חנוכיה עגולה[1]
שאלה א: האם אפשר להדליק נרות חנוכה בחנוכיה עגולה?
תשובה: חנוכיה עגולה כחצי כדור שמרחוק נראית כמדורה – אינה כשרה להדליק בה בחנוכה[2].
הדלקה בנרות שעווה[3]
שאלה ב: זה כמה שנים שאני מסתפק בעניין הדלקת נרות חנוכה בנרות שעווה, ההלכה נפסקה ש"הדלקה עושה מצווה", כלומר, שבמקום ההדלקה צריך להיות בכמות מספקת לדלוק כשיעור. מובן שכאשר הגמרא דיברה על נר, היא התכוונה לכלי המכיל שמן ובתוכו פתילה להדלקה (ראה פסחים י"א ע"א ברש"י שכתב: "כל נר שבגמרא היינו הכלי").
בנר הנזכר בגמרא אין בעיה, כי השלהבת במקומה עומדת, ובשעת ההדלקה ראויה הפתילה לשאוב את כמות השמן שבכלי, כך שבמקום ההדלקה יש שמן כשיעור. אך בנר העשוי משעווה או מפרפין, השלהבת מתקדמת, ממיסה את הפרפין ויוצרת לעצמה שמן. נמצא לפי זה, שאילו השלהבת היתה נשארת במקום ההדלקה היא היתה דולקת רק דקות ספורות, ובעצם אין לה שמן כשיעור, ואם "הדלקה עושה מצווה", הרי לא יצא ידי חובתו בנרות אלו.
אם הערה זו נכונה, יוצא שכל המדליקים בנרות של ימינו – לא יוצאים ידי חובה, ודבר זה לא פשוט. אודה לכבודו על חוות דעתו בעניין זה. אם יסכים עם הערתי אולי יש צורך לפרסם את הדבר – שיש להקפיד להדליק רק בחומר בערה נוזלי.
תשובה: קבלתי את מכתבך מיום י"ד טבת ובו הערתך בנושא נר חנוכה על ידי נרות שעוה, דיש חשש שאין במקום ההדלקה מספיק "שמן" לדלוק כשיעור חצי שעה.
לכאורה זוהי הערה מעניינת אך נראה שאין הדין כך, כיון שגם בפתילה עם שמן הפתילה נודדת אל השמן.
ועוד שאפי' אם יש מרחק בין הפתילה לשמן (פחות מטפח) נקרא המקום כמקום אחד. עיין בשבת דף כ"ב ע"ב בענין פתילות של בית המקדש, ושם איירי בפתילות ארוכות שמדליקים אותן מנר אחר, והמרחק בין נר לנר במנורה היה לפחות טפח[4], ועיין בשו"ע (או"ח סי' תרע"ד סעי' א') שכתב, שמותר להדליק נר חנוכה מנר אחר של חנוכה, ובהכרח שיש מרחק ביניהם. ועיין שם במשנ"ב (ס"ק א') שכתב: "ואף דמבואר לקמן בסי' תרע"ה שצריך להניחה תחילה על מקומה ואח"כ להדליקה, כבר כתב הט"ז לקמן דעל זמן מועט אין להקפיד ע"ז. ולדעת שארי אחרונים דסוברים דעל זמן מועט ג"כ יש להקפיד הכא מיירי שהיו שניהם במקומן, אכן היה להן פתילות ארוכות והפתילה מגיעה לנר שלפניה וא"צ להסירה ממקומה". ועיין פר"ח (סוף סימן תרע"ג) שכתב: "ומסתברא שאע"פ שמשך הנר שרוצה להדליק, ומדליקה מהאחרת, דשפיר דמי כל שאינה מסירה לגמרי מהנר". ועיין בשער הציון שם (אות ד'). ועיין בכה"ח (אות ג').
אשה בחיוב הדלקה[5]
שאלה ג: לאשכנזים שמהדרין בהדלקת נרות חנוכה, שכל אחד מבני הבית ידליק לעצמו. מדוע לא נהגו שאף אשתו תדליק?
תשובה: כיון שאשתו כגופו, לכן אין האשה מדליקה נרות חנוכה לבדה אלא נסמכת על הדלקת בעלה [וראה לקמן בשאלה י"ב][6].
בחור ספרדי בחיוב הדלקה[7]
שאלה ד: בחור ספרדי השוכר חדר, האם הוא צריך להדליק בחדרו נרות חנוכה בברכה? ואם הוא מתגורר בחדר עם בחור אשכנזי, האם עדיף שהוא ישתתף אתו בפרוטה?
תשובה: בחור ספרדי רווק הגר עם הוריו – יוצא ידי חובתו בהדלקתו של אביו[8], אולם אם יש לו חדר מיוחד בבית הוריו עם כניסה נפרדת, ידליק שם בלי ברכה[9]. ואם הוא גר עם בחור אשכנזי בחדר משותף לשניהם – ישתתף עמו בפרוטה בשמן[10].
הדלקה במסיבה[11]
שאלה ה: האם מותר לברך על הדלקת נרות חנוכה במסיבה?
תשובה: מעיקר הדין אין לברך על הדלקת נרות במסיבת חנוכה, אך אם נוכחים בה אנשים שאינם מדליקים נרות בביתם – מצוה להדליק שם לפירסום הנס. ואם יתפללו במקום ערבית – הרשות בידם להדליק בברכה, וידליקו לפני התפילה[12].
הדלקתה למטייל[13]
שאלה ו: האם מטיילים הישנים תחת כיפת השמים חייבים בהדלקת נרות? אם כן, האם הם רשאים לברך על הדלקה זו?
ב. האם מטיילים רשאים להדליק נרות בתוך משאית או אוטובוס?
תשובה: מעיקר הדין רק הישן בבית או באוהל מברך על ההדלקה, לפיכך, מטיילים הישנים תחת כיפת השמים – לא יברכו על ההדלקה[14]. למטיילים אלו הייתי מייעץ, שיתפללו מנחה סמוך לשקיעת החמה, ידליקו נרות בברכה, ואחר כך יתפללו שם תפילת ערבית, כך יקבל המקום דין בית כנסת עראי שיש להדליק בו כפי שנהוג בכל בית כנסת[15].
אמנם אם ישנים באוהל מדליקים בברכה ועליהם להקפיד להניח את החנוכיה לפחות ג' טפחים מעל הרצפה[16].
ב. אין למטייל להדליק נרות בברכה במשאית או באוטובוס אפילו אם ישן בהם, כי כיום כלי רכב גריע מאוהל עראי, ואין חיוב להדליק נר בברכה. הרוצים להדליק שם סתם משום פירסום הנס, תבוא עליהם הברכה[17].
הדלקה בפנימיה או בחדר אוכל[18]
שאלה ז: תלמידים הנמצאים בישיבה או בפנימייה, היכן עליהם להדליק את הנרות, בחדר השינה או בחדר האוכל?
תשובה: תלמיד אשכנזי הנמצא בחנוכה בישיבה ובפנימיה – ידליק נרות ויברך בחדר בו הוא ישן, ואין צורך להדליק בחדר האוכל[19]. מלבד זה ראוי שאחד התלמידים ידליק נרות בבית המדרש לפני תפילת ערבית[20].
תלמידה אשכנזיה הנמצאת בפנימיה – תכוון שאינה רוצה לצאת בברכת אביה, ואז יכולה להדליק בברכה[21]. ואם יש כמה בנות בחדר, בת אחת תדליק ותברך ובכך תוציא ידי חובה את חברותיה לחדר, ועל החברות להשתתף עמה בפרוטה[22].
הדלקה בבחור ישיבה[23]
שאלה ח: תלמיד ישיבה ספרדי הנמצא בחנוכה בישיבה, כיצד עליו לנהוג לגבי הדלקת נרות? וכיצד תנהג תלמידה הנמצאת בחנוכה בפנימייה?
תשובה: תלמיד ישיבה ספרדי או תלמידה – אין עליהם חיוב הדלקה, היות ואביהם מדליק עליהם, ואפילו אם ירצו להחמיר[24]. אולם, אם יש לו חדר מיוחד בישיבה – צריך להדליק, אך בלי ברכה, ואם יש לו חבר אשכנזי בחדר ישתתף עמו בפרוטה[25].
אם הוריו גרים בחוץ לארץ [שהבדלי הזמנים הם מעל לחצי שעה] או לא מדליקים כלל – ידליק בברכה[26]. וכן הדין בכל הנ"ל לגבי בנות[27].
תלמיד אשכנזי – ידליק בברכה בחדר השינה, ואם יש לו שותף ספרדי יקח ממנו פרוטה ויכוון גם עליו[28].
הדלקתה בבן ישיבה אשכנזי שחוזר לביתו[29]
שאלה ט: תלמיד ישיבה אשכנזי הנוסע מהישיבה לבית הוריו בשעות הערב המאוחרות, וכן תלמיד ישיבה הנמצא בבית הוריו בזמן הדלקת הנרות ומתעתד לנסוע באותו ערב לישיבה – היכן עליהם להדליק את הנרות?
ב. תלמיד ישיבה הלומד ואוכל בישיבה אך ישן בבית הוריו, היכן עליו להדליק את הנרות?
תשובה: על כל בחור ישיבה אשכנזי להדליק נרות במקום בו הוא נמצא בזמן חיוב ההדלקה. לפיכך הנמצא בישיבה בזמן הדלקת הנרות – ידליק שם אע"פ שאחר כך יסע לבית הוריו. וכן אם נמצא בבית הוריו בזמן הדלקת הנרות – ידליק שם אע"פ שאחר כך יסע לישיבה[30].
ב. תלמיד ישיבה הלומד ואוכל בישיבה וישן בבית הוריו – יקפיד להמצא בבית הוריו בזמן הדלקת הנרות, וידליק שם, ואחר כך ישוב לישיבה להמשך לימודיו.
ואם גר במרחק גדול מהישיבה ונסיעה כזו תגרום לו לביטול תורה – ישתתף בפרוטה עם חבר בישיבה, וכאשר יבוא לחדרו בביתו – ידליק שוב[31].
זמן הדלקה בבן ישיבה אשכנזי[32]
שאלה י: מתי על בחור ישיבה להדליק את הנרות, לפי מנהג הישיבה או בזמן שנהג בבית הוריו? ומתי עליו להדליק כאשר הוא מגיע לבית הוריו?
תשובה: לגבי זמן ההדלקה – בישיבה ינהג כל תלמיד כפי שקובע ראש הישיבה[33], ובביתו ינהג כמנהגו. וה"ה תלמיד הבא לבקר את הוריו עליו להדליק בזמן שאביו מדליק [מדין אל תטוש תורת אמך].
זמן הדלקה באברך שלומד[34]
שאלה יא: אברך הלומד בישיבה ללא הפסקה גם בשעות הערב, כיצד ינהג לגבי הדלקת הנרות?
תשובה: אברך הלומד בישיבה גם בשעות הערב – עדיף שאשתו תדליק בביתם בזמן ההדלקה בברכה, ותכוון לפטור אותו[35]. ואם הוא קפדן – עליה להמתין עד שיחזור וידליק[36]. ואסור לה לאכול ארוחת קבע וכן לעשות עבודה עד שתדליק[37].
בן או בת שלא נכחו בזמן ההדלקה[38]
שאלה יב: בן או בת שלא היו בבית הוריהם בזמן הדלקת הנרות – כיצד עליהם לנהוג?
תשובה: על כל אחד להשתדל להמצא בבית הוריו כדי להיות נוכח בעת ההדלקה. תלמיד שנאלץ להעדר מביתו בעת ההדלקה – בן אשכנז ידליק בברכה, וספרדי לא ידליק כלל[39]. אשה שלא היתה בביתה בעת ההדלקה – לא תדליק אפילו אם לא שמעה כלל את ההדלקה[40].
הדלקה בזמן מאוחר[41]
שאלה יג: האם אדם שהגיע לביתו בשעה מאוחרת רשאי להדליק את הנרות בברכה? עד מתי מותר לו להדליקם?
תשובה: אדם שבא לביתו בשעה מאוחרת [שאין עוברים ושבים]- ידליק בברכה רק אם יש בבית לפחות אדם אחד ער. ואם כולם ישנים – ידליק בלי ברכה. וזמן הדלקה זו – עד עמוד השחר[42].
"לשם יחוד" לפני קריאת זכור[43]
שאלה יד: האם צריך שכל הקהל יאמרו "לשם יחוד" קודם קריאת "פרשת זכור", או שמספיק שהש"ץ יאמרה?
תשובה: ראוי שגם הש"ץ וגם הקהל יאמרוה, כיון שצריך כוונת המשמיע והשומע במצוה דאורייתא של קריאת פרשת זכור[44].
ברכה שאחר קריאת זכור למספר עולים[45]
שאלה טו: ברצוננו להפנות שאלה לכבוד הרב בעניין ברכות התורה של העולה למפטיר ב"שבת זכור". בישיבתנו נהוג לקרוא את פרשת זכור מספר פעמים על פי המסורת של העדות השונות. האם העולה למפטיר צריך לברך את הברכה השנייה: "אשר נתן לנו", לאחר הקריאה הראשונה ואח"כ יקראו את שאר הקריאות לפי העדות השונות, או שמא, העולה למפטיר צריך לברך בסיום כל הקריאות?
תשובה: אם בישיבתכם מחמירים וקוראים לפי מנהגי העדות השונות, יש לחוש גם לסברת הט"ז, לכן העולה למפטיר יברך את הברכה השנייה לאחר כל הקריאות[46].
קריאת מגילה בחיפה[47]
שאלה טז: ידידי היקר, בהמשך לשיחתנו, אני מצרף במכתב זה את מאמרי בנוגע לקריאת מגילה בפורים בחיפה, האם צריך לקרוא מגילה בי"ד ובט"ו כערים המוקפות או כפי שנוהגים עתה רוב תושבי חיפה לקרוא את המגילה בי"ד אדר בלבד, מלבד מנין אחד או שניים הקוראים גם בט"ו ללא ברכה.
אשמח אם כבודו יעיין בו, ויאיר את הארותיו.
תשובה: לכבוד הרה"ג ש. י. ה. שליט"א, רב העיר וראב"ד חיפה השלום והברכה!
קבלתי את דברי התורה של כת"ר ופסקו, בענין קריאת המגילה בפורים בחיפה, אם קוראים בי"ד ובט"ו כערים המוקפות או בי"ד כפי שנוהגים עתה, אלא שיש מנין או שנים בודדים הקוראים בט"ו ללא ברכה. וכת"ר שידד מערכות וצירף את פסקו לרב של מושב ספסופה.
כת"ר כתב, דן ופלפל כיד ה' הטובה עליו מראשונים ואחרונים, וכן הביא עובדות מהשטח, היינו מחקרים בענין מיקומה של העיר חיפה ומה היה על כך ומה הגיע אליהם לקיים בתחילה שני ימים.
בעניין ירושלים שלפני מלחמת ששת הימים כשהעיר העתיקה היתה בידי עכו"ם, הביא כת"ר בשם רבני ירושלים נ"ע שפסקו לקרוא בט"ו, ונימוקם עמם כאשר עיני החכמים תחזינה מישרים[48], ואנן בדידן סמכנו על שירושלים היתה אז יותר מחומותיה כיום, מצד הר ציון ומצד מאה שערים וכו' וע"ז סמכו וקראו בט"ו.
נחזור לעניין חיפה, הנראה מדבריכם שמקור לשני ימים מספק הוא, ולא מדין חיפה עצמה, אלא מדין שהיא קרובה או נראית למקום אחר שהיה מוקף.
במסכת מגילה (דף ב' ע"ב) יש מחלוקת בין ת"ק לר' יהושע בן קורחה אם צריכים מוקפת חומה מזמן יהושע בן נון או מוקפת חומה מזמן אחשורוש. לדעת ר' יהושע בן קורחה מוקפת חומה מזמן אחשורוש בעינן, ולדעת ת"ק מימות יהושע בן נון הלומד ג"ש "פרזי" "פרזי".
והגמ' מקשה: "בשלמא לתנא דידן היינו דכתיב: 'מדינה ומדינה ועיר ועיר', 'מדינה ומדינה' לחלק בין מוקפין חומה מימות יהושע בן נון למוקפת חומה מימות אחשורוש, 'עיר ועיר' נמי לחלק בין שושן לשאר עיירות, אלא לר' יהושע בן קורחה בשלמא 'מדינה ומדינה' לחלק בין שושן לשאר עיירות אלא 'עיר ועיר' למאי אתא?"
והגמ' מתרצת, שלמעשה גם לתנא דידן אין צורך בפסוק "מדינה ומדינה" כי יש להם גזירה שוה של "פרזי" "פרזי", אלא הפסוק "מדינה ומדינה" בא לדרשה כדברי ר' יהושע בן לוי שאמר: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך.
כלומר, שדין סמוך ונראה הוא לא מסברא כמו שכתבו שאר האחרונים אלא גזירת הכתוב, וחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו. ולפיכך פסק הברכי יוסף (סימן תרפ"ח אות ט') בשם המשאת משה (שו"ת חלק שניות ג'), שמה שאנו אומרים כרך וכל הסמוך לו – היינו במקום שקוראים בו בט"ו שהוא ודאי ולא ספק, אך במקום שהוא מסופק לא אומרים בו סמוך ונראה, וכן כתב הזכור לאברהם (אות מ') ובית עובד (דיני כרכים המוקפים חומה מימות יהושע אות ה') הביאם בכה"ח (ס"ק י"א)[49], לאפוקי ממה שפסק החזו"א[50] שאומרים סמוך ונראה גם בספקות, לפיכך לפי שיטתו בני ברק שהיא סמוך ונראה ליפו צריכים לקרוא יומיים.
וכתב הרב משאת משה[51], וז"ל: "אם בכרך קרו בי"ד ובט"ו מספק, הכפרים הנראים וסמוכים קרו בי"ד, דלא אמרו דהם ככרך אלא שהכרך קרו בט"ו לבד, אבל אם הכרך עצמו מסופק הנראה וסמוך קרו בי"ד", עכ"ל.
והוסיף ע"ז הברכי יוסף, וז"ל: "והכי מסתברא דכיון דאעיקרא הא דסמוך ונראה חידוש הוא למגילה, משא"כ בבתי ערי חומה כמש"ל תסגי לן ודאן דקרו בט"ו לחוד לדרוש סמוכים כמשפטן, אבל היכא דכרכים גופייהו יספוק עלימו הסמוך ונראה דינן כעיירות דעלמא", עכ"ל.
ומאחר שמשאת משה והברכ"י והזכור לאברהם ובית עובד פסקו כן, וכך נהגנו כל הזמן, אין לנו לחוש לדעת החזו"א, ובפרט לפי מה שאמרנו שזה חידוש בפסוק "מדינה ומדינה".
ולפיכך, מכיון ששקמונה עצמה לא ברור לן שהיא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, וכבר פסק בעל ה"תבואות הארץ" בשו"ת דברי יוסף (ח"ב סי' ב')[52] כי בכל ערי ישראל קוראים שני ימים חוץ מעיר הקודש ירושלים שקוראים בט"ו, הוי אומר שכל הערים הם מדין ספק, ולפיכך הסמוך והנראה להם לא נגרר אחריהם וקוראים בי"ד, אא"כ נאמר שחיפה היא עצמה ספק מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון, ואז צריכים לקרוא בה ב' ימים.
מאחר שכת"ר הביא שמקור המנהג שקוראים יומיים הוא מדין סמוך ונראה, נראה לי כמו שכת"ר הסיק שהנח להם לישראל שבחיפה כיום שנוהגים לקרוא רק בי"ד, והמחמירים – תע"ב.
יה"ר שכת"ר יזכה להגדיל תורה ולהאדירה, ויתברך בכל מילי דמיטב, ויהיה שש ושמח כל הימים בבריאות גופא ונהורא מעליא, אכי"ר.
מגילה הכתובה בצורת עיגול[53]
שאלה יז: מגילת אסתר הכתובה בצורת עיגול, דהיינו בשורה הראשונה, מילה אחת, בשורה השנייה, שתי מילים, וכן על זה הדרך, עד אמצע העמוד, שמשם הולכות השורות ומתקצרות עד שבשורה האחרונה, שוב יש רק מילה אחת – האם אפשר לקרוא בה לכתחילה?
תשובה: מעיקר הדין צריך שכל שורות המגילה תהיינה שוות כמו בס"ת. אמנם, לגבי העמוד האחרון מקילים אם לא יהיה כך, וזאת כדי שהעמוד ייגמר עם סוף המגילה כמו בס"ת, ובדיעבד אין להקפיד. עיין ב"מעשה רוקח" על הרמב"ם בפ"א מהל' מגילה. והוא הדין בס"ת, שאפשר לכתוב בעמוד האחרון כל תיבה בשיטה אחת כדי לגמור את התורה באמצע השיטה של סוף העמוד. עיין בשו"ע (יו"ד סי' רע"ב סעי' ג') בקול יעקב שם (ס"ק י"א), ועוד שם (סי' תרצ"א סעי' ב') ובקול יעקב שם (ס"ק ח') [54].
בכל אופן, לא ראינו ולא מצאנו שיכול לעשות כן לכתחילה שייראה עמוד כזנב או קוביה או עיגול וכד'. ועיין הל' מזוזה (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ט') ובקול יעקב[55] שם (ס"ק ח"י). עם כל זה אם כתב את המגילה כמו שכתבת, אינה נפסלת בכך.
כתיבת מגילה מעוטרת[56]
שאלה יח: אני סופר סת"ם במקצועי.לאחרונה קבלתי בקשה לכתוב מגילה, שתהיה גם מעוטרת בציורים. ברצוני לשאול: א. האם מותר לי לכתוב מגילה על קלף, כאשר אני יודע שהקונה ימסור אותה לצייר כדי שיעטר אותה בציורים?
ב. האם מותר לי לכתוב את האותיות על גבי קלף מעוטר, באופן שהעיטורים הם מסביב לכתב בלבד?
תשובה: מותר לכתוב מגילה על קלף אף אם יש חשש שהקונה יצייר במקומות הריקים ציורים צבעוניים.
אולם, קלף שכבר צוייר בשוליו, אסור לכתוב עליו מגילה[57]. עיין בספר "זרע אמת" (ח"א סימן ק') שהאריך בזה[58].
מדליה כ'זכר למחצית השקל'[59]
שאלה יט: האם אפשרי לצאת ידי חובת מצות "מחצית השקל" ע"י מדליות שהונפקו מטעם הרבנות הראשית לישראל לצורך מצוה זו? ראיתי שהרמ"א כתב בסימן תרצ"ד ס"א וזה לשונו: "שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל", עד כאן לשונו. המדליה ההיא אינה "מטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן" כאן בארץ ישראל בזמנינו, ולא בשום מקום, אם כן לכאורה אי אפשר לצאת ידי חובה בו.
תשובה: ישנן שתי אפשרויות לתת מחצית השקל. אפשרות אחת כפי שהובאה ברמ"א בשו"ע (או"ח סי' תרצ"ד סעיף א'): י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל. וישנה אפשרות שניה כפי שהובאה באחרונים ובכה"ח שם (ס"ק כ'), ליתן מחצית השקל במשקל ג' דרה"ם כסף מזוקק, שהוא 10 גרם כסף טהור[60]. והיא האפשרות העדיפה, עיי"ש.
לכן, מדליה זו שערכה 10 גרם כסף טהור ודאי שהיא מאפשרת לקיים את מצות מחצית השקל כראוי[61].
מחצית השקל בשקלים בני ימינו[62]
שאלה כ: האם אדם שנותן 3 מטבעות של חצי שקל של ימינו, יוצא ידי חובה של מצות "מחצית השקל"?
תשובה: לדעת הרמ"א: מספיק לקחת חצי מטבע הנהוגה באותה מדינה ואז לוקחים 3 מטבעות כגון אלו. אך לדעת הכה"ח, נוהגים לתת סכום כסף שהם ערך של 10 גרם כסף טהור [עם מע"מ] , לכן בבוא יום החיוב, צריך להתעניין מהו השווי של 10 גרם כסף טהור, וזהו הערך של מחצית השקל בשנה זו [63].
נזק כספי במעשה קונדס לפני פורים[64]
שאלה כא: אני מחו"ל ולומד כעת בישיבת ______, וברצוני לשאול שאלה הנוגעת בדיני ממונות:
בפורים ארגנה אחת הכתות בישיבה מעשה קונדס. הם לקחו את נעליהם של כל תלמידי הישיבה וערכו אותם שורות שורות על גבי הדשא. כיתר חברי, נבוכתי כאשר לא מצאתי את נעלי בבוקר, אך בעוד שהם מצאו לבסוף את הנעלים שלהם, אני נותרתי יחף.
מלבד עוגמת הנפש אשר נגרמה לי, מדובר בזוג נעלים אורטופדיות מיוחדות שמחירן גבוה גם בחו"ל.
האם אני יכול לחייב את המארגנים לשלם לי עבור הנעלים?
תשובה: דבר זה יש לשאול את ראש הישיבה, האם מנהג זה הוא ממנהגי הישיבה ועל דעתו.
עיין בהל' מגילה (סי' תרצ"ו סעי' ח') ברמ"א שם. ועיין במשנ"ב שם ס"ק ל"א שכתב, שאין זה ממשנת חסידים.
אך כאמור, דין זה תלוי לפי המנהג, ואם נהגו כך על דעת ראשי הישיבה פטורים מלשלם את הנזק [ואם הדבר נעשה שלא בידיעת והסכמת ראשי הישיבה – צריך לשלם][65].
אבלות בפורים[66]
שאלה כב: מרן פסק בשו"ע או"ח סי' תרצ"ו ס"ד: "כל דברי אבילות נוהגים בחנוכה ופורים". אולם הרמ"א שם כבר העיר עליו שביו"ד סי' ת"א ס"ז מרן לא פסק כן, אלא כתב לענין פורים: "אין אבילות נוהג בו לא בי"ד ולא בט"ו אלא דברים שבצינעא נוהג, ואף על פי שאינו מתאבל בהם עולים לו ממנין השבעה כמו שבת". כיצד יש לנהוג למעשה?[67]
תשובה: עיין בארץ חיים (סתהון) סי' תרצ"ו, שפסק לסמוך על פסק מרן ביו"ד כי שם עיקר הלכות אבילות, על פי ברכ"י והאר"י ז"ל. ועי' שדי חמד (מערכת אבילות בפורים), וכן אנו נוהגים[68]. ועיין שם (אות ס"ב) לענין האם יש נפקא מינה בין יום מיתה ויום קבורה [או שרק יום הקבורה]. וכבר מילתנו אמורה כפסק החיד"א, שאין דיני אבלות בפורים, ודינו כדין שבת, שדברים שבצנעה נוהג, ועולה מן המנין.
אבלות בפורים למנהג תימן[69]
שאלה כג: האם נוהגת אבלות בפורים, והאם ישנו הבדל מנהגים בזה?
תשובה: להלכה אין לנו אלא פסק הרב החיד"א (סי' תרצ"ו סעי' י') שכתב, שנהגו כדברי השולחן ערוך (יו"ד סי' ת"א סעי' ז') שאין דין אבלות בפורים. ועיי' באורך ב"שדי חמד" (מערכת אבלות בפורים ח"ו אסיפת דינים אות ס"ב) בעניין יום מיתה וקבורה, ובכה"ח סי' תרצ"ו וכן בספר ארץ חיים (סתהון) (סי' תרצ"ו) ובמנהגי ירושלים שם. לפי זה אנו פוסקים, שדין פורים כדין שבת, ואין נוהגים בו אבלות ועולה מן המנין[70].
אולם, כבר מילתי אמורה בכמה מקומות, דאם דעת הרמב"ם ברורה בדין מסויים, ואדם פוסק כרמב"ם בכל ענין, ועוד שנקרא הרמב"ם ה"מרא דאתרא" בארץ ישראל[71], יכולים להמשיך ולנהוג כמותו אף בעניין זה של אבלות בפורים. ויהי רצון שיבולע המות לנצח.
[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ס"ה.
[2] כתב הטור (סי' תרע"א): "וכתב א"א הרא"ש ז"ל: מסתברא שלא הרחיקם זה מזה עד כאצבע, אבל אם הרחיקם זה מזה עד כאצבע שאינו נעשה כמדורה – יצא. ונראה לי דאפילו הרחיקם אין להתיר בלא כפיית כלי, דמה גבול יש בהרחקה אם הפתילות גסות והלהב גדול אפילו יותר מכאצבע מתחברות, ואם הם דקות – אפילו פחות מכאצבע סגי". וכתב הב"י שם: "ודברי טעם הם. ומיהו יש לומר דשיעור הרחקת אצבע שאמרו בפתילות בינוניות, ולפי אותו הערך צריך להוסיף ריחוק בגסות ולמעט ריחוק בדקות". וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ז על דברי הב"י): "ור"ל להשוות דברי הרא"ש ודעמיה שהביא בבית יוסף לדברי הטור, דכולהו סברי דבפתילות בינוניות הריחוק עד כאצבע, ואם הם גסות צריך יותר ואם הם דקות יוכל למעט, והוא לפי הראות שאחר ההדלקה לא יהיה הלהב של הפתילות נוגע זה בזה אלא מופרד ונראה כל פתילה לבדה, אך לדעת הטור לא פלוג ובכל ענין צריך כלי, ולדעת שאר פוסקים סגי בהרחקה זו בלא כפיית כלי".
כתב השו"ע (סי' תרע"א סעי' ג'): "נר שיש לו שתי פיות – עולה לו בשביל שנים", ועוד כתב שם (סעי' ד'): "מילא קערה שמן והקיפה פתילות, אם כפה עליה כלי – כל פתילה עולה בשביל נר אחד; לא כפה עליה כלי – אפי' לנר אחד אינו עולה לפי שהוא כמדורה. הגה: ולכן יש ליזהר להעמיד הנרות בשורה בשוה, ולא בעגול דהוי כמדורה (הג"מ בשם סמ"ק); ומותר להדליק בפמוטות שקורין לאמפ"א, מאחר שכל נר מובדל הרבה מחבירו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז): "ואם יש הפסק מחיצה בין נר לנר וכרחב אצבע ביניהן – מותר ואפילו לא כפה עליה כלי, וכן נוהגין, דדוקא בקערה שאין שום הפסק בין נר לנר".
ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י'): "וכתב ע"ז רב פעלים (או"ח ח"ד סי' ל') שכל האיסור הוא דוקא אם הנרות נמצאים בתוך קערה אחת, אבל אם הם בכוסות נפרדות, אף על פי שהם בעיגול – מותר. ומהפר"ח משמע שחולק על הרמ"א, שכתב: 'ולי נראה שאין צריך ליזהר בכך, כיון שכל אחת מובדלת מחברתה, דומיא דקערה שכפה עליה כלי'. ובהמשנ"ב שם (ס"ק י"ח) כתב: 'מאחר שכל נר מובדל הרבה וכו' – משמע מלשון זה דתרתי בעינן, דהיינו שיהיו ג"כ מובדלים הקנים אחד מחבירו לבד מה שיש לכל קנה מחיצה בפני עצמה'".
[3] תשד"מ 977-1.
[4] כתוב בגמ' שבת (כ"ב ע"א): "איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין. וכו' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב – משום ביזוי מצוה. אמר להו: לא תציתו ליה, טעמיה דרב – משום דקא מכחיש מצוה. מאי בינייהו? – איכא בינייהו: דקא מדליק משרגא לשרגא. מאן דאמר משום ביזוי מצוה – משרגא לשרגא מדליק, מאן דאמר משום אכחושי מצוה – משרגא לשרגא נמי אסור וכו'. (ע"ב) מתיב רב ששת: 'מחוץ לפרוכת העדת יערך', וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. והא הכא, כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי, קשיא בין למאן דאמר משום בזוי מצוה, ובין למאן דאמר משום אכחושי מצוה! תרגמא רב פפא: בפתילות ארוכות. סוף סוף, למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא! – קשיא" וכו'.
[5] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קנ"ב.
[6] כתב השו"ע (סי' תרע"א סעי' ב'): "כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית – לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט". וכתב כה"ח שם (ס"ק ט"ז): "ויש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק, בין אנשים בין נשים. הרמב"ם פרק ד' מהלכות חנוכה. ואפילו למנהג זה איש ואשתו מספיק להם נר אחד. רש"ל בתשובותיו סימן פ"ה, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף. והטעם כתב האליה רבה אות ג' משום דאשתו כגופו. וכן כתב משנה ברורה אות ט'".
[7] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קנ"ב.
[8] ראה בשו"ע (סי' תרע"א סעי' ב') הובא בהערה ו'.
[9] כתב הטור (סי' תרע"ז): "כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובות: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה – צריך להדליק, שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק, שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר, ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר, אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק, ע"כ". וכתב השו"ע (סי' תרע"ז סעי' א'): "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו – צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה; ואם יש לו פתח פתוח לעצמו – צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י') שאפי' שאוכל אצל אביו בקביעות. ולגבי הברכה כתב המשנ"ב שם (ס"ק ח'): "צריך להדליק וכו' – וכיון דבזה ההדלקה אינו אלא משום חשדא י"א דלא יברך אם יודע שמדליקין עליו בביתו, אבל אם אין מדליקין עליו בביתו – צריך לברך דכיון שהוא מדליק בעצמו בודאי אינו משתתף עמהם בפריטי וחל עליו מדינא חובת הדלקה", וראה בשער הציון שם (ס"'ק ט"ז). וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ב): "ולפי מה שכתב הר"ן גבי שני פתחים (לעיל סימן תרע"א סעיף ח') שאינו מברך, הוא הדין הכא. כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, פרי חדש, שלחן גבוה אות ב'. ומיהו המגן אברהם ס"ק ד' כתב על דברי כנסת הגדולה הנז' דיש לחלק. וכן כתב הברכי יוסף אות א' דיש לדחות, יעו"ש. ועל כן יש לכוין על ברכתו של בעל הבית לצאת וגם בעל הבית יכוין להוציאו ואחר כך ידליק בפתחו להנצל מפלוגתא".
וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ה) שכתב: "שם בהגה. ואפילו אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות אם רוצה להחמיר וכו'. ואף על גב דלא חיישינן שמא תשכח דהא סמכינן על הנשים אפילו באיסור כרת, מכל מקום אם רוצה להדליק בעצמו בכלל מהדרין הוא. תרומת הדשן סימן ק"א, מגן אברהם ס"ק ט'. מיהו בבית יוסף כתב על דברי התרומת הדשן הנז' דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה. וכן כתב רש"ל בתשובה סימן פ"ה דהיכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית, נראה דלאו כמיניה ואינו יכול לברך. וכן כתב הפרי חדש דאפילו אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו – לא יברך. וכן כתב המאמר מרדכי אות ה'. אמנם בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ה כתב דנהוג בכל דוכתא שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין על כל אחד ואחד בביתו, ומשום ברכה לבטלה אין כאן דאין רוצה לצאת בשל אשתו וממילא חל חובה עליה, יעו"ש, והביא דבריו המגן אברהם שם. וכן כתב הלבוש סעיף א' דאכסנאי שמדליקין עליו בביתו ורוצה להחמיר משום הידור מצוה ולהדליק בפני עצמו במקום שהוא – הרשות בידו, ובלבד שיכוין במחשבתו קודם ההדלקה שלא ירצה לצאת במה שמדליקין עליו בביתו. וכן כתב העולת שבת אות א', ט"ז ס"ק א'. ולדינא פסק השל"ה כשידוע שמדליקין בביתו – יעמוד אצל בעל הבית כשמברך ויענה אמן, ואם כבר הדליק בעל הבית יברך – בלא שם ומלכות. וכן פסק מטה משה סימן תתקפ"ג. והרב זרע אמת בתשובה סימן צ"ז כתב דלצאת ידי כל הספיקות טוב להשתתף בפריטי כדין אכסנאי וישמע הברכה מבעל הבית, יעו"ש, והביא דבריו המחזיק ברכה אות א', שערי תשובה אות ג'. והאליה רבה אות ד' כתב דאין למחות ביד המנהג. וכן כתבנו באות הקודם. והיינו אם כבר בירך בעל הבית ובא לברך ולהדליק – אין למחות במקום מנהג, אבל לכתחלה ודאי שיש לכוין על ברכות בעל הבית לצאת כל הדיעות". וראה משנ"ב (שם ס"ק ט"ו).
וראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק נ"ח סעי' ק"ח): "בני ישיבות או חיילים – שאינם נשואים, מעיקר הדין יוצאים ידי חובה על ידי שאביהם מדליק עליהם בבית, והוא הדין לאיש שאשתו מדליקה עליו בביתו. ואם יש להם חדר מיחד שלא בבית ההורים או שגרים בפנימיה – ידליקו שם בלא ברכה או שישתתפו בפרוטה עם אדם אחר (שגר עימהם בפנימיה) וישמעו ממנו הברכות".
[10] כתב הבה"ל (סי' תרע"ז ד"ה "עמו"): "עיין בפמ"ג באשל אברהם אות ג' שכתב: אם שני בעלי בתים דרים בחדר אחד ואין סומכין וכל אחד אוכל משלו, צ"ע אם די בשיתוף, דאפשר דצריך כל אחד מדינא להדליק בשלו ואורח אפשר הקילו, עכ"ל. ובאות ח' הביא דחולקין בזה הלבוש והפר"ח, ועיין שם בפר"ח הביא ראיה לדבריו מדברי המ"מ בפ"ד מהלכות חנוכה דצריך להדליק, אמנם מדברי השיבולי לקט בהלכות חנוכה סימן קפ"ה בשם רבותינו מסתימת דבריו משמע דכיון שהם בבית אחד די בשיתוף", וראה בהערה הקודמת.
[11] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[12] כתב הב"י (סי' תרע"א): "ומ"ש שמניחין נר חנוכה בבית הכנסת. נראה שתיקנו כן מפני האורחים שאין להם בית להדליק בו, וכמו שתיקנו קידוש בבית הכנסת משום אורחים דאכלו ושתו בבי כנישתא (עי' לעיל סי' רס"ט), וכן כתב הכל בו (סי' מ"ד ד' ע"א). וכתב עוד טעם אחר שהוא כדי לפרסם הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם שיש בזה פרסום גדול להשם יתברך וקידוש שמו כשמברכין אותו במקהלות. וזה לשון הריב"ש בתשובה (סי' קי"א): המנהג הזה להדליק בבית הכנסת מנהג ותיקין הוא משום פרסומי ניסא כיון שאין אנו יכולין לקיים המצוה כתיקונה להדליק כל אחד בפתח ביתו מבחוץ מפני שיד האומות תקיפה, ומברכין על זה כמו שמברכין על הלל דראש חדש אף על פי שאינו אלא מנהג (עי' לעיל סי' תכ"ב קכ"ב) ומכל מקום באותה הדלקה של בית הכנסת – אין אדם יוצא בה וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו, עכ"ל".
כתב השו"ע (סי' תרע"א סעי' ז'): "ומדליקין ומברכין בבית הכנסת משום פרסומי ניסא. הגה: ואין אדם יוצא בנרות של בהכ"נ, וצריך לחזור ולהדליק בביתו. ונוהגין להדליק בבהכ"נ בין מנחה למעריב". וכתב הכה"ח (ס"ק ס"ה): "והוא הדין בבית המדרש שמתפללין בו".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ו): "ואפילו הש"ץ שבירך בביהכ"נ צריך לחזור ולהדליק בביתו, דיש חיוב על כל אחד להדליק בביתו, ומ"מ לא יחזור לומר בביתו ברכת שהחיינו אם לא שמדליק להוציא אשתו ובני ביתו". ובשער הציון שם (ס"ק נ"ב): "בהגהות הגאון ר' ברוך פרנקיל מסתפק, דאפשר דאם אורח מדליק בנרות בית הכנסת שאין צריך לחזור ולהדליק באכסניא". וכתב כה"ח שם (ס"ק ע"ו): "לכאורה יש לומר דאם אורח מדליק בבית הכנסת – אין צריך להדליק באכסניא דגופיה נפטר במה שהדליק בעצמו בבית הכנסת ובביתו מדליקין עליו. חידושי הגהות מהגאון מהר"ר ברוך פרענקיל שבסוף המגינים".
[13] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[14] כתוב בגמ' שבת (כ"ג ע"א): "ורב ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה – צריך לברך" ופרש"י בד"ה "הרואה – העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק. ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה, שאמר משם רבינו יעקב: דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה". משמע שהיושב בספינה לא יכול להדליק שם, וראה במקראי קודש (לגרצ"פ פרנק) חנוכה אות י"ח, וראה בחיי אדם כלל קנ"ד סעי' ל"ג הביאו כה"ח (סי' תרע"ו ס"ק כ"ה) והבה"ל (סי' תרע"ז ד"ה "ולהדליק"). וראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק נ"ח סעי' מ"א): "מהדין חיוב ההדלקה רק בבית קבע אולם אפשר להדליק נרות ברכב נוסע או בספינה, מטוס וכדומה כדי לפרסם הנס בכל מקום, אך אין יוצאים ידי חובה בהדלקה במקומות אלו, וכן לא מברכים כי לכל אלה יש דין ארעי, ובמקומות אלו יזהר משריפה ולכן אפשר להדליק מנורות חשמל".
[15] ראה בהערה י"ב.
[16] כתב השו"ע (סי' תרע"א סעי' ו'): "מניחו למעלה מג' טפחים, ומצוה להניחו למטה מי' טפחים, ואם הניחו למעלה מעשרה טפחים – יצא", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק כ"ו) "למעלה מג"ט – דכל למטה מג' כאלו הניח בקרקע ואין ניכר שבעה"ב הניחו שם, ומ"מ בדיעבד – יצא [פר"ח]" וראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק נ"ח סעי' מ"ב-מ"ג) שבדיעבד אם הניח למטה משלושה טפחים – יצא.
[17] ראה בהערה י"ד.
[18] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[19] כתב הטור (סי' תרע"ז): "כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובות: בן האוכל אצל אביו או האוכל אצל חבירו ויש לו בית מיוחד לשינה – צריך להדליק, שכיון שיש לו בית מיוחד לשינה והעולם רואין אותו נכנס ויוצא בו איכא חשדא אם אינו מדליק, שאין העולם יודעין שאוכל במקום אחר, ואפילו לדידן שאנו מדליקין בפנים ומסתמא בני חצר יודעין שאוכל במקום אחר, אפ"ה שייך חשד כי השכנים עוברים ושבים לפני פתח הבית ורואים שאינו מדליק, ע"כ".
וכתב בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תקמ"ב): "גם מי שאוכל על שלחן בעל הבית אפילו שוכב בבית בפני עצמו אינו צריך להדליק, אבל מכל מקום צריך להשתתף או שיקנה לו בעל הבית חלק בשמן ופתילות. ולא דמי לאכסנאי שמדליק בתוך ביתו, דהתם כבר הדליקו עליו, אבל זה צריך הוא להדליק כאכסנאי שאין לו בית במקום אחר דצריך לאשתתופי בפריטי". כלומר שנחלקו היכן צריך להדליק, האם במקום שאוכל או במקום שישן.
וכתב הדרכי משה שם (ס"ק א'): "ובתשובת הרשב"א (ח"א) סימן תקמ"ב כתב דבזמן הזה ידליק במקום שאוכל ולא במקום ששוכב, וכבר כתבתי למעלה סימן תרע"א אות ט' דבזמן הזה דאנו מדליקין בפנים לגמרי ליכא למיחש כלל לעוברים ושבים, אם כן אפשר דגם הרא"ש מודה דמדליק במקום שאוכל ולא במקום ששוכב".
כתב השו"ע (סי' תרע"ז סעי' א'): "אכסנאי שאין מדליקין עליו בביתו – צריך לתת פרוטה לבעל הבית להשתתף עמו בשמן של נר חנוכה; ואם יש לו פתח פתוח לעצמו – צריך להדליק בפתחו, אף על פי שאותו בית אינו מיוחד אלא לשינה והוא אוכל על שלחן בעל הבית, והוא הדין לבן האוכל אצל אביו. הגה: וי"א דבזמן הזה שמדליקים בפנים ממש – ידליק במקום שאוכל, וכן נהגו". וראה במשנ"ב שם (ס"ק י"א): "ועיין באחרונים שכתבו דגם הדעה ראשונה מודה בזה"ז דכיון שמדליקין בפנים ליכא חשדא מעוברים ושבים אלא מבני הבית והם יודעים שמדליק במקום שאוכל או משתתף עם בעה"ב שם". אמנם כיום שבני אשכנז מדליקים מבחוץ חזר הדין כהרא"ש, וע"כ צריך להדליק במקום שבו ישנים.
[20] כנ"ל בהערה י"ב.
[21] כתב הרמב"ם בהל' חנוכה (פ"ד ה"א): "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה – מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר – מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד". ובה"ג כתב: "מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות, בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד".
כתב השו"ע (סי' תרע"ה סעי' ג'): "אשה מדלקת נר חנוכה, שאף היא חייבת בה". לפ"ז יוצא שאשה צריכה להדליק.
כתב העולת שמואל בסי' ק"ה שמה שריב"ל אמר שנשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה היינו אם אין שם איש אז היא חייבת ויכולה להוציא בזה את בני הבית, אבל דין מהדרין לא נאמר באשה. והקשה – למה תגרע חלק האשה (והביא דברי הרש"ל והא"ר וכתב שטעם זה יועיל רק לאשה נשואה), וכתב: "ומעלתו הציץ מן החרכים לומר דמה שאמר ריב"ל שאף הם היו באותו הנס לומר שהן טפלות כוון בזה לדעת התוס' מגילה דף ד' ע"א שכתב דנשים רק טפילות, ופליג על הרשב"ם שרוצה לומר שאף הם היו באותו הנס שע"י הנשים נעשה הנס וכו' אך דצריך אכתי טעם למה מצה ומגילה חייבות ולא בנר חנוכה. ונלע"ד דבפסח המצוה היא האכילה ובמגילה השמיעה וצריכין לאכול מצה ולשמוע מקרא מגילה, משא"כ בנר חנוכה דאף הרואה בלי הדלקה מברך וכו' ומשום הכי סגי נמי בנר איש וביתו וכו'. אמנם עדיפא מינה קאמינא משום הכי נשים בנר חנוכה טפילות דנר חנוכה לא היה לגופות כי אם להעביר על הדת לאנשים היתה הגזירה כתבו לכם על קרן הצבי שאין לכם חלק באלקי ישראל ועל הנשים היתה הגזירה שתבעל לטפסר תחילה ומדין תורה האנשים מחוייבין למסור נפש על קדוש השם, אבל הנשים פטורות דקרקע העולם היא כמבואר בכתובות דף ג' ע"ב וכו', משא"כ בפסח שהיו אנשים ונשים שוות בנס דקושי השעבוד שווה בשתיהן וכן בנס פורים דעל כולם היתה גזירת השמד", והביא דברי הרמב"ם, וכתב שעיקר טעמו מחמת המנהג, והמנהג היה שנשים לא ידליקו מדין מהדרין, וסמכי על דברי התוס' דפליגי על זה, והעלה שכשאין איש – תדליק אשה, אמנם אם יש איש – יוצאת ידי חובה בהדלקת האיש.
כתב המשנ"ב (סי' תרע"ה ס"ק ט'): "ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כל אחד בפני עצמו, מכל מקום אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים, ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מצות עשה שהזמן גרמא דיכולות לברך", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק כ"א). וראה בהערה כ"ד, וע"כ תכוון שלא לצאת בהדלקת אביה ותדליק עם ברכה.
[22] ראה בהערה י'.
[23] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[24] כתב השו"ע (סי' תרע"א סעי' ב'): "כמה נרות מדליק? בלילה הראשון – מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית – לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט".
כתב הב"י (סי' תרע"ז): "כתוב בתרומת הדשן (סי' ק"א) דאכסנאי שהוא נשוי, אם רצה להדליק ולברך משום הידור – שפיר דמי. ולי נראה דאין לסמוך על זה לברך ברכה שאינה צריכה".
וכתב השו"ע (סי' תרע"ז סעי' ב'): "יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה: כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין; ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "אם רוצה להחמיר וכו' – ר"ל אף דמדינא פטור להדליק אם מדליקין עליו בביתו, מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בעצמו – רשאי ובלבד שיכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה שאינו רוצה לצאת בשל אשתו וממילא לית כאן משום ברכה לבטלה, דכיון שאינו רוצה לצאת בהדלקתה חל חיוב הדלקה עליה". ועוד כתב שם (ס"ק ט"ז): "וכן נוהגין – וכן סתמו הרבה אחרונים. ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו, לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו, דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מעריב". וכתב הכה"ח שם (ס"ק כ"ה): "וכן כתב רש"ל בתשובה סימן פ"ה דהיכא שאינו רוצה לצאת בהדלקה של אשתו שמדלקת עליו בבית, נראה דלאו כמיניה ואינו יכול לברך. וכן כתב הפרי חדש דאפילו אם אינו רוצה לצאת בהדלקת בני ביתו – לא יברך. וכן כתב המאמר מרדכי אות ה'. אמנם בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ה כתב דנהוג בכל דוכתא שכל אורחים ובחורים מדליקין אף על גב דמדליקין על כל אחד ואחד בביתו, ומשום ברכה לבטלה אין כאן דאין רוצה לצאת בשל אשתו וממילא חל חובה עליה, יעו"ש, והביא דבריו המגן אברהם שם. וכן כתב הלבוש סעיף א' דאכסנאי שמדליקין עליו בביתו ורוצה להחמיר משום הידור מצוה ולהדליק בפני עצמו במקום שהוא – הרשות בידו, ובלבד שיכוין במחשבתו קודם ההדלקה שלא ירצה לצאת במה שמדליקין עליו בביתו. וכן כתב העולת שבת אות א', ט"ז ס"ק א'. ולדינא פסק השל"ה כשידוע שמדליקין בביתו – יעמוד אצל בעל הבית כשמברך ויענה אמן, ואם כבר הדליק בעל הבית – יברך בלא שם ומלכות. וכן פסק מטה משה סימן תתקפ"ג. והרב זרע אמת בתשובה סימן צ"ז כתב דלצאת ידי כל הספיקות טוב להשתתף בפריטי כדין אכסנאי וישמע הברכה מבעל הבית, יעו"ש, והביא דבריו המחזיק ברכה אות א', שערי תשובה אות ג'. והאליה רבה אות ד' כתב דאין למחות ביד המנהג. וכן כתבנו באות הקודם. והיינו אם כבר בירך בעל הבית ובא לברך ולהדליק – אין למחות במקום מנהג, אבל לכתחלה ודאי שיש לכוין על ברכות בעל הבית לצאת כל הדיעות".
[25] ראה לעיל בהערה י'.
[26] כתוב בגמ' שבת (כ"א ע"ב): "ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה! – לא, דאי לא אדליק – מדליק. ואי נמי: לשיעורה. עד שתכלה רגל מן השוק, ועד כמה? – אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עד דכליא ריגלא דתרמודאי".
כתב הרמב"ם (הלכות חנוכה פ"ד ה"ה): "אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה – אינו מדליק", וכתב הבית יוסף (סי' תרע"ב): "וכתבו הרי"ף (ט' ע"א) והרא"ש (סי' ג') דשיעור שתכלה רגל מן השוק הוי כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה, ומפרש בגמרא דהיינו לענין דאי לא אדליק – מדליק ואי נמי לשיעורה. וכתבו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) אי נמי לשיעורה, כלומר שצריך ליתן שמן לתוכה כדי שתהא דולקת והולכת עד השיעור הזה, אם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה – הרשות בידו. ואהא דאמרינן דאי לא אדליק – מדליק, כתב הרא"ש (שם) אבל מכאן ואילך עבר הזמן, הילכך אף על פי שמתרץ תירוץ אחר ראוי להחמיר ולהדליק נר חנוכה בתחלת הלילה ומשמע מדבריו דהיינו לכתחלה, אבל אם עבר ולא הדליק – ידליק מספק, וכן כתבו התוספות (שם ד"ה "דאי") בשם ר"י פורת, ולא היה לו לרבינו לכתוב ודלא כהרמב"ם (פ"ד ה"ה) שכתב עבר זה הזמן – אינו מדליק מאחר, שאף לדברי האומר מדליק אינו מדליק אלא מספק", וכתב השו"ע (שם סעי' ב'): "שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה – מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; וכו' [הגה: י"א שבזמן הזה שמדליקין בפנים א"צ ליזהר ולהדליק קודם שתכלה רגל מן השוק], ומ"מ טוב ליזהר גם בזמן הזה; ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק – אין לו תשלומין".
ועיין ברמ"א (שם סעי' ג') לגבי אדם שמדליקים עליו בביתו: "ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בפני עצמו – מדליק ומברך עליהם, וכן נוהגין". וכתב ע"כ המשנ"ב (ס"ק ט"ז): "וכן נוהגין – וכן סתמו הרבה אחרונים. ויש מן הפוסקים שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו, לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך, אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך, מ"מ טוב יותר להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו, דהיינו שהיא מדלקת אחר מעריב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מעריב".
וע"כ כיון שעיקר זמן החיוב הוא בתוך חצי שעה (אע"פ שלהלכה אם שכח – יכול להדליק אח"כ אם נעור עמו עוד אדם, ראה לקמן בהערה מ"ב), כיון שבזמן החיוב לא היו הוריו חייבים והוא חייב, ע"כ צריך להדליק עם ברכה, ראה ספר מאמר מרדכי (למועדים ולימים פנ"ח סעי' ק"י).
[27] שו"ע (סי' תרע"ה סעי' ג').
[28] ע"פ המבואר לעיל.
[29] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[30] ראה שו"ע (סי' תרע"ז סעי' א') ובנו"כ, וכיון שישן ואוכל גם בישיבה וגם בבית הוריו נחשבים שניהם כביתו וכיש לו שני בתים, ולכן היכן שנמצא בזמן הדלקה מדליק שם.
[31] כתב המשנ"ב (סי' תרע"ז ס"ק י"ב): "ודוקא לענין אכסנאי הנ"ל שאין ביתו אצלו או לענין בן הסמוך על שולחן אביו, אבל מי שסועד אצל חבירו באקראי ויש לו שם בית באותו העיר – צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה, ואם אינו רוצה לזוז ממקום שסועד – יצוה לאשתו שתדליק עליו בביתו, ומ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו, ועיין בבה"ל".
וכתב כה"ח (סי' תרע"ז ס"ק י"ז): "והבן שיש לו בית מיוחדת והולך הוא וכל בני ביתו לסעוד אצל אביו כל שמונת ימי חנוכה, הדבר ברור שכיון שסועד וישן אצל אביו כל שמונת ימי חנוכה, אף שביום אוכל אכילת עראי בביתו – אינו מדליק אלא בבית שאוכל וישן שם בלילה, דכיון שאין שום אדם בבית למי ידליק. פרי חדש. ומשמע הא אם אין ישן אצל אביו – צריך להדליק בביתו". ראה בה"ל (סי' תרע"ז ד"ה "ולהדליק בפני עצמו"). וכיון שישן רק בבית הוריו – צריך להדליק שם.
[32] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[33] כדין מרא דאתרא שיש לשמוע בקולו כמבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' רנ"ג), שו"ת הר"ן (סי' מ"ח), שו"ת מהרי"ף (הרב יעקב פראג'י) (סי' נ"ט), וראה חזו"א (יו"ד סי' ק"נ ס"ק ה').
[34] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[35] ראה לעיל בדעת הרמב"ם (הובא בהערה כ"ו), וכתב בשער הציון (סימן תרע"ב ס"ק ט"ו) שצריך לחוש לדעתו, ועוד שאסור ללמוד כשהגיע זמן ההדלקה עד שידליק, ראה בהערה הבאה, ולכן יאמר לאשתו להדליק נרות ויוצא ידי חובה כמו שכתב המשנ"ב (סי' תרע"ה ס"ק ט'): "אשה מדלקת – פי' בעד כל בני ביתה. ואפילו איש יכול לעשות אותה שליח להוציאו אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה, ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה – ג"כ יצאו, וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה, לא בענין אחר". וכ"כ כה"ח (סי' תרע"ה ס"ק י"ט). וראה בשו"ע (סי' תרע"ז סעי' א'). וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ב'): "מדינא כשאשתו מדלקת נר חנוכה בביתו הוא יוצא ידי חובה בהדלקתה, אף שהוא במקום רחוק מביתו, וא"צ שוב להשתתף אפילו בפריטי". וראה בבה"ל שם (ד"ה "ולהדליק").
[36] ועדיף שיחזור האברך לביתו כדי שידליקו בזמן [הערת העורך: וכן הנהיג מרן הרב בישיבתו] ראה בהערות כ"ו-ל"א.
[37] כתב כה"ח (סי' תרע"ב ס"ק ד'): "ומיד כשהתחיל זמנה אין לו לא לאכול ולא ללמוד עד שידליק, ואם התחיל – פוסק. רש"ל בתשובה סימן פ"ה, ב"ח, כנסת הגדולה בהגהות הטור, עולת שבת, מגן אברהם ס"ק ה', פרי חדש, אליה רבה אות א', חיי אדם שם אות ך', בן איש חי שם, משנה ברורה אות יו"ד. והמחצית השקל ס"ק ה' כתב דחצי שעה קודם אסור לאכול כמ"ש סימן רל"ב, יעו"ש, וכן כתב דרך החיים אות א', משנה ברורה בשער הציון אות י"ד".
[38] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[39] ע"פ המבואר לעיל.
[40] ראה לעיל בהערות כ"א-ל"ו.
[41] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ג.
[42] כתב השו"ע (סי' תער"ב סעי' ב'): "ומיהו ה"מ לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק – מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק – אין לו תשלומין", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"א): "כל הלילה – עד עמוד השחר ובברכה והיינו דוקא אם בני הבית נעורים, אבל אם ישנים – אין לברך עליהם אלא ידליק בלא ברכה, דכמו דלדידהו לא היה מברך אלא בזמן פרסום הנס ה"נ לדידן. ואם בא לביתו קודם עה"ש ומצא ב"ב ישנים, מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה". וכתב בשער הציון שם (ס"ק י"ז): "מגן אברהם ודרך החיים וחיי אדם. ובספר חמד משה האריך בזה, ודעתו דאם שכח או נאנס ולא הדליק עד שישנו כולם – יקיץ ב' או ג' מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם – מכל מקום ידליק ויברך, דלפי דברי המגן אברהם אם יהיה אדם במקום שאין איש אף מאנשי הבית שם – ידליק בלא ברכה. ולא ראינו זה בפוסקים, ואדרבה השלטי גבורים כתב בשם ריא"ז דאף אם הוא בין הנכרים לבדו – צריך להדליק, ומשמע מדכתב כן בפשיטות, שידליק בברכה, אלא ודאי דאם יכול לפרסם ההדלקה בפני רבים יותר עדיף, אבל אי ליכא אנשים, בשביל זה לא יבטל המצוה, כן נראה לי וכן נוהגין העולם, עד כאן לשונו, וספק ברכות להקל, ומכל מקום מי שרוצה לנהוג כוותיה – אין מוחין בידו".
כתב הבן איש חי (פרשת וישב אות ז'): "אם לא הדליק בצאת הכוכבים – ידליק ויברך כל זמן שבני הבית נעורים, אבל אם ישנים – ידליק בלא ברכה, מיהו די בשנים נעורים", כלומר אחד נוסף מלבד המדליק.
וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ו): "מדליק והולך כל הלילה. ומשמע מסתמיות דברי השלחן ערוך דמברך גם כן, וכן כתב מגן אברהם ס"ק ו' והחמד משה אות ג'. אכן מה שכתב שם המגן אברהם דבבית יוסף כתוב דהוי ספיקא דדינא וכו', כתב עליו החמד משה שם דלא דק דהבית יוסף כתב כן על פי דברי התוספות, אבל דעת שאר הפוסקים דבזמן הזה דמדליקין בפנים אין לחוש מתי ידליק כיון דליכא היכרא אלא לבני הבית, ולכן סתם השלחן ערוך וכתב שמדליק והולך כל הלילה והיינו בברכה, יעו"ש. מיהו רש"ל בתשובה סימן פ"ה כתב דלא ידליק רק עד חצות, אבל הפרי חדש כתב להשיג על דברי רש"ל הנז' וכתב דהעיקר כפסק השלחן ערוך, ולענין ברכה שקיל וטרי ומסיק דלדידן שההיכר הוא לבני הבית, ליכא קפידא, ויש לו להדליק בברכה עד שיעלה עמוד השחר, יעו"ש. וכן כתב המחזיק ברכה אות ב' להוכיח מדברי המאירי דאי לא אדליק – מדליק כל הלילה בברכה וכדברי הפרי חדש, יעו"ש. ובהגהות מיימוניות כתב יש להדליק כל זמן שבני הבית נעורים אפילו עד עמוד השחר, והביא דבריו המגן אברהם שם, וכתב: וכן נראה להורות, אבל אם ישנים – אין לברך עליהם, עכ"ל. והחמד משה שם כתב דאם לא הדליק עד שישנו כולם – יקיץ שנים או שלשה מהם וידליק, ואם אי אפשר להקיצם, מכל מקום ידליק ויברך, דלא כמגן אברהם, יעו"ש. אבל האליה רבה אות ג' כתב כדברי מגן אברהם דאם ישנים – ידליק בלא ברכה. וכן פסק חיי אדם כלל קנ"ד אות י"ט, דרך החיים אות ב', בן איש חי פרשת וישב אות ז', משנה ברורה אות י"א. וכתב בן איש חי שם דדי בשנים נעורים". והכוונה ששנים יחד איתו, אמנם אם אין משהו איתו ואין עוברים ושבים שיכולים לראותו – ידליק בלי ברכה. וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק נ"ח סעי' נ"ח): "עבר זמן ההדלקה – יכול להדליק בברכה רק אם אחד מבני הבית ער, ואם אין מישהו אחר עמו – ידליק בלא ברכה".
[43] תשד"מ 954-1.
[44] על חשיבותה של אמירת לשם יחוד כתב בשמחה לרגל להרב חיד"א (לימוד ב'), וז"ל: "וירגיל עצמו לומר: לשם יחוד קודשא בריך הוא… ואל תשגיח במ"ש הרב … אשר זלזל והטיח דברים על אמירת לשם יחוד קודשה בריך הוא, ובא לכלל כעס על חסידי ארצו ובא לכלל טעות בדבריו… וגם יושב ודורש שאין צריך כוונה כלל, וכל התיקונים נעשים למעלה מאליהם ע"י מעשינו, והוא חולק בידים נקיות על רשב"י וחביריו קדישי עליון ועל רבינו האר"י זצ"ל אשר רוח ה' דיבר בם, ואליהו זכור לטוב אתרחי"ש להו כאשר ידבר איש אל רעהו. איברא ודאי שמי שעושה המצוות לשם שמים ודאי מתקן למעלה, אבל אין יחס בינו לבין המכוין הכוונה הראויה כלל… ועל כל פנים לא ימנע לומר קודם כל מצוה וקודם כל לימוד יחוד קודשא בריך הוא ופסוק ויהי נועם". וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' ת"ע). וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (חלק א' סימן ב'). ובמאמר מרדכי (לימות החול פרק י' סעי' ג'): "טוב לומר קודם כל מצווה שעושה או כל תפילה שמתפלל נוסח 'לשם יחוד' כפי שמסודר בסידורים, ואעפ"י שאין חובה מן הדין לאומרה, יש בזה עניין גדול לעורר את הכוונה ולהכין את האדם לקיום המצווה, ולכן קודם תפילת שחרית יאמר לשם ייחוד", ועוד שם (סעי' ד'): "בסוף נוסח ה'לשם ייחוד' יאמר פסוק: 'ויהי נעם' וכו', ויש בו סודות גדולים עפ"י הסוד, אך בכל מקרה ישתדל לכוון בו שאעפ"י שאין אנחנו יודעים את סוד המצוות והתפילות – הקב"ה ישלים כוונותינו, ויכוון עוד שאם גרמנו בעוונותינו לסילוק אור הקדושה ח"ו, ע"י קיום המצווה יחזור אור זה. ויש נוהגים לקרוא פסוק 'ויהי נעם' פעמיים כדי שיוכלו לכוון בו את שתי הכוונות האלו".
וכתב המשנ"ב (סי' תרפ"ה ס"ק י"ד): "דכתיב: 'זכור את אשר עשה' וכו', וגמרינן בגמרא דהאי זכור היינו באמירה מתוך הספר דוקא [ולא די במה שיקבע זה בלבו], וע"כ צריך הקורא לכוין להוציא כל השומעים וגם השומעים צריכין לכוין לצאת". וע"כ צריך שכולם יאמרו את הלשם יחוד [ראה בכה"ח (סי' תרפ"ה ס"ק ל"ג) את נוסח ה"לשם יחוד", ובפירוט בסידור קול אליהו לפרשת זכור (עמ' תתכ"ג)].
[45] תש"ן-תשנ"ג סימן פ"ח.
[46] ראה בט"ז (סי' תרפ"ה ס"ק ב') שס"ל שברכות התורה שמברכים לעליית זכור הוא מהתורה, וע"כ כתב שאם עלה קטן שאינו יודע למי מברכים – לא יוצאים ידי חובה, ולכן יש לברך ברכה אחרונה רק בסיום כל הקריאות. וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק י"ח) וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ב פרק ל"ה סעי' ס"א).
[47] תש"ן-תשנ"ג סימן ק"ח.
[48] וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ג קדושת ארץ ישראל סי' ב'): "לפני כעשרים ושבע שנים, התעוררה השאלה לרבני ירושלים, האם יקראו את המגילה בירושלים בט"ו באדר או בי"ד בו. מכיון שירושלים העתיקה – המוקפת חומה מזמן יהושע בן נון – לא היתה בידינו. נחלקו הדעות, ישנם רבנים שהסתמכו על מה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ז הי"ד): 'ואין מקיימין קברות בירושלים, חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה'. יוצא איפוא, שקברי בית דוד היו בתוך חומת ירושלים, לכן היו שולחים, במיוחד מנין להר ציון לקרוא את המגילה, כדי שאנחנו נהיה נגררים אחריהם. היום, ברוך השם, אין לנו ספקות אלה. מניינים רבים קיימים בירושלים העתיקה ואנחנו נגררים אחריהם. הרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל (בספרו עיר הקודש והמקדש ח"ב פכ"ז, ובלוח א"י) שחיבר ספרים רבים על ירושלים טען שהחיבור של ירושלים החדשה לעתיקה הוא עד ביה"ח 'שערי צדק' הישן – ומשם והלאה יש לקרוא בי"ד באדר. ואכן עד היום בשכונת 'עץ חיים' קוראים את המגילה בי"ד".
[49] וכן כתב הבה"ל (סי' תרפ"ח ד"ה "או").
[50] כתב החזון איש (או"ח קנ"ג אות ג'), וז"ל: "במשנ"ב סי' תרפ"ח בבה"ל ד"ה או כתב בשם הברכ"י דהסמוך לכרך ספק קורין בי"ד ולא בט"ו, ותימא דסמוך ילפינן ליה מקרא ואותו ספק שבכרך הוא ספק בסמוך שלו, וי"ל כיון דבן כרך יוצא בי"ד אלא בשביל שלא יעקר זמן כרכים בידים, התקינו חכמים לקרות בט"ו וזה לא שייך כל כך בסמוך" וכו', וראה דינים והנהגות החזו"א שם הכריע שאמור סמוך ונראה לספק.
[51] בשניות, סי' ג'.
[52] וז"ל: "אולם לא נהגו כן בכל א"י, כי אם דוקא בעיר הקודש ירושלם תובב"א, ובשאר מקומות קוראין בי"ד בברכה וגם ביום ט"ו בלא ברכה מספק, והטעם אף שידענו בבירור שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון, אכן הספק שמא תכונתם הנוכחית אינה במקומה הראשונה ממש, שנבנה קצת רחוק ממקומה הראשון, ובאופן זה ודאי לא אמרינן כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עימו נידון ככרך".
[53] תשמ"ח-תשמ"ט סימן כ'.
[54] כתב השו"ע (סי' תרצ"א סעי' ב') שדין מגילה כדין ספר תורה, וכתב השו"ע ביו"ד (סי' רע"ב סעי' ג'): "אין עושין יריעה פחות מג' דפין, ולא יותר על ח'. נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין – לא יחלקנה בענין שיהיו ג' דפין באחת וששה בשניה, אלא שיהיו ד' באחת וחמשה בשניה. במה דברים אמורים, בכל היריעות שבספר, חוץ מבאחרונה. אבל בסוף הספר, אפילו פסוק אחד עושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות". וכתב בקול יעקב שם (ס"ק י"א), ז"ל: "אף על פי שאין בפסוק אחרון תיבות כמנין השיטים, יעשה אותיות ארוכות כדי שתחזיק תיבה אחת ד' וה' שיטין כדי שיסיים בסוף הדף, טור. ומשמע שהא אם יש תיבות כמניין השיטין – יכול לכתוב בכל שיטה תיבה אחת. מיהו כל זה בסוף הספר, כיון שאי אפשר בעניין אחר, אבל באמצע הספר – אין לעשות כן להמשיך האותיות לא לאורכן ולא לרחבן אלא יכתוב כהלכתן וכדלקמן סי' רע"ג. מיהו אם אירע שהסופר כתב כן – לא נפסל בשביל כך, ש"ך (אות ו'), באר היטב (אות ה'), קסת הסופר (סי' י"ג סעי' ד'), מלאכת שמים (כלל י' אות ג' בחכמה). וה"ה לענין המגילה כשיגיע קודם בני המן או בסוף המגילה – מותר לעשות אותיות ארוכות או תיבה אחת בכל שיטה, דלא עדיפא מספר תורה, וכן נוהגין בבגדד יע"א להמשיך האותיות בסוף המגילה כדי לסיים בסוף הדף ובאמצע שיטה". ועוד כתב (סי' תרצ"א ס"ק ח'): "מגילה שלא כתב בעמוד אחרון כי אם שלושה או ארבע שיטין והשאר חלק וגם לא סיים באמצע שטה רק בסופה – כשר לקרות בה לכתחילה וכו', ומה שכתב הזרע אמת (ח"א סי' ק') והביאו הבית עובד דאם אי אפשר לגמור באמצע שטה שבסוף הדף אלא על ידי המשכת האותיות, לא אריך למעבד הכי, אין נוהגין כן פה בגדד יע"א אלא נוהגין להמשיך אותיות ולסיים בסוף הדף ובאמצע שטה".
[55] כתב השו"ע (יו"ד סי' רפ"ח סעי' ט'): "כותב כל שיטותיה שוות, שלא תהא אחת ארוכה מחברתה. ואם האריך בשיטה אחת יותר מבאותה שלפניה, ובאותה שתחתיה קיצר יותר מבאותה שלפניה ולפני פניה – כשרה, ובלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב או כעיגול". וכתב בקול יעקב שם (ס"ק י"ח): "פירוש כקובה כאוהל שהוא צר למעלה ורחב למטה וכזנב הוא רחב למעלה וצר למטה, טור, ש"ך ס"ק ז' דהיינו שיכתוב בשיטה ראשונה 'והיו' ובשניה 'הדברים האלה' ובשלישית 'אשר אנכי מצוך' שהרי היא רחבה מלמטה וקצרה למעלה כקובה וכן לא יעשנה כזנב דהיינו שיכתוב בשיטה עליונה שלשה או ארבעה תיבות ובשניה שתים ובשלישית אחת שהרי היא מקצרת ויורדת כזנב, כסף משנה פ"ה הל' מזוזה הל' א', פרישה אות י"א. ואפי' מצד א' כקובה או כזנב – פסולה, פרישה שם בשם רש"ל, ש"ך סק"ו, מלאכת שמים שם אות ג', קסת הסופר סי' כ"ז אות ו', אמרי שפר כלל כ"א אות א', עכ"ל".
[56] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קל"ט.
[57] כתב השו"ע (סי' תרצ"א סעי' ב') שדין מגילה כדין ספר תורה, וע"כ כתב האליה רבה (סי' תרצ"א ס"ק ז'): "ונראה דגם הציורים שעושין בגליונות אינו נכון, דהא לכתחלה בעינן כמו ס"ת ובס"ת פשיטא דאסור. גם דמי למ"ש סי' צ' סעיף כ"ג דאסור לצור ציורים בספרים שמתפללים. מיהו בזה יש לחלק דבתפלה בעינן לכוונה ביותר".
[58] ועיי"ש שכתב: "ותדע שהרי מנהגנו שלא ליזהר מלעשות ציורים ופיתוחים סביב המגילה, והרבה עושין כן ומכוונים להיות ליפוי המגילה, אע"פ שבספר תורה אסור לעשות כן וכמ"ש הרב אליה רבה הנ"ל".
[59] תשד"מ 1153-1.
[60] כל דרהם הוא 3.2 גרם, עי' לעיל פרק ל"ה שאלה ו' ובהערות שם, אז שלשה דרהם הוא 9.6 גרם, בקירוב 10 גרם.
[61] כתב הרמ"א (סי' תרצ"ד סעי' א'): "י"א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר; ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג'; וכו', וכן נוהגין בכל מדינות אלו; ויש ליתן ג' חצאים גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו; ובמדינות אוישטריי"ך יתנו ג' חצי וויינ"ר, שנקראו גם כן מחצית, וכן לכל מדינה ומדינה; ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן עשרים ולמעלה, ויש אומרים שנותנים מחצית השקל לצדקה מלבד ג' מחצית אלו, ואין נוהגין כן".
וכתב הבה"ל שם (ד"ה "ויש ליתן"): "הנה דרך העולם לפרש חצאי גדולים חצי ג"פ, והיינו מה שקורין במדינתינו (חצי גראשין), ולא משמע כן בד"מ עיין שם, ואולי הוא שם מטבע אחרת שנקרא כן במדינתו, שכתב שם שחצי גדול הוא ט' פשוטין קטנים, ובמדינתינו כעת אין לנו מטבע זו. ולפי מדינתנו נראה דמדינא יוצא במטבע קטנה שנקרא חצי גראש, אבל מ"מ אין זה מטבע חשובה כלל, אפילו אם נותן ג' חצאין אם לא שנותן גם בעד בניו הקטנים וכו'. והנה בזמן הגר"א היה מצוי חצי זהוב פוליש, וכתוב במעשה רב שלא היה נותן כ"א חצי זהב אחד פוליש. אבל כעת אין מצוי מטבע זו כלל, אם לא שיתן חצאי ג"פ או חצי רו"כ. ומי שעוזרו הקדוש ברוך הוא שיכול ליתן רו"כ אחד זכר למחצית השקל, וג' חצאי ג"פ לענין מה שכתוב בפרשה ג' פעמים תרומה, וכהי"א האחרון שכתב רמ"א, אשרי וטוב לו".
כתב הרמב"ם (הלכות שקלים פ"א ה"ו): "בזמן שהיה המטבע של אותו זמן דרכונות היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל שלו סלע, ובזמן שהיה המטבע סלעים היה נותן כל אחד במחצית השקל שלו חצי סלע שהוא שני דינרין, ובזמן שהיה המטבע חצי סלע היה כל אחד ואחד נותן במחצית השקל אותו חצי הסלע, ומעולם לא שקלו ישראל במחצית השקל פחות מחצי שקל של תורה". ובפרק ג' ה"א: "חציי השקלים הכל צריכין להן כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב, לפיכך כשהיה אדם הולך אצל השולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל, ואותה התוספת נקראת קלבון, לפיכך שנים שנתנו שקל על שניהם חייבין בקלבון".
וכתב כה"ח שם (ס"ק כ'): "ועל כן מי שידו משגת יש לעשות זכר למחצית השקל בשלימות, דהיינו שיתן מטבע שמצוי באותו מקום ששמו מחצית ויש בו כסף מזוקק שיעור מחצית השקל או יותר, וכמו שכתב הרמב"ם פרק א' מהלכות שקלים בענין שקלים הנוהגים בזמן הבית, ושיעורו שלושה דרהם כסף (9.6 גרם), כמ"ש בשו"ע יו"ד סי' ש"ה בענין פדיון בכור, ואם לא נמצא כזה במקומו אז יתן מטבע כסף שיוכל לקנות בו מחצית השקל דהיינו שלושה דרהם כסף, דלא עדיף זכר בזמן הזה מפדיון הבן דאורייתא דיכול לתת כסף או שווה כסף, כמ"ש השו"ע שם, אלא דעכ"פ יש ליתן כסף אם אפשר זכר למחצית השקל שהיה כסף".
וראה מש"כ במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ס"ג סעי' א'): "מחיר מחצית השקל – טוב לתת ערך של חצי שקל דהיינו מחיר עשרה גרם כסף ממש עם מע"מ, וצריך לחשב כל שנה לפני פורים את ערך השקלים. ואם יש לו מטבע ממש של כסף – הנה מה טוב. ובדיעבד אפשר לתת מטבע שנקראת חצי כגון 'חצי שקל' של ימינו שלא שוה הרבה, אבל יש בה זכר למחצית השקל".
[62] תשד"מ 954-1.
[63] ראה לעיל שאלה י"ט.
[64] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ד'.
[65] כתב הרמ"א (סי' תרצ"ו סעי' ח'): "וכן בני אדם החוטפים זה מזה דרך שמחה, אין בזה משום לא תגזול (ויקרא י"ט, יג) (ביאר במהר"י מינץ סי' ט"ו משום שעושין כן לשמחת פורים) ונהגו כך, ובלבד שלא יעשו דבר שלא כהוגן על פי טובי העיר". וכתב המשנ"ב בס"ק ל"א: "משום לא תגזול – ולפ"ז מותר לברך על מה שחוטפין, מיהו כתב בשל"ה: לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחבירו", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק ס').
[66] תשד"מ 417-1.
[67] ראה להלן שאלה הבאה.
[68] כתב כה"ח (סי' תרצ"ו ס"ק כ"ב): "מיהו ביורה דעה סימן ת"א סעיף ז' כתב בשלחן ערוך שם דאין אבילות נוהג בפורים לא בי"ד ולא בט"ו אלא רק דברים שבצנעה נוהג, יעו"ש. וכן כתב הכסא אליהו אות ב' דהעיקר כמ"ש ביורה דעה סימן ת"א דדוקא דברים שבצנעה נוהג, יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף אות יו"ד דלענין הלכה נקטינן כמו שפסק מרן בבית יוסף יורה דעה ובשלחן ערוך שם שלא להתאבל, דהלכה כדברי המיקל באבל, וכן עלתה הסכמת הרב בית דוד סימן תצ"ז, וכן הורינו הלכה למעשה, עכ"ל. והביא דבריו השערי תשובה אות ו'. וכן כתב השלחן גבוה אות ט"ז. וכן הוא דעת מור"ם ז"ל בהגה. וכן פסק הלבוש, עולת שבת אות ג'. וכן הוא דעת האחרונים".
וכתב הארץ חיים שם: "והברכ"י או"ח סי' זה אות י' כתב דנקטינן כמ"ש מרן ז"ל ביו"ד וכן הורה הלכה למעשה, ע"ש, וכן הכרעת האר"י וכמ"ש מהר"י צמח בנגיד ומצוה דף ס"ז, וכן מנהגינו" וראה עוד בצרור החיים סי' רל"ז.
[69] תשד"מ 461.
[70] הובא בשאלה הקודמת.
[71] רמב"ם (הל' אבל פי"א הלכה ג'): "וכן אין מספידין את המת בחנוכה ובפורים ולא בראשי חדשים אבל נוהגין בהן כל דברי אבלות". וכתב הרדב"ז שם: "ותו דהרמב"ם ז"ל חייבין אנו לנהוג בכל חומרותיו, דאתריה דמר הוא, שהרי בכל זה המלכות קבלוהו עליהם לרב ובדברי הפוסקים לא אמרינן הלכה כדברי המיקל, הלכך הנכון להחמיר כדברי רבינו". וראה בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב) ובהקדמת הרב ב"י.
