עיסוי (מסאז') בשבת[1]
שאלה א: כתב גאון עוזנו בספרו ה"בן איש חי", פרשת תצוה ש"ש אות ו' בענין "השפשוף שעושין ליגיעי כח, כדי להשיב כחן עליהם ולבטל עייפותן שקורין בערבי: תמווך (מסז') נסתפקו הפוסקים אי חשיב רפואה ואסור, או תענוג ושרי", ולא כתב רבנו מהו פסק ההלכה, לכן, שאלתי היא: האם מותר בשבת לעשות עיסוי ("מסז'")?
תשובה: עיין בשו"ע (סי' שכ"ז סעי' ב') וכה"ח שם (ס"ק טו"ב), ושו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ב) ומג"א שם (ס"ק מ"ו) שכתב, שזוהי מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י. לרש"י – אסור [בכח], ולדעת הרמב"ם – אם אינו מתכוין להזיע, מותר.
למעשה, כיון שאין רגילים לעשות דברים אלו אלא לרפואה – יש לאסור. ועיין במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ק"ל)[2].
האכלת מוקצה לחולה שאין בו סכנה[3]
שאלה ב: האם מותר בשבת לתת לחולה שאין בו סכנה, לאכול משהו שהוא מוקצה, כגון: "פירות הנושרין"?
תשובה: חולה שאין בו סכנה מקילים בו באיסור דרבנן ומאכילים אותו ממנו, עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ז) וכה"ח שם (ס"ק צ"ח)[4].
מריחת משחה [א][5]
שאלה ג: אדם הסובל מאקזמה וצריך למרוח משחה, שאם לא כן דבר זה יזיק לו, האם מותר לו למרוח משחה זו בשבת?
תשובה: אסור בשבת למרוח משחה על גופו[6]. תינוק או מי שסובל ממחלה או אקזמה, כמו שהזכרת בשאלתך, יכול למרוח בע"ש משחה על ניילון או בד ובשבת יוכל להניחו על גופו במקום שבו סובל ממחלה וכו'[7].
מריחת משחה [ב][8]
שאלה ד: אישה מינקת שיש לה פצעים בדדיה והיא צריכה למרוח עליהם משחה, כיצד עליה לנהוג בשבת?
תשובה: מינקת הצריכה לשים משחה על דדיה מחמת פציעה בשבת תנהג כך: תמיס את המשחה בערב שבת ובשבת תסוך אותה על מקום הפצע[9]. אם הדבר אינו ניתן, וקשה לה – יש לה דין של חולה שאין בו סכנה, ואז תמרח את המשחה מערב שבת על נייר מיוחד או צמר גפן שאינו ספוגי, וביום השבת תוכל להניחנו על פיצעה[10].
הרחת "ווקס"
שאלה ה: האם מותר לאדם שהצטנן, להריח בשבת משחה הנקראת "ווקס" הפותחת את צינורות הנשימה?
תשובה: מותר להריח בשבת משחה הנקראת "ווקס", כיון שאפילו בריאים מריחים ממנה, עיין שו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ז)[11].
"צובע" בהנחת בד ע"ג מכה[12]
שאלה ו: האם מותר להניח בשבת בד לבן או אדום על מכה שיוצא ממנה דם, או שמא יש בכך משום איסור "צובע"?
תשובה: עיין בשו"ע (סי' ש"כ סעי' כ') ומשנ"ב שם (ס"ק נ"ט), המיקל אפילו בבגד אדום. ועיי"ש בכה"ח (ס"ק קכ"ב). בכל אופן, טוב להחמיר בבגד אדום, ויש להקל בנייר חד פעמי. ועיין בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח), שאוסר מדין צובע. ושם בכה"ח (ס"ק רס"ד) כתב, שאם אי אפשר באופן אחר מותר אפילו בבגד אדום[13].
יישור איברי תינוק[14]
שאלה ז: א. השולחן ערוך בסי' ש"ל סעי' ט' פסק להלכה: "מיישרים איברי הוולד שנתפרקו מחמת צער הלידה", האם הפסק הוא כדעת רב נחמן או כרב ששת (גמ' שבת קכ"ג ע"א)?
ב. האם מותר להחזיר עצם שנשמטה למקומה, וכן מה מותר לעשות בשבת לגבי יישור איברים של תינוק?
תשובה: א. לשאלתך אם פוסקים כדעת רב נחמן או רב ששת בעניין איברי הולד, כפי שפסק השו"ע (או"ח סי' ש"ל סעי' ט'), עיין שם לביאור הגר"א (ס"ק ז'), שהסביר את הסוגיא באורך לפי דעת רש"י ותוס'[15].
ב. מרן (סי' שכ"ח סעי' מ"ז) פסק, שעצם שיצאה ממקומה – מותר להחזירה. עיין במג"א שם (ס"ק נ"א), אם דינו גם בפירוק עצם או בשבר, ולהלכה נוהגים לקולא בשני המקרים[16]. וכן כל מה שצריכים לעשות לתינוק ליישור איבריו וכד' – מותר לעשות[17].
הכלל הוא – כל רפואה שיש בה מדין שחיקת סממנים – אסורה, כגון: כדורים או סירופ וכד'[18], אבל יישור איברים, שטעמו שנראה כבונה – כאשר יש צורך מותר.
חילול שבת לחולה שיש בו סכנה שלא יתרפא[19]
שאלה ח: האם מותר לחלל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה שבודאי לא יקום מחוליו?
תשובה: אפילו לחיי שעה מחללים את השבת[20].
רופא יהודי בטיפול בשאינם יהודים[21]
שאלה ט: בהיותי בקהילת קודש אמסטרדם אשר בהולנד, נפגשתי עם רופאים יהודים יראי שמים, החייבים לעבוד בתורנות בבית החולים בשבת.
יש מהם המדקדקים מאוד ולא נוסעים לבית החולים, אלא הולכים ברגל, ורק בבית החולים הם צריכים לעשות מלאכות הכרוכות בחילול שבת.
שאלתי היא:
האם מותר לרופא יהודי לחלל שבת כדי לטפל בחולה שאינו יהודי (רוב החולים בבתי החולים בהולנד הם גויים)?
אצפה לתשובתו, מוקירו ומכבדו, _____, דיין ומו"צ בק"ק ______.
תשובה: עיין באחרונים שכתבו, שמותר לרופא יהודי לטפל בשבת בחולים שאינם יהודים משום דרכי שלום[22].
אולם, גם רופא יהודי המטפל בחולה יהודי, צריך לדעת שלא כל מלאכה מותרת לעשות בשבת כדרכה. לפיכך, הייתי ממליץ לרופאים היהודים שכב' כתב עליהם, שיתקשרו לבית החולים "שערי צדק" בעיה"ק ירושלים, ויודרכו איזה מלאכות יעשו כהרגלם ואיזה עם שינוי וכו'. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק ו') שדן בנושא זה באריכות.
ביטול הזמנת אמבולנס[23]
שאלה י: במקרה שאדם קיבל התקף לב בשבת, ומשפחתו הזמינה עבורו אמבולנס של מד"א או צוות שח"ל, ולאחר זמן הוא התחיל להרגיש טוב, או שבינתיים הגיע לביתו רופא והביא לו תרופה, כך שלא היה צורך יותר באמבולנס – האם מותר להתקשר בשבת כדי לבטל את הזמנת האמבולנס, כדי לחסוך את הכסף על ההזמנה או לשחרר אותו למשימה אחרת?
תשובה: אדם שהזמין אמבולנס בארץ בשבת לפיקוח נפש, ובינתים חלה הטבה במצבו ואין לו צורך בו, מותר לו לחייג בשינוי ולהודיע להם על ביטול, כך שלא ימשיכו לעשות חילול שבת נוסף עבור המזמין שהוא כעין שלוחו, ובנוסף לכך יתפנה הצוות למקרים אחרים דחופים יותר.
אולם אם הדבר נעשה בחו"ל ע"י נהג גוי, אין כאן עניין של עושה איסור נוסף עבור היהודי, אך לעומת זאת יש כאן עניין של זמן שיכול להתפנות ולטפל בחולים אחרים. בכל אופן אם אין חשש תקלה לפעם אחרת שלא יבואו[24] וכיו"ב – שב ואל תעשה עדיף[25].
מוגבל להצטרף לנסיעה לביהכ"נ[26]
שאלה יא: אני החתום מטה _____ זקן ושבע ימים, גרתי בבניין רב קומות, בו היו שבעים מדרגות עד לדירתי. מאחר וכבר אין לי כח לרדת ולעלות במדרגות, קניתי דירת קרקע. הבעיה היא, שדירתי הנוכחית מרוחקת מבית הכנסת. שאלתי היא – האם מותר לי להצטרף לאנשים הנוסעים בכל מקרה לכיוון בית הכנסת?
תשובה: מדבריך ניכר שהחלפת את דירתך לדירת קרקע כדי שלא תזדקק לעלות במעלית בשבת, וכמובן טוב נהגת. אם יש לך כיום קשיים בהליכה לבית הכנסת, עליך לחפש דירה סמוכה יותר לבית הכנסת[27].
בינתיים עליך לצאת מוקדם לתפילה[28] וללכת לאיטך, ובעזהי"ת יקויים בך: "וקוי ה' יחליפו כח"[29], ו"עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"[30].
ליווי לנהג גוי בשבת[31]
שאלה יב: נהג מונית שאני נוהג לנסוע איתו, סיפר לי כי הוא עובד משמרות שבת בבית חולים בהבאת אחיות לעבודה, תוך הסבר שאם הוא לא יעבוד בשבת לא תהיה לו עבודה גם בימות החול. הצעתי לו שייקח גוי שיעבוד במקומו בשבת, שיעבור על איסור שבות ולא על איסור דאורייתא. הנהלת בית החולים הסכימה לכך בתנאי שהגוי ינהג והוא יישב לידו. כיצד עליו לנהוג?
תשובה: כאשר מתארגנים מערב שבת מוטב שנהג גוי ינהג מאשר הנהג היהודי, כי למעט בחילול שבת עדיף[32].
הדלקת וכיבוי אש בשבת[33]
שאלה יג: ב"ה זכיתי ואני הצעיר, דורש מעט מילי דאורייתא בפני ציבור המתפללים בביכנ"ס… ברמת-גן. אירע לי מעשה בשבת האחרונה, וברצוני להביאו לפני כבודו:
כאשר התחלתי לדרוש בענייני פרשת השבוע, בעודי מספר מעשה שאירע, הזכרתי כי אסור לכבות אש ביום השבת. בסיום הדרשה ניגש אלי אחד המתפללים, וטענה בפיו: הרי התורה רוצה בטובתן של ישראל, ואומרת: "וחי בהם", זאת אומרת שדברי התורה יהיו דברי חיים וישמחו את המקיימים אותם. אם כן, כיצד יתכן שאסור לכבות אש בשבת? האיסור הוא לגבי הדלקת האש, אך לכבות וודאי שמותר.
השבתי לו כי במקרה של פקוח נפש, וודאי שמותר לכבות את האש, אך במקרה של חסרון כיס והפסד מרובה, עם כל הצער שבדבר, אין לכבות את האש בשבת, כך מבואר בגמרא עד אחרוני הפוסקים. עוד הוספתי והסברתי כי המלאכות האסורות בשבת נלמדו מהמלאכות שעשו במשכן, ודנו בהם החכמים והכריעו מה מותר ומה אסור. אותו מתפלל השיב לי, שלא כל מה שנכתב בגמרא ובספרי ההלכה, תורה מן השמים הוא, אוי לאוזניים שכך שומעות.
לאחר התפילה הצטרפו אל אותו אדם עוד כמה מהמתפללים, שטענו כי אילו היתה סנהדרין כיום, היא בוודאי היתה מתירה גם מלאכת הבערה (הדלקה) שהיו שייכות בתקופתם מפאת הקושי שבעשייתן, ואילו כיום קל יותר לעשותן, ואף אדרבה עשייתן גורמת לעונג שבת.
על כן בקשתי מכבודו כי יואיל להעלות על הכתב את קנאת שבת קודשנו, ואת ההלכות הנוהגות בה (לעניין הבערה וכיבוי), ללא שינוי מימי אבותינו ועד ימינו.
תשובה: התורה הזכירה בפירוש: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אע"פ שהבערה בכלל המלאכות האסורות בשבת, ולמה יצאת במפורש? כיון שידע הקב"ה, שהבערה תהיה מלאכה קלה בדורות מאוחרים, אע"פ כן אסרה, שאפילו הבערה בלבד, דהיינו כאשר יש אש קיימת, גם להגדילה אסור.
בשבת – הדלקה, הבערה, וכיבוי, כל הפעולות האלו אסורות מדאורייתא, ואפילו אם היתה סנהדרין, היא לא היתה מתירה אותן, אלא כל מי שהיה עושה כן היה מתחייב סקילה.
לפני בריאת העולם ידע הקב"ה כל הנסתרות, וידע שיבוא דור שיהיו בו המצאות להדלקה וכיבוי באופן קל מאוד, ולא חילק בדין זה ואסרו עולמית. על כן, אותו אדם שדבר על כיבוי ולא על הדלקה, היה זה מפני שחס על ממונו. ואותם המדברים גם על הדלקה, מפני שהם עצלים להכין או להוציא הוצאות לצורך קניית שעון שבת וכד'. על כן, מצווה לפרסם, שפעולות אלו הן אסורות מן התורה[34].
ולך וראה כמה החמיר בזוהר הקדוש (זוהר כרך ב' (שמות) פרשת תרומה דף ק"נ עמוד ב') בדין חילול שבת, אע"פ שידוע[35] שבשבת אין אש של גיהנום דולקת, אך מחלל שבת – נידון בגיהנום גם ביום שבת, ועל זה נאמר: "אִשָם לא תכבה"[36].
ומצוה להסביר לקהל בנועם שפתיים את כל הדברים הנ"ל, והשומע לנו ישכון בטח, אכי"ר.
הפעלת מערך שמירה ביערות מפני הצתות[37]
שאלה יד: ברשות אגף היעור של הקרן הקיימת לישראל מצויים כיום כ-1,200,000 דונם של יער וחורש. ליער בישראל יש תפקידים רבים והעיקריים שבהם: מקום נופש לאזרחי המדינה ומקור לעץ לתעשייה. כמו כן, מהווים היערות הוכחה לבעלות המדינה על קרקעותיה (במקרים רבים נוטעת הקק"ל, לבקשת המדינה, שטחים נרחבים של יערות כדי למנוע גזילת קרקעות על ידי גורמים עויינים).
בתקופת הקיץ אנו עדים למכת שריפות המכלה שטחים ניכרים מן היערות, שהושקעו בהם עמל וכסף רב. רובן הגדול של השריפות הן תוצאה של מעשי ידי אדם, אם רשלנות של מטיילים ונופשים, ואם הצתה מכוונת. בשנים האחרונות גוברת התופעה של הצתת יערות ע"י גורמים עוינים למדינת ישראל, הרואים בכך דרך קלה למלחמה נגד עם ישראל ולגרימת נזקים.
בכדי למזער את מימדי הנזק, מקיימת קק"ל מערכת הרתעה וכיבוי שריפות. מערכת זו כוללת מגדל תצפית, בו יושב צופה במשך כל שעות היום. תפקידו של הצופה הוא לגלות מוקדי שריפות. הצופה מצויד במכשיר קשר כדי שיוכל להזעיק עזרה במקרה של שריפה. כל יום לאחר שעות העבודה נשארת במקום קבוצת פועלים המצוידת ברכב, מכשיר קשר, וציוד לכיבוי שריפות, קבוצה זו מוזעקת על ידי הצופה בעת הצורך. במידה והקבוצה אינה משתלטת על השריפה, הם מזעיקים את מכבי האש, וכאשר השריפה גדולה ואין באפשרותם לכבותה, מוזעקים מטוסים מיוחדים המפזרים מים מן האויר.
בשל חשיבות הנושא מופעל מערך הכוננות אף בשבתות ובחגים. מאחר וליערות ישנה חשיבות לאומית, מן הראוי למצוא דרך במסגרת ההלכה לשמירה על היערות גם בשבתות וחגים.
אודה לכבוד הרב כי ישיב לנו במהרה לאור דחיפות וחשיבות הנושא.
תשובה: לאחר עיון בענין החשוב הנ"ל הריני להשיבך כדלהלן:
אין דרך להתיר לכבות שריפות בשבת ובמועד, אלא במקרים של חשש פיקוח נפש[38] [אמנם במקומות שברור שזה הצתה מכוונת ראה בשאלה הבאה].
לכן הנני ממליץ לבדוק את האפשרות להעסיק נכרים נאמנים למדינה במלאכה זו[39].
כיבוי שריפות בשדות[40]
שאלה טו: הנני מתחבט בשאלה שהופנתה אלי ע"י קצין הביטחון של המועצה האזורית גליל תחתון, האם ניתן לצאת בשבת לכבות שריפות בשדות ובפלחה, גם כאשר אין בכך ספק פיקוח נפש?
אוסיף הסבר קצר: הגליל התחתון אינו צמוד ממש לגבול, אך בשנתיים האחרונות גוברת הפעילות העוינת באזורנו. הגורמים העוינים מעונינים להצר את צעדנו, ולהלחם בנו בדרך זו של שריפות. השאלה היא – האם בשל כך ניתן להגדיר את המציאות שלנו כעיר הסמוכה לספר, אשר יוצאים בה אף על עסקי תבן וקש?
אבקש את כת"ר לפסוק לנו בעניין זה, כדי שנזכה לשמור שבת כהלכתה, יחד עם הזהירות במצות יישוב ארץ-ישראל, ועמידה על נפשותינו.
בכבוד ובברכה
רב מושב ____ גליל תחתון
תשובה: מותר לכבות את השריפות בשבת, ומצוה להגן על הכל[41], רק יש לעשות זאת במינימום של חילול שבת.
[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"א.
[2] כתוב במשנה שבת (קמ"ז ע"א): "סכין וממשמשין אבל לא מתעמלין", וכתב רש"י (שם): "ממשמשין ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין – לשפשף בכח", אמנם הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הכ"ח) כתב שיש כאן שני דינים שונים לחלוטין, שהתירה המשנה לסוך ולמשמש על גופו, ואחר כך הביאה דין אחר שאסור לדרוס על הגוף בכח כדי להביא את הזיעה לרפואה, וראה בשלטי גבורים (שם דף ס"ב ע"ב בדפי הרי"ף ס"ק ב'): "לפירוש רש"י או"ח סי' שכ"ז דוקא לשפשף ברפיון ידים בנחת להנאה הוא דשרי אבל לא בכח, ולפירוש מימוני פכ"א מהל' שבת משמע דאפילו בכח יכול לשפשף כל עוד שלא יכוון לבוא לידי זיעה".
וראה בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ב), ז"ל: "אין מתעמלים דהיינו שדורס על הגוף בכח כדי שייגע ויזיע", ועוד כתב בשו"ע (סי' שכ"ז סעי' ב'), ז"ל: "סכין וממשמשין להנאתו… ולא ימשמש בכח אלא ברפיון ידים", וראה במחצית השקל (סי' שכ"ח ס"ק מ"ו) שכתב דסבירא ליה להשו"ע לפסוק לדינא גם כהרמב"ם וגם כרש"י, וכתב בשלטי גבורים (שם דף ס"ב ע"ב בדפי הרי"ף ס"ק ב'): "ומסופקני בשפשוף שעושים ליגיעי כח שהוא כדי להשיב כוחן אליהם ולבטל מהם עייפותן דקצת דמי לרפואה אם הם אסורים, ולרש"י דאפילו לתענוג אינו מתיר אלא ברפיון, פשיטא דאסור דהא עושין אותן בכח והוו מתעמלין, וגם לפירוש מימוני קצת נראה דאסור אם עביד לרפואה אלא שמסופק אני אם מיקרי רפואה או תענוג". וראה עוד במג"א (שם ס"ק מ"ו), ועוד עיין במשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק ק"ל) שמצדד לאסור, וכה"ח (שם ס"ק טו"ב), ובבא"ח (פרשת תצוה סעי' ו'). ולמעשה כיון שאין אנו רגילים לעשות דברים אלו אלא לרפואה – יש לאסור. ע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ה סעי' כ"ז).
[3] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[4] כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ט), ז"ל: "חולה שאין בו סכנה – מותר בבישולי אינם יהודים", וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ג), וז"ל: "ואע"ג דשאר איסורי דרבנן – אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול ולשתות כדאיתא ביו"ד סימן קנ"ה, שאני בישול אינו יהודי שאין איסורו מחמת עצמו [פמ"ג], וגם החולה מברך עליו דבהתירא קאכיל, ומה שנשאר למוצאי שבת – אסור אפילו לחולה עצמו, כיון שאפשר לבשל לו אז ע"י ישראל". וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"ד) שמותר מוקצה לחולה שאין בו סכנה, ועוד עיין במה שכתב (שם ס"ק צ"ח), וז"ל: "והוי יודע, דחולה שאין סכנה נמי מאכילין אותו איסור דרבנן הקל הקל באופן דמותר באכילה". וע"ע שם (ס"ק קכ"ג) שכתב שיש המחמירים אף באיסור מוקצה. וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"ה סעי' מ"ט).
[5] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ל"ד.
[6] כתוב בגמרא שבת (ע"ה ע"ב): "והממרח רטיה בשבת – חייב משום ממחק", וברש"י שם (ד"ה "ממרח רטיה") – "מחליק תחבושת על המכה", וראה ברש"י (עירובין ק"ב: ד"ה "הממרח") שפירש, וז"ל: "מחליק גומות שברטיה". וכך כתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ו): "ורטייה עצמה – לא יקנח מפני שהוא ממרח". ולפי זה אסור למרוח משחה על מכה או על פצע כי יש בזה איסור ממרח. וכך כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ג הי"א), וז"ל: "הממרח רטיה בשבת – חייב משום מוחק את העור, ולפיכך אין סותמים נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח". וע"ע במשנ"ב (סי' ש"ג ס"ק פ"א), וז"ל: "ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה וחוששני להם מחטאת, דנראה שיש בזה משום ממרח. וראוי להזהיר בני ביתו על זה", אמנם כתב בשו"ע (סי' שי"ד סעי' י"א): "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח, אבל בשאר דברים, דלית בה משום מירוח – מותר". ולפי זה השימוש שאסור במשחות למיניהם זה דוקא אם הם "עבים", אבל בשאר דברים שאין מירוח – מותר. ולפי זה "משחה" האסורה היא רק כשהיא סמיכה ורכה שאינה נשפכת, אבל אם היא נשפכת – דינה כנוזל ואין בה חשש. וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ז סעי' ז').
[7] וראה עוד במשנה עירובין (ק"ב ע"ב): "מחזירין רטיה במקדש אבל לא במדינה, אם בתחילה – כאן וכאן אסור". ופירוש רטיה – בגד ששמים עליו משחה רפואית (רמב"ם פיהמ"ש שם, מובא בבה"ל סי' שכ"ח סעי' כ"ה ד"ה "רטיה" וכה"ח שם ס"ק קנ"ב).
ואף שכתב בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ה), ז"ל: "רטיה שנפלה מעל גבי המכה על גבי הקרקע – לא יחזירנה", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק פ"א) שהטעם משום החשש שמא ימרח על גבה להחליק הגומות שיש בה, מכל מקום עי' בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק י"ד אות א', ג') שהביא ששאלו אותו על המנהג הרווח בבית החולים שערי צדק שהונהג ע"י ד"ר וואלך (שעשה הכל ע"פ הוראת חכמים) למרוח כך רטיות מערב שבת לשעת הצורך, ולכאורה זה סותר את דברי השו"ע, והביא בשם שו"ת מעט מים (סאלוניקי שנת תרל"ז) סי' ע"א שכתב להקל ליהודי לשים רטייה שמשוחה מבעוד יום על חולה שאין בו סכנה מכמה טעמים, והטעם העיקרי מפני שהכין הרטיה מבעוד יום ונחשב היכר גדול, ובכה"ג אין לגזור. וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ה סעיפים ס"ה-ס"ז).
[8] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ב.
[9] מותר לשים את התרופה כדין חולה שאין בה סכנה, אולם אי אפשר להתיר משיחת משחה לחולה שאין בו סכנה, שהיא איסור דאורייתא, ראה בהערה ו'.
[10] ראה בהערה ז'.
[11] וכתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ז), וז"ל: "כל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים – מותר לאכלן ולשתותן, אף על פי שהם קשים לקצת בריאים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד, אפילו הכי – שרי". כתב הט"ז (ס"ק כ"ז): "ואין ללמוד מזה היתר לאותם שנוהגים בקצת מדינות להשים תוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיק השכרות, כי אותו אפר פעולתו ברפואה לשאר דברים גם כן אעפ"י שאינו שכור, ושייך בו גזירת שחיקת סמנים כנ"ל". וכתב הפמ"ג במשב"ז: "ובאפר כתוש אפשר הואיל ואין דרך בריאים לעשות כן אם כן נראה כעושה רפואה בשבת, אף על פי שמה שמפקח השכרות אין זה רפואה. ושנו"ף טובא"ק (טבק להרחה), אף בריאים עושים כן, ועיין אליה רבה אות מ"ז". וראה באורחות חיים (ס"ק כ"ה) ובכה"ח (סי' שכ"ח ס"ק רי"ד), וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"ה סעי' כ"ה).
[12] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[13] בשו"ע (סי' ש"כ סעי' כ'): "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצובעים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה משום צובע". וראה בב"י.
וכתב בכה"ח (שם ס"ק קכ"ב): "אבל הרדב"ז בחלק א' סימן קל"א כתב: ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה, ודאי חומרא יתירה היא, דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך. כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף. והביאו העולת שבת שם וכתב: ודבריו לא נהירין לי ואין להקל. וכן כתב המגן אברהם ס"ק כ"ד דאין להקל, יעו"ש. ובס"ק כ"ה כתב: וכל שכן בבגד אדום דאסור לקנח דמתקן הוא. וכן כתב ה"ר זלמן שם. אמנם בשו"ת חכם צבי הנוספות בלקוטי דינים הוכיח להתיר בזה כדעת הרדב"ז, יעו"ש. וכן האליה רבה שם חלק על דברי המגן אברהם הנז' וכתב דיש להקל על כל פנים באדום, ואפילו בלבן כשאי אפשר בענין אחר, יעו"ש. וכן כתב חיי אדם סוף כלל כ"ד דכשהוא דחוק יש להקל". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ט) "בבגדיו וכו' – ובבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא [מג"א], ויש מקילין בכל זה כיון שהוא דרך לכלוך, ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה", וכתב בשער הציון (ס"ק ס"ה): "רדב"ז והחכם צבי, הובאו בחידושי ר' עקיבא איגר. וכן צדד האליה רבה שיש להקל במקום הדחק, והעתיקו במחצית השקל".
עוד כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ח), וז"ל: "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם מפני שהדם יצבע אותו, ואסור להוציא דם מהמכה, לכך יש לרחוץ המכה במים או ביין (לבן – כה"ח שם ס"ק רס"ט) תחילה להעביר דם שבמכה", עכ"ל. וכתב המשנ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קמ"ו): "ואף על גב דמקלקל הוא ופטור, מ"מ אסור לכתחלה, ובבגד אדום פשיטא דאסור. ובמקום הדחק הסכימו האחרונים דיש להקל דהוא דרך לכלוך". וראה בשער הציון שם (ס"ק ק"ו), וראה בכה"ח (ס"ק רס"ד) וראה בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ו').
ולכן יש להזהר בדעת מרן ולא לנגב ידיו או פניו הצבועות במאכל אדום במפית לבנה, אף על גב שאינו מתכוין לצבוע. אך אם מנגב במפית צבעונית, אפילו שאינה צבועה באדום – יש לסמוך על הרדב"ז להקל. אמנם כל זה דווקא במפית מבד, אבל במפית נייר – מותר לנגב בין אם מפית הנייר צבועה או אף במפית נייר לבנה. וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ד פרק פ"ט סעי' י"ט, וחלק ה' פרק ק"ה סעי' ס"ח). וע"ע קול אליהו שבת (פרק כ"ד שאלה כ"ז).
[14] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קס"ד.
[15] כתוב בגמ' שבת (קכ"ג ע"א): "אסובי ינוקא, רב נחמן – אסיר ורב ששת – שרי". ופרש"י: "אסובי ינוקא – להחליק סדר אבריו, כשהוא נולד אבריו מתפרקין, וצריך ליישבן. אסיר – דדמי למתקן".
ובגמ' שבת (קכ"ט ע"ב): "ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר: 'ומולדותיך ביום הולדת אותך וכו' והחתל לא חתלת'. וכו' 'והחתל לא חתלת' – מכאן שמלפפין הולד בשבת". ופרש"י "מלפפין – אנמליו"ן (לעטוף, לחתל בלע"ז), ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן לעיל בפרק כל הכלים (קכ"ג, ע"א), דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר, אלא לפופי בעלמא, כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות".
וכתבו התוס' (שבת קכ"ג ע"א ד"ה "אסובי ינוקא") – "לאו היינו לפופי ינוקא דשרי בפרק במה אשה (לעיל דף ס"ו ע"ב) ולקמן בסוף חבית (דף קמ"ז ע"ב) דהיינו שכורכין אותו בבגדים וקושרים בחגורה רחבה, וכן פירש בקונטרס בסוף מפנין, כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן דשרי התם לפופי והכא אסר אסובי".
כתב השו"ע (סי' ש"ל סעי' ט'), ז"ל: "מיישרים איברי הוולד שנתפרקו מחמת צער הלידה".
וכתב בביאור הגר"א שם: "כפי' רש"י קכ"ג א' וכרב ששת וכ"כ תוס' שם ד"ה אסובי דלאו היינו לפופי דר"נ גופא שרי שם קכ"ט ב' וכ"כ רש"י שם ד"ה מלפפין, וע"כ אינו ג"כ חומרי שדרה שנתפרקה אחת מהן, דהא תנן: אין מעצבין, אלא כמ"ש כאן בשו"ע, ולא חילקו רש"י ותוס' שם ושם בין יום לידה או אח"כ, ושם קמ"ז ב' ד"ה בחומרי כ' רש"י דמיירי לאחר יום לידה דאי ביום לידה אמרי' שם קכ"ט כל האמור וכו', וצ"ל שחזר בו רש"י ממ"ש בסוף מפנין דלאו היינו אסובי, דהא ר"נ אמר דהא ביום לידה אפי' מעצבין מותר, וכ"כ הרא"ש בר"פ כל הכלים דאסובי היינו לפופי ולאחר זמן כו' ובסוף חבית כ' ג"כ כמ"ש רש"י שם דביום לידה הכל שרי, וא"כ לפופי לעולם מותר כרב ששת ומיישרין דהיינו מעצבין דוקא ביום לידה, ועט"ז וב"ח ומ"א. וש"ע פ' כתוס' וכפרש"י בפ' כ"ה ופ' מפנין ומיישרין לעולם מותר דאסובי לאו היינו לפופי וז"ש כאן מיישרין כו' ובס"י כ' מותר כו' ואין חילוק ביניהם, וכ"מ לכאורה בגמ' מדקאמר אסובי ול"ק לפופי כמ"ש בשאר מקומות. והא דאין מעצבין לא כ' כלל משום שנסתפק דלתוס' אין חילוק בין יום לידה או אח"כ דלעולם אסור ולרא"ש ביום לידה מותר וכמ"ש רש"י בסוף חבית וכ"כ הר"ן. ומדברי הרמב"ם דלא חילק מ' דלעולם אסור כתוס', ומ"מ אף לדעת הרא"ש מותר לפופי אף ליישר אבריו, וזהו אסובי דשרי לעולם, ועמג"א ס"ק י"ט". ועוד עיין במשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק ל"ג-ל"ו).
[16] כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל'): "מי שנשמט פרק ידו או רגלו ממקומו – לא ישפשפנה הרבה בצונן, שזהו רפואתו, אלא רוחץ כדרכו ואם נתרפא – נתרפא", ומאידך כתב השו"ע (סי' שכ"ח סעי' מ"ז), ז"ל: "עצם שיצא ממקומו – מחזירין אותו", וכתב המגן אברהם (ס"ק נ"א), ז"ל: "ונלע"ד דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ורי"ו וברמזים, אבל עצם שיצא ממקומו – אסור, דהא אפי' לשפשפו אסור וכמ"ש סעי' ל', וכך משמע בגמרא בעובדא דרב אויא ע"ש, וכך משמע מסי' ש"ל סעי' ט' דאסור ליישר איברי הולד דהוי כבונה, וצ"ע. וכ"כ כנסת הגדולה בשם ר"ש הלוי שהקשה זה, וגם הרמב"ם לא הביא דין זה, לכן אין להקל".
וראה במשנ"ב (שם ס"ק קמ"ה), ז"ל: "המג"א חולק על זה וסבירא ליה דדוקא עצם הנשבר – מותר להחזירו כדאיתא בגמרא, אבל העצם הנשמט ממקומו – אסור להחזירו, דאפילו לשפשף הרבה בצונן אסרו, כדאיתא בסעי' ל' וכ"ש חזרה, והעתיקוהו כמה אחרונים, ומ"מ ע"י אינו יהודי נראה שאין להחמיר. ובספר שלחן עצי שטים חולק על המג"א וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי … חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד, ושרי להחזיר אפילו ע"י ישראל וכבסעיף י"ז, עכ"ל. והאי דלעיל סעיף למ"ד איירי לדעתו בשלא נשמט לגמרי ממקומו, ונראה דגם לדעת המ"א אם הרופא אומר שנפרק בחזקה ויוכל לבוא לידי סכנת אבר, שמותר למשוך ולהחזירו למקומו כדרך שעושה בחול".
וכך כתב כה"ח (שם ס"ק רס"ב), ז"ל: "המגן אברהם ס"ק נ"א חולק בזה וכתב דבגמרא לא התירו אלא להחזיר השבר דהיינו עצם הנשבר, אבל עצם שיצא ממקומו – אסור, דהא אפילו לשפשפו אסור כמ"ש סעיף ל', יעו"ש. וכן כתב בליקוטי פרי חדש דהכא מיירי כשיצא על ידי שבר ולעיל סעיף ל' מיירי בנשמט. וכן כתב ה"ר זלמן אות נ"ב, חיי אדם כלל ס"ט אות ז'. והאליה רבה אות נ"ו כתב דיש חילוק בין יצא מעט לנפרק לגמרי. וכן כתב הרב בית דוד סימן קכ"ה דהכא מיירי בנעקר לגמרי דומיא דנשבר ולפיכך שרי להחזירו, אבל אם נשמט קצת כדלעיל סעיף ל' – אסור לתקנו אם אין בו סכנה, יעו"ש. והביאו מחזיק ברכה אות יו"ד. וכן בספר שלחן עצי שטים חולק על המגן אברהם וכתב דכל שיצא ממקומו לגמרי חשיב סכנת אבר כמו נשבר אם לא יחזירנו מיד, ושרי להחזיר אפילו על ידי ישראל כבסעיף י"ז, יעו"ש. נמצא דרבו הדיעות בזה, ועל כן לענין דינא יש לפסוק כבסעיף י"ז, דאם נפל מחמת צערו למשכב או שחלה ממנו כל גופו אף על פי שאין סכנת אבר – יש להתיר שבות דרבנן אפילו על ידי ישראל על ידי שינוי, ואם יש סכנת אבר – שרי שבות דרבנן על ידי ישראל אפילו בלא שינוי, ועל ידי עכו"ם – אפילו במלאכה דאורייתא שרי כיעו"ש".
וכך כתב בעל הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' ה'): "עצם שנשמט שקורין בערבי פלס"א התיר מר"ן ז"ל להחזירו, ואע"ג דהמג"א חלק וס"ל דוקא אם נשבר – מותר משום סכנה אבל פלס"א בלבד – אין להקל, מ"מ אין למחות ביד המקילין בזה לעשות כסברת מר"ן ז"ל. ומיהו יזהר שלא יסוך פלס"ה הנז' בשמן".
לסיכום: באופן שאין חשש סכנה, אנו נוקטים כדעת מרן השו"ע והבא"ח להקל להחזיר העצם למקומה, ואין בזה משום חשש שחיקת סממנים, אבל יש לאסור לסוך בשמן וכל כיוצא בזה שאסור משום גזירת שחיקת סממנים, אכן באופן שהתפרקה העצם ויש חשש סכנה – יש להקל לעשות כל הדרוש לרפואתו. וראה בקצות השולחן (סי' קל"ח ס"ק י"ח), דעת תורה (סי' שכ"ח סעי' מ"ז). וע"ע בערוך השולחן (סי' שכ"ח סעי' מ'), וראה עוד מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ו סעי' ס"א) .
[17] איתא בגמ' (שבת קכ"ט ע"ב), ז"ל: "ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כל האמור בפרשת תוכחה עושין לחיה בשבת, שנאמר: 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת'. 'ומולדותיך ביום הולדת' – מכאן שמיילדים את הולד בשבת, 'לא כרת שרך' – מכאן שחותכין הטבור בשבת, 'ובמים לא רחצת למשעי' – מכאן שרוחצין הולד בשבת, 'והמלח לא המלחת' – מכאן שמולחין הולד בשבת, 'והחתל לא חתלת' – מכאן שמלפפין הולד בשבת".
ונחלקו הראשונים אם הותרו מלאכות אלו לעשותן לתינוק כיון שיש סכנה במניעתן, או שהתירו רק לעשות מלאכות מדרבנן כיון שיש צער לתינוק אם לא יעשו לו דברים אלו, וכדלהלן:
כתבו התוס' (שם ד"ה "כל האמור"), ז"ל: "לאו מקרא מפיק אלא מסתמא כיון שבא בפרשת תוכחה אם כן צער הוא אם אין עושין, והקילו חכמים לעשות, ובכולן אין בהן איסורא דאורייתא".
אמנם הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ד) כתב, ז"ל: "ומרחיצין את הולד בשבת ביום שנולד אחר שחותכין את טבורו אפילו בחמין שהוחמו בשבת, ומולחין אותו ומלפפין אותו מפני שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו".
וכך כתב השו"ע (סי' ש"ל סעי' ז'), ז"ל: "הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור", ועיי"ש בבה"ל (ד"ה "הוולד") שהאריך במחלוקת הראשונים הנ"ל, וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ט), ז"ל: "הולד שנולד עושין לו כל צרכיו. דבכולהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן. תוספות, מגן אברהם ס"ק י"ג, תוספת שבת אות י"ג, רבינו זלמן אות ז'. מיהו ברמב"ם פרק ב' דין י"ד כתב שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו, ואם כן משמע דאפילו היכא שצריך מלאכה דאורייתא כגון להחם חמין או להביא סכין דרך רשות הרבים כדי לחתוך הטיבור – שרי על ידי ישראל. ומכל מקום אין להקל על ידי ישראל כיון שיש אוסרין, ובפרט ברחיצת חמין שלא יש סכנה בזמן הזה אם לא ירחצו דהרבה מקומות יש שאין נוהגין לרחוץ".
עוד כתב כה"ח (שם ס"ק מ"ב), ז"ל: "ומולחין אותו. שיתקשה הבשר. רש"י, מגן אברהם ס"ק י"ד. ואין עיבוד כהאי גוונא באדם וכל שבות שרי מפני צערא. אשל אברהם אות י"ד. וזהו לפי מה שכתבנו לעיל אות ט"ל בשם התוספות דליכא בזה אלא צערא אבל לדברי הרמב"ם יש סכנה, יעו"ש. ומכל מקום בזמן הזה לא ראינו ולא שמענו שנוהגין למלוח, ועל כן פשיטא דאין לחלל שבת על זה כגון להביא דרך רשות הרבים וכדומה אפילו אם נמצא מקום שנוהגין כן כיון דאיכא פלוגתא בזה, וגם כיון דרוב העולם אין נוהגין כן בזמן הזה אפשר שאינו מזיק אף במקום שנהגו".
ולכן בדברים שנוגעים לפיקוח נפש של התינוק – מחללים את השבת אף במלאכה דאורייתא, ובדברים שאינם אלא צער לתינוק ואינם כרוכים בפיקוח נפש או חשש פיקוח נפש – יש לעשות את המלאכה ע"י גוי.
ובעניין יישור איברי הולד, ראה בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ט'), ז"ל: "מיישרים איברי הוולד שנתפרקו מחמת צער הלידה", ועוד עיין שם לביאור הגר"א (שם) שהסביר שם את הסוגיא באורך, ועוד עיין במשנ"ב (סי' ש"ל ס"ק ל"ג-ל"ו), וע"ע בשו"ת הרב הראשי תשמ"ו-תשמ"ז סימן קס"ד, וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' קצ"ו).
[18] ז"ל מרן השו"ע (סי' שכ"ח סעי' א'): "מי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא – אסור לעשות לו שום רפואה, ואפי' ע"י אינו יהודי, גזירה משום שחיקת סמנים". ועיין שם בב"י שהראה מקורו מדברי המ"מ והר"ן והרשב"א בתשובה. ובעניין החשש של גזירת שחיקת סממנים ראה ברש"י (שבת נ"ג ע"ב), ז"ל: "גזירה משום שחיקת סממנים – במידי דרפואה גזור רבנן, דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן", וראה עוד בא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' א').
והנה כל איסור נטילת תרופה בשבת הוא גזירה משום שחיקת סממנים שהייתה במשכן והיא מלאכה דאורייתא משום מלאכת טוחן, ואמנם כיום טעם גזירת שחיקת סממנים נחלש מאוד כיון שאין מי שבקיא כל כך היום בהכנת תרופות (באופן פרטי), ולכן יש מי שאומר שהיום אין חשש של שחיקת סמנים, שהיום לא שוחקים סממנים וכל התרופות מוכנות (ועיין בהרחבה בקצוה"ש ח"ז סי' קל"ד עמ' י"ט הערה 2), ולכן יהיה ניתן להקל ליטול כיום תרופות בכל גוונא, ומ"מ לדינא אין להקל, כי כך גזרו לנו חכמים, והגזרה באיסור נטילת התרופה במקומה עומדת.
[19] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ח.
[20] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ב יו"ד סי' ל'): "הגמרא יומא (פ"ה ע"א) שואלת על דברי המשנה שאם מצאוהו חי – מפקחין, מוכרחים לומר מצאוהו חי וישראל הוא, ולפיכך, מפקחין, והגמרא שואלת פשיטא. היינו, אם מצאוהו חי וישראל הוא מה ההוא אמינא שלא ימשיכו לפקח. והגמרא תירצה: 'לא צריכא דאפי' לחיי שעה'. והיינו שאם החל לפקח את הגל ומצא את האדם שהוא גוסס וברור לו שבעוד זמן קצר הוא ימות, שמתעוררת השאלה אם מותר להמשיך ולחלל שבת עבור חיי שעה של אדם, ועל זה הגמרא אומרת שכן מחללין שבת, והגמרא (שם בע"ב) הביאה כמה מקורות לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, וביניהם: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה".
ולבסוף מובא בגמ' (פ"ה ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם – ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא. וכו' וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנא לן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא". ופרש"י: "דשמואל לית ליה פירכא – אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבא בעשייתה לידי ספק מיתה – אלמא: מחללין על הספק". כלומר שלשמואל יש מקור שגם בספק פיקוח נפש דוחה את השבת משום שכתוב "חי בהם".
וכ"כ הרמב"ם (הל' שבת פ"ב הי"ח) שמחללים שבת על חיי שעה: "מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ ואי אפשר שיבריא – מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי אותה שעה", וכן פסק השו"ע (סי' שכ"ט סעיף ד'): "אפי' מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו".
וכתב המאירי (יומא פ"ה ד"ה "והמשנה החמישית"), וז"ל: "התחילו לפקח ובדקו בחוטמו ומצאוהו חי – משלימין בפקוחו אף על פי שנתברר שאי אפשר לו לחיות אפי' שעה אחת שבאותה שעה ישוב בלבו ויתודה", אולם, יש להעיר על דבריו, דהתינח אם הוא יכול להתוודות, אבל אם הוא במצב קשה שאינו יכול לדבר או לחשוב וכו', האם נעזוב אותו לנפשו, וכן אם למשל המפולת נפלה על קטן ויחיה רק זמן קצר, האם נעזוב אותו? אלא מוכרחים לומר שלפי טעמו של שמואל בכל מקרה אין בזה חילול שבת, שמכיון שהתורה אמרה "וחי בהם" מותר לעשות הכל כדי להחיותו, בין אם היה זקן גוסס, או קטן גוסס, כי חיי שעה הם חיים, ואין נפ"מ מה יעשה בשעה זו, ואין אנו צריכים לחשוב על מעשיו.
ועיין בבה"ל (שם ד"ה "אלא") שכן הסיק להלכה וכתב: "…אבל לדינא לא תלוי כלל במצוות דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצוות אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מ'וחי בהם' כדכתב הרמב"ם פ"ב מהל' שבת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם… ולפ"ז ברור דאפי' קטן מרוצץ נמי מחללין, אע"פ דלא ישמור שבתות גם לא יתודה ולא יבא לכלל גדול, אעפ"כ מחללין, וכמו"כ ה"ה חרש ושוטה אע"ג דאינן בני מצוות מ"מ מחללין עליהם".
וראה בגמ' ע"ז (כ"ז ע"ב) שדנה בשאלה אם מותר להתרפא מרופא גוי (ועיין לשו"ע ורמ"א יו"ד סי' קנ"ה סעי' א' מה שפסקו שם), ואומרת שם הגמ': "אמר ר' יוחנן: ספק חי ספק מת – אין מתרפאין מהם. ודאי מת – מתרפאין מהם". והגמרא מקשה: ודאי מת, כיצד מותר להתרפא?! הכוונה היא שאם החולה הוא במצב שלא יודעים לטפל במחלתו והוא חולה בחשש ספק חי ספק מת, אם יבוא רופא גוי ויתן לו תרופה אנו חוששים שמא יתן לו תרופה שתזיק לחולה וימות. ולפיכך, מוטב שישאר במצבו הנוכחי ולא יטופל ע"י רופא שודאי ימיתנו "ומוטב שיניח אולי יחיה", כלשון רש"י שם (ד"ה "ספק"). אבל אם החולה ודאי ימות, דהיינו, שאנו יודעים שמחלה זאת אם לא יתרפא ממנה ודאי ימות ואין רופא ישראל אלא גוי – מותר להתרפאות מהם, שהרי בין כך ובין כך הוא ימות. לכן מוטב שיקבל תרופה מהגוי, שמא ירפאנו. והגמרא מקשה: הרי אם לא יתרפא יש סיכוי שיחיה יום או יומיים, ואם ירפאנו אולי יתן לו סם הממית שיקרב מיתתו וצריכים אנו לחוש לחיי שעה. על כך עונה הגמרא: "לחיי שעה לא חיישינן".
והקשו התוס' שם (ד"ה "לחיי שעה"), שהרי זה סותר לדברי הגמרא ביומא שחוששין לחיי שעה. וכאן לכאורה הדבר יותר חמור, כי אנו עושים פעולה בקום ועשה. ומתרצים התוס', שביומא אם לא נחוש להצילו הוא ימות, וכאן אם לא יתרפא ע"י הגוי ימות, "וכאן וכאן שבקינן הודאי למיעבד הספק". כלומר, שאם לא יתרפא ע"י הגוי ודאי ימות עוד יום, ואם יתרפא יתכן ויחיה זמן רב. נמצא שהמוות הוא ודאי והחיים בספק, לכן מותר להכנס לספק של חיי שעה דאולי יחיה יותר. אבל אין מי שיעלה על דעתו שחיי שעה אינם חשובים, וכמו שנזכר בשבת (דף קנ"א ע"ב) שאסור לעצום עיניו של גוסס, וכן נפסקה ההלכה בשו"ע (יו"ד סי' של"ט סעי' א'), משום שפעולת עצימת העין מקרבת את המיתה ואין בה כשלעצמה תועלת לאדם הגוסס. לפיכך, הרי זה שופך דמים של חיי שעה. אבל לעשות פעולה לגוסס שמטרתה להאריך חייו בספק – מותר. היינו, שמותר לתת לחולה שהוא גוסס זריקה שיש סיכוי בה להארכת חייו.
ועיין עוד ברע"א (יו"ד סי' של"ט) שאם יש שריפה בבית – מותר לטלטל את הגוסס. וכן עיין בברכ"י או"ח (סי' שכ"ט אות ד') שמפקחין את הגל על הגוסס. ועיין שם בכה"ח (ס"ק י"ג) ושם עוד (ס"ק טו"ב) שאפי' על טריפה מחללין את השבת.
ויש לכאורה לברר דין זה ממה שהש"ס שם בע"ז (שם) מביא הוכחה לחיי שעה ממלכים ב' פרק ז'. שם מסופר על ארבעת המצורעים שהיו מחוץ לעיר והיה רעב ואמרו: "מה אנחנו יושבים פה עד מתנו. אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, לכו וניפלה על מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו".
והגמרא מקשה: הרי ברעב לא ימותו מיד, ואילו בנפילה לידי האויב יתכן וימותו מיד. ומתרצת שם, שלחיי שעה לא חיישינן, ומבאר רש"י שם (ד"ה "לא חיישינן"): "הואיל וסופו למות כאן". דהיינו דמאחר שאם לא יעשו כלום בוודאי ימותו ברעב, ואם ילכו למחנה ארם אפשר שיחיו, ואף שיתכן שמקרבים את זמן המיתה, באופן זה לחיי שעה לא חיישינן.
למדים אנו שלמרות שהכלל הוא שחיי שעה אמנם חשובים הם ומותר לחלל שבת עבורם וכפי שנתבאר לעיל, ואפילו אם יש רק ספק אולי יחיה באותה שעה, מכל מקום באופן שיתכן שיציל עצמו לגמרי – מותר לסכן את חיי שעה עבור זה, וכפי שנלמד ממעשה המצורעים שהמיתה היתה ודאית לאחר זמן קצר, היינו "חיי שעה". ובנפילה לאויב היה ספק, שמא יחיו אותם, ולכך אנו גם מתירים להתרפא מרופא גוי, שבזה אנו אומרים: "שמא ירפאנו הגוי", ועיין לחת"ס (יו"ד סי' ע"ו).
ויש לעיין בענין אדם שאי אפשר לו לנשום או אין ליבו מספיק להעביר את הדם למוח וכדומה, ומחברים אותו למכשירים (שלא היו בזמן אבותינו והומצאו כיום) שיפעלו במקום האברים. ויש לו לחולה יסורים מזה (ואפי' אם הרופא יאמר שאין לו יסורים – אינו נאמן). ואם עי"ז שלא יורכבו בו המכשירים נקרב את מיתתו, או יותר נכון – אם ע"י המכשירים ירויח חיי שעה, האם מותר לנו לצער את החולה ולחברו למכשירים משום חיי שעה, או שאין לנו לחברו למכשירים.
ויש להוכיח שאין צריך לחבר את המכשירים ממה שכתב הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' של"ט סעי' א') שאסור לגרום למת שימות במהרה ע"י הסרת הכר או הכסת וכו', "אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים, או שיש מלח על לשונו, ואלו מעכבים יציאת הנפש – מותר להסירו משם, דאין בזה מעשה כלל אלא שמסיר המונע". ואע"פ שהט"ז (ס"ק ב') הקשה וחלק על זה שם, כל קושיתו היא מכך שהוא מזיז את שפתיו של החולה, הא לאו הכי – מותר. וכן מ"ש נקודות הכסף שנענוע כזה אין בו איסור. א"כ ראינו, שעושים פעולה לקרב מיתתו או יותר נכון לא להרחיק מיתתו. ומכאן משמע שמותר לעשות פעולה המקרבת את המיתה כשאין בה משום הזזת אבר. ולכאורה אין הכוונה שאסור לאדם להשאיר את המלח על שפתיו אלא שאין איסור להוציאו. אולם, עיין לבית לחם יהודה על השו"ע שסובר שכל עצם נתינת המלח בתחילה היתה שלא כהוגן.
וצריך לומר שאם החולה ודאי ימות בלא המכשירים, ואנו עושים פעולות ומפעילים מכשירים, ואנו רק מעכבים את מיתתו במעט וזה גם ע"י צער ויסורים – זה אסור. אבל אם יש ספק קל שבקלים שיחיה ויבריא לחיי שעה, אין יסוד לאסור פעולות החייאה כאלה. ונשער בעצמנו כיום שבודקים חולה או נפגע בתאונה ואין לו נשימה ומנשימים אותו ע"י מכונה, או שאין הלב פועם ומפעילים אותו ע"י מכת חשמל, שאמנם יש בזה יסורים, האם נימנע מלעשות כן ונאמר שמאחר ואינו נושם או כיון שהוא גוסס לא נרפא אותו?! ובודאי אם רצונם רק להאריך את חייו ללא רפואה ואין תקנה לחייו, אלא רק מאריכים אותם קצת וזה ע"י יסורים – זה אסור, אבל בלי יסורים – מותר, כי חוששים לחיי שעה.
ועיין באורך לתפארת ישראל (בבועז, על יומא פ"ח מ"ז אות ג') בענין הארכת חיים ע"י יסורים, וז"ל: "אמנם קשיא לי א"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק"ד], והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואין לומר דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ע"ב], ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ"ה שרי, וקשה מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ"ש הכא דהו"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו, כדי שימות מהר. נ"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו, אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ"ה נ"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך – אסור לטלטלו, דאין לדמותו לאמתה דרבי, דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים – אסור, מדמקרב מיתתו עי"ז. והרי כ"ש הוא מפקוח הגל, שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו". ועוד עיין באגרות משה חלק יו"ד ח"ב סי' קמ"ו וקע"ד.
ועיין בשו"ע (או"ח סי' שכ"ט ס"ד) שכתב, ז"ל: "אפילו מצאוהו מרוצץ שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה – מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחטמו חיות אז ודאי מת. לא שנא פגעו בראשו תחילה לא שנא פגעו ברגליו תחילה". היינו, שגם אם הוא מרוצץ וברור שבעוד שעה ימות – מחללין, ובלבד שיהא ברור להם שלמרות שעתה הוא מרוצץ, יש בו חיות כעת.
ועיין בגליון מהרש"א (ביו"ד על סי' קנ"ה ד"ה "אבל") בדין אדם שהיה חולה ויכול לחיות זמן קצר ואם יקבל תרופה מסויימת קיים ספק אם התרופה תעזור לו, יתרפא לחלוטין ויחיה זמן רב, ואם לא תרפא אותו, ימות מיד, והשאלה היא אם מותר.
ועיין לשבות יעקב (ח"ג סי' ע"ה) המובא בפתחי תשובה (יו"ד סי' של"ט אות א') שדן בשאלה של חולה הקרוב למות והרופאים אומרים שימות תוך יום או יומיים. והרופאים אומרים שיש תרופה שיתכן שכשישתמש בה ימות מיד תוך שעה או שעתיים, ואפשר שיתרפא מחוליו. והשאלה היא: "אם מותר לעשות רפואה זו, או חיישינן לחיי שעה ושב ואל תעשה עדיף". והוא מתחיל את התשובה: "הואיל שדין זה הוא דיני הנפשות ממש וצריך להיות מתון מאוד בשאלה כזו מש"ס ופוסקים בשבע חקירות ובדיקות, כי כל המאבד נפש אחת מישראל וכו', וכן להיפך, המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא, ולכאורה היה נראה דשב ואל תעשה עדיף כי חיישינן לחיי שעה".
וכתב השבות יעקב שם: "דאף דודאי דחיישינן לחיי שעה אפי' מי שכבר הוא גוסס ממש ומה"ט אין קושרין את לחייו כו' וכה"ג קיי"ל דמותר לחלל שבת משום חיי שעה כאשר הארכתי (בשבו"י ח"א סי' י"ג) כו', מ"מ בנ"ד שאפשר שע"י רפואה זו יתרפא לגמרי ודאי לא חיישינן לחיי שעה, וראיה ברורה מש"ס פ' אין מעמידין כ"ז ע"ב ובתוס' שם בד"ה לחיי שעה".
ובהמשך התשובה דן וחילק בין גוסס שאסור להעצים עיניו כי אין זה לתועלת ולרפואה, אבל אם אפשר שיתרפא – הדין שונה [ועיין במס' ע"ז דף כ"ז ע"ב ולשו"ע סי' קנ"ה ולרמב"ם פ"ב מהלכות רוצח סעי' ז'-ח']. וסיים שם: "ומ"מ אין לעשות הרופא כפשוטו כן, רק צריך להיות מתון מאוד בדבר לפקח עם רופאים מומחין שבעיר ע"פ רוב דיעות, דהיינו, רובא דמינכר שהוא כפל, לפי שיש לחוש לקלי דעת. ע"כ יעשה ע"י רוב דעות הרופאים והסכמת החכם שבעיר". וראה מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"ו סעי' מ"ז-מ"ט ובהערות שם).
[21] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י'.
[22] בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ב'), ז"ל: "כותית – אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר שאין בו חילול שבת", וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ח'), ז"ל: "כותית אין מילדין – ואפילו בשכר, דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד, הכא – אסור, משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כי אם לההוא דמנטר שבתא. וכתב המג"א: ובמקום דאיכא למיחש לאיבה – גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל, דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים, וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן, ואין להם על מה שיסמוכו, דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין הגויים [אף דגם זה אינו ברור עיין בפמ"ג], איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע, ומחללי שבת גמורים הם במזיד, השם ישמרנו", וראה בכה"ח (סי' ש"ל ס"ק י"ד), ז"ל: "ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן קכ"ג שכתב דזה התנצלות שאמר הגמרא היינו דוקא לאינש דעלמא, אבל לגבי מושל גדול -אין זה התנצלות ויש לחוש לאיבה, יעו"ש. ואם יש באיבה חשש סכנת נפשות – מותר לעשות אפילו מלאכה דאורייתא".
וראה בבית יוסף (יו"ד סי' קנ"ד), ז"ל: "כתב בארחות חיים (סי' כ"א הל' ע"ז אות ד' ד"ה "כתב") בשם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' ק"כ): רופא ישראל – מותר לעשות רפואה לנכרית כדי שתתעבר משום איבה כמו שמותר למיילדת, וכן העיד על הרמב"ן ז"ל שעשה הוא עצמו כן, עכ"ל. ואני מצאתי כתוב שכתב לו ה"ר יונה על מעשה זה: תבא עליך ברכה שאתה מרבה זרעו של עמלק".
וע"ע בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קל"א), ז"ל: "מ"מ להלכתא נ"ל דיש לסמוך אהרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה, וא"כ מותר אפילו בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר שכבר עקרו הולד וכמ"ש מג"א סי' ש"ל סק"ו, ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא, תצוה לנכרית הבריאה העומדת על צדה לחתוך, ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא, אף ע"ג דמלשון מג"א סוף סי' של"ד משמע דוקא כיבוי דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה הותר ולא מלאכה גמורה, מיהו עיין עירובין מ"ד ע"ב במתניתין ומ"ש עליו שלטי גבורים, שם יראה להדיא אפילו מלאכה דאורייתא הותר אם אי אפשר בלעדה, והנלע"ד כתבתי".
וראה בשו"ת דברי חיים (ח"ב או"ח סי' כ"ה), ז"ל: "בנידון שאלתו אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לאינו יהודי וכו' אך בדאורייתא לא מצינו שמחללין רק משום פיקוח נפש ברי לישראל אבל משום חשש שנאת האינו יהודי – לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא, ולהקיז דם הוי דאורייתא ואפילו להניח מה שקורין זאלב להוציא דם לכמה שיטות אסור דאורייתא, כמבואר במג"א סי' שכ"ח [ס"ק נ"ג] (וש"ל) [ושל"ב ס"ק ג'], אבל להקיז דם לרפואה – לכל השיטות אב מלאכה הוא ורק על פי פלפול של הבל יוכלו לומר שאינו אב מלאכה אבל לא לאמת. ויעוין במג"א [הנ"ל] ובחו"מ [סי' תכ"ד סעיף ב'] גבי חובל בשבת וגם העמדת עלוקות, לרוב שיטות דאורייתא כמבואר במג"א ז"ל סי' (ש"ל) [שכ"ח הנ"ל], ולכן בודאי יש להחמיר, אך המנהג ברופאים שמקילין, ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם אבל לא ראיתי זה בספר".
ולמעשה כבר התירו גדולי הדורות כיום לרופאים לרפאות נכרים בשבת אף באופן שיש מלאכה גמורה, מפני שיכול לגרום לשנאה עצומה בעולם על היהודים, ונוגע לפיקוח נפש, וגם לגרום שרופאים נכרים לא יטפלו בחולים יהודים, וראה עוד בשו"ת אגרות משה (ח"ד סי' ע"ט). ועוד עיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' ט"ו פרק ו') שדן בנושא זה באריכות.
יש להוסיף דנכון שהרופא כאשר נקרה לו לרפא חולה שאינו ישראל בשבת, שיכוון שאינו עושה המלאכה בשביל עצם הריפוי אלא כדי להסיר ממנו או מאחרים חשש סכנה וכיו"ב, ובאופן זה אפשר דחשיב מעשהו כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ויש ללמוד כן ממאי דאיתא בגמ' (יבמות קכ"א ע"ב), ז"ל: "ההוא עובד כוכבים דהוה קאמר ליה לישראל: קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא, ואי לא – קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל, דאמרי ליה: בשיל לי קדירה בשבת, ולא בשיל לי וקטילתיה", וכתב בשו"ת מהרי"ק (סימן קל"ז): "ואילו בעובדא דיבמות דא"ל גוי לישראל כו' ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לבר ישראל דא"ל בשיל לי קדרה וכו' איסור דרבנן הוא דהוה, כיון שהישראל לא היה צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיתה, הוה ליה מלאכה שאין צריך לגופה, מידי דהוה אהורג את המזיקים כדי שלא ימיתוהו דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ומותר לר"ש דקי"ל כוותיה לדברי ר' יצחק".
וכך כתב בספר טהרת המים (שיורי טהרה מערכת ש' אות ז') כאשר נשאל למעשה על כך, ברופא מובהק גוי ששלח אחר רופא שאינו מובהק ישראל שיקיז אותו בשבת דעומד בסכנה, כשם שמקיז בכה"ג לישראל בשבת, וא"א להשמט ממנו לומר דלישראל דנטרי שבת שרי ולך אסור ואיכא איבה, וכמה פעמים החיה כמה נפשות מישראל ממות לחיים וגם עניים בלא כסף ובלא מחיר וחיישינן לעתיד לא יעשה ככה. ובדברי תשובתו השיב להתיר באופן דבעת שמקיז לא יכוין הישראל לרפאותו אלא להציל את עצמו דלעתיד לא יעשה רע עמו ושאר ישראל, ומסביר את דבר התירו, דראשית מביא דישנם החולקים על המג"א רס"י שכ"ח וסי' שי"ו סקט"ו שכותב דלכו"ע חובל לרפואה הוי איסורא דאורייתא וכו', ושנית מוסיף וכותב דאפי' המג"א לא חייב בחבל לרפואה אלא במכוין לרפאותו, אבל משא"כ כשמכוין להציל את עצמו ושאר ישראל שלא יזקם למחר, ואין לחייבו משום דהוי פסיק רישא, דהמ"א בעצמו בסי' שי"ח ס"ק ל"ו הביא לנו משם המ"מ דנראה מדברי הרמב"ם דכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישא הוא וליחייב וכו', ועוד דכאן אינו בודאי דיתרפא בהך הקזה והישראל אינו מכוין אלא להציל את עצמו ולכל ישראל שלא יזיקם למחר וכו' וגם פסיק רישא דלא ניחא ליה י"א דמותר וכמ"ש בשו"ע או"ח סוס"י ש"כ וכו' עיין שם.
ולכן מותר כיום לרופא יהודי לחלל את השבת כדי לרפא גוי שהוא חולה שיש בו סכנה בשבת, משום דרכי שלום, ונכון שיכוון הרופא שמטרת המלאכה רק מפני דרכי שלום ולהציל עצמו או יהודים אחרים, וע"ע מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"ו סעי' נ"ג).
[23] תש"ן-תשנ"ג סימן קמ"ד.
[24] ובפרט כיום שהכל מתועד ויודעים מי הזמין את האמבולנס.
[25] כאשר הנהג גוי, אין כאן חשש מצד שעושה איסור נוסף עבור היהודי, אך לעומת זאת יש כאן ענין של זמן שיכול להתפנות ולטפל בחולים אחרים. ולמעשה נראה אם אין חילול ה' – שב ואל תעשה עדיף.
[26] תשמ"ח-תשמ"ט סימן רי"א.
[27] עי' מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קי"ח סעי' ס"ב). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ד' שאלה י"ז).
[28] ראה ברכות (ו' ע"ב, ח' ע"א, מ"ז ע"ב).
[29] ישעיה (מ', ל"א).
[30] תהילים (צ"ב, ט"ו).
[32] ע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"ו סעי' ל"א).
[33] תשמ"ה 590-1.
[34] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"ב הלכה ג'): "דליקה שנפלה בשבת, המכבה אותה מפני איבוד ממון – חייב, שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות, לפיכך יצאו בני אדם כדי שלא ימותו ויניחו האש תלהט, ואפילו שורפת כל המדינה כולה". כאשר אין חשש לסכנת נפשות כנ"ל אלא חשש לשריפת חפצים ולאיבוד ממון בלבד – אסור לכבות את האש, למרות שכיבוי אש כדי להציל חפצים וממון הינה מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אסורה מן התורה, מכל מקום היא אסורה מגזירת חכמים, חוץ מהאופנים שיתבארו. ויש לדעת שאדם שעבר וכיבה את האש כדי להציל ממונו צריך לעשות תשובה, וילך אל הרב שיורהו דרכי התשובה, ראה ברמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ו), משנ"ב שם (ס"ק ע"ח-פ"א) ובכה"ח שם (ס"ק קל"ד-קנ"ג). אמנם כאשר יש סכנת נפשות או אפילו חשש רחוק לסכנת נפשות – מותר לכבות את האש בשבת. וכתב המשנ"ב (סי' של"ד ס"ק ע"ח): "מי שחילל שבת משום פקוח נפש – אינו צריך לכפרה כלל. ומה שנהגו נשים המדליקות הנר בשביל יולדת בשבת להתענות אח"כ, הוא הוללות וסכלות [נזר ישראל בשם זכור לאברהם]", וכ"כ כה"ח בסי' שכ"ט ס"ק ו'. וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"י) בפרטי דיני כיבוי בשבת.
[35] עיין מרדכי (פסחים ק"ה ע"א) בשם הפסיקתא, וברכי יוסף (או"ח סי' תי"ט).
[36] ישעיה (ס"ו, כ"ד). וראה בספר שערי קדושה למהרח"ו (חלק ב' שער ו') שכתב: "שבת, ידוע כי היא שקולה ככל המצות, וכל הרשעים יש להם מנוחה בשבת ואש של גהינם כבה בו ומחללי שבת אשם לא תכבה אפילו בשבת, ואמרו רבותינו ז"ל שבת (דף קי"ח ע"ב): אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתם מיד היו נגאלים, ואמרו רבותינו ז"ל (שם): כל השומר שבת אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלים לו שנאמר (ישעיה פרק נ"ו): 'אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו', וכתיב (שם נ"ח, י"ג): 'אם תשיב משבת רגלך וגו' אז תתענג על ה"".
[37] תשמ"ג 197-1.
[38] [רמ"א או"ח סי' של"ד סע' כ"ו].
[39] כתב השו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ה): "נכרי שבא לכבות – אין צריך למחות בידו". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק ס"א): "דאינו יהודי אדעתא דנפשיה קעביד, ואפילו יודע שנוח לו לישראל, הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד". ועוד כתב (שם ס"ק ס"ב): "אפילו הוא עבדו המושכר לו לזמן, ג"כ אמרינן אדעתיה דנפשיה קעביד". וכ"כ שם (ס"ק ס"ג): "אבל אסור לזרזו שיכבה אף דבא מתחלה מעצמו לזה".
וכתב השו"ע (שם סעי' כ"ו): "יכול לומר בפני אינו יהודי: כל המכבה אינו מפסיד; אף אם אינו מזומן כאן, יכול לקרותו שיבא, אף על פי שודאי יכבה כשיבא. וכן כל כיוצא בזה בהיזק הבא פתאום, כגון אם נתרועעה חבית של יין, יכול לקרוא אינו יהודי אף על פי שודאי יתקננה כשיבא". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ח): "אפי' הוא שכירו המושכר לו לזמן, אבל אסור לומר לא"י לכבות לכו"ע, דכיון שאדם בהול על ממונו חיישינן דאי שרית ליה אתי לכבויי הוא בעצמו". וע"ע מאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"י סעי' ו').
[40] תש"ן-תשנ"ג סימן ס"ג.
[41] בגמ' עירובין (מ"ה ע"א), וז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב: נכרים שצרו על עיירות ישראל – אין יוצאין עליהם בכלי זיינן, ואין מחללין עליהן את השבת. תניא נמי הכי: נכרים שצרו וכו'. במה דברים אמורים – כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן, ומחללין עליהן את השבת. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובבל כעיר הסמוכה לספר דמיא. ותרגומא – נהרדעא (כתב רש"י "נהרדעא – שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד, ולעיירות שיושבין בהן בני גולה מצד שני"). דרש רבי דוסתאי דמן בירי: מאי דכתיב: 'ויגדו לדוד לאמר הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שוסים את הגרנות'? תנא: קעילה עיר הסמוכה לספר היתה, והם לא באו אלא על עסקי תבן וקש, דכתיב: 'והמה שוסים את הגרנות', וכתיב: 'וישאל דוד בה' לאמר האלך והכיתי בפלשתים האלה ויאמר ה' אל דוד לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה'". ופסק השו"ע (סי' שכ"ט סעי' ו'), ז"ל: "עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסק ממון – אין מחללין עליהם את השבת, באו על עסקי נפשות, ואפי' סתם – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש – מחללין עליהם את השבת". ומותר לחלל שבת לא רק לשמור מסכנה נוכחית, אלא אף לשמירה כדי למנוע סכנות עתידות, כדברי הרמ"א שם, וז"ל: "ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא". וע"ע במה שכתב השו"ע (שם בסעי' ז'), וז"ל: "יש מי שאומר שבזמן הזה אפי' באו על עסקי ממון – מחללין, שאם לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו יהרגנו, והוי עסקי נפשות (ומ"מ הכל לפי הענין)". וכתב כה"ח שם (ס"ק כ"ח), וז"ל: "הא דכתב דין זה בשם יש מי שאומר, לא מפני שיש פלוגתא בזה, אלא כי כן דרך השלחן ערוך דדין שלא מצאו כי אם בפוסק אחד כותב אותו גם כן בשם יש מי שאומר, ודין זה הוא מכתבי מהרא"י סימן קנ"ו כמבואר בבית יוסף".
ובימינו בכל מקום בארץ ישראל נחשב כעיירה הסמוכה לספר, ויש בזה חשש סכנה, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ח שאלה א'). וע"ע במאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק ק"י סעי' ז').
