פרק כה – דיני ערווה

דיני ערווה[1]

ערווה באשה

א. אומר הזוהר הקדוש באידרא רבא[2]: "קול באשה ערווה, שיער באשה ערווה, שוק באשה ערווה, רגל באשה ערווה, יד באשה ערווה". גם לדברי הזוהר, אותו חלק שדרכו להיות מגולה תמיד (ואין בו משום חוסר צניעות) כגון: כף היד, האצבעות, הפנים וכו' – מותר להתפלל כנגדם, ואפילו אם הוא יותר מטפח, ואפילו באשה אחרת שאינה אשתו[3], כיוון שלא יבוא לידי הרהור כשמסתכל בהם, כיון שדרכן להיות מגולות. ודווקא אם מסתכל שם בדרך אגב, אבל אם הוא מתבונן בה – אסור, ועל זה נאמר[4] "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף (מקום הערווה)", ואפילו אם מסתכל בפחות מטפח עובר על[5] "ולא תתורו אחרי עיניכם", וכל שכן שאסור לו לקרוא קריאת שמע כנגדה, וגדול עונשו עד שאמרו[6] "אפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינקה מדינה של גיהנם"[7].

ב.  ערווה באשה הוא אותו מקום שרגילה לכסותו, ועכשיו הוא מגולה, ויש בו שיעור טפח (כ-8 ס"מ). ואיסור זה הוא בכל אשה ואפילו היא אשתו. ואסור לקרוא כנגדו כל דבר שבקדושה[8]^-א.

ג. יש אומרים שאיסור ראיית טפח של ערווה הוא דווקא באשתו, ובאשה אחרת אסור אפילו פחות מטפח – ונכון לחוש לדבריהם[9].

ד. מותר לאשה לעסוק בדבר שבקדושה כנגד טפח מגולה של אשה אחרת, אפילו אם זה מקום שדרכו להיות מכוסה. הטעם לכך הוא שהרהור שייך רק באנשים, שרואים ובאים לידי הרהור, ולא בנשים[10].

ה. אסור לקרוא דבר שבקדושה כנגד אשתו כשמניקה את בנה, וכל שכן כנגד אשה אחרת. ויש שמקילים לקרוא כנגד אשתו שאינה מקפידה כל כך בשעת ההנקה, כיוון שאז מקומות אלו דינם כדין כפות הידיים והרגליים שדרכם להיות מגולים תמיד, ויש שאומרים שכיוון שמקפדת על כך שיהיו מכוסים שלא בשעת ההנקה, דינם כמקום המכוסה ואסור לקרוא כנגדם, ולכן לכתחילה לא יקרא כנגדה, ובדיעבד אם קרא אינו חוזר[11]–^ב.

ו. אם קרא קריאת שמע כנגד טפח מגולה והתכוון להסתכל שם – יש אומרים שצריך לחזור ולקרוא, ויש שחולקים ואומרים שאינו צריך, אבל אם ראה אך לא התכוון להסתכל שם – בדיעבד יצא ידי חובה, כיוון שלא הרהר[12].

ז. טוב להחמיר שלא לקרוא דבר שבקדושה כנגד תמונה של אשה שיש בה טפח מגולה, והחומרא היא אפילו בתמונת אשה שאינו מכירה[13].

ח. במקום שבו אין נשים רגילות לענוד תמיד על אצבעותיהן טבעות של אבנים טובות – אסור להסתכל על ידיה של אשה העונדת טבעות או צמידים וכד', אפילו אם רק רוצה להביט בתכשיט, כיוון שאין דרכן בכך יבוא לידי הרהור[14].

ט. אסור להסתכל על בגדים צבעוניים של אשה שמכיר אותה[15]–^ג, ואפילו היא אינה לבושה בהםד, ויש מי שאומר שהוא הדין בהסתכלות על תכשיטיה וראוי לחוש לדבריו[16].

י. ישנה מחלוקת מאיזה גיל מתחיל האיסור של "טפח באשה ערווה": יש אומרים מגיל שלוש[17], יש אומרים מגיל שש[18] ויש שאומרים שהדבר אינו תלוי בגיל אלא בדעת בני האדם, שכל זמן שאין בני אדם נותנים דעתם עליהן מחמת קטנותן נחשבות כקטנות[19], ולכן לדעתם מותר לאב לעסוק בדבר שבקדושה כנגד בתו עד גיל אחת עשרה[20]. ולהלכה ראוי להחמיר בטפח מגולה בקטנה מגיל ששה, וכל זה הוא דווקא לעניין דבר שבקדושה, אבל לגבי חינוך ללבוש צנוע – ראוי לחנכה לכך עוד בהיותה קטנה יותר[21].

יד באשה ערווה

יא. ישנם ביד שלושה חלקים ודינם חלוק לעניין ערווה: מבית השחי עד הפרק המחובר לזרוע – אסור לגלותו, ואין הדבר תלוי במנהג הנשים. מהפרק המחובר לזרוע עד כף היד – תלוי במנהג (וכדלקמן). כף היד – מותר לגלותה[22].

יב. אותן נשים הנוהגות לגלות זרועותיהן עד למעלה מהעצם של המרפק או פותחות את חולצתן עד סמוך לדדיהן – זהו מנהג רע, ועל זה נאמר "חוקים לא טובים"[23] ו"טפח באשה ערווה", ולא אומרים על מקומות אלה שהם מקומות שרגילים להיות מגולים[24].

יג. אפשר לגלות את הזרוע עד הפרק, ואפילו אם יש נשים שלובשות חולצה שמכסה עד כף היד, הרי בשעה שהן עוסקות בעבודה הן מפשילות את שרווליהן עד פרק הזרוע, ולכן אין מקום זה נחשב למכוסה[25]–^ו.

יד. גם אם יש נשים שדרכן לגלות טפח מעל זרועותיהן תמיד, אינן נוהגות כשורה והרי זה ערווה, ולכן לא יקרא כנגדן[26].

שיער באשה ערווה

טו. שיער של אשה שדרכה לכסותו נקרא ערווה, ואסור לקרוא קריאת שמע, ללמוד ולהתפלל כנגדו, ואפילו אם השיער הוא של אשתו ואפילו באשה מכוערת וזקנה[27].

טז. בתולות שדרכן ללכת פרועות ראש – מותר לקרוא כנגדן ולעסוק בדבר שבקדושה[28]. ויש אומרים שעל הבתולות להקפיד ללכת בשער קלוע במקום שנהגו כך[29]–^ז.

יז. שערות של אשה היוצאות חוץ לכיסוי או לכובע – מותר לעסוק כנגדן בדבר שבקדושה אם הן פחות מטפח, ולפי הזוה"ק אין לאשה להוציא שערות לחוץ כלל[30]–^ח.

יח. גם במקומות שנשים הולכות בגילוי ראש – אסור לקרוא כנגדן. וכיוון שיש מקילים, אם קרא כנגדן, בדיעבד אינו חייב לחזור לקרוא[31].

יט. יש מקומות שנשים לובשות פאה נוכרית ויש שאומרים שפאה כזו אינה נחשבת ככיסוי ראש, ולכן במקום שלא הולכים בו בפאה טוב להחמיר ולא לקרוא כנגדן כדין שיער של אשה ובפרט באותן הפאות הנכריות שבימינו שנראות כשער אמיתי [32]–^ט.

שוק (רגל) באשה ערווה

כ. ישנם ברגל שלושה חלקים: הירך, דהיינו מהברך עד המותניים – אסור לגלותו. השוק, דהיינו החלק מן הברך עד כף הרגל – אסור לגלותו. כף הרגל – תלוי במנהג: במקום שנהגו לכסותו – אסור לגלותו ולקרוא כנגדו, ובמקום שנהגו לגלותו- מותר[33]–^יא.

כא. הקרסול (דהיינו מקום החיבור של כף הרגל והשוק) – ממנו ולמעלה הווי מקום שדרך לכסותו. ובבגדד נהגו שהנשים מגלות שני שלישי טפח (דהיינו כ-5 ס"מ) מעל הקרסול, ומכיוון שרק "טפח באשה ערווה" וזהו שיעור מועט מטפח – אין זה ערווה. והוא הדין בכל מקום שנהגו כך. ומעל שני שלישי טפח הנ"ל הוא בגדר "שוק באשה ערווה" ואסור לקרוא קריאת שמע כנגדו[34].

כב. מי שנמצא במקום שדרך הנשים שם לגרוב גרביים ואינן מגלות אפילו כל שהוא מכפות רגליהן, אעפ"י שאשתו לא נוהגת לכסות מקומות אלו, אסור לו לקרוא, להתפלל וללמוד כנגדן[35].

קול באשה ערווה

כג. כל קול זמר של אשה, בין פנויה בין אשת איש, בין צעירה בין זקנה, בין יפה בין מכוערת, ואפילו אשתו כשאינה טהורה – ערווה, ואסור לשומעו, וכל שכן שאסור לקרוא, ללמוד או להתפלל כששומע קול זה. ואסור לשמוע קול אשה ששרה ברדיו או בקלטת, דיסק וכדו'יב. ויזהר שלא ללמוד, להתפלל או לקרוא קריאת שמע כשאשתו שרה לתינוק וכד' אפילו כשהיא טהורה כיוון שזה מסיח את דעתו[36].

כד. קטנה פחות מגיל שש ששרה לתינוק, אין בזה משום ערווה ומותר לעסוק בדבר שבקדושה אם שומע את קולה כששרה[37].

כה. אעפ"י שאסור לעסוק בדבר שבקדושה ליד נשים ששרות, אם שומע נשים שרות ואינו יכול ללכת ללמוד במקום אחר – יכול להרהר בדברי תורה אפילו ע"י עיון בספר, אך יזהר שלא יוציא בשפתיו כלום. וכן מי שחושש שיעבור זמן קריאת שמע אם יחכה שיסיימו את שירתן – יקרא אותה בזמנה. וכל זה הוא דווקא בשעת הדחק[38].

כו. יש מי שמחמיר שגם קול של אשה שמספרת סיפור או מרצה וכדו' יש בו משום "קול באשה ערווה", אבל בדברים קצרים ובמיוחד כשהם לצורך עסק אין לחשוש[39]–^יג.

כז. ראוי ונכון לכל אשה כשרה ויראת שמים, בין נשואה ובין פנויה, שלא תשמיע את קולה בזימרה במקום שיש בו אנשים זריםיד. וכן עליה להיזהר שלא תאמר אפילו זמירות שבת בקול כשיש אנשים, אלא "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"[40].

צניעות במחשבה ובדיבור[41]

כח. חכמינו אמרו שצריך אדם להזהר בצניעות שלא לשאול לשלום אשתו של חבירו. "אין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו ע"י שליח, ואפילו ע"י בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים. אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה" (שו"ע אבן העזר סי' כ"א סעי' ו'). לא יאמר אדם למסור דרישת שלום לאשה כיוון שזה יוצר קירבה רוחנית, וכל אלו המזלזלים בזה- יכולים לראות בחוש את התוצאות הגרועות של הויתור על הלכה זו. יכול אדם לומר לחברו: אשתי שואלת בשלום אשתך וזו דרך הצניעות, אבל לא ליצור קשרי קרבה בין איש לאשה. אפילו שהוא לא מדבר איתה ישירות ולא רואה אותה מול עיניו. הקרבה הפנימית המחשבתית שלו עליה ושלה עליו – פוגעת בדבר החשוב ביותר שיש לאדם בביתו, טהרת הלב. היא פוגעת בקשר הלב החזק שצריך להיות בין איש לאשתו. כשהיא חושבת על גבר אחר, וכשהיא יודעת שגבר זר חושב עליה – נפגם הקשר הנקי והטהור שיש בינה לבין בעלה, ואחריתו מי ישורנו. לכן צריך אדם להזהר גם בדיבורו. צניעות אינה רק בלבוש ומעשה. צניעות היא גם במחשבה ובדיבור. צניעות זה תכונה שאדם צריך לרכוש לנפשו (משיחת מרן הרב, פנחס תשס"ט, קול צופיך).

דברי חיבה

כט. כתוב בשו"ע (אה"ע סי' כ"א סעי' ה'): "אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה וכו'. הגה: וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה. ויש מקילין בכל אלו, דלא אסרו דברים של חיבה אלא באשתו נדה. וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים. ויש אומרים דכל שאינו עושה דרך חיבה, רק כוונתו לשם שמים, מותרטו. לכן נהגו להקל בדברים אלו", ואנו לא נוהגים להקל.

ל. כתב הרמ"א " ש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים" ולכן אסור לאדם להראות חיבה לאשתו בפרהסיא במקום שיש בני אדם כגון ללכת ברחוב עם אשתו שלובי זרוע.

[1] הוספות מתוך "ספר הלכה" פרק י"ד וממקומות נוספים

[2] זוה"ק האזינו קמ"ב ע"א

[3] ברכות כ"ד ע"א. בא"ח בא י"א.

[4] ברכות כ"ד ע"א.

[5] במדבר ט"ו, ל"ט.

[6] ברכות ס"א ע"א.

[7] עוי"ח בא ב'. כה"ח סי' ע"ה ס"ק ט'. חזו"א או"ח סי' ט"ז ס"ק ז'.

[8] שו"ע או"ח סי' ע"ה סעי' א'. בא"ח בא ח'.

[9] שו"ע סי' ע"ה סעי' א' וברמ"א שם. כה"ח שם ס"ק י', י"א.

[10] עיין כה"ח סי' ע"ה ס"ק י"א. משנ"ב שם ס"ק ח'. בא"ח בא ט'. ולעניין ערווה ממש ראה לעיל סעיף ג'.

[11] בא"ח בא י'. חיי אדם כלל ד' אות ז'. כה"ח סי' ע"ה ס"ק ד'.

[12] עוי"ח בא א'. פמ"ג סי' ע"ה במשב"ז ס"ק א'. כה"ח שם ס"ק ז', כ"ז. משנ"ב שם ס"ק ד'.

[13] אוצר הפוסקים אבע"ז סי' כ"א ס"ק ג'-ד' עמ' 44.

[14] עוי"ח בא ב'.

[15] שו"ע אה"ע סי' כ"א סעי' א'.

[16] אוצר הפוסקים שם.

[17] ביאור הלכה סי' ע"ה ד"ה "טפח מגולה". חזו"א סי' ט"ז ס"ק ח'.

[18] בא"ח בא ח', י"ג.

[19] חזו"א סי' ס"ק ח' בסופו.

[20] שו"ע סי' ע"ג סעי' ד'.

[21] אחרונים.

[22] בא"ח בא י"א. עוי"ח בא ב'. חזו"א סי' ט"ז ס"ק ז'.

[23] יחזקאל כ', כ"ה.

[24] תפארת שמואל על הרא"ש ברכות פרק ג' ס"ק ל"ז. משנ"ב סי' ע"ה ס"ק ב'. עוי"ח בא א'.

[25] עוי"ח בא א'.

[26] בא"ח בא ח'. משנ"ב שם. אחרונים.

[27] שו"ע סי' ע"ה סעי' ב'. בא"ח בא י"ב.

[28] שו"ע סי' ע"ה סעי' ב'. בא"ח בא י"ב.

[29] משנ"ב סי' ע"ה ס"ק י"ב. כה"ח שם ס"ק ט"ז עפ"י מג"א ס"ק ג'. אחרונים.

[30] זוהר נשא קכ"ה ע"ב. כה"ח סי' ע"ה ס"ק ח"י.

[31] בא"ח בא י"ב. כה"ח סי' ע"ה ס"ק טו"ב. משנ"ב שם ס"ק י'. חזו"א סי' ט"ז ס"ק ז'. אחרונים.

[32] שו"ע סי' ע"ה סעי' ב' וברמ"א שם. כה"ח שם ס"ק י"ט, כ'. משנ"ב שם ס"ק ט"ו. ועיין באורך בשדי חמד מערכת "דת יהודית". אוצר הפוסקים אה"ע סי' כ"א עמודים 60-56. אחרונים.

[33] בא"ח בא י"ב. עוי"ח בא א'. חזו"א סי' ט"ז ס"ק ח' במש"כ על דברי המשנ"ב סי' ע"ה ס"ק ב'. ב"י סי' ע"ה (בעניין הטעם למה הוזכר שוק).

[34] עוי"ח בא ב'. כה"ח סי' ע"ה ס"ק ו' בסברת הב"ח ומש"כ על כך.

[35] בא"ח בא י"ב.

[36] שו"ע סי' ע"ה סעי' ג' והחונים עליו. אוצר הפוסקים אבהע"ז סי' כ"א עמ' 52-50. בא"ח בא י"ג. אחרונים. ובעניין אשתו עי' פת"ש יו"ד סי' קצ"ה ס"ק י'.

[37] בא"ח בא י"ג.

[38] בא"ח בא י"ג. כה"ח סי' ע"ה ס"ק כ"ו. משנ"ב שם ס"ק י"ז. חזו"א סי' ט"ז בסופו.

[39] בא"ח בא י"ג. באר היטב אה"ע סי' כ"א ס"ק ד'. רש"י קידושין ע' ע"א ד"ה "קול באשה".

[40] שמואל א' א', י"ג. כה"ח סי' ע"ה ס"ק כ"ג. אוצר הפוסקים סי' כ"א ס"ק כ"א עמ' כ"ו.

[41] מכאן ואילך מלוקט מדברי הרב במקומות שונים.