שהייה בערב שבת
מחלוקת חכמים וחנניה
בגמרא מסכת שבת[1] נחלקו חכמים וחנניה בדין שהיית מאכלים על גבי כירה בערב שבת. לדעת חנניה: מותר להשהות תבשיל על גבי כירה מערב שבת גם אם המאכל מבושל רק כמאכל בן דרוסאי. וטעמו הוא: כיון שכבר נתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי אין חשש שיחתה. לדעת חכמים: אסור להשהות תבשיל על כירה מערב שבת אם התבשיל אינו מבושל כל צורכו. וטעמם הוא: כיון שחוששים שמא יחתה בגחלים כדי למהר את בישול המאכל.
ובהמשך למחלוקת חכמים וחנניה זו, נחלקו הדעות איזה מאכל לדעת חכמים [באיזו רמת בישול] מותר להשהות על כירה בערב שבת, האם צריך שיהיה דווקא תבשיל שהשהייה תרע לו או שאפילו כאשר השהייה תטיב עמו מותר להשהותו. כפי שיתבאר לקמן.
הכנת התבשיל מערב שבת
א – הרוצה להשהות תבשיל על גבי כירה וכדו' מערב שבת, טוב יעשה אם יוודא תמיד שהתבשיל מבושל כל צרכו לפני שמניחו על הכירה, כדי להימנע מאיסורים שונים וכדלקמן[2].
הנחה בתנור
ב – אסור להניח אפילו מערב שבת סיר על האש בכל מקרה בו האש נוגעת בתחתית הסיר, ואפילו אם האש גרופה או קטומה, ולכן, כל הנחה על האש המותרת מערב שבת המוזכרת בפרק זה, היינו באופן שהסיר לא נוגעת באש או בכיסוי שעליה, כגון: שהסיר מונח על חצובה או על פלטה ירושלמית[3]. [ראה בהרחבה פרק נ' דיני הטמנה סעיפים ב-ה'].
תבשיל שמבושל כמאכל בן דרוסאי
גדר מאכל בן דרוסאי
ג – מאכל בן דרוסאי הנו מאכל שנאכל ע"י הדחק. יש אומרים שהוא שליש בישול, ויש אומרים שהוא חצי בישול[4].
תבשיל מבושל כמאב"ד
ד – לנוהגים כדעת מרן השולחן ערוך אסור להשהות מערב שבת תבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי על כירה שאינה גרופה וקטומה. לבני אשכנז הנוהגים כרמ"א מותר להשהות תבשיל המבושל כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה [כגון: על האש] מערב שבת[5]. אמנם, אם המאכל עדיין לא מבושל [כל אחד לפי שיטתו]מותר להשהותו רק על גבי כירה גרופה וקטומה [כגון: אש המכוסה בפח][6].
מצטמק ויפה לו
ה – לנוהגים כדעת מרן השולחן ערוך: אם התבשיל מבושל כל צורכו והוא מצטמק ויפה לו אין להניחו על גז או אש שאינם מכוסים שמא יחתה (כגון: כיריים של גז או חשמליות, פרימוס או פתיליה וכדו'), והמקילים במקום הצורך בתבשיל שמצטמק ויפה לויש להם על מי שיסמוכו, באופן שאינו נוגע באש[7].
מצטמק ורע לו
ו – מותר להשהות מערב שבת תבשיל מבושל כל צורכו ומצטמק ורע לו [כגון: מים שרתחו] על גבי הגז או על האש, באופן שהמאכל מונח על גבי חצובה וכדו' ואינו נוגע באש[8].
גרוף וקטום
ז – אש נחשבת כ"גרופה וקטומה" אם היא אינה גלויה [כגון: כשמניחים טס עשוי פח או נחושת על מבערי הגז או על הכירים החשמליות, ובנוסף, מכסים את הכפתורים].
שהייה על פלטה
ח – פלטה חשמלית דינה ככירה שאינה גרופה או קטומה, ועוד, יש בה איסור הטמנה. לכן אין להניח עליה מאכלים מערב שבת אפילו אם הם מבושלים כל צרכם [ובפלטה ירושלמית מותר להניח מערב שבת][9].
אינו מבושל על אש גרופה וקטומה
ט – מותר להניח סיר ובו תבשיל שאינו מבושל כל צרכו [או אם הוא מבושל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו] על גבי אש גרופה וקטומה, באופן שהסיר מונח על חצובה וכדו', והאש לא נוגעת בכיסוי שעליה[10].
בצק שאינו אפוי – לתנור
י – אסור להכניס לתנור בצק שאינו אפוי של "חלה" וכדו' סמוך לכניסת השבת כדי שתאפה שם בשבת , וכן אסור להכניס לתנור בוטנים סמוך לכניסת השבת כדי שֶׁיִּקָּלוּ בשבת [אפילו שמכוונים את השעון כך שהתנור יכבה מעצמו] (ועיין להלן בסעי' י"ג)[11].
הנחת מיחם על האש
יא – אם רוצה להניח מיחם ובו מים חמים על הגזצריך שירתחו מבעוד יום[12], ויגביה אותו באופן שהאש לא תיגע בתחתית המיחם[13].
תבשיל מבושל כל צרכו בתנור
יב – אסור להניח תבשיל שאינו מבושל כל צורכו בתנור[14] בערב שבת כדין שהייה על הגז, ואפילו אם התנור טוח בטיט (דהיינו נעול). ולדעת הרמ"אמותר[15].
מאכל שהוכן בשבת בתנור
יג – אדם שהכניס לתנור בצק לאפיה או בוטנים לקלייה סמוך לכניסת שבת והוכנו שםאסור לו לאכלם בשבת, בנוסף, אסור להוציאם מהתנור[16].
תנור המופעל ע"י טרמוסטט
יד – תנור המופעל על ידי טרמוסטטאסור לפתוח את דלתו בשבת, מכיון שבכך מפעיל את התנור. ולכן, הרוצה להשתמש בתנור המופעל על ידי טרמוסטט [ולהניח בו מאכל שמבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו]מותר, רק אם ישאיר את דלת התנור פתוחה מערב שבת [באופן שאין חשש סכנה בדבר][17].
"קידרא חייתא"
גדר "קדירא חייתא"
טו – "קידרא חייתא"- הינו תבשיל שצריך להתבשל זמן רב, כגון: בשר חי שלא בושל כלל, או קטנית שמתבשלת זמן רב, כגון: שעועית יבשה שאינה מבושלת כלל. אמנם, תבשיל שלא נדרש זמן רב לבישולו [כגון: אורז וכדו']אינו בכלל "קידרא חייתא" למרות שלא התבשל כלל.
מאכל שאינו מבושל כלל
טז – מותר להשהות על הגז או על האש מערב שבת תבשיל שאינו מבושל כלל, באופן שהמאכל מונח על גבי חצובה ואינו נוגע באש[18] [טעם הדבר: שאדם מסיח דעתו מן המאכל ואין חשש שיבוא לחתות]. אך אם לא נדרש זמן רב לבשלו [כגון: אורז וכדו']אסור להשהותו על הגז או על האש מערב שבת אם האש אינה גרופה או קטומה[19].
זמן הנחת "קידרא חייתא"
יז – מותר להשהות "קידרא חייתא" על חצובה שעל גבי הגז או אש כנ"ל באופן שלא נוגע באש, דווקא בזמן הדלקת נרות, אך לא קודם לכן[20].
שהייה על גבי פלטה חשמלית
יח – בעניין היתר שהייה על פלטה חשמלית, [ראה להלן פרק נ' דיני הטמנה סעיפים ד'-ח'] בדיני הטמנה[21].
[1] שבת (ל"ו ע"ב), על פי רוב השיטות.
[2] כך שלא יכנס לספקות ולבעיות כתיות, כגון: אם היא שהייה המותרת, וכן אם יסיר מאן דהוא את מכסה הסיר בשבת ויחזירהו הרי הוא מסייע בבישול ועוד, כדלקמן.
[3] דאם לא – אסור מדין הטמנה, וכפי שיבואר להלן בהלכות הטמנה.
[4] הגמ' (שבת כ' ע"א) אומרת, וז"ל: "אמר רב: כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי". ופרש"י (שם ד"ה "בן דרוסאי") וז"ל: "לסטים היה, ומבשל בישולו שליש". וכך גם כתב הטור (סי' רנ"ג). אך הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט הלכה ה') כתב, וז"ל: "הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרת אפי' בשנים ושלשה מקומות – חייב, לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב", דהיינו חצי בישול. וכתב כה"ח (סי' רנ"ג ס"ק כ"ח), וז"ל: "לסטים היה ומבשל בישולו שליש. רש"י שבת ך' ע"א. וכן כתב הטור שהוא שליש בישולו. וכן בהגהות מרדכי פרק ג' ורבינו ירוחם וריא"ז בשלטי הגבורים ומגיד משנה וברטנורה פרק א' ובספר צדה לדרך ורש"ל בביאוריו פסקו כרש"י והטור שהוא שליש בישולו, והביא דבריהם אליה רבה אות ט"ו יעו"ש. אבל מדברי הרמב"ם פרק ט' נראה שהוא חצי בישולו. בית יוסף. וכן כתב לקמן בשלחן ערוך סימן רנ"ד סעיף ב'. וכן פסק הלבוש בסימן זה ובסימן רנ"ד. והגם דביורה דעה סימן קי"ג סעיף ח' פסק שהוא שליש בישולו, כתב המגן אברהם בסימן רנ"ד ס"ק ח' דהכא פסק לחומרא משום חומרא דשבת. וכן כתב יד אהרן בסימן זה, תוספת שבת אות ח"י. ולענין הלכה כתב ה"ר זלמן אות י"ג דלכתחלה צריך ליזהר שיתבשל חצי בישולו מבעוד יום, אבל בדיעבד יש להתיר התבשיל בכל ענין אם נתבשל שליש בישולו מבעוד יום, יעו"ש. ונראה דלדידן שאין בקיאין איזה נקרא כמאכל בן דרוסאי, יש לשער כל שנאכל התבשיל על ידי הדחק מחמת בישול זה יש להתיר".
[5] גמרא שבת (ל"ו ע"ב) נחלקו חנניה וחכמים בדין שהיית מאכלים על כירה בערב שבת. דעת חכמים היא, שמותר להשהות על כירה רק אם התבשיל מבושל כל צרכו ומצטמק ורע לו, כגון מים חמים, אבל אם התבשיל אינו מבושל כל צורכו – אסור ליתנו על כירה גם מערב שבת, משום דחיישינן שמא יחתה בגחלים ע"מ למהר את בישול המאכל. לעומתם, דעת חנניה היא, שאם המאכל מבושל כמאכל בן דרוסאי – מותר להשהות על כירה מערב שבת, כיון שהתבשיל מבושל כשיעור בן דרוסאי – אין חשש שיחתה.
כמובא לעיל לגבי שיעור בישול כמאכל בן דרוסאי נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק ט' הל' ה') היא שהמאכל מבושל כבר חצי בישול, ולדעת רש"י (שבת כ' ע"א ד"ה "בן דרוסאי") המאכל מבושל כשליש בישול.
ומבואר בגמרא, שגם לדעת חכמים ניתן להשהות מאכל שאינו מבושל כל צורכו באופנים הבאים: א. אם יגרוף את הגחלים מהכירה או יכסה אותם באפר. ב. "קידרא חיתא" – דהיינו, אם התבשיל הוא של בשר שאינו מבושל כלל שאז אדם מסיח ממנו את דעתו ולא יבוא לידי חיתוי, וכפי שנתבאר בסעיפים ט"ו-י"ז ובהערות שם.
ולענין הלכה: הרי"ף (ט"ז ע"א בדפי הרי"ף) והרמב"ם (הל' שבת פ"ג ה"ד) פסקו כדעת חכמים, שאין להשהות קדירה מערב שבת על כירה שאינה גרופה וקטומה אא"כ היא מבושלת כל צורכה ומצטמק ורע לו. אבל רש"י (שם ל"ז ע"ב ד"ה "ורב ששת"), תוספות (שם י"ח ע"ב ד"ה "בשיל"), סמ"ק, והר"ן (י"ז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה "ונמצאו") פסקו הלכה כחנניה, ומכיון שהמאכל מבושל כבן דרוסאי – מותר להשהות מערב שבת על כירה אפילו שאינה גרופה וקטומה. וכתבו התוס' טעם, שכיון שהגמ' מאריכה, מסבירה ומדברת אליבא דחנניה – משמע שהלכה כמותו.
הרא"ש (שבת פרק שלישי סימן א') כתב: "ובשביל שרבו דעות בהאי פיסקא וישראל אדוקין במצות עונג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו על פי הפוסקים כחנניא".
וראה בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'), ז"ל: "אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה אא"כ גרף, דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם… וי"א שכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי (פי' שם אדם שהיה אוכל מאכלו שלא נתבשל כל צרכו), או שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו – מותר להשהותו ע"ג כירה: הגה – או אפילו ע"ג תנור (המגיד פ"ג והגהות מרדכי ומיימוני פ"ג וריש פ' כירה וב"י), אפי' הוסק בגפת ועצים אפי' אינה גרופה וקטומה, ולא הוזכרה גרופה וקטומה והוסק בקש וגבבא אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן לענין אם נטל הקדירה מעליה ובא להחזירה עליה בשבת, ואם שכח ושהה תבשיל שהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל ב"ד – אסור. ואצ"ל אם עבר ושהה: הגה – ונהגו להקל כסברא האחרונה".
וא"כ השו"ע הביא "סתם" ו"יש". "סתם" כדעת הרי"ף והרמב"ם שרק אם המאכל שבקדירה מבושלת כל צרכה – מותר להשהותה ע"ג כירה מערב שבת, כמו חכמים, וב"יש אומרים" הביא את דעת חנניה, שכל שהמאכל מבושל כמאכל בן דרוסאי – מותר להשהות מע"ש על כירה שאינה גרופה וקטומה.
וכידוע שכאשר כתב השו"ע "סתם" "ויש" הלכה כ"סתם", וע"כ לעניין שהיה על כיריים של גז לדעת מרן – אין להשהות, אא"כ המאכל שבקדירה מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו, ואם אינו מבושל כל צורכו – אין להתיר אלא ע"י גריפה וקטימה של הכיריים. והרמ"א מיקל כדיעה השניה וכסברת חנניה, שרק אם לא הגיע לשיעור מאכל בן דרוסאי – אסור להשהותו ע"ג כירה שאינה גרופה וקטומה.
[אמנם הטור כתב את איסור השהייה ביחס לאוכל שצריך ללילה, ומשמע שמותר להשהות אוכל שנועד למחר. מיהו הב"י (בפירושו הראשון) ביאר שדברי הטור הם לאו דוקא, ובשו"ע לא חילק בין אם האוכל לצורך הלילה או לצורך היום].
[6] משום שעי"כ הוי כירה גרופה וקטומה. ולנוהגים כרמ"א אין בזה משום הטמנה כיון שלדעת הרמ"א (סי' רנ"ג סעי' א') הטמנה במקצת לאו שמיה הטמנה, וראה להלן בהרחבה בהלכות הטמנה [מיהו ראוי להביא את דברי רע"א (תוס' רעק"א שבת פרק ג' משנה א') שנשאר בצ"ע בדין זה, וז"ל: "עד שיגרוף – יש לעיין דמ"מ נגזור שמא יגיס בה דחייב משום מבשל כמו באונין של פשתן באינה טוחה, כמ"ש הרע"ב פ"א מ"ו. ועי' ברשב"א בחידושיו פ"ק אההיא דאמרינן בעקורה וטוחה, דלפי תירוצא בתרא מיירי דהכא בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דבזה אם יגיס – א"ח משום מבשל, ע"ש. לפ"ז בלא הגיע למאכל ב"ד – אסור להשהות אף בגרופה, אולם הרשב"א בחי' כאן האריך אם מותר להשהות בגרופה בלא הגיע למאכל ב"ד, אי חיישי' לחיתוי ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש מקום לאסור בלא הגיע למאכל ב"ר וצ"ע. ויש לדחוק דספיקו דהרשב"א בטוחה דל"ש שמא יגיס, אם מ"מ אסור בגרופה משום חששא דמיחזי. אח"כ ראיתי דבכ"מ רפ"ט מהלכות שבת במ"ש שם בשם הרמ"ך מבואר דעתו דקודם מאב"ד – אסור לשהות ולא מהני גו"ק, דשמא יגיס, וחייב משום מבשל. וחידוש בעיני דבשו"ע (סי' רנ"ג ס"א) נקט בפשיטות ולא הוזכרו אלא גו"ק כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאב"ד, והאחרונים כולם שתקו ולא העירו דלהרשב"א וכן לדעת הרמ"ך – אסור משום שמא יגיס. וביותר דהא מ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצולו מבעוד יום כמאב"ד, אתיא בין לחנניא בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי דאף בגרוף צריך שיצולו מבעו"י כמאב"ד, וצ"ע", עכ"ל].
[7] עיין בארץ חיים סתהון (סימן רנ"ג סעי' א') שכתב שנהגו להקל כדעה אחרונה בשולחן ערוך, וז"ל: "כתב מאריה ארעא דישראל הגאון מהר"מ בן חביב בתשו' כת"י הובא בתשו' זכור ליצחק סימן ע"ד דף קי"ג, דמה שאנחנו הספרדים נוהגים להשהות התבשיל של ליל שבת שנתבשל כל צורכו על גבי כופח, הגם דסתם תבשילין דידן מצטמק ויפה לו והם על גבי כופח שהוא מקום שפיתת קדירה אחת, ואין היתר אפילו על ידי גריפה וקטימה לדעת הרי"ף והרמב"ם, היא סברא הראשונה דמרן ז"ל סתם בתחילה כוותייהו, על כרחין לומר שנתפשט המנהג שלא כדבריהם אלא כדעת היש או' שהם רש"י ור"י והר"ן והתוספות והרב המגיד וסמ"ג וסמ"ק ודעמייהו שהובאו בב"י, דס"ל דמותר להשהות תבשיל שנתבשל כל צורכו והוא מצטמק ויפה לו על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה. וכיון דשרי על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה הוא הדין נמי דשרי להשהות על גבי תנור או כופח שאינם גרופה או קטומה, וכמו שכתב מרן בבית יוסף משם הר"ן דבכולהו גווני דשרי להשהות על גבי כירה שאינה גרופה או קטומה, שרי נמי להשהות על גבי תנור או כופח שאינם גרופה או קטומה וכדו' ", עכ"ל. מיהו יש לדעת שזו קולא ואין לנהוג כך לכתחילה. ואף הרב "ארץ חיים" דיבר על שהיית מאכל המבושל כל צורכו ומצטמק ויפה לו.
[8] ראה שו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'), ואם נוגע באש – אסור משום הטמנה, וכפי שהובא לעיל סעי' ב'.
[9] חזו"א (או"ח סי' ל"ז ס"ק י"א, י"ט). ועי' לקמן הערה ט', ועיין לקמן פרק נ' דיני הטמנה סעי' ד'.
[10] שו"ע (סי' רנ"ג סעי' א'), וה"ה שאסור להניח על גבי "בלאך", ונחשב כמו שמניח על האש עצמה, וראה להלן בהלכות הטמנה.
[11] ראה שו"ע (סי' רנ"ד סעי' ה'), ז"ל: "אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו (פי' שיעלה על פני הלחם קרום וקליפה מחמת האש) פניה המדובקים בתנור ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה שכנגד האש, הגה – וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין, קרוי קרימת פנים (הגה"מ פ"ג). ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה למעלה ולמטה, ויתבשל מה שבתוכה כמאכל בן דרוסאי (ב"י בשם סמ"ג והגהות מיימוני). ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם, אם במזיד – אסור עד מ"ש בכדי שיעשו ואם בשוגג – אם אין לו מה יאכל, מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: באו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה (פי' ברחת ובמזרה. תרגום מרדה פאל"ה בלע"ז), אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול. ואם א"א לרדות בשינוי – ירדה במרדה, ואם נתנה בכדי שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא, וצורך שבת הוא – רודה כדרכו. ושלא לצורך היום – אסור אפילו בשינוי: הגה – וכל זה בתנור שאינו טוח בטיט (הג"א), אבל אם הוא טוח בטיט או שאינו אופה לצורך שבת רק למ"ש, דיש לו זמן לאפותו – מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה (כל בו)". וראה בשו"ע (שם סעי' ח'), ז"ל: לא ימלא אדם קדירה עססיות (פי' מיני קטניות הגדלות בא"י ולא בבבל) ותורמוסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה, מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו; וה"ה לכירה וכופח: הגה – כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (ב"י ומגילה פ"ג), ואם עשה כן, אפילו בשוגג – אסורים למ"ש עד כדי שיעשו".
[12] שאם לא רתחו מערב שבת – אסור, וכפי שמובא בשו"ע (סי' רנ"ד סעי' ט'), ז"ל: "כיוצא בו לא ימלא חבית של מים ויתן לתוך התנור ע"ש עם חשיכה, ואם עשה כן – אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק נ"א).
[13] שאם נוגעת האש – אסור משום הטמנה, ראה שו"ע (סי' רנ"ג סעי' א') וכפי שנתבאר לעיל סעי' ב'.
[14] וראה להלן פרק נ' דיני הטמנה סעי' ט' לעניין איסור הנחה על קרקע התנור.
[15] ראה ברמ"א (סי' רנ"ד סעי' א'), ז"ל: "ויש מחמירים וסוברים דבתנור טוח בטיט הכל שרי ועל גבי האש שהוא מגולה – הכל אסור", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א, י"ד) דלדעת השו"ע אף באופן שהוא טוח בטיט לא התירו, וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ח', י"ג).
[16] ראה לעיל בהערה י"א דנתבאר דאם קרמו פניה מבעוד יום, מותר להכניס לתנור סמוך לחשיכה, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק מ"ג) בשם המג"א, ז"ל: "וכתב המ"א דהיינו כשהדביק בהיתר דבתנורים שלהם היה אסור להוציא כל הפת שאין צריך לו לצורך שבת וכנ"ל בס"ה אפילו ע"י שינוי, משא"כ בשלנו שלא שייך רדייה מותר להוציא כל הפת אף שהוא הרבה והרבה יותר מג"ס שצריך לו לשבת, אבל כ"ז כשרוצה לאכול מהם בשבת עכ"פ מקצת מהם, דאל"כ אסור לרדות לצורך חול אפילו טלטול בעלמא אסור כשהוא בשביל חול כמ"ש הפוסקים דאסור להביא יין בשבת לצורך מו"ש, ונראה דע"י א"י שרי. ובספר א"ר מקיל ע"י עצמו בתנורים שלנו במקום פסידא שיתקלקל הפת, אך המ"א לא ניחא ליה בזה דהרי יכול לאכול מן הפת בשבת", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "מותר להוציא"), ז"ל: "עיין במ"א שכתב וז"ל מידי דהוי אחררה ע"ג גחלים כמ"ש ס"ה [רי"ו] ומיירי בהדביק בהיתר כמ"ש שם, עכ"ל. וקשה דמשמע מיניה דאי הדביק באיסור דהיינו שלא היה שהות כדי קרימת פנים לא מהני תנורים שלנו אף לענין הוצאה ואמאי נהי דאסור להסתפק מהן יותר מג"ס מפני שנאפה באיסור וכמו שהסכים המ"א לעיל בסקי"ז, עכ"פ ההוצאה מתנור יהיה מותר, דהרי לא שייך רדיה בשלנו וכיון דצריך להוציא לצורך הג"ס ממילא הטלטול הוא לצורך שבת ומותר להוציא בשביל זה כל הפת, וכמו שכתב בחמד משה לענין הדביק בהיתר דאף דאין צריך לאכול מהן אלא מקצת מותר להוציא כולו, דעל כל אחד נוכל לומר דחזי ליה. ועוד, דהמעיין בב"י יראה להדיא דמוכח דהב"י קאי אהדביק באיסור, וע"כ נלענ"ד דכונת המ"א במ"ש, ומיירי היינו רבינו ירוחם מיירי באופן זה, ובאמת רי"ו מיירי דוקא באופן זה, דהלא הוא ס"ל שם מקודם דכל הסוגיא דשכח פת בתנור דפ' כל כתבי, מיירי דוקא בשהדביק בהיתר, דבלא"ה אסור לטעום כלל מן הפת כדין תבשיל ששכח ושיהה באיסור [וגם הרמ"ק שהובא בכ"מ והג"א ספ"ק ס"ל כן], וכיון שאסור לטעום ממנו ממילא אסור להוציאו ולטלטלו לצורך חול וכמו שמסיק המג"א, אבל לפי דעת הש"ע שפוסק כהר"ן והרמב"ם דאפי' בשהדביק באיסור בשוגג התירו לו לגבי פת שיאכל ממנו ג' סעודות, ממילא בתנורים שלנו שאין בהם איסור רדיה מותר להוציא כל הפת, וכנ"ל [והב"י שכתב ביאורו על דברי רי"ו קצת מוקשה לפ"ז, ויש ליישב, דכונתו העיקר להוכיח דלהרי"ו מותר אף ביותר מג' סעודות, ואף דהוא מיירי בהדביק בהיתר ממילא נשמע לדידן בהדביק באיסור דמותר להוציא אף יותר מג' סעודות דחד שוה לשיטת הר"ן הדביק באיסור כמו לדידיה בהדביק בהיתר], אך מפני שהוא קצת דוחק בדברי המג"א וגם הפמ"ג מבארו כפשטיה, לכן העתקתיו במשנ"ב דדוקא בהדביק בהיתר. ועכ"פ נ"ל דאפי' הדביק באיסור סמוך לחשכה בשוגג והוא מקום פסידא שיתקלקל הפת דמותר להוציא כולו דבלא"ה דעת הא"ר להקל בתנורינו במקום פסידא אפילו אין בדעתו לאכול כלל משום זה, אך הוא מיירי בהדביק בהיתר, ואנו נקיל בשהדביק באיסור וכשצריך לאכול ממנו הג"ס כנ"ל".
[17] וראה להלן פרק נ' דיני הטמנה סעי' ט' בעניין איסור הנחה על גבי קרקע התנור.
[18] כפי שנתבאר לעיל סעי' ב'.
[19] ראה בשו"ע (סי' רנ"ד סעי' ח'), ז"ל: "לא ימלא אדם קדירה עססיות (פי' מיני קטניות הגדלות בא"י ולא בבבל) ותורמוסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה, מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב ודעתו עליהם לאכלם לאלתר, ומפני כך אע"פ שלא נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו וה"ה לכירה וכופח: הגה – כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות (ב"י ומגילה פ"ג), ואם עשה כן, אפילו בשוגג – אסורים למ"ש עד כדי שיעשו", וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ה), ז"ל: "והוא הדין לשאר מיני קטניות וירקות ודברים רכים שכולם אינם דומים לבשר, דקי"ל לעיל בריש סימן רנ"ג דמותר ליתנו סמוך לחשיכה כשהוא חי, לפי שבודאי לא יתבשל לסעודת הלילה ולסעודת מחר יתבשל אפילו בלא חיתוי, אבל אלו קלים להתבשל, וחיישינן שמא יחתה בגחלים לצורך סעודת הלילה".
[20] כתב השו"ע (סי' רנ"ג סעי' א') (שמותר להניח על אש גלויה): "או שהיה חי שלא נתבשל כלל, דכיון שהוא חי מסיח דעתו ממנה עד למחר, ובכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי, אבל אם נתבשל קצת ולא נתבשל כל צרכו, ואפי' נתבשל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו, חיישינן שמא יחתה ואסור להשהותו עליה, אא"כ גרף, דהיינו שהוציא ממנה כל הגחלים, או קטם, דהיינו שכסה הגחלים באפר למעט חומם". וכתב במשנ"ב (סי' רנ"ג ס"ק י'), ז"ל: "שלא נתבשל – פי' אז שרי ליתנו סמוך לשקיעה ממש, אבל אם נתנו מבעוד יום – אסור, דכבר נתבשל קצת קודם שבת, וצריך לסלק כשהגיע זמן שבת, אא"כ נתבשל כל צרכו קודם זה", וראה עוד מש"כ (שם ס"ק י"א) דאף שהוחם התבשיל קודם השבת, כיון שעצם הבישול לא התחיל רק בלילה, וע"ע בחזו"א (או"ח סי' ל"ז ס"ק כ"ב), וראה בבה"ל (שם ד"ה "מסיח דעתו ממנה עד למחר"), ז"ל: "נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן, אעפ"כ אם אין דרכן של ב"א להמתין בסעודתם כ"כ בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי, וכן מורה לשון הרמב"ם בדין י"ד שכתב גבי עססיות ותורמוסין מפני שאין צריכין בישול רב ודעתו עליהן לאכלן לאלתר, משמע הא גבי קידרא חייתא, שלא יוכל לאכול לאלתר בזמן שדרך ב"א אוכלין – לא גזרו חכמים, כיון שאין דעתו לאכול אז".
[21] שם יבואר באיזה אופן אין בו חשש הטמנה.
