצ"ט סעי' י')[46]. ואם רוצה להתפלל או להבדיל לפני השקיעה מחמת שהוא אנוס, עיין לשו"ע (סי' רצ"ג סעי' ג')[47].
הבדלה על קפה, תה או קוקה קולה[48]
שאלה יז: א. במוצאי שבת צריך להבדיל על יין, או שכר מדינה – האם שכר מדינה כולל גם קפה, תה, קוקה קולה וכו'?
ב. כיצד ינהג אדם שאין לו יין להבדלה אך יש לו תה, קפה או קוקה קולה, ויודע שבעוד שעתיים, שלוש או ארבע שעות יהיה לו יין?
תשובה: אם יש יין – עדיף להבדיל על יין יותר מאשר על כל משקה אחר[49]. ואפילו אם אין לו עתה יין, אך בעוד כמה זמן במשך הערב ימצא יין, ימתין ולא יבדיל עד שיהיה לו יין[50].
אם אין לו יין או שקשה לו לשתות יין – יבדיל על חמר מדינה[51], וזהו קפה או קולה אך לא תה[52].
מטהר אויר כבשמים להבדלה[53]
שאלה יח: בשיעור משנה במסכת ברכות פרק ח' משנה ו', עלתה לנו שאלה, והיא:
האם מותר להשתמש במטהר אוויר[54] כבשמים להבדלה?
לשאלה זו לא מצאנו תשובה. נשמח מאוד אם תחזיר לנו תשובה עם מקורותיה.
בתודה, בני כיתה ה' בנים, בית הספר…..
תשובה: יסוד השאלה תלוי אם יש לריח עיקר או לא, דהיינו, אם יש ממשות של דבר המדיף ריח. לכן, אם רססו את אויר החדר – אין לברך על זה ברכת הבשמים, כיון שאין ניכר מקור ועיקר הריח[55].
אם רססו על בגד או על היד, כך שבבגד ניכרת הלחות של הריסוס, וכן על גבי היד – יש לברך ברכת הבשמים[56].
הברכה היא: "בורא מיני בשמים"[57].
תזכו להגדיל תורה ולהאדירה.
[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ז.
[2] כתב בשעה"כ (ענין מנחת שבת), וז"ל: "זמן עטיפת הציצית בתפילת המנחה הוא אחר קדיש דקדושת ובא לציון קודם שיאמר הש"צ פסוק ואני תפלתי כדי שתתעטף בציצית בעת רצון". אך כיום אין המנהג כך. וראה ארץ חיים (סימן רצ"ב סעי' א').
[3] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ב.
[4] שו"ע (או"ח סי' רצ"א סעי' ב'), וז"ל: "זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן – לא קיים מצות סעודה שלישית". ועוד שם כתב הרמ"א (סי' רצ"א סעי' ג'): "אבל מי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור – לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה, מיהו אם עשאה – יצא".
[5] עי' כה"ח שם (ס"ק ב') מה שהביא בשם הזוהר ועוד. וע"ע שם (ס"ק י"ג), וז"ל: "וכן מוכח דעת הרמב"ם שכתב, וז"ל: וכך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבא לביתו, ויסעוד סעודה שניה, וילך לבית המדרש, יקרא וישנה עד המנחה, ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת ע"כ, אלמא דעד הלילה יכול לאכול ולשתות, וכן כתבו שם הגהות מיימוניות לדעת רבינו דהרי כשהגיע זמן המנחה אסור לקבוע סעודה יעו"ש, וכן נוהגין ברוב ארצות המזרח והמערב שלא לקבוע סעודה שלישית עד לאחר תפלת המנחה". והבא"ח (ש"ש פרשת חיי שרה סעי' י"ד), כתב: "זמן סעודה שלישית אחר תפילת המנחה. ואם נאנס ועשאה קודם – יצא בדיעבד, ובלבד שלא יעשנה קודם שש שעות ומחצה, דאז היא בכלל שחרית. ולפי הסוד שגילה רבינו האר"י בזה, נראה דאם עשאה קודם תפילת המנחה – לא יצא ידי חובה גם בדיעבד".
[6] עי' שו"ע (שם סעי' ה'): "צריך לעשותה בפת, וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות; וי"א דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".
[7] וראה עוד באריכות ובפירוט בדיני סעודה שלישית מאמר מרדכי (שבת ח"א פרק כ"א סעי ה'-ו'), וז"ל: "נחלקו הפוסקים אם יש לסעוד 'סעודה שלישית' לפני תפילת מנחה של שבת או לאחריה. ועל כן, יש הנוהגים לסעוד 'סעודה שלישית' פעמיים, פעם לפני תפילת 'מנחה' ופעם נוספת אחריה. אמנם, להלכה – צריך לסעוד סעודה שלישית אחרי תפילת מנחה ואין צורך להוסיף סעודה לפניה. אדם שסעד סעודה שלישית לפני תפילת מנחה – יצא ידי חובה בדיעבד על פי הפשט. אמנם, לדעת רבנו האר"י ז"ל – לא יצא ידי חובה וצריך לסעוד שוב. ומ"מ אם אין שום אפשרות לסעוד סעודה שלישית אחרי תפילת מנחה [כגון שהציבור באותו מקום מתפללים מנחה סמוך לשקיעה] – יכול לסעוד סעודה שלישית לפני תפילת מנחה. וכמו כן, אם יכול לסעוד אחרי מנחה סעודה שלישית במזונות בלבד – עדיף לסעוד סעודה שלישית בפת לפני תפילה מנחה [ולפני זמן מנחה קטנה], ואחרי תפילת מנחה יאכל שוב מזונות לפני השקיעה". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ט' שאלה מ"א) ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ל"ז) בהרחבה.
[8] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[9] שו"ע (או"ח סי' רצ"א סעי' ה'), וז"ל: "צריך לעשותה בפת, וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן, וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות, וי"א דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".
[10] כתב השו"ע (או"ח סי' רצ"ט סעי' א'), וז"ל: "אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו – אין צריך להפסיק (אפילו משתייה). ואם היה יושב ושותה וחשכה לו – צריך להפסיק. וי"א דה"מ בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל – פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו". וע"ע משנ"ב שם (ס"ק א'), וע"ע בבה"ל שם (ד"ה "משתחשך") ובשעה"צ שם (ס"ק ב'-ד'). וע"ע מאמר מרדכי (שבת פרק כ"א, ובפרט שם סעי' י"ד-ט"ו), וז"ל: "צריך לאכול פת ב'סעודה שלישית' כבכל סעודות השבת. וכן לפי הקבלה צריך לאכול דווקא פת… מי שאינו יכול לאכול פת ב'סעודה שלישית' – יאכל מיני דגן מבושלים [אטריות וכדו']. ואם אינו יכול לאכול מיני דגן מבושלים – יאכל מיני מזונות אפויים. ואם אינו יכול לאכול מיני מזונות אפויים – יאכל בשר ודגים. ואם אינו יכול לאכול בשר ודגים – יאכל פירות משבעת המינים. ואם אינו יכול לאכול פירות משבעת המינים – יאכל שאר פירות". ולגבי זמן הסעודה עיין שם (סעיף ז') בהרחבה.
[11] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[12] שו"ע (סי' רצ"א סעי' ה').
[13] ראה מאמר מרדכי (שבת ח"א פרק כ"א סעיפים ה'-ו' ובהערות שם). הובא לעיל שאלה ב'.
[14] ראה כה"ח (סי' רצ"ט ס"ק ט') שכתב, וז"ל: "אך משום קריאת שמע של ערבית צריך להפסיק אם התחיל באיסור, דהיינו חצי שעה קודם צאת הכוכבים כיון שהוא דאורייתא, ואין סמיכה על השמש כיון שיש הרבה שאין הולכין לבית הכנסת במוצאי שבת. תוספת שבת אות ב'. וכן כתב המחצית השקל, חיי אדם כלל ח' אות ח"י". ועיין עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ג).
[16] בעניין לימוד תורה בשבת עיין שו"ע (או"ח סי' ר"צ סעי' ב'), וז"ל: "אחר סעודת שחרית קובעים מדרש לקרות בנביאים ולדרוש בדברי אגדה, ואסור לקבוע סעודה באותה שעה. הגה: ופועלים וב"ב שאינן עוסקים בתורה כל ימי שבוע, יעסקו יותר בתורה בשבת מת"ח העוסקים בתורה כל ימי השבוע, והת"ח ימשיכו יותר בעונג אכילה ושתייה קצת, דהרי הם מתענגים בלמודם כל ימי השבוע". וע"ע שם משנ"ב (ס"ק ה'), וז"ל: "דאיתא במדרש: אמרה תורה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כשיכנסו ישראל לארץ זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, אני מה תהא עלי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך". וע"ע שם (ס"ק ו'-ז'). וכה"ח שם (ס"ק ט'-י"ג). וידוע שהספר "בן איש חי" נוסד על דרשותיו שאמר בשבתות. וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"א פרק כ"ג סעי' י"ד), וז"ל: "מצווה לקבוע שיעורי תורה לרבים, במוסר ובהלכה לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת, משום שזמן זה נוח לציבור ויבואו רבים ללמוד תורה". ולמרות שכתב הרמ"א, וז"ל: "נהגו שלא לקבוע מדרש בין מנחה לערבית, אבל אומרים פרקי אבות בקיץ ושיר המעלות בחורף, וכל מקום כפי מנהגו", וטעמו משום שחכם שמת כל העם בטלים, וכיון שמת משה, רבן של ישראל בזמן זה, לפיכך מבטלים בו מדרש. כבר כתבו האחרונים (משנ"ב רצ"ב ס"ק ח'-ט', כה"ח סימן רצ"ב ס"ק כ"א) שכיון שאיסור קביעת מדרש הוא מנהג ולא דין, ומנגד יש מצוה להגדיל תורה ולהאדירה, ובזמן זה [לפני ערבית] אפשר להגדיל תורה עד למאוד, יש מצוה לקבוע שיעורי תורה לפני תפילת ערבית. [הערת המערכת: וכך נהג הרב זצוק"ל עשרות בשנים, היה מוסר שיעור בספר בא"ח שנה ראשונה ושניה לפני צאת השבת והיה השיעור מתארך מגודל מתיקות הלימוד].
[17] ראה לעיל פרק י"ח שאלה י"ד.
[18] תשמ"ה 758-1, וכן השיב בקיצור בתשובה תשמ"ה 603-1.
[19] שו"ע (או"ח סי' רצ"ג סעי' ג'), וז"ל: "מי שהוא אנוס, כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה, יכול להתפלל של מוצאי שבת מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד אבל לא יברך על הנר, וכן אסור בעשיית מלאכה, עד צאת הכוכבים".
[20] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[21] שו"ת מהר"ם אלאשקר (סי' צ"ו).
[22] ראה ברכי יוסף (או"ח סי' רס"א אות א' באורך), ומחזיק ברכה (שם אות ז'), וז"ל: "ושעור זמן בין השמשות וכו'. בספרי הקטן ברכי יוסף בראש הסימן כתבתי משם הרב גנת ורדים בתשו' כ"י שהעולם נהגו כסברת הגאונים בשיעור זמן בין השמשות וכו', ע"ש. ועתה נדפס ספר גט מקושר לעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה וראיתי שכתב בביאורו לתוספי הרא"ם סוף ה' כפור דף ק"ח ע"ב גם כן שמנהג העולם על פי סברת הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן בין השמשות שהוא ג' רבעי מיל, וסברא זו קרובה לדעת, ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו. ומי שירצה להחמיר כר"ת – תע"ב". ועוד כתב בקונטרס אחרון (שם אות ב'), וז"ל: "ושיעור זמן בין השמשות וכו'. לפנים כתבתי שמורי הרב זלה"ה כתב שמנהג העולם כסברת הגאונים וכו'. ועתה ראיתי למורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' שכתב גם כן דסוגיין דעלמא דלא כר"ת, ופשטה הוראה בכל תפוצות ישראל כסברת החולקים. אף כי לפי הספרים הנמצאים רוב הראשונים כר"ת סבירא להו, הואיל ובמספר הדורות סוגיין דעלמא דלא כוותיה, אית לן למימר דמאז ומקדם גמרו רוב הראשונים דלא כר"ת אלא שלא זכינו לדבריהם, כמ"ש מהריק"ו שרש נ"ד… אמנם קושטא הוי דמנהג העולם כך וכמ"ש הרב המוסמך מהר"ח אבולעפיא הזקן שהיה תלמיד מהרימ"ט וקרוב לזמן מרן, כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף ע"ש. ואולי דגם מרן ידע דמנהג העולם דלא כר"ת, ולרוב קדושתו בהיות הדבר נוגע לגופי תורה לא רצה לומר סוגיא דעלמא היכי אזלא ופסק כר"ת. ודוק ואין להאריך". וכך פסק כה"ח (שם ס"ק א'). וע"ע שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' י"ט), מעשה נסים (עמ' קנ"ו ס"ח). וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק מ"א סעיף ו'), וז"ל: "אף על פי שמאחרים להוציא את השבת, אין זה משום שחוששים לשיטת רבנו תם הסובר שיש להוציא את השבת ע"ב דקות אחר השקיעה, מכיון שבארץ ישראל לא חוששים לדעת רבינו תם". ולכן, מן הדין אין חיוב להמתין עד שיגיע זמן רבנו תם, ומותר לעשות מלאכה אחרי שתעבור תוספת השבת שאחרי "צאת הכוכבים". ועיין בהערות שם באריכות.
[23] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ד, וכן השיב מילה במילה בתשובה תשמ"ה 520-1.
[24] ראה כה"ח (סי' רס"א ס"ק א', סי' רצ"ג ס"ק ה').
[25] תש"ן-תשנ"ג סימן ל"ו.
[26] וז"ל: "ודע דאע"פ שכתבו הפוסקים הפשטנים דאין לומר ויהי נועם כשחל יום טוב באמצע השבוע, מ"מ ע"פ הסוד צריך לאומרו בכל מוצאי שבת, וכמ"ש הרב חיד"א ז"ל בברכ"י סי' רצ"ה, וכ"כ בש"צ דף רי"ח ע"ג. ובספר חסד לאלפים כתב: ע"פ הסוד ראוי לומר ויהי נועם אפילו במוצאי שבת שחל בחוה"מ, וכן ראוי לעשות בהצנע לכת. והנה פה עירנו בגדאד יע"א היה המנהג מקדמת דנא שלא לומר ויהי נועם כשחל יום טוב באמצע השבוע, ותהילות לאל קודם כמה שנים תקנתי בס"ד המנהג בכל בתי כנסיות אשר פה עירנו בגדאד, לומר ויהי נועם עד סוף המזמור בכל מוצאי שבת באין הפרש כלל".
[27] כתב כה"ח (סי' רצ"ה ס"ק ט'), וז"ל: "ראיתי לקצת גדולי הדור שאף שלא היו אומרים הצבור ויהי נועם במוצאי שבת כשחל יום טוב באותו שבוע, הם היו אומרים בלחש ויהי נועם כדרך שאומרים כל מוצאי שבת, ואמור רבנן בטעמא כי על דרך האמת מוכרח אמירת ויהי נועם בכל מוצאי שבת שהוא חול אף שיהיה יום טוב באותו שבוע. ברכי יוסף אות א'. והביאו שערי תשובה אות ב'. וכן כתב הברכי יוסף סימן תצ"א אות ב' שעל דרך האמת שמעתי וראיתי שנהגו לומר ויהי נועם בכל מוצאי שבת אף בחול המועד וכל שכן אם חל יום טוב באמצע השבוע, יעו"ש". וע"ע שם (ס"ק יא) בעניין מנהג בני אשכנז, וז"ל: "כתב הטור דנוהגין בני אשכנז כשאין אומרים ויהי נועם כגון שחל יום טוב באמצע השבוע אז אין אומרים גם כן סדר קדושה, אלא שכתב דאין נוהגין כן בספרד אלא מתחילין פסוק אורך ימים אשביעהו וכו' ואתה קדוש, עכ"ל. וכן כתבנו לעיל אות ה' בשם שער הכוונות דצריך לאומרו במוצאי שבת כדי להמשיך הארה מעולם האצילות לבריאה יעו"ש, ואם כן לפי זה אין חילוק אם חל יום טוב באמצע שבוע או כולו חול. וגם לפי דברי האר"י ז"ל צריך לומר בכל מוצאי שבת ויהי נועם כמו שכתבנו לעיל אות ט' יעו"ש. ואם כן נמצא דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לומר בכל מוצאי שבת ויהי נועם וגם ואתה קדוש ואפילו אם חל יום טוב באותו שבוע כיון שיש טעם בסוד". וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ב סעי' ל"א).
[28] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ב, וכן השיב בתשובה תשמ"ה 671-1.
[29] וז"ל: "אף על גב דמדינא מותר לברך מיושב, ואדרבא מר"ן בשה"ע כתב שצריך להבדיל מיושב, משום דכיון דהאחד פוטר את חבירו יש להם לעשות קביעות, ומעומד לא הוי קביעות, ומור"ם ז"ל בהגה"ה הוא דכתב דמבדילין מעומד, מ"מ מצינו שיש מקומות שהם קבלו הוראת מר"ן ז"ל, ועכ"ז נהגו להבדיל מעומד, שעומדים הש"ץ וכל הקהל כולם לכבוד המלך הוא השבת הקדוש שמלוים אותו, ודרך לויה מעומד, וכן נוהגים בעירנו בגדאד יע"א לעמוד כל הקהל בשעת ההבדלה, ועיין כף החיים סי' ל"א אות ל"ח, ושמעתי שבעה"ק תוב"ב אין מקפידין ומבדילין כפי מה שיזדמן בין עומדין בין יושבין שאין מדקדקין בזה".
[30] כתב השו"ע (סי' רצ"ו סעי' ו'): "אומר הבדלה מיושב. הגה, וי"א מעומד, וכן נוהגים במדינות אלו". הרי יש שתי דעות. ועוד פסק השו"ע (סי' רע"א סעי' י'): "ואומר ויכלו מעומד, ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש. הגה – ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב (כל בו). ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם". ומשמע מדעת השו"ע שיש לעמוד כל הקידוש גם בויכולו וגם בקידוש עצמו. ובבית יוסף (שם) הביא את הסברות של כל דעה. הכל בו (סי' מ"א ב' ע"ב) אומר שנכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו, ודרך לווי המלך הוא בעמידה. אבל התוס' (ברכות מ"ג ע"א ד"ה "הואיל") אומר: "נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז נראה כקבע ופוטר אותם". היינו, כיון שהאנשים רוצים לצאת ידי חובת ההבדלה הם צריכים לשבת שזוהי קביעות, ואם אינם קובעים – לא יוצאים ידי חובה.
והנה, כלל ידוע בהלכה (ראה שו"ע סי' רי"ג סעי' א' ומשנ"ב שם ס"ק ב'), שמדין קביעות צריך לשבת בשעת הברכה, והשאלה היא: מדוע ההבדלה תאמר בעמידה? ומבאר הכה"ח (סי' רצ"ו ס"ק מ"א) שהקביעות נצרכת כאשר האנשים אוכלים בעצמם, אבל כאן שהמבדיל פוטר אותם, ומדינא הם לא צריכים לשתות, לכן הם אינם צריכים לשבת, והוא עומד מפני כבוד הציבור, וכ"כ פתח הדביר ואחרים. והחזון איש (סי' י"ט אות ח') חילק בין ברכת המצוות לברכת הנהנין, שבברכות הנהנין – צריך לברך מיושב (ברכת המזון, מעין שלוש ועוד) אבל בברכת המצוות – צריך לברכם מעומד (וראה במשנ"ב (סי' תקפ"ה ס"ק א') בדין ברכת שופר).
ומרן הבא"ח (פרשת ויצא ש"ש סעי' כ"א) כתב שיש מקומות שנהגו לעמוד בהבדלה, הגם שמרן פסק שההבדלה מיושב, משום כבוד ולווי המלך והוא שבת קודש ודרך ליווי בעמידה, וכן נהגו בבגדד. וכתב שבירושלים לא הקפידו לומר בעמידה או בישיבה אלא כפי שיזדמן להם. ולמעשה, בבית הכנסת אנו עומדים בהבדלה, ובבית אנו יושבים. אמנם אותם שנהגו לעמוד בהבדלה – ימשיכו לנהוג כך, אותם שנהגו לשבת – ימשיכו לשבת, וכל אחד ואחד ימשיך כמנהגו וכולם יוצאים בזה ידי חובה. גם מי שנהג לשבת, אם ארע ועמד בהבדלה – יוצא ידי חובה. וראה עוד בהרחבה מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ג סעי' ס'-ס"ג).
[31] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ה.
[32] ראה בן איש חי (פרשת ויצא סעי' כ"א), הובא בהערה ל'.
[33] ראה בהערה ל', ועיין במאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק מ"ג סעי' ס"א): "נהגו לעמוד בשעת ה'הבדלה' בבית הכנסת בין ה'שליח ציבור' ובין הקהל, כפי שכתב גאון עוזנו בעל ה'בן איש חי'. אמנם, גם כאשר מבדילים בעמידה שותים את היין בישיבה".
[34] תשד"מ 1299-1.
[35] דרך ארץ רבה (פ"ז) ודרך ארץ זוטא (פ"ה): "לא ישב בין העומדים", ואבות (פ"ב מ"ה): "אל תפרוש מן הציבור".
[36] תשד"מ 729-1.
[37] אף על פי שעמד בהבדלה לכבוד הציבור. וראה שו"ע (או"ח סי' קפ"ג סעי' י') שכתב, וז"ל: "י"א שגם ברכת מעין שלש צריך לאמרה מיושב". ועיין לעיל שאלה י"א.
[38] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ז.
[39] כתב מג"א (סי' רצ"ו ס"ק ד'), וז"ל: "נהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה, י"א שהטעם שנהגו שלא ישתו יין הבדלה משום שהיא סחטה יין לאדם הראשון מעץ הדעת, שהיה גפן (עי' ברכות מ' ע"א; של"ה, מסכת שבת אות צט; כה"ח סי' רצ"ו ס"ק י"ד). וי"א שהטעם משום שבחטא עץ הדעת טוב ורע, גרמה לערבוב של טוב ורע בעולם, וזה הפך מצות ההבדלה בה מבדילים בין קודש לחול (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב סי' ל"ז). אך מכל מקום, מעיקר הדין אין איסור לאשה לשתות מכוס ההבדלה (עיין בא"ח, ש"ש פרשת ויצא סעי' כ"א). וע"ע משנ"ב שם ס"ק ל"ה, ערוה"ש שם סעי' ה'. אמנם אין זה מהדין אלא מנהג.
[40] המנהג שנשים לא טועמות מהיין, הוא מנהג שאין לו עיקר, לכן עליה לברך את כל הברכות הראשונות, דהיינו נר ובשמים, וכן לשתות רביעית מיין, ולברך ברכה אחרונה מעין שלוש. וראה בהרחבה מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ג סעי' מ"ז-מ"ח ובהערות שם).
[41] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ו.
[42] ראה לשון הבא"ח (ויצא ש"ש סעי' כ"ב): "דאם האשה יודעת לברך". וראה עוד מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ג סעי' מ'-מ"ב).
[43] שו"ע (או"ח סי' רצ"ו סעי' ח'), וז"ל: "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים". ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ה), וז"ל: "והנה לפי מה שכתב המ"א לעיל בסק"ד דנהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה, א"כ בלאו כל הטעמים האיך תבדיל בעצמה והלא אינה יכולה לשתות הכוס, וכ"כ בעל דרך החיים, אלא כונת המ"א להקל בשאין לה ממי לצאת דאז בע"כ תבדיל לעצמה ותשתה כדי שלא לבטל מצות הבדלה". וע"ע שם (ס"ק ל"ו), וז"ל: "ואם האנשים כבר הבדילו לעצמם או שנתכונו לצאת בבית הכנסת – לא יבדילו כדי להוציא הנשים אם אין שם זכרים גדולים או קטנים ששומעין ממנו, דלהיש חולקין הוא ברכה לבטלה [מ"א וש"א]. והנה בספר זכור לאברהם בערך הבדלה וכן בספר ברכי יוסף הביאו כמה פוסקים דס"ל דאפילו מי שהבדיל כבר – יכול להבדיל בשביל הנשים, מ"מ למה לנו להכניס עצמן בחשש ספק לענין ברכה אחרי דהיא יכולה להבדיל בעצמה וכמו שכתבנו בס"ק הקודם. ועיין מה שכתבנו בביאור הלכה לענין ברכת הנר אם אשה חייבת בה כשמברכת לעצמה".
[44] כתב הבית יוסף (סימן רצ"ו): "כתוב בארחות חיים (הל' הבדלה סי' י"ח): נשים אין מבדילות לעצמן דאין הבדלה תלויה בשמירת שבת אלא רבנן אסמכוה (פסחים ק"ו ע"א) אקרא (שמות כ', ח'). וה"ר יונה כתב דכשם שחייבות בקידוש חייבות בהבדלה". וכתב הב"ח שם: "והוא שהרמב"ם סובר שההבדלה גם כן דבר תורה מדכתיב זכור את יום השבת לקדשו, פירוש – זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה, דלפי זה כשם שחייבות הנשים בקידוש היום דבר תורה, אף על פי שמצות עשה שהזמן גרמא הוא, מדכתיב: זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, הכי נמי חייבות בהבדלה דבר תורה". להלכה נחלקו השו"ע והרמ"א (סימן רצ"ו סעי' ח') בדין חיוב נשים בהבדלה, וז"ל: "נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש, ויש מי שחולק. הגה: ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים". ע"כ כשהבעל אינו יכול או אינו יודע להבדיל: לדעת הרמב"ם והשו"ע, שגם האשה חייבת בהבדלה מדאורייתא – האשה תבדיל ותוציא גם את בעלה ידי חובתו, משום ששניהם ברמת חיוב זהה. לדעת הרמ"א, שהאשה אינה חייבת בהבדלה מדאורייתא – היא איננה יכולה להוציא את בעלה, או כל איש אחר, ידי חובתו. וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ב סעי' מ"ב, נ"א).
[45] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[46] וז"ל: "אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה – מותר אף על פי שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה, אומר: המבדיל (בין הקודש ובין החול) בלא ברכה, ועושה מלאכה".
[47] וז"ל: "מי שהוא אנוס, כגון שצריך להחשיך על התחום לדבר מצוה, יכול להתפלל של מו"ש מפלג המנחה ולמעלה ולהבדיל מיד אבל לא יברך על הנר, וכן אסור בעשיית מלאכה, עד צאת הכוכבים". וראה מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ג סעי' ל"ג-ל"ט)
[48] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קל"ה.
[49] רמ"א (סי' רצ"ו סעי' ב'), וז"ל: "וטוב יותר להבדיל על כוס פגום של יין, מעל שכר". וראה להלן הערה נ"ב.
[50] ראה כה"ח (סי' רצ"ו ס"ק כ"ד), משנ"ב שם (ס"ק ח').
[51] שו"ע (סי' רצ"ו סעי' ב'): "אבל על השכר מבדילין אם הוא חמר מדינה וה"ה לשאר משקין, חוץ מן המים". ובגדר חמר מדינה ראה במאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ד סעי' י"ט), וז"ל: 'חמר מדינה' פירושו – היין שנהוג לשתות באותו מקום. אלא שנחלקו בהגדרת 'חמר מדינה' – יש אומרים שהגדרת 'חמר מדינה' חלה רק על משקה משכר, אך משקה שאינו משכר – אינו בגדר 'חמר מדינה'. ויש אומרים שכל משקה חשוב המוגש שמגישים לאורחים נקרא 'חמר מדינה', אפילו שאינו משכר. ולכן אדם שאין לו יין להבדלה – יבדיל לכתחילה על משקה משכר [כגון: עראק, קוניאק, בירה לבנה וכדו']. אין לו משקה משכר – יבדיל על בירה שחורה. אין לו בירה – יכול להבדיל על מיץ תפוזים או אפילו על 'קוקה קולה'. בשעת הדחק – מותר להבדיל על קפה [ולדעת חכמי האשכנזים קפה הוי 'חמר מדינה']. ולכל הדעות – אין מבדילים על מים, כיון דלא חשיבי" . ועיין שם בהערות בהרחבה, וראה להלן הערה הבאה.
[52] אעפ"י שעל קפה אפשר כאמור להבדיל, כיון שרישומו ניכר במים יותר מאשר בתה שהוא מים צבועים בלבד. וראה משנ"ב (סי' רצ"ו ס"ק י'), וז"ל: "ועל קווא"ס ובארשט (מים עם לימון) מוכח מט"ז בסימן קפ"ב וא"ר שם דאף בשעת הדחק – אין מברכין, דאף שההמונים שותין אותן, מ"מ לא חשיבי, וכמו מים הוא [ואף דעת המ"א שם דהעתיק דעת רש"ל להקל בשעת הדחק, היינו דוקא גבי כוס בהמ"ז, שאין בו חשש ברכה לבטלה, וכדמוכח בתשובת רש"ל משא"כ בהבדלה. ובח"א כתב דבשעת הדחק – יש להבדיל על משקה קווא"ס, ולא ידעתי טעמו. ואולי מיירי בשנעשה משקה חשוב כעין משקה שכר, וגם זה דוקא אם עיקר שתיית ההמון הוא מהמשקה הזה דאל"ה לא הוי חמר מדינה]". ועי' בהרחבה מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ד סעי' א'-ב, י"ח-כ').
[53]תשמ"ג 11-1.
[54] הכוונה למפיץ ריח טוב שזה יעודו, ולא למטהר אויר שנועד להפיג ולהעביר ריח רע. וראה שו"ע (או"ח סי' רי"ז סעי' ב').
[55] רמב"ם (ברכות פ"ט ה"ח). וע"ע שו"ע (סי' רי"ז סעיף ג'). וכתב הבא"ח (ש"ר פרשת ואתחנן סעי' י"ד): "ריח שאין לו עיקר, כגון שהיו בשמים מונחים בכלי, וקלט הכלי את הריח ונעשה בו ריח טוב, כיון דאין ממשות של בשמים בכלי – לא יברך, וה"ה אם קלטו אצבעותיו ריח טוב (כגון שממשמש עלים של נענע וכדו'), דלא יברך". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ט"ו) ובשער הציון (שם ס"ק כ"ד) ובה"ל שם (ד"ה "אלא ריח").
[56] ראה מאמר מרדכי (שבת ח"ב פרק מ"ה סעי' י"ג, מ"ה-מ"ו).
[57] ראה שו"ע (סי' רט"ז סעי' ב'): "אם זה שיוצא ממנו הריח עץ או מין עץ, מברך בורא עצי בשמים; ואם הוא עשב, מברך בורא עשבי בשמים; ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב, כמו המוס"ק, מברך בורא מיני בשמים".
