שימוש במים וחשמל בשבת למחמירים[1]
שאלה א: אני רוצה להחמיר על עצמי, ולא להשתמש במים ובחשמל בשבת. כיצד עלי לנהוג בענין זה בבית הורי, בבית הורי אשתי ובביתי לאחר שאתחתן?
תשובה: בבית הוריך או הורי אשתך לעתיד אין מקום להחמיר בשימוש במים ובחשמל בשבת, וכן בביתך[2].
שימוש בשעון רדיו וכיו"ב[3]
שאלה ב: מקלט רדיו שיש בו שעון שהדקות והשניות מתחלפות בו כאשר הרדיו מחובר לחשמל. האם מותר לחבר את השעון לחשמל ביום שישי, ובשבת לראות איך שהדקות והשניות מתחלפות?
תשובה: רדיו שיש בו שעון או שעון המופעל ע"י חשמל מערב שבת – מותר להסתכל בו כדי לדעת מהי השעה[4].
ענידת שעון אלקטרוני[5]
שאלה ג: האם מותר לענוד בשבת שעון אלקטרוני שיש בו לחצנים לפעולות שונות?
תשובה: מי שרגיל להדליק את נורת השעון האלקטרוני שלו בלי משים בלילה, אין לו לענוד שעון זה בלילה בשבת, וכן אם רגיל להעבירו לתאריך וכדו' אין לו לענוד אותו בשבת. ואפשר במקרה זה, לכסות את הלחצנים כך שלא ישכח ויפעילם, ואז מותר לענדו כך בשבת[6].
דלת אוטומטית בשבת[7]
שאלה ד: דלת חשמלית אוטומטית, שכאשר אדם מתקרב אליה היא נפתחת וכשנכנס היא נסגרת, מה דינה לגבי שבת ויום טוב?
תשובה: אין להתקרב אל דלת חשמלית אוטומטית, כיון שבכך מתכוין ופותח הוא את הדלת[8].
מעבר מול עין אלקטרונית[9]
שאלה ה: משפחתי אינה שומרת מצוות. לפני שש שנים חזרתי בתשובה, ומאז אני מנהלת אורח חיים דתי.
באופן טבעי, מתעוררות הרבה שאלות בחיי היום יום, כיצד לנהל אורח חיים דתי מחד גיסא, ומאידך גיסא לשמור על מצות כיבוד הורים.
בביתנו מותקנת מערכת אזעקה לשמירה על הבית, הפועלת על ידי עין אלקטרונית. בכל פעם שמישהו עובר מול העין האלקטרונית, מיד נדלקת בה מנורה ואחר כך היא נכבית. אציין, שאי אפשר לנטרל את מנגנון האזעקה, כך שלא יפעל בשבת, וגם בעת ניתוקו מזרם החשמל הוא ממשיך בפעילותו הרגילה.
בביתנו יש שתי "עיניים" שכאלו, לכן אין באפשרותי להימצא בביתי בשבת ולא לעבור ליד העין האלקטרונית ולהפעילה. שאלתי אל כבוד הרב – מה עלי לעשות?
תשובה: אין לעבור בשבת מול עין אלקטרונית כאשר זו מופעלת. יש להדביק פלסטר או כל דבר אחר על העין האלקטרונית מערב שבת, כך שכשעוברים העין לא תדלק[10] [אמנם כאשר שכחת לכסות – יש להקל במקום הצורך][11].
פתיחת מקרר בשבת[12]
שאלה ו: מתי יש לפתוח מקרר בשבת, בזמן שהוא פועל או בזמן שהוא אינו פועל?
תשובה: יש לפותחו כאשר המנוע פועל[13] [באופן שכיבה את הנורה מע"ש[14]]. כיום ניתן לחבר את המקרר לשעון שבת שמפסיק את פעולת המנוע לחלוטין לעיתים קצובות, ואז אפשר לפתוח את המקרר גם כאשר המנוע אינו פועל [לגבי מקררים של ימינו ראה בהערה[15] שיש לקנות מקרר עם הכשר].
פתיחת מקרר ששכחו לכבות אורו[16]
שאלה ז: א. מתי עדיף לפתוח את המקרר בשבת, כאשר המנוע פועל או כאשר הוא מפסיק לפעול?
ב. מי ששכח לכבות את האור במקרר בערב שבת ונזכר בכך בשבת, האם יש אפשרות כלשהי לפתוח את המקרר בשבת?
תשובה: א. הטוב ביותר לפתוח את המקרר בשבת רק כאשר המנוע פועל[17]. יש התקן מיוחד שאפשר לחברו למקרר, המפסיק את פעולת מנוע המקרר לעתים קצובות, וטוב להשתמש בו.
ב. ע"י גוי מותר לפתוח את המקרר בשבת אם שכחו לכבות את האור בתוכו [ויאמר לגוי בלשון זו: "אם אתה רוצה פרי/מים/מאכל וכדו' – קח מן המקרר", ובאופן זה הגוי פותח את המקרר לצורך עצמו, ובמקום שאי אפשר לעשות כן, יש להקל לומר לגוי במפורש לפתוח את המקרר][18].
כיבוי והדלקת כפתורי חשמל כשאין זרם[19]
שאלה ח: האם מותר לכבות או להדליק את כפתורי החשמל בשבת, כאשר האור מכובה עקב הפסקת חשמל או שעון שבת? ראיתי שנושא זה מצוי במחלוקת. בעל ה'מנחת יהודה' מתיר ואומר שאין בכך משום מכבה ואין כאן דין של מוקצה, אך בעל ה'יסודי ישורון' מביא את דעת ה'מגן אברהם' וה'טורי זהב' שיש דין של מוקצה גם במחובר, על כן יש לחשוש לדבריהם.
תשובה: אסור להקדים או לאחר שעון שבת, כיון שיש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש[20].
כפתור של חשמל שאין בו זרם חשמל (אם החשמל הופסק ע"י שעון שבת) דעת החזו"א, שיש בחשמל ומכשיריו איסור בונה, הדבר אסור דהוי בונה לעתיד[21] ולדעת הספרדים אסור להרימו או להורידו כיון שזהו נדנוד של מוקצה האסור[22].
שימוש ברמקול א[23]
שאלה ט: הרינו להודיעו כי בעז"ה עלה בידינו לבנות בית כנסת לבני עדתנו בניו-יורק בהשתדלותם של אחינו היקרים והנדיבים הי"ו. בית הכנסת שלנו הינו רחב ידיים, תקרתו גבוהה מאוד, ויש בו 550 מקומות ישיבה ועוד 150 מקומות עמידה. כידוע לכבודו, בני עדתנו קשורים מאוד לבית הכנסת ובאים לשם בהמוניהם גברים, נשים, נערים וטף, במיוחד בשבתות ובימים טובים לשמחתנו הגדולה. עקב כך גדול הוא הרעש בבית הכנסת וקולו של החזן אינו נשמע. יש לציין, שבני עדתנו קשורים מאוד איש אל רעהו, הן בקשרי משפחה הדוקים והן בקשרי ידידות אישית עמוקה. עובדה זו גורמת לריבוי שיחה בין איש לרעהו, ובמיוחד מתגבר הדבר כאשר אין הם שומעים את קולו של החזן.
לאור הנ"ל שאלתנו היא:
האם יש מקום על פי ההלכה להעמיד מכשיר מגביר קול ליד מקום עמידת החזן, שיכוון מערב שבת ויפעל באופן אוטומטי כמו שעון שבת המדליק ומכבה את התאורה בבית הכנסת, או כל דרך דומה אחרת? אנו מניחים שדבר זה יגרום לכך שהשקט ישרור בבית הכנסת, וירבו המתפללים בו שיבואו לשמוע רינה, תפילה , ודברים המקרבים את הלב לגיבוש והידוק בני קהילתנו.
בברכה ובהוקרה
גבאי בית הכנסת ______
תשובה: ראשית הנני שמח שב"ה זכיתם להקים בית כנסת מפואר לרומם בית אלוקינו להדרו. והמקום ישמש, לא רק לבית כנסת בלבד, אלא יהא מרכז לתורה וליראה שילמדו שם תורת ה' תמימה משיבת נפש. על כן חובה קדושה עליכם להעמיד רב תלמיד חכם מובהק שיהא ראש וראשון לכל דבר שבקדושה כדברי משה רבינו ע"ה: איש על העדה, אשר יוציאם ואשר יביאם. להורות לכם את הדרך אשר ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון. וחזקה עליכם גבאים יקרים שתעשו זאת בהקדם.
בנוסף לכך עשו למען תינוקות של בית רבן שהם הבל שאין בו חטא, לחנכם בדרך התורה והיראה. על כן חשוב מאוד להקים ת"ת ללמד את הילדים אשר יעשון, ובפרט לפי המנהגים שלכם. ואם דבר זה קשה עתה להתבצע מסיבות שונות, לפחות תקבעו מספר שעות לשיעורי תורה לנוער ולמבוגרים, ותקדישו זמן מיוחד עבור הנוער, שהם יסוד ואבן פינה לעם. וכידוע לכם שכל מה שהגעתם עד הלום ביהדות, הגם שהייתם בגולה קשה, זה בזכות שהמשכתם בדרכי אבותיכם לחנך וללמד את הילדים שימשיכו בדרככם. על כן חשוב מאוד שגם בגולת אמריקה תמשיכו לנהוג כן, ותזכו לראות פרי בעמלכם[24], כאמור: "ואת עמלנו" – אלו הבנים[25].
בענין רמקול בשבת. אפי' אם הוא מופעל ע"י שעון אוטומטי בשעות מסויימות, יש בזה שתי בעיות: א. בעיה אם יוצאים ידי חובה ע"י רמקול[26]. ב. בעיית השבת. ובנדון זה כבר דנו הפוסקים עיין בספר מעשה נסים החדש (עמ' ק"כ ערך "טלפון"), ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' ט"ז, ח"ד סי' כ"ו) ושו"ת ישכיל עבדי (ח"ו פ"י ט"ז) ובספרים המובאים שם. ועיין בהמאסף המוזכר במעשה נסים (שנה י"ח כרך ב' סי' פ"א) ובהפרדס שנה י"ט, ואכמ"ל. ועיין בספר החשמל בהלכה (ח"א פרק י"ג)[27].
סיכומו של דבר: אין בשום פנים ואופן להתיר להשתמש ברמקול בשבת אפי' אם הוא מופעל בשעון שבת, ואין לפרוץ גדר בזה. וכבר הבטיחונו חז"ל[28] בהלל ובמגילה "אפי' עשרה קורין". אלמא כיון דחביב, יהיב דעתיה, והציבור יטה אוזן קשבת לשמוע אל הרינה ואל התפילה, והקב"ה ישמע קול תפילת עמו ישראל ברחמים.
ושוב אני חוזר ומברך ומשבח ומרומם את מעלת הגבאים העוסקים בצרכי ציבור באמונה, שעשו להקים בית מקדש מעט והפכו אותו לבית גדול לתורה ולתפילה, עיין מגילה דף כ"ז ע"א[29]. ה' עליכם וחיו, והקב"ה ימלא משאלות לבבכם לעבודתו יתברך באושר ועושר והצלחה ובריאות, וכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו, אכי"ר.
שימוש ברמקול [ב][30]
שאלה י: אני בן 84 ובמשך כל חיי נהגתי להתפלל בבית-כנסת. בבית-הכנסת בו אני נוהג להתפלל, השתמשו עד היום במיקרופון להגברת קולו של החזן, גם בחול וגם בשבת, כדי שגם אנשים כבדי שמיעה, כמוני, יוכלו לשמוע את התפילות ואת קריאת התורה.
בשנתיים האחרונות הפסיקו להשתמש בבית-הכנסת שלנו במיקרופון בשבתות, בטענה שהשימוש בו אסור מטעם הסמכות הדתית בישראל.
אני ואנשים נוספים בקהילתנו סובלים מכך מאד, כבר אין טעם בהגעתנו לבית הכנסת, שכן איננו יכולים להיות שותפים לתפילה ולקריאת התורה, ואנו מוצאים את עצמנו מנותקים מהקהילה.
רב יקר, פנייתנו הנרגשת אליך, שתמצא פתרון לבעיה שהתעוררה. אנו סמוכים ובטוחים שהינך יכול למצוא דרך בה יהיה אפשר להחזיר את השימוש במיקרופון בשבת, כדי שנוכל לשוב ולהתפלל כמקדם.
תשובה: השימוש במיקרופון בשבת ויו"ט הוא אסור בהחלט[31], ואפי' אם נעשה לשם מצוה כחזן בבית-כנסת.
לגבי אדם שהוא כבד שמיעה, יש היום מכשירים הנתקעים באוזן או אחרי האוזן, והם מוטענים בסוללה ארוכת זמן, כך שאין צורך להפעילה בשבת, אלא היא פועלת ללא הפסקה [וראה בשאלה הבאה][32]. לכן, אדם זה יכול להשתמש בה בשבת ויצא ידי חובת תפילה, קריאה בס"ת, שופר וכו'[33].
שימוש במכשיר שמיעה[34]
שאלה יא: הנני מפנה אל כבוד תורתו שאלה של אחד מחשובי קהילתנו ר' _______. הנ"ל סובל מליקוי שמיעה והרופא המליץ לו להרכיב מכשיר שמיעה.
מכשיר זה פועל על ידי סוללה חשמלית. שאלתי היא: איך אפשר להשתמש בו בשבת?
מצורף בזה מכתב מהרופא, בו הוא מציע שתי אפשרויות כיצד להשתמש במכשיר זה בשבת:
להפעיל את המכשיר מערב שבת בעוצמה הנמוכה ביותר, ובשבת להרכיב את המכשיר לאוזן, ואז לכוון את העוצמה הדרושה.
להפעיל את המכשיר בעוצמה הדרושה כבר בערב שבת, ובשבת להרכיב את המכשיר לאוזן.
נשמח לקבל חוות דעתו ופסק הלכה בנידון.
תשובה: עיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ו' וח"ז סי' י"א), שדן באורך בנושא זה. נראה לי, שהדרך השניה שהוזכרה במכתבו של הרופא היא הראויה, דהיינו, להפעיל את המכשיר בערב שבת בעוצמה הרצויה, ובשבת להרכיבו על האוזן. וטוב שיעשה לו סימן כלשהו, שלא יבוא בשבת להנמיך או להגביר את עוצמת המכשיר[35].
הקלטת תוכנית המשודרת בשבת[36]
שאלה יב: יש אנשים שאינם רוצים להפסיד את התוכניות המשודרות בטלוויזיה בשבת, לכן הם מקליטים בוידיאו את התוכנית וצופים בה בימות החול. האם מותר להקליט זאת ע"י שעון שבת? ומה הדין לגבי הקלטה מהטלוויזיה של חוץ לארץ? הסברתי להם חומרת האיסורים שיש בכמה מן התוכניות שהם רוצים לצפות בהם, וביטול תלמוד תורה כנגד כולם. וכן בודאי יש בזה מראית עין, ושמיעת אוזן של השכנים, והיסח דעת מקדושת השבת. אבל הם טוענים שינמיכו את הקול ויאפילו את המרקע, ויסתכלו על מה שהקליטו רק אחרי שבת, אבל נפשם בשאלתם אם עצם ההקלטה מותרת.
תשובה: ברור הוא שאסור להנות ממלאכת יהודי שעשאה בשבת באיסור. ובפרט אם הוא עושה זאת עבור אחרים, וכן היא המטרה כאן שאחרים יהנו ממעשיו. לכן, אסור להפעיל את הוידאו בערב שבת כדי שיקליט בשבת[37].
ואפילו אם קולט תוכניות מחו"ל של נכרים, אסור משום שמא יטה ויכוון התחנה הרצויה או יגביה או ינמיך את הקול והמראה[38], פרט לחששות שכת"ר העלה.
השתתפות בתוכנית ביום חול שתשודר בשבת[39]
שאלה יג: האם מותר לי להקליט ביום חול פסוקים מן התנ"ך בטעמי המקרא, וטלוויזיה הישראלית תשדר זאת בשבת?
תשובה: הדבר אסור מהטעם, שעל ידי כך אתה מסייע בידי עוברי עבירה[40].
שימוש בכסא גלגלים ממונע בשבת ובחג[41]
שאלה יד: במפעלנו ייצרנו כסא גלגלים ממונע מיוחד, כדי שנכים יוכלו להשתמש בו בשבת ובחג. אתאר בקצרה כיצד הוא פועל.
כסא גלגלים ממונע זה פועל בעזרת מנוע עזר הבנוי בעקרו על שני מנועי חשמל. הוא מקבל פיקוד חשמלי מסדרה של פוטנציומטרים המחוברים למוט היגוי ולמפסק שינוי כיוון ושינוי מהירות. ההפעלה וההיגוי שלו כרוכים בשינוי עוצמת הזרם, שזה שינוי תכונות המעגל החשמלי, וזאת על ידי הזזה רציפה של מגע על פני נַגַד משתנה, וכן סגירה ופתיחת מעגלים לצורכי החלפת מהירות וכיוון הנסיעה. מסיבה זו, אין אפשרות ישירה להפעלת הכסא בשבת ובחג.
הפתרון שהוצע על ידי הוא כדלהלן: במצב שבת כל הניהוג והחלפת המהירויות והכיוון, מנוטרל ואינו פועל כלל. הדבר היחידי שפועל חשמלית הוא המנוע, שאינו משנה את עוצמתו או את כיוון סיבובו, וכמוהו כל דבר חשמלי הפועל בשבת בתנאים של מופעל\מופסק, וזאת ע"י שעון שבת מתוחכם המתוכנת בערב שבת. דבר זה נועד לאפשר שעות מנוע בשעות נדרשות ללא בזבוז הסוללה החשמלית. מערכת מכנית המופעלת בערב שבת, גוררת הטענת הסוללה כל ליל שבת וניתוק הכבל החשמלי מהכסא בשעות הבוקר ללא מגע אדם.
בנוסף לכל הנ"ל, הרכבנו מערכת של בוכנות לחץ הפועלות על שמן עם מערך צנרת מתאימה המחוברת למוט היגוי המפעיל את הבוכנות, כדי לגרום לחיבור או ניתוק מצמד מכני הנמצא בין כל מנוע לגלגל. ראה סקיצות מתאימות להבהרת ההסבר הנ"ל.
לדעתי, קבלנו כסא גלגלים עם מנועים הפועלים בשעות קצובות ללא כל שינוי במעגל החשמלי, ומערכת לחץ שמן המופעלת ידנית על ידי המפעיל, לכן אין כל סתירה לדרישות ההלכה בענין שמירת שבת.
אודה מאד לכבודו אם ישלח לנו בהקדם את חוות דעתו ההלכתית בנידון.
תשובה: השו"ע (סי' ש"א סע' י"ז) כתב: "חיגר שאינו יכול לילך בלי מקל – מותר לטלטלו בשבת", וכן לכאורה יהא הדין בסומא שאינו יכול לילך בלי מקל. ועיין בכה"ח (סי' תקנ"ב ס"ק ג'). אך השו"ע פסק (סי' תקכ"ב סעי' ב') בהלכות יו"ט שאסור, אא"כ רבים צריכים לו, או שא"א לו לילך בלי כסא. עיין שם בכה"ח ס"ק י"ד.
משמע מש"ס ביצה (דף כ"ה ע"א) וכן משו"ע (סי' תקכ"ב סעי' ב'), שאע"פ שבהוצאת כסא ביו"ט יש משום עובדין דחול, או משום זילותא דיו"ט, או שניהם יחד, כדברי רש"י שם ד"ה "אין הסומא" וכו', ועיין להר"ן שם, עכ"ז בתנאים מסוימים, כגון שא"א לו, או שקשה לו, או שזה מכובד יותר – מותר. מכאן, שעניין הוצאת כסא קיל יותר. ועיין בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ז), שהקשה מדוע לא הביא בשו"ע בהלכות שבת עניין הוצאת כסא? והביא את סברת הנוב"י (או"ח קמא סי' י"א), שאם לא עירבו בלאו הכי אסור, ואם עירבו – מותר, אפי' אין רבים צריכים לו (אולם מי שיעיין בנוב"י שם, וכן באו"ח תניינא סי' כ"ח, יראה ששם איירי בכסא שנטען בידים וכך הם נושאים אותו, וזה מותר). והסיק שם, שלדעת הב"ח, אם רבים צריכים לו – מותר, אפי' בלא עירבו. ולדעת המג"א, אם רבים צריכים לו – מותר אם עירבו, ולדעת הנוב"י תמיד מותר אם עירבו, עיי"ש.
ועיין לאוה"ח הקדוש בספרו "ראשון לציון" (על מס' ביצה דף כ"ה), שדן בסברת הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ה, ה"ג המובאת בב"י), שענין כסא היינו שהוא הולך ברגליו, ואחרים נושאים את הכסא ומשתמשים בו אם יתעייף, עיי"ש. ועיין לב"י (סי' ש"א), שהקשה על הטור, שמשמע מדבריו להקל בעניין כסא בשבת. והסביר הב"י בדוחק משום "חי נושא את עצמו". ועיין בברכ"י (סי' ש"א ס"ק ג') ומחב"ר (סי' תקכ"ב ס"ק א'), שדעת המהרש"ל שאסור בשבת. ולדעת הרשב"א (עבודת הקודש בית מועד שער ג' אות ז'), בשבת – מותר. ועיין בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סי' כ"ה ובהשמטות בראש הספר). ועיין בתשובתי בענין אופניים בשבת[42], שיש לאסור את השימוש בהם. ושם הבאתי את דברי האחרונים המדברים בנושא זה. מלבד הר"פ הנז', ישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב וסי' י"ט וח"ה סי' מ'), שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ"א וח"ז סי' ט'), שאלת יעקב (סי' מ"ה), מעשה אליהו (סי' כ"ז-כ"ח), שו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"ה) ובכה"ח (סי' ת"ד ס"ק ח'), ועוד אחרונים.
אולם בנ"ד, שכולם יודעים שכסא כזה הוא מיוחד לנכים, ואינו יכול ללכת בלעדי זה, אין חשש של עובדין דחול או זילותא דשבת, לכן יש להקל.
אולם יש עוד שתי חששות, אחד של תיקון או חשש לתיקון מנא, כמו שחששו באופניים. וע"ז יש לומר שכאן אין חשש, כי בדרך כלל מייצרים את הכסא באופן שלא יצטרך הנכה לתקנו, שהרי קשה לו לרדת מהכסא ולתקנו.
אך נשאר לי ספק נוסף, והוא, שבעת שהנכה רוצה להטות לימין או לשמאל, או אחורנית, וכן בעצם הנסיעה לכיוון ישר, עליו להצמיד את המנוע לגלגלים ע"י פעולה ידנית. ואע"פ שזה בנוי באופן שאין בו תקיעה, היינו המנוע לא מתחבר אלא נוגע, וע"י שהוא מסתובב הוא מסובב את הגלגל או את הגלגלים, הרי עצם ההצמדה היא תיקון כלי. ומי אמר שבתיקון כלי ממש אנו צריכים לתקיעה ואחרת יהא מותר, הרי הכלי הזה שמיועד לנסיעה לא יסע בלי ההצמדה.
לפיכך, אם אפשר לעשות כך שההצמדה תהא ע"י שיהוי, דהיינו בגרמא, עדיף. ואם א"א, יש להקל בנ"ד שהוא שעת הדחק. ויה"ר שלא יבואו בנ"י לידי כך[43].
שימוש במעלית שבת למוגבלים[44]
שאלה טו: אני נכה. כאשר אני מתארח בשבת בבניין רב קומות שיש בו מעלית שבת, האם מותר לי לעלות ולרדת בה?
תשובה: אתה שהנך נכה, ודאי יכול ורשאי להשתמש ב"מעלית שבת" כדי לעלות 8 קומות וכד'. אך במקום שאין "מעלית שבת", אסור לך או ליהודי אחר להפעיל את המעלית בשבת, ואפילו שזה לצורך מצוה[45].
שימוש ב"טלפון גרמא"[46]
שאלה טז: 'טלפון שבת', שאושר כיום על ידי 'המכון הטכנולוגי לענייני הלכה' למקומות הזקוקים לו, כגון: בתי חולים וכדו', האם מותר להשתמש בטלפון זה על סמך זה שאכן רק הזקוקים לו ישתמשו בו, או שיש להחמיר בכך שמא ישתמשו בו כל העולם, כמו ב'מעלית שבת' שהותקנה בתחילה במיוחד עבור קשישים וכיום היא מותקנת בהרבה בניינים?
תשובה: טלפון המופעל ע"י גרמא אין להשתמש בו, אלא במוסד כמו בית חולים, או צבא או רופא בקשר לעבודתו בבית חולים, כיון שבכל הנ"ל יש פיקוח נפש שאפילו ספיקו הותר בשבת. לאדם פרטי או לכל דכפין, אין היתר להשתמש בו[47].
הנהגה במנגנון אזעקה בארון קודש בשבת[48]
שאלה יז: לפני כחודש היה ניסיון פריצה לבית כנסת בשכונתי. כאשר הפורצים פתחו את דלתות ארון הקודש, הופעלה אזעקה, והוזעקו אנשים ממוקד הביטחון, שבאו במכונית, והבריחו את הגנבים.
השאלה היא – האם מותר להפעיל בשבת את האזעקה ע"י שעון שבת?
הספקות בעניין זה הם אלו:
א. בכך ייגרם חילול שבת ע"י האנשים ממוקד הביטחון, הנאלצים להגיע לבית-הכנסת במכונית.
ב. הגנבים יעברו על עוד עבירה בעצם הפעלת האזעקה.
אך מאידך גיסא, עצם העובדה שיש אזעקה בבית כנסת, מרתיעה את הגנבים מלבוא.
תשובה: בזוהר הקדוש[49] כתוב שספר תורה קודש קודשים ואוי להם לאותם אנשים הפוגעים בדבר קדוש, וגונבים אותו עבור בצע כסף – איסור חמור הם עושים! ואין לך זלזול גדול מזה, שמראים שכסף עדיף מספר תורה, מלבד זה שעוברים על איסור "לא תגנוב". התקנת אזעקה למניעת גניבות ולהרתעת הגנבים, דבר חשוב הוא, אולם אם כתוצאה מהפעלת האזעקה בשבת אנשי מוקד הבטחון באים עם מכוניתם למקום, יש צורך להפסיק את ההפעלה מערב שבת, ולא לפרסם שבשבת היא אינה עובדת.
יש היום מערכת אזעקה שכאשר היא מופעלת אינה מפעילה את המוקד, אלא עצם הרעש מרתיע את הגנבים, ובה מותר להשתמש בשבת.
[1] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קע"ט.
[2] בגמ' כתובות (ל"ד ע"א), וז"ל: "דתניא: המבשל בשבת בשוגג – יאכל, במזיד – לא יאכל דברי ר"מ. ר' יהודה אומר: בשוגג – יאכל למוצאי שבת, במזיד – לא יאכל עולמית. רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג – יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד – לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים". ונפסק בשו"ע (סימן שי"ח סעי' א'), ז"ל: "המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) (טור) במזיד – אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד" עכ"ל. וכשמבשל באופן קבוע במזיד לצורך אחרים – אסור לאותם אחרים ליהנות ממלאכה זו לעולם, ועיין במה שהרחבנו בזה במאמר מרדכי (שבת פרק קכ"ב סעי' ה'-ו'). והחזו"א (או"ח סי' ל"ח אות ד') כתב, וז"ל: "אם נעשה בתחנת החשמל בשבת ע"י ישראל שאינו משמר שבתו – אסור ליהנות ממנו, ואף אם הוא באופן שיש היתר בשימושו מן הדין – אסור להשתמש בו, מפני שיש בשימושו איסור חילול ה', שאינו חס לכבוד שמים כיון שהוא שימוש ציבורי, והעובד בשבת הוא עושה במרד ר"ל, והנהנה ממעשיו מעיד ח"ו שאין לבו כואב על חילול שבת, ויהא רעוא שישובו בתשובה שלמה במהרה", עכ"ל. וכן נהג חכם יעקב מוצפי זצ"ל, ואמר: "לא הם ולא שכרם, וכן אני נוהג בביתי במנורת גז, ובלבד שלא ליהנות מחילול שבת ולא להיכנס לספיקות". גם בבית כנסת של המקובל האלקי הרב הגדול חכם צדקה הזקן ע"ה זצ"ל לא היו משתמשים בחשמל בשבת כלל.
למעשה – מותר להשתמש בחשמל, כיון שעקרונית ייצור החשמל ואספקתו לצרכנים נעשה באופן אוטומטי שלא על ידי אדם, והעובדים אינם מייצרים את החשמל בפועל אלא משגיחים שלא יהיו תקלות בלבד, וכן עיקר. וישנו עוד טעם להקל, משום פיקוח נפש, שהרי צריך לספק חשמל באופן סדיר לבתי חולים, בסיסי צבא וכדו'. ועוד, שהיום בכל שכונה מצויים חולים שיש בהם סכנה שנזקקים למכשירים רפואייים חשמליים, וניתוק חשמל אפילו לזמן קצר יכול לסכנם. ואף ספק פיקוח נפש הותר, כמובא בשו"ע (סי' שכ"ט סעי' ג'), ז"ל: "מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם – מפקחין עליו, אע"פ שיש בו כמה ספיקות". ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ד' שאלה א').
[3] תשמ"ה 121.
[4] שו"ע (או"ח סי' רנ"ב סעי' א'). וראה בהרחבה מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ו סעי' ס"ט ואילך).
[5] תשד"מ 416-1.
[6] כתב הבית יוסף (יו"ד סי' קפ"ג) שבדבר שקרוב לודאי שיבוא לידי איסור תורה – אסור לאדם לעשותו. וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות". ולכן אם הוא רגיל להדליק את נורת השעון האלקטרוני שלו – לא יענוד בלילה.
נמצא לכאורה כי השעון בלילה מוקצה ובבוקר לא מוקצה, ואף שבלילה הוא מוקצה לא נאמר: "אתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא", כיון ששעון ראוי לשימוש באור, וא"צ לאור של השעון – לכן אין בזה דין מוקצה כלל, ועוד שיכול לשים כיסוי שיזכיר לו שלא יבוא להדליק את האור.
וה"ה אם רגיל לבדוק את התאריך או שאר שימושים, שלא יענדו אלא א"כ ישים כיסוי, וראה עוד בהרחבה במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ע"ו סעי' ע"ח ואילך). וע"ע לעיל פרק כ"ה שאלה ד'.
[7] תשד"מ 411-1.
[8] כתוב בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי – חייב משום זורע. הנוטע, המבריך, וכו', והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי – חייב משום זורע". ומפרש שם הקרבן עדה: " והעושה בתים – וכו' וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או הצנה. כל דבר שהוא מבחיל את הפרי – שמסייע לבשל ולגמור הפירי", עכ"ל [וכן הוא בפירוש משניות לרמב"ם שביעית פ"ב מ"ד בד"ה ועושין להם בתים], מוכח שגם אם עושה דבר שאינו בגוף האילן דהיינו שבונה סוכה להצל על האילן – חייב משום זורע [וראה בשביתת השבת (זורע י') ובחזון איש (שביעית סי' כ"ב, ס"ק א'), בשו"ת מחזה אברהם (סי' נ"ב), בשו"ת הר צבי (או"ח סימן רי"א)].
וא"כ ה"ה כאן כיון שכל הליכתו לכיוון הדלת היא על מנת לעבור דרכה, הוי מכוון לכך ואסור. וע"ע שאלה הבאה.
[9] תש"ן-תשנ"ג סימן ע"ג.
[10] ראה בהערה ח'.
[11] ונראה שיש להקל בזה מכמה טעמים:
א. בפסיק רישיה דלא ניחא ליה נחלקו הראשונים שכתבו התוס' (שבת דף ק"ג ע"א) ד"ה "לא צריכא – פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכו' ואינו נראה וכו' והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא – איכא". וכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". דהיינו לדינא לא ס"ל כשיטת הערוך, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך.
ב. ועוד יש לומר שאדם ההולך ברחוב אינו בכלל עושה מלאכה, כיון שאינו מתכוון לכך כלל, ראה לעיל בדברי הרב המגיד, שהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכן נראה דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
ג. ועוד י"ל כיון דהוי מילתא דרבנן ואי אפשר להיזהר, לא גזרו בכהאי גוונא, כדאיתא בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג): "דורס שלג ברגליו ואינו חושש". כתב הט"ז (ס"ק י'): "נראה דאע"ג דא"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה, מ"מ לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם".
וכן כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ד): "הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר". וכתב הט"ז (ס"ק י"א): "ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"א): "שע"י השתן ודאי נימוח, ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אף על פי שנימוח, דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי, ועיין בט"ז שפסק להקל, וכן הא"ר כתב להקל, אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר".
ועוד כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'): "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו; אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". וכתב הט"ז (ס"ק ב'): "בית יוסף נתן טעם, לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם, ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה, אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן, ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג, ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר, היינו שאפשר קצת להזהר, אבל כאן א"א כלל להזהר". וראה במשנ"ב ס"ק כ"ג. וכן ה"ה כאן שאין לו דרך אחרת והוי מילתא דרבנן, יש לומר דמקום שאי אפשר להיזהר לא העמידו חכמים גזירתם.
[12] תשמ"ח-תשמ"ט סימן י"ז.
[13] ראה בישכיל עבדי (ח"ה סי' ל"ו סעי' א') שדן בפתיחת דלת של המקרר בשעה שהמנוע פועל ועל ידי פתיחת הדלת נכנס אוויר חם וגורם להארכת זמן הפעולה של המנוע, והאריך בצדדי ההיתר, וכדלקמן:
א. "והרי הדין הבערה וכיבוי שווים הם, ומכיון שדינא בגרם כיבוי דשרי וה"ה בגרם הבערה דשרי וכו' אלא דבסי' של"ד סעי' כ"ב הגיה הרמ"א במקום פסידא וכו'. אמנם יש מקום לחלק, דהא דבעינן במקום פסידא לדברי הרמ"א הוא דווקא במקום שמתכוון לשם כיבוי וכו' הא אם אינו מתכוון כנידון דידן שמה שפותח את הדלת הוא רק כדי להוציא את האוכלים, גם רמ"א אזיל ומודה דשרי".
ב. כתב שיש מקום לדחות דהרי בפסיק רישיה קיי"ל דאף בלא מתכוון אסור לר"ש, והרי זה כההיא דכתב מרן בסי' רע"ז סעי' א' "ואם הוא קבוע בדלת עצמו שפתיחתו או נעילתו מקרב השמן לנר או מרחיקו – אסור לפותחו או לנועלו", ואע"ג דאינו מכוון מכל מקום פסיק רישיה הוא, דאי אפשר שלא יגביר את הפעולה והזרמה בפתיחת הדלת. אמנם נראה דבנידון דידן שאני טובא מהיא דסי' רע"ז, דהכא בזמן שהוא פועל אינו גורם ע"י פתיחת הדלת הבערה נוספת אלא רק מאריך את שהות הפעולה אבל אינו מוסיף כח הלהבה" [וכן כתב במנחת שלמה (סי' י'): "והטעם כיון שהחום הנכנס לא בוער ולא מבעיר אלא מונע רק הפסקת מעגל הזרם, וכיון שכך פשוט הוא שלא כלום הוא"]. וראה בהערה הבאה.
ג. עוד כתב: "גרמא זו של הארכת הפעולה אינו בבחינת כחו ממש, דהרי כחו ממש נפסק עם פתיחת הדלת, וזה שאוויר החם נכנס הוא אחרי שנפסק כחו וכו' דפשוט דאותה מידת החום המעוטה מאוד שנכנסה ברגע כמימריה בפתיחת הדלת אין בה כדאי כל כך להגביר מידת החום עד כדי כך לחדש פעולתו אלא רק עם ריבוי מידת החום שיוסיף אחר כך במשך תקופת פתיחת הדלת וזה בא ממילא ולא מכוחו וכו' [והא דבסי' רע"ז שם החשש שהרוח תבא מיד ותכבה את הנר]". וא"כ לא הוי בכלל פסיק רישיה.
[14] אסור לפתוח דלת של מקרר שנורה נדלקת עם פתיחתו, אפילו אם דלת המקרר שקופה ורואים את תכולת המקרר גם ללא הנורה. והטעם, כיון דניחא ליה שיהיה יותר אור כדי שיראה את המצרכים שבתוך המקרר יותר טוב, שהרי אם לא כן לא היה מפעיל את הנורה בשאר ימות השבוע.
[15] אמנם כיום המקררים המשווקים בשנים האחרונות הינם עם מערכת פיקוד דיגיטלית ויש בפתיחת הדלת השפעה על כלל המערכות של המקרר, וע"כ יש לרכוש מקרר רק עם התקן שבת המנטרל את השפעת פתיחת המקרר על המערכות שלו. בפתיחת דלת המקרר ישנן כמה חששות, ונפרט את חלקם: א. בפתיחת הדלת נכנס אויר חם ומפעיל את המנוע ע"י הטרמוסטאט. ב. למקררים יש הפשרה אוטמטית וכן מערכת איורור לפיזור הקור, ופתיחת המקרר משפיעה על כך. ג. ישנם מקררים עם צג דיגטלי ופתיחת הדלת משנה את מצב התצוגה, או מדליקה נורה או גורמת לצפצוף וכדו'. ד. שינויים ברישום כרטיס הפיקוד של המקרר, ועוד חששות. כמו כן יש לדעת שישנם שני סוגי הכשר על מקררים: אחד בכשרות רגילה והשני מהדרין. הכשרות הרגילה משתמשים בהיתר של גרמא בשבת שלדעת מרן הרב אסור כי אם לחולה, ולכן יש לקנות מקרר עם הכשר מהדרין. אדם שקנה מקרר בלי התקן לשבת, עליו להתייעץ עם טכנאי האם ניתן להכשירו לשבת, ואם אינו יכול, ישתמש בו ע"י חיבורו מערב שבת לשעון שבת שיפסיק את פעולת המקרר [לגמרי] לזמנים קצובים, שבהם יוכל לפתוח את המקרר.
[16] תשמ"ו-תשמ"ז סימן כ"ב.
[17] ראה בהערות לשאלה הקודמת.
[18] טעם ההיתר הוא – כיון שהגוי לא צריך את האור במקרר, וכאשר פותח את המקרר אין כוונתו להדליקו. כתב הב"י (סי' רנ"ג): "וכתב עוד שם (בתרומת הדשן) שאם השפחה מוציאה החמין מן התנור ומושיבתו על גבי התנור שבבית החורף מבפנים ואז מבערת האש תוך התנור כדי לחמם בית החורף ועל ידי כך נרתחים החמין שעל גבי התנור – דשרי אפילו נתקרר לגמרי, מאחר שעיקר כוונת השפחה לדבר היתר לחמם בית החורף דשרו בה רבנן אמירה לגוי, משום דהכל חולים הם אצל הצינה. ונהי שהחמין נרתחים על ידי כך מאליהם ועל דעת כן מושיבתו שם, מכל מקום מאחר שבשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור וההבערה שהיא מבערת אחר כך עיקר כוונתה היא לבית החורף – שרי. ואף על גב דפסיק רישיה הוא לענין החמין, מכל מקום יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור, ללא מתכוין דפסיק רישיה".
וכן כתב הרמ"א שם (סעי' ה'): "וכל הדברים שאסור לעשות מדברים אלו – אסור לומר לאינו יהודי לעשות. לכן אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן; ואם עשה כן – אסור לאכלו אפי' צונן (ב"י והרשב"א בתשובה). אמנם אם לא נצטנן כ"כ שעדיין ראויים לאכול – אם חממו אותו האינם יהודים – מותרין לאכול. לכן נוהגין שהאינם יהודים מוציאין הקדירות מן התנורים שמטמינים בהן ומושיבין אותן אצל תנור בית החורף או עליו ומבערת השפחה אח"כ התנור ההוא וע"י זה הקדירות חוזרים ונרתחים".
ובביאור הגר"א שם כתב לחלוק על היתרו של תרומת הדשן, שכל ההיתר לומר לגוי זה דווקא בפסיק רישיה דלא ניחא ליה שאז איסורו מדרבנן, אבל בפסיק רישיה דניחא ליה שעיקר איסורו מהתורה – אסור לומר לגוי, עיי"ש. וכתב שם, וז"ל: "ונראה שגם רמ"א לא סמך עצמו ע"ז, ואין מתיר רק בכה"ג שלא נצטנן לגמרי, וז"ש לכן נוהגין כו' ר"ל בכה"ג".
וכתב כה"ח שם (ס"ק פ"ז): "עיין ט"ז ס"ק ח"י מה שהאריך לחלוק על היתר זה. אבל האליה רבה אות ט"ל כתב דיש לסמוך על רמ"א וראיות הט"ז יש לדחות. וכן התוספת שבת אות נ"ב כתב ליישב קושיית הט"ז, יעו"ש".
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק צ"ט): "ופירושו – דכיון שאסור לומר לאינו יהודי להחם, לכך נוהגים שהאינו יהודי נותן התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק, שאז ליכא שום איסור כיון שאין שום אש בתנור, ומה שמסיק אח"כ את התנור עיקר כוונתו אינו אלא לחמם בית החורף דשרי [דהכל חולים הם אצל צינה וכמ"ש בסוף סימן רע"ו] ולא לחמם את התבשיל. ואף דהוי פסיק רישא לגבי התבשיל שנתחמם ממילא, מ"מ באמירה לאינו יהודי דהוי שבות דלית בו מעשה – לא מחמרינן כולי האי ושרי אף בפסיק רישיה". וכן כתב להתיר בפסיק רישיה בגוי בשו"ע (סי' רנ"ט סעי' ז') ובמשנ"ב (ס"ק כ"א). וגם כאן כל כוונת הגוי היא פתיחת המקרר ואין כוונתו על הדלקת הנורה. ואע"ג שהגוי יודע שתדלק הנורה ודעתו על זה, הוי פסיק רישיה ומותר.
ומכל מקום לכתחילה יש לחוש לדברי הגר"א והט"ז, וע"כ יש לומר לגוי: אם אתה רוצה פרי/מים/מאכל וכדו' – קח מן המקרר. ראה בשו"ע (סי' רע"ו סעי' ב') שכתב, וז"ל: "ישראל ואינו יהודי שהסיבו יחד והדליק אינו יהודי נר – אם רוב אינו יהודי – מותר להשתמש לאורו, ואם רוב ישראל או אפי' מחצה על מחצה – אסור. ואם יש הוכחה שלצורך אינו יהודי מדליקה, כגון שאנו רואים שהוא משתמש לאורה, אף על פי שרוב ישראל – מותר". וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז). וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק ק"כ סעי' מ"ב), ולגבי לומר לקטן ראה שם (פרק קכ"א סעי' י"ג).
והמאכלים אינם מוקצים, ראה במאמר מרדכי שבת (חלק ד' פרק ע"ח הערה י"ד ושם פרק ע"ז הערה ט"ו).
[19] תשמ"ה 708-1, וכן השיב בקיצור בתשובה תשמ"ה 524-1 מטעם מוקצה.
[20] ראה במאמר מרדכי (שבת פרק ק"י סעי' מ"א).
[21] כתב החזו"א (סי' נ' אות ט'): "ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בהחוטין חשיב לעולם כתקע, דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידים אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דווקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחושבן כשניים משתתפים בפעולה אחת אין התקיעה מכרעתן לגשם אחד כל שפירוקן נחוץ לטיח הנמוך. אבל תיקון צורה לגשם ונעשה על ידי זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואחר כך פוסקו, דהפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם וכו'. והא דכתבו הט"ז והמג"א (סי' שי"ג) דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי, שאין סתימת הכלי בנין אלא שימוש, דכלי סתום לעולם אינו כלי. וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולשמש בו, ולכסותו שלא בשעת שימוש. אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידים ומיטה של טרסיים וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה". עוד כתב החזו"א במכתב (ומובא בהשמטות סי' קנ"ו – מכתב לסימן שי"ג): "יסוד הדברים שיקול הדעת, ויש חילוק בין פועל הצורה ע"י פעולה בלתי ממשית, כמו מחמם ברזל באש, ובין מחבר ב' פרקים ועל ידי זה נעשה כלי, ואנו נכנסים לדיון של רפוי ותקוע שאמרו רז"ל, ובזה אין אנו בטוחים למקרי רפוי בזמן שהרכבה שאנו עושים יש בה ב' תופעות: א. חיבור נפרדים לגוף אחד. ב. הבאת מעבר לזרם חשמל, ואחרי שחיבור הפרקים הוא בונה בתקיעה, יש כאן בחיבור חוט החשמל בונה וטענת רפוי אינה מושיעה כאן משום יצירת הזרם שהוא ענין תקוע וקיים, וביחד מיקרי בונה וכו' וטענת עשוי לסגור ולנעול, אינה אלא בדלת וכיסוי, שהפתיחה והנעילה יחד מטביעים את צורת הכלי, אבל כאן החיבור הוא הכלי המשמש, וההפסקה היא ביטול התשמיש ושבירת הכלי. ואם אדם יתפור בגד ע"מ לנתק את התפירות תיכף, ולחזור ולתפור ולנתק, לא יתבטל בשביל זה שם מלאכה". ובמכתב נוסף כתב: "היתר של עראי אינו במלאכה, כמו שהתופר ע"מ לקרוע את חוטי התפירה ולחזור ולתפור ולחזור ולקרוע לא מיקרי שימוש אלא עושה מלאכה. ולכן קנה של סיידים ומיטה של טרסיים – אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה". וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א).
וכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י"א) על דברי החזו"א: "וידוע שדבריו הם חדוש גדול עד מאד, וכל אלה שנשאו ונתנו בעניני חשמל לא הזכירו כלל לחשוש בזה למלאכות של בונה וסותר וכו' וכיון שפשוט הדבר שבסגירת המעגל רק נותן האדם מעבר לזרם אשר הוא אמנם מתחיל תיכף לזרום רצוא ושוב תוך המעגל ובדרך הילוכו הוא זורם אל המנורה ומדליק, והחוט המאיר הזה ודאי זקוק כל הזמן לכח שמייצר זרם, בדיוק כמו ששלהבת של פתילה זקוקה תמיד לשמן שהוא חומר דלק, וכיון שכן למה דוקא הדלקת חשמל תיקרא בשם בונה ובשם תדירי, הרי גם המדליק פתילה בתוך כלי גדול שהוא מלא שמן ותוכל לדלוק זמן רב אפי"ה אינה נקראת משום כך בשם תדירי, וה"נ גם כאן אף שהזרם אינו דולק ואינו כלה ונפסד, מ"מ חושבני שלענין דינא יש לנו לראות את הספקת הזרם כעין הספקת חומר דלק. וכו' ועיין גם בפמ"ג סי' שי"ג במש"ז סק"ז שכתב: 'כלים שאי אפשר להשתמש כי אם ע"י פירוק והידוק – לאו מכה בפטיש וגם לאו בונה הוא, דעשוי מתחילה לכך ושרי', ומשמע דמותר אף בכה"ג שכל חלק לחוד אינו ראוי לכלום, וכן נראה מפשטות דברי השו"ע בסי' תקי"ט ס"ב דשרי אפי' אם אינם ראויים כלל כשהם מפוצלים. גם מזה שמותר להחזיר מוכין לתוך הכר מוכח דשרי אף שכל חלק בפני עצמו אינו כלי".
ובשו"ת בית יצחק (במפתחות ח"ב סי' ל"א) כתב לגבי הדלקת חשמל בשבת ש"יש לאסור משום דע"י סגירת זרם החשמל נולד כח חשמל וזה אסור בשבת, דכמו בסחופא כסא אשיראי אמרינן בביצה כ"ג דאסור משום דמוליד ריחא, ה"ה דאסור לעשות חיבור חשמלי בשבת". כלומר שכל האיסור הוא מדרבנן משום מוליד ואין איסורו מהתורה, וכן ביאר במאורי אש (סוף פ"ב), וז"ל: "אמנם נראה דהאמת יורה דרכו דאף אם אין בו שלהבת כלל מכל מקום חשיב נולד גמור, כיון שהוא נהפך לגמרי מגוף חשוך לגוף מאיר, וחשיב טפי נולד מהולדת ריח בבגד דאסור משום דדמי לעושה בגד חדש וכו' לדעת רש"י ורע"ב שכתבו דטעמא דמוליד אסור הוא משום דדמי או מיחזי כאילו עושה דבר חדש, א"כ הכא נמי כאן אף אם האמת הוא שאין בו שלהבת כלל, אבל עכ"פ כיון שהוא נראה לנו כשלהבת ממש אית ביה שפיר טעמא דמחזי כאילו עושה דבר חדש ואסור".
[וכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט'): "ברם נראה דאף אם נאמר דאסור משום מוליד, מ"מ מותר להגביר את הקול ע"י הגברת עוצמת הזרם ואין לחשוש בזה לאיסור מוליד, שהרי אמרו בגמ' ביצה כ"ג ע"א שמותר למלול עשבים שיש בהם ריח משום טעמא דריחא מיהו איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף כך גם כאן, ואף שהמג"א בסי' תקי"א ס"ק י"א אוסר להוסיף בשמים על בגד שמריח כדי שיריח יותר מפני שהוא מוסיף בבגד ריח חדש, וה"נ הרי מוסיף עוד זרם ונוצר ע"י זה כח חזק יותר שלא היה קודם, מ"מ עיין בשו"ע הרב ז"ל שכתב שם בסעיף ז' שרק מין בושם אחר שלא היה כלל מקודם הוא דאסור ולא מאותו מין, ובנד"ד הרי הו"ל כאותו המין"].
למעשה העיקר נראה כדברי החזו"א וכן יש לנהוג, ומכל מקום במקום צורך בהצטרף עוד צדדים יש לדון בדבר.
[22] ואף החולקים על דעת החזו"א וסוברים שאין איסור תוקע וסותר בסגירת ופתיחת מעגל חשמלי, סוברים שהמתג הינו מוקצה מדין מיגו דאיתקצאי בין-השמשות, איתקצאי לכולי יומא, באופן שבבין השמשות היה החשמל פועל כך שאסור היה ללחוץ על המתג בבין השמשות, וע"כ אתקצאי לכל השבת.
וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת פרק פ"א הערה י') בענין נדנוד מוקצה.
[23] תשמ"ג 5-1, וכן השיב מאד בקיצור בתשובה תשמ"ה 762-1.
[24] כתב הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ב הל' א', ו'): "מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן – מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות, ואם לא הושיבו – מחריבין את העיר, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן וכו' מוליכין את הקטן ממלמד למלמד אחר שהוא מהיר ממנו בין במקרא בין בדקדוק, במה דברים אמורים כשהיו שניהם בעיר אחת ולא היה הנהר מפסיק ביניהם, אבל מעיר לעיר או מצד הנהר לצדו אפילו באותה העיר – אין מוליכין את הקטן אלא אם כן היה בנין בריא על גבי הנהר, בנין שאינו ראוי ליפול במהרה". ע"כ. וכמו שברפואה אדם מחפש את הרופא הטוב ביותר לבנו, כך בחינוך צריך האדם להשקיע יותר בחינוך ילדיו.
וכתב עוד הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו' הל' א'-ב'): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: 'הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע', ואומר: 'אשרי האיש' וגו'. מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר: 'ובו תדבק', וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו: 'הדבק בחכמים ותלמידיהם'. לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר: 'ולדבקה בו', וכן צוו חכמים ואמרו: והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם".
[25] במדבר רבה, (נשא פרשה י' סי' ד'), הגדה של פסח.
[26] בגמ' סוכה (נ"א ע"ב): "תניא: רבי יהודה אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו: וכו' ובימה של עץ באמצעיתה, וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו. וכיון שהגיע לענות אמן – הלה מניף בסודר, וכל העם עונין אמן", וכתבו התוס' שם (נ"ב ע"א ד"ה "וכיון שהגיע"): "בערוך קשיא ליה לרבינו נסים הא דאמר בריש גמרא דשלשה שאכלו (ברכות דף מ"ז ע"א): אין עונין אמן יתומה, והא הכא לא שמעו הברכה אלא בהנפת הסודרין יודעין שהגיע עונת אמן והן עונין אמן יתומה! ומפרש בשם רבנן דבני מערבא שעל מי שהוא חייב ברכה קאמר ובענייתו אמן רוצה לצאת ידי חובתו צריך שישמע ואחר כך יענה אמן ולא יענה אמן יתומה, והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח מוציא רבים ידי חובתן, וכן מפרש בגמרא דפירקין בירושלמי בימה של עץ באמצע וחזן הכנסת עליה, עמד אחד מהן לקרות היה הממונה מניף בסודרין והם עונין אמן על כל ברכה וברכה, ובברכות ירושלמי בסוף אלו דברים קאמר: איזו היא אמן יתומה, הונא אמר רב: הן הן דחייב לומר ברכה ולא ידע מה הוא עונה. ורב כהן צדק גאון אמר: חייב צבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענה אמן לאחר שתכלה הברכה מפי המברך. ועוד יש לומר יודעים היו לכוון סדר הברכות שזו אחר זו במנין שמונין כסדרן". וכתי' השני כתבו בתוס' ברכות (מ"ז ע"א ד"ה "אמן יתומה").
וכתב השו"ע (סימן קכ"ד סעי' ח'): "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה. הגה: ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה". כלומר שפסק כתי' הראשון של תוס' בסוכה, דהיינו אע"פ שיודע באיזה ברכה נמצא הש"צ בכל זאת יכול לענות דווקא בברכות שאינו חייב בהם, כגון חזרת הש"צ.
אולם כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ג): "ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה – מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ, כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה. ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ, וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו, כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו, ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא, ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא, וגם בלאו הכי מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד, אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ – יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו". ובכה"ח שם (ס"ק מ"ז) כתב: "עיין בית יוסף וב"ח וט"ז ס"ק ד' מה שהאריכו בענין זה וסיים הב"ח, וז"ל: ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא לכתחלה דאין עונין אמן יתומה אפילו אינו צריך לצאת באותה ברכה, כגון שכבר התפלל, ואפילו יודע אי זה ברכה הוא אומר אלא שלא שמע הברכה כלל, דזה גם כן הויא אמן יתומה לרב כהן צדק לפי דעת התוספות בפרק החליל למאי דפירשתי, ולא שרי לענות אמן יתומה אלא בקריאת ספר תורה, דאפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואף על פי שלא שמע הברכה כלל – עונה אמן, וכן כל כיוצא בה כשהמברך נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחוייב בה – יכול לענות אמן יתומה אפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר, ואפילו לא שמע, ודלא כמ"ש בשלחן ערוך ובהגהת שלחן ערוך דאם כבר התפלל ויודע איזה ברכה אומר הש"ץ – יכול לענות אמן יתומה אף על פי שלא שמע הברכה כלל, דאף על פי שכך הוא לרש"י ותוספות בפרק שלשה שאכלו ולה"ר יונה והרא"ש להך שינויא וכך היא דעת רבינו הטור לפי פירושו בדברי רב כהן צדק, מכל מקום דעת התוספות בפרק החליל אינו כן לדעת רב כהן צדק וכדפירשתי, ועל כן נכון להחמיר לכתחילה, עכ"ל. והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ה', וכן המגן אברהם ס"ק י"ג הביא דברי הב"ח, וכתב עוד להחמיר יותר דאפילו בברכת התורה והנהנין, לא שרי אלא ביודע (כן פירשו המחצית השקל והפרי מגדים באשל אברהם אות י"ג דברי המגן אברהם, דתרי חומרי – נקט חומרת הב"ח בברכה שלהוציא רבים, וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנין דבעינן על כל פנים שיודע באיזה ברכה עומד, יעו"ש. ומה שכתב המאמר מרדכי אות ט' בדברי הב"ח הנז' כדי לישב דברי המגן אברהם אינם אלא דברי נביאות כיעו"ש), וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ט' אות ה' (אלא דמה שכתב כל זה על שם הב"ח, נראה דזה העתיק ממגן אברהם, ופשטא דלישנא דמגן אברהם נקט, וכבר כתבנו דהמגן אברהם תרי חומרי נקט), חיי אדם כלל ו' אות ה', חסד לאלפים אות ח'. ונכון ליזהר דאין לענות אמן אפילו אחר ברכה שאינו מחוייב בה, כגון ברכת התורה והנהנין אלא אם כן שמע וידע איזה ברכה מברך המברך, מאחר דגם המתירין לא אמרו אלא דיכול לענות אם לא שמע, אבל לא אמרו לענות בדרך חיוב. וכיון דחמירא איסורא לענות אמן יתומה, יש לחוש לכל הצדדין ואין לענות כי אם שמע וידע. מיהו אין צריך לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה כמ"ש סימן רט"ו סעיף ב'". ולכן יש להחמיר שאם אינם שומעים אע"פ שיודעים – שלא יענו אמן בחזרת הש"צ. וראה לעיל בשו"ת הרב הראשי (ח"א פרק ה' שאלה כ"ד).
[27] [בספר מעשה חושב (ח"א סי' א' עמ' ל"א-נ"א), שביאר את טעמי האיסור: א: ע"פ דעת הבית יצחק (יו"ד במפתחות לסי' ל"א) יש בהגברת זרם החשמל איסור מוליד מדרבנן, משום שכל דיבור מעורר גלי קול וגורם לצריכת חשמל יותר גבוהה (וראה למנחת שלמה ח"א סי' ט' שכתב שאין בשינוי זרם משום מוליד). ב. גזירה שמא יתקן מנא, כמו שמצינו לגבי איסור השמעת קול שיר שמא יתקן כלי שיר כמבואר בשו"ע (סי' של"ח סעי' א'). ג. משום אוושא מילתא וזילותא דשבת. וכן כתב לאסור באגרות משה (או"ח ח"ד סי' פ"ד)]. וראה עוד מאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קי"ח סעי' מ"ב).
[28] ראה גמ' ראש השנה (כ"ז ע"א).
[29] וז"ל הגמ' שם: "דרש בר קפרא: מאי דכתיב: 'וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש'? 'בית ה" – זה בית המקדש, 'בית המלך' – אלו פלטרין של מלך, 'ואת כל בתי ירושלים' – כמשמען, 'ואת כל בית גדול שרף באש'. רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר: מקום שמגדלין בו תורה, וחד אמר: מקום שמגדלין בו תפלה מאן דאמר תורה, דכתיב: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר', ומאן דאמר תפלה, דכתיב: 'ספרה נא… הגדלות אשר עשה אלישע'. ואלישע דעבד – ברחמי הוא דעבד. תסתיים דרבי יהושע בן לוי הוא דאמר: מקום שמגדלין בו תורה, דאמר רבי יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית מדרש, שמע מינה". וכתב השו"ע (סי' קנ"ג סעי' א'): "מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, אבל לא מבית מדרש בית הכנסת".
[30] תשמ"ח-תשמ"ט סימן רל"ח.
[31] ראה לעיל הערה כ"ז.
[32] נראה דאין לאסור משום השמעת קול וכמו שכתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן ל"א), וז"ל: "ביחוד ע"י כלים המיוחדים לדיבור ומשמיעים קול על כמה וכמה מילין בריחוק מקום יכול אדם לדבר עם חבירו, דבר זה יהיה אסור לדבר עמו בשבת, ומעולם לא שמענו שום פוצה פה לפקפק בנדון זה". כלומר שמותר לדבר ואין בזה משום השמעת קול אפי' אם נשמע למרחקים [וראה בבית יצחק ח"ב מפתחות סי' ל"א שכתב שאין ללמוד מכאן היתר לגבי דבר שמופעל ע"י חשמל], וכן כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט') שאין לחוש במכשיר שמיעה משום השמעת קול, וז"ל: "אולם לענ"ד נראה שזה רק דיבור גרידא, ואין זה אלא אולודי קלא של אדם, ובכגון דא לא גזרו רבנן. אף שודאי אסור להשמיע בשבת קול אדם ע"י כלי המיוחד לכך כמו תקליט וכדומה, היינו מפני שהפעלת הכלי שמשמיע קול הוא דאסור, אבל אם הכלי ערוך מאתמול לא מצינן שגזרו חכמים על אדם שלא ידבר או לא ינגן בפיו מפני שקולו עובר גם דרך כלי ונשמע למרחקים, וכמו שהבית יצחק (ח"ב במפתחות סי' ל"א) עצמו מביא שם מהשבות יעקב, עיין שם", ועיי"ש עוד.
ואע"פ שהבאנו לעיל בהערה כ"ז לאסור רמקול משום זילותא דשבת, כאן לא שייך זילותא דשבת משום שהשמעת הקול הוי רק באזנו של הכבד שמיעה. וכ"ש שיש בזה צורך גדול ויש בזה משום כבוד הבריות, ופעמים שיכול לבוא לידי סכנה, כגון: במעבר חצייה וכדו'. וראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סי' ל"ה) ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן פ"ד פ"ה), ועיין בכל זה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ו'; ח"ז סי' י"א). שדן באורך בנושא זה. וראה עוד בהר צבי ח"א סי' קע"ג, וראה מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' ס').
ומשום מוליד ראה במנחת שלמה (ח"א סי' ט') [הובא בהערה כ"א], ויש לסמוך עליו במקרה הנ"ל.
[33] כתב השו"ע (סי' תקפ"ט סעי' ב'): "חרש שוטה וקטן – פטורים; וחרש, אפילו מדבר ואינו שומע – אינו מוציא, דכיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא. הגה: אבל שומע ואינו מדבר – מוציא אחרים ידי חובתן".
וכתב בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן מ"ה): "שאלה: חרש שמדבר ואינו שומע אלא ע"י שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות, מהו? נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר?! וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל, והרי אמרו (סוכה ל"ז ע"ב ובתוס' ד"ה "דבעינן") לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, אף אנו נאמר שמיעה ע"י דבר אחר שמה שמיעה", ועי' בס' חיי ארי' (סי' ל').
וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ד'): "חרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות – חייב בשופר". וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ג): "וחרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזניו כמין חצוצרות – חייב בשופר, וחרש שפטור היינו שאבד ממנו חוש השומע מכל וכל. הלכות קטנות חלק ב' סימן מ"ה, יד אהרן בהגהות בית יוסף, שלחן גבוה אות ב', משנה ברורה שם".
ועוד כתב כה"ח (סי' תרפ"ט ס"ק ח'): "ועיין בשבות יעקב חלק ב' סימן ל"ג שכתב באחד שכבדו אזניו משמוע אלא אם כן שצועקים מאד בקול רם ואז שומע וקרא המגילה לפני הצבור בקול בינוני שנראה שהוא עצמו לא השמיע לאזנו, אף על פי כן יצאו הצבור בקריאה זו, דחרש גמור לא הוי כיון ששומע אם צועקים כמו שכתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סימן י"ב ובסימנים שם, יעו"ש. ובפרי חדש הלכות גיטין סימן קכ"א כתב דאף שאינו שומע רק כשמדברים עמו בקול רם על ידי מין חצוצרות וכיוצא בזה, מכל מקום לא מיקרי חרש, וחייב בקריאתה וגם השומעים ממנו בקול בינוני – יצאו, יעו"ש. והביא דבריו השערי תשובה אות ב'". ולפ"ז ה"ה אם שומע ע"י מכשיר. וראה בשו"ת צמח צדק האחרון מחב"ד אבן העזר סימן שכ"ג. וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ט"ל סעי' ל"ב).
[34] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קנ"ו.
[35] וע"ע לעיל בשאלה הקודמת.
[36] תשמ"ג 146-1. וכן השיב בתשמ"ו-תשמ"ז סימן י"ג, וכן השיב בקיצור בתשובות תשמ"ג 165-1, תשד"מ 1122-1, תשמ"ה 584-1, תשמ"ו-תשמ"ז סימן י"ד.
[37] כתב המג"א (סי' שי"ח ס"ק ב'): "נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש ביו"ד (סי' צ"ט ס"ה), דהכי נמי טעמא משום קנסא. ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישינן שיאמר לעכו"ם לבטלו, אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם, ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו, עי' סי' רנ"ג ס"א". וכתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו, ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו. מגן אברהם (ס"ק ב'), אליה רבה (אות א'), רבינו זלמן (אות א'). מיהו הנהר שלום (סוף אות ב') כתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו, יעו"ש".
וכתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר… אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה, אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו – ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל – אין ליקח ממנו משום 'לפני עור לא תתן מכשול' ומשום 'מסייע ידי עוברי עבירה'. כתב סופר אורח חיים (סימן ן'), יעו"ש". וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ה פרק קכ"ב סעי' ו' כ"ב).
[38] ראה לעיל בהערה ו'.
[39] תשד"מ 799-1.
[40] שערי תשובה (שער ג' אות נ'). כתב השו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'): "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל וכו' ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח – הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור", וכתב המשנ"ב (סי' שמ"ז ס"ק ז'): "פטור אבל אסור – לא משום איסור שבת אלא שמכשיל את חבירו וגורם לו להוציא חפץ או להכניסו, ויש בזה איסור תורה משום לפני עור", וראה כה"ח שם (ס"ק ח'). וגם במקום שיש להם תוכניות אחרות לשדר, על כל פנים יש כאן איסור מסייע בידי עוברי עבירה, שהוא איסור דרבנן, ראה מג"א סי' קס"ג ס"ק ב' ובנו"כ, מובא בהלכה בכה"ח שם ס"ק ט"ז.
[41] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קפ"ו.
[42] ראה לעיל פרק כ"ה שאלה ז'.
[43] ראה במאמר מרדכי (שבת חלק ג' פרק נ"ט סעי' ח'), לגבי טעמי ההיתר וכן לגבי מקום שאין בו עירוב.
[44] תשמ"ח-תשמ"ט סימן נ"ו.
[45] בתנאי שהדלת נפתחת ונסגרת וכן המעלית עולה ויורדת מאליה בלי שום פעולה מצד הנכנס אליה והכל נעשה באופן אוטמטי, ואע"פ שכשנכנס למעלית גורם שינוי לזרם החשמל, ועיין לעיל הערה כ"ז שיש לאסור בזה, מכל מקום יש להקל במקום צורך, כנ"ל, ובהערה כ"א.
[46] תשמ"ג 194-1.
[47] ראה במאמר מרדכי (שבת פרק ק"ו סעיפים כ"ב-כ"ה).
[48] תש"ן-תשנ"ג סימן י"ב.
[49] אחרי מות דף ע"ג ע"א.
