פרק ט – רחיצה, טבילה ותספורת בערב שבת ולבישת בגדי שבת

רחיצה לכבוד שבת

מצוה לרחוץ לשבת

א – מצווה לרחוץ בערב שבת לכבוד שבת[1]. ומובא בגמ' שבת[2]: "דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף, ויושב בסדינין המצויצין ודומה למלאך ד' צבאות".

וכתב הרמב"ם[3]: "ארבע דברים נאמרו בשבת, שנים מדברי תורה ושנים מדברי סופרים, והן מפורשין ע"י הנביאים. שבתורה – זכור ושמור. ושנתפרשו ע"י הנביאים – כבוד ועונג, שנא': 'וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד'". ובהלכה ב': "איזהו כבוד? זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש מפני כבוד השבת"….

ב – המצוה לרחוץ בערב שבת לכבוד שבת חלה על אנשים ועל נשים כאחד[4].

רחיצת כל הגוף

ג – אף שבגמ'[5] מוזכר רחיצת (פניו) ידיו ורגליו, כתבו הראשונים[6] שהלשון לאו דוקא אלא רחיצת ערב שבת צריכה להיות (((רחיצת כל גופו))) בחמין. ולשון השו"ע עם תוספת הרמ"א[7]: "מצוה לרחוץ (כל גופו, ואם אי אפשר לו – ירחוץ) פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת". להלכה – מצוה לרחוץ כל גופו בחמין בע"ש, אמנם אדם שקשה לו לרחוץ כל גופו – יכול להסתפק ברחיצת פניו ידיו ורגליו[8] (מיהו ברגליו ניתן להקל במקום הצורך – ראה בסעי' הבא). וכתב ר"ת[9]: "ונקיות הגוף תחדש את נקיות הלב, וטינוף הגוף יטנף כמו כן הלב".

רחיצת הרגליים

ד – המשנ"ב[10] כתב שלא נהגו להיזהר ברחיצת רגליים. ואפשר שהטעם הוא משום שבעבר הלכו יחפים והיה אבק על רגליהם, אך כיום נועלים מנעלים. מכל מקום (((להלכה))): יש לרחוץ גם את רגליו, כיון שיש גם טעם על פי הסוד שטומאת הרגלים עוברת רק ברחיצת ערב שבת[11].

זמן הרחיצה

רחיצה ביום שישי

ה – יש אומרים[12] שמצוה לרחוץ לכבוד שבת דוקא ביום ו', כדי שיהא ניכר שהרחיצה היא לכבוד שבת. וי"א שבימי שישי הקצרים וכדו' אפשר להקדים ולהתרחץ ביום חמישי או בליל שישי. (((להלכה))): טוב לרחוץ כל גופו ביום ו' אחר חצות היום.

ו – אם אי אפשר לרחוץ גופו ביום שישי אחר חצות – ירחץ כל גופו ביום שישי או בליל שישי או ביום חמישי[13], וביום ו' לאחר חצות ירחץ לפחות פניו ידיו ורגליו[14], ואם גם זה אי אפשר – ירחץ לפחות פניו וידיו (ברגליו מקילים יותר כמבואר לעיל בסעי' ד'[15]) [הדבר מצוי בימי החורף שהימים קצרים, ויש שמתרחצים או רוחצים את ילדיהם בליל שישי].

ז – לפני שיוצא מביתו לבית הכנסת, טוב שירחץ את פניו או את ידיו, ויעשה פעולה מסוימת ממש ביציאתו, וזוהי ההכנה שאדם עושה לכבוד שבת מלכתא[16]. [וראה עוד פרק א' סעי' ה'].

מצוה בחמין

רחיצה בחמין

ח – מצווה לרחוץ בערב שבת (((בחמין)))[17].

ט – לגבי רחיצה במים פושרים יש מסתפקים אם יוצא ידי חובת רחיצה לשבת[18], ולדעת רבנו האר"י ז"ל[19] צריך לרחוץ בחמין ממש[20] בין בקיץ ובין בחורף. ומכל מקום, ישתדל שלפחות את פניו ידיו ורגליו ירחץ בחמין ממש.

י – הרוחץ במים קרים – אינו יוצא ידי חובת רחיצה לשבת לכל הדעות[21].

טבילה בחמין

יא – ראה להלן סע' כ"ז בדין טבילה במקווה חם אם מועילה כרחיצה.

רחיצה לאבל

יב – אבל תוך שבעת ימי האבלות – אסור ברחיצה ובטבילה, ובכלל זה גם ברחיצה וטבילה לכבוד שבת. לכן בערב שבת שבתוך השבעה – לא ירחץ כל גופו (אפי' במים קרים) אלא ירחץ כשעה לפני שבת את פניו ידיו ורגליו בלבד, במים חמים[22] (בדין אבל שחל חג באמצע ימי אבלו ראה הערה[23]).

רחיצה בסבון

יג – בעבר היו נוהגים לסוך את הגוף בשמן זית אחרי הרחיצה, כדי לחזקו, וכך היו עושים תמיד. כיום לא נוהגים לסוך את הגוף בשמן, ולכן טוב לרחוץ את הגוף בסבון בערב שבת, ובזה יחשב שסך את גופו לכבוד שבת[24].

סדר הרחיצה

יד – בפשיטת הבגדים יפשוט קודם את השמאלי ואח"כ את הימני. וכן בהתרת השרוכים ובחליצת הנעלים יקדים שמאל לימין[25].

טו – טוב לרחוץ כסדר המוזכר בגמ': קודם פנים, אח"כ ידים ואח"כ רגלים[26]. אמנם, אם רגליו מלוכלכות – רשאי לנקותם תחילה.

טז – לא ירחץ את רגליו במים שרחץ בהן פניו וידיו אלא במים אחרים[27], והדבר מצוי כשרוחץ באמבטיה מלאה מים.

יז – בכל פעולה יקדים אדם ימין לשמאל, וכן ברחיצה ירחץ קודם יד ימין ואח"כ יד שמאל, רגל ימין ואח"כ רגל שמאל[28].

יח – וכן בלבישת הבגדים יקדים ימין לשמאל[29], לבישת שרוול ימין לשרוול שמאל, נעילת נעל ימין לנעל שמאל וכו'. אמנם, כאשר שורך נעליו – יקדים שמאל לימין. וה"ה בסגירת אבזם הנעל.

ניגוב הרגלים

יט – אחר הרחיצה יזהר לנגב את רגליו היטב ולא יגרוב גרבים בזמן שרגליו רטובות, משום שקשה לעניות[30].

כ – לא ינעל את נעליו בעוד שרגליו רטובות, מפני שקשה לעניות[31].

ניגוב בבגדים

כא – לא ינגב את גופו בבגדיו ואף לא את רגליו, ואפילו כשאין לו מגבת לניגוב משום שכחה[32].

רחיצה בע"ש חזון

רחיצה בע"ש חזון

כב – מי שנוהג לא לרחוץ כל תשעת הימים, אך רגיל לרחוץ בחמין בכל ערב שבת – יכול לרחוץ במים חמים בר"ח אב שחל בערב שבת וגם בערב שבת חזון[33].

טבילה לכבוד שבת

טבילה בער"ש

כג – מנהג רבנו האר"י היה לטבול בכל ערב שבת. ומי שמקדש את עצמו מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה[34].

כד – אין לברך על טבילה זו, מכיון שאינה חובה מהדין[35].

זמן הטבילה בער"ש

כה – הזמן הראוי ביותר לטבילה בערב שבת הוא מחצות היום ואילך, ובשעת הדחק – משעה חמישית [בשעות זמניות], דהיינו שעתיים לפני חצות. ע"כ הרוצה להקדים ולטבול, משום שמאוחר יותר מי המקווה מתלכלכים – יכול לטבול כשעתיים לפני חצות היום[36].

כו – אם קורא "שניים מקרא ואחד תרגום" לפני הטבילה – יכול אף לכתחילה לטבול משעה חמישית [בשעות זמניות], ועולה הטבילה כאילו טבל אחר חצות[37].

כז – טבילה במקוה חם מועילה כרחיצה, אבל טבילה במקוה קר אינה מועילה כרחיצה, מכיון שצריך לרחוץ בחמין[38].

מספר הטבילות בער"ש וכוונתם

כח – לגבי מספר הטבילות יש כמה מנהגים: מובא בשער הכוונות[39] שיש לטבול שתי טבילות זו אחר זו, הראשונה – להפשיט בגדי החול של הנפש, והשנייה – לקבל תוספת שבת. ובעל קרי צריך לטבול שלוש טבילות: אחת – להסיר הטומאה, שנייה – להסיר בגדי החול, שלישית – לקבל תוספת שבת. ויש נוהגין לטבול חמש טבילות כנגד חמשת חלקי הנשמה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ויש מוסיפין שתים כנגד: חיה ויחידה דכללות[40]. ויש טובלים כנגד מספר העולים לספר תורה: לכבוד שבת – שבע טבילות ובערב יו"ט – ה', ובערב יוכ"פ – ו' טבילות[41]. ויש טובלים י"ג טבילות כמניין "אחד", ומכוונים בטבילתם לשמות הקודש, כפי שמבואר בדברי רבנו האר"י[42]. אבל מהדין – די בשתי טבילות.

טבילה ללא כוונה

כט – מי שאינו זוכר את כוונות הטבילה – יכוין בטבילתו שיעלה לו כאילו כיוון את הכוונות כפי שפורטו בסידור התפילה או בספר "בן איש חי"[43].

תפילה במקוה

ל – נאמר בתורה[44]: "ולא יראה בך ערות דבר" – מכאן שדיבור כנגד ערווה – אסור, אבל להרהר כנגדה – מותר, ולכן אותם ההולכים למקווה ומכוונים כוונות בשעת הטבילה או מתוודים שם, יזהרו שלא יוציאו איזה פסוק או דבר תורה מפיהם, אלא יאמרו מחוץ למקום שבו ישנם אנשים ללא בגדים[45].

הרהור במקוה

לא – בחדר של המקוה – אסור להרהר, כיון שדינו כמרחץ שאסור להרהר בו בדברי תורה[46], אך מקווה שמימיו עמוקים יותר מי' טפחים – מותר להרהר בהם בדברי תורה, וטוב להעכיר את המים ברגליו כדי שלא יראה לבו את הערווה[47].

כוונות במקוה

לב – אסור לכוון שמות הקודש בתוך המקווה מתוך דפי למינציה[48]. ואף שמותר להרהר שמות קודש במחשבה כשהוא בתוך מי המקווה, להרהר מתוך נייר – אסור[49].

ריבוי טבילות במקוה ציבורי

לג – הרוצה לטבול מספר רב של טבילות – יכול לעשות זאת במקווה פרטי, אבל לא במקווה ציבורי, כדי לא להפריע לאחרים הרוצים לטבול.

ניגוב אחר טבילה

לד – יש חסידים ואנשי מעשה הנוהגים לא להתנגב אחר הטבילה בערב שבת עד שמי המקווה ייבשו מעצמם, כפי שכתב רבנו האר"י[50], כיון שמי המקוה הם מים חשובים וטהורים, ובעיקר בערב שבת שמקבל עליו קדושת שבת. אכן, בימות חורף הקרים – אין לנהוג כך, משום סכנה לבריאות. ומכל מקום מנהג משובח הוא להשאיר חלק אחד בגוף, כמו: כף היד, חלק מהזרוע או מקום אחר בגוף ללא ניגוב, כדי לקיים במקצת את דברי רבנו האר"י עליו השלום[51].

רחיצה אחר הטבילה

לה – יש אוסרים לרחוץ במי הברז אחרי הטבילה כל עוד הוא נמצא במקווה[52]. לכן, הרוצה לשטוף עצמו ממי המקווה – ינגב עצמו במקום אחר, ורק לאחר מכן ישטוף עצמו במי הברז. וכשעושה כן אין זה נחשב רחיצה לאחר טבילה[53].

אדם שלא יכול לטבול

שפיכת ט' קבין

לו – זקן או חולה שאינו יכול לטבול במקווה – ישפוך על גופו תשעה קבין מים [שהם כשלושה עשר וחצי ליטר מים] ללא הפסקה. וישפוך מכלי אחד או שניים או שלושה, אך לא יותר מכך. אם משתמש בשניים או בשלושה כלים – אדם אחר ישפוך עליו את המים ללא הפסקה בין כלי לכלי. אבל אם משתמש בכלי אחד – יכול לשפוך על עצמו או ע"י אדם אחר[54]. ויש אומרים שאין צריך לשפוך מכלי דווקא אלא אפילו עומד תחת המקלחת ויורדים על גופו כשלוש עשרה וחצי ליטר מים ללא הפסקה – הרי זה מטהרו[55] [למנוע מכשול, יש להדגיש כי תשעה קבין הנ"ל מועילים אך ורק במקום טבילה לגבר, אך לטהר נשים לבעליהן אין לכך כל ערך, ואפילו תשפוך עליה כל מימות שבעולם – אינה נטהרת עד שתטבול את כל גופה במקווה כשר].

נטילה במקום טבילה

לז – מי שאינו יכול לטבול ואינו יכול לשפוך על עצמו תשעה קבין – יטול את ידיו ארבעים פעם[56], ויכוין אותיות שם ע"ב[57] לפי הסדר הבא: בנטילה ראשונה יערה מים על יד (((ימין))) ויכווין אות (((ראשונה))) של שם ע"ב [י]. בשנייה יערה על יד (((שמאל))) ויכווין שוב באות (((ראשונה))) של שם ע"ב [י]. בשלישית יערה על יד (((ימין))) ויכווין באות (((השנייה))) של שם ע"ב [ו]. ברביעית על יד (((שמאל))) ויכווין שוב באות (((השנייה))) של שם ע"ב [ו]. בחמישית על יד (((ימין))) ויכווין באות (((השלישית))) של שם ע"ב [ד]. בשישית על יד (((שמאל))) ויכווין שוב באות (((השלישית))) של שם ע"ב [ד], וכן הלאה לסרוגין, עד שמסיים לכוון בכל אותיות שם ע"ב. עד כאן נטל עשרים נטילות. עתה, יערה עשר פעמים רצופות על יד ימין, ובכל פעם יכווין אות אחת מעשר אותיות שם ע"ב לפי הסדר. ושוב עשר פעמים על יד (((שמאל))), ויכווין בכל פעם אות אחת מעשר אותיות של שם ע"ב. נמצא שנטל בסך הכל ארבעים נטילות.

לח – לפני שיטול ידיו יאמר "לשם ייחוד" על פי הנוסח הבא:

לְשֵׁם יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִֽינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ"ד הֵ"א בְּאוֹתִיּוֹת וָא"ו הֵ"א בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהרהר בלבו י-ה-ו-ה) בְּשֵׁם כֹּל יִשְׂרָאֵל. הֲרֵינִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִנְטוֹל יָדַי עֶשֶׂר נְטִילוֹת לְיַד יָמִין וְעֶשֶׂר נְטִילוֹת לְיַד שְׂמֹאל בְּסֵירוּגִין כְּנֶגֶד עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הויה בְּמִלּוּי יוֹדִין, וְעוֹד אֲנִי נוֹטֵל עֶשֶׂר פְּעָמִים רְצוּפוֹת לְיַד יָמִין וְעֶשֶׂר פְּעָמִים רְצוּפוֹת לְיַד שְׂמֹאל כְּנֶגֶד עֶשֶׂר אוֹתִיּוֹת שֶׁל שֵׁם הויה בְּמִלּוּי יוֹדִין אֲשֶׁר עוֹלֶה כֹּל זֶה מִסְפָּר אַרְבָּעִים כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים סֵאָה, כְּדֵי לְטַהֵר בָּזֶה כֹּל גּוּפִי שֶׁהוּא מָאתַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה אֵבָרִים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה גִּידִים מִטֻּמְאַת קֶרִי וּמִכֹּל טֻמְאָה וְרוּחַ רָעָה.

וְיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁיִהְיוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ נְטִילוֹת אֵלּוּ שֶׁאָנֹכִי מוּכָן לִטּוֹל יָדַי כְּאִלּוּ טָבַלְתִּי גּוּפִי בְּמַיִם לְטַהֲרֵנִי מִטֻּמְאַת קֶרִי וּמִכֹּל מִינֵי טֻמְאָה וְרוּח רָעָה, וְיִמָּחֶה כֹּחַ הַטֻּמְאָה הַנַּעֲשָׂה מִן הַקֶּרִי מְחִיָּה גְּמוּרָה מִלְּמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה, וִיתֻקַּן עֲוֹן הַכַּעַס (בערב שבת: וְיוּפְשְׁטוּ בִּגְדֵי חֹל וַאֲקַבֵּל קְדֻשַּׁת שַׁבָּת). לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: וְיַעֲלֶה לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ כְּאִלּוּ כִּוַּנְתִּי בְּכָל הַכַּוָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לְכַוֵּן בְּסֵדֶר נְטִילַת יָדַיִם זֹאת. אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי. וַאֲסֹֽבְבָה אֶת־מִזְבַּחֲךָ ה', וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

לט – אחרי שנטל ארבעים נטילות יאמר את הפסוק[58]: "לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים. וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" ויכווין "לֵ'ב טָ'הוֹר בְּ'רָא" – ראשי תיבות: "טבל" וסופי תיבות "אבר" לומר, שבטבילת אבר אחד נטהרים כל אבריו[59].

גזיזת ציפורנים בע"ש

קציצת ציפורניים

מ – מצווה לקצוץ את ציפורניו בערב שבת[60].

סדר הגזיזה

מא – יש שכתבו[61] שיש ליטול הצפורניים בסדר הבא: בדאג"ה בימין (מתחילים באצבע השניה שהיא "אצבע" ואח"כ הרביעית וכו'), ובשמאל דבהג"א (מתחילים בקמיצה). אך האר"י לא חשש לכך[62]. ולכן מי שלא נהג להקפיד בכל הנ"ל- יעשה כרצונו, ומי שנהג להקפיד – ימשיך במנהגו. ואנו לא מקפידים באזהרות אלו ונוטלים ציפורני ידים ורגלים אפילו ביום אחד[63].

מב – יש אומרים[64] שלא לקוץ צפורני ידיו ורגליו ביום אחד, ולכן נוהגים לקוץ צפרני הרגליים – ביום ה' והידים – ביום ו'. אך האר"י – לא חשש לכך[65].

מג – נכון להקפיד ליטול את צפורני יד ימין קודם לשמאל[66].

זמני קציצת צפורנים

מד – מותר לקצוץ ציפורני ידיו ורגליו כבר ביום חמישי[67]. אולם טוב לקוצצן בערב שבת [ואין זה משנה אם לפני חצות או אחר חצות][68].

מה – יש מקפידים לא להסתפר ולא ליטול צפורנים בראש חודש אף כשחל בע"ש[69]. ויש שלא חוששים לכך. ואולם אם הצפורנים ארוכות כ"כ עד שיוצאות מחוץ לבשר – יש לגזזן בע"ש אף בר"ח[70].

זריקת ציפורניים

מו – אין לזרוק ציפורניים שנקצצו על הרצפה במקום שעוברים ושבים[71]. וכן כשקוצץ ציפורניו – לא יניחם על בגדיו או מנעליו[72] אלא על מגבת נייר וכדו' בזהירות כך שלא יתפזרו, ויזרקם בבית הכסא ויוריד עליהם מים.

נפילת ציפורן

מז – ציפורן שנפלה על הרצפה או על שטיח – יש להשתדל למוצאה ולהשליכה לבית הכסא. אם קשה למוצאה – יטאטא את הרצפה או השטיח [או ינערו] כדי שלכה"פ יזיזה ממקומה, משום שציפורן מזיקה רק כשהיא נשארת במקום נפילתה[73].

נט"י אחר קציצת צפורנים

מח – יש ליטול ידים אחרי קציצת הציפורניים[74]. ואין צורך ליטול בכלי ודי ליטול ישר מהברז, וכן אין צורך ליטול שלוש פעמים על כל יד[75]. והמחמיר ליטול ג' פעמים – תבוא עליו ברכה, ובפרט אם ציפורניו היו עודפות על הבשר[76].

גילוח ותספורת בע"ש

מט – אם היו שערות ראשו גדולות – מצווה לגלחן לכבוד שבת[77].

זמן גילוח ותספורת בער"ש

נ – ירא שמים הרוצה להסתפר או להתגלח בערב שבת – יעשה זאת לפני זמן מנחה קטנה. וטוב להקדים כחצי שעה לפני מנחה קטנה[78].

זמן גילוח באונס וכיו"ב

נא – מי שנאנס או נטרד או שהיה עסוק בצרכי שבת ולא התגלח לפני זמן מנחה קטנה – יכול לסמוך בדיעבד על המקילין ולהתגלח אחר מנחה קטנה, כדי שלא יכנס לשבת מנוול[79].

נב – לא טוב עושים אותם שדוחים את הגילוח עד הערב, ואף לזמן מועט קודם הדלקת הנרות, משום שכל ההיתר הוא שלא יכנס לשבת מנוול, אבל אם יתגלח לפני מנחה קטנה אינו בגדר מנוול, ולכך יתגלח קודם מנחה קטנה[80].

גילוח סמוך לשבת

נג – המגלח במכונה חשמלית המחוברת לחשמל – אסור להשהות את הגילוח עד סמוך לכניסת השבת, מחשש שתהיה הפסקת חשמל ולא יספיק להתגלח לפני השבת ויכנס לשבת כשהוא מנוול [או חצי מגולח]. אמנם, אם יש לו מכונה נטענת [או מכונה שעובדת על בטריות] או שיכול לשאול מכונה כזו מאחר, ולא התגלח לפני מנחה קטנה – יכול להתגלח אח"כ. והטוב ביותר הוא להתגלח כשעה קודם השבת, ולא להכנס לספקות[81].

בגדי שבת

בגדים נאים לשבת

נד – יכבד אדם את השבת בלבושו וילבש בגדים נקיים לכבוד שבת, וטוב שיהיו אלה בגדים המיוחדים לשבת[82]. ואם לובש בגד חדש, תיקן בעל הבא"ח שיאמר אדם בקשה לפני שלובש מלבוש חדש, ובה הודאה לה' יתברך שמו ויתעלה. ואחר בקשה זו, יברך "שהחיינו"[83].

נעליים לשבת

נה – אין צריך לייחד נעליים לכבוד שבת, והמייחד נעלים לשבת – תבוא עליו ברכה[84].

כיפה לשבת

נו – כשם שצריך להחליף את בגדיו לכבוד שבת, כך צריך להחליף גם את הכיפה שלראשו לכבוד שבת[85].

חולצה לשבת

נז – ראוי ללבוש בשבת חולצה שכובסה וגוהצה והוכנה לשבת ביום רביעי או חמישי[86]. ויש מי שאומר שמותר ללבוש בשבת חולצה הנשמרת משבת לשבת, למרות שלא כובסה וגוהצה לשבת זו, בתנאי שצורתה נאה[87]. ונהגו שאם אדם נהנה בלבישת בגד מכובס יותר מבגד נקי – לא ילבש את הבגד הנקי אלא יכבסו, ואם אין לו הנאה מיוחדת – יכול ללבוש את הבגד הנקי[88] (וראה מש"כ בפרק א' סעי' מ'-מ"ג ובפרק ט' מסעי' נ"ז ואילך ובהערות שם).

נח – מי שאין לו חולצה מיוחדת לשבת – יכול ללבוש חולצה של ימי החול, כיון שבימינו מכבסים ומגהצים את החולצה, ועל כן החולצה נחשבת כעין חדשה, ומותר. לכן אחרי שלבש את החולצה ביום חול – יכבסנה ויגהצנה לכבוד שבת[89].

בגד שלא מכובס

נט – מכנסיים או חליפה שנהוג למסור למכבסה לעיתים רחוקות – אין צורך לכבס בכל שבוע[90].

שינוי בבגד לכבוד שבת

ס – מי שאינו יכול להחליף את בגדיו לכבוד שבת, כגון שהיה בדרך או חייל בצבא – לכה"פ ינקה את בגדיו או יחליף את הכיפה בראשו או יעשה איזה שינוי אחר בבגדיו, כך שיהא ניכר שמכבד את השבת גם בלבושו[91].

לבישת לבן בשבת

סא – יש הנוהגים ללבוש בשבת בגדי לבן, ויש מקום למנהגם גם בימינו[92], ואפילו במקומות שאין רגילים ללבוש בגדי לבן – טוב ללבשן, ואין לחוש ליוהרא[93], וגם אבל בי"ב חודש של אבלות יכול ללבוש בגדי לבן[94].

לבישת שחורים בשבת

סב – יש נוהגים ללבוש בגד שחור בשבת, משום שכיום לבוש שחור הוא המהודר והיפה ביותר ואין הוא נחשב בגד של אבלים[95], ומכל מקום צריך להקפיד שהחולצה תהיה לבנה[96].

לבישת בגדי שבת בחול

סג – אין ללבוש ביום חול בגדים שיוחדו לשבת[97] אלא אם כן הולך לסעודת מצוה[98]. אמנם, אדם שייחד בגדים חדשים לשבת – יכול ללבוש את הישנים שהיו לכבוד שבת, ביום חול[99].

רחיצה ולבישת בגדי שבת בשבת חזון

סד – מי שרגיל לטבול בכל ערב שבת – מותר לו לטבול גם בערב שבת חזון[100].

סה – לפי הרמ"א – אין ללבוש בגדי שבת בשבת חזון[101], ולפי השו"ע[102] – מותר ללבוש בגדי שבת בשבת חזון בבגדים מכובסים. לפי האר"י – אסור ללבוש בשבת בגדי חול, וכן דעת הגאון מווילנא, וכן נהגו רוב ישראל, וכן יעשה מי שאין לו מנהג קבוע, אמנם, מי שנהג שלא ללבוש בגדי שבת בשבת זו – ימשיך במנהגו[103].

[1] מובא בחז"ל (עיין ויקרא רבה פרשה ל"ד, ג'): פעם אחת בערב שבת ראו התלמידים  את הלל הזקן הולך בדרך, ואמרו לו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: איזו מצוה? אמר להם: לרחוץ עצמי בבית המרחץ לכבוד שבת. אמרו לו: וכי זו מצוה היא?! א"ל: כן, מה אם איקונין (=פסל) של מלכים שמעמידים אותו בבתי טרטיאות ובבתי קרקסיאות מי שנתמנה עליהם הוא מורקן ושוטפן והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות, אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בר' ט', ו'): 'כי בצלם אלהים עשה את האדם' על אחת כמה וכמה" (וע"ע לרמב"ם פ"ל מהל' שבת הל' ב'). ועיין בשו"ע (סי' ר"ס סעי' א') שפסק שמצוה לרחוץ לכבוד שבת.

[2] כ"ה ע"ב.

[3] הלכות שבת פרק ל' הלכה א'.

[4] משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ב'); כה"ח (שם ס"ק ב').

[5] שבת (כ"ה ע"ב).

[6] עיין טור (או"ח סי' ר"ס) וב"ח שם. ועיין שער ציון (סי' ר"ס ס"ק ד') שכתב שכן דעת הטור והרשב"א, וראה להלן הערה ו'.

[7] שו"ע (או"ח סי' ר"ס סעי' א'), וכן כתב בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו).

[8] רמ"א (סי' ר"ס סעי' א').

[9] ספר הישר (שער י"ג).

[10] סי' ר"ס ס"ק ד'.

[11] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו). שער הכוונות (דרוש סדר שבת דרוש א', ענין קבלת שבת) וז"ל: "ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו….אח"כ היו מביאים לפניו עריבת מים חמין ורוחץ בהם תחילה פניו ואח"כ ידיו והיה מנגב אותם במטפחת ואח"כ רוחץ רגליו במים חמין הנז' ומנגבם", שם מבואר עוד שטומאה שעל הרגלים עוברת ברחיצה של ע"ש. והעניין הוא, שטומאת הרגליים קשה יותר מטומאת הידיים. ולמרות שטומאה שעל הידיים שבכל בוקר מימות השבוע עוברת בנטילת ידים ג' פעמים לסרוגין, אין טומאת הרגלים עוברת אלא ברחיצת ערב שבת [אמנם בזמן בית המקדש היה בכח המים לסלק גם את טומאת הרגליים, ולכן הכהנים היו רוחצים בכיור גם את רגליהם].

[12] רמ"א (סי' רס"ב סעי' ג'), כה"ח (סי' ס"ק ל"ז).

[13] דרכי משה (סי' ר"ס אות א'), ב"ח (שם סוף ס"א), ט"ז (שם ס"ק א'), א"ר (שם אות ב').

[14] עי' בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו), כה"ח (סי' ר"ס ס"ק י"ד).

[15] משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ב' וד').

[16] ראה רמ"א (סימן רס"ב סעי' ג') שכתב: "הגה – וילביש עצמו בבגדי שבת מיד אחר שרחץ עצמו, וזהו כבוד השבת. וע"כ לא ירחץ לשבת אלא סמוך לערב, שילביש עצמו מיד: (הגהות מרדכי החדשים)". כלומר חייב לעשות עוד פעולה להראות שהוא עושה את זה לכבוד שבת, וצריך לרחוץ את פניו ידיו ורגליו. ואף שלא נוהגים כן, שהרי רשאי להתרחץ לכבוד שבת מתי שהוא רוצה, וללבוש בגדים פנימיים לכבוד שבת מתי שהוא רוצה, וללבוש בגדי שבת לפני כניסת שבת, אבל לפני שיוצא מביתו לבית הכנסת לפחות ירחץ את פניו או את ידיו ויעשה פעולה מסוימת לכבוד שבת כלה מלכתא כמו שכתוב בגמ'.

[17] שו"ע (סי' ר"ס סעי' א').

[18] ראה גמ' שבת (כ"ה ע"ב). וה'ביאור הלכה' (סי' ר"ס ד"ה "בחמין") מסתפק אם יצא ידי חובה גם ברחיצה במים פושרים.

[19] שער הכוונות (דרושי סדר שבת דרוש א' ענין קבלת שבת) וז"ל: "ולרחוץ אח"כ הרגלים במים חמין להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמ' מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום", פע"ח (שער השבת פרק ג') וז"ל: "וסוד רחיצה בחמין, הוא סוד שלהובותא דאשא דנפיק בכל ע"ש, ומתגלגלא בהאי כוכבא ומדורא דאשא, ששם הקליפה ומכניעם למטה". כה"ח (סי' ר"ס ס"ק א').

[20] וכתב כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ג') שע"פ דברי הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד' הל' ט"ז) גם ע"פ הרפואה יש לרחוץ בחמין לפחות פעם אחת בשבוע, ויכוון לשם מצווה והרפואה באה ממילא.

[21] שו"ע (סי' ר"ס סעי' א'), ביאור הלכה (סי' ר"ס ד"ה "ובחמין").

[22] ראה לשו"ע יו"ד (סי' שפ"א סעי' א') ובפתחי תשובה (שם ס"ק א'). ועיין מאמר מרדכי, צרור החיים (פרק י"א שאלה קנ"ח).

[23] אבל שתוך שבעת ימי אבלו חל חג (חג לענין זה הוא: שלושת הרגלים, ראש השנה ויום הכיפורים (ע"פ שו"ע סי' תקמ"א סעי' י"א ט"ז): לספרדים – אין לרחוץ עד הלילה. אבל אם חל החג בשבת, כך שאינו יכול לרחוץ בלילה – אזי יכול להתרחץ לכבוד החג כשעתיים לפני כניסת החג, כיון שמסתיימת אז אבלותו (ע"פ שו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעי' ה' ורמ"א שם. ושו"ע סי' תקמ"ח סעי' י' ומג"א שם ס"ק י"ג ומשנ"ב שם ס"ק ל"ח, כה"ח שם ס"ק ג"ן).

[24] עיין בא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' ט"ו); ערוך השולחן (סי' ר"ס סעי' ג').

[25] שו"ע (או"ח סי' ב' סעי' ד'-ה').

[26] עיין גמ' שבת (ס"א), דרכי משה (או"ח סי' ב' ס"ק א'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ח') ובערוך השולחן (סי' ר"ס סעי' ג') ובא"ח (פרשת וישלח ש"ר סעי' י"ז).

[27] כה"ח (סימן ר"ס ס"ק א'). בא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' ט"ו), וז"ל: "וכתב בספר כתר מלכות שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם פניו וידיו אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת אחת קודם רחיצת רגליו, ואחר שירחץ רגליו ג"כ יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבוש מנעליו, ולא ילבש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו".

[28] עיין רמ"א (או"ח סי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ח'). וכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ד הל' ט"ז): "ירחץ את ראשו בלבד בחמין שהגוף נכווה בהן, ואחר כך ירחץ גופו בפושרין, ואחר כך בפושרין מן הפושרין, עד שירחץ בצונן. ולא יעבור על ראשו מים לא פושרין ולא צונן. ולא ירחץ בצונן בימות הגשמים".

[29] שו"ע (או"ח סי' ב' סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק ז'), כה"ח (שם ס"ק ח'). עוד בדינים אלו ראה במאמר מרדכי לימות החול (פרק ד').

[30] גמ' פסחים (קי"א ע"ב) שקשיא לעניותא. תוספת שבת (סי' ר"ס ס"ק א'), כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ג'), בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו).

[31] ראה הערה הקודמת

[32] מג"א (סי' קנ"ח ס"ק י"ז) כתב, וז"ל: "ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה" (תשב"ץ סי' קנ"א). בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ו). וכתב הכה"ח (שם ס"ק פ"ז), וז"ל: "וכתב האשל אברהם אות י"ז, וז"ל: 'אפשר חלוקו ממש הא שאר בגדים לא, או אפשר כל בגדיו במשמע', עכ"ל. והביאו היפה ללב אות יו"ד, וכתב דכפירוש השני משמע בהוריות דף י"ג ע"ב יעו"ש", עכ"ל.

[33] עיין כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק קפ"ט), בא"ח (ש"ר פרשת דברים סעי' ט"ז), וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' פ"ד-צ"ה בפרטי הדינים).

[34] שער הכוונות (סדר שבת, דרוש א' ענין ויהי נועם דמוצ"ש) וז"ל: "אחר קריאת הפרשה היה טובל הטבילה של ע"ש". פרי עץ חיים (שער שבת פ"ג). כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ד'). עמודי שמים ליעב"ץ, חיי אדם בספרו זכרו תורת משה (סי' א' סעי' ב').

[35] עיין שו"ע (או"ח סי' תר"ו סעי' ג') ובנו"כ שם. וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק מ"ד סעי' ל"ג).

[36] ויכול לטבול סמוך לשבת, אף שהמשנ"ב (סי' רל"ב ס"ק כ"ח) כתב שאין ללכת למרחץ בער"ש לפני שאדם יתפלל, ובפרט שהיום אין שמש המעורר אנשים לקבל שבת. מ"מ כיון שהיום מצוי בלנים המזרזים את האנשים לצאת מהמקום לפני השקיעה, על כן יכולים לסמוך על זה ללכת למרחץ לפני תפילת מנחה. וע"ע שו"ת קול אליהו, שבת (פרק א' שאלה ד').

[37] וכתב בשער הכוונות (דף ס"ב ע"א): "אחר הקריאה הפרשה היה טובל טבילה של ע"ש הנזכרת בספר הזוהר וכו' והיה אומר מורי ז"ל כיון שקרא את הפרשה כבר יש כוח באדם לקבל תוספת קדושת השבת, ולכן לא היה טובל קודם שיקרא הפרשה זולתי דרך מקרה, ואף גם זה לא היה טובל כ"א אחרי שיתחיל השעה החמישית", עכ"ל. וע"ע כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ז').

[38] שו"ע (סי' ר"ס סעי' א'). וראה כה"ח (שם ס"ק א' ד"ה "וכתב"), וז"ל: "והנה נתבאר כי המים החמין הם בסוד שלהובא דאשא הנז' בזוהר ויקהל" וכו'. וראה לעיל הערה י"ט.

[39] שער הכוונות (דרושי סדר שבת דרוש א' ענין כוונת הטבילה) וז"ל: "כונה אחרת דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות זו אחר זו והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוספת", פרי עץ חיים (שער השבת, פרק ד') וז"ל: "דע, כי צריך טבילה א' לפשוט בגדי חול, וטבילה אחרת לכבוד שבת, לקבל תוספות קדושה". בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ז) כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ד').

[40] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ט"ז) ועיי"ש שהביא עוד טעמים.

[41] כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ו').

[42] מובא בכה"ח (סי' ר"ס ס"ק ה') .

[43] עיין בא"ח (ש"ר פרשת ניצבים סעי' ג'). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק מ"ד סעי' ל"ז).

[44] דברים (כ"ג, ט"ו).

[45] עיין כה"ח (סי' תר"ו ס"ק ז"ן). [ה"ה: אמנם בדרכי טהרה השלם (פרק יח סעי' א') כת' שתברך אחר שנכנסת למקוה ותוציא ראשה ותערבב בידיה את המים, שאני התם שיש לברך עובר לעשייתן ועוד שמקוואות הנשים יש פחות זוהמא משום שנקיים הן ועוד שיש להקל בטבילת נשים מפני החשש שידברו לפני הטבילה, והנח להם].

[46] שו"ע (סי' פ"ה סעי' ב'), מג"א (שם ס"ק ב'), כה"ח (סי' ע"ה ס"ק כ"ח), דרכי תשובה (יו"ד סי' ר' ס"ק ו'). בא"ח (ש"ר בא סעי' ז').

[47] עיין כה"ח (סי' תר"ו ס"ק ז"ן), שער הציון (שם ס"ק כ"ב), מאמר מרדכי לימות החול (פי"ד, סעי' י"ג), מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק מ"ד סעי' מ').

[48] רמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' ז'), ברכי יוסף (סי' פ"ה אות י'). ראה כה"ח (סי' פ"ד ס"ק ד').

[49] עיין מאמר מרדכי, הלכות לימות החול (פרק י"ד סעי' י"ג, ק"ז); מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק מ"ד סעי' מ') ע"פ מה שכתוב בכה"ח (סי' מ"ז ס"ק ז'-ח') דאין לקרוא מתוך הכתב קודם קריאת התורה דלא ישמט שיוציא מילה בפיו.

[50] שער הכוונות (דף ס"ב ע"ב "ענין טבילת ערב שבת"), וז"ל: "וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם". כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ח').

[51] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"ז).

[52] בגמ' שבת (י"ד ע"א), היו טובלים במי מערות ובמי שיחין, והמים לא היו כל כך נקיים, והיו שוטפים את גופם אח"כ, והיו טועים ואומרים שהשטיפה הזו היא המטהרת, ולכן גזרו עליהם חכמים (גיטין ט"ז ע"א וברש"י ד"ה "טמא"). וע"ע רמ"א יו"ד (סי' ר"א סעי' ע"ה) ועיין בגר"א (שם ס"ק קכ"ז) ובבא"ח (ש"ש שמיני סעי' י"ח), וע"ע בדרכי טהרה (פי"ח סעי' י"ד ובהערה שם).

[53] ואשה הרוצה לשטוף עצמה במי הברז אחר הטבילה במקווה – יכולה לעשות זאת רק בבית, וראה עוד דרכי טהרה השלם (פרק י"ח סעי' י"ד ובהערות שם).

[54] בא"ח (ש"ר פרשת ניצבים סעי' ג'), משנ"ב (סי' תקפ"א ס"ק כ"ו) וכה"ח (שם ס"ק פ"ה, סי' פ"ח ס"ק ה'-ו' וסי' ע"ו ס"ק כ"ב).

[55] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"א סעי' ט"ז, שם פרק ל"ה סעי' כ"ב).

[56] בא"ח (ש"ר פרשת נצבים סעי' ג').

[57] שם הוי'ה במילוי יודין : יוד- הי- ויו- הי. י' ו' ד' (גימט' 20). ה' י' (גימט' 15). ו' י' ו' (גימט' 22). ה' י' (גימט' 15). סה"כ גימטריה 72 שהם בגימטריה ע"ב. על פי שו"ת רב פעלים, סוד ישרים (ח"ד סי' ג').

[58] תהילים (נ"א, י"ב).

[59] שו"ת רב פעלים (סוד ישרים ח"ד סי' ג').

[60] שו"ע (סי' ר"ס סעי' א').

[61] רמ"א (סי' ר"ס סעי' א').

[62] שער הכוונות (דרושי סדר שבת דרוש א ענין קבלת שבת), וז"ל: "אח"כ היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו והיה קוצצן כסדרן ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים", משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ח'). כה"ח (שם ס"ק טו"ב).

[63] ראה כה"ח (סי' ר"ס ס"ק טו"ב).

[64] משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ו').

[65] שער הכוונות (דרושי סדר שבת, דרוש א, ענין קבלת שבת) וז"ל: "אח"כ היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו". כה"ח (סי' ר"ס ס"ק טו"ב).

[66] ראה רמ"א (סי' ר"ס סעי' ב') ופרישה (שם סוף אות י') ובערוך השולחן (שם סעי' ו'). וראה לעיל סעיפים י"ז-ח"י.

[67] ראה ט"ז (סי' ר"ס ס"ק א'), מג"א (סי' ר"ס ס"ק א'), מחזיק ברכה (סי' ר"ס ס"ק ו'). ראה משנ"ב (שם ס"ק ו'). וראה בכה"ח (סי' ר"ס ס"ק ט"ו) שכתב שיש מקפידים לא ליטול ציפורניים ולא להסתפר ביום חמישי משום שציפורניים ושערות מתחילים לצמוח שלושה ימים אחרי שנקצצו, ואין לעשות שיהיה זה בשבת. והביא כמה דעות חולקות על זה, מכמה טעמים: א. יש מי שאומר שאין זה נכון ומתחילים לצמוח מיד. ב. שאנשי משמר היו מסתפרים ביום חמישי (תענית פ"ב מ"ז). ומשמע מרש"י שם שכן היה דרך רוב בני אדם להסתפר בחמישי, וע"כ אין לחשוש לזה.

[68] ראה משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ה') שכתב שמשום יקריה דשבת יש לקצוץ בע"ש.

[69] צוואת ר' יהודה החסיד, וראה בבאר היטב (סימן ר"ס ס"ק ב') וראה משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ז').

[70] כה"ח (סי' ר"ס ס"ק ט', י"ב).

[71] נדה (י"ז ע"א): "אמר רבי שמעון בן יוחאי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו… והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר… מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת. ת"ר: ג' דברים נאמרו בצפרנים: שורפן – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע", עכ"ל. משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק י"א).

[72] עיין כה"ח (סי' ר"ס ס"ק י"א) דגורם רעה לעצמו, ועיי"ש שהביא שהאר"י לא חש לזה.

[73] משנ"ב (סי' ר"ס ס"ק ו'), כה"ח (שם ס"ק י"א) ובא"ח (ש"ש פרשת לך-לך סעי' י"ד).

[74] שו"ע (או"ח סי' ד' סעי' י"ח י"ט).

[75] שערי תשובה (סי' ד' ס"ק י"ב), כה"ח (סי' ד' ס"ק ס"א).

[76] בא"ח (ש"ר תולדות סעי' י"ז).

[77] רמ"א (סי' ר"ס סעי' א'). ועיין בכה"ח (סי' ר"ס ס"ק י"ג).

[78] ראה בהערה הבאה.

[79] ראה בהרחבה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ה'), ונביא את עיקרי השיטות:

הנה – הובא במשנה שבת (ט' ע"ב): "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל". ולפי האוקימתא הראשונה שם בגמרא כל מה שהמשנה אמרה שאסור סמוך למנחה היינו לפני מנחה גדולה, אולם לא בתספורת דידן אלא בתספורת של כהן גדול כמו שהיה מסתפר, אבל תספורת דידן שאינה אורכת זמן רב – מותר לפני המנחה. ולאוקימתא השניה, שהיא סברת רב אחא בר יעקב, גם בתספורת דידן – אסור ממנחה גדולה, והטעם: שמא "ישבר הזוג", ופירש"י (שם ד"ה "שמא ישבר הזוג"): "זוג של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר" או כפירוש הר"ח שם: "שמא ישבר הזוג שצריך לתקנו" וביני לביני יעבור זמן התפילה (עיין להרמב"ם בפירוש המשניות טעם נוסף, ויובא לקמן).

ונחלקו הפוסקים אם אנו סומכים על תירוץ הראשון או השני. כי אם נפסוק כתירוץ ראשון יוצא שתספורת דידן וכן סעודה קטנה – מותר יהא להתחיל לפני מנחה גדולה, ואילו לפי תירוצו של ראחב"י – יהא אסור בסעודה קטנה ובתספורת דידן לפני מנחה גדולה:

א. – שיטת השו"ע אליבא דהרי"ף ורמב"ם ועוד – גם סעודה קטנה – אסור אפילו לפני מנחה גדולה, וכן תספורת דידן – אסור לפני מנחה גדולה, וכ"ש בסעודה גדולה לפני מנחה גדולה, וסעודה קטנה לפני מנחה קטנה.

ב. – שיטת התוס' והרא"ש ור"ת – היא סברת הי"א הראשון שברמ"א, ועליה הגאון כותב שכן עיקר: סעודה גדולה לפני מנחה גדולה – אסור, וסעודה קטנה לפני מנחה קטנה – אסור, וסעודה קטנה לפני מנחה גדולה – מותר, וכן תספורת דידן לפני מנחה גדולה – מותר, ולפני מנחה קטנה – אסור.

ג. – שיטת בעל המאור היא סברת י"א השני שהביא הרמ"א: סעודה גדולה וכן תספורת בן-אלעשה – מותר לפני מנחה גדולה. ותספורת דידן וכן סעודה קטנה אסור לפני מנחה קטנה, היינו סמוך למנחה קטנה.

ד. – שיטת הטור משם רבינו יהודה משם ר"י – היא סברת הג"א, והוא הי"א השלישי המבואר ברמ"א: סעודה קטנה וכן תספורת דידן – מותר לפני מנחה גדולה ואפילו בסמוך למנחה קטנה, היינו חצי שעה לפני מנחה קטנה – מותר. ובעת מנחה קטנה – אסור אפי' סעודה קטנה ותספורת דידן, וזה אליבא דהב"ח והמג"א.

ה. – שיטת המאמ"ר בדעת הטור, והמרדכי והסמ"ק: סעודה קטנה – מותרת אפי' לאחר שהגיע זמן מנחה קטנה, וה"ה תספורת דידן, ובתנאי שישאר זמן לתפילה.

והנה – בענין תספורת דידן, כתב המגן אברהם (ס"ק ג') על הטעם המובא בש"ס שם, שמא ישבר הזוג ויחזר אחרי אחר ויעבור המנחה: "ואפשר שאם יש לו ב' או ג' זוגות – שרי". ולעיל הבאנו את פירוש הר"ח שהוסיף להסביר שהטעם הוא שמא יחזר לתקן את הזוג. ולפירוש הרמב"ם על המשניות, שכתב: "או יארע דבר בכלי התספורת", יוצא שהחשש אינו רק על זוג המספריים, אלא על כל כלי התספורת הדרושים לספר. ולכאורה מאי שנא, ובפרט לסברתו שאוסר החל ממנחה גדולה, הרי שיש להרבות בסברא של חשש תיקון או חיזור אחר כלי אחר, ולאו דוקא במספריים אלא בכל הכלים הדרושים לכך. ולדעת המגן אברהם שרוצה להקל אם יש לו כמה זוגות, הרי שאליבא דהרמב"ם בפירוש המשניות צריכות להיות לו מערכות תספורת נוספות. ואעפ"כ כתב המגן אברהם את סברתו בלשון "אפשר"; והטעם, שאם חכמים גזרו, גזרתם לא מתבטלת ע"י שיש עוד זוגות, שכן אולי לא פלוג, או צריך מניין אחר לבטל, או משום שמי אמר שבזמנם לא היה לספר עוד זוג מספריים. וכבר האריך לתמוה עליו האליה רבה (שם ס"ק ג'), וגם מהפרי מגדים (שם ס"ק ג') משמע שאינו סובר כן, ועיין למשנה ברורה (שם ס"ק ו').

ועיין – לבן איש חי (ש"ר פרשת ויקהל סעי' י"א) שכתב שנהגו היום לסמוך על סברת המגן אברהם, אע"פ שיש חולקים עליו, "ומ"מ ירא שמים יחמיר בכך, משום דבלאו הכי על-פי הסוד לא נכון להסתפר אחר חצות היום אע"פ שהתפלל מנחה".

ובערב – שבת הדין חמור יותר, כי מלבד חשש של גילוח לפני המנחה מתקנת חז"ל, כאמור לעיל, יש ענין נוסף של מלאכה בערב שבת אחר חצות. אמנם בשולחן ערוך (סי' רנ"א סעי' א') יש מחלוקת אם האיסור הוא ממנחה גדולה או מזמן מנחה קטנה, ורוב הפוסקים סבירא להו שהאיסור הוא מזמן מנחה קטנה. והשאלה: האם הגילוח הנהוג היום, שהאדם מתגלח בעצמו שלא ע"י ספר, נחשב בגדר מלאכה, או אפילו אם הוא מלאכה יתכן שמלאכה כזו שהיא לכבוד שבת – מותרת?

והכל-בו – (ס' נ"ח) כתב: "ונראה שאסור לספר מספר ישראל בערב-שבת ויו"ט מן המנחה ולמעלה, ואפשר להתיר תספורת מעשה הדיוט, דלא גרע מחוה"מ דאמרינן הדיוט תופר כדרכו" (מו"ק ח'). וכתב על זה הבית יוסף (סי' רנ"א): "והעולם נהגו היתר בדבר, וכל מקום שהלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג", ואעפ"כ תמוה הדבר שהלכה זו לא נפסקה בשולחן ערוך ולא הזכיר דין זה המחבר אלא הביאו הרמ"א (שם סעי' ב'). ואם נאמר שהדין פשוט שמלאכת הדיוט מותרת – יש להשמיענו שהתספורת היא מלאכה של הדיוט; וכ"ש שהכל בו עצמו כתב בלשון "אפשר" ולא בלשון ודאי. או יתכן שלסברת הבית יוסף אין נפקא מינה להלכה מזה, כי לדידו סבירא ליה שאיסור התספורת הוא בכל יום מחצי היום ואילך, וכן הדין בערב-שבת. ורמ"א כתב שם (סעי' ב'): "ומסתפרין כל היום אפילו מספר ישראל", ומצויין המקור בכל בו, וכאמור גם הוא לא התיר אלא מלאכת הדיוט ולא של אומן.

ועיין – להמבי"ט (שו"ת המבי"ט ח"א סי' רס"ז) שכתב: "על החכמים שגערו בספרים שלא יעשו מלאכתם בערב-שבת מן המנחה ומעלה, כתבתי כי נוגעים הם בכבוד שבת, כי המפרשי' ז"ל כתבו כי איסור מלאכ' בע"ש משום כבוד שבת נגעו בה. וא"כ כבוד שבת הוא שיסתפר מי שלא היה לו שהות להסתפר קודם המנחה, ואפילו על ידי ישראל. ומה שהביאו מכל-בו איסור, בכל-בו יש גם ההיתר, שהרי כתב אח"כ שאפשר להתיר בתספורת הדיוט וכו', והם גלו טפחיים מן האסור וכסו טפח ההיתר, ואין תספורת הדיוט יותר ממה שעושים בערב-שבת אחר המנחה שממהרים לספר, ואין ממרקין התספורת, והמקדים להסתפר קודם המנחה – הרי זה משובח, ומי שנתאחר – אינו מגונה". היינו שהוא מסביר שכל הגזרה של איסור מלאכה בערב-שבת היא משום כבוד שבת, שיוכל להכין צרכי שבת, וא"כ אם הוא לא מסופר או אינו מגולח, אם יכנס כך לשבת – יהא מנוול, וזה נגד כבוד שבת; וע"כ התיר להתגלח בערב-שבת למי שלא היתה לו אפשרות להתגלח לפני מנחה. ועם כל זה משמע מדבריו שכל ההיתר הוא על סמך הכל בו שהתיר במלאכת הדיוט ובתספורת של הדיוט, אבל במלאכת תספורת של אומן – אסור אפילו לדידיה, והמקדים – הרי זה משובח. וע"כ המתגלחים כיום שמדקדקים על עצמם שיהיו מגולחים למשעי וממרקים הכל ומקפידים על כך, אע"פ שהם אינם ספרים מקצועיים – לזה הם נקראים אומן, ולפי זה אינם יכולים לסמוך על סברת המבי"ט.

ועיין – ללבוש (סי' רנ"א סעי' ב') שנתן טעם למה שנוהגים להסתפר בערב-שבת, וכתב: "ומסתפרין כל היום אפילו המספר ישראל הוא, התירו לו לספר ישראל חבירו לצורך שבת, ואפילו בשכר כדי שלא יכנסו ישראלים כשהם מנוולים לשבת. לפי שרוב בני אדם טרודין כל היום בצרכי שבת ואין להם פנאי להסתפר עד עת ערב התירו לישראל ספר לספר". הרי הוא התחיל להסביר את ההיתר כסברתו של המבי"ט, אולם הוא מן המקילים שהתיר אפילו מלאכת אומן, וכסברת המגן אברהם לעיל.

ולכאורה – צריכים לומר שכל המתירים להסתפר בערב-שבת אפילו אחר מנחה סוברים כסברא אחרונה של הרמ"א, וכפירושו של המאמר מרדכי, שגם בחול מותר בתספורת דידן אחר מנחה קטנה, או מטעמו של המגן אברהם אם יש לו שניים או שלושה זוגות מספריים; אך אם כך – היו הם צריכים לפרש דבריהם. ועוד, כל ההיתר הנ"ל הוא רק אם יש שמש שקורא לבית-הכנסת, והיו צריכים להזכיר תנאי זה; ועיין למשנ"ב (סי' רנ"א ס"ק ז') ולכה"ח (סי' רל"ב ס"ק כ"ט) משם המהרי"ל, הטעם שנהגו להקל בערב-שבת לרחוץ ולהתגלח, ועיין בשיירי כנסת הגדולה שם (ס"ק ד', ה').

ועיין – לשו"ת חקרי לב (או"ח סוף סי' פ"ח על הלכות חול המועד סי' תקמ"א) שהאריך לכתוב בענין תספורת בערב פסח לאחר תשע שעות, דהיינו סמוך למנחה קטנה, והביא את המגן אברהם הנזכר שכתב להתיר במעשה אומן וסמך על הבית יוסף, והאריך לדחות דברי המגן אברהם מטעם שכל היתר הבית יוסף הוא במלאכת הדיוט. אך החקרי לב בעצמו לא סבירא ליה הכי, שכתב: "לדידי גם בערב-שבת ויו"ט התיר הכל-בו, אין ראוי לסמוך עליו שכבר תפסו לאסור בחוה"מ במעשה הדיוט אסור לאחרים בשכר", והזכיר גם את ההלכה שאסור להסתפר בפורים ואפילו אם חל בערב-שבת, עיין שם.

ועיין – לשער המפקד (הלכות פורים אות ג') ובנהר פקוד שם, שאסר בערב פסח אחר חצות, ובפורים אסר כל היום ואפילו אם חל בערב-שבת. ועיין במעשה רב (שם) שנהג לא להיכנס למרחץ עד שיתפלל מנחה.

וכשם – שחששו חז"ל שמא ישבר הזוג ויחפש אחר זוג אחר או יתעכב לתקנו – או כסברת הרמב"ם (בפירוש המשניות) שכל כלי תספורת אחרים חוששים להם – הרי יותר היה לחוש בערב-שבת שלא רק יאבד את התפילה אלא אולי יבוא לתקנם בערב-שבת בין השמשות, או יתגלח אז משום שיחשוב שגדול כבוד הבריות, אולם לא מצאנו שחכמים החמירו בזה יותר, ולכן אין לנו להחמיר לדינא.

[80] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ה', עמ' מ"ד). ועיין בהע' הקודמת בהרחבה.

[81] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' ה', עמ' מ"ה). ועיין עוד לעיל הע' ע"ט בהרחבה בענין זה.

[82] מובא בגמ' (שבת קי"ג ע"א וע"ב): "וכבדתו מעשות דרכיך. 'וכבדתו' – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה: מכבדותי" וכו'. מכאן למדנו שיש חובה להכין בגדים מיוחדים ומכובדים לכבוד שבת. ועיין שו"ע (סי' רס"ב סעי' ב'), פרי עץ חיים (שער שבת פ"ד). ובשער הכוונות (דף ס"ג ע"א), משנ"ב (שם ס"ק ה'). וכה"ח (שם ס"ק כ"ג כ"ד).

[83] לשון חכמים (ח"ב סי' י"ז). סידור 'קול אליהו' (עמ' תתק"ה) וזה נוסח הבקשה: "מודה אני לפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו כי אתה הנותן לנו כח לעשות חיל, ואתה המשגיח עלינו בעין חמלתך, ומשפיע לנו טובה וברכה, ונותן לנו כח להביא ספוק צרכינו וצרכי בני ביתנו באכילה ושתיה ומלבוש וכל צרכי גופנו. ואתה המחיה אותנו ושומר בריאות גופנו ונפשנו, ונסיך בכל יום עמנו, ונפלאותיך וטובותיך שבכל עת אתנו. הטוב כי לא כלו רחמיך, המרחם כי לא תמו חסדיך ואתה בטובך נתת לי הבגד הזה ללבש.

יהי – רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתשכן על המלבוש הזה אור קדשה וטהרה, ובכל עת אשר אלבש המלבוש הזה, יהיה עלי בשמחה ובטוב לבב ושלום וברכה והצלחה ורפואה וחדוה וצהלה. וברב טובך ובגדל חסדך יאירו בי שלש מאות ושבעים ושמנה אורות אשר בפנים העליונים. שהם עולים כמספר מלבוש שהוא מספר או"ר פניא"ל, ואהיה מקף תמיד באור המקיף הקדוש.

שוש – אשיש בה' תגל נפשי באלהי, כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני, כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה. עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

[84] כ"כ ג"ע בעל ה"בן איש חי" שו"ת רב פעלים (ח"ד או"ח סי' י"ג), וז"ל: "תשובה: הסברא מחייבת דאין הסנדל הזה בכלל הבגדים שחייב האדם להחליף בשבת בגדים שלובשן בחול אעפ"י שהם חדשים ונאים דאין המנעל בכלל המלבושים, והראיה דברכת מלביש ערומים שנתקנה בשביל מלבושים של האדם לא נכלל בה המנעל והסנדל אלא תקנו רז"ל ברכה אחרת בשביל הנאת המנעל והיא ברכת שעשה לי כל צרכי דברכה זו נתקנה בעבור נעילת המנעלים כידוע. ועכ"ז אביא הוכחה לתשו' זו על שאלתכם ממ"ש בירושלמי דשבת פרק וא"ו הלכה ב', וז"ל: 'לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשבתא', עכ"ל. הרי לך להדיא דשאני סנדל משאר לבושין דאינו צריך ליחד סנדל א' לשבת אלא בשבת ובחול לובש סנדל א' וזה ברור, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר". וע"ע חסד לאלפים אות ג', כה"ח (סי' רס"ב ס"ק כ"ה).

[85] עיין מורה באצבע (סי' ד' אות קל"ט); כה"ח (סי' רס"ב ס"ק כ"ה). וכן העידו על החזו"א. [הערת המערכת: מרן זצ"ל נהג להחליף את כיפתו לכבוד שבת לכיפה לבנה].

[86] ראה בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' ח').

[87] במחזיק ברכה (סי' רמ"ב או' ז'-ח'), ז"ל: "כתב הרב מגן אברהם (שם סק"ג): כלומר שלא יכבסו בע"ש שיהיו פנויים לכבוד שבת, עכ"ל. וכן כתב הרב המאירי הביאו בשיטה מקובצת שם פ' מרובה (ב"ק פ"ב ע"א ד"ה "שיהו"), וז"ל: שיהיו מכבסין בחמשי בשבת לכבוד שבת ולא ימתינו עד ע"ש מפני שיניחו ע"ש כלו לצרכי הכנת שבת, עכ"ל. וכן משמע מדברי רבינו יונתן שהביא שם ע"ש. ובים של שלמה שם. והרב אליה רבה כתב שעיקר התקנה שיכבסו לכבוד שבת. ע"ש שהשיג על הרב מגן אברהם שנראה מדבריו שעיקר התקנה שלא לכבס בע"ש וליתא. והבין בדברי המ"א כן שהוא תפס במ"ש לכבוד שבת וכתב כלומר וכו'. ואפשר דלאו דוקא וגם המג"א סבר דעיקר התקנה לכבס לכבוד שבת. וכוונתו לפרש דמ"ש בחמישי לאו דוקא אלא נקט חמשי לאפוקי ערב שבת. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם (פרק ל' שבת ה"ג) ע"ש. וכן נהגו לכבס ביום אחד משבוע חוץ מערב שבת. ודלא כהרב ידי אליהו תקון כ"א שתפס דדוקא ביום ה' יכבסו ולא קודם: התקנה לא היתה אלא שאם ירצו לכבס יכבסו ביום ה', ולא שעכ"פ יכבסו. ידי אליהו שם", וכו'.

[88] עיין ליעב"ץ בסידור עמודי שמים (ח"א מוסך שבת חדר א' אות א'), וז"ל: "אמרו רז"ל כל מי שרוצה ליכנס לפני המלך קודם שיכנס צריך שיתקן עצמו להראות לפני המלך בלבוש נאה כי אין לבוא אל המלך בלבוש שק ויקשט עצמו יום א' או יותר, כמ"ש אמרו רז"ל: התקן עצמך בפרזדור כדי שתכנס לטרקלין, כן צריך לעורר בע"ש להכין עצמו לקבל פני המלך כראוי בכבוד ובשמחה", עכ"ל.

[89] שבת (קי"ט ע"א): "אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב ו'לקדוש ה' מכֻבד'? אמר ליה: זה יום הכפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. אמרה תורה: כבדהו בכסות נקיה". וע"ע רמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ג). נמצא שכסות נקיה הוא בכלל מכובד – כבוד שבת.

[90] עיין הערה פ"ז ראה בכה"ח (סי' רמ"ב ס"ק כ"א).

[91] עיין גמ' שבת (קי"ג ע"א), ונפסק בשו"ע (סי' רס"ב סעי' ב'): "ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת; ואם א"א לו – לפחות ישלשל (פי': ישלשלם כלפי מטה שיהיו ארוכים כמדת העשירים היושבים בביתם, רש"י שם) בגדיו למטה דרך כבוד".

[92] שבת (כ"ה ע"ב): "דאמר רב יהודה אמר רב: כך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי: ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות". ופרש"י (קידושין ע"ב ע"א): "ודומים למלאכי השרת – לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת. וכתיב (יחזקאל ט'): 'והאיש לבוש הבדים'. והכי נמי אמרינן בבמה מדליקין (שבת כ"ה ע"ב) על רבי יהודה שהיה מתעטף ויושב בסדינים המצוייצין ודומה למלאך כו', ובנדרים (כ' ע"ב) נמי אמרינן: מאן מלאכי השרת? רבנן. ואמאי קרי להו מלאכי השרת? משום דמצויינין כמלאכי השרת במלבושים נאים".

[93] כה"ח (סי' רס"ב ס"ק כ"ו), ודלא כפנים מאירות (ח"ב סי' קנ"ב), הו"ד בברכי יוסף (סי' רס"ב אות ג'). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה י"ט).

[94] וראה בא"ח (פרשת לך לך ש"ש סעי' י"ח), וז"ל: "יזהר ליחד בגדים נקיים וטובים לכבוד שבת, והעולם לא נהגו בכך לייחד לשבת החלוק והמכנסיים, מיהו הנזהר בזה – תבוא עליו ברכה. ונודע כי רבינו האר"י ז"ל היה נזהר בזה, והזהיר את רבינו מהרח"ו ז"ל, כשילבוש החלוק של שבת בערב שבת לכוין בשם קדוש זהריא"ל, וכונה זו מועלת להמשיך הקדושה אליו. ויזהר כל אדם שלא ילבוש בגדים שחורים בשבת, ואפילו עוברי דרכים יזהרו שלא ללבוש בגדי חול ובגדים שחורים בשבת גם בעודם בדרך, ששובתים בפונדק או במדבר או בספינה. ואותם הנוהגים ללבוש בתוך שנים עשר חודש של אביהם ואמם בגדי חול וגם שחורים בשבתות וימים טובים, טועין הם ואיסורא עבדי. וזכור לטוב עטרת ראשי אדוני הרב מור אבי ז"ל, שהיה מחליף בגדיו בשבתות וימים טובים בתוך שנים עשר חודש של אביו ואמו, וכן עשינו מעשה בתוך שנים עשר חודש של אדוני אבי זכרונו לחיי העולם הבא, דאחר הפטירה בחודש אחד החלפנו אני ואחי הבגדים בשבת, ולא לבשנו בגדים העיקרים של שבת, אלא עשינו בגדים חדשים מתוקנים לשבתות של אותה השנה. וכן עשינו בתוך שנים עשר חודש של אדונתי אמי, תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים", כה"ח (סי' רס"ב ס"ק כ"ז). וראה עוד רא"ש (ב"ק פ"ז סי' י"ט): "ושיהו מכבסים בחמישי בשבת מפני כבוד שבת ללבוש לבנים, ובע"ש אין פנאי לכבס".

[95] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"ח), הובא לעיל בהרחבה, ובזמנם בגד שחור היה לסימן רע. ולצערנו הרב, יש מנהג, ובטעות יסודו, שאדם שמתו לו אביו או אמו שם סרט שחור על בגדיו כמו הנוצרים, וזה אסור כל הזמן. וכיום לבוש שחור הוא המהודר והיפה  ביותר ואין זה נקרא בגד של אבלים, וממילא יכול ללבוש בגד שחור בשבת.

[96] פרי עץ חיים (שער השבת פ"ד), ז"ל: "וצריך שילבוש בכל שבת בגדים לבנים". שער הכוונות (דרושי סדר שבת דרוש א ענין קבלת שבת), וז"ל: "גם צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים וקבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעה"ז כן ממש יתלבש האדם בעה"ב אחר פטירתו תמיד ביום השבת וא"ל כי בקבלת שבת פ"א נתגלה אליו נשמת חכם אחד שנפטר בימיו וראהו לובש שחורים וא"ל לפי שבעה"ז היה לובש שחורים ביום השבת שלכך היו מענישים אותו שם להלבישו אחר פטירתו בגדים שחורים אף ביום השבת". כה"ח (סי' רס"ב ס"ק כ"ד). עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה י"ט).

[97] ראה כה"ח (סי' רס"ב ס"ק כ"ד) שהביא דברי שעה"כ, וז"ל: "והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול אין ראוי ללובשו ביום שבת, ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללבשו בימי החול כלל. גם הזהירני שבעת שאלביש החלוק של שבת בע"ש שאכוין בשם קדוש זהריא"ל וזהו השם של החלוק של השי"ת כנז' בספר פירקי היכלות דר' ישמעאל וכונה זו מועילה מאד אל האדם כדי שימשיך את הקדושה אליו.

[98] ראה תורת חיים סופר (סי' רס"ב אות ו').

[99] אנן סהדי שכאשר אדם קונה בגדים לשבת כוונתו שכאשר החליפה תהיה קצת בלויה הוא יקנה חליפה אחרת וזה ירד לחול. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק א' שאלה כ').

[100] ראה לעיל הערה ל"ג.

[101] סי' תקנ"א סעי' א'.

[102] בית יוסף (או"ח סוף סימן תקנ"ב) דנהגו ללבוש בגדי שבת.

[103] עיין כה"ח (סי' תקנ"א ס"ק י"ג). וע"ע מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק כ"ה סעי' פ"ב). ולמשנ"ב (סי' תקנ"א סעי' ו'), ולכה"ח (שם ס"ק י"ג). כמו"כ היו מקומות שפסוקים, מפרשת השבוע דברים או מהפטרת "חזון", היו קוראים אותם במנגינה של איכה. ויש שחששו לדבר הזה ובטלוהו. ונהגו פעם לקרות קינות ביום שבת קודש, והרדב"ז ביטל מנהג זה. וטוב שאדם לא ישנה ממנהג אבותיו.