פרק סג – ניקוי כלים, מפות ורצפה

 ניקוי כלי בשבת

א – מותר לנקות כלי אוכל ואינו נחשב כתיקון כלי, אמנם מותר לנקותם דוקא בליל שבת או ביום ולא לאחר סעודה שלישית[1]. [וראה בהרחבה בהלכות מכין משבת לחול].

 צמר  פלדה לכלי מתכות

ב – אסור להשתמש בצמר פלדה (המכונה: ברזלית) לצורך ניקוי כלים העשויים ממתכת, מפני שהוא מגרד שכבה מן הכלי, ויש בזה משום ממחק[2].

 צמר פלדה לזכוכית

ג – מותר להשתמש בצמר פלדה לניקוי כלי זכוכית, מפני שאינו מוריד שכבה מן הכלי, אך דווקא כשאין משתמש במים, משום חשש סחיטה[3].

 שימוש בספוג

ד – אסור לשטוף כלים או לעשות כל שימוש אחר בשבת, בספוג רגיל העשוי מגומי וכיו"ב, וכן בכל סוגי הסקוצ'ים והליפות שמתמלאים מים ונסחטים[4].

 ספוג עשוי רשת שאינה סופגת

ה – יש אומרים שמותר להשתמש בשבת בספוג עשוי רשת אם חוטי הספוג לא סופגים מים, לצורך ניקוי כלים וכיו"ב. אך להלכה אסור להשתמש בספוג שאחרי שמרטיבים אותו נשארים המים בין הסיבים, ובסחיטה המים נוזלים[5], בין אם הוא עשוי ברזל בין אם הוא עשוי פלסטיק או כל חומר אחר[6].

 מברשות לשימוש בשבת

ו – מברשת שיש לה ידית אחיזה וסיבי המברשת עשויים פלסטיק ואינם צפופים מדי [באופן שלא ודאי שיצאו מים על ידי הלחיצות]מותר להשתמש בה בשבת[7].

 מברשת לניקוי בקבוקים

ז – מותר בשבת להשתמש במברשת לניקוי בקבוקים, ובלבד שתהיה לה ידית אחיזה, וכן שיהיו שערותיה קשות ולא צפופות שכך אינן בולעות הרבה מים, וממילא אין ודאות שייסחט[8].

 מברשת לניקוי בית הכיסא

ח – מותר להשתמש במברשת לניקוי בית הכיסא, שהרי שערותיה אינן בולעות מים, וממילא אין כאן סחיטה[9].

 שק תפוחי אדמה

ט – מותר לשטוף כלים בעזרת שק רשת (כגון: חלק מסוגי השקים שאורזים בהם תפוחי אדמה), ובלבד שאינו אוצר מים כיון שאין המים נספגים בו[10].

 שקית ניילון

י – מותר לשטוף כלים בעזרת שקית ניילון או כפפה מניילון[11] [ועליה סבון נוזלי].

 סבון כלים

יא – ישנם כמה סוגי סבון לכלים ובחלקם מותר להשתמש בשבת ובחלקם אסור, וישנו הבדל בין סבון נוזלי לסבון נוקשה ועוד [פירוט הדינים בעניין זה ראה בהלכות ממרח].

ייבוש כלים

 הנחת כלים על מתקן ייבוש

יב – אסור להניח לייבוש כוסות צלחות וכדו' אחרי שטיפתם על גבי מגבת, אלא ישים את הכלים על מתקן לייבוש העשוי פלסטיק [או חומר אחר שאינו סופג] כך שיזובו המים לְשַׁיִשׁ[12].

 ניגוב כלים

יג – מותר לנגב מעט כלי מטבח אחרי שטיפתם [כגון: צלחות או סכו"ם] אפילו במגבת דקה. אמנם, כאשר צריך לנגב הרבה כלים, טוב לנגבם במגבת עבה הסופגת יותר [כדי שלא יבוא לידי סחיטת המגבת][13].

ניגוב באותה מגבת

יד – מגבות שנגבו בהם כלים כמה פעמים וספגו הרבה מים אסור להמשיך לנגב בהם את הכלים וצריך להחליפם באחרות[14].

 מגבת שאינו מקפיד על רטיבותה

טו – ניגוב כלים המותר בשבת, היינו דווקא ניגוב במגבת כלים רגילה שאין מקפידים אם תהיה רטובה. אמנם, כל בד אחר, מטפחת או בגד שאין רגילים לנגב בו כלים ושהאדם מקפיד עליו שלא יהיה רטוב [ויש חשש שיבואו לסוחטו]אסור לנגב בו את הכלים בשבת[15].

 כלים שפיהם צר

טז – טוב להחמיר לא לנגב כוסות או שאר כלים שפיהם צר, אפילו במגבת המיועדת לכך, כיון שבשעה שדוחקה נסחטים המים שבה[16]. אמנם למעשה, יש להקל לנגב אף כלים שפיהם צר אם הניגוב נעשה בעדינות תוך הקפדה שלא תסחט המגבת.

 ניגוב כוסות במגבת חד פעמית

יז – מותר לנגב כוסות במגבת נייר [חד פעמית] מכיון שזורקים את מגבת הנייר לאשפה מיד אחרי השימוש. ואם מגבת הנייר סופגת הרבה מים עד כדי כך שיש חשש "סחיטה" אסור לנגב בה את הכלים, ובמקרה כזה אפשר להשתמש בכמה מגבות נייר יחד[17] [וראה עוד בפרק ס"א כיבוס בגדים, סעיפים כ"ט-ל'].

 ניגוב חלון

יח – מותר לנגב חלון שנרטב מזיעה או מאדים וכדו', במגבת המשמשת לניגוב [שאין מקפידים עליה שלא תהיה רטובה], אך אסור לנגבו בבגד שאינו משמש בדרך כלל לניגוב מחשש שיבוא לסוחטו[18].

 ניגוב השולחן במים רבים

יט – שולחן שנשפכו עליו מים רבים אסור לנגבו בבגד שמא יסחט, ואפילו במגבת עבה אסור לנגבו. אמנם, מותר לגרור את המים במגב מפלסטיק ואח"כ לנגבו במגבת עבה[19].

 ניגוב שולחן במים מועטים

כ – שולחן שנשפכו עליו מים מועטים מותר לנגבו בבגד שאינו מקפיד עליו [שלא יהיה רטוב] או במגבת עבה. אך, בבגד שמקפיד עליו אסור לנגב אפילו כאשר נשפכו מים מועטים[20].

 ניגוב מפה מבד

כא – מפה עשויה בד שנשפכו עליה משקים המלבנים [מים וכדו']אסור להסיר מעליה את המשקים בעזרת סכין, אבל אם אלו משקים שאינם מלבנים מותר להסירם מעליה בכף[21].

 ספיגת מים בנייר

כב – מותר בכל אופן להניח מפית נייר או נייר טואלט ולספוג בעזרתם את המים או את שאר המשקים שנשפכו, ויזהר לכתחילה בהרמתם. אמנם, אף אם נסחטו המשקים אין בדבר כלום שהרי לא התכוון לסחיטה, והמשקים הולכים לאיבוד, ובכגון זה איסור דרבנן של סוחט מותר[22].

 שעוונית

כג – מותר לתת מפת ניילון [=שעוונית] אטומה, בין דקה ובין עבה תחת זרם מים, אך אסור לשפשפה בידיים כדי להוריד מעליה את הלכלוך[23].

 מפת "טרלין"

כד – אסור לתת מפת "טרלין" [=אריג עשוי מחוטי ניילון] תחת זרם מים לנקותה מפני שסופגת[24].

 מפת ניילון

כה – אסור לנקות מפת ניילון בסמרטוט רטוב אפילו אם רק מעט מים נסחטים מן הסמרטוט, מכיון שיש צורך במים הנסחטים לנקיון המפה[25].

ניגוב הרצפה

 ניגוב מים מן הריצפה

כו – נשפכו מים על הרצפה בשבת אסור להניח עליהם מגבת דקה, מכיון שבעת שמרימה עלול לבוא לידי סחיטה, אך מותר להניח עליהם סמרטוט עבה[26].

 הנחת סמרטוט על מים

כז – הניחו סמרטוט יבש על גבי המים ישאירו מקום אחד יבש בסמרטוט, כדי שיוכלו לאחוז במקום היבש ולהרים את הסמרטוט ללא חשש "סחיטה"[27].

 גרירת סמרטוט ברגל

כח – נספג הסמרטוט מים עד כדי כך שאי אפשר להרימו בלי חשש סחיטה מותר לגרור את הסמרטוט הצידה בעזרת הרגל[28].

 ניגוב במגב

כט – מותר לנגב בעזרת מגב  מעט מים שנשפכו על הריצפה בשבת, ובתנאי שמנגבים מקצת החדר. אך אסור לנגב חדר שלם משום "עובדין דחול"[29].

 ניקוי מי רגליים

ל – הטיל תינוק את מימיו על הרצפה בשבת[30] מותר לשפוך עליהם מים אחרים ולנגבם במגב [ואם רוצה להתפלל שם ישפוך רביעית מים].

 סחבה שהייתה רטובה בבין השמשות

לא – סחבה שניקו עמה את הבית בערב שבת, והייתה רטובה מאד בבין השמשות [עד כדי כך שאם יזיזה יבוא לידי סחיטה]הרי היא "מוקצה", ואסור להשתמש בה בשבת ואפילו שנתייבשה [כיון שהיה מוקצה בבין השמשות נאסר לכל השבת][31]. ועל כן, רצוי לסחטה בחוזקה בערב שבת, כך שלא יהיה בה טופח על מנת להטפיח, כדי שיהיה מותר להשתמש בה בשבת[32].

חשש סחיטה

 הנחת בגד על חבית וכדו'

לב – אסור לפרוס על חבית שיש בה מים וכדו' בגד שאינו מיוחד לכסוי החבית, מכיון שחוששים שמא הבגד ירטב ויבואו לסחטו. אבל מותר לפרוס על החבית בגד המיוחד לכיסוי החבית, מכיון שלא חוששים שיסחטו בגד המיוחד לזה[33].

 מסננת בברז

לג – מותר להשתמש בשבת בברז ועליו מסננת רשת [לעצירת לכלוך חול וכו'] המוברגת בפי הברז ועליה כיסוי בד, מכיון שאין בזה חשש סחיטה [באופן שאין איסור בורר[34]].

 החזרת מסנן לברז

לד – נפל כיסוי הבד שעל מסנן הרשת אסור להחזירו בשבת משום איסור "סוחט", שהרי בעת הידוק הבד לברז הבד נסחט[35] [כמו כן, אם נפלה המסננת עצמה בשבת אסור להבריגה בחזרה משום "תוקע", וכמו כן אסור לפרקה משום "סותר"][36].

 שתייה בעזרת בגד מסנן

לה – אסור להניח בגד על פי בקבוק או ברז כדי לסנן את המים [כאשר יש חשש שמא יש במים תולעים וכדו'], מכיון שבכגון זה אומרים: "שרייתו זהו כיבוסו". אמנם, מותר להניח שם מטפחת המיועדת לכך, מכיון שבכגון זה לא אומרים: "שרייתו זהו כיבוסו", ואין חשש שמא יבוא לידי סחיטה[37].

לו – בעניין שפיכת מים לתוך כלי דרך מסננת, אם יש לחוש משום "בורר" ראה בהרחבה בהלכות בורר.

[1] ראה מש"כ הרמב"ם (הל' שבת פכ"ג ה"ז), מובא בהערה הבאה, וראה בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ו') שכתב, שהטעם שאסור לרחוץ לאחר סעודה שלישית הוא משום שמכין משבת לחול, וראה בהלכות מכין משבת לחול.

[2] ראה ברמב"ם (שבת פכ"ג ה"ז), וז"ל: "אסור לחוף כלי כסף רתקון מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין ונמצא כמתקן כלי וגומר מלאכתו בשבת, אבל חופפין אותן בחול ובנתר. וכן כל הכלים חופפין אותן בכל דבר. ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אא"כ הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת". כלומר, אף שנתבאר לעיל בפרק ס"א כיבוס בגדים סעי' י"ג, שאסור לשפשף היטב אף בגד העשוי מעור צידו על צידו, או לדעת הרמב"ם אף בכיבוס בלא שפשוף, וכפי שהובא בשם הבה"ל (ראה שם הערה י"ח), ומ"מ לענין כלים, הכלל הוא שהאיסור של תיקון כלי הוא רק בכלי כסף ובצורה שהאומנין עושים, אך בשאר כלים אינו אסור אלא משום מתקן מנא, ולצורך שבת התירו. וע"ע בשו"ע (סי' שכ"ג סעי' ט') ובכה"ח (שם ס"ק ס"ז).

[3] ראה להלן בהרחבה.

[4] אומרת המשנה שבת (קמ"ג ע"א): "ספוג – אם יש לו עור בית אחיזה – מקנחין בו, ואם לא – אין מקנחין בו". ואומר רש"י: "אין מקנחין בו – שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו". ומשמע מדבריו שאם אין לו בית אחיזה בוודאי שיסחט ואפילו קודם שבא לקנח בו (ולכאורה מיירי בספוג הספוג כבר מים קודם שבא לקנח בו, וא"כ אסור בטלטול מדין מוקצה אף בלא שמקנח, אך אם רוצה לקחת ספוג יבש ולקנח בו, יהא אסור רק משום שבזמן הקינוח הוא סוחט). וראה בטור (סי' ש"כ) שכתב שאסור רק משום גזירה, וז"ל: "ספוג אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה משום גזירה שמא יסחוט".

והראשונים דנים: מה ההבדל אם יש לו בית יד או אין לו, שהרי בלאו הכי כשלוחצים עליו הוא נסחט!

וכך כתב הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ב הל' ט"ו): "…ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט". משמע מדבריו שכשיש לו בית אחיזה – אינו סוחט. ויותר משמע מדבריו בפירוש המשנה (שבת פכ"א מ"ג), שכתב: "הספוג הנזכר כשיש לו בית אחיזה ואוחזין אותו בו אינו מתעצר ולא נסחט וכו' ואפילו ר"ש אוסר להסתפג בו כשאין לו בית אחיזה, לפי שהוא מתעצר ונסחט בהכרח, וכל דבר שיהא הכרחי – מודה רבי שמעון אע"פ שאינו מתכוון וכו' והוא אומרם: מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות". הרי מפורש בדבריו שאם הספוג בלי בית יד הוא נסחט, ואסור אפילו אליבא דר"ש כי ברור שיסחט. ואם יש לו בית יד הוא "לא מתעצר ולא נסחט", ומוכרחים לומר שהבית יד מונע אפשרות להפליט את המים.

אבל הראב"ד (שם) כתב שהצרפתים מפרשים כהרמב"ם (וכוונתו לדברי רש"י הנ"ל), אבל הוא מקשה: "שיש לו בית אחיזה מאי הוי? אי אפשר לקינוח בלא סחיטה"! כלומר, שברור שצריך להיות סחיטה, וע"כ נדחק לתרץ שכוונת הגמ' שמחלקת אם יש בית אחיזה או לא הוא, שכאשר יש לו בית אחיזה נחשב כמרוקן כלי עם מים ולא כסוחט.

אמנם כפי מה שהבנו ברמב"ם אין פירושו כרש"י, ולשיטתו אכן אין חילוק בין סחיטה ביד או ע"י בית אחיזה אלא כשיש בית אחיזה – אינו סוחט כלל! ואילו מג"א (סי' ש"כ ס"ק י"ט) מבין שדעת רש"י כהרמב"ם.

אם כן, לכאורה ישנה כאן מחלוקת במציאות: לרמב"ם – ע"י בית אחיזה אין סחיטה, ולראב"ד – יש סחיטה רק שלא נאסר כי זה כמו כלי.

וראה בדרישה (שם), ז"ל: "כתב בית יוסף אהא דספוג אין מקנחין בו אלא אם כן יש בו בית אחיזה משום גזירה שמא יסחוט, דרש"י פירש לפי שכשאוחזו נסחט בין אצבעותיו. וכתב המגיד משנה בפרק כ"ב בהשגות: קשיא לי וכי יש לו אחיזה מאי הוי הא אי אפשר לקינוח בלא סחיטה, ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה ה"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה, עכ"ל, והנה באתי להודיע שהאי ואני אומר לאו מלשון המגיד משנה הוא אלא לשון הראב"ד הוא, והבית יוסף שהביא כאן לשון ההשגות לא כיון יפה שלא השיג אלא על הרמב"ם שכתב שם בפרק כ"ב ז"ל: ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט, עכ"ל, שמשמעות לשון זה דהרמב"ם משמע דכשיש לו בית אחיזה לא יסחוט, ועל זה כתב הראב"ד דזה הפירוש אינו, דודאי גם בשיש לו בית אחיזה יסחוט אלא דכשיש לו בית אחיזה הסחיטה אינה מזיקה דהוא אינו סוחט הספוג בין אצבעותיו בידים אלא ה"ל כצלוחית מלאה מים שמריק ממנה המים, וק"ל. ובאמת גם לשון הרמב"ם אפשר לפרש כן, דמ"ש שלא יסחוט אדלעיל קאי אמ"ש אין מקנחין בספוג דקאמר ה"ט דאין מקנחין בו כדי שלא יסחוט, אבל לפי מ"ש רבינו ורש"י, פשיטא דלק"מ, ואפשר דהבית יוסף לא הביא דברי השגות בכאן אלא כדי ללמד ממנו כוונת רבינו ורש"י, וק"ל", עכ"ל.

והנה הגמ' (שם) אומרת שאיסור הקינוח בספוג אם סוחט הוא לכו"ע, ואפילו לר' שמעון משום שדבר זה הוא פסיק רישיה, ומודה ר"ש בפסיק רישיה שאסור. וא"כ משמע שהגמרא מבינה שהוי איסור דאוריתא, וכך משמע מלשון הרמב"ם (שבת פכ"ב הט"ו), ז"ל: "המכבס חייב משום מלבן והסוחט כסות חייב מפני שהוא מכבס, לפיכך אסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה וכיוצא בה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה. ואין מקנחין בספוג אא"כ יש לו בית אחיזה שלא יסחוט".

וא"כ, לדורנו לכאורה אין שום נפק"מ כיון שפוסקים כהרמב"ם ורש"י ולשניהם המציאות מורה שכל הספוגים נסחטים – גם כאלה שיש להם בית יד, וע"כ אסור! ומ"מ הרי השו"ע (סימן ש"כ סעי' י"ז) הזכיר הלכה זו, וז"ל: "ספוג, אין מקנחין בו אא"כ יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט". ואולי הכוונה דווקא לספוג מאותה תקופה שהיה מגידולי קרקע והיה שונה מספוגים שלנו או שהבית יד היה מסוג מיוחד המונע סחיטה.

וראה במג"א (שם ס"ק י"ט) שהקשה על השו"ע על פי הגמרא (שבת קמ"א ע"א) שאוסרת לפרוס בגד כלשהו על חבית של יין או מים כיון שמקפיד עליו בשרייתו ויבוא לסחטו אבל בגד המיועד לכך – מותר כיון שאינו מקפיד עליו, ונפסק להלכה בשו"ע (סי' ש"כ סעי' ט"ו). ולכאורה גם ספוג עשוי לכך ואינו מקפיד על שרייתו, ומדוע אסור כשאין בית אחיזה, ז"ל: "צ"ע כיון דספוג עשוי לכך ל"ל למגזר שמא יסחוט כמ"ש סט"ו וסי' ש"א סעי' מ"ו. ועוד תימא דבגמרא פריך אספוג והא קי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר ומשני פסיק רישיה הוא, א"כ אין הטעם משום גזירה, וצ"ע. והרמב"ם ורש"י כתבו דכשיש לו בית אחיזה אז אפשר בלא סחיטה, אבל הראב"ד כתב דלעולם א"א לקינוח בלא סחיטה אלא כיון שיש לו בית אחיזה אעפ"י שסוחט ה"ל כמריק מצלוחית מים אבל כשאין לו בית אחיזה אסור לסחטו, עכ"ל. וצ"ע לדידיה כיון דא"א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ"ש סי' ש"א סמ"ח. וצ"ל דוקא בספוג א"א לקינוח בלא סחיטה עסי' ש"ב סי"ב".

ולעניין מה שהקשה המג"א על לשון השו"ע שאיסור קינוח בספוג הוא משום גזרה שמא יסחוט, ואילו מהגמרא משמע שר"ש מודה בפסיק רישיה, וזה סוחט ממש ולא גזירה משום סחיטה! באמת בביאור הגר"א (שם אות כ"ז) הגיה וכתב שזה טעות סופר, וצריך לומר: "אין מקנחין בו… משום סחיטה", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק מ"ח).

ועיין בכה"ח (שם ס"ק צ"ג) מה שתירץ את שתי קושיותיו של המג"א הנ"ל, וז"ל: "ונראה לפרש כי ידוע שהספוג של קינוח לפעמים יהיה נגוב ואח"כ מתלחלח מן הקינוח ופעמים יהיה מלוחלח בלאו הכי ותיכף הוא נסחט ממילא בין אצבעותיו מחמת הקינוח, וכמ"ש לעיל אות צ"א בשם רש"י. ובזה מתורץ קושיית מג"א, דקושיא א' שהקשה: כיון דעשוי לכך למה לי למגזר שמא יסחוט וכו' י"ל דשם לא גזרו שמא יסחוט היינו משום דכיון שאין מקפיד עליו לא יבוא לסוחטו, אבל הכא לא משום הקפדה יבא לסוחטו אלא ממילא הוא נסחט ע"י הקינוח כנז', ולכך חיישינן. ולקושיא ב' שהקשה: דבגמ' משום פסיק רישיה ולא משום גזרה י"ל דפסיק רישיה היינו כשהוא מלוחלח מקודם דתיכף הוא נסחט ע"י הקינוח, אבל כשהוא נגוב ובא לקנח בו ליכא עתה פסיק רישיה אלא עד שילוחלח מריבוי המים ואח"כ יסחט, ולמה אסרו לסחוט בו – דהמשנה לא חילקה בין נגוב לשאינו נגוב – אלא גזרה שמא יתלחלח הרבה ויסחוט, ולזה כתבו הטור והשו"ע גזרה שמא יסחוט לכלול אפי' נגוב דשמא אח"כ יתמלא מים ויסחוט. ואח"כ ראיתי שכן כתב בא"ר אות י"ט, יעו"ש", עכ"ל.

וע"ע ברמ"א (סי' ש"א סעי' מ"ו) לעניין בגדים השרויים במים, ז"ל: "ואסור לטלטלם, שמא יבוא לידי סחיטה, והוא שמקפיד עליהם", וראה במשנ"ב (שם ס"ק קע"א, קע"ב), ז"ל: "ודוקא כשנשרו במים מרובין אבל כשבא עליהם מים מועטים – לא חיישינן שיבוא לידי סחיטה, וכדלקמן סימן ש"ב ס"ט בהג"ה", היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים אבל המטלניות ששרוים תמיד במים – אין לחוש ומותר בטלטול". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק רס"ח) בעניין טלטול עשרה בני אדם, שנחלקו בזה הפוסקים, הובא בפרק ס"ב טלטול בגדים סעי' ט' ובהערה י"ג, והיה אפשר לחלק שאף לרש"י שהובא לעיל שבספוג שאין לו בית אחיזה בהכרח שיבוא לידי סחיטה, היינו, כשרוצה לקנח בו, ולכן בגד הספוג במים שרוצה רק לטלטלו, אין הכרח שיבוא לידי סחיטה, ולכן התירו ע"י כמה בני אדם, וראה בשו"ע (סי' ש"ב סעי' ט'), ז"ל: "אבל בגד שיש עליו לכלוך – אסור אפילו לשכשכו, דזהו כבוסו, אלא מקנחו בסמרטוט בקל ולא בדוחק, פן יסחוט", ודו"ק.

וע"ע בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח), ז"ל: "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אע"פ שא"א שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא (פי' איסור נמשך בהכרח מדבר מה כמו המוות הנמשך בהכרח מהתזת הראש) דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא, אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת, מותר מידי דהוי אספוג (פירש הערוך ספוג הוא על ראש דג אחד גדול שבים, ובשעה שמרים ראשו להסתכל בעולם יורד אותו הספוג על עיניו ואינו רואה כלום ולולי זה לא היתה ספינה נצולת מפניו) שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב", וראה בכה"ח (סי' ש"כ ס"ק ק"ו) מה שהאריך בזה, וראה בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "יש מי שמתיר"), והובא לעיל פרק ס"א הלכות כיבוס בגדים הערה ו'.

[5] עיין בהערה הבאה.

[6] הנה יש אומרים שמותר להשתמש בשבת בספוג רשת מפלסטיק כיון שדינו כשיער שאין בו סחיטה, וכמו שכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ט הי"א), ז"ל: "ואין סחיטה בשער וה"ה לעור שאין חייבין על סחיטתו". וכתב הב"י (סי' ש"ל) לגבי יולדת, וז"ל: "גם זה שם בברייתא: אם היתה צריכה לשמן – חבירתה מביאה לה את השמן ביד, ואם אין סיפוק ביד – מביאה בשערה, ואם אין סיפוק בשערה – מביאה לה בכלי. ובגמרא: מביאה בשערה, ותיפוק ליה משום סחיטה! רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין סחיטה בשער. רב אשי אמר: אפילו תימא יש סחיטה בשער, מביאה לה בכלי דרך שערה כמה דאפשר לשנויי משנינן. ופירש רש"י: דרך שערה – כורכת הכלי בראשה בשערה. ופסק הרמב"ם בפרק ט' (הי"א) דאין סחיטה בשער. ונראה שהוא ז"ל סובר דרב אשי לאו לאיפלוגי ארבה ורב יוסף בסחיטת שער אתא, אלא לומר דאפילו אי הוה סחיטה בשער שפיר תני מביאה בשערה. ובפרק ב' (הי"א) כתב: מביאה לה כלי תלוי בשערה. וטעמו משום דאף על גב דאין סחיטה בשער, איסורא מיהא איכא. וכמו שכתב הרב המגיד בפרק ט'. ואם כן מוטב לעשות הוצאה על ידי שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף עליו איסור סחיטה". ובשו"ע (סי' ש"ל סעי' א') כתב, וז"ל: "כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאה לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה". ובמשנ"ב שם (ס"ק ז') כתב, וז"ל: "שלא כדרך המוציאין דאינו כ"א שבות בעלמא, וזה עדיף מאם תסוך השמן בשערה ותביא אצלה ותסחוט את השער, דהתם איכא עוד איסורא דסחיטה, דאע"פ דאין סחיטה בשער לחיוב, מ"מ בודאי אסור משום שבות. ומיהו אם מספקת לה ממה שתביא השמן בידה – זה יותר עדיף מכל הני דלעיל". והבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ח') כתב, וז"ל: "השער – אין בסחיטתו איסור מן התורה, מפני שהשער קשה ואינו בולע המים בתוכו, אך סחיטת שער – אסורה מדברי סופרים", וע"ע במשנ"ב (סי' שכ"ו ס"ק כ"א), ז"ל: "כתבו הפוסקים דנהגו שלא לרחוץ כלל בנהר או במקוה דמצוי לבוא לידי סחיטת שער ועוד כמה טעמים". וראה בכה"ח (סי' ש"כ ס"ק ק"י, קי"א) בעניין סחיטה בשיער.

ואותו הדין ממש בספוג הרשת, שאף שהסיבים הם קשים ואינם בולעים מים (כמו בשיער), אבל יש מים בין הסיבים כדין שיער וא"כ אמנם מדאורייתא אין בזה איסור סחיטה, אבל מדרבנן – אסור. וע"כ ספוג רשת כזה – אסור.

לסיכומו של דבר: ישנם ספוגים שונים ורשתות לניקוי כלים.

בכל סוגי הסקוצ'ים, ה"ליפות" ורשתות פלסטיק – בכולם אסור להשתמש בשבת. יש מהן שאסורים מדאורייתא, ויש שאסורים מדרבנן.

והכלל הוא: כל רשת וספוגים מכל הסוגים אם נשאר בהן מים לאחר שמרטיבים אותם ובסחיטה זבים מים – אף על פי שזב מבין חוטי פלסטיק, אסור להשתמש בהן בשבת, משום שזה כמו שיער שהוא קשה, ורק המים שבין השערות נסחט, ולמרות הכל – אסור לסחוט שיער מדרבנן.

ועיין עוד שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י').

[7] היינו, מברשות שהשערות שלהן אינן צפופות מדי, והן עשויות מסיבי פלסטיק ויש להם ידית (בית אחיזה), בהן בלבד מותר להשתמש. ועיין בהרחבה לעיל הערה ד' בדין ספוג שיש לו בית אחיזה, שנתבאר לעיל שיש להחמיר, כיון שהוא נסחט בוודאי, אך כאן כיון שאיסור הסחיטה הוא מדרבנן וכפי שנתבאר לעיל בהערה ו' לענין סחיטה בשיער ועור, ובזה יש להקל באופן שיש ידית ובית אחיזה למברשת, שאז אפשר שלא ייסחטו המים, ועי' משנ"ב (סי' ש"כ ס"ק מ"ז) ובכה"ח שם (ס"ק צ"ב, קי"א).

וכן יכול לקחת שקית ניילון, וישתמש בה לניקוי הכלים עם סבון נוזלי.

והנשים לא תקפדנה אם ישארו כלים שהניקוי בהם לא יהיו בדיוק כפי שהן רגילות לנקות בימות החול, אלא יסבנו את הכלים ביד או ע"י ניילון וכדו', או בכפפה פלסטיק או בשקית פלסטיק שנתלשה מערב שבת מהגליל.

ואגב, היצר הרע אומר לאדם לא לקנות דברים מיוחדים לשבת משום קמצנות, וזו עצת היצר ואין להקשיב לו. וכן יצר הרע נותן בלב בני אדם שיזהרו "בניקוי לכבוד שבת" – "לא תאבה לו ולא תשמע אליו" (דברים י"ג, ט').

[8] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י'), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[9] עיין לעיל הערה ז'.

[10] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"א). וע"ע בהערה הבאה.

[11] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י"ב) שאין אפשרות של סחיטה בניילון, וממילא דינו כעור. וע"ע משנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ל"ט) ובכה"ח (שם ס"ק ס"ג, ס"ד), וראה לעיל סעי' כ"ג. ואף שגם בעור אסור לשפשף, וה"ה בניילון, וכפי שנתבאר בהרחבה בפרק ס"א כיבוס בגדים סעי' י"ג, מ"מ כאן לא מתכוון לנקות את הניילון, ועוד שמלכלך אותו.

[12] ראה בפרק ס"א כיבוס בגדים סעיפים ד'-ו', וזה אסור מחמת כמה חששות: א. משום שרייתו זהו כיבוסו, וכפי שנתבאר שם. ב. משום שיטלטלו אח"כ את המגבת ויבואו לידי סחיטה ג. עי"ז שהמגבת נרטבת מבטל כלי מהיכנו. ראה בהרחבה בהלכות מוקצה ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ס"א).

ועל כן לאחר שטיפת הכלים יניח את הכלים על מתקן פלסטיק שיזובו המים, ואחר כך ינגב את המים במגב הפלסטיק המיועד לכך. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"ד), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ' עמ' קצ"ב).

[13] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ' עמ' קצ"ה, קצ"ז), ועיין בהערה הבאה.

[14] כתב הב"י (סי' ש"ב), ז"ל: "כתוב בתשב"ץ (קטן סי' כ"ח) בשם הר"מ שאסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה או ליבון, ולא דמו למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות, וכן כתב רבינו ירוחם בחלק י"ג (נתיב י"ב, פד ע"א) שאסור לנגב כוס שהיה בתוכו מים או יין במפה שמא יסחוט", וכך פסק השו"ע (סי' ש"ב סעי' י"ב): "אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה".

יש לדון בטעם האיסור: מה הכוונה בדברי השו"ע: "דאתי לידי סחיטה", האם הכוונה שבפעולת ניגוב הכוס עצמה יש סחיטה או שמא הכוונה שהחשש הוא שהמטפחת תתרטב מחמת ניגוב הכוס ויבוא לסוחטו?

והנפקא מינה היא: שאם נאמר שהטעם הוא שמא יסחט את המטפחת שנרטבה מחמת הניגוב, א"כ נוכל לומר שדוקא במטפחת – אסור אבל במגבת שאדם רגיל להשתמש בה כדי לנגב ידיו – כיון שלכך היא מיועדת לא יבוא לסוחטו. אבל אם הטעם הוא שבזמן שהאדם מכניס את המגבת לתוך הכוס תוך כדי הניגוב הבגד נסחט – א"כ אין לחלק בין מטפחת לבין מגבת המיועדת לכך.

המשנ"ב (שם ס"ק נ"ט) ביאר: "רצונו לומר, אפילו להפוסקים לעיל בסעיף ט' דלא אמרינן בזה שרייתו זהו כיבוסו משום דהמפה היה נקי מתחילה, ולא היה בה ליכלוך, וגם דקינוח זה דרך לכלוך הוא ולא דרך כיבוס, אפילו הכי אסור משום שמא יבוא לידי סחיטה. ובתשובת הרדב"ז (סימן רי"ג) כתב לעניין ניגוב כוס וקערה דהעולם אין נזהרים בזה, ולדינא אין לחוש, דאין דבוק בדפני הכלי מים כל כך שיבוא לידי סחיטה, אלא אם כן מנגב בה כלים הרבה, דאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי, וראוי לגעור בו שלא יעשה כן, עי"ש והביאו הברכ"י. ובסמרטוט המיוחד לכך, שאין מקפיד עליו לסוחטו – לכולי עלמא שרי. ונראה דאף לנגב בה כלים הרבה – שרי, דאם יהיה לח מצד אחד ע"י הניגוב, ינגב בה מצד אחר" (ועיין בכה"ח שם ס"ק צ"ב).

יוצא א"כ שבמטפחת – אסור, אך במגבת – יהא מותר. אלא שיש לדון לגבי מגבות דקות הקרויות בדרך כלל: "מגבות מטבח", האם דינם כדין מטפחת ואסור לנגב בהן כוסות או שמא לא מקפיד על רטיבותה וכאשר המגבת מתרטבת הוא מחליפה באחרת. אמנם גם אם נחשיבה למגבת המיוחדת לכך, ומותר לנגב בה כוסות, מ"מ אם מנגב באותה מגבת כוסות רבים יהא אסור כיון שיכול לבוא לידי סחיטה. ולמעשה: אדם הרוצה לנגב את הצלחות, אם זה מעט צלחות – יכול לנגב אף במגבת מטבח דקה, אבל אם יש לו הרבה צלחות לנגב או הרבה כוסות לנגב – טוב שיקח מגבת עבה שסופגת יותר, כדי שלא יבוא לסחוט את המגבת הזאת, וראה בכה"ח (שם ס"ק צ"א). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[15] ראה בהערה הקודמת.

[16] בשו"ע (סי' ש"ב סעי' י"ב) כתב: "אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה משום דאתי לידי סחיטה". והקשה המג"א (שם ס"ק כ"ז), ז"ל: "דאתי לידי סחיטה, ולא דמי למה שמנגב ידיו במפה או בחלוק לפי שידיו מלוכלכות, וז"ל מהר"ם: 'ול"ד לניגוב ידים דידיו מלוכלכות (ומ"מ צריך כצ"ל) לנגבם היטב זו בזו שלא יבוא לידי ליבון או לידי סחיטה אבל כוס אסור', עכ"ל. ונ"ל דכוונתו כיון דמנגבן מלוכלכות הוי דרך לכלוך, ונ"ל דבסמרטוט המיוחד לכך – שרי דלא גזרינן שמא יסחוט וכמ"ש סי' ש"א (סמ"ו), ומ"מ צ"ע לפמ"ש סי' שי"ט וסי' של"ד סכ"ד דבשאר משקין לא גזרינן שמא יסחוט ולמה אסור לנגב כוס שהיה בו יין. ואפשר דס"ל דיין נמי מלבן וכמ"ש בב"י (סי' ש"כ) בשם הר"ן, וא"כ בשאר משקין – שרי. א"נ י"ל דה"ק כיון שהכוס צר א"א דלא אתי לידי סחיטה והוי פסיק רישיה, וכמ"ש סי' ש"כ סי"ו וכ"מ ס"ט בהגה, וא"כ אפי' בדבר שאין מקפיד על מימיו – אסור, אבל ספסל – מותר לקנח דליכ' פסיק רישיה ודוק' בדבר שאין מקפיד על מימיו. ודע דסחיטה של מים הוי תולדה דמלבן או צובע כמ"ש הב"י ססי' ש"כ". ובמשנ"ב (שם ס"ק נ"ט), וז"ל: "ובתשובת רדב"ז סימן רי"ג כתב לענין ניגוב כוס וקערה דהעולם אין נזהרין בזה. ולדינא אין לחוש, דאין דבוק בדופני הכלי מים כ"כ שיבוא לידי סחיטה, אא"כ מנגב בה כלים הרבה, דאז קרוב הדבר שיבוא לידי סחיטה בין כלי לכלי, ראוי לגער בו שלא יעשה כן, עי"ש, והביאו בברכי יוסף. ובסמרטוט המיוחד לכך שאין מקפיד עליו לסוחטו – לכו"ע שרי. ונראה דאף לנגב בה כלים הרבה – שרי, דאם יהיה הסמרטוט לח מצד אחד ע"י הניגוב, ינגב בה מצד אחר". ובשער הציון (שם ס"ק ע"ג) כתב, וז"ל: "ואף דלכאורה משמע מרדב"ז דאף במיוחד אין להקל, מטעם שיסחטנו בין כלי לכלי כדי שיהיה ראוי לנגב עוד בה, שם קאי על מפה קטנה". א"כ נמצא לתירוצו השני יש חומרא בכלים שפיהן צר, שבא בכל גוונא לידי סחיטה, וכך פסק הכה"ח (שם ס"ק צ"ב-צ"ג), וכ"כ בא"ר (אות ל"ה) דהעיקר כתירוצו השני של המג"א, וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק ס' ובבה"ל שם ד"ה "משום").

[17] עיין בפרק ס"א כיבוס בגדים סעיפים כ"ט-ל', לעניין ניגוב ידים במגבות נייר. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה י"ב).

[18] שו"ע (סי' ש"ב סעי' י"ב): "אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין במפה, משום דאתי לידי סחיטה". ובכה"ח (שם ס"ק צ"ד): "בשו"ת לב חיים ח"ג סימן פ"ג שהוכיח מכאן דלהעביר זיעת החלונות של זכוכית בשבת ביד מותר", ולעניין סמרטוט הביא שנחלקו המג"א והא"ר, עיי"ש. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[19] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[20] כך כתב המג"א (סי' ש"ב ס"ק כ"ז), וכ"כ החיי אדם (כלל כ"ב אות ג'), וראה משנ"ב (שם ס"ק ס'), ז"ל: "אבל דבר רחב, כגון שנשפך מים על שלחן וספסל – לכו"ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו", וע"ע כה"ח (שם ס"ק פ"ח, צ"ג).

[21] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת פקודי סעי' ו'): "אם נשפך משקין שאין מלבנים על המפה שעל השלחן, הנה הט"ז ז"ל אוסר לשאוב המשקין ההם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ, דאע"ג דמשליך לאיבוד מ"מ בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור והוי תולדה דמפרק ולא יועיל מה ששופך לאיבוד. אך הרב אליה רבא ז"ל חולק על הט"ז בזה ומתיר לשאוב משקין אלו שאינם מלבנים בכף ואפילו בכח כיון שדעתו להשליכם לאיבוד. ובסה"ק מקבציאל העליתי כאליה רבא ז"ל ואפילו בכח כיון שדעתו להשליכם לאיבוד אבל במשקין המלבנים – אסור לשאוב ואסור לגרור אפילו בסכין, משום דגורר ודוחה המשקין למקום יבש ואסור משום מכבס, ועוד משום איסור סחיטה, ואפילו אם אינו סוחט בכח גזרינן שמא יסחוט בכח שיש בזה איסור תורה", וראה עוד בכה"ח (סי' ש"ב ס"ק צ"ה) מה שכתב בזה.

[22] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[23] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ'), וראה בהרחבה בפרק ס"א (כיבוס ומלבן). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"ב שאלה ט"ז).

[24] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"א הע' כ"א), וראה בהרחבה בפרק ס"א כיבוס בגדים סעי' י"ד.

[25] ובאופן זה יש גם איסור משום דש, שהרי רוצה במים הנסחטים, וראה לעיל בהרחבה בפרק ס"א כיבוס בגדים, סעיפים א'-ג'.

[26] כתב הרמ"א (סי' ש"ב סעי' י') שאסור ליתן מים ממש על המי רגליים לבטלם, וכוונתו היא, כשיש לו בגד של תינוק, ובבגד של התינוק יש מי רגליים, והבגד – אסור לו לשפוך עליו מים. אבל אם יש לו עביט של מי רגליים ורוצה להתפלל ורוצה לשפוך על זה רביעית מים, אז בזה הדין – מותר לו ואין בזה איסור של ביטול איסור לכתחילה או ביטול דבר בשבת. וכ"כ השערי תשובה (שם ס"ק ב'), וז"ל: "כדי לבטלם – עיין מהריק"ש שיש מתירין שאשה תרחץ ידים על מי רגלים של תינוק להעבירם שיוכלו להתפלל. ונ"ל שטוב לעשות כן ע"י עכו"ם לחוש לדברי האוסרין, ע"ש, והביאו בר"י. ובמג"א כ' ג"כ בשם הב"י, שאפילו ליטול ידיו עליהם – אסור, שזהו כבוסן. ועיין בא"ר שכתב להתיר בזה, וזה דוקא על הבגד, אבל מ"ר שעל הארץ נוהגים היתר לשפוך מים לכתחלה, ואין זה דומה למ"ש המג"א סי' שכ"ג שאסור לבטל איסור בשבת ויו"ט משום מתקן, דהתם מתקן ההיתר, משא"כ כאן אינו מתקן דבר, אלא שעי"ז הוי כאין שם מ"ר, וכמסיר גרף של רעי דמי, וכה"ג כתב שם לענין הדחת כוס, וא"ל דהתם הוא מסלקו ממש ע"י ההדחה משא"כ כאן, דכאן ג"כ ע"י נתינת המים כמאן דליתא נינהו וכהוסרו משם, ומכל מקום אין זה תיקון להם. ועיין בשו"ת ח"צ שכ' להוכיח מהך דכתבו מותר לנגב ידיו, דלפחות מרביעית מ"ר א"צ רביעית מים, ע"ש. ולעיל סי' ע"ז הבאתי דינו בזה". וראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ו) ובכה"ח (שם ס"ק פ"ג, פ"ד). וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ').

[27] עיין לעיל הערה ד'.

[28] ראה בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ד'): "בגד שנשרה במים – אסור לטלטלו שמא יבא לידי סחיטה. ואם הוא בגד שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול, כגון בגד שמסננין בו תמיד המים שבחבית, או שהוא פרוס על המים שבחבית תמיד – לא גזרינן ביה. ובגד זה שנשרה במים, אם יטלטלוהו עשרה בני אדם ביחד לא גזרו בו חז"ל, משום דמדכרי אהדדי. ולכן אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים, וחס עליו שלא ישאר במים עד יציאת שבת ויתקלקל, אז יביא עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר. ובגד שנשרה שרייה מועטת שאין דרך להקפיד עליו לסחטו – מותר לטלטלו גם היחיד". ובסחבה – אסור, כיון שהדרך להקפיד שלא יהיה לה הרבה מים כי אחרת א"א ליבש את הרצפה. וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק רס"ח), הובא בפרק ס"ב טלטול בגדים הערה י"ג, וראה לעיל הערה ד' בעניין ספוג שיש לו בית אחיזה.

[29] וראה בהרחבה בהלכות טאטוא בשבת.

[30] ראה כה"ח (סי' ש"ב ס"ק פ"ד).

[31] וראה בהרחבה בפרק ס"ב טלטול בגדים סעיפים א'-ב'.

[32] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז): "כתב מרן השו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ו): 'בגדים השרויים במים – אסור לנגבם סמוך לאש. הגה: ואסור לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו'.

ומרן הבא"ח (ש"ש ויחי סעי' ד') כתב: "בגד שנשרה במים – אסור לטלטלו שמא יבוא לידי סחיטה. ואם הוא בגד שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול, כגון: בגד שמסננין בו תמיד המים שבחבית או שהוא פרוס על המים שבחבית תמיד – לא גזרינן ביה".

לפי זה יש לדון: האם מותר לטלטל סחבה רטובה? האחרונים נחלקו בעניין זה האם מותר, כיון שהרגילות היא שיהיה בה מים ולא אכפת לו אם יבוא לידי סחיטה, או נאמר שכאן ניחא ליה שלא יהיה בה מים בשביל שיוכל לנגב בה את הרצפה בפעמים הבאות.

למעשה: אם הסחבה רטובה במים – אין להשתמש בה. ואין זה דומה למסננת של המים שלאדם לא אכפת לו אם יש בה מים או אין בה מים, כיון שבין כך ובין כך היא תסנן. אבל בסחבה רטובה אין משתמשים בה כשהיא רטובה אלא הרגילות ביום חול היא שאדם סוחט את הסחבה בכדי שיהיה בה פחות מים כדי שיוכל אחר כך להשתמש בה. ועל כן אין לאדם לטלטל סחבה רטובה בשבת, שמא יבוא לסחוט.

ומ"מ מותר לטלטלו בעזרת המקל המשמש לשטיפת הרצפה וכדו' כדין "טלטול מן הצד" שמותר, או בשינוי, כגון ע"י רגלו, וכיו"ב.

אבל אם המגבת או שאר הבגדים היו רטובים, כך שבערב שבת, כלומר בבין השמשות, היה אסור לטלטל אותם, אזי ביום שבת אסור לטלטלם אף אם נתייבשו כיון שאדם מקפיד בבגדים הללו שלא יהיו רטובים, ונמצא שבבין השמשות הסיח דעתו מהם, והיו מוקצה לבין השמשות, וכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

אמנם יש מי שאומר, שכיון שכאשר האדם תולה את הכביסה הוא יודע שבאופן טבעי הבגדים יתייבשו ורטיבותם תתאדה, לא אמרינן בכהאי גוונא מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ודימו זאת לסיר חמין שיש שם קטניות שאינם מבושלים ובמשך הלילה מתבשלים שמותר לטלטל ולאכול אוכל זה, ולא אמרינן: "מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא", כיון שבדרך כלל רגילים, שהשעועית תתבשל במשך הלילה, ולכך אין האדם מקצה דעתו ממנה. וה"ה למגבת או שאר בגדים שהיו רטובים בבין השמשות שמכיון שאדם יודע שהם יתייבשו, לא אמרינן מיגו וכו'.

אבל אין הלכה כן, ויש לחלק בין בגד רטוב בבין השמשות לאוכל שאינו מבושל בבין השמשות – משום שאוכל זה נחשב גמרו בידי אדם, כיון שעל ידי שהאש מבשלת את האוכל זה מתייבש ומתבשל, אבל כשאדם תולה מגבת בחוץ אין זה ודאי שיתייבש דשמא יבוא מים מגשם או ממקור אחר ואין זה נקרא גמרו בידי אדם [הערת המערכת – לכאורה לפי הטעם הזה אם תולה הבגד בקיץ במקום סגור שבוודאי יתייבש, יהא מותר, וכן דעת כמה אחרונים, אך דעת מרן הרב זצוק"ל נראה להחמיר בכל אופן. ויש המבארים בהבנת המשנ"ב שיש חילוק בין מוקצה מחמת איסור שבזה אין תקנה אף שראוי לחזור להיתרו, וכמו בנר דולק, וה"ה בבגד רטוב, לבין דבר שאינו ראוי מחמת עצמו].

וכן פסק המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"ג) לגבי מה שכתב השו"ע (שם סעי' ט"ז): "חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה ליבשו – יכול לשמטו מעל הקנה" וכו', כתב: "ותחבו בו קנה – היינו מע"ש. וגם מיירי שנתייבש קצת מבעוד יום דאם היה טופח ע"מ להטפיח בבין השמשות – אסור לטלטל החלוק כל השבת דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, וכדלעיל סי' ש"א סעי' מ"ו בהג"ה, אתקצאי לכולי יומא".

ועל כן, מגבת או סחבה שבין השמשות היתה רטובה (טופח על מנת להטפיח) ונתייבשה – הוי מוקצה, כיון שבבין השמשות היתה במצב שלא היתה ראויה להשתמש בה, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא.

[33] שו"ע (סי' ש"כ סעי' ט"ו), וז"ל: "אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים בו שמא יבוא לידי סחיטה, אבל בגד העשוי לפרוס עליו – מותר, שאינו חושש עליו לסחטו".

[34] מצד איסור בורר, אם רוב בני אדם אינם נמנעים מלשתותו בלא סינון – מותר, אבל אם יש הרבה חול שאין רוב בני אדם שותים כך – אסור בשבת, כיון שגורם סינון בשבת, והוי בורר בכלי, וראה בהרחבה בהלכות בורר.

[35] ואף שאין צריך לסחיטה זו, מ"מ עדיין אסור, וכדין פ"ר דלא ניחא ליה, וכמבואר בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח).

[36] שו"ע (סי' שי"ג סעי' ו'), ז"ל: "מטה של פרקים – אסור להחזירה ולהדקה, ואם תקע – חייב חטאת, ואם היא (דרכה להיות) רפויה – מותר לכתחלה (ובלבד שלא יהדק). וכוס של פרקים – מותר לפרקו ולהחזירו בשבת. ויש מי שאומר שדין הכוס כדין המטה: הגה – ואם דרכו להיות מהודק אע"ג דעכשיו רפוי – אסור (מיימוני פכ"ה והגהות אשיר"י וכל בו וכן נראה דבר הטור)", וכאן כיון שדרכו להיות מהודק – אסור, ראה במג"א (שם, ס"ק י"ב), וראה בהרחבה בהלכות בנין וסתירה בכלים.

[37] וראה שו"ע (סי' שי"ט סעי' י'), משנ"ב (שם ס"ק ל"ו-ל"ז) ובבה"ל (שם ד"ה "משום ליבון") שביאר הטעם שאין במטפחת העומדת לכך משום ליבון, וע"ע כה"ח (שם ס"ק פ"ה). וראה בהרחבה בהלכות בורר, ובמשנ"ב (סי' שי"ט ס"ק ס'), ז"ל: "ומ"מ יש ליזהר שלא ישתה דרך בית יד מכתונת שלו דבזה חיישינן יותר שמא יסחוט שמצטער בלבישתו". וכתב הבא"ח (פרשת ויחי ש"ש סעי' י"ז), ז"ל: "ויש אוסרין לתת מים אפילו מועטין על איזה בגד ואע"פ שאין בו לכלוך, דסבירא להו שרייתו זהו כיבוסו איירי אפילו באין בו לכלוך. הלכך, הרוצה לשתות מים על ידי מפה שמניח על שפת הכוס לא יעשה זה בחלוקו או שאר בגד משום דשרייתו זהו כיבוסו, אבל במפה המיועדת לכך – לית לן בה וכמ"ש בחס"ל ז"ל". אם זה מיועד לדבר הזה, בזה אומרים שבדבר מועט לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אם הבגד נקי. וכן לא חוששים לסחיטה.

ועל כן כתב הבא"ח, שבמפה מיוחדת לכך, כיון שיש רגילות להשתמש בה לא יסחט ושרייתו לא כיבוסו לא אומרים בחלק קטן של הבגד, כמו שכתב הרב חסד לאלפים שבדבר שיש בו רגילות, במעט לכלוך לא אומרים שרייתו זהו כיבוסו. וכן אין בזה משום בורר, כיון שאין דרך בורר כשבורר לתוך פיו ישר, וראה בבה"ל (סי' שי"ט ד"ה "הבורר פסולת").