פרק כז – לקט תשובות בעניני חופה וקידושין

לקט תשובות בעניני חופה וקידושין

חתונה נפרדת

א. אני מצטער שאני צריך לדבר על נושא זה, אבל כשיש רבנים שמתירים הלכות שאסור להתיר אותן, אנחנו חייבים לומר את דברינו, שלא יגידו "שתיקה כהודאה", מחמת ששתקנו משמע שאנחנו מסכימים איתם. אנחנו צריכים ללכת בדרך של התורה שמקובלת לנו מהר סיני. ואין רשות לשום רב להורות הלכות על סמך מה שהוא חושב בליבו.

המשנה והגמרא מספרות על שמחת בית השואבה שהייתה בבית המקדש בחג הסוכות. שם נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". המשנה במסכת סוכה[1] כותבת שכדי להגיע לשמחה זו היו עושים הכנות: "במוצאי יום טוב הראשון של חג, ירדו לעזרת נשים, ומתקנין שם תיקון גדול". ומהו ה"תיקון הגדול" שנעשה שם? בנו מרפסת בעזרת נשים, מעל המקום שבו היו הגברים רוקדים. כל זאת בכדי שבשמחת בית השואבה לא יהיו הנשים והגברים מעורבים זה בזה. שהיצר הרע לא יביא אותם להרהר הרהורי עבירה. שמתוך שהם מעורבים יחדיו הם עלולים לעבור על מה שכתוב בתורה[2]: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

הגמרא מקשה על כך ושואלת: מי התיר להם לשנות את מבנה בית המקדש ולבנות שם מרפסת? הרי כל התוכניות של בית המקדש נאמרו ברוח הקודש. כמו שנאמר על דוד המלך "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל"[3].

אמר רב: הם סמכו על פסוק שנאמר בספר זכריה[4] "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד". "אמרו, והלא דברים קל־וחומר, ומה לעתיד לבא, שעוסקין בהספד, ואין יצר הרע שולט בהם, אמרה תורה: אנשים לבד ונשים לבד. עכשיו שעוסקין בשמחה, ויצר הרע שולט בהן, על אחת כמה וכמה". לכן התירו להם לבנות בבית המקדש מרפסת לצורך הנשים.

דבר זה נקרא "תיקון גדול" לא בגלל שהמלאכה הייתה גדולה עליהם, אלא בגלל שהתערובת הזאת היא סכנה גדולה, שהקב"ה "שונא זימה" כמו שאמר בלעם לבלק: "אלהיהם של אלו, שונא זמה הוא"[5].

הרמב"ם בפירושו למשניות והתוס' יום טוב הסבירו שיש כאן שתי תקנות: א] שהגברים והנשים לא מעורבים זה בזה. ב] שהנשים למעלה והגברים למטה, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים, שזה מביא לידי קלות ראש והרהורי עבירה, ושמא יבואו לידי קישוי או קרי בחצרות בית ה'. ומכאן שכשעושים מחיצה היא צריכה להיות באופן שהגברים לא יראו את הנשים. לא רק סימן היכר ביניהם…

אנחנו בעד השמחה ובעד הריקודים. וגם נשים שרוצות לרקוד צריכות ללמוד ממרים הנביאה לרקוד בקדושה. שהנשים רוקדות לעצמן והגברים רוקדים לעצמם.

וצריך להזהר בזה כי אשה בטבעה מתלבשת יפה. ונשים רוצות להראות את יופין. ויש כאלה שלוקחות את התכונה הזאת למקום שלילי, למקום של יצר הרע. "להראות העמים והשרים את יופיה"[6]… על כן צריך זהירות לרקוד רק אחרי מחיצה [ועי' ביאור הלכה סי' של"ט ד"ה להקל בכל, במה שהאריך באיסור ריקוד בתערובת שהוא איסור חמור ועון פלילי, ועי' שו"ת שער אפרים סי' ל"ו, ושו"ת חוות יאיר סי' קפ"ב וברכ"י אה"ע סי' כ"א.].

יש הלכות שמטרתן לא לאפשר קירוב דעת בין גברים לנשים (חוץ מאשה לבעלה). אחת מהן קשורה לשתיה חריפה שיכולה להביא את האדם לקלקול. "זנות ויין ותירוש יקח לב"[7]. חכמינו אסרו על גבר לקחת יין או כל משקה חריף מאשה שגם מוזגת לו. אבל משקה שהוא לא חריף – מותר.

החומרות של נשות בגדד וג'רבא לא מחייבות את כולנו, אבל ההלכה שאוסרת לקחת משקה חריף מאשה שאסורה לך הוא קיים לכל[8]. לכן כשאדם בא לחתונה או לשמחה משפחתית ומלצרית מוזגת לו משקה חריף – אסור לאדם לקחת מידה ולשתות. בודאי כשהיא לא תמיד לבושה בצניעות הראויה. המזיגה הזאת של שמחה וחוסר צניעות ביחד עם משקאות חריפים, עלולה להביא את האדם להרהורי עבירה או למעשי עבירה. (קול צופיך, משיחת מרן הרב זצ"ל, פנחס תשס"ט, אחד השיעורים הבודדים שהעביר מרן בשנת חייו האחרונה)

ב. שאלה: ביום ראשון היינו אצל הרב, הורי כלתי ואני בענין מחלוקת עם ההורים בעניין חתונה נפרדת. כב' הרב הורה להורי שהחתונה תהיה נפרדת. לצערי הפסיקה גרמה למשבר ביחסים ביני לבין הורי ולחוסר שלום בית. אבי הודיע כי יעזוב את החתונה מיד לאחר החופה וינתק איתנו את הקשר בעתיד. (אבי הינו חולה לב). שאלתנו לכב' הרב היא מה לעשות?

תשובה: שילכו לרב המקורב לאב, וידבר על ליבו בנחת ובלי כאב. כי חשוב מאוד שלא להכאיב לאביך שכל כך הרבה טרח בגידולך ולא מגיע לו להתעצב ביום חופתך. על כן תעשו הכל על מנת שלא יפגע. וחשוב מאוד שרב שמקורב לאביך ואביך מחשיב את דעתו יכנס בענין להרגיע ולמצוא פתרון גם של כיבוד הורים וגם לשמור על ההלכה.

ג. שאלה: מהי דעת ההלכה לגבי ריקוד מעגל נשים בצידו של האולם שבו יושבים קהל מעורב מגברים ונשים היכולים לראות את מעגל הרוקדות?

תשובה: לענין ריקודי נשים – אם הן מרוחקות מגברים מותר, ובלבד שלא ייראו לגברים, ואסור לגברים להתקרב למעגל הנשים הרוקדות.

ד. שאלה: האם מותר להשתתף בשמחה שבה יושבים בנפרד אך ללא מחיצה?

תשובה: גברים ונשים היושבים בנפרד זה בצד זה בשמחה ואין מחיצה ואין שום ריקודים מעורבים טוב שלא להכנס לשמחה זו, אבל אין בכך איסור. [ועי' בספר חסידים סי' שצ"ג שכתב שכשהנשים יושבות בין האנשים בסעודת חתן וכלה אין לברך "שהשמחה במעונו", לפי שאין שמחה במעונו של הקב"ה כשיש הרהורי עבירה, וכ"כ הב"ח סו"ס ס"ב.]

עטרות חתנים

ה. מובא בשו"ע[9]: "וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניח כלל שנאמר 'והסר המצנפת והרם העטרה'. וכן גזרו על עטרות הכלה, אם היא של כסף, אבל של גדיל מותר לכלה".

כל זה רק לחתן וכלה, אבל לאחרים מותר. זר פרחים על ראש חתן וכלה – מותר בלי חוטי כסף או זהב[10].

ויש להזהיר את עושי ההינומות שלא יוסיפו חוטי כסף וזהב כדי שלא יעברו על האיסור. (קול צופיך, עקב תשס"ג)

אפר מקלה בראש חתנים ושבירת הכוס

ו. חז"ל תקנו שחתן ביום חופתו שמים אפר מקלה בראש החתנים: "אמר ליה רב פפא לאביי: היכא מנח ליה? במקום תפילין, שנאמר 'ואשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר'. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה". ומבאר הרשב"ם: "שהיו נוהגים לתת אפר שרוף שבכירה, כיון שבזה מזכירים את אפר פרה אדומה, שבטלה עבודת המקדש מאז החורבן. "וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין"[11]. בא הרמ"א והוסיף לנו: "יש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה או לשים מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן". וכותב השו"ע: "וכל אלה הדברים לזכור את ירושלים שנאמר 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי'". שחתן צריך לשים לו אפר. אפר אין היום. פעם לכל אחד היה אפר. היום אין אפר. ואעפ"כ יש עוד מקפידים בזה ומכינים במיוחד אפר (אשריהם של התימנים). בכמה עדות נהגו כן[12], והמדקדקים הולכים לעיר העתיקה לקחת אפר מהבית השרוף, אבל רוב העדות לא נהגו לעשות כן, אלא נוהגים לשבור כוס בשעת החופה[13].

ויש כאלה שנוהגים כדעת הגאון מוילנא שמקפידים לקחת אפר ממש לשים במקום התפילין. אבל היום שמים כל כך מעט שלא רואים את זה. שמים מגבעת על זה ולא רואים את האפר. אז נוהגים כמו הרמ"א לשבור כוס[14].

ז. מנהגנו לומר לחתן ולכלה שביום חופתם הם צריכים לזכור את חורבן ירושלים, ועל כן החתן ששובר את הכוס יעשה זאת בשברון לב ויאמר בצער "אם אשכחך ירושלים וכו'"[15]. כדי שהקהל ישמעו ויזכרו את חורבן הבית, וכן ראוי לעשות[16].

וכשאומר את הפסוק 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני' אז אומרים את שני הפסוקים. ותמיד היו מקשים עלי: למה אני מקשה על החתן להגיד שני פסוקים, מספיק פסוק אחד. אך מה אעשה? הרמב"ם מביא שני פסוקים. השו"ע מביא שני פסוקים. הם הביאו שני פסוקים ואנו נלך בדרכם. ולדעת הבא"ח[17] יגיד החתן בלחש "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" – "אעלה" בלשון יחיד.

ח. כתוב בגמ'[18]: "מר בריה דרבינא עבד הילולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא איתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואיעציבו. רב אשי עבד הילולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא איתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו ואיעציבו. (החכם ראה ששמחים יותר מדי בשמחה לקח כוס של ארבע מאות זוז ושבר אותו והתעצבו). היום לא שוברים כוס בשווי ארבע מאות זוז. ועיין שם תוס' ששוברים כוס של זכוכית.

יש שאלה בבן איש חי אם לשבור כוס זכוכית או לשבור כוס חרס. אם מותר לקחת כוס שלם או לקחת כוס שבור. יש אומרים שאסור משום "בל תשחית" ואינו כן, צריך לקחת כוס שלם. וזה שנהגו האשכנזים לקחת ולשבור צלחת בזמן השידוכים זה חלק מהתקנה לזכור ביום השמחה. אומנם הכוונה על חתונה אבל גם בשידוכים שוברים את זה. וכשהחתן שובר את הכוס או הזכוכית אז פעם לא היה חתן שובר שיגידו עליו 'גיבור' 'בראוו' ששובר. היה אחד מהקהל אומר לחתן: "תגיד 'אם אשכחך"' והשמש היה שובר. אחר כך תקנו? לא. להראות את הגבורה של החתן היה לוקח את הכוס, זורק אותו על הקיר והיה נשבר. עכשיו תקנו כך לשבור אותו ברגלים וכולם צועקים 'מזל טוב'. על מה 'מזל טוב'? על חורבן בית המקדש? לשבור צריך בשברון לב[19]. יש אנשים שלאחר שבירת הכוס צועקים "מזל טוב" או משבחים את החתן באמירות שונות, ואינם מעלים על דעתם כי שבירת הכוס היא זכר לחורבן ובאה כדי למעט את השמחה. לכן אין לומר 'ישר כח' וכדו'.

ואם אפשר לעשות שניהם, היינו אפר מקלה וכן שבירת כוס, תע"ב. ומנהג בגדד לקחת כוס חרס ולשוברה על הקיר.

ישנן עדות שנוהגות לשבור צלחת בשעת האירוסין, אבל מ"מ צריך החתן לשבור כוס גם בחתונה.

תזמורת מלאה בחתונות

ט. בירושלים העתיקה היו נזהרים שלא לנגן בהרבה כלי נגינה, ולקחו רק תוף בלבד. אבל כיום מקילים בזה ובפרט לשמחת חתן וכלה. ועיין לכנה"ג[20] שנהגו אם האבל הוא תוך י"ב חודש "שלא מביאים מנגנים לחופה", והוא הקפיד על זה והוסיף: ועל זה סמכתי בחופת בני ה"י שמתה אמו תמ"ה ונשא אשה תוך שנתה והבאתי מנגנים. אחר זמן רב מצאתי בדרשות מהרי"ל ז"ל הלכות עירובי חצרות הובא שם אגב גררא שפעם אחת מתה מושלת המדינה, ולכבודה ציוה המושל שלא לנגן בכל המדינה אותה השנה בשום כלי שיר, ואירע להיות נישואין בישוב אחד תחת ממשלתו תוך אותה שנה ושאל את מהרי"ל אם יעשו נישואין בלי כלי זמר, והורה להם שלא יעשו וכו'. "והלכו מרחק שלוש פרסאות ועשו שם הנישואין בכלי זמר", עי"ש[21]. (קול צופיך, עקב תשס"ב)

קידוש לחתן וכלה

י. נהוג לעשות "קידוש" לשמחה למתפללי בית הכנסת ובלבד שישבו אנשים לחוד ונשים מעבר למחיצה (קול צופיך, מטות-מסעי תשס"ד).

יא. שאלה: נהגו אצלנו לעשות קידוש בבית הכנסת, שלא באכילת לחם, ואחר כך מברכים שבע ברכות לחתן ולכלה. האם מותר הדבר, לאשכנזים ולספרדים? ואם מותר, האם אין בזה זלזול בראשונים?

תשובה: יש לבטל מנהג זה מחשש לברכה לבטלה: א] יש אומרים ששבע ברכות מברכין רק בבית חתן. ב] שבע ברכות מברכים רק אם אכלו לחם או אכלו מזונות כמאתיים וארבעים גרם, שאח"כ מברכין ברכת המזון. ולא על כוס יין או על כזית מזונות[22].

אם משנים מנהג זה – אין בזה שום פגיעה במה שנהגו עד היום כי לא כדין נהגו. ומה ששתקו להם – כנראה שאמרו 'מוטב שיהיו שוגגין'. ובכל מקרה צריך לעשות זאת בדרכי נועם, ותבוא עליכם ברכה.

נתינת יד לכלה

יב. יש עֵדות שנוהגים שהחתן לאחר החופה מחזיק את יד הכלה, וכך הולכים. אך אסור לעשות כן, וכדברי הרמ"א לעיל.

חדר ייחוד

יג. כתב בקיצוש"ע[23]: "עיקר החופה היא מה שאחר הקידושין מוליכין את החתן והכלה לחדר מיוחד, ואוכלים שם יחד במקום צנוע. ויש לימנע שלא ייכנס לשם שום אדם, כדי שיהיה ייחוד גמור, וזהו החופה הקונה ועושה נישואין".

והעיר הרב: אין אנו נוהגים לעשות "ייחוד" בשעת החתונה מטעמי צניעות, ואנו סומכים על כך שבני הזוג מתייחדים אחר כך בביתם, וסומכים גם על הדעה שהחופה ופריסת הטלית על ראשם היא החופה. אך מי שרוצה לעשות "ייחוד" בחתונה מטעמי משפחה או שלום בית – מותר. טוב שהעדים יראו כיסוי פני הכלה, ויראו ויכירו ויידעו שם החתן והכלה וסך הכתובה[24].

סעודת חתן וכלה

יד. יזהרו שהחתן והכלה יאכלו לחם כביצה או לפחות כזית, כיון שלעיתים מרוב שמחת החתונה אינם מספיקים לאכול[25].

צניעות הכלה

טו. כתב בקצוש"ע[26]: "אסור להסתכל בכלה. אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה ובפריעת ראשה".

והעיר הרב: אין נוהגים להסתכל בפריעת ראש הכלה. ומכל מקום אין להתבונן על תכשיטיה, ובוודאי אם הוא עלול לבוא על ידי כך להרהור. ויזהר שלא לעבור אפילו לא על איסור קל מדרבנן, וכל שכן על ריקודי תערובת של גברים ונשים, ואפילו לא של נשים ליד אנשים[27]. ודין זה הוא גם בתוך ימי השבע ברכות.

עוד בדיני חתונה

טז. שאלה: האם יש ענין להמתין 40 יום בין חתונתי לחתונת אחי או שאפשר לערוך את החתונות בהפרש של חודש?

תשובה: מספיק חודש.

יז. שאלה: האם יש איסור ללבוש שמלת כלה בצבע פנינה ולא בצבע לבן?

תשובה: נהגו ללבוש לבן.

גריס – צורות שונות

הקוטר הפנימי של העיגול הוא 19 מ"מ.

שאר הצורות שוות בשטחן לשטח העיגול.

[1] פרק ה ב.

[2] במדבר ט"ו, ל"ט.

[3] סוכה נב ע"א. ד"ה א' כ"ח, י"ט.

[4] י"ב, י"ב.

[5] סנהדרין ק"ו ע"א.

[6] אסתר א', י"א.

[7] הושע ד ', י"א.

[8] [עי' שו"ע אה"ע סי' כ"א סעי' ה'] .

[9] או"ח סי' תק"ס סעי' ד'.

[10] שו"ע שם והחונים עליו.

[11] שו"ע שם סעי' ב'.

[12] [כתב היעב"ץ בסידורו: "מי יודע כמה זיווגים לא עלו יפה מפני שלא העלו את ירושלים" וכו'. וע"ע ערוך השולחן אה"ע סי' ס"ה סעי' ה'.] .

[13] ועיין מסכת ברכות דף ל"א ע"א. וכ"כ הבא"ח שופטים ס"ק י"א.

[14] עי' רמ"א אה"ע סי' ס"ה סעי' ג' ובפת"ש ס"ק ד'.

[15] עיין כה"ח סי' תק"ס ס"ק י"ח, כ"א.

[16] עיין כה"ח סי' תק"ס ס"ק י"ח, כ"א [וע"ע ברכות ל"א ע"א, פמ"ג שם במשב"ז ס"ק ד', שע"ת שם, שד"ח אס"ד מערכת ז' אות י"ב.].

[17] שם ס"ק מ"ו.

[18] ברכות ל ע"ב-לא ע"א.

[19] עיין בא"ח ש"ש שופטים י'"א.

[20] אה"ע סי' ס"ה.

[21] [ראה כה"ח סי' תק"ס ס"ק ל"ד.].

[22] [שו"ע אה"ע סי' ס"ב סעי' ה'.].

[23] סי' קמ"ח סע' א'.

[24] עיין רמ"א אה"ע סי' נ"ה סע' א' ואחרונים.

[25] הערת הרב לקצוש"ע סי' קמ"ט סע' א'.

[26] . סי' קמ"ט סע' י'.

[27] עיין בא"ח שופטים י"ח.