קבלת שבת לפני מנחה[1]
שאלה א: האם אפשר לקבל את השבת קודם תפילת מנחה?
תשובה: אם קיבל שבת לפני מנחה אין יכול להתפלל אח"כ תפילת מנחה, עי' בשו"ע סי' רס"ג סע' ט"ו ובנושאי כלים שם[2].
תפילה בקברי צדיקים בשבת[3]
שאלה ב: אנו רוצים לארגן שבת בצפת לתלמידי כיתות ו' בבית ספרנו, וחשבנו ללכת במהלך השבת להתפלל בקברי צדיקים.
אבקש לשאול את כבוד הרב – האם מותר להיכנס בשבת לקברי צדיקים, או שמא יש בכך בעיה?
תשובה: היות והנשמות אינן נמצאות בבתי הקברות בשבת – אין מבקרים בהם בשבת[4].
עם זאת, קברים שבהם מתפללים, כמו קבר הרשב"י, קבר רחל ואחרים, מותר להתפלל שם בשבת[5].
סדר קבלת שבת[6]
שאלה ג: בבית הכנסת הספרדי כאן, הציבור מורכב מכל עדות ישראל: יוצאי צפון אפריקה, בבל, וגם יוצאי תימן, ורוב הציבור מעוניינים הם לומר בקבלת שבת המזמורים "לכו נרננה" וכו' בקבלת שבת. הרב שליט"א פסק לנו בכתב שיש לאומרם לאחר "מזמור לדוד", ולא כפי שנהגנו עד עכשו לומר אותם לפני. אבל כפי פסק הרב שליט"א, ראוי לומר קבלת שבת לפני שקיעת החמה. לכן יש מן המתפללים שטוענים שלפי הבן איש חי בפרשת וירא[7] שעיקר קבלת שבת היא באמרו: "בואי כלה שבת מלכתא", ולכן כדי לשלב את שני הדברים – גם "לכו נרננה" על הסדר וגם קבלת שבת לפני השקיעה – רוצים אנו לומר לפני "לכו נרננה" פסוק: "בואי כלה שבת מלכתא", ולומר את השאר על הסדר. האם מותר לנהוג כך, או שקבלת שבת שתקנו חז"ל היא אמירת גם "מזמור לדוד" גם "לכה דודי" וגם "מזמור שיר ליום השבת"?
תשובה : הציבור צריך להתפלל כפי שתיקנו הקדמונים, היינו: מ"לכו נרננה" ועד קבלת שבת[8], שהיא אמירת "בואי כלה" ו"מזמור שיר ליום השבת", לפני השקיעה[9]. ואין הציבור יכול לשנות, משא"כ יחיד יכול לשנות את סדר המזמורים, ובפרט אם רואה שהציבור מאחר בקבלת שבת יאמר: הריני מקבל עלי תוספת שבת קודש, משא"כ בציבור. אמנם, אם אי אפשר לומר את המזמורים בציבור כפי שנאמר לעיל – יאמרו "מזמור שיר ליום שבת" ו"בואי כלה" מיד לאחר תפילה מנחה, ואח"כ יאמרו את שאר המזמורים[10].
פניה למערב בקבלת שבת[11]
שאלה ד: ה"בן איש חי" (פר' וירא ש"ש אות ב') פסק, כי בקבלת שבת: "יש לחזר פניו כנגד רוח מערב", האם יש לנהוג כדעת ה"בן איש חי" גם בבית הכנסת בו הציבור אינם נוהגים כנ"ל, או שמא יש בזה כעין "לא תתגודדו"?
תשובה: במקום שלא נהגו כדעת הבא"ח[12], להחזיר פניו למערב בקבלת שבת, לא ישנה ממנהגם[13], אך כשאומר "בואי כלה" יפנה לימין ושמאל[14].
פנייה בקבלת שבת[15]
שאלה ה: בבית כנסת שלא מתפללים לכיוון מזרח, האם יש לפנות לכיוון מערב כאשר מסתובבים ב"לכה דודי" בעת אמירת "בואי בשלום" או לכיוון פתח בית הכנסת?
תשובה: המנהג הוא שבארץ-ישראל הדלת בד"כ היא בכיוון מערב[16], לכן עומדים לכיוון מערב בעת קבלת שבת, ואח"כ פונים למזרח. ואם אין הפתח במערב, יכוונו לכיוון הדלת באיזה רוח שהיא נמצאת, כיון שמשם מקבלים את השבת הנכנסת ובאה. וי"א שתמיד יכוונו לצד מערב כיון שהשכינה במערב[17].
ברכת "מעין שבע" במניין בבית[18]
שאלה ו: בשולחן ערוך אורח חיים סימן רס"ח סעיף י' נאמר, כי בבית חתנים ובבית אבלים אין אומרים את ברכת "מעין שבע", כי שם לא שייך הטעם של המאחרים לבוא שיהיו ניזוקים. המשנה ברורה שם ס"ק כ"ד כותב: "…. וכל שכן אותם המתפללים לפרקים במניין בבית". מהי הסיבה לכך ששם לא שייך טעם זה?
תשובה: בענין ברכת "מעין שבע", אנו נוהגים בזה כדעת חכמי הקבלה, שאומרים אותה בכל מקום. טעמו של השו"ע שהזכרת הוא, שבמקום שלא שכיחא לא גזרו. לכן, בבית חתנים או אבלים או במקום שמתפללים בו לפרקים כמ"ש המשנ"ב, לא גזרו. ועיין בכה"ח (סי' רס"ח ס"ק נ')[19].
אסיפת גבאים אחר ערבית ליל שבת[20]
שאלה ז: בבית הכנסת בו מתפלל בעלי, נערכות מידי פעם בתום תפילת ליל שבת אסיפת ועד גבאי בית הכנסת, בה דנים בענייני דיומא. לעיתים, אסיפה זו מתארכת עד למחצית השעה מתום התפילה והתפזרות הקהל לבתיהם. הגבאים יושבים עם היו"ר ודנים, ולפעמים אף מתווכחים ומתרגזים, ובבתים מחכות הנשים העייפות מעמל השבוע, וכן ילדים קטנים, ולעיתים גם סבא וסבתא. שאלתי: האם מבחינה הלכתית מותר לקיים אסיפה כזו בליל שבת?
תשובה: למעשה שאלה זו הייתה צריכה להשאל ע"י בעלך, אם מותר לו לנהוג כפי שהוא נוהג או לא.
בכל אופן, צריך הבעל לשוב מיד מבית הכנסת בליל שבת ולקדש, ובפרט כשיש אורחים הממתינים לו בביתו, כמובא במשנה ברורה (סי' רע"א ס"ק א')[21].
הסתכלות בכוס הקידוש[22]
שאלה ח: כתוב בסידור ש"צריך ליתן עיניו בכוס", האם הכוונה שייתן עיניו בכוס כל זמן הקידוש או מספיק בתחילה, שהרי הוא צריך להסתכל גם בסידור?
תשובה: יתן עיניו בכוס הקידוש, לפחות בתחילת הברכה[23].
קידוש בישיבה או בעמידה[24]
שאלה ט: בערב שבת אבי (ספרדי) קידש בישיבה. שאלנו אותו על כך, והוא ענה שכך נפסקה ההלכה. מהי ההלכה בנדון?
תשובה: מנהגנו שבליל שבת מקדש מעומד[25], ובשבת בבוקר – מיושב[26]. ובכל המקרים שותים את היין מיושב[27].
שיעור שתיית יין[28]
שאלה י: מהו שיעור היין שעל המקדש לשתות?
תשובה: מעיקר הדין צריך המקדש לשתות רוב רביעית ללא הפסק, אך אם אינו יכול לשתות כמות כזו, ישתה מעט ויעביר למישהו אחר שישתה. בדיעבד אם כל המסובים שתו יחד רוב רביעית יצאו ידי חובה[29].
קידוש והבדלה במיץ ענבים[30]
שאלה יא: בעניין מיץ ענבים 'תירוש':
האם אפשר לברך "בורא פרי הגפן" על מיץ ענבים זה? והאם מותר לקדש ולהבדיל עליו?
תשובה: דין יין מבושל כדין יין, מברכים עליו "בורא פרי הגפן"[31] ויוצאים בו ידי חובת קידוש והבדלה[32].
יין הכשר לקידוש והבדלה[33]
שאלה יב: היום ישנם יינות רבים המהולים במים בשיעורים שונים. רציתי לשאול את כבודו – מהו השיעור המינימלי של יין טהור, שצריך להיות ביין של קידוש והבדלה, הן לספרדים והן לאשכנזים?
תשובה: לשיטת הספרדים: א. 51% יין. ב. שיהא בו טעם יין.
לשיטת האשכנזים: די ב-20% יין, אך איננו ממליצים אא"כ היין הוא טהור ממש[34].
קידוש במקום מחללי שבת ועוד[35]
שאלה יג: אני בחור חוזר בתשובה מזה שנתיים, כעת אני גר בבית הורי. מטבע הדברים, אני נתקל בבעיות מסוימות בקשר לשמירת המצוות, לכן חפצתי לשאול את כבוד תורתו מספר שאלות:
א. בזמן הקידוש בליל שבת הורי מנמיכים את הקול הנשמע מהטלוויזיה, ומגבירים אותו שוב בסיום ה"קידוש". צפייתם בטלוויזיה מפריעה לי לשיר זמירות שבת או ללמוד, לכן אני נכנס לחדרי מיד לאחר הקידוש. האם עלי לקדש בחדרי או להתארח בשבתות אצל משפחה שומרת מצוות?
ב. בדירת הורי ישנו כלב, האם מותר לי לברך או לקדש בסביבתו?
תשובה:
א. עליך להשתדל לא לצער את הוריך, למרות שהם אינם נזהרים ומצערים אותך[36]. לגבי שבתות, אם תוכל תשתדל להיות פחות בבית הוריך.
ב. אין שום איסור לברך או לקדש אם יש כלב בדירה, וזאת בתנאי שהמקום נקי ואינו מטונף[37].
קידוש ביין של אחרים[38]
שאלה יד: כאן בבית הסוהר, אנו מקבלים לשבת קצבה של 7 בקבוקי יין. האם מותר למי שמקדש עבור אסירים אחרים, לקחת יין ולקדש לאחרים ללא אישור הציבור? חלק מהאנשים עבורם מיועד היין מלכתחילה, מתנגד לוותר על זכותו וטוען שהכלא צריך לדאוג לכל האסירים (למרות שזה לא מתבצע בפועל), ולכן אין לתת יין. האם נכון להימנע מלקדש על היין לאחרים עקב כך?
תשובה: יין שניתן לציבור הם האחראים עליו, ואין זכות לשום אדם פרטי להשתמש בו ללא רשות של האחראים, לפיכך אין היתר לקחת יין לאחרים. אולם, אין זה הוגן מצד הציבור לא לאפשר לאחרים ליהנות מהקידוש אע"פ שזה מקשה עליהם.
קידוש ביין מגולה[39]
שאלה טו: ראיתי שכתוב בחוברת 'הלכות שבת' של הרב, כי אין לקדש על בקבוק יין פתוח, אפילו אם הוא היה בתוך המקרר.
ראיתי ש'כף החיים' (סי' ער"ב ס"ק ט') מתיר להשתמש ביין פתוח שהיה בתוך תיבה, שידה או מגדל.
אם כן כיצד צריך לנהוג?
תשובה: מעיקר הדין איסור יין מגולה שייך גם בימינו, עיין בכה"ח (סי' רע"ב ס"ק ז', י'). וברור שעדיף שהיין לא יהא מגולה במזנון או במקרר, אך בדיעבד אם היה מגולה יכול לקדש עליו[40].
בהלכות קידוש[41]
שאלה טז: א. האם המקדש על היין צריך לשתות ממנו מיד, או שהוא יכול לחלק מהיין לשאר המסובים, כדי שישתו מכוס שאינה פגומה, ורק אז לשתות בעצמו?
ב. האם על פי הכלל ההלכתי ש"אין קידוש אלא במקום סעודה", על המקדש לאכול מיד לאחר הקידוש? האם מי ששותה רביעית מהיין שבכוס יצא ידי חובה? וכיצד ינהג בעניין זה מי שמקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש?
ג. אדם שאוכל סעודה כשעה לאחר הקידוש (ולא מיד), האם הוא צריך לברך ברכה אחרונה על רביעית היין ששתה, לפי הסברה ששתיית רביעית יין נחשבת כסעודה בשעת הדחק, או שברכת המזון שיברך בסוף הסעודה פוטרת אותו מכך?
תשובה: א. בכל ברכה שאדם מברך חייב הוא מיד לטעום מהדבר עליו ברך, וכן הדין בקידוש של שבת. לכן, צריך המקדש קודם לטעום מכוס הקידוש ואח"כ יחלק לאחרים[42].
ב. "אין קידוש אלא במקום סעודה", לכן כל המקדש צריך מיד לאכול אחר הקידוש. בדיעבד אם שתה רביעית יין, יצא ידי חובה ואין צריך לאכול. אם הוא מקדש לאחרים שאינם יודעים לקדש, אם רוצה לטעום מהיין עליו לאכול שם כזית מזונות או פת, או לשתות רביעית יין ואז גם לברך ברכה אחרונה[43].
וכן, יכול לא לטעום כלל מהיין, והיוצאים ידי חובה הם ישתו את היין, מאחר והם לא יודעים לקדש. עי' בשו"ע (סי' רע"ג סעי' ד') וכה"ח שם (ס"ק ל"ה-ל"ו)[44].
ג. מי שמקדש ואוכל רק כעבור שעה – אם שתה רביעית יין מהקידוש, אעפ"י שזה רק בדיעבד, יברך על היין ברכה אחרונה. עיין בשו"ע (סי' רע"ג סעי' ב') ברמ"א שם. ובלא"ה עיין בדברי המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה), שלדעתו רק בשעת הדחק אפשר לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה ע"י שתיית יין. ועיי"ש בבה"ט (ס"ק ו'), שלדעתו צריך לשתות שתי רביעיות יין כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה[45].
קידוש במקום נרות שבת[46]
שאלה יז: ב'בן איש חי' שנה שנייה פרשת בראשית סע' ט' מובא, שיש הפוסקים שאין קידוש אלא במקום נר. רציתי לדעת מה נקרא "במקום נר"? האם חדרים שונים נקראים "במקום נר"?
תשובה: העיקר הוא שיהנה מאור הנר בליל שבת. ומקום הנר אם צריך שיהא במקום קידוש, עיין בשו"ע (סי' רע"ג סעי' ז') שהביא מחלוקת בזה, ופסק שאין זה מעכב. ולפי הסוד צריכים לקדש במקום הנר, עיין לבא"ח (ש"ש בראשית אות ט'). והגדרת מקום הנר, עיין לשכנה"ג (הגהות ב"י אות ה') כל מקום שאור הנר מגיע לשם נקרא מקום הנר, אפילו אם זה נמצא בחדר אחר. על כן לכתחילה יקדש במקום הנר. ואם הדליק במקום מסויים ובא לשם ריח רע, או סיבה אחרת, או שבאו לו אורחים ורוצה לאכול במקום יותר גדול, מותר לקדש במקום השני אפילו אם אין שם נר שהודלק לכבוד שבת, אלא יש שם אור אחר[47].
החזרת שארית הקידוש לבקבוק[48]
שאלה יח: יש הנוהגים לשתות בשבת מכוס הקידוש, ולהחזיר את מה שנשאר בכוס לבקבוק – האם נכון לנהוג כך?
תשובה: אלה הנוהגים לשתות מכוס קידוש, ואח"כ מחזירים את הנשאר לבקבוק אינם נוהגים טוב[49].
קידוש אחר נטילת ידיים[50]
שאלה יט: יש הנוהגים בשבת ליטול ידיים, לקדש על היין ולטעום ממנו, ולאחר מכן לברך "המוציא" ולאכול מן הפת – האם אין בקידוש מעין הפסק?
תשובה: יש קהילות שנהגו בשבת כדעת הרמ"א, שנוטלים ידיים לפני הקידוש, מקדשים וטועמים מהיין, ואחר כך מברכים המוציא. וכיון ש"עסוקים הם באותו ענין" אין הקידוש נחשב להפסק בין הנטילה להמוציא.
מי שנהג מנהג זה יכול להמשיך לנהוג כך.
מי שנהג כמנהג זה ורוצה היום לשנותו וליטול ידיים אחרי הקידוש – טוב יעשה[51].
מנהג הנחת י"ב לחמים[52]
שאלה כ: האם יש חשש יוהרא באברך המניח על שולחנו בשבת י"ב לחמים, כשמתארח אצלו אברך שאינו עושה כן?
תשובה: מי שנוהג להניח על שולחנו בשבת י"ב לחמים, לא ישנה ממנהגו גם כשמתארחים אצלו כאלה שאינם נוהגים כך[53].
סעודת שבת בשני מקומות[54]
שאלה כא: מי שקידש על היין בביתו וברצונו להמשיך את סעודתו במקום אחר, האם מותר לו הדבר, הרי יש צורך ב"קידוש במקום סעודה"?
תשובה: לגבי "קידוש במקום סעודה". אם בזמן הקידוש כיוון שיאכל בחדר אחר, ורואה מקום זה ממקום הקידוש – בדיעבד מועיל[55], אך עדיף לשתות רביעית במקום הקידוש לשם קביעות מקום, ואח"כ ילך ויאכל במקום שרוצה[56].
לחם משנה בצנימים או בחלה פרוסה[57]
שאלה כב: האם מותר להשתמש לצורך לחם משנה בפרוסת לחם שנאפתה מחדש (כגון צנימים)? האם מכיון שהיא נראית כפרוסה חתוכה אין להשתמש בה, או כיון שהיא נאפתה שוב היא ככיכר חדש ולכן ניתן להשתמש בה? והאם אפשר להשתמש בחלה פרוסה הנמצאת בשקית קשורה ללחם משנה?
תשובה: פרוסת לחם, אפילו היא נאפית מחדש, דין פרוסה לה ואין יוצאים בה ידי חובת לחם משנה. בלחם פרוס הנמצא בשקית קשורה, יוצאים בדיעבד ידי חובת לחם משנה[58].
הזכרת שמות ה' בזמירות שבת[59]
שאלה כג: כיצד עלי לומר את שמות ה': אלוקים, א-ל וכדו' כאשר אני שר זמירות שבת?
תשובה: בזמירות שבת מותר לומר שם אלוקים, אך אם כופלים את הפסוק כמה פעמים, או אם אומרים חצי פסוק – אין לומר את שם ה', אלא רק בכינוי[60].
באמירת פיוט "בר-יוחאי"[61]
שאלה כד: כפי שידוע לכבודו, הפיוט "בר-יוחאי" חביב על בני עדתנו מאוד. והנה בספרו של ר' יעקב ספיר, הנקרא: "מסע תימן", נכתב כי הפיוט הנ"ל חובר על-ידי ר' שמעון לביא, שיתכן והוא היה מבני כתתו של שבתאי צבי. מחמת הספק, הפסקתי לאומרו ואני מבקש מכבודו כי יורה לי מה לעשות.
תשובה: את הפיוט "בר יוחאי" חיבר המקובל האלוקי, הגאון הגדול ר' שמעון לביא זיע"א. הפיוט נתקבל בעולם כולו לאומרו בהזדמנויות שונות. וכבר נתחברו עליו חיבורים וספרים שלמים לפרש את כל כוונותיו בפיוט זה.
לכן, אין לחוש לאומרו. אדרבה, עיין בספרים המדברים על הרשב"י, שהיו נוהגים לומר פיוט זה בהתלהבות עצומה[62].
סעודת שבת בחילול שבת[63]
שאלה כה: אני משמש כשליח בני עקיבא בריו דה ז'נרו שבברזיל.
אנו עוסקים בקירוב יהודים לאביהם שבשמים, ומטבע הדברים יש נושאים הדורשים בירור והבהרה.
אודה לכבוד הרב אם יואיל להבהיר לנו כיצד יש לנהוג:
האם מותר לארגן סעודת שבת על מנת לקרב יהודים רחוקים אל המסורת היהודית, למרות שידוע כי הם יגיעו לסעודה ברכבם בעיצומה של השבת?
תשובה: בעניין סעודת שבת שמטרתה לקרב רחוקים ליהדות, מותר ורצוי לארגן, מדין "עת לעשות לה'"[64], אך צריך לומר להם שלא יבואו ברכב[65].
[1] תשד"מ 729-1.
[2] כתב השו"ע (סי' רס"ג סעי' ט"ו): "מי ששהה להתפלל מנחה בע"ש עד שקבלו הקהל שבת – לא יתפלל מנחה באותה בהכ"נ אלא ילך חוץ לאותו בהכ"נ ויתפלל תפלה של חול, והוא שלא קבל שבת עמהם, אבל אם ענה וקבל שבת עמהם – אינו יכול להתפלל תפלת חול, אלא יתפלל ערבית שתים". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ס'): "היינו שענה ברכו ועשהו בעצמו קודש בעניית ברכו ואיך יעשנה אח"כ חול, ומשום הכי לית ליה תקנתא". וא"כ ה"ה כאן.
וראה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק י"א סעי' י"א): "לא תתפלל אשה לאחר הדלקת נרות אלא תקדים להתפלל ואח"כ תדליק נרות שבת" (משנ"ב סי' רס"ג ס"ק מ"ג, כה"ח שם ס"ק מ"ה).
[3] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"א.
[4] ראה בגשר החיים (ח"א פרק כ"ט סי' ו'). וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"ט סעי' נ"ח) ושער הייחודים (דף ה'). וראה בשער רוח הקודש (דף מ"ב ע"א). ולגבי תפילה בקברי צדיקים – ראה גשר החיים (ח"א פרק כ"ט סעי' י"א). וראה עוד בשד"ח (מערכת א"י אות ו' ד"ה "ראינו").
[5] או קבר רבי מאיר בעל הנס וכן במערת המכפלה שדינם כבית הכנסת. וראה הערה הקודמת.
[6] תשד"מ 1129-1.
[7] בא"ח (פרשת וירא ש"ש סעי' ג').
[8] מאמר מרדכי שבת (ח"א פכ"ה סעי' י"ט). ומקורם בסדר היום ובסידור יעב"ץ בשם רב משה קורדברו. וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ב'): "ויתחיל לומר מזמור הבו לה' בני אלים כולו בנעימה (ואח"כ פיוט לכה דודי כפי מנהג ישראל), ואח"כ יאמר שני פעמים בואי כלה בקול רם, ופעם אחת בלחש 'בואי כלה שבת מלכתא', ואח"כ יאמר מזמור שיר ליום השבת כולו בנעימה, ואח"כ ה' מלך גאות לבש כולו, ואח"כ יפתח עיניו, וכנז' בשער הכונות".
[9] ראה שו"ע (או"ח סי' רס"א סעי' ד'), בא"ח שם (סעי' ה'). ועוד כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ו'): "פיוט לכה דודי לא נזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל, כי זה הפיוט חברו רבינו שלמה אלקבץ ז"ל ואין חיוב באמירתו, אך פשט המנהג לאומרו. אבל אמירת באי כלה באי כלה באי כלה שבת מלכתא היא מדברי רז"ל, ונזכרה בגמרא ובתיקונים. וכפי דברי רבינו האר"י ז"ל עיקר קבלת שבת היא באומרו באי כלה, ואז נאסר בעשיית מלאכה אף על פי שלא אמר עדיין מזמור שיר ליום השבת. ומ"ש מרן ז"ל בשה"ט דנאסר בעשיית מלאכה משיתחיל לו' מזמור שיר ליום השבת, היינו מפני שבימיו לא נתפשטו דברי רבינו האר"י ז"ל, או יתכן דהיה מנהגם לומר באי כלה אחר אמירת המזמור, ואנחנו אין לנו אלא דברי רבינו האר"י ז"ל, דקבלת שבת חלה באמירת באי כלה, וכ"כ הרב הלכות קטנות דכשאומר באי כלה קבליה לשבת ואסור במלאכה, יע"ש".
[10] עוד על סדר קבלת שבת במפורט – ראה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ"ה סעי' ט"ז ואילך).
[11] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ו.
[12] וכן פסק בכה"ח (סי' רס"ב ס"ק ל"ב-ל"ג).
[13] כתוב בגמ' ברכות (ו' ע"ב): "אמר רב הונא: כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע, שנאמר: סביב רשעים יתהלכון. אמר אביי: לא אמרן אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל מהדר אפיה לבי כנישתא – לית לן בה. ההוא גברא דקא מצלי אחורי בי כנישתא ולא מהדר אפיה לבי כנישתא. חלף אליהו, חזייה, אידמי ליה כטייעא. אמר ליה: כדו בר קיימת קמי מרך? שלף ספסרא וקטליה". וכתב השו"ע (סימן צ' סעי' ז'): "ולא אחורי בהכ"נ, אם אינו מחזיר פניו לבהכ"נ; ואחורי ב"ה הוא הצד שהפתח פתוח בו והוא הפך הצד שפונים אליו הקהל כשמתפללים". וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ה): "מסתמיות דברי הש"ס והפוסקים משמע דדין זה הוא אפילו בשעה שאין הצבור מתפללים, דאם לא כן הו"ל לפרושי כמו בסעיף ח' בדין העובר אחורי בית הכנסת שהוא בשעה שהצבור מתפללין. מיהו הרב יד אליהו סימן ז' כתב דנראה לו דכל זה לא אמרו אלא כשהצבור מתפללין תפלת שמונה עשרה והוא גם כן מתפלל עמהם, יעו"ש, והביאו יד אהרן בהגהות הטור והבאר היטב ס"ק ד', אבל המאמר מרדכי אות ה' חלק עליו וכתב דהעיקר כדכתיבנא. ועוד עיין שם שכתב דמ"ש בט"ז סימן צ"ד סוף ס"ק א' אין ראיה דהתם לא איירי בבית הכנסת, יעו"ש, וכן יש להחמיר". וכן מצדד במשנ"ב ס"ק ט"ו. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ"ה סעי' ל"ג).
וראה שו"ע (סי' צ"ד סעי' ג'), ז"ל: "מי שאינו יכול לכוון הרוחות – יכוון לבו לאביו שבשמים". ועיין כה"ח (שם ס"ק א') שכתב, וז"ל: "ואע"פ שזה המתפלל אינו רואה את א"י, כוונת לבבו והפיכת פניו כנגדה תיהני ליה במקצת".
[14] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' ב'), וז"ל: "ויש סמך לצידוד ימין שמאל ואמצע מדברי רבינו ז"ל בשער הכוונות". ועי' כה"ח (סי' רס"א ס"ק כ"ח). וכשאומר: "בואי כלה" יכוון להתרומם מהגשמיות ובכך ירגיש קדושה.
[15] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קע"ז.
[16] כתב השו"ע (או"ח סי' ק"נ סעי' ה'): "אין פותחין פתח בהכ"נ אלא כנגד הצד שמתפללין בו באותה העיר, שאם מתפללין למערב יפתחוהו למזרח, כדי שישתחוו מן הפתח נגד הארון שהוא ברוח שמתפללין נגדו", וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ט): "ובני אשכנז שמתפללים למזרח, כמ"ש לעיל סימן צ"ד סעיף ב' בהגהה, אין עושין הפתח במזרח ששם הארון אלא יעשוה בצד אחר, ואם אפשר לעשותו במערב מה יופיו ומה טובו. לבוש. והא שכתב הלבוש דיכול לעשותו בצד אחר וכן כתב העטרת זקנים בשם הגהות מיימוניות, משום דהדרים בערי אשכנז כולם הם מפוזרים כנגד מערבית צפונית של ארץ ישראל ואינם מכוונים במערבה של ארץ ישראל ממש כמו שכתבנו לעיל".
[17] הגמרא אומרת במסכת בבא קמא (ל"ב ע"א) וגם במסכת שבת (קי"ט ע"א): "דאמר ר' חנינא: בואו ונצא לקראת כלה מלכתא, ואמרי לה: לקראת שבת כלה מלכתא. רבי ינאי מתעטף וקאי, ואמר: בואי כלה בואי כלה".
יש מפרשים שזו מחלוקת בין רבי חנינא לבין רבי ינאי, אם צריכים לצאת לקראת שבת או רק לעמוד במקום ולומר: "בואי כלה בואי כלה".
אמנם בשו"ע (סי' רס"ב סעי' ג') לא מובן כך, שהרי כתב בצורה מפורשת שילבש בגדיו הנאים וישמח בביאת שבת כיוצא לקראת המלך וכיוצא לקראת חתן וכלה, דרבי חנינא מתעטף וקאי בפניא דמעלי שבתא ואמר: "בואו ונצא לקראת שבת מלכתא", ורבי ינאי אומר: "בואי כלה בואי כלה". משמע שאת שני הדברים אנחנו צריכים לעשות.
פעם היו נוהגים לצאת מחוץ לבית הכנסת לשדה ולומר: "בואי כלה" או חלק מהאנשים היו נוהגים ללכת לעזרת נשים ושם היו אומרים: "בואי כלה בואי כלה" או שיצאו לחצר בית הכנסת ואמרו שמה: "בואי כלה בואי כלה" או "בואו נצא לקראת כלה", אבל לא כולם נוהגים בדבר הזה, והיום אי אפשר, ובפרט בבתי הכנסיות שלנו שהם נמצאים בתוך העיר.
על כן נוהגים, כשאומרים: "בואי בשלום" או "בואי כלה בואי כלה" הקהל מפנה את פניו לכיוון מערב ואומר: "בואי כלה בואי כלה".
ויש נוהגים שמקפידים לא רק לכיוון מערב אלא לכיוון הפתח של הבית הכנסת, שמה מסתכלים ואומרים: "בואי כלה בואי כלה" כאילו להקביל פני חתן וכלה.
[18] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[19] בגמ' (שבת כ"ד ע"ב) נאמר ששליח ציבור יורד לפני התיבה בערבית של שבת, ואומר רש"י (שם ד"ה "ש"צ"): "היורד ערבית – המתפלל ברכת מעין שבע, קונה שמים וארץ, מגן אבות בדברו". ובגמרא (שם) נאמר שאפילו בשבת לא צריך, ורבנן הוא דתיקוני משום סכנה. והסביר שם רש"י שבימי החול התפללו בשדה כיון שהתאחרו "אבל לילי שבת באים לבית הכנסת, וחששו שיש שאין ממהרים לבוא ושוהין לאחר תפילה, לכך האריכו תפילת ציבור". ועל כן פסק מרן (סי' רס"ח סעי' ח'): "ואומר שליח ציבור ברכה אחת מעין שבע". והטור (שם) כתב: אף על פי שחז"ל תקנו אותה בגלל סכנה (כמבואר שם ברש"י (ד"ה "משום"- סכנת מזיקין), גם בימינו שאין סכנה אומרים את ברכת "מעין שבע". עיין כה"ח (שם ס"ק נ') בא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י').
והנה, מרן הבית יוסף כתב בשם הגאון מהרי"א והריב"ש שאין לומר את ברכת "מעין שבע" בבית חתנים ואבלים, כיון שאין אנשים מאחרים למקומות אלו, והברכה הרי נתקנה בשביל המאחרים. וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (סי' רס"ח סעי' י'): "אין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבוא שיהיו ניזוקין". וכך העלה שם הט"ז (שם ס"ק ז').
והמשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) הביא את דברי המגן אברהם בשם הרדב"ז שבמקום שנוהגים לומר – אין למחות בידם, אך "הפרי מגדים מפקפק בזה, דהוי ספק ברכה לבטלה". וכן מצוי בתקופה של שעון קיץ, שרבים נוהגים לעשות מנין בביתם או בחדר הכניסה לבנין להתפלל שם מנחה וקבלת שבת ותפילת ערבית של שבת מוקדם, כדי שיוכלו לשבת יחד עם הילדים בדברי תורה ובזמירות על השולחן, וכתב השכנה"ג (שם הגב"י אות ט') שכל שהתפללו במקום שאינו בהכנ"ס קבוע בס"ת – אין לאומרה.
אולם כתב הרב מזבח אדמה, שאף שמתחילה כך סבר, אחר כך הוא שמע שבירושלים נוהגים לאומרה גם בזמן שמתפללים לא בבית כנסת ולא במקום שיש שם ספר תורה. והוסיף שם: "הטעם הוא, שכל מקום שמתפללים בעשרה ובפרט בירושלים היא יוצאת מן הכלל, מכיון שירושלים נקראת: 'בית שיש בו מלא ספרים'. ומעלת ירושלים קדושתה וחשיבותה…", אז אין צורך בבית הכנסת ולא צריך ספר תורה. וכך משמע מהרב טיקוצ'ינסקי בספרו "מנהגי ארץ ישראל".
ולפי זה רק בירושלים שמעלתה וחשיבותה גדולה, וכמו שכותב הגר"ח פלאג'י (ארצות החיים שער ב' מ"ב) שירושלים יש לה חשיבות מיוחדת כמו ספר תורה, אבל אלה שמתפללים מחוץ לירושלים ובכל ארץ ישראל ובפרט בחוץ לארץ, בנידון דידן – לא יאמרו ברכת "מעין שבע". אף על פי כן, כתב ג"ע ותפארתנו הבא"ח (ש"ש פרשת וירא סעי' י') זיע"א, וז"ל: "ברכה מעין שבע אין עיקר טעם שלה הוא מ"ש רז"ל שנתקנה בשביל המתאחרין בבית הכנסת שבשדה, אלא באמת יש בה צורך גדול על פי הסוד והוא במקום החזרה, לכן גם אם מתפללים ציבור בבית חתנים ואבלים וכיוצא, שאין שם ספר תורה – חייבין לומר מעין שבע, וכן פשט המנהג בירושלים לאומרה בכל מקום שמתפללים בעשרה אע"פ שאין שם ס"ת. וזה המנהג נתפשט מזמן רבינו הרש"ש ז"ל וכמ"ש בספר פרי האדמה, וכן הנהגתי פה עירנו יע"א בעזה"י".
וראה בכה"ח (סי' רס"ח ס"ק ל"ח) שהסביר זאת: "אבל כבר כתבנו לעיל או' ג' דכל דברי רז"ל שבגמ' הם מסודרים ע"פ הסוד, וגם האר"י ז"ל בשער הכוונות נתן טעם בסוד לברכה מעין ז', ושצריך לאומרה אחר תפילת ערבית של שבת כמו שאומרים חזרה אחר תפלת שחרית ומנחה יעו"ש. וא"כ לפ"ז לא יש חילוק בין בית חתנים ובין בית אבלים ובין בית שאינו בהכ"נ קבוע ואין בו ס"ת, אלא כל שיש עשרה מתפללין ביחד, בכל מקום שיהיה – צריך לומר אותה. וכ"כ בסידור חס"ל למהר"א טובייאנה דק"ג ע"א, דלפי סודן של דברים אין למנוע מלאומרה בכ"מ שמתפללין, יעו"ש. וכ"כ הש"ץ דקצ"ח ע"ב, בן א"ח פ' וארא או' י'. וכבר כתבנו כמה פעמים דכנגד דברי האר"י ז"ל שנותן טעם בסוד לא חיישינן לספק ברכות", וכן הביא (שם ס"ק נ') בשם סידור חס"ל והשלמי ציבור והבא"ח (שם): "כל שיש עשרה מתפללין ביחד, בכל מקום שיהיה – צריך לומר אותה".
ביחס לטענה שאין לומר את הברכה משום ספק ברכות להקל, כתב שם (ס"ק נ'): "וכבר כתבנו כמה פעמים דכנגד דברי האר"י ז"ל שנותן טעם בסוד לא חיישינן לספק ברכות". למעשה – בירושלים כמעט כולם נוהגים ברכת "מעין שבע" בכל מקום שיש בו מנין, ויש חלק מאנשי ירושלים שלא אומרים. ומ"מ לפוסקים כדעת האר"י, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ – אומרים אותה בכל מקום שיש שם מנין, ואחרים פוסקים שרק אם יש ספר תורה או בבית כנסת קבוע.
על כן בני קהילות הספרדים והנוהגים כדעת המקובלים – אומרים "מעין שבע" בכל מקום שיש מנין גם אם מתפללים בשדה או בבית חתנים וכיוצא בזה. וגם קהילות הספרדים שנהגו בחו"ל שלא לאמר את "מעין שבע" בבית חתנים – צריכים לומר, וכפי שהבא"ח שינה בזאת את מנהג עירו, ואין לחוש לברכה לבטלה, ואדרבה מי שמבטל את ברכת "מעין שבע" הריהו כמבטל שבע ברכות. ובפרט שגם לפי הפשט אם בליל שבת טעה והתפלל של חול שחייב לחזור – כותב השו"ע (שם סעי' י"ג) שישמע אותה ויצא ידי חובה.
[20] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ד.
[21] כתב השו"ע (סי' רע"א סעי' א'), ז"ל: "כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד", וכתב על זה המשנ"ב (שם ס"ק א'), וז"ל: "ימהר לאכול וכו' – היינו לקדש, כדי שיזכור שבת בעת תחלת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף ומכיון שקידש צריך לאכול מיד… ואם אינו תאב לאכול – יכול להמתין מלקדש עד שירעב שכבר זכר את השבת בתפלתו בבהכ"נ… ומ"מ נראה דהיכא דיש בזה משום שלום בית או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים ובפרט אורח עני – לא יאחר בכל גווני, דכיון דהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר". וע"ע כה"ח שם (ס"ק א'-ב'). וראה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק ט"ז סעי' ז' ובהערה י"ב).
[22] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ר"ב.
[23] כתב הרמ"א (או"ח סי' רע"א סעיף י'): "וכשמתחיל יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב), ובשעת הקידוש בכוס של ברכה, וכן נראה לי וע"ל סי' קפ"ג". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק מ"ט): "היינו דשם מבואר זה שיתן עיניו בכוס של ברכה שלא יסיח דעתו", וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' כ"ט) שמנהגו להסתכל לתוך הכוס בעת שאוחזו בידו, לראות את הפרצוף ואת המצח ביין, ולכוון ש'מצח' בגימטריא 'הצלחה', וכאן שאינו יודע את הברכה יכול לקרותה מתוך סידור כיון שאינו מסיח דעתו מהברכה שבה הוא עסוק, ומ"מ יסתכל בהתחלה משום סגולתו של הבא"ח.
[24] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[25] כתב השו"ע (סי' רע"א סעי' י'): "ואומר ויכלו מעומד, ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש. הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש, ויותר טוב לישב (כל בו); ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת". וכתב בכה"ח שם (ס"ק ס"ב): "ובשער הכוונות דף ע' ע"ד כתב דצריך לעמוד בשעת הקידוש. וכן כתב בפרי עץ חיים שער ח"י פרק י"ד מורי ז"ל היה נוהג לומר כל הקידושין מעומד בשבת ויום טוב ואחר כך יושב וטועם מן הכוס של קידוש, עכ"ל", וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק ט"ז סעי' ל"ח-ל"ט).
[26] כתב כה"ח (סי' רפ"ט ס"ק ד'): "תשב מיושב במקומך ותקבל הכוס בשני ידיך על דרך מה שנתבאר לעיל בקידוש דליל שבת ממש, ואחר כך תאמר מזמור לדוד ה' רועי וכו', ותכוין בראשי תיבות ה' לאורך ימים אל שם יל"י, ותכוין גם כן סופי תיבות ה' לאורך ימים הם בגימטריא ס"ה כמנין אדנ"י, ואחר כך תאמר ושמרו בני ישראל את השבת עד וביום השביעי שבת וינפש, ותכוין לכלול מדת לילה שהוא שמור עם מדת יום שהוא זכור, ואחר כך תאמר פסוק אז תתענג על ה' וכו' כנודע כי בזה הפסוק נרמזו שלש סעודות דשבת כנזכר בספר הזוהר פרשת בשלח ופרשת אמור, ואחר כך תאמר בקול רם דא היא סעודתא דעתיקא קדישא, ואחר כך תאמר ברכת בורא פרי הגפן, ואחר כך תיטול ידיך מעומד כנזכר בסעודת הלילה יעו"ש. שער הכוונות דף ע"ד, פרי עץ חיים שער ח"י פרק ך' ופרק כ"א".
[27] כתב כה"ח (סי' רע"א ס"ק ס"ד): "ואף לדידן שמקדשין מעומד נכון שלא לטעום עד שישב, והטעם דאין ראוי לתלמיד חכם לאכול ולשתות מעומד וכמו שכתב מטה משה סימן תק"ט לענין הבדלה, יעו"ש. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ד'".
[28] תשמ"ו-תשמ"ז סימן צ"ט.
[29] בגמ' פסחים (ק"ז ע"א) נאמר: "מקדשין מטעימת יין כל שהוא. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר: מלוא לוגמא. אמר רב הונא אמר רב וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלוא לוגמא – יצא, ואם לאו – לא יצא". וכן פסק הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ט הל' ז'). הרשב"ם על המקום (ד"ה "וטעם") כותב: "והכי הלכתא, והוא שלא טעם אחד מכל המסובים, אבל טעם אחד מהם – יצאו כולן ידי חובתן, ואע"פ שלא טעמו".
כלומר הרשב"ם מיקל שהמקדש יכול לטעום מעט, והשומע יכול לעזור לו ולשתות מלוא לוגמיו. יש מהראשונים (הריטב"א עירובין ע"ט ע"ב ד"ה "הא דאמרינן המקדש" בשם התוספות) שמוסיפים עוד קולא: שאם גם אחד מהשומעים אינו יכול לשתות – יכולים כל אחד ואחד מהמסובים לשתות קצת וע"י שתיית כולם יצטרף לשיעור. וביארו המפרשים שמועיל צירוף למלוא לוגמיו על ידי כל השומעים, אף שבין שתיית האחד לשני ישנו מרווח זמן הגדול מכדי שיעור שתיית רביעית. והטעם שיוצאים ידי חובה כתבו המפרשים, משום שזה דרך שתייה להעביר מאחד לאחד, ולכן אף שעובר יותר מארבע דקות – יוצא ידי חובה.
והשו"ע (סי' רע"א סעי' י"ג-י"ד) פסק: "צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו, דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית. אם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו) – יצא, ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו, ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם. וי"א דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו – יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור. והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש – לא יצא, וראוי לחוש לדבריהם, ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס – מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר".
א"כ בקידוש, והוא הדין להבדלה ובכל מצוה שמחוייבים לשתות יין, יש לשתות לכה"פ רוב רביעית (ראה שו"ע סי' רצ"ו סעי' ג'). וטוב לדעת שהגם שאינו צריך לשתות רביעית בקידוש כנ"ל, כבר כתב הבן איש חי (ש"ש פרשת בראשית סעיף כ"ג): "לכתחילה צריך שיטעום המקדש מלא לוגמיו, ומצוה מן המובחר לשתות רביעית".
[30] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ע"ג.
[31] כתב השו"ע (או"ח סי' ר"ב סעי' א'): "על כל פירות האילן מברך בתחלה: בורא פרי העץ, חוץ מהיין שמברך עליו: בפה"ג, בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין", משנ"ב שם (ס"ק ד').
[32] כתב השו"ע (או"ח סי' ער"ב סעי' ב'): "יין מגתו מקדשין עליו; וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"א פרק י"ז סעי' ג'-ד'; שם סעי' י"ז-י"ט).
[33] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"ג.
[34] כתב השו"ע (סי' ר"ד סעי' ה'): "שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך: בורא פרי הגפן, אם מצא פחות, אף על פי שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל; והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום. הגה: ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, כי אז ודאי בטל (אגור)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ב) על דברי הרמ"א: "ואם היין יותר מאחד מששה במים – שם יין עליו, ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו, וכנ"ל בסוף סקכ"ט. ודע, דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים, ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים, אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו, ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז. ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה".
וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"א-ל"ג), וז"ל (ס"ק ל"ב): "וכתב עו"ש העו"ת נראה דעכשיו שאין נוהגין כלל למזוג יין במים כי היינות שלנו רפויים מאד, אם נתערב מעט מים בו אפי' המים שנתערב בו הוא פחות מהיין, אפילו הכי אין מברכין עליו פרי הגפן. ומיהו למעשה צ"ע, עכ"ל. והביאו א"ר אות יו"ד, וכתב: ונראה דלהכי השמיט הלבוש דברי רמ"א ז"ל. והא"א או' ט"ז כתב דביינות שלנו שאינם חזקים, כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל, עכ"ל. ומשמע הא אם המים כמו היין מדה כנגד מדה יש לברך פה"ג, ונראה כי כן יש ליזהר ואין למזוג יותר אפי' בשעת הדחק שאין לו כי אם מעט יין". וראה במאמר מרדכי (שבת ח"א סעי' ו'). וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק י"א סעי' מ"ג), ובשו"ת קול אליהו (שבת פ"ט שאלה י"א).
[35] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רי"ז.
[36] כתב השו"ע (יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ח): "אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתירא ממנו. הגה: וי"א דאינו מחוייב לכבד אביו רשע, אא"כ עשה תשובה" וכתב הש"ך שם (ס"ק כ') על דברי הרמ"א: "מיהו אף על פי שאינו מחויב לכבדו – אסור לצערו כדלקמן סימן רמ"א ס"ד ה'". ושם כתב השו"ע (סי' רמ"א סעי' ד'): "היו אביו ואמו רשעים גמורים ועוברי עבירה, אפילו נגמר דינם להריגה ויוצאים ליהרג – אסור לו להכותם ולקללם. ואם הכה אותם או קללם – פטור. ואם עשו תשובה – ה"ז חייב ונהרג עליהם אף על פי שיוצאין ליהרג". ועוד שם (סעיף ה'): "עבר אביו או אמו עבירה שלוקים עליה, והיה הבן שליח לדיינים – לא יכה אותם. וכן אם נתחייבו נידוי – לא יהא שליח לנדותם. ולא ירדוף ולא יכה אותם בשליחות בית דין, אף על פי שראויים לכך ולא עשו תשובה".
[37] כתב השו"ע (סימן ע"ט סעי' ד'): "צואת כלב וחזיר, אם נתן בהם עורות, מרחיקים מהם כמו מצואת אדם. ואם לאו, דינם כדין צואת שאר בהמה חיה ועוף שאין צריך להרחיק מהם אם אין בהם ריח רע, ואם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ד): "כצואת אדם – רוצה לומר ובעינן הרחקה ד' אמות ממקום שכלה הריח מלאחריו ומלפניו כמלא עיניו. ואפשר אפילו אם פסק הריח אח"כ, מ"מ כבר חלה עלייהו שם צואה ואסור כמו בצואת אדם. והמג"א חולק על כל זה ופסק דסתם צואת בהמה חיה ועוף, לבד מאלו הידועים שריחן רע מאוד וכדלקמן, אפילו אם יש בהם ריח רע בעת היציאה אין הריח הרע חזק כ"כ ודרכו לפסוק, ע"כ אין דינם כצואה, וא"צ להרחיק אלא עד מקום שיכלה הריח, וכן פסק בספר מגן גבורים. ובדרך החיים סובר דהוא ספיקא דדינא, ע"כ בק"ש אם קרא בתוך ד' אמות חוזר וקורא ובתפלה – יחזור ויתפלל, ויתנה אם יצא שתהא לנדבה, עי"ש. ול"נ דאין להחמיר כלל לענין תפלה, דהרבה אחרונים סוברים כהמ"א".
וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ח): "משמע שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, וכן פירשו מרן ז"ל בבית יוסף והב"ח דברי הטור. מיהו מהרל"ח ז"ל חלק על מרן ז"ל ופירש דברי הטור דאין צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח רק עד מקום שיכלה הריח, יעו"ש, והביאו חידושי הגהות בבית יוסף אות א', וכן כתב המגן אברהם ס"ק י"ג, והביאו אליה רבה שם, וכן כתב רבינו זלמן אות ח', חסד לאלפים אות ד'. אמנם מדברי הלחם חמודות פרק מי שמתו אות קמ"ב והפרישה אות ט' שהביאו דברי מרן ז"ל ולא חלקו עליו משמע שמסכימים לדבריו, וכן כתב העולת תמיד אות ח', סולת בלולה במקור חכמה אות א'. וכן המאמר מרדכי אות ו' הקשה על דברי המגן אברהם, וכתב דדברי מרן ז"ל ברורים ונכונים ומוכרחים ומינה לא תזוז, יעו"ש. ומה שכתב הבאר היטב ס"ק י"א לא דק, דהא לדעת השלחן ערוך צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח אלא רק המגן אברהם הוא דפליג כנזכר, וכן כתב המאמר מרדכי שם". ועוד כתב שם (ס"ק ל"ג): "וההולך בדרך וכו' אם אין הריח בא לו וכו'. משמע אפילו יש להם ריח כל שאין הריח בא לו – שרי. והא דבסעיף ד' כתב דאם יש בהם ריח רע דינם כצואת אדם, ומשמע דצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח כמו שכתבנו לעיל אות כ"ח, יש לומר דשאני צואת כלב וחזיר, דכשיש בהם ריח יהיה חזק על כן החמירו בו כצואת אדם, לא כן צואת שאר הבהמות שאין בהם ריח כי אם בשעת היציאה, כמו שכתבנו לעיל אות כ"ט, לא החמירו להצריך ד' אמות ממקום שכלה הריח. ועיין מאמר מרדכי אות ו'". וע"ע לעיל פרק ה' שאלה כ"ט, ולעיל פרק י"ד שאלה כ"ב.
[38] תשמ"ה 264-1.
[39] תשמ"ה 767-1.
[40] כתב בשו"ע (או"ח סי' ער"ב סעי' א'): "אין מקדשין… ולא על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ג'): "משום שאין מצויין אצלנו נחשים, אפילו הכי אסור משום 'הקריבהו נא לפחתך'. מיהו אם עמד שעה מועטת מגולה – אין להקפיד האידנא כ"ז שלא נמר טעמו וריחו. וכתב הח"א דדוקא במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט, אבל המקדש על השכר יהיה זהיר בזה. ונראה דבאין לו אחר – אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין", וכתב כה"ח (שם ס"ק ז'): "ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה – אין קפידא, וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אלא אם כן נמר ריחו וטעמו. מגן אברהם ס"ק א', אליה רבה אות ג', רבינו זלמן אות א', חיי אדם כלל ו' אות ז', חסד לאלפים אות א'. וכן כתב הרב בית יהודה סימן מ"ג דאינו נפסל אלא אם כן נשתהה כל כך עד שנמר ריחו וטעמו או שעברה עליו לילה אחת מגולה, יעו"ש. ומשמע הא עבר עליו לילה אחת אף על פי שלא נמר ריחו וטעמו – נפסל לקידוש. וכן כתב בן איש חי פרשת בראשית אות כ"ה. מיהו התוספת שבת אות א' כתב דאפילו אם עמד מגולה שעה מועטת – יש להקפיד, יעו"ש. ועל כן לכתחלה יש ליזהר מלהניחו מגולה אפילו שעה מועטת, ובדיעבד – אין לפסול כי אם בנמר ריחו וטעמו או שעבר עליו לילה אחת".
ועוד כתב שם (ס"ק י'): "ואם קידש בדיעבד על יין מגולה עיין ברכי יוסף אות א' שמצדד בזה. ונראה דעתו שצריך לחזור ולקדש, יעו"ש. וכן העלה הרב מחנה יאודה סימן ר"ל דלא יצא וצריך לחזור ולקדש, יעו"ש. והביאו הפתח הדביר אות ג'. ומיהו לע"ד נראה הדבר קשה לומר לו לחזור ולקדש מאחר דקיימא לן קידוש על היין דרבנן, ובפרט בזמן הזה דלא קפדינן אגילוי ורוב בני אדם שותין אותו, אלא דיש לומר מאחר שנעשה המעשה וכבר קידש דיצא בדיעבד ואין צריך לחזור ולקדש". ומה שכתב כה"ח שאם מונח בשידה, לא פוסקים כמוהו, ובשעת הדחק אנו מקלים (במקום שלא מצוי נחשים) אפי' היה מגולה גם לא בתוך שידה וכדו'. וראה מאמר מרדכי (שבת ח"א פי"ז סעי' י"א-י"ב).
[41] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רכ"א.
[42] וראה מש"כ במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק ט"ז סעי' ס"ה), לכתחילה יש להזהר שלא להפסיק כלל בין הקידוש לשתייה, ואם הפסיק בשתיקה "תוך כדי דיבור" (לדעת המג"א (סי' ר"ו ס"ק ד') היינו כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי", ולדעת הט"ז (שם ס"ק ג') כשיעור זמן של אמירת: "שלום עליך רבי ומורי") – אינו חוזר ומברך, ואם הפסיק בשתיקה זמן ממושך יותר בלא שהסיח דעת – משום סב"ל לא יברך. ושם בהערה: בב"י (סי' ק"מ) הביא משם אבודרהם שבדיעבד הפסק בשתיקה לא הוי הפסק אפילו זמן ארוך, וז"ל: "כתב ה"ר דוד אבודרהם ז"ל בהלכות ברכות (עמ' שי"ז) שכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה על מעשה שאירע בראש חודש טבת שמוציאים שני ספרים, וטעה שליח ציבור ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו, והזכירוהו הציבור שטעה ובשל ראש חודש יש לו לקרות ראשונה, והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת החודש. ויש מאנשי הדור שמוכיחין שצריך לחזור ולברך שנית על פרשת ראש חודש מדגרסינן בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"א): 'הדין דנסיב פוגלא ומברך עליה, והוא לא אתא לידיה – צריך לברוכי עליה זמן תנינות', רצה לומר כיון שהפסיק אחר ברכתו שנטלו מן הקרקע חוזר ומברך אע"פ שלא הפסיק אלא בשתיקה, וג"כ בכאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל ס"ת הוי ליה הפסקה, כגון אם הפסיק בדיבור. ועוד דגרסינן תו בירושלמי (שם): רבי זירא בעי: האי מאן דנסיב תורמוסא ונפל מידיה, מהו לברוכי עליה זמן תנינות? פירוש: היו תורמוסין לפניו ונטל אחת מהן [ובירך עליה] ונפלה מידו, ומיבעיא ליה אם צריך לברך פעם שניה על האחרים. ומקשי: ומה בינו לאמת המים? ומתרץ: אמרין – תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה. והכא נמי כיון דלא נתכוין בברכתו על זאת הפרשה – צריך לחזור ולברך. ולפי דעתי טעו, כי הטעם הראשון בטל, שהרי הירושלמי ההוא אינו עיקר, דהלכה כרבא (ברכות ל"ט ע"ב): מברך ואח"כ בוצע, דלא חשבינן שתיקה להפסקה לא שנא מרובה לא שנא מועטת", אמנם להלן כתב השו"ע (סי' ר"ו סעי' ג'): "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה: יותר מכדי דיבור". ואמנם מצוי לפעמים שבני הבית מרובים, ועד שמגיע היין או הלחם לאחרון האורחים יעבור זמן רב יותר מזמן "תוך כדי דיבור", והקשה המג"א (שם ס"ק ד') שמשמע שאחר "כדי דיבור" הוי הפסק, והוי סתירה למש"כ הב"י בשם האבודרהם. אך למעשה יש לחלק, דאם לא הסיח דעתו – לא הוי הפסק, ולכן כל עוד לא הסיח דעתו – נקטינן דלא הוי הפסק מדין סב"ל.
המנהג הרגיל שהמקדש מברך על כוס יין מלא ולאחר ששותה מוזג להם, כיון שכולם רוצים לשתות דוקא משיירי מצוה משום חביבותא דמצוה (ויש נוהגים שהנוכחים ממלאים כל אחד ואחד כוס לעצמו והמברך ממלא את כוסו, ומיד לאחר הברכה כולם שותים מכוסם), ולמנהג זה יש להזהיר לשומעים לשתוק ולא לדבר עד השתייה מהכוס, ואין בעיה בהמתנה זו כי הרי הם שוהים בשביל השתייה ולא לענין אחר, וכן כשמברך בעה"ב "המוציא", ימתינו בשקט עד שיטעמו כולם מהלחם. ומכיון שהם יודעים מראש שיקח זמן עד שיטעמו ואין אפשרות אחרת, הרי זה כעין מה שכתב האבודרהם שדעת המברך על כל הספר תורה, כך גם כאן, דעתם להמתין.
[43] כתב השו"ע (סי' רע"ג סעי' א'): "אין קידוש אלא במקום סעודה". ועוד כתב שם (סעי' ה') בשם הגאונים: "הא דאין קידוש אלא במקום סעודה, אפילו אכל דבר מועט או שתה כוס יין שחייב עליו ברכה – יצא ידי קידוש במקום סעודה וגומר סעודתו במקום אחר. ודווקא אכל לחם או שתה יין, אבל אכל פירות – לא".
מיהו המשנ"ב (שם ס"ק כ"ה) מביא את דעת הגאון ר' עקיבא איגר והתוספת שבת שלכתחילה אין להקל כדעת הגאונים הנ"ל לצאת בכוס יין ידי סעודה. ודעת הגר"א (מובא שם בביאור הלכה ד"ה "כתבו הגאונים") להחמיר יותר, וס"ל שאף בעוגות – אין יוצאים ידי חובת סעודה אלא בפת בלבד.
הנה הפוסקים דנו מהו שעור שתיית יין כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה לדעת הגאונים. ממרן ומור"ם (סעי ה', והובא לעיל) משמע שדי בשתיית רביעית שלמה אחת, שאז מתחייב עליה ברכה אחרונה. אבל דעת הב"ח והט"ז (שם ס"ק ד') שאין די ברביעית אחת אלא צריך לשתות מלא לוגמיו בשביל קידוש ועוד רביעית שלמה בשביל סעודה, וכן דעת הלבוש (סי' רע"ג סעי' ה'), והביאו המ"א (שם ס"ק י"ב). וכתב הברכי יוסף (שיו"ב שם אות ב') להכריע כמרן ומור"ם, וכתב: "ומיהו בקידוש הלילה יש לחוש לדעת האחרונים ולהחמיר", וכ"כ בשעה"צ (ס"ק כ"ט) לחוש למחמירים עכ"פ בקידוש הלילה.
וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בראשית סעי' ז') שלכתחילה יש להשתדל להחמיר ולשתות שתי רביעיות ובכך יוצא גם אליבא דהב"ח (ועיין משנ"ב שם ס"ק כ"ז וכה"ח שם ס"ק ל"ח). ובשעת הדחק, יש לסמוך על הדעות שדי בכוס אחת. ומה שכתב מור"ם שכאשר עושים ברית מילה בשחרית של שבת נהגו לתת לקטן, זה על דרך החומרא ולא מעיקר הדין.
ועל כן לכתחילה יש לצאת ידי חובת דעת הסוברים שצריך לשתות רביעית נוספת. וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז). וע"ע כה"ח (שם ס"ק ל"ח), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' כ"ב), שו"ת קול אליהו, שבת (פרק ט' שאלה כ"ה הערה ע"א).
ולמעשה: קידש ושתה רביעית יין – בדיעבד יצא ידי חובת קידוש, ועדיף שישתה שתי רביעיות, והשומע מהמקדש – יוצא יד"ח ברביעית אחת וכן אם אכלו כזית לחם או מזונות – יצאו יד"ח, ולא מועיל בשום פנים פירות אפי' משבעת המינים (עיין בא"ח פרשת בראשית ש"ש סעי' ז').
[44] כתב השו"ע (סי' רע"ג סעי' ד'): "יכול אדם לקדש לאחרים אף על פי שאינו אוכל עמהם, דלדידהו הוי מקום סעודה. ואף על גב דבברכת היין אינו יכול להוציא אחרים אם אינו נהנה עמהם, כיון דהאי בפה"ג הוא חובה לקידוש, כקידוש היום דמי ויכול להוציאם אף על פי שאינו נהנה. הגה: ואפילו בקידוש של יום בשחרית בשבת, מותר לעשות כן והוא שאינם יודעים. ואם עדיין לא קידש לעצמו, יזהר שלא יטעום עמהם, שאסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל"ה): "אבל אם יודעים לקדש – אינו מקדש להם. טור ובית יוסף. ואין חילוק בזה בין גדולים לקטנים, שאם אינם יודעים – מוציא אותם אפילו הם גדולים, ואם יודעים – אפילו לקטנים אינו מוציא אותם כיון שהם יכולין לקדש בעצמם. מיהו בברכת המוציא יש חילוק בין גדולים לקטנים, דלקטנים – יכול לברך אפילו אינו אוכל עמהם כדי לחנכם במצות כמ"ש סימן קס"ז, אבל לגדול – אינו יכול לברך בכל ענין אם אינו אוכל עמהם דכיון דאינו חובה לא ליתהני ולא ליברך. מגן אברהם בתוספת קצת ביאור, תוספת שבת אות יו"ד". ועוד כתב שם (ס"ק ל"ו): "ואם יודעים רק ברכת פרי הגפן, נסתפק בזה החסד לאלפים אות ז' אם המקדש אינו טועם אם יכול לברך גם ברכת היין, או יצטרכו הם לברך לעצמם ברכת היין והוא יברך להם ברכת הקידוש לחוד. וכתב דמסתברא שאחד אומר כל הקידוש, והיותר טוב שישתה שם רביעית, עכ"ד. והא דהצריך רביעית, היינו אם עדיין לא קידש לעצמו וכדי שיהיה עולה לו הקידוש במקום סעודה, אבל אם כבר קידש וסעד ואחר כך בא לקדש לאלו שיודעים ברכת היין לחוד די לו בטעימת כל שהוא, דהא הספק הוא משום ברכת היין, וקיימא לן דברכה ראשונה נאמרת על כל שהוא, והוה ליה נהנה ומוציא אחרים אף על פי שיודעים לברך. אמנם לפי שיש מחלוקת בזה אם די בשתיית רביעית להיות במקום סעודה כמ"ש בסעיף שאחר זה, על כן היותר נכון לקדש לעצמו תחלה ולעשות סעודה, ואחר כך לאלו שיודעים ברכת היין לחוד ויטעום מן היין כל שהוא".
[45] ראה בהערה מ"ג.
[46] תשמ"ג 229-1.
[47] הגמ' שבת (כ"ד ע"ב) אומרת: "אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב" (וביאר רש"י משום ששמן שרפה הוא שמן של תרומה טמאה). "רבי ישמעאל אומר: אין מדליקין בעטרן, מפני כבוד השבת. וחכמים מתירין בכל השמנים" וכו'. ועוד הגמרא (שם כ"ה ע"ב) אומרת: "רבי ישמעאל אומר: וכו', מאי טעמא?" (יש הרוצים ללמוד מהמשנה שחכמים חולקים על רבי ישמעאל בזה, ואף על פי כן הלכה כרבי ישמעאל כיון שהגמ' מהדרת אחרי טעמו של רבי ישמעאל, משמע שהלכה כמותו. עיין ה"ה הל' שבת בפרק ה' הלכה י'). ומתרצת הגמ': "אמר רבא: מתוך שריחו רע, גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! אמר ליה: שאני אומר: הדלקת נר בשבת – חובה. דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת – חובה". ופירש רש"י: "ויצא – מאי איכפת לן?!". וביארו התוס' (שם ד"ה "הדלקת"), וז"ל: "הדלקת נר בשבת חובה – פי': במקום סעודה, דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג. אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי, דפשיטא דחובה היא, דהתנן (לקמן ל"א ע"ב): 'על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר'". כלומר ודאי אביי ידע שהדלקה היא חובה, אלא שסובר שאם קשה לו לשבת במקום ההדלקה – יצא, ואין זה גורע מהמצוה. ועל כך אומר לו רבא שהדלקת הנר – היא חובה, היינו שצריך שיסעד במקום הנר משום עונג, כן צריך להדליק בשמן טוב ולא עם ריח רע, שמא יצא והוי כאילו לא הדליק. וכן פירש רש"י בקצרה (ד"ה "חובה"): "כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא".
מקור נוסף לדבר הוא במסכת פסחים (ק"א ע"א) שם מובא דין "אין קידוש אלא במקום סעודה". וז"ל הגמרא: "ואף רב הונא סבר: אין קידוש אלא במקום סעודה. דרב הונא קדיש, ואיתעקרא ליה שרגא, ועיילי ליה למניה לבי גנניה דרבה בריה דהוה שרגא, וקדיש וטעים מידי. אלמא קסבר: אין קידוש אלא במקום סעודה". פירוש: רב הונא קידש בערב שבת ונכבה לו הנר קודם שהספיק לאכול. והעבירו את מאכליו לבית בנו ששם היה נר דולק וקידש שנית ואכל.
ועוד מובא שם שאביי סיפר שרבו אמר לו לאכול לחם אחר הקידוש כיון שבמקומם אולי לא יוכלו לקדש כי לא יהיה נר דולק. נמצאנו למדים שהקידוש צריך להיות במקום נרות שבת [מיהו עיין ברא"ש (סי' ה' המובא בב"י סי' רע"ג)].
ועיין בב"י (סי' רס"ג) שהביא מחלוקת ראשונים אם צריך לאכול במקום הנר – שדעת רש"י (שבת כ"ה ע"ב) ותוס' (שם ד"ה "הדלקת") שצריך לאכול לאור הנר, ואילו דעת רבינו שמחה המובא במרדכי (שבת פ"ב סי' רצ"ד) והגהות מימוניות (ריש פרק ה' דשבת) שלא צריך לאכול במקום הנר.
והשו"ע פסק במקום אחד (סי' רס"ג סעי' ט'): "המדליקין בזויות הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה – הוי ברכה לבטלה", משמע שזה חיוב לאכול במקום הנרות, ואילו בסימן אחר (סי' רע"ג סעיף ז') כתב: "יש אומרים שאין מקדשים אלא לאור הנר, ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר. ואם הוא נהנה בחצר יותר מפני האויר או מפני הזבובים – מקדש בחצר ואוכל שם אע"פ שאינו רואה הנר, שהנרות לעונג נצטוו ולא לצער, והכי מסתברא".
והמג"א יישב (הובא במשנ"ב ס"ק ל"ט): "דאין מותר לאכול בחצר רק דוקא במצטער הרבה בביתו משום זבובים וכיוצא, הא לאו הכי – צריך לאכול דוקא במקום נר".
ואפשר עוד ליישב כי בסימן רע"ג התיר כיון שנהנה מאור הנר בדברים אחרים לפני או אחרי הקידוש, ולכן ברכת הנר אינה לבטלה.
הרמ"א (סי' רס"ג סעי' י') כתב: "עיקר הדלקה תלויה בנר שמדליקין על שולחן, אבל לא בשאר הנרות שבבית". ז"א שהוא פוסק כדעה הראשונה מדין סעודה.
וכתב המג"א (ס"ק כ"א): שיש להדליק גם במקומות אחרים שמשתמש בהם.
ועיין בכה"ח (סי' רע"ג ס"ק מ"ו) שהביא פוסקים הסוברים שכשמקדש לא ליד הנרות – ברכת הנרות היא לבטלה. והביא סברת החולקים עליהם. ועוד כתב (ס"ק מ"ז) שמשמע בדברי הזוהר הקדוש והאר"י ז"ל שצריך לאכול את כל הסעודה של שבת ליד נרות שבת.
נמצא שעל פי הפשט טוב לאכול במקום הנרות, כיון שזאת שמחת שבת לאכול במקום שיש אור הנר. אך על פי הקבלה צריכים הנרות להיות במקום שמקדשים ואוכלים שם, כי יש בכך גם ענין של הארה רוחנית.
וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ב) שכתב: "והיינו במצטער הרבה, דאי לאו הכי – צריך לאכול דוקא במקום נר. ועיין בפמ"ג שמצדד דיותר טוב שיקדש בבית ויאכל מעט ואח"כ יגמור סעודתו בחצר". וראה בביאור הלכה שם (ד"ה "והכי מסתברא") ובכה"ח (שם ס"ק מ"ו) שכתבו שלדעת הרבה גדולים אם הדליק נר במקום מסוים ומקדש ואוכל במקום אחר – "הוי ברכה לבטלה". וע"כ כל ההיתר רק אם מצטער הרבה.
והבא"ח (ש"ש פרשת נח אות ב') כתב: "עיקר הדלקת הנר במקום שאוכל ועליהם תברך האשה המדלקת את ברכת הדלקת הנר. ומ"מ תקנו חז"ל שידליק נר אחד במקום שישן שם וכן בבית התבשיל ובכל מקום שיש לו כניסה בו בלילה להוציא ולהכניס בכל מקומות אלו תדליק האשה בלא ברכה ואח"כ תדליק במקום השלחן בברכה. ואם ירצה האיש להדליק במקום שינה בידו – תע"ב אך לא יברך, יען כי אשתו מברכת בנרות של מקום השלחן. ומי שאין לו מעות לקנות שמן שבת – יחזור על הפתחים ויקנה, אך לאדם כזה סגי נר אחד".
וראה רמ"א (סי' רס"ג סעי' י') ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), כה"ח (שם ס"ק ט"ו), בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' ד'). ועיין כנה"ג (הגהות ב"י אות ה') שכל מקום שאור הנר מגיע לשם נקרא מקום הנר, אפי' אם זה נמצא בחדר אחר. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' י"ב).
וראה במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק י"ב סעי' א' ופרק ט"ז סעי' מ"ב ובהערה שם).
[48] תש"ן-תשנ"ג סימן קי"ז.
[49] עיין שו"ע (או"ח סי' קפ"ב סעי' ה'): "אם החזיר יין של כוס פגום לקנקן, היין שבקנקן כשר, משום דקמא קמא בטיל". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ז): "כשר – ודוקא בדיעבד, אבל לכתחילה – אסור לעשות".
[50] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"צ.
[51] כתב הרמ"א (או"ח סי' רע"א סעי' י"ב): "וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין, וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח, כמו שיתבאר סי' תע"ג". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"א): "דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון שהוא צורך סעודה, ולכך יקדש על היין וישתה הכוס ואח"כ יברך המוציא ויבצע הפת, וכיון דאינו הפסק ס"ל לרמ"א דטוב לנהוג כן לכתחלה משום דכשאין לו יין ומקדש על הפת, בע"כ צריך ליטול ידיו קודם הקידוש, וע"כ טוב לנהוג כן תמיד באופן אחד. ולמזוג את הכוס בחמין אחר הנטילה קודם המוציא – ודאי אין לעשות כן לכו"ע, כיון דצריך לדקדק יפה שימזוג כדרכו שלא יחסר ושלא יותיר, הוי היסח הדעת". ועוד כתב שם (ס"ק ס"ב): "וכמה אחרונים כתבו דטפי עדיף לכתחלה לקדש על היין קודם נט"י וכדעת המחבר דבזה יוצא מדינא לכל הדעות, ובכמה מקומות נהגו כדבריהם. מיהו אם כבר נטל ידיו קודם קידוש, בזה יש לעשות כהרמ"א דאעפ"כ יקדש על יין". וציין בשער הציון שם (ס"ק ס"ב): "הגר"א בביאורו, וכן כתב המאמר מרדכי דהעיקר כדעת השולחן ערוך [ולדידהו, אפילו בדיעבד אם כבר נטל ידיו – צריך לקדש על הפת]. וכן מצדד גם כן הט"ז בעיקר הענין בתחלת דבריו [ולזה רמז הגר"א במה שכתב, וכן דעת הט"ז], אלא שלבסוף משמע מדברי הט"ז דמדינא מי שנוהג כדעת המחבר – שפיר עביד. ומכל מקום בדיעבד אם כבר נטל ידיו, יש לסמוך על הרמ"א דיוכל לקדש על היין, וכן הכריע גם כן החיי אדם דלכתחלה יקדש על היין קודם נטילה, ובדיעבד שנטל ידיו – יוכל לקדש על היין". וכתב כה"ח (סי' רע"א ס"ק ע"ט): "אמנם הט"ז ס"ק י"ד כתב דאף על פי שכתב ואין לשנות, מכל מקום מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש, אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח"ו, אלא יכול לומר אעשה כדברי הכל ושפיר עבד, יעו"ש. וכן כתב הב"ח דלכתחלה יקדש תחלה ואחר כך יטול ידיו, אלא דאם שכח ונטל ידיו ובירך על נטילת ידים – יקדש על היין ואין צריך לחזור וליטול ידיו, יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל ו' אות י"ב. וכן כתבנו לעיל אות ע"ו דלפי סודם של דברים צריך לקדש קודם על נטילת ידים, יעו"ש. ומיהו מה שכתב שם הב"ח דבני ביתו לא ישנו כלל ויטלו ידיהם קודם קידוש, לפי סודם של דברים אין חילוק וגם הנשים יטלו אחר כך".
[52] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ח.
[53] כתב הבא"ח (פרשת וירא ש"ש סעי' ט"ו): "מיהו לפ"ד רבינו האר"י ז"ל צריך לסדר בשלחן י"ב ככרות בכל סעודה משלש סעודות כזה ובארבע ככרות האמצעים יכוין שהם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ב"ה, ושתים העליונות הם כנגד אות יו"ד ואות וא"ו שהם אותיות הזכרים, ושתים שתחתיהם הם כנגד שני ההי"ן שהם אותיות הנקבות, ה"א ראשונה תחת אות יו"ד שבצד ימין, וה"א אחרונה תחת אות וא"ו שבצד שמאל. וכשתברך ברכת המוציא, תקח ב' ככרות העליונות שהם כנגד אותיות יו"ד וא"ו, ותחברם יחד דבוקים אחור באחור, ובזה נעשים ככר אחד שיש לו שני פנים משני צדדיו, שיהיה בזה כדמיון לחם הפנים שבמקדש, ותאחזם בין שתי ידיך, שתהיה ימינך על פני ככר היו"ד, ושמאלך על פני ככר הוא"ו. ובעוד שתי ככרות אלו בידיך, צריך שיהיו מונחים בידיך כנגד ב' ככרות התחתונים שהם כנגד שתי ההי"ן, כדי שישפיעו הזכרים בנקבות, ותברך אז ברכת המוציא בעודם בין ידיך. ואחר שתגמור הברכה תבצע מלחם הימני, שהוא כנגד אות יו"ד שיעור כזית, ותטבלנו שלשה פעמים במלח ותאכלנו, ותכוין לשם מצות סעודת שבת, וגם תכוין דכזית זה הוא כנגד אות יו"ד דשם הוי"ה. ואחר שתאכל ותטעום מכזית זה, אז תיכף תבצע עוד מככר הנז' שיעור כביצה ותתן לאשתך, ותכוין כי זה הוא כנגד אות יו"ד של שם אדנ"י, ותכוין אז לשם השילוב של הוי"ה אדנ"י שהוא שם יאהדונה"י, והוא הדבר אשר יסד רבינו האר"י ז"ל בפיוט שלו למבצע על ריפתא כזיתא וכביעתא, תרין יודי"ן נקטא סתימין ופרישין. אח"כ תבצע לשאר המסובין. ותזהר בעת שתבצע את כזית שלך וכביצה של אשתך, שלא תשמיט ככר השני שהוא כנגד אות וא"ו מידך, אלא תבצע בעודו מחובר בידיך עם אותו ככר שאתה בוצע ממנו, וסדר זה תעשהו בשלש סעודות. ואם לא נמצא לך י"ב ככרות תסדר ארבע ככרות, אך ודאי מצוה רבה להשתדל לסדר י"ב ככרות כפי שהציור שרשמנו לעיל. וסדר זה הוא המיוסד ע"פ דברי רבינו האר"י הקדוש זלה"ה כנז' בשער הכונות".
כתוב ביסוד תשובה לרבינו יונה: "ואל יניח משום ענין לא מפני עצלות ולא מפני בושה, כגון אם רגיל לאכול ג' סעודות שבת למצוה ונתארח אצל בני אדם שאינם מחזיקים באותה מצוה, אל יניח המצוה מפני הבושה" וכו'. וכל שכן כשמדובר במארח עצמו, שלא ימנע ממצוה מפני אורחיו. וראה במאמר מרדכי שבת (ח"א פרק כ' סעי' ס'-ס"א ס"ג, ובהערות שם).
[54] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קס"ה, וכן השיב מילה במילה בתשובה תשמ"ה 674.
[55] הגמ' (פסחים ק"א ע"א) אומרת: "אמר להו רב ענן בר תחליפא: זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי דשמואל, ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש", היינו ששמואל היה מקדש בשנית אם עבר מקומה עליונה לתחתונה באותו בית (היינו אם לא סעד בעליונה).
וכתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' ה') שאם בזמן הקידוש היתה דעתו לאכול בחדר אחר או שרואהו – יוצא ידי חובה, אבל בבית אחר – לא. וכן כתבו התוס' (שם ק' ע"ב ד"ה "ידי קידוש"). והשו"ע (סי' רע"ג סעי' א') פסק: "ויש אומרים שאם קידש במקום אחד על דעת לאכול במקום אחר – שפיר דמי, והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד, כגון: מחדר לחדר או מאיגרא לארעא".
ולמעשה פסק מרן הבא"ח (בראשית ש"ש סעי' א'-ג') שאם קידש בבית אחד על דעת לאכול בבית אחר – לא יצא ידי חובת קידוש אלא אם כן יכול לראות מקום הסעודה ממקום הקידוש. זה בשעת הדחק. ובאותו בית מחדר לחדר: אם לא היתה דעתו לכך – לא יצא ידי חובה. ואם היתה דעתו לכך – יצא, ולא יעשה כן לכתחילה. ואם מוכרח לאכול בחדר השני – ישתדל לאכול כזית בחדר הראשון. וראה כה"ח (שם ס"ק ט"ז).
[56] ראה בהערה מ"ג.
[57] תשד"מ 383-1.
[58] כה"ח (סי' עד"ר ס"ק ד'). וראה עוד בשו"ת משיב דבר (ח"א סי' כ"א). וראה במאמר מרדכי שבת (ח"א פ"כ סעי' י"ד).
[59] תשמ"ו-תשמ"ז סימן רי"ז.
[60] ראה מהרש"א (סנהדרין ק"א ע"א ד"ה "והקורא"). כתב כה"ח (סי' רט"ו ס"ק כ"ד): "ומעשה בחסיד אחד שהיה יושב בבית החופה ושמע אחד מן המשוררים במחולות שהיה מזכיר את השם בשירו ואז היה אותו חסיד מנדהו על כל פעם ופעם. ספר חסידים סימן ד'. והביאו היפה ללב אות ה' וכתב דאם משורר פסוקים יכול לשורר כדרכו המקרא והאזכרות כקריאתן. וכן כתב בספר חיים שאל חלק ב' סימן ל"ח אות ע' בשם ספר מעשה ה' להגאון מהר"א אשכנזי דמותר לנגן בתיבת ה', ועל זה נאמר: רננו צדיקים בה', יעו"ש, והביאו היפה ללב שם. ונראה דהיינו דוקא אם מוציא ה' באימה וביראה, אבל בדרך שחוק ודאי אסור ואפילו אם מוציאו אגב המקרא, ולא תעשה כזאת בישראל".
וראה שו"ע (סימן ס"א סעי' ד'): "אסור לומר שמע ב' פעמים". וכתב ערוך השולחן (שם סעי' י"ד): "ומרמב"ם פ"ב מבואר דלאו דוקא בשמע, דה"ה בכל התיבות ובכל הפסוקים אסור לומר שני פעמים ע"ש היטב". ועיין בספר מקור חיים לחוות יאיר (סי' ס"א בקיצור ההלכות סקי"א) בזה"ל: "שמעתי קצת בנ"א כשמתפללים אומרים ה' או ו' מילות ושונים ומשלשים אותם, ולפעמים ד' וה' פעמים, ואי אפשר להם לשנות הרגלם, ודבר זר ורע הוא, והלא למלך בו"ד גנאי לדבר כן, ובפרט בזוכרם השם לבטלה בענין הזה, לכן צריך השגחה שלא להרגיל עצמו בכך". וע"ע לעיל פרק ב' שאלות ב'-ד'.
[61] תשמ"ח-תשמ"ט סימן פ"ז.
[62] עיין תכלאל עץ חיים (ח"א סדר קבלת שבת).
[63] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ל"ח.
[64] כתוב בגמ' יומא (פ"ה ע"ב), וז"ל: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: 'ושמרו בני ישראל את השבת', אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". וברמב"ם (הלכות ממרים פרק ב' ה"ד), וז"ל: "ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים, שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה – מכין ועונשין שלא כדין, אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא. וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים – עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם], כדרך שאמרו חכמים הראשונים: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".
[65] וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (פ"ג שאלה כ"ח): "שאלה: האם מותר להורים לילדים שאינם שומרי שבת להזמין את ילדיהם לסעודת שבת בידיעה שיחזרו לביתם תוך כדי חילול שבת? תשובה: לכתחילה, צריך לומר שהם מוזמנים להישאר כל השבת ויש להם מקום לאכול ולשתות ולהישאר כל השבת. אמנם, אם למרות זאת הם בוחרים לחזור לביתם – צריך להעלים עין, מכיון שאולי ע"י זה יתקרבו לאט-לאט ויחזרו בתשובה שלימה. בדרך זו יבואו הילדים וישמעו 'שלום עליכם' ו'אשת חיל' ושירי שבת וישמחו בכך. וצריך להשתדל לקנות לנכדים דברים טובים למשוך אותם. התורה אומרת: 'והתעלמת', ומלמדת שלפעמים צריך להתעלם, והקדוש ברוך הוא יעזור ויחזיר את כולנו בתשובה שלימה".
