זמן הדלקת נר יו"ט[1]
שאלה א: האם זמן הדלקת נרות של יום טוב הוא כזמן הדלקת נרות שבת, דהיינו 20 דקות לפני השקיעה?
תשובה: כן, ובמקום הצורך ניתן להדליק מעט לפני השקיעה, [ועיין בהערה מה תעשה אם איחרה[2]].
"שהחיינו" בהדלקת נר יו"ט[3]
שאלה ב: השולחן ערוך באורח חיים סימן רס"ג סעיף ה' כתב, שביום טוב צריך לברך: "…להדליק נר של יום טוב", והמשנה ברורה שם בס"ק כ"ג כתב, כי אין לברך "זמן" על ההדלקה, אך במקום שנהגו כך, אין למחות בידם. כיצד צריך לנהוג בעניין זה?
תשובה: הבא"ח[4] כתב, שנהגו הנשים לברך "שהחיינו" על הדלקת הנר ביו"ט. והכלל בזה הוא, שכאשר אומרים "שהחיינו" בקידוש, הנשים אומרות "שהחיינו" בהדלקת הנר[5].
"שיר של יום" ביו"ט[6]
שאלה ג: מהם חילוקי המנהגים בעניין אמירת "שיר של יום" ביו"ט וחול המועד בסוף תפילת שחרית?
תשובה: הספרדים אינם נוהגים לומר "שיר של יום" בימים טובים, אלא רק המזמור של אותו חג. ואילו האשכנזים נוהגים לומר אף "שיר של יום" גם אם חל יום טוב ביום חול[7].
"מזמור שיר ליום השבת" בערבית ערב חג[8]
שאלה ד: אני בדעה שבערב חג (כמו בחג השבועות שעבר), אם אינו חל בשבת אין צריך לומר את "מזמור שיר ליום השבת" (כמו שכתוב במחזורים), כי אם להתחיל מהמזמור של אותו חג.
חברי טען כנגדי, שצריך לומר מזמור זה גם אם החג לא חל בשבת.
היות וחברי אמר שהוא יקבל רק את הכרעתו, אני מבקש מכבודו להשיבני כיצד יש לנהוג במקרה הנ"ל?
תשובה: בערב שבת ויו"ט אומרים קבלת שבת כרגיל ובכלל זה גם את מזמור שיר ליום השבת, ורק אח"כ לפני תפילת ערבית אומרים מזמור של חג.
בערב יו"ט שחל ביום חול לא אומרים כלל את מזמור שיר ליום השבת לפני ערבית, אלא רק מזמור של חג[9].
@הדלקת גפרור ביו"ט[10]
שאלה ה: האם מותר להדליק גפרור ביום טוב לצורך מלאכה מותרת (כגון בישול)?
תשובה: עיין בשו"ת "רב פעלים"[11] תשובה ארוכה, האוסר להדליק גפרור ביום טוב, ורבים הפוסקים הנוהגים כך, למרות שישנם רבנים אחרים שמקילים[12].
הפעלת תנור אפייה ביו"ט[13]
שאלה ו: תנור אפייה אי אפשר להפעילו לפני יום טוב כי הוא עלול להשרף, האם אפשר להפעילו ביום טוב כמו מכשירי אוכל נפש שאי אפשר להכינם לפני יום טוב? מדובר בתנור שעובד בגז ואינו חשמלי, אמנם אין לו "פיילוט" וצריכים להדליק אותו כל פעם שרוצים להשתמש בו.
תשובה: אסור להוליד אש ביום טוב, ואין דין זה שייך למכשירי אוכל נפש שלפעמים מותר להכינם ביום טוב, עיין שו"ע (או"ח סי' תק"ב[14] וסי' תצ"ה[15]).
@כיבוי והנמכת גז ביו"ט[16]
שאלה ז: א. האם מותר להרתיח מים ביום טוב כדי שהם יגלשו ויכבו את הגז, ובפרט שיש לי מים חמים במיחם ואין לי צורך במים עצמם, וכל הסיבה שאני מרתיח אותם הוא כדי לכבות את הגז באופן האמור?
ב. האם מותר להנמיך את הגז ביום טוב, על מנת שהתבשיל לא יישרף או כדי שיתבשל היטב? והאם מותר לכבות את הגז על ידי סגירת הברז הראשי?
תשובה: א. כיבוי גז ביו"ט בזמן הזה הוא מדרבנן, כיון שלא עושים כיבוי גחלת[17].
אמנם, מר"ן השו"ע (סי' תקי"ד סעי' ג') אסר גרם כבוי, אא"כ יהיה גורם הכיבוי מוכן לפני ההדלקה, והרמ"א שם הקל בזה[18], ובמקום הצורך כיון שכיבוי גז הוא דרבנן אפשר להקל להשתמש בגרם לכיבוי הגז[19]].
ב. בענין הנמכת הגז[20]– דעת מר"ן שם (סעי' א') לאסור ודעת הרמ"א להקל. אולם, כיוון שאין בזה כיבוי דאורייתא, מותר להנמיך את הגז בתנאי שאם לא ינמיך יישרף האוכל ולא יתבשל[21], אבל לכבות – אסור אפילו ע"י כיבוי הברז הראשי[22].
כיבוי גז ביו"ט[23]
שאלה ח: האם יש דרך בה מותר לכבות את הגז ביו"ט (לא ע"י הרתחת מים כך שהם יגלשו ויכבו את האש, כי דבר זה גורם לכך שהלהבה לא תדלק בקלות)?
תשובה: יש שעון חשמלי (טיים גז) מיוחד לכיבוי הגז ביום טוב שאפשר לרוכשו, ובזה מותר בתנאי שיותקן לפני שמדליקים את הגז [ומכל מקום ראוי לבני תורה להחמיר][24]. דרך שניה קשה יותר – לקחת 2 בלוני גז, אחד ריק והשני מלא, ולהעביר כמות קטנה של גז לפני כל בישול מהמלא לריק, כך שהגז יכבה כאשר הכמות בבלון הריק תיגמר.
הדלקת חשמל ביו"ט [א][25]
שאלה ט: אני משמש כשמש בבית הכנסת ______ בשכונת______ ברחובות, הנוהג לפי נוסח תימן שאמי. בליל שני של ראש השנה, עקב תקלה בשעון החשמל בבית הכנסת, כבה החשמל באמצע תפילת מעריב. כדי לא לפגוע בשמחת החג, וגם עקב תלונת חלק מהמתפללים שלא יכלו להתפלל ללא סידור, שאלנו את זקן בית הכנסת והוא אמר לי להדליק את החשמל, מכיון שהוא יודע ממקרים שקרו בעבר, שזקנינו התירו להדליק במקרה כנ"ל. ואכן, הדלקתי את האור בבית הכנסת, חלק מהמתפללים חלקו על דעתו של אותו זקן ועל מה שעשיתי. שאלותיי לכת"ר:
א. האם נהגתי כראוי או לא?
ב. האם לזקנינו, שהדליקו במקרה כנ"ל, היה על מה שיסמכו?
תשובה: שאלתי את זקני רבני תימן, ועל פי דבריהם לא נהגו להדליק אור חשמל ביום טוב, ואף לא נהגו להוליד אש חדשה על ידי שפשוף גפרורים כדי להאיר או לבשל[26]. במקרה שלכם, אפשר היה לקרוא לגוי שיכוון את השעון שבת או שידליק בעצמו את האור[27].
@הדלקת חשמל ביו"ט [ב][28]
שאלה י: האם מותר להדליק את החשמל ביום טוב? לפי מיטב הבנתי דבר זה אסור, אך לפי המסורת העיראקית כך נהגו בבגדד.
תשובה: הנוהגים להדליק ולהשתמש ביום טוב בחשמל זהו מנהג טעות ואין נוהגים כך יוצאי בגדד. ועיין "לרי"ח הטוב" בספרו "רב פעלים" (ח"ב או"ח סימנים נ"ג, נ"ח). וכן בספרו "בן איש חי" (שנה ראשונה פרשת במדבר אות ט"ו)[29].
הזמנת אורחים ליו"ט ראשון שיחללו יו"ט שני[30]
שאלה יא: אנו נמצאים בשליחות בניו יורק, יהי רצון שיזכנו ה' לשוב במהרה לארצנו הקדושה. מתוקף תפקידנו כשליחים כאן, אנו מארחים יחידים ומשפחות כדי לקרבם ליהדות. עמדתי להזמין משפחה ישראלית שאינה שומרת תורה ומצוות לליל הסדר, משפחה זו אינה חייבת ביום טוב שני של גלויות, מפני שהם ישראלים.
בני המשפחה הנ"ל שמחו בהזמנה. אולם התעוררה בפנינו ובפניהם בעיה, והיא: כאן בגולה יש שני ימים טובים. אנחנו לא עושים שני ימים טובים כי אנו ישראלים על דעת לחזור לישראל, אבל בכל זאת אין אנו עושים מלאכה בפרהסיה. המשפחה ההיא גם כן לא צריכה לעשות שני ימים טובים מעיקר הדין כי הם גם כן ישראלים, אבל לא איכפת להם לעשות מלאכה בפרהסיה. הם רצו לשוב לביתם ברכב במוצאי החג שהוא ליל יום טוב שני של גלויות. כפתרון, הם הציעו להחנות את רכבם במרחק מביתנו ומשם לנסוע באופן שלא יכירו אותם.
שאלתי היא: האם להזמינם אלינו לחג למרות שאנו נהיה הגורם לכך שהם יעשו מלאכה בפרהסיה ביום טוב שני של גלויות? אציין, שאם הם לא יתארחו אצלנו, הם לא יערכו 'סדר' וגם ממילא ייסעו במהלך החג.
תשובה: כל מה שאפשר לקרב רחוקים רצוי ומקובל, ויציע להם לישון אצלו[31].
תוקף יו"ט של גלויות בימינו[32]
שאלה יב: כידוע כיום בני הגלויות בחוץ לארץ עושים שני ימים טובים, ואף על גב שאנו בקיאים בקביעא דירחא ויודעים במדוייק מתי חל יום טוב בחו"ל בלי ספק, בכל זאת הנהיגו חז"ל לעשות ב' ימים טובים בחו"ל משום שחששו שמא תגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה וישתכח סוד העיבור ויעשו חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח (ביצה דף ד' ע"ב ופרש"י שם). אולם כיום החשש הזה הוא מאד רחוק, שברוב העולם ניתן חופש ליהודים לעסוק בתורה ולא שכיחות גזירות כאלה כלל, ומה עוד שאפילו במדינות הסגורות היהודים הם בקשר עם יהודי ארץ ישראל ויוכלו לדעת מתי יום טוב. לאור זה, לכאורה אין עוד טעם לשמור שני ימים טובים בחוץ לארץ. ואף על פי שלפי הקבלה יש טעם לעשות שני ימים טובים בחו"ל (כמו שמובא בנהר שלום להרש"ש ז"ל דף כ"ה ע"ב), והטעם ההוא עדיין שייך, אבל קשה לומר שכל יום טוב שני בזמנינו נוסד על פי הקבלה, כי מוסכם מהרבה פוסקים שאין לחוש לדעת הקבלה כאשר היא סותרת דעת הגמרא והפוסקים, אז אם לפי הפשט אין אותו היום יום טוב, הרי אסור לעשותו יום טוב ולברך ברכות קידוש וכו', ולא נלך אחרי הקבלה בדבר שהפשט אוסר.
תשובה: כל דין שהוא מדינא דגמרא אין לבטלו. ואין לנו כיום רבנים הגדולים בחכמה ובמנין מבית הדין הראשון[33]. אין לזלזל בדברי הקבלה, ובפרט שבנידון דידן הם מחזקים את ההלכה לפי הפשט[34]. ועיין במסכת ביצה (ד' ע"ב), ועיין לרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ה הלכות ה' ו' ח' י"ב), שמשמע מדבריו, שזו תקנת חכמים ומדברי סופרים שתקנו דבר זה, לפיכך אין שום אפשרות לבטלו[35]. ואנשי חוץ לארץ שקשה להם לשמור ולקיים שני ימים טובים, יש להם תקנה טובה שיבואו לארץ ישראל, וכאן ישמרו רק יום אחד.
@שליחים מהארץ ביו"ט שני של גלויות[36]
שאלה יג: מה דין היוצאים לחו"ל לתקופת זמן מסוימת לגבי יו"ט שני של גלויות?
תשובה: יש לנהוג כבני חו"ל לחומרא[37] וכפי שיפורט להלן:
לענין התפילה – ישתתף בתפילה של המקומיים, אך יתפלל בינו לבין עצמו את נוסח התפילה של בן א"י, דהיינו: של חוה"מ ביו"ט הראשון, ואילו ביו"ט האחרון יניח תפילין ויתפלל תפילה של חול בצנעא[38].
יכול לעלות לתורה ביו"ט שני אם מזמינים אותו, אך לא יבקש שיעלו אותו, דין זה שווה לכל העדות.
לענין ה"סדר" – ראוי להצטרף לסדר שני של המקומיים, כשאחד מהם עורך את הסדר. ויאכל מצה ומרור אך ללא ברכה (על אכילת מצה, על אכילת מרור).[39]
על ד' כוסות לא יברך (לאשכנזים המברכים על כל כוס[40]) אלא יברך על הכוס הראשונה שבקידוש[41] ויתכוון לפטור את הכוס השנייה. על הכוס השלישית שלאחר ברכת המזון, יברך ויתכוון לפטור את הכוס הרביעית.
לעניין מלאכה – אסור לעשות מלאכה ואפי' בצנעא בביתו[42], ואמנם יש בזה מחלוקת בין המבי"ט להרדב"ז[43]. וע"כ אם יש הכרח מיוחד יש לשאול שאלת חכם אם מותר לעשות מלאכה מסוימת בצנעא.
חמץ אסור לאכול ביו"ט שני אחרון של פסח.
יבדיל לעצמו בצנעא בין יו"ט ראשון לשני.
ביו"ט שני ילבש בגדי יו"ט[44].
לסיום אברככם שתשרה הברכה בכל מעשי ידיכם, ותזכו לקדש שם שמים ותשובו אי"ה לארץ ישראל יחד עם כל תושבי הגולה.
בן חו"ל בארץ בעניין יו"ט שני של גלויות[45]
שאלה יד: אחר השלום והברכה כראוי לכת"ר ולכל הסובבים הודו, עתה באתי לדרוש דבר ה' – זו הלכה.
הנה בזמן האחרון נשאלתי, בעשיר אחד שקנה דירה בארץ, ומידי פעם בפעם, לרבות ימים טובים, הוא נוסע עם אשתו ובניו לארץ. ועתה נפשו לשאול הגיעה, מה דינו לעניין מועדי ה', דאולי כיון דעתיד לחזור לחו"ל א"כ דיינינן ליה כבני חו"ל, או דילמא כיון דיש לו דירה קבועה בארץ, ועקר לשם עם אשתו ובני ביתו – דיינינן ליה כבני ארץ-ישראל.
השבתי לו על שאלתו, וכעת הנני מקיים בתשובה מצות שילוח לכת"ר. ואשמח מאד לקבל חוות דעתו, כי ליבי עדיין נוקפני, היות ואני רואה שהמנהג הוא כדעת מרן באבקת רוכל ורבנו הברכי יוסף סי' תצ"ו אות ז', אך אולי בנדון דידן שאני, והרוצה להקל יש לו על מי לסמוך. זו היא כמובן דעתי, אך בכל זאת יבוא נא דברו ואשתעשע בדברי קדשו.
כעתירת ידידו אב"ד דק"ק ספרדים, אנגליה
תשובה: עיין בשו"ת אבקת רוכל (סי' כ"ו) שהזכרת בדבריך, שכתב שנהגו אנשי חו"ל להתפלל ביו"ט שני בפרהסיא, "דבר זה נעשה מימי קדם ולא פקפק בזה אדם מעולם. וזה קשה, היאך מתפללים תפילת יו"ט בפרהסיא בא"י, והיכי לא חיישינן למאי דתנן: 'ואל ישנה אדם מפני המחלוקת'? והיה מספיק להם שיתפללו תפילת חו"ל בצנעא. אע"כ צריך לומר דס"ל לגדולי עולם, דע"כ לא תני 'אל ישנה אדם מפני המחלוקת' אלא במלאכה".
אולם עיין בשו"ת הלק"ט המובא בכה"ח (סי' תצ"ו ס"ק ט"ל) שכתב, שמהדין אנשי חו"ל אין להם להתפלל בפרהסיא ובעשרה אלא בצנעא: "…ואם תראה שנוהגים בהפך מזה, אינו מנהג קבוע עפ"י חכמים, אלא מפני הכבוד ודוחק השעה, ועניות בני א"י כי רבה היא, גרמה להם לסבול מנהג שלא כדין פעם ושתיים, ונעשה קבוע עד היום". דהיינו בני א"י עניים היו, וכשבאו בני חו"ל עשו מנין ועלו לתורה ונדבו לעניי א"י עד שנעשה מנהג קבוע. ומה שמר"ן לא בטלו, וכתב שנהגו בזה גדולי עולם, סמך מצא לו לחלק בין מלאכה לתפילה, אך העיקר הוא כדברי הלק"ט.
ועיין בשו"ת "זרע אברהם" (או"ח סי' י"ב) שכתב, שישנם שני תנאים לקביעות האדם, או מחשבה שידור בארץ או אם שכר דירה לי"ב חודש, ואז אפילו בסתמא הוי דינו כדין א"י. ושם דן בענין מי שהחליט לגור בארץ, ולפני הרגל הראשון חזר בו, ורצה לחזור לחו"ל אחרי רגל זה, עיי"ש. אבל אם שכר דירה לי"ב חודש, וק"ו אם קנה דירה, לפי דברי הזר"א דינו כבן א"י.
ועיין למנחת שלמה (עמ' קמ"א), ואין הנידון דומה לניד"ד, ששם קבוע הוא ברגלים להיות בארץ.
ולפי שאלתך, שמדי פעם בפעם, לרבות יו"ט, הוא נוסע עם אשתו ובניו לארץ – דינו כבן א"י. ואם לא מסתפינא, הייתי אומר שינהג בחו"ל כחומרא בשני הימים, כי הארץ קלטתהו ודינו כדין בן א"י.
ועיין בספר הזכרון להגר"י נסים ("ראשונים ואחרונים" כרך ג' מעמ' קי"ז עד עמ' קצ"ה), ותרווה נפשך דשן.
מסקנא דדינא – אדם שיש לו דירה בא"י, ועולה לבקר בה לימים ימימה, וכן ביו"ט נמצא בדירתו בארץ, דינו כבן א"י לכל דבר.
ושמחתי לראות שכן כת"ר מסיק להלכה, ואף ידי תיכון עמו.
יה"ר שימשיך בפועלו בזיכוי הרבים, לקדש ש"ש להגדיל תורה ולהאדירה, אכי"ר.
גילוח בחול המועד[46]
שאלה טו: קהל המתפללים בבית הכנסת שלנו נסתפק בדבר הלכה, ומינו אותי כשליח לשאול את כבוד הרב את השאלות, בתקווה שיואיל כבודו לענות לנו עליהן בכתב ידו בהקדם האפשרי, למען לא ירבו מחלוקות בין המתפללים.
א. האם מותר להתגלח בחול המועד?
ב. האם מותר להתגלח בערב החג של שמיני עצרת שהוא יום אחרון של חול המועד?
ג. האם יש הבדל אם ערב החג חל בערב שבת (כמו השנה) או לא?
תשובה: אין שום היתר להתגלח בחול המועד. וכבר פסק מר"ן בשו"ע (או"ח סי' תקל"א סעי' ב') לאסור[47]. וגם בערב שמיני עצרת שהוא יום הושענא רבא, אין מתגלחין ואפילו שחל בערב שבת[48].
ועיין באורך בדברי הגר"ש משאש (שליט"א) [זצ"ל], רבה הראשי של ירושלים, בספר "תחומין" (ח"ג עמ' 517), שאסר גם בזמן הזה להתגלח בחול המועד[49].
עבודה בחול המועד[50]
שאלה טז: אני אזרח עובד ייצור במפעלי התעשייה הצבאית. עבודתי זו אינה ביטחונית, לא דחופה, וגם אם לא אעבוד מספר שבועות לא יתעכב כלום.
הממונים עלי מוכנים לשחררני מהעבודה בחול המועד, אם יקבלו פסק הלכה מכב' שאסור לי לעבוד בימים אלו. אם כבודו יפסוק שאני חייב לעבוד – אז לא אבקש חופשה.
תשובה: לפי התנאים שהזכרת במכתבך, אין לך כל היתר לעבוד בחול המועד[51].
קניית ומכירת דירה בחול המועד[52]
שאלה יז: א. חברת בנייה יצאה במבצע של מכירת דירות בהנחה גדולה. המבצע יתקיים רק במהלך חול המועד, ולאחר מכן יעלו שוב המחירים. האם מותר לי לקנות את הדירה אז (כלומר: לחתום על חוזה וכו'), וזאת משום "דבר האבד"?
ב. בימי חול המועד באים מטיילים ומבקרים רבים ליישובים הקהילתיים ביהודה ושומרון. האם מותר ליישובים אלו למכור דירות חדשות גם בחול המועד, כאשר מגיעים אליהם מבקרים רבים, וזאת מכמה סיבות: 1. צורך הציבור (יישובים אלו עדיין קטנים וכו'). 2. מצות ישוב הארץ. 3. "דבר האבד" (בימי החול, מחוסר זמן לביקורים, יש מעט מבקרים)?
תשובה: א. חברת בנייה שמבצעת מכירות בחוה"מ – לא טוב עשו שכוונו מלאכתם למועד[53], אך כיון שקבעו מועד זה – מותר לך לקנות דירה אף בחוה"מ, כיון שזהו דבר האבד[54].
ב. בישובים קהילתיים ביו"ש וכו' מותר אפילו לכתחילה למכור או לקנות דירות משום ישוב א"י[55].
כתיבה בחול המועד[56]
שאלה יח: האם מותר לכתוב בחול המועד ולהכין שיעורי בית הניתנים ע"י המורים בכתב שלנו (לא אשורית)?
תשובה: אסור לכתוב בחול המועד[57] בכל כתב שהוא[58].
חנוכת הבית בחול המועד[59]
שאלה יט: ראיתי שכתוב בספרים, שראוי לא לעשות חנוכת הבית בשבת, כדי שיהיה ניכר שהסעודה היא עבור חנוכת הבית. האם מסיבה זו, ראוי שלא לעשות חנוכת הבית גם בחול המועד?
תשובה: בעניין חנוכת הבית – עיין בשד"ח (אסופת דינים מערכת בית כנסת אות מ"ה) שדן אם בחנוכת בית הכנסת ברגל יש משום "אין מערבין שמחה בשמחה", והעלה שמותר לחנוך ביהכ"נ בחוה"מ, לפיכך גם בחנוכת הבית ה"ה[60]. אבל בשבת לא נהגו לעשות חנוכת הבית – כיון שאין זה ניכר שלשם זה נעשית השמחה.
[1] תשמ"ו-תשמ"ז סימן נ'.
[2] ובמאמר מרדכי למועדים ולימים (פט"ו סעי' א'-ב'), ז"ל: "לכתחילה תדליק האשה את נרות יום טוב לפי הזמנים הרשומים בלוחות לערב שבת קודש, שהם ארבעים דקות או חצי שעה לפני השקיעה. אם לא הדליקה בזמן זה, יכולה להדליק עד זמן השקיעה, ובלבד שלא קבלה עליה עדיין את קדושת החג". ועוד שם (סעי' ג'), ז"ל: "אם קיבלה עליה קדושת חג או אם כבר שקעה החמה, אינה יכולה להדליק את הנרות על ידי הדלקת גפרור וכד' אלא על ידי העברת אש ממקום אחר. ובכל מקרה תדליק את הנרות לפני שיגיע בעלה מבית הכנסת ולכל הפחות לפני הקידוש. ותזהר שלא תכבה את הגפרור, אלא אחר הדלקה תניח אותו על מגש מתכת או על הרצפה ולא תזרוק אותו שמא יכבה". ובכה"ח (או"ח סי' רס"א ס"ק ט"ז), ז"ל: "ולדעת הסוברים דצריך להוסיף מחול על הקודש, גם ביום טוב יש תוספת מן התורה לדעתם, וכן הוא דעת התוספות בכתובות דף מ"ז ע"א ד"ה דמסר, יעו"ש. כסא אליהו אות א'. וכן כתב התוספת שבת אות יו"ד. וגם הנשים חייבות בתוספת שבת ויום טוב, כן כתבו התוספות שם, וכן כתב המשבצות זהב סימן תר"ח אות א' יעו"ש".
[3] תשמ"ו-תשמ"ז סימן קפ"ו.
[4] בא"ח (ש"ר פרשת וילך סעי' ט', פרשת במדבר סעי' א').
[5] במאמר מרדכי למועדים ולימים (פט"ו סעי' י') כתב: "נהגו הנשים לברך ברכת 'שהחיינו' בעת הדלקת הנרות. ויש שלא נהגו כן, וכל אשה תעשה בעניין זה כמנהג שנהגה אמא שלה. הנוהגת לברך, אם נתאחרה ולא הדליקה עד אחרי הקידוש – לא יכולה לברך 'שהחיינו' בעת ההדלקה כיון שכבר שמעה 'שהחיינו' בקידוש". ובכה"ח (סי' תקי"ד ס"ק קי"ב), וז"ל: "ברכת זמן שמברכות הנשים בהדלקת נר יום טוב אין להם יסוד כי לא נזכר בפוסקים רק בקיצור של"ה דודאי לא בר סמכא הוא, ומכל מקום לא רצה לעשות מעשה כזה למנוע לאשתו שהיתה נוהגת לברך זמן והניחה במנהגה, כי באמת אין כאן חשש ברכה לבטלה דהא בלא הדלקה נמי יכולה לברך שהחיינו מיד בכניסת יום טוב, דקיימא לן זמן אומרו אפילו בשוק (עירובין מ' ע"ב), אלא דסמכינן ליה אכסא ומשום דסמכא ליה להדלקת הנר הבאה תחלה וניכר בה כבוד יום טוב ושמחתו לא גרע בהכי, ולכן יש להניח לבנות ישראל במנהגן שירושה היא להן מאבותיהן ועשו כן בפני גדולי עולם ולא מיחו בידן. שאלת יעב"ץ סימן ק"ז. וגם הרב זרע אמת חלק א' סוף סימן ל"ג כתב בזה דנהרא נהרא ופשטיה, יעו"ש. והביא דבריהם עיקרי הד"ט סימן כ"ב אות י"ט".
[6] תשד"מ 1128-1.
[7] כן הוא מנהג האשכנזים בחו"ל, ויש שנוהגים כן גם בארץ ישראל – ראה חת"ס (ביצה ד' ע"ב): "ולמדנו עוד מסוגיא זו דר"ה דבי"ט לא היו אומרים בתמידין אותן שירים שאמרו בחול באותו היום חוץ מר"ה ור"ח שחרית. ואנחנו לא נדע מה אמרו. ומ"מ אנו נוהגים לומר בי"ט שיר של אותו היום כשחל בחול. מ"מ אין לומר היום יום פלוני שבו הי' הלוים אומרים כך וכך, דדובר שקרים לא יכון".
ובשיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור או"ח סימן קל"ג) כתב: "מנהג פשוט בכל המקומות שראיתי דבר"ח וחול המועד וחנוכה ופורים, במקום השיר שהיו הלוים אומרים, אומרים שיר אחר מענינו של יום, בר"ח ברכי נפשי, בח"ה דפסח הודו לה', ובח"ה דחג כאיל תערוג, ובחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ובפורים למנצח על אילת השחר. ותמה אני מי התיר להם לשנות השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום. ובינותי בספרים וראיתי שמנהג זה בא להם מדברי רב"ה ז"ל שבכאן, וסוברים דרב"ה ז"ל על השיר שהיו הלוים אומרים במקדש קאמר. אפילו נודה בזה, ארב"ה ז"ל גופיה איכא לאקשויי מנא ליה הא. אבל כד מעינינן שפיר בדבריו חזינן דלאו הכי הוא, שאם כך הוא פי' דבריו, היל"ל זה למטה אחר מ"ש ואומר השיר שהיו הלוים אומרים במקדש כו'. ולכן אני אומר דמ"ש רב"ה ז"ל, ובכל זמן וזמן משנין המזמור, על מזמור לדוד הטה ה' אזנך ענני שכתב למעלה קאמר. דיקא נמי דקאמר משנין המזמור ולא קאמר משנין השיר, כמ"ש למטה ואומר השיר שהיו הלוים אומרים וכו'. וכן מצאתי להרד"א בסדר תפלות של חנוכה כתב: וכל שמונת ימי חנוכה אומר לאחר התפלה במקום תפלה לדוד מזמור שיר חנוכת הבית לדוד לחוד, והשיר שהיו הלוים אומרים לחוד, שכ"כ בתפלת החול בכל ז' ימי החול תפלה לדוד. וגם נהגו לומר בכל ימי השבוע השיר שהיו הלוים אומרים במקדש. ועל פי זה הנהגתי פה איזמיר בק"ק פורטיגל יע"א שלא לדלג מכל וכל השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום, אלא שיאמרו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום והשיר מענינו של יום. וכן נראה מדברי מהרמ"ע מפאנו סימן כ"ה שכתבתי במהדורא א'".
ויש מהאשכנזים בא"י שנוהגים כהגר"א לומר רק מזמור המיוחד ליו"ט או לחוה"מ, ולא אומרים שיר של יום של ימות החול, ראה ספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (סוף סי' ק"כ, עמ' קל"ה), על פי מה שמודפס במהדורות ישנות של השו"ע בסוף או"ח ח"א בשם "חילופי גירסאות בנוסח התפילה להגר"א זצ"ל". וראה עוד בעניין אמירת "שיר של יום" בחול המועד לעיל פרק ל"ה שאלה ח'.
[8] תשמ"ג 164.
[9] וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פי"ב סעי' ז', י"ד).
[10] תש"ן-תשנ"ג סימן קל"ו.
[11] שו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' נ"ח).
[12] ראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ז סעי' כ"ט): "אסור להדליק אש ביום טוב על ידי גפרור או מצית גז או חשמל. וכן אסור להדליק אור או כל מכשיר חשמלי ביום טוב. אמנם מותר להעביר אש ממקום למקום לצורך בישול או חימום או הדלקת סיגריה. ויזהר שלא לכבות את הקיסם שמעביר בו את האש (בא"ח פרשת במדבר סעי' ט"ו)". וראה עוד (שם סעי' ל'): "מותר להעביר אש בעזרת גפרור דוקא מאש קיימת, אבל אסור להדליק בגפרור על ידי חיכוך. כמו כן אסור להדליק גפרור על ידי קרובו למקור חום ככירת חשמל וכדומה, אולם מגחלת מותר (שו"ת רב פעלים שם, ועיין משנ"ב סי' תק"ב ס"ק ב')".
מקור דין זה במשנה (ביצה ל"ג ע"א): "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן הרעפים ולא מן המים". ופירש"י שהאיסור הוא "משום דמוליד והוא עפ"י הגמרא (שם ל"ג:) "… מאי טעמא? דקא מוליד ביום – טוב". ועיין בפירוש ר"ע מברטנורא (ביצה פ"ד משנה ז') שזה איסור דרבנן, וכלשונו: "משום דמוליד ודמי למלאכה, שבורא האש הזה ביום טוב".
וכן פסק השו"ע (סי' תק"ב סעי' א'). ועיין בט"ז (ס"ק א') שמשמע שאיסור הוצאת אש מן האבנים וכו' הוא מהתורה.
ולגבי הדלקת גפרור, עיין בשו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סי' נ"ח), וז"ל: "שאלה. עצים של כברי"ד שבאים מערי אירופה שהם עצים קטנים, ובראשם גפרית שדרכם לחככם בד"א והם נדלקים, שע"י החכוך יוצא האש העצור בגפרית, ונדלק העץ, ומדליקים בו נירות להאיר, ועצים לבשל בהם, וכן מדליקים בו עלים של הסיגארה לשתות העשן וכיוצא, ונסתפקנו אם מותר לחכך עצים אלו ביום טוב כדי להדליק בהם לצורך אוכל נפש, או"ד אסור דהו"ל מוליד האש, ודמי למ"ש בש"ע (או"ח סי' תק"ב) אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים וכו', יורינו ושכמ"ה.
תשובה. ענין זה הובא בספר כתב סופר לבנו של הגאון ח"ס בחלק א"ח סי' ס"ז, והעלה לדחקו או לחככו בשום דבר, שע"י חמום וחכוך מוציא אור ודולק ודאי אסור גמור הוא, הן להדליקו כדי להדליק ממנו עצים לבשל ולאפות, הן להדליקו כדי להדליק ממנו טאבאק (טבק) או סיגראן (סיגריה) לעשן, בין להרמב"ם לפי טעמו, בין להראב"ד לפי טעמו, דמוליד ומוציא אש גמור, דאין בו אלא כח האש שיוציא ע"י חמום של החכוך, כמו מחכך עצים ואבנים זה בזה, שיש בהם כח אש, ומוציא מכח אל הפועל ע"י חמום החכוך או הכאה זע"ז, ע"ש.
וגם על הספק שנסתפק הרב השואל שם בהיכא דתוחב אותו באפר חם שאין בו אש, רק חום אש אם יש בזה משום מוליד אור ביום טוב, השיב הגאון המחבר הנז' דגם בזה פשיטה לי דאסור, דאפר חם וכח תולדת אש בו, מ"מ אין כאן אש רק בכח באפר חום האש, ומוליד דבר חדש לא מבעיא להראב"ד דאסור, דנולד ממש הוא יותר משברי כלים וכדומה, אלא גם להרמב"ם דס"ל דממציא אש אסור משום מלאכה, גם זה מלאכה גמורה היא, שממציא דבר חדש בצירוף חום האפר ומין הבוער בזה שקורין צינד – העלצעל (גפרור) (הוא עץ שבראשו הכבריד הנז' בשאלה). מיהו אם יש באפר אש והוא מדליקו מגחלים בוערות, נ"ל דמותר, הגם שאין בגחלת שלהבת קשורה, ורק עי"ז השלהבת יוצא ונדלק העץ שבו, אין בזה משום מוליד דבר חדש, כיון שיש כאן אש שבגחלת וכו' עכ"ל, ודבריו נכונים בזה, ואין צריכין חיזוק, וכן ראוי להורות".
וכן ראיתי להרב דבר הלכה סי' ס"ז, דפשיטה ליה שיש בזה איסור להוציא אש ביום טוב מן עצים שיש בראשם כברי"ד על ידי חכוך, ורק אם עבר והוציא האש, ובישל מאכל אצל האש – מותר לאכול התבשיל, כי בכה"ג לא החמירו לאסור התבשיל, ע"ש, וכ"כ כמה מן האחרונים, ודלא כהט"ז ז"ל.
וראיתי בספר כרם חמד ח"ב דף צ"ה, שנשאל על ענין זה, והעלה דמותר לחכך עצים ולהדליקם ע"י חכוך, דלא אסרו אלא דבר חדש, דהיינו יש מאין, היכא דלא הוה אש מעולם, והוא ממציאו עתה, דנמצא השתא הוא דקא מוליד אותו, משא"כ בנ"ד דהאש הוא טמון בכברי"ד, ומפקד פקיד שם, וע"י החכוך מוציא פקדונו ממנו, דמוציא בלעו מפיו, ועולה השלהבת מאליה, אין זה מוליד האש אלא רק הוספה דקא מוסיף ביה וכו' ע"ש. ואחר המחילה זה אינו, דאע"ג דנמצא חלקי האש הם בלועים וצפונים תוך הכברי"ד, וע"י חכוך מוציאם לחוץ, הא ודאי זה הוא מוליד גמור, שכיון שיצאה לחוץ ה"ז נולד, ועוד הא תנן בביצה דף ל"ג, אין מוציאין עצים מן האבנים, וידוע שזה איירי באבני אש שמכים עליהם בברזל, וניצוצות אש ניתזין ממנה, ובאלו גם כן היה כך האש בלוע ומופקד בתוך האבנים, ועתה מוציאו לחוץ ע"י הכאת הברזל בהם, וכן תנן דאין מוציאין אש מן העפר, ופירש רש"י יש קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה אש כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה ע"ש, וכן פירש רבינו עובדיה ז"ל, וז"ל: מן העפר יש קרקע כשחופרין אותה מוציאה אור ממקום מחפורת שלה, ע"ש, והתם כוחות האש הם בלועים ויוצאים מן הקרקע ע"י החפירה, והקרקע היא גפרית, והחפירה היא כמו החיכוך הזה ממש, ולכן מוכרח לומר כל שהוא מוציא כח האש הבלוע ומגלהו בחוץ, הרי זה מולידו בכך, ועל כן ברור הדבר שצריך לאסור בכה"ג דנ"ד, וכמ"ש הרב כתב סופר, והרב דבר הלכה הנז"ל".
וכן דעת המשנ"ב (סי' תק"ב ס"ק ד') וכה"ח (שם ס"ק ו') לאסור הדלקת גפרור.
[14] שם סעי' א', ז"ל: "אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים".
[15] שו"ע (סי' תצ"ה סעי' א'-ב'). ולגבי תנור חשמלי עיין במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ז סעי' י"ז), ז"ל: "אפיית הבצק בתנור חשמלי – מותרת, אך הדלקת התנור – אסורה מדין הבערה, ולכן אפשר לאפות בתנור כזה רק אם התנור מופעל על ידי שעון שבת מערב יום טוב". ועוד עיין שם (סעי' כ"ט) בעניין איסור הדלקת אש בכל דרך ואיסור הבערת מכשיר חשמלי.
[16] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ט'.
[17] ראה במשנה שבת (כ"ט ע"ב), ז"ל: "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים מפני רוח רעה מפני החולה שיישן – פטור. כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה – חייב. רבי יוסי – פוטר בכולן חוץ מן הפתילה, מפני שהוא עושה פחם", וראה עוד בגמ' שבת (קל"ד ע"א): "תנו רבנן: אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת. אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי שנא מהא דתנן: נותנים ביצה במסננת של חרדל? – אמר ליה: התם – לא מיחזי כבורר, הכא – מיחזי כבורר. ואין ממתקין אותו בגחלת. והתניא: ממתקין אותו בגחלת! לא קשיא: כאן בגחלת של מתכת, כאן בגחלת של עץ". ופירש רש"י: "בגחלת של עץ – אסור, דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם, גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם". וע"ע משנ"ב (סי' רע"ח ס"ק ג'), וראה עוד בשו"ע (סי' תק"י סעי' ג') ומשנ"ב (שם ס"ק ט"ו).
[18] כתב השו"ע (סי' תקי"ד סעי' ג'), ז"ל: "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם. הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין – אסור (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל)".
[19] וראה במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ז סעי' ל"ו), וז"ל: "אפשר לכבות אש של גז ביום טוב על ידי 'גרמא' ובלבד שלא תהא בזה הערמה. כיצד? מניחים על הגז כלי מלא מים בכדי שירתחו ויגלשו המים ותכבה האש. דבר זה מותר רק כשצריך באמת את המים לצורך קפה וכדו'. (אחרונים)".
אמנם אין להניח כלי מים רק עבור גרימת כיבוי האש, כיון שנמצא מבשל את המים שלא לצורך יו"ט אלא רק לצורך כיבוי שאינו חלק מצורך יו"ט ואסור.
[20] מחלוקת מר"ן ורמ"א כוללת כל כיבוי דאורייתא להצלת המאכל, וז"ל השו"ע (שם סעי' א'): "אסור לכבות דליקה בי"ט, אפילו אם רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת, ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו: הגה – ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה – מותר לכבות (הרא"ש ומרדכי ור"ן פ"ב דביצה ורשב"א וטור), וכנ"ל עיקר וכן בבית, אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו – מותר לכבות, אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם – אסור לכבות משום הפסד ממונו (ב"י בשם אורחות חיים)".
וראה במאמר מרדכי (למועדים ולימים פי"ז ס"ק ל"ז) שכתב, ז"ל: "הנמכת אש – לגבי הנמכת אש יש להבחין בשלוש סוגי אש. א. חשמלי – תמיד אסור מדין בונה וסותר. ב. פתילה או עצים – לדעת הרמ"א מותר לצורך בישול האוכל ויש חולקים. ג. גז – מותר להנמיך אש כירים של גז לצורך בישול שהאוכל לא ישרף".
[21] ראה לעיל הערה קודמת פלוגתת השו"ע והרמ"א בכיבוי לצורך המאכל. וכתב המשנ"ב (ס"ק ו'): "אם אפשר להציל הקדרה – מעישון כגון שיכול לעשות אש במקום אחר ולהעמידה שם או שיש לו עכ"פ מקום להשליך הבקעת לחוץ ולא לכבותה ממש". וראה שו"ע (סימן תק"ב): "אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש – מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר. הגה: ומותר ליקח עץ הדלוק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר, הואיל ואינו מכוין לכבוי (מרדכי)". וכתב הט"ז (ס"ק ג'): "הואיל ואינו מתכוין לכיבוי. עמ"ש בסי' תקי"ד ס"ב דצ"ע מהך דהכא נראה דאפי' מתכוין לכיבוי פעמים מותר, כגון שהאש הרבה ומזיק להתבשיל וצריך להסיר משם קצת, וזה שמצינו בסי' תקי"ד שמותר לכבות לצורך אוכל נפש, וכתב ב"י בשם המרדכי: אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה ל"ד למסתפק מן הנר, מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון הוא, עכ"ל. ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי, משמע דה"ה אם מניחה למדורה אחרת דמותר".
[22] ראה בשו"ע (סי' תקי"ד סעי' ב'), ז"ל: "להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי ואסור, וכן אסור ליקח פתילה מנר הדלוק אפילו ליתנה בנר אחר שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ד), ז"ל: "ואין צריך לומר שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק, דכיון שמסיר שמן מעט מהנר על ידי זה כהה אורו קצת והרי זה כמכבה", ומקורו מהתוס' (ביצה כ"ב ע"א ד"ה "והמסתפק"), וע"ע ברא"ש (שם סי' י"ז) שכיון שנוגע בדבר הדולק בעצמו ומכהה את אורו הרי זה כמכבה אף שאינו מכהה אורו מיד, והביאו המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) שנכון לחוש לשיטתו, וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק ט"ז), ומכאן יש ללמוד לעניין סגירת ברז הגז שמיד בסגירה של הברז נחלש כח האש בכיריים ומכהה את אורו, וגם שמתעסק בדבר הדולק בעצמו ויש בזה כיבוי גמור. וראה עוד בענין כיבוי במאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק י"ז סעי' ל"ג-ל"ח).
[23] תשמ"ו-תשמ"ז סימן מ"ב.
[24] ראה שו"ע (או"ח סי' תקי"ד סעי' ג'), ז"ל: "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם. הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין; אבל ע"י סכין – אסור (הגהות מיימוני פ"ז והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פ"ק דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה, אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל)".
[25] תשמ"ה 30.
[26] ראה לעיל שאלה ו' ובהערות שם. וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ז סעי' כ"ט-ל') ומאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קי"ח סעי' א').
[27] ראה במאמר מרדכי למועדים וימים (פרק י"ז סעי' ל"ט), ז"ל: "שעון שבת – ישנם שעונים מסוגים שונים, ואף שישנם סוגי שעונים ואופנים שבהם מותר לקצר או להאריך את פעולת השעון, מכיון שהרי זה 'הררים התלוים בשערה' ובנקל עלול האדם לטעות ולבוא לידי איסורי דאוריתא, לא יגע אדם בשעונים אלו בשבת ויום טוב כלל" )עיין מנחת שלמה סי' י"א י"ג, חזו"א ל"ח, ציץ אליעזר ח"א ב', ישכיל עבדי ח"ז סי' כ"ג, אג"מ ח"ג סי' מ"א).
[28] תשמ"ה 222-1.
[29] ראה בהרחבה לעיל הערה י"ב.
[30] תשמ"ה 701-1.
[31] בעניין הזמנת אורחים לסעודות שבת וכיו"ב כשיש חשש שיחללו שבת ראה לעיל פרק כ' שאלה כ"ה, וראה עוד במאמר מרדכי שבת (ח"ה פרק קכ"ב סעי' פ"ז-פ"ח). ולעניין מלאכה בצנעה לתושבי ארץ ישראל ביו"ט שני ראה להלן שאלה י"ג.
[32] תשד"מ 1015-1.
[33] ראה במשנה עדויות (פ"א מ"ה), ז"ל: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה – אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין", וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ב), ז"ל: "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג – אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה – אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו – אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם. והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. השגת הראב"ד: ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז. השגת הראב"ד: יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים. במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל – אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים".
[34] וראה בארוכה בשו"ת מאמר מרדכי ח"א במבוא: הפסיקה ע"פ הקבלה. ובקצרה בתחילת ההקדמה לקיצור שו"ע עם הערות דרכי הלכה שם.
[35] וכך כתב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ה הל' ה'-ו'), ז"ל: "בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה, ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה".
וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ט"ז סעי' י"ט) שדין זה הוא אפילו ביו"ט של שבועות שתלוי בספירה, שתקנו כן כדי שלא יתחלף להם בין יו"ט ליו"ט כמבואר ברמב"ם (הל' קידוש החודש פרק ג' הל' י"ב).
[36] תשד"מ 852-1.
[37] [וראה במאמר מרדכי למועדים וימים פרק ס"ו אשר עוסק בדינים אלו]. ראה בשו"ע (או"ח סי' תצ"ו סעי' ג'), ז"ל: "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור, וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור – מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן, אבל אם הגיעו ליישוב ואין דעתו לחזור – נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב". ובמשנ"ב (ס"ק ט'): "אסורים לעשות מלאכה – דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפילו בצנעא אסור, וכמו שנתבאר לעיל בסימן תס"ח ס"ד, ומ"מ אם עשה מלאכה – אין מנדין אותו".
[38] כתב משנ"ב שם (ס"ק י"ג), וז"ל: "ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביום טוב שני. וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח, אבל צריכים ללבוש מלבושי יום טוב מפני שהוא דבר של פרהסיא". ובכה"ח שם (ס"ק ל"ה), וז"ל: "ולענין תפלה מי שדעתו לחזור מתפלל שמונה עשרה כבמקומו וכן המנהג, ולענין המלבוש אם היו לו מלבושים מיוחדים לשבת ויום טוב ילבשם גם ביום אחרון אף על פי שהוא חול לגבי דידיה. הרדב"ז חלק א' סימן ע"ג, כנסת הגדולה שם, עולת שבת אות ב', מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה סימן תצ"ה אות י"ג, אשל אברהם אות י"ג, חמד משה אות ג'. וכן כתב הפרי חדש: כשהלכתי למצרים ודעתי לחזור לארץ ישראל, ביום טוב שני בבוקר בביתי בצנעה הנחתי תפילין וקריתי קריאת שמע עמהם משום מאמר רז"ל: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ואחר כך הלכתי לבית הכנסת והתפללתי תפלת שמונה עשרה דכיון דהוי בלחש כצנעא דמי, ואף על פי שיש בה קצת אריכות יותר מתפלת יום טוב אין בכך כלום, ואף על פי כן כשמקצת העם קמו סמוך לחתימת אמת ויציב קמתי והתחלתי להתפלל קודם שיתחילו הם דהאריכות אחר שמסיימים הכל יש בו היכר טפי מהתחלה, ומלבושי יום טוב לבשתי משום דהויא מלתא דפרהסיא, עכ"ל. והביא דבריו השלחן גבוה אות ז', שלמי צבור דף מ' ע"ד, פאת השולחן סימן ב' אות כ"ב. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל סימן כ"ו, יעו"ש. וכן כתב רבינו זלמן אות ח', חיי אדם כלל ק"ג אות ד', משנה ברורה אות י"ג", עכ"ל.
[39] כתב כה"ח שם (ס"ק ל"ז), וז"ל: "ובליל שני של פסח לא יברך הברכות שמברכין על הסדר ולא קידוש ולא אשר גאלנו ולא על הלל ולא על מצה ומרור, ויאמר הגדה כקורא בתורה, ועל כוס ראשון יברך בורא פרי הגפן ויכוין לפטור גם כוס שני, וכן יכוין בכוס של ברכת המזון, ואם הוא בחדר בפני עצמו לא יסדר הסדר כלל, וכל זה שדעתו לחזור. חיי אדם שם. ומיהו מה שכתב ויכוין לפטור גם כוס שני וכו', היינו לבני אשכנז, אבל בני ספרד בלאו הכי אין מברכין כי אם על כוס ראשון וכוס ברכת המזון כמ"ש לעיל סימן תע"ד, יעו"ש".
[40] ראה בשו"ע ורמ"א (סי' תע"ד): "שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכין בורא פרי הגפן כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, ואין מברכין על הגפן כ"א אחר כוס רביעי. הגה: והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס, אבל ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד, וכן דעת רוב הגאונים".
[41] יברך "הגפן" בלבד, ולא נוסח הקידוש, שהרי לקמן מוזכר שצריך להבדיל לעצמו בצנעא בין יו"ט ראשון ליו"ט שני.
[42] ראה במשנ"ב (סי' תס"ח ס"ק י"ד), ז"ל: "כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן: כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת, ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה, אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות – אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין, ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו, אבל בפרהסיא – אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום, אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא, כמו מלאכה – אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר, אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו", וע"ע במשנ"ב (סי' תצ"ו ס"ק ט').
[43] ראה בכה"ח (סי' תצ"ו ס"ק ל"ג) שהביא פלוגתא זו אי מהני לעשות מלאכה בצנעא.
[44] משנ"ב שם (ס"ק י"ג) וכה"ח שם (ס"ק ל"ה).
[45] תשמ"ח-תשמ"ט סימן קצ"ג.
[46] תשמ"ו-תשמ"ז סימן ק"כ.
[47] ראה שו"ע (שם סעי' א'-ג'), ז"ל: "מצוה לגלח בערב יום טוב, אין מגלחין במועד, אפילו אם לא גילח קודם מועד, אפילו אם היה אנוס ומפני כך לא גילח בערב יו"ט – אינו מגלח במועד, והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד".
[48] כה"ח שם (ס"ק י"א) כתב, וז"ל: "שם. והוא הדין למי שהיה חולה בערב הרגל ולא היה יכול לגלח מפני שאמרו חכמי הרופאים שהוא סכנה לחולה לגלח שמכביד עליו חליו, ונתרפא בתוך המועד, אפילו הכי אסור לגלח בתוך המועד. בית יוסף בשם תשובות הרשב"א, לבוש, ט"ז ס"ק ג'. ועיין בספר פחד יצחק (ערך גילוח בחול המועד) באחד שנבחר להשלים התורה שהיה חולה קודם הרגל וצוו לו הרופאים שלא לגלח, ונתרפא בחול המועד, וחכם אחד רצה להתיר בערב יום טוב אחרון לכבוד חתונתו של תורה, וחלקו עליו דאין להתיר, יעו"ש. והביא דבריו עיקרי הד"ט סימן כ"ה אות ח' ושאר האחרונים".
[49] וע"ע במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ט סעי' י"ז-י"ח): "מצווה על האדם להסתפר לפני החג, ואם רגיל להתגלח – יעשה כן לפני החג. ואסור להסתפר ולהתגלח בחול המועד אפילו אם הסתפר או התגלח בערב יום טוב" (שו"ע סי' תקל"א סעי' א'-ב'). ועוד שם (סעי' ח"י): "אע"פ שיש מתירים לאדם שדרכו להתגלח בכל יום, אין הדין כן ובמיוחד חמור הדין באנשי ציבור כיון שהציבור לומדים מהם".
[50] תשמ"ח-תשמ"ט סימן ק"ע.
[51] כתב בשו"ע (או"ח סי' תק"ל סעי' א'): "חול המועד אסור בקצת מלאכות, ומותר במקצתן. הגה: לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים להתיר". וראה שם משנ"ב (ס"ק א') שכתב: "מלאכות המותרות בחוה"מ הם חמשה: דבר האבד אם לא יעשנו עתה, וצרכי המועד [היינו לצורך אוכל נפש דמותר אפילו מעשה אומן כמ"ש ריש סימן תקל"ג, אבל שאר צורכי מועד דוקא מעשה הדיוט, כמ"ש בסימן תק"מ ותקמ"א], ובשביל פועל שאין לו מה יאכל, וצרכי רבים, ומעשה הדיוט אפילו ליחיד, ויתבאר כל אחד במקומו. והנה בעיקר איסור מלאכת חוה"מ יש דיעות בין הראשונים, יש שסוברים שהוא מדברי סופרים, מפני שמצינו בתורה שנקראו: מקרא קדש והרי הוא זמן חגיגה במקדש, לפיכך אסרום בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימות החול שאין בהן קדושה כלל, ומ"מ לא החמירו בו כיו"ט ממש והקילו בחמשה דברים הנ"ל. והרבה פוסקים סוברין דהוא מן התורה, והא דהקילו בכמה דברים הנ"ל הוא ע"פ הרשות שניתן לחכמים מן התורה במלאכת חוה"מ לפי צורך הענין להתיר, וכדדרשינן לזה מקרא בחגיגה דף י"ח ע"ש, וזהו שסיים הרמ"א: לפי צורך הענין וכו' ומאוד יש ליזהר שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים, דאחז"ל: המבזה את המועדות [דהיינו שעושה בהן מלאכה כפירש"י] כאלו עובד עכו"ם". ועיין בכה"ח שם (ס"ק ו').
וכיון שלפי השאלה מדובר במלאכה שהיא מלאכת אומן, ואינה דבר אבד, ואינה לצורך המועד, ומדובר בפועל שיש לו מה לאכול – אין לו היתר לעשותה בחול המועד. וראה בעניין מלאכה בחול המועד ותנאיה במאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י"ט סעי' ז' ואילך).
[52] תש"ן-תשנ"ג סימן כ"ב.
[53] כתב השו"ע (או"ח סי' תקל"ח סעי' ו'), ז"ל: "המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד – בית הדין היו מאבדין אותה ממנו ומפקירים אותה לכל; הגה – ואם הוא עושה מלאכת אחרים שאי אפשר לקנסו, כגון חייט או סופר שעושה מלאכת אחרים – היו משמתין ליה ומלקין אותו (ב"י ור"י), ואם מת – לא יקנסו בנו אחריו, ומותר לו לעשותה אם הוא דבר האבד".
[54] כתב בשו"ע (סי' תקל"ט סעי' א'), וז"ל: "כל סחורה אסורה אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור, ואפילו אם הלוה מעות על מנת שיתנו לו אחר כך יין או סחורה אחרת בפרעון חובו כדי להשתכר – אינו יכול לילך ולתובעם, אלא אם כן אינם מצויים אחר המועד דהוה ליה דבר האבד אם לא ילך בחול המועד למקומם ויתבעם". וראה בפירוט הדינים בעניין קנייה ומכירה בחול המועד במאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק י"ט סעי' ל"ד ואילך), ושם (סעי' ל"ח-ל"ט, מ"א) בדבר קנייה בתערוכה או קנייה במבצע או רכישת רכב.
[55] ראה לגבי קניית בית בארץ ישראל בשבת בגמרא גיטין (ח' ע"ב), רמב"ם (הל' שבת פ"ו הי"א), ושו"ע (או"ח סי' ש"ו סעי' י"א): "מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הא"י, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות. הגה: שלהם, בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן, ומשום ישוב א"י לא גזרו (א"ז)".
[56] תשמ"ה 713-1.
[57] כתב בשו"ע (סי' תקמ"ה סעי' א'): "אסור לכתוב בחול המועד". וראה במאמר מרדכי (למועדים ולימים פי"ט סעי' מ"ה), ז"ל: "אסור לכתוב בחול המועד אלא אם כן לאחת משלוש סיבות: א. "דבר האבד". ב. צורכי רבים. ג. צורך המועד". ועיין שם (סעי' מ"ה-נ"ד) פרטי דיני כתיבה בחול המועד.
[58] כתב הרמ"א (או"ח סי' תקמ"ה סעי' ה'): "ויש אוסרין בשאלת שלום (טור בשם ה"ג), (ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א).
[59] תש"ן-תשנ"ג סימן כ"ב.
[60] כתב השולחן ערוך (סימן תקמ"ו סעי' א'): "אין נושאין נשים במועד, לא בתולות ולא אלמנות וכו' ", וביאר המשנ"ב (ס"ק א'): "דאין מערבין שמחה בשמחה, ואפילו נשואין בלבד בלא סעודה – ג"כ אסור. וכ"כ הכה"ח (ס"ק ג') ועיי"ש וראה בדרכי טהרה פכ"ז סעי' ט"ז.
וכתב השו"ע (שם סעי' ד'): "מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכן סעודת פדיון הבן". וביאר המשנ"ב (ס"ק י"א): "ואין נפקא מינה בין היו בזמנן ובין שלא בזמנן דלא חשיבי שמחה אלא סעודת נישואין ואירוסין בלבד [אחרונים]". וכתב הכה"ח (ס"ק י"ט): "ואם מותר לעשות סעודת חנוכת הבית ברגל, עיין בספר מנחת פתים בסימן זה שנסתפק בזה, והביא דבריו השדי חמד מערכת חול המועד אות כ"ג, יעו"ש. ולפי הטעם שכתבנו לעיל אות ט"ז (ששם הביא דברי המשנ"ב שאין שמחה אלא חתונה) משמע דשרי". וראה מש"כ במאמר מרדכי למועדים וימים פי"ט סעי' ו'.
