פרק עב – מעשה הקניין

השאלה והלוואה בשבת

א – מותר לאדם לבקש מחברו בשבת דברי מאכל, כלים, חפצים וכדו' [כגון: מלח, סוכר, שולחן, כסא וכדו'], על מנת להחזיר מאוחר יותר, וכמו כן מותר להחזיר פריטים כנ"ל בשבת ובתנאי שיש צורך בדברים אלה לשבת עצמה ע"פ התנאים שיתבארו לקמן[1].

שימוש בלשון "שאלה" או "הלוואה"

ב – המבקש מחברו דברי מאכל, כלים, חפצים וכדו' לצורך שבת על מנת להחזיר מאוחר יותר לא יבקש בלשון "הלוואה", כיון שמועד פירעון של סתם הלוואה הוא לזמן רב, ויש חשש שכדי שלא ישכח את דבר ההלוואה, יבוא לכתוב בשבת. ולכן, צריך לבקש מחברו בלשון שאלה או נתינה ["השאילני" או "תן לי"], מכיון שאין במשמעות ביטויים אלה לשון הלוואה, ועצם השינוי והשימוש בביטוי שונה יזכיר לאדם להימנע מכתיבה בשבת[2].

שימוש בלשון לעז בעת הלוואה

ג – המבקש מחברו דברי מאכל או כלים וכדו' כנ"ל בלשון לע"ז [שאין בה הבדל בין הביטוי: "להשאיל" לבין הביטוי: "להלוות"]צריך להשתמש בביטוי המקביל ל"תן לי" (בשפה שלו), ועצם השינוי והשימוש בביטוי שונה יזכיר לאדם להימנע מכתיבה בשבת[3].

לשון החזרת השאלה

ד – אסור להחזיר ולפרוע חוב בשבת, אך המחזיר דברי מאכל כלים חפצים וכדו' שהם נצרכים לשבת לא ישתמש בלשון "פריעה" [כגון: "הריני פורע לך" וכדו'], שאם ישתמש בלשון זה יש חשש שהמשאיל ימחק את החוב מרשימת החובות שלו. לכן, המחזיר השאלה בשבת צריך להשתמש בלשון: "החזרה" [כגון: "הריני מחזיר לך"], ועצם השינוי והשימוש בביטוי שונה יזכיר לאדם להימנע ממחיקה בשבת. וה"ה אם בלשון לע"ז אין בה הבדל בין הביטוים שצריך לשנות מהביטוי המקביל לפירעון, כדי שלא יבוא לידי מחיקה[4].

תביעה על הלוואה שניתנה בשבת

ה – אדם שהלווה לחברו חפץ או ככר לחם בשבת [או ביו"ט] וחברו לא החזירו לו יכול לתבעו בבי"ד[5].

הזכרת משקל ומעות בשבת

ו – המבקש מחברו דברי מאכל, כלים, חפצים וכדו' בשבת לא ישתמש בלשון הכוללת מילים של משקל או מעות [כגון: "תן לי קילוגרם סוכר"], אלא בלשון שאינה כוללת מילות משקל או מעות [כגון: "תן לי חבילת סוכר"], אעפ"י שברור שכוונתו לבקש משקל של 1 ק"ג סוכר[6].

הלוקח מן החנות בשבת

ז – מי שצריך לקחת תרופה בשבת עצמה ואין ברשותו תרופה זו או שצריך מוצר מסוים לצורך השבת ואין ברשותו מוצר זה מותר לו לקחתם בשבת גם מהחנות או מבית המרקחת ולשלם אחר השבת, בתנאי שנוהג כפי שיתבאר לקמן.

דרך הלקיחה מחנות

ח – הלוקח תרופה מבית המרקחת או מוצר מן המכולת [שזקוק להם בשבת עצמה]לא יזכיר את מחיר או את כמות המוצר או התרופה [כגון: משקל, נפח וכדו'], מכיון שהזכרת מחיר או כמות הרי היא דיבור של חול. ולכן, יקח בלי להזכיר מחיר או כמות, ואת חשבון התשלום לפי הכמות יעשה אחרי השבת[7].

השארת משכון בשבת

ט – המבקש לקחת מוצר מן המכולת או תרופה מבית המרקחת [שזקוק להם בשבת עצמה] על מנת לשלם אחר השבת, אך בעל הבית אינו מוכן לתתם לו משום שחושש שמא לא ישלם עבורם מותר לו להשאיר "משכון" אצל בעל הבית [כגון: שעון וכדו'] בשבת. ומכל מקום, צריך להיזהר לא לומר בפיו שמשאיר "משכון", מכיון שכאשר מזכיר זאת בפיו הרי זה כ"עובדין דחול"[8]. אמנם, אם בעל הבית אינו מבין שמדובר ב"משכון" בלא שיאמר זאת במפורש ואינו מסכים לתתם לו מותר ללוקח לומר לבעל הבית במפורש שמשאיר אצלו "משכון"[9].

י – לגבי קנין בעת השאלה או הלוואה, ראה להלן.

מקח וממכר

צורת המקח והממכר

יא – אסור לעשות מקח וממכר בשבת, בין באמירה בפה בין במסירה ובין בשאר דרכי הקנין. וטעם האיסור הוא: גזירה שמא יבוא לידי כתיבה[10].

מקח וממכר לצורך שבת

יב – למרות שמקח וממכר אסור בשבת, אם הוא לצורך השבת מותר. ולכן, מותר לאדם ללוות ולשאול משכנו מצרכים הדרושים לו לצורך השבת או לקחת מחנות דברי מאכל וכדו' [על פי התנאים שנתבארו למעלה], למרות שבכך הוא עושה מעשה קנין[11].

דרך מדידה לצורך השבת

יג – מותר לאדם להגיע לחנות בשבת ולומר למוכר: "מלא לי כלי" זה אפילו אם כלי זה מיוחד למידה, אם צריך את המצרך לצורך השבת. ובכל מקרה, גם כאשר מותר לעשות כןאסור להזכיר שם מידה או סכום כסף[12].

מדידה בכלי המיוחד לכך

יד – אסור למוכר למדוד סחורה בכלי המיוחד למידה ולמזוג לכליו של הקונה, ולדעת האשכנזים מותר אם לא ממלא בכליו באופן מדויק[13].

הזכרת משקל

טו – מותר לומר למוכר גוי תן לי כקילו עגבניות או כקילו בשר אף על פי שמזכיר שם משקל, מכיון שאינו מכוון למשקל עצמו אלא אומר כן כדי שהמוכר ידע כמה עגבניות הוא צריך. ומכל מקום טוב שלא יאמר לו "שקול לי" אלא "תן לי"[14].

לשער משקל בידו

טז – אסור למוכר לשקול עגבניות כדי לדעת כמה עגבניות יש בקילו. אמנם, מותר לו לקחת עגבניות ביד ולשער כמה זה קילו. ומכל מקום, אומן שיודע לכוון את המשקל אסור לעשות כן כדי למכור[15].

ספירה דרך ניקוב וכדו'

יז – אסור לאדם שמוכר בשבת [באופן שמותר] לקחת נייר ולעשות בו נקבים כמניין הפריטים או המידות שמכר[16].

מקח וממכר לקרקע בארץ ישראל

יח – מותר ליהודי לקנות או לשכור מגוי קרקע או בית בארץ ישראל בשבת, משום מצות ישוב ארץ ישראל. ומכל מקום, יש לשנות את דרכי הקניין בשבת בשני דברים: א. היהודי לא יתן את הכסף לגוי אלא יראה לו היכן הכסף מונח והגוי ייקח את הכסף בעצמו. ב. היהודי לא יחתום בעצמו אלא יקח עורך דין שאינו יהודי ועורך הדין יחתום במקומו[17].

מחילה על חוב

יט – מותר לאדם בשבת למחול לחבירו על חוב שחייב לו, וכן מותר למחול על תנאי שנעשה בשעת הקניין, אמנם למסור הודאה בפני עדים בשבת (כגון: אשה שמסלקת שעבודה מקרקעות בעלה), למרות שמותר בשבת משום קניין, אך אסור משום זילותא דשבת[18].

הזכרת מחירים של צרכי מצוה

כ – מותר להזכיר מחירים של צרכי מצווה בבית הכנסת בשבת [כגון: מחירים של ספרי קודש וכדו'][19].

מתנה בשבת

נתינת מתנה

כא – אסור לתת מתנה בשבת [גם אם אינה "מוקצה"]. וטעם הדבר הוא, שמתנה יוצאת מרשות הנותן ועוברת לרשות המקבל כמו מקח וממכר ולכן אסרו לתת מתנה בשבת. ולכן, הרוצה לתת מתנה לבר מצווה וכו' בשבת יתן את המתנה לפני כניסת השבת או אחרי יציאתה[20].

אופני נתינת מתנה בשבת

כב – כאשר אין אפשרות לתת את המתנה בימות החול וצריך למסור אותה למקבל בשבת דווקא, ניתן לתתה באחד מן האופנים הבאים:

א

הנותן מוסר את המתנה בערב שבת לאדם שלישי שמתכוון לזכות בה עבור המקבל. ובאופן זה המתנה ניקנת למקבל בערב שבת, ולכן יכול לתתה בשבת שכבר נעשתה העברת הבעלות [הערה: יש לציין שאין אדם יכול להקנות מתנה כנ"ל על ידי אשתו שתזכה בה עבור המקבל[21]].

ב

אין אפשרות לתת את המתנה לאדם שלישי שיזכה בה עבור המקבל, יכול הנותן להקנות לו את המתנה בערב שבת באמירה: "מעכשיו המתנה מוקנית לפלוני". באופן זה המתנה עוברת לבעלות המקבל [למרות שלא נעשה שום מעשה קנין][22].

ג

לא זכה אדם שלישי עבור המקבל בערב שבת, וכן לא הקנה אותה למקבל עצמו מערב שבת מותר למוסרה למקבל בשבת עצמה, אך צריך לומר שאינו מתכוון להקנותה לו עכשיו אלא במוצש"ק, והמקבל לא יתכוון לזכות בה בשבת. ובאופן זה תישאר המתנה ברשות הנותן עד מוצאי שבת, ולא יעשה בה שום קניין בשבת[23].

פסיקת כסף לחתן וכלה

כג – מותר לפסוק סכום כסף לצורך חתן וכלה ובפרט אם הם עניים, ויש מתירים גם לתת להם מתנות כגון כלים וכדו' ואפילו בחתן וכלה שאינם עניים[24].

הקניית מאכל למתארח

כד – המתארח אצל חברו בשבת מותר לו לאכול ממאכלי המארח ואין המארח צריך להקנות לאורחו את המאכלים מערב שבת, כיון שמעשה הקנין הוא לצורך השבת[25].

פרסים בשבת

כה – מותר לתת לילדים פרסים בשבת [כגון: חברת תהילים, אבות ובנים וכדו']. ומכל מקום, בשעה שנותנים את הפרסים צריך לומר שאף על פי שהם מקבלים את הפרסים בשבת, לא מקנים להם אותם עד מוצאי שבת[26].

חלוקת חטיפים לילדים

כו – מותר לתת ממתקים חטיפים וכדו' לילדים בבית הכנסת בשבת, מכיון שמעשה הקנין הוא לצורך השבת[27].

חלוקת תלושים לילדים

כז – מותר לתת לילדים שהשתתפו בתהילים וכדו' תלושים שמסמנים את הגעתם לתהילים[28].

נתינה בצינעא

כח – הנותן מתנה לחברו בשבת [על פי האופנים שהתבארו לעיל], יעביר את המתנה למקבל בצנעא, כדי שלא יחשדו שעובר על איסור שבת[29].

מכירת עליות וכדו'

כט – מותר למכור עליות בבית הכנסת בשבתות וימים טובים כדי למנוע מחלוקת, ואין בזה משום מקח וממכר בשבת[30] [ראה בחלק ב' בהלכות קריאת התורה פרק כ"ח בהרחבה][31].

תרומה ב"מי שברך"

ל – במקום שנוהגים להתנדב כסף לצדקה לחזן ב"מי שברך" מותר לעשות כן אפילו אם החזן עשיר וכדו', מכיון שזה כמו לפסוק צדקה, אף על פי שיש אוסרים המנהג להקל[32].

צדקה לעניים

לא – מותר להתנדב צדקה לעניים בשבת[33].

הקדשה לבית הכנסת

הקדשת חפץ בדיבור

לב – הקדשת חפץ לבית הכנסת מוציאה את החפץ מרשות המקדיש ומעבירה אותו לרשות בית הכנסת באמירה בלבד [למרות שלא נעשה שום מעשה קנין מלבדה]. ולכן, אסור להקדיש לבית הכנסת חפץ ידוע [חפץ ספציפי שמתכוון להקדישו דווקא] בשבת, משום שזה דומה למקח וממכר[34].

נתינת חפץ לשימוש

לג – כשיש צורך לתת לבית הכנסת חפץ או ספר וכדו' בשבת לא יקדיש את החפץ אלא יתנו לשימוש בית הכנסת עד מוצאי שבת, ויקדישו במוצאי שבת לבית הכנסת[35].

התחייבות לנתינת מתנה לבית הכנסת

לד – מותר להתחייב לתת לבית הכנסת מתנה שאינה חפץ ידוע [לא חפץ ספציפי], אך אסור להתחייב לתת לבית הכנסת חפץ ידוע. ולכן, מותר להתחייב לתת "ספר" סתם לבית הכנסת וטעם הדבר הוא, שבאמירה כזו לא עובר החפץ מרשותו לרשות בית הכנסת. אך אסור להתחייב לתת ספר ידוע[36].

הערכת אדם

לה – אסור להעריך אדם ולומר: "כערכו אני נותן"[37].

נדבת סכום של כסף

לו – מותר להתנדב סכום של כסף לביהכנ"ס בשבת, מכיון שאמירה כעין זו היא התחייבות בלבד ואינה העברת סכום הכסף מבעלות המתנדב לבעלות בית הכנסת [שהרי לא התנדב לתרום לבית הכנסת שטר כסף ספציפי אלא סכום כסף][38].

נתינת ספר מתנה

לז – יש מתירים לתת לאחר ספר במתנה בשבת, אם רוצה ללמוד בו בשבת, משום דהוי צורך השבת, ונדחו דבריהם[39].

פרטי דינים שונים

לח – אסור למכור מקומות בבית הכנסת בשבת[40].

קידושין

לט – אסור לקדש אשה בשבת[41].

גירושין

מ – אין מגרשין בשבת[42].

קבלת גט מגוסס

מא – גוסס שרוצה לתת גט לאשתו כדי שלא תיפול ליבום, אם ישנה אפשרות יש להקנות מערב שבת לאשה באחת מדרכי הקנין, ואם אין אפשרות יכול בשבת להקנות לה את המקום שעליו מונח הגט עם הגט וממילא תקנה את הגט, ואם המקום לא שייך לו וכדו' יכול ליטול את הגט ולתת לה[43].

הקניית בהמה לגוי

מב – אדם שיש לו בהמה שעומדת להמליט בכור, ושכח להקנותה לגוי בערב שבת [כדי שלא תחול קדושתה]אסור להקנותה לגוי בשבת, ויש מקילין[44].

הכרזה על מציאת גניבה ואבידה

מג – מותר להכריז על אבדה בשבת אפילו על דבר שאסור לטלטלו, ונהגו להכריז בבית הכנסת [מכיון שזה מקום כינוס של רבים][45].

פעולת קניין מתמשך

מד – אסור לעשות פעולת קניין מתמשכת שמתחילה בערב שבת ונגמרת בשבת. כגון: קניין שאדם עושה בערב שבת ואומר שהוא בתנאי שיגמר בשבת או שהקניין נעשה ע"מ שבשבת יעשה השני כך וכך[46].

פדיון הבן

פדיון הבן בשבת

מה – אין פודין את הבכור עד שיעברו עליו שלושים יום וביום השלושים ואחד יפדהו מיד (אחרי שיעבור כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים[47]) כדי לא להשהות את המצווה. ואין פודין את הבכור בשבת וביו"ט[48].

דחיית הפדיון

מו – בכור שיום שלושים ואחד ללידתו היה בשבת נוהגים לפדותו במוצאי שבת, וכן כל כיוצא בזה. ואם עלול להיגרם חילול שבת ידחו את הפדיון ליום ראשון[49].

הקניית המעות מערב שבת

מז – אין לתת מעות לכהן בערב שבת ולומר לו: "קנה מעות אלה עכשיו כדי שיהיה בני פדוי ביום השבת"[50].

מכירת חמץ והקנייתו בשבת

מח – ערב פסח שחל להיות בשבת, לנוהגים למכור את החמץ מותר למכור את החמץ לגוי בערב שבת על מנת שיקנה אותו ביום השבת [כגון: בשעה עשר בבוקר][51].

[1] משנה שבת (קמ"ח ע"א): "שואל אדם מחברו כדי יין וכדי שמן, ובלבד שלא יאמר לו: הלויני, וכן האשה מחברתה ככרות. ואם אינו מאמינו – מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת". ובגמ' שם: "אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: מאי שנא 'השאילני' ומאי שנא 'הלויני'? אמר ליה: 'השאילני' – לא אתי למיכתב, 'הלויני' – אתי למיכתב. – והא כיון דבחול, זימנין דבעי למימר ליה: 'הלויני' ואמר ליה: 'השאילני' ולא קפיד עילויה, ואתי למיכתב בשבת נמי אתי למיכתב! – אמר ליה: בשבת כיון ד'השאילני' הוא דשרו ליה רבנן 'הלויני' לא שרו ליה – מינכרא מילתא, ולא אתי למיכתב".

ופירשו התוס' (שם ד"ה "שואל אדם"): "פירש רש"י טעמא משום דסתם הלואה ל' יום, ולפי שהוא לזמן מרובה יותר משאלה אתי למיכתב. וקשה לר"ת דסתם שאלה ל' יום כדאמר במנחות בהתכלת (מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית, ואמרינן נמי התם הדר באכסני' בא"י והשוכר בית בחו"ל כל ל' יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב במזוזה, אלמא דסתם שאלה ל' יום איתא ולהכי פטורה כל ל' יום דאמר שאולה היא אבל מכאן ואילך נראה כמו שלו. ומיהו יכול לומר לרש"י לאו משום דאי מתבע ליה לדינא בתוך ל' יום שאין צריך להחזיר, דודאי היה חייב להחזיר, דעבידי אינשי דמשאלי פחות משלשים יום אבל טפי לא משאלי, הלכך עד ל' יום אמרי אינשי שאולה היא. ור"י פירש לנו דהיינו טעמא בשאלה לפי שהיא חוזרת בעין לא אתי למיכתב, אבל לשון הלואה אינו חוזר בעין ואתי למיכתב. ואף על גב דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין, מכל מקום מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב. מ"ר וכן פירש ה"ר פורת". כלומר המחלוקת בין רש"י לתוס' האם החשש של שמא יכתוב הוא מחמת שזה הלואה לזמן רב וממילא יש חשש שמא יכתוב, או בגלל שבלשון שאלה הדרך להחזיר את הכלי כמות שהוא ובהלואה לא מחזירים את החפץ ולכן יש חשש שמא יבוא לכתוב, ונפק"מ אם הלווה ככר לחם לזמן מועט או שאל כסא ליותר מל' יום, אמנם לכו"ע אם משנה בלשונו לא יבוא לידי כתיבה.

וכתב הטור (סימן ש"ז): "השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב הלויתי לפלוני כך וכך, אלא יאמר לו השאילני וכתב הר"ר פרץ דבלשון לעז הכל לשון אחד הוא".

וכתב הבית יוסף שם: "וכתב ה"ר פרץ דבלשון לעז הכל לשון אחד. ולא ביאר אם מותר אם אסור. והר"ן (ס"ג ע"א ד"ה אבל) כתב בשם התוספות דבלשון לעז שאין חילוק בין הלויני להשאילני צריך שיאמר: תן לי וכיוצא בו, וכן כתב ספר מצות גדול (לאוין ס"ה, כ"ב ע"ג)".

וכתב השו"ע שם (סעיף י"א): "השואל דבר מחבירו לא יאמר לו: הלויני, דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב; אלא יאמר לו: השאילני; ובלשון לע"ז שאין חילוק בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר: תן לי", משמע דפוסק כרש"י.

וכתב המגן אברהם שם (ס"ק י"ד): "לזמן מרובה – דסתם הלואה ל' יום אבל שאלה זמנו לאלתר, וא"כ במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר כמו שנוהגין במדינתינו, רשאי לומר: הלויני", וממילא אם לווה ככר לחם או חלב שדרך להחזיר יום יומים אחרי זה – מותר.

וביאר הבה"ל שם (ד"ה "לזמן מרובה"): "עיין במ"א שכתב דבמקום שנוהגין וכו' כמו שכתבתי במ"ב וק"ק דהא הגמרא מקשה דבשאלה נמי היה לנו לאסור דלא קפיד המלוה עליה ואתי למכתב, ומשני דהכירא הוא במאי דמצרכינן ליה לומר: השאילני דוקא, וא"כ הכא לא שייך זה, וכמו בלשון לעז שאסרו מטעם זה וכמו שכתב הגר"א".

אמנם ניתן ליישב את דברי המג"א, כיון שכל החשש הוא שמא יבוא לכתוב, וכיון שהלוואה היא לזמן מועט ממילא אין את החשש של שמא יבוא לכתוב. ומכל מקום הלכה כדברי המשנ"ב שבכל אופן צריך שינוי.

ולגבי הדין שכל מה שמותר בלשון הלואה ופריעה זה דוקא לצורך השבת, ראה במג"א ס"ק ט"ו "והתוספות פרק ה' דבבא מציעא כתבו דאסור לומר לשון הלואה ופריעה אלא לשון שאלה וחזרה, עכ"ל. ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלא"ה – אסור בכל לשון", והביאו המשנ"ב שם (ס"ק מ"ו), וכתב: "היינו אפילו אם לוה ממנו כדי יין ושמן לזמן מרובה – אסור לפורעם בשבת, דכשם שבהלואה גזרינן שמא יכתוב כך בפרעון גזרינן שמא ימחוק החוב מן הפנקס. והתוספות כתבו דאם אומר בלשון חזרה ולא בלשון פריעה – מותר, דאית ליה הכירא ולא אתיא דבר זה לידי מחיקה. וכל זה דוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלאו הכי – אסור בכל לשון [אחרונים]", וכן כתב כף החיים בס"ק פ"ו, ומסתימת לשונם משמע בין לשון פריעה ובין לשון הלואה – צריך שיהיה לצורך השבת, ובפרט שלדעת הריב"ש בסי' קנ"ו פריעה נלמדת מהלוואה (ומה שכתב המג"א בס"ק י"ד: "ומשמע בגמרא דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת – אסור להניח משכון, ועמ"ש סי' ש"ו ס"ו דקאמר וכן ערב פסח שחל וכו' מניח טליתו משמע דבשאר דברים – אסור רק לצורך קרבן או אכילה ושתיה", והביאו המשנ"ב בס"ק מ"ה דאין נותנים משכון אלא אם כן הוא לצורך השבת, ואם כן משמע שהלוואה מותר, וכל הבעיה זה רק נתינת המשכון. וכתב המגן אברהם בס"ק ט"ו הובא לעיל שאין לפרוע אל"כ הוא לצורך השבת וכתב הפמ"ג באשל אברהם שם שאפשר שהלואה שלא לצורך השבת – מותרת עיי"ש, וכן משמע קצת מהתוספת שבת ס"ק כ"ט. אמנם ע"כ צ"ל שאין כוונת המגן אברהם כדברי הפרי מגדים להתיר הלוואה שלא לצורך שבת, דהרי המעיין ברמ"א שם ובמגן אברהם בס"ק ט"ו יראה דמקור הדברים לרמ"א זה דברי הריב"ש, והוא למד שאסור לפרוע בשבת משום שאסור להלוואת, ואם כן לא שייך לומר שפירעון אסור אלא אם כן הוא לצורך שבת והלוואה מותר).

[2] ראה בהערה הקודמת. וכתב במשנ"ב שם (ס"ק מ"ב): "דסתם הלואה ל' יום ויש לחוש שמא יכתוב המלוה הלואתו לזכרון אבל שאלה דזמנה לאלתר – אין חשש שמא יכתוב. ובמקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבוע לאלתר כמו שנוהגין במדינתנו – רשאי לומר הלויני, ועיין בבה"ל שאין זה ברור" (הובא בהערה הקודמת). ולגבי שיכול להגיד שיחזיר לו, ראה בכה"ח שם (ס"ק פ"ד) ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ד).

[3] ראה לעיל בהערה א'.

[4] "ת ריב"ש (סי' קנ"ו). ורמ"א (סי' ש"ז סעי' י"א): "כשם שאין לוין בשבת, כך אין פורעין בשבת". ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ו): "היינו אפילו אם לוה ממנו כדי יין ושמן לזמן מרובה – אסור לפורעם בשבת, דכשם שבהלואה גזרינן שמא יכתוב כך בפרעון גזרינן שמא ימחוק החוב מן הפנקס. והתוספות כתבו דאם אומר בלשון חזרה ולא בלשון פריעה – מותר דאית ליה הכירא ולא אתיא דבר זה לידי מחיקה". ועיין כה"ח (שם ס"ק פ"ו-פ"ז).

[5] גמ' שבת (קמ"ח ע"ב): "איתמר: הלוואת יום טוב, רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע, ורבה אמר: ניתנה ליתבע. רב יוסף אמר: לא ניתנה ליתבע, דאי אמרת ניתנה ליתבע – אתי למיכתב. רבה אמר: ניתנה ליתבע, דאי אמרת לא ניתנה – לא יהיב ליה, ואתי לאימנועי משמחת יום טוב". ופרש"י (שם ד"ה "לא ניתנה ליתבע"): "בבית דין, שאין בית דין נזקקין לה לעולם".

וכתב השו"ע (סימן תקכ"ה סעי' א'): "הלואת יום טוב נתנה ליתבע בדין". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ג'): "וכן מה שפסק השו"ע דהלואת יום טוב ניתנה ליתבע, ה"ה דהלואת שבת ניתנה אח"כ ליתבע".

[6] שו"ע (סי' שכ"ג סעי' א'-ב', ד'), משנ"ב שם (ס"ק י"ד-ט"ו), ובכה"ח שם (ס"ק ט"ז): "ואפילו אינו קונה ממנו כלל אלא שואל ממנו ואומר לו: השאילני מדה פלונית – אסור, משום עובדין דחול. רבינו זלמן אות א'". וראה עוד שם (ס"ק כ"ב).

[7] שו"ע (סי' שכ"ג סעי' ב'), וז"ל: "מותר לומר לחבירו: מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו". ועוד (שם סעי' ד'): "מותר לומר לחנוני: תן לי ד' ביצים וה' רמונים, ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין, לומר: הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה: הגה – וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה"ג שאומר: תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך, אבל בלאו הכי – שרי. וכן בסכום מדה, דוקא בכה"ג אסור, אבל בלאו הכי – שרי. ואף על גב דאסור להזכיר דמים כלל, היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך – שרי אם לא שמזכיר לו סכום".

[8] כתב הבית יוסף (סי' ש"ז): "כתוב בארחות חיים (הלכות שבת אות קפא) דהא דתנן (קמח.) אם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת כתב הרשב"א (עבוה"ק בית מועד ש"ב סי' ה) שמניחו אצלו סתם אבל לא יאמר לו: הילך טליתי אצלך שזהו כמעשה חול", יוצא שלדעת הרשב"א – אסור לו להגיד: הילך אלא מניח ואומר: נדבר במוצ"ש. רמ"א (שם סעי' י"א) "וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו – יניח משכון אצלו; אבל לא יאמר לו: הילך משכון, דהוי כעובדא דחול (ב"י בשם א"ח)", משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק מ"ה), כה"ח שם (ס"ק פ"ה).

[9] ראה לעיל הערה א'. וכתב בשו"ע (סימן שכ"ה סעי' ג'): "מותר להחליף משכון בשבת אם הוא מלבוש, ויוציאנו דרך מלבוש כי אין זה משא ומתן; וגם בישראל מותר בענין זה, אם הישראל צריך ללבשו". וכתב המגן אברהם (סימן שו ס"ק ט"ו): "וכ"כ הריטב"א בכתובות דף ז' ע"א אתפסוה מטלטלין לכתובתה, פירוש: מבע"י, דאלו בשבת – אסור דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפילו לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה, וכו' ונכון הוא זה אבל א"צ לכך, דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו וה"ל כההיא דשואל כדי יין ומניח טליתו עליו, עכ"ל. משמע דאפילו משכון – אסור ליתן לדבר חול". והביאו הכה"ח שם (ס"ק מ"ה).

[10] כתב הרמב"ם (הל' שבת פרק כ"ג הל' י"ב): "וכן אסור לקנות ולמכור ולשכור ולהשכיר, גזירה שמא יכתוב". ועוד כתב שם (הל' י"ג): "אחד המוכר בפה או במסירה – אסור, בין במאזנים בין שלא במאזנים". ועיין מג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו), משנ"ב (שם ס"ק ל"ג), כה"ח (שם ס"ק מ"ט).

[11] משנ"ב (סי' ש"ו ס"ק ג"ל).

[12] ראה בהערה הבאה.

[13] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ג): "מותר לומר לחבירו: מלא לי כלי זה וכו'. משנה בסוף פרק אין צדין (ביצה כט.) אומר אדם לחבירו: מלא לי כלי זה אבל לא במדה, רבי יהודה אומר: אם היה כלי של מדה – לא ימלאנו, וידוע דהלכה כתנא קמא, ובגמרא (שם): מאי אבל לא במדה? אמר רב יהודה אמר שמואל: אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל כלי העומד למדה – ימלאנו, רבא אמר: מאי אבל לא במדה? שלא יזכור לו שם מדה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו.

ופירש רש"י: המיוחד למדה. שמודד ומוכר בו: עומד למדה. שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו (משמע מרש"י שכל האיסור זה דווקא בכלי המיועד למכור בו). והרמב"ם כתב בפירוש המשנה דכלי העומד למדה היינו שהוא מוכן למדה ועדיין לא נעשה בדיוק ולא שמוהו מדה, עכ"ל. ולפי זה אם כבר נעשה בדיוק אף על פי שעדיין לא שמוהו מידה, הוה ליה כלי המיוחד למדה ואסור.

וכתב הרא"ש (סי' י"ד): ומסתבר כרבא דבתרא הוא, וכן פסק בעל העיטור (היו"ט מחלוקת ג' קמ"ב ע"א), והרמב"ן פסק כרב יהודה והרי"ף לא הביא דברי רבא כמו שכתוב בגמרא עכ"ל כלומר שהרי"ף (טז.) כתב אמר רבא שלא יזכור לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו, ע"כ, ולפי דבריו כלי המיוחד למדה לרבא – לא ימלאנו, ובגמרא האי סברא דרב יהודה [היא] אבל לרבא כלי המיוחד למדה נמי ימלאנו, ונמצא שתלה סברת רב יהודה בשם רבא. והרמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב (הכ"א) פסק כרבא וכדעת הרא"ש, שאפילו אם היה כלי מיוחד למדה – ימלאנו, והוא שלא יזכור לו שם מדה, וכן כתב הר"ן (שם ד"ה גמ' אבל כלי) בשמו (ועיי"ש שהביא דברי הטור בדעת הרמב"ם ודחאן).

והר"ן (שם) כתב על דברי הרי"ף וזה לשונו: מוכח בגמרא ללישנא קמא לתנא קמא דקיימא לן כוותיה אפילו כלי המיוחד למדה [כלומר שכבר מדד בו] – ימלאנו, וכן כתב הרמב"ם [בפרק ד' מהלכות שביתת יום טוב (הכ"א)]. ותמיהני על הרי"ף שכתב: אבל כלי העומד למדה – לא ימלאנו. ונראה לי דכי שרינן הכי הני מילי כשהלוקח לוקח מדה של מוכר ומוליכה לביתו והיינו נמי לישנא דאומר אדם לחבירו: מלא לי כלי זה, והיינו נמי דאמרינן בגמרא (שם) דעבידי אינשי דמקרבין חמרא במאני דכיילא ושתו [כלומר שמשתמשין במדה עצמו], אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח – אסור, וכך נראים דברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב, עכ"ל.

ונראה שיש טעות סופר בדבריו שכתב: דללישנא קמא אפילו כלי המיוחד למדה – ימלאנו. וצריך להגיה דללישנא בתרא במקום דללישנא קמא, דהא ללישנא בתרא הוא דשרי במיוחד למדה ולא ללישנא קמא. וגם מה שכתב: ותמיהני על הרי"ף שכתב אבל כלי העומד למדה – "לא" ימלאנו צריך למחוק "לא", שהרי הרי"ף כתב: אבל כלי העומד למדה – ימלאנו. ומיהו אפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי הרי"ף שהיה כתוב בה: לא ימלאנו.

ומדברי הכל בו בהלכות יום טוב (סי' נח כא ע"ד) נראה דליטול כלי המדה של מוכר ולהוליכה לתוך ביתו – נמי אסור, ולא שרי אלא כשהלוקח מביא הכלי מתוך ביתו ואומר: מלא לי כלי זה.

ומה שכתב הר"ן: ונראה לי דכי שרינן הכי הני מילי כשהלוקח נוטל מדה של מוכר וכו' משמע לי דמילתא באנפי נפשה היא ואינה ענין לתמיהתו שתמה על הרי"ף וכו' (ועיי"ש מה שדן בדברי המהר"י אבוהב ואח"כ הביא את דעתו בפי' הרמב"ם).

ולענין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לפסוק הלכה כרבא דאמר: כלי המיוחד למדה – ימלאנו, הכי נקטינן. ומיהו היינו דוקא ליטול הלוקח מדה של מוכר ולהוליכה לביתו, ואין צריך לומר אם הלוקח מביא כלי מתוך ביתו שהוא מיוחד למדה ואומר לו: מלא לי כלי זה, אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח – אסור, וכמו שדקדק הר"ן מלישנא דמתניתין ומלישנא דהרמב"ם. כתב הרב המגיד בפרק ד' מהלכות יום טוב (הכ"א) דאיתא בירושלמי (ביצה פ"ג ה"ח): רבי אלעזר לרב חמא בר חנינא: מלא הדין מנא למחר אנן מכילין ליה (פירוש: מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד כמה מדות היא מחזקת).

כתב המרדכי בפרק אין צדין (סי' תרפו): אמר רבא: ובלבד שלא יזכיר לו שם המדה אבל כלי המיוחד למדה – ימלאנו. ואתא רב יהודה למימר וכו' והלכתא כרבנן, ואפילו לרבי יהודה אם אינו ממלאו או הוסיף עליו – שרי ואין כאן גזל, שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך ביום טוב. ולכך נהגו למדוד במדה ולהטיל בה טבעת, ע"כ. וכך כתבו הגהות אשיר"י שם (סי' י"ד)". כלומר שלדעת המרדכי כל האיסור למדוד בכליו של מוכר ולמלאות בכליו של לוקח זה רק אם שם כמות מדויקת.

ופסק השו"ע שם (סעי' א'): "מותר לומר לחבירו: מלא לי כלי זה, אפילו הוא מיוחד למדה; וה"מ כשנוטל הלוקח מדה של מוכר ומוליכו לביתו, וא"צ לומר אם מביא הלוקח מתוך ביתו ואומר לו: מלא לי כלי זה, אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח – אסור. הגה: ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי, שממעט או מוסיף מעט – שרי (הגהות אשירי ומרדכי פרק אין צדין). וכן המנהג פשוט למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לכליו של לוקח. ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילין".

[14] בא"ח (ש"ר פרשת במדבר סעי' י"ג): "מותר לומר הישראלי לגוי: תן לי ליטרא בשר, דאף על פי שזוכר לו שם משקל אינו מכוין לשם משקל אלא שידע כמה הוא צריך. ומכל מקום טוב שלא יאמר לו: שקול לי אלא יאמר: תן לי". והטעם שכאן הקלנו יותר מחבילת סוכר בסעי' ו', הוא משום שכאן אין דרך אחרת לומר למוכר כמה הוא צריך (באופן שהמוכר יתן).

[15] שו"ע (סי' ת"ק סעי' ב'): "אסור לשקול בשר, אפילו בביתו, לידע כמה יבשל; ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים – אסור אם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה; ואפילו לשקול מנה כנגד מנה – אסור. ומותר לשקול בידו, שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה, וטבח אומן – אפילו זה אסור". וכ"כ בבא"ח (ש"ר פרשת במדבר סעי' י"ב). וביאר במשנ"ב שם (ס"ק י"ג): "מפני שהוא רגיל בזה יודע הוא לכוין המשקל בצמצום וכשוקל במאזנים דמי".

[16] כתב הב"י (סי' שכ"ג): "כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב (סי' ז): מה שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין מערב שבת: פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים כמנין המדות שמוליך, דע כי מנהג רע הוא וראוי לבטלו, ושתים רעות הם עושין, חדא – המדידה, כדתנן (שם כט.): אומר אדם לחבירו: מלא לי כלי זה אבל לא במדה, ומפרש בגמרא: מאי אבל לא במדה? [אמר רב יהודה אמר שמואל]: אבל לא בכלי המיוחד למדה. ועוד – דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות, כדתנן (שבת קמח:): מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפרש בגמרא (קמט.): מאי טעמא? רב ביבי אמר: שמא ימחוק, אביי אמר: שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ע"כ". וראה עוד בפרק ע' עיון ולימוד בדברי חול, סעי' כ"ז.

[17] שו"ע (סי' ש"ו סעי' י"א). וכבר נשאלתי: האם מותר לעשות עסקת קנין או שכירות קרקע או בית בא"י מגוי בשבת?

תשובה: נאמר בתורה (ויקרא כ"ה, כ"ד): "ובכל ארץ אחזתכם גאלה תתנו לארץ". וצריכים אנו להשתדל בכל מאודנו ויכולתנו לגאול את אדמות הארץ, ואולם קורה שגאולת בית יכולה להתבצע רק בשבת, ובנושא זה הגמרא (בבא קמא פ' ע"ב) דנה ואמרה שמשום ישוב ארץ ישראל – מותר לדבר עם הגוי ולקנות ממנו, אלא שדרכי הקנין בשבת שונים מקנין מיום חול.

1) מראה לגוי כיס של דינרים שהגוי יטול בעצמו את הכסף, עיין משנ"ב (סי' ש"ו ס"ק מ"ה) וכה"ח שם (ס"ק פ"ג).

2) אומר היהודי לעורך דין שאינו יהודי שיחתום במקומו, עיין משנ"ב (סי' ש"ו ס"ק מ"ז) ובכה"ח (שם ס"ק פ"ה).

אבל כשיש הכרח שיהודי יחתום, רוב הפוסקים – אוסרים, ומה שהתירו בגמרא היינו רק שבות לומר לגוי אחר שיעשה כן ולא שהיהודי יעבור על איסור דאורייתא.

ואף על פי שלדעת הרמ"א (או"ח סי' ש"ו סעי' י"א) – מותר לכתוב בכתב לע"ז במקרה זה, כיון שאין זה איסור דאורייתא, מכל מקום כבר פסק הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת ה"י) שהכותב בכל כתב ובכל לשון – חייב (וראה בהרחבה בבה"ל שם ד"ה "בכתב שלהם", כה"ח שם ס"ק פ"ה ובמש"כ בשו"ת מאמר מרדכי חלק שני או"ח סי' ל"ב), ומכאן מוכח שגם בכתב שלהם – אסור. וכאמור, ההיתר הזה לקנות בשבת מגוי על ידי גוי אחר הוא במקרה שהיהודי לא ישאר במקום, או שישנו חשש שהגוי יתחרט או יחשוש מפני אחרים שימנעו ממנו את המכירה.

וכן היה להלכה ולמעשה, שבעיר העתיקה, בית הכנסת של רבי אלעזר בן טובו [בעל המחבר 'פקודת אלעזר' (ועיין שם אור"ח סי' ש"ו)] נקנתה בשבת על ידי אמירה לגוי שילך לחתום בערכאות בשבת, וקיימת עד היום. וראה עוד בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ג) בענין "עסקת מקרקעין מגוי בשבת".

[18] שו"ת תורה לשמה (שאלה ע"ג): "שאלה: ראובן שהיה חייב לשמעון ממון, אם מותר שמעון למחול לו בשבת ויו"ט, וכן אם היה לשמעון איזה תנאי על ראובן במכר או בדבר אחר אם יכול למחול לו התנאי או דילמא אסור משום דדמי למקח וממכר. גם נסתפקנו אם מותר לאשה להודות לפני עדים שסילקה שעבודה מקרקעות בעלה והיא מודה ביום שבת לפני עדים שאיך כבר קנו מידה בימות החול על סילוק שעבודה, דגם זה נראה דדמי למקח וממכר, כיון שבאמת לא קנו מידה כלום בימות החול ורק בהודאה זו שהיא מודה ביום שבת שקנו מידה כבר בזה מתקיים סילוק שעבודה כדין הודאות דעלמא שמודה על דבר שלא היה, וה"ז מתקיים ע"פ הודאתו כי הודאה אקניתא היא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.

תשובה – הכי איתא בגמרא דעירובין דף ע"א עמוד א': מיקנא רשותא בשבת – אסור, אסתלוקי רשותא בשבת – שרי, ע"ש, משמע דכל ההקפדה הוא בשביל הקונה, והכא במחילה הוי, כמו אסתלוקי רשותא, דזה שמעון מסלק שעבודו וזכותו שאינו יכול לתבוע את ראובן בחוב זה, ואינו מקנה לראובן דבר בעין כלום, יען כי המחילה לא שייכה אלא בחוב שהוא אינו חפץ בעין אלא הוא ממון והממון הוא בלאו הכי ביד ראובן וברשותו, דמלוה להוצאה ניתנה. ואף על גב דגבי מקנה לא התירו ליתן בשבת מתנה לחבירו אלא משום מצוה, וכמ"ש מרן ז"ל בבית יוסף אורח חיים סימן תקכ"ז בשם המרדכי, שכתב בשם בה"ג ז"ל: וכתב שם הבית יוסף ז"ל דלהקנות במשיכה אפילו בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור שלא במקום מצוה משום דמחזי כמקח וממכר ע"ש, הנה התם שאני שזה קונה הדבר הזה במשיכה ומקנה – בשבת אסור, דכל ההקפדה הוא בשביל זה שקונה, משא"כ במחילה דחוב דאין זה קונה כלום – שרי, וכן מחילת תנאי שיש לו עליו ג"כ נמי שרי. וה"ה באשה שמודה ביום שבת על סילוק שעבודה מקרקעות בעלה, מאחר דלא קנו בשבת מנה כלל, ורק שמודה שכבר בימי החול קנו מנה על סילוק השעבוד אף על גב דבאמת סילוק שעבודה הרי הוא מתקיים על ידי הודאה זו שביום השבת, עכ"ז אינה מקנה היא לאחרים איזה דבר ביום זה בהודאתה זו ורק היא מסלקת שעבודה, דדמי למ"ש אסתלוקי רשותא בשבת – שרי, וה"ה הכא. מיהו בנידון זה של הודאת האישה נראה לי אף על גב דאין זה בכלל איסור מקח וממכר, מכל מקום יש בזה איסור משום דברי חול בשבת, אבל נידון המחילה דחוב או דתנאי נראה דשרי". וראה מה שהאריך והעלה: "וכן ה"ה בהודאת האשה על סילוק השעבוד אין זה בכלל מקח וממכר, ורק בזה יש איסור משום דבר חול בשבת, ובפרט דמודה היא לפני עדים ואוושא מלתא ואיכא זילותא דשבת טפי משאר דברי חול. וגם בענין מחילת החוב או התנאי אם אומר בפני עדים הוו עלי עדים שמחלתי וכו' יש לחוש משום דיבור כבוד השבת. ואין אני מורה היתר בכהאי גוונא משום כבוד השבת".

[19] שו"ע (סי' ש"ו סעי' י"ב, י"ג), וראה בכה"ח שם (ס"ק צ"ח) בדברי הלבוש והטעם שהקלנו בזה יותר משום: עת לעשות לה'. ואכן יש בתי כנסיות שמעודדים את הקהל לקנות ספרי קודש להגדיל תורה ולהאדירה, וטוב עושים כשמכריזים על כך, וביום החול יערכו את הקנין והרשימות כמובן, וע"ע משנ"ב (שם ס"ק נה').

[20] כתב המג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו): "מקח וממכר א' בפה וא' במסירה – אסור גזירה שמא יכתוב [רמב"ם פכ"ג]. כתב ב"י (סימן תקכ"ז) דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה, עכ"ל. ופשוט לצורך שבת – שרי, כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו וכ"מ בעירובין דף ע"א דמקנ' רשותא בשבת – אסור אפילו בלא קנין סודר [ועבח"מ ססי' רנ"ד], וכ"מ בגיטין דף ע"ז דאפילו לקנות בחזקה – אסור, ע"ש ברא"ש וכ"כ הריטב"א בכתובות דף ז' ע"א: אתפסוה מטלטלין לכתובתה, פירוש: מבע"י, דאלו בשבת – אסור, דהוי כקונה קנין בשבת דאסור, אפילו לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ונכון הוא זה וכו' ועוד דהא הקדש דמי למתנה ואסור וכ"מ ברי"ף פ"ה דיו"ט וברמב"ם סוף ה' מכירה, ועסי' ש"ז סי"א מ"ש".

כתב בברכי יוסף (שם ס"ק ז'): "כתב המרדכי פ"ב די"ט (סי' תרעו) אההיא דאמרינן דמי שלא עירב מקנה קמחו לאחרים, דהתירו להקנותו משום מצוה. ומרן לקמן סי' תקכ"ז בב"י כתב עליו: ואיני מבין דבריו, דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר, וכו' ואפשר דאף להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דמחזי כמקח וממכר ובמקום מצוה התירו, עכ"ל. ומוכח דפשיטא ליה למרן דבמשיכה מותר להקנות בלא מצוה נמי, אלא דבתר הכי כתב דאפשר דהמרדכי סבר דבכל גוונא אסור להקנות שלא במקום מצוה. ונעלם מרבינו דהרמב"ן והרא"ה והרשב"א והריטב"א כתבו בפירוש דבכל גוונא אף במשיכה – אסור לקנות בשבת", וראה במחזיק ברכה שם (ס"ק ח') מה שהקשה סתירה בדברי המרדכי עיי"ש.

וראה בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק מ"ד) ובמשנ"ב (סי' ש"ו ס"ק ל"ג) שהטעם שאסור לתת מתנה, משום דדמי למקח וממכר.

[21] כתב השו"ע (חו"מ סימן רמ"ג סעי' י"ד): "אין אדם זוכה במתנה לחבירו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת, ואחד איש ואחד אשה, אפילו עבד אפילו אשת איש או שפחה (ודוקא מיד אחרים, אבל לא מרבו או מבעלה אלא במקום דזכיה לנפשיה) (המגיד פ"ד דזכיה)". ועוד בשו"ע (או"ח סי' שס"ו סעי' י') כתב: "כשמזכה להם ע"י אחר לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו, ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים; אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו, וע"י עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים, וע"י אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר. ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, ולא ע"י בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן שלא בגרה, ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה: 'צאי מעשה ידיך במזונותיך' ואפילו יש לה בית בחצר; אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו הוא קטן, וע"י בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו, וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות, אפילו אין לה בית בחצר. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר. הגה: ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בערוב (לגבי הכלל ראה כה"ח שם ס"ק ק"ח-קי"ד)". וביאר בכה"ח (שם ס"ק ק"ו): "דהיינו עד שיהא בנו גדול וגם אינו סמוך על שלחנו, ובתו עד שתהא בוגרת ואינה סמוכה על שלחנו, ובאשתו שאינו מעלה לה מזונות ולא אמר לה: 'צאי מעשה ידיך במזונותיך'".

[22] ראה ברמ"א (חו"מ סי' ר' סעי' ב') ובסמ"ע שם (ס"ק ה') שבשביל קנין צריך אחר שיזכה לו, אולם אם החפץ ברשות אחר מועיל גם בינו לבין עצמו. אמנם לגבי בהמה כתב בשו"ע או"ח (סימן רמ"ו סעי' ג'): "אם השאילה או השכירה לאינו יהודי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר: 'בהמתי קנויה לא"י', כדי שינצל מאיסורא דאורייתא". וראה בא"ר שם (ס"ק י"ח), כה"ח שם (ס"ק מ"ח) וכיון שכאן לא יבינו ויקנו בשבת, ע"כ יש לסמוך ע"ז, וראה עוד בשו"ע (סי' שכ"ג ס"ז וביו"ד סי' ק"כ סעי' ט"ז) שאפשר להקנות מתנה כלי הצריך טבילה גם בלי אדם אחר.

[23] ראה בכה"ח שם (ס"ק מ"ז) מש"כ בשם מהר"י אסאד. ויש סיבה נוספת להיתר בדרך זו היא, שבמקח וממכר רגיל אין תנאי שהחפץ לא יקנה עד זמן מסוים, וחכמים לא גזרו על מו"מ שנעשה בדרך בלתי רגילה.

[24] כתב במג"א (סימן ש"ו ס"ק ט"ו): "וא"כ צ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות – אסור, דדוקא לגבוה – שרי וכו' דאם לא כן מה צ"ל דמותר לפסוק צדקה, וצ"ע. וי"ל דהכא לא מחייב כלום באמירתו משא"כ בהקדש", וכתב האליה רבא ליישב קושית המג"א: "ונראה דחשבינן נמי צורך מצוה להגדיל כבוד התורה ולשמח חתן וכלה, ולפעמים הם עניים". והביא דבריהם כה"ח (סי' ש"ו ס"ק מ"ו). ולצורך מצוה – שרי, כמו שנתבאר בהערה כ'.

[25] ראה שו"ע (סי' שכ"ג סעי' א-ד').

[26]  כתב בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק מ"ז): "ומה שנוהגין ליתן מתת דרשה להרב בשבת כלי כסף או כלי זהב, עיין בשו"ת מהר"י אסאד ח"א או"ח סי' פ"ג מה שהאריך בזה, וכתב שהרב לא יתכוין לקנותם עד מוצאי שבת ואז מותר לכולי עלמא, יעו"ש. והביאו ארחות חיים אות ו' ".

[27] ראה שו"ע (סי' שכ"ג סעי' א-ד').

[28] ראה לעיל בסעי' י"ז. כתב במשנ"ב (סימן ש"ז ס"ק נ'): "והפתקאות ששולחין הקונים שכתוב בהן מע"ש סכום היין והשכר שלוקחין, שלא כדין הוא, דאסור לקרות בהן בשבת, כ"כ בא"ר. ונראה דאם כתב בהן רק סימנא בעלמא – שרי". ועוד (סי' שכ"ג ס"ק כ') כתב: "וה"ה דאסור לכתוב בפתקאות מע"ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר, דאסור לקרות בפתקאות הללו, וכנ"ל. ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ליתן על שם האיש לזכרון, משום דהוי חפצי שמים, וכמ"ש בסימן ש"ז. ומכל מקום טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכיוצא בזה, וכן נהגו הקדמונים [אחרונים]".

[29] עי' בשו"ע (סי' ש"ו סעי' א'): "'ממצוא חפצך' (ישעיה נ"ח, י"ג) – חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ, וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים". ועי' משנ"ב (סי' ש"ו ס"ק א').

[30] ראה משנ"ב (סי' ש"ו ס"ק ל"ג), כה"ח (שם ס"ק מ"ב).

[31] ראה גמ' שבת (קי"ג ע"א) ובגמ' כתובות (ה' ע"א), בית יוסף (סי' ש"ו) ושו"ע (סימן ש"ו סעיף ו'). וברמ"א שם, ז"ל: "הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה". כתב המג"א (שם ס"ק ט"ו): "כתב הים של שלמה פרק ה' דביצה הכרזת המצות מי שיתן יותר הוא יזכה בה, דמי טפי למקח וממכר, והיה נראה לאסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה, וכל זה אינו אלא לישב המנהג בדוחק וכו' והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אסטריך דכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפילו קנה חבירו המצוה, א"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה, ול"ד למקח וממכר כלל, ושרי אפילו קניית מקומות ובתים מהצדקה, וכל ירא שמים יזהר בזה, עכ"ל. ובשלטי גיבורים בעבודה זרה דף ד' ע"א (בדפי הרי"ף) מפקפק ג"כ על קנית המצות, ובמס' ב"ק כתב דאדם יוכל למכור מצות שלו לאחר", ובמשנ"ב (שם ס"ק ג"ל) כתב, וז"ל: "ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ – יש אוסרין ויש מתירין, דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה, ובמקום שנהגו היתר – אין למחות בידן", עכ"ל. ובכה"ח (שם ס"ק מ"ב) לאחר שהביא דברי הרש"ל כתב: "ומנהג פשוט עכשיו להכריז השמש המצוות ולומר כמה נותן בעד מצוה זו, ומי שמעלה אותה בדמים – נשאר לו המצוה והאחר – אינו נותן כלום, והנח להם לישראל". טעם מנהג זה הוא – מפני השלום, כיון שכל אדם רוצה לזכות בפתיחת ההיכל, בעליה לתורה או בהפטרה. וראה עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' ל"ג) בענין מכירת מצוות בבית הכנסת [הערת המערכת: מו"ר הרב זצוק"ל הקפיד שבמניינו לא ימכרו את העליות].

[32] שו"ע (סימן ש"ו סעי' ו'): "חפצי שמים – מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות; ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות – אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז). והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה".

וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ט"ו): "ומכל מקום צ"ע אם החזן עשיר א"כ לא לצדקה תחשב. וצ"ל כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל, הוי צורך מצוה מידי דהוי כשפוסקין מעות לבנות בה"כ". וכתב המשנ"ב (סימן ש"ו ס"ק ל"ג): "ואפילו החזן עשיר, כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך מצוה".

וכתב בכה"ח שם (ס"ק מ"ג): "ודע דהאי פסיקת צדקה פשיטא דהיא בקציצת דמים שאומר גרוש אחד לצדקה, ואינו דומה זה להא דבסמוך דלשכור לו אחד ללמד בנו תורה או אומנות דאסור להזכיר לו סכום מקח, דהתם כיון דאיכא תובע כנגדו דמי השכירות הוה כעין מקח וממכר, דהא שכר פעולתו הוא נוטל, מה שאין כן בכל פסיקת צדקה לעניים, אפילו לעני ידוע, אין כאן תביעת שום שכר פעולה. ולכך נראה פשוט דהעולה לספר תורה ונודר כך וכך לבית הכנסת לצורך שמן המאור או שמתנדב לחזן לכבוד התורה כך וכך – אין בזה בית מחוש, והוי כעין פסיקת צדקה לעניים דמותר, וכמו שכתב מור"ם ז"ל בהגה דהמנהג להקל. ואיני יודע טעם נכון להאוסרין שהביא ההגה, ואין לנו לערער על המנהג, דמנהגם של ישראל תורה היא. מטה יהודה שם. והביאו המחזיק ברכה אות ז'".

[33] ראה בהערה הקודמת ובהערה הבאה.

[34] כתב הבית יוסף (סי' ש"ו): "ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן בפרק שואל (סד. ד"ה פוסקין), דהא תנן (ביצה לו ע"ב): אין מקדישין, ומצאתי בשם רבינו חננאל שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר, אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה. ועדיין אין נוח לי, דהא אין מעריכין (ביצה שם) לאו כלי ידוע הוא ואפילו הכי – אסור, עכ"ל. ונראה לי דמעריך דמי שפיר למקח וממכר, דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש. והכלבו כתב בסימן נ"ח (יח ע"ד) בשם גאון אחד, דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית – אסור, שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר, אבל עכשיו שנודרין להקדשות ספר תורה או עטרה או שמן למאור וכיוצא בהם – מותר, לפי שעדיין אין מייחדין שום דבר שיוצא מרשותן, ואינו דומה למקח וממכר, עד כאן. וזה כדברי רבינו חננאל שכתבתי בסמוך", עכ"ל.

וכתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ו'): "חפצי שמים – מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות; ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות – אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז); והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה".

וכתב המגן אברהם שם (ס"ק י"א): "ואף על גב דאין מקדישין, כמ"ש סימן של"ט ס"ד, היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדבורו לגבוה. אלא דקשה לי הא כשמעריך עצמו נמי מחייב עצמו ואסור, עכ"ל ר"ן. ועיין בבית יוסף שתי' ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת לבדק הבית. אבל בכל בו כתב דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית – אסור דיוצא מרשותו לרשות גבוה, אבל הנודר ס"ת או עטרה – מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן, עכ"ל. נ"ל כוונתו דהקדישות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סימן צ"ה (שכתב השו"ע: "אלו דברים שאין נשבעין עליהם. מן התורה, וכו' והקדשות וכו' והקדשות שאמרו, דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או לספר תורה וכיוצא בזה, נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט", ולמד מזה הש"ך בס"ק ו' שלהקדשות יש דין של חולין), ויש לכל ישראל חלק בהן, א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש גם כן חלק בו כנ"ל, דלא כהרב ב"י". כלומר, שכיון שיש גם לתורם רשות בזה ולא יצא מרשותו לגמרי אז זה אינו דומה למקח וממכר כ"כ. וראה במשנ"ב (סי' של"ט ס"ק כ"ג וסי' ש"ו ס"ק כ"ז).

וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"א): "ור"ל דהבית יוסף מפרש דברי הכלבו כדברי הר"ן לפי שאין מייחד דבר ידוע אלא שנודר ומחייב עצמו ליתן ספר תורה או עטרה, ולדבריו אסור להקדיש טס ידוע בשבת, מה שאין כן לפירוש מגן אברהם – שרי כיון שעדיין יש גם לו חלק בו. לבושי שרד. ועל זה סומכין הנותנין ספר תורה בשבת לבית הכנסת אבל לפירוש ראשון צריך שיקדיש בפה בלבד בחול (וכן כתב הט"ז ס"ק ב'). והא דנודרין לחזן אף שחזן לבד זוכה בה, ואם כן יוצא מרשותו לרשות החזן, צריך לומר דסמכינן על פירוש ראשון (ר"ח), כיון שאינו אלא דיבור – מותר (רק התחייבות על ממון ולא דבר מסוים). אליה רבה אות י"ט". ועוד כתב שם (ס"ק נ"ו): "וכתב הט"ז ס"ק ב' דהמביא ספר תורה בשבת לבית הכנסת צריך להקדישו מאתמול, אבל אם בא לו בלבו ביום השבת להקדישו ולא קודם לכן – לא יקדישו בשבת, וכן אסור להביא חפץ לבית הכנסת להקדישו אם לא חשב עליו קודם לכן, יעו"ש. אבל לומר סתם: אני נודר ספר תורה אף שיש לו בביתו, כיון שאין מיחדו – שרי. ואי ייחד בשבת – אינו חוזר בו, דכולם אם עשו – עשוי, כמ"ש סימן של"ט סעיף ד'. משבצות זהב אות ב' ".

ולגבי האם צריך אמירה כדי להקדיש או די במחשבה, כתב בשו"ע (חו"מ סימן רי"ב סעי' ח'): "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה – חייב ליתן. ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב: 'כל נדיב לב עולות' (דברי הימים ב' כ"ט, ל"א), חולין מקדשים לא ילפינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין, שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, הילכך כל שלא הוציא בשפתיו – אינו כלום". וכתב הרמ"א שם: "ויש להחמיר כסברא הראשונה, ועיין ביו"ד סוף סימן רנ"ח".

וכתב השו"ע (יו"ד סימן רנ"ח סעי' י"ג): "האומר: חפץ פלוני אני נותן לצדקה בכך וכך, והוא שוה יותר – אינו יכול לחזור בו (דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה, אמרינן ביה: אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט) (ר"ן פ"ק דקדושין ובהגהות אשירי). אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה, ואחר כך הוקר – יכול לחזור בו, כיון שלא משך ולא נתן הכסף. הגה: אם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה – חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה, אלא דאם אמר – מחייבין אותו לקיים. (מרדכי פ"ק דקידושין ובפ"ק דב"ב ובהגהות ובמהרי"ק שורש קפ"ה ומהר"ר פרץ ובהגהות סמ"ק ורא"ש פ"ק דתענית). וי"א דאם לא הוציא בפיו – אינו כלום (הרא"ש כלל י"ג). והעיקר כסברא הראשונה)". וממילא דעת השו"ע שבמחשבה לא הוי הקדש וכפי הכלל: "יש" "ויש" – הלכה כ"יש אומרים בתרא", ואם הוציא מפיו – חל על זה דין של הקדש או צדקה. ודעת הרמ"א שהקדש גם במחשבה הוי הקדש.

וכך נראה דעת הרב חיד"א (עיין בשו"ע סי' תקס"ב סעי' ו', ברכ"י שם ס"ק ג', כה"ח ס"ק מ"ו-מ"ז), שיש הבדל בין אם חשב בלבד שאז לדעת השו"ע – לא חייב, לבין אם גמר בלבו שלכו"ע – חייב לתת.

ועל פי זה, אדם שהגיע לבית הכנסת ולקח סידור מארון ספרים של בית הכנסת להתפלל בו – אסור לאדם אחר לקחת סידור זה, כל זמן שהראשון לא סיים להשתמש בו. וע"ע בשו"ע (או"ח סי' קנ"ג סעי' ט"ז, יו"ד סי' רכ"ד סעי' א'). א"כ יוצא שיש לכל אחד חלק בזה, וממילא עתה אני משתמש בחלק שלי לצורך תשמיש. ומכל מקום – אסור לקחת לבית, כיון שהוי כאלו התנו בי"ד שהשתמשות תהיה לצורך התפילה בבית הכנסת וכדו' וכן לא הקנו לך את הסידור אם אתה לא משתמש בזה.

[35] ראה הערה הקודמת.

[36] ראה לעיל הערה ל"ד.

[37] שו"ע (סי' של"ט סעי' ד'), וראה הערה ל"ד.

[38] ראה לעיל הערה ל"ד.

[39] כיון שיכול להשתמש בספר גם אם לא הקנה לו אותו.

[40] כתב הרש"ל (מסכת יום טוב פרק ה' סימן ח'): "אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאת ספר תורה מן ההיכל ודומה לו שהוא כעין מקח וממכר אסור, אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כי אם בחפץ הנקנה וכו', וכל זה אינו אלא ליישב המנהג בדוחק, ודוקא קניית המצוה אבל קניית מקומות בבית הכנסת שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית אתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר", והביאו המג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו) וכן כתבו המשנ"ב שם (ס"ק ל"ג) וכה"ח שם (ס"ק מ"ב).

[41] ראה שו"ע (סי' של"ט סעי' ד').

[42] שו"ע (סי' של"ט סעי' ד'), וראה בהערה הבאה.

[43] גמ' גיטין (ע"ז ע"ב): "ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה, למחר תקף ליה עלמא, אתו לקמיה דרבא, אמר להו: זילו אמרו ליה ליקניה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא, ותיזל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק ביה, דתנן: נעל, גדר, פרץ כל שהוא – הרי זו חזקה. אמר ליה רב עיליש לרבא: מה שקנתה אשה קנה בעלה איכסיף. לסוף איגלי מילתא דארוסה הואי, אמר רבא: אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה הדר אמר רבא: לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה, גיטה וחצירה באין כאחד. והא אמרה רבא מעיקרא כי אמרה רבא – אהאי מעשה אמרה". ופרש"י: "תקיף ליה עלמא – והיה ירא פן ימות ותזקק ליבם ואסור לטלטל גט בשבת ולמוסרו לה". וכתבו תוספות (שם ד"ה "ותיזיל"): "ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח – פירש רש"י לפי שהגט אסור לטלטל למוסרו לה אף על גב דבתוספתא בפרק משילין תניא אין מגרשין בשבת בשכיב מרע הקילו דלא תפול קמי יבם להכי בפ' משילין (ביצה ל"ז ע"ב) קתני אין מקדשין ולא קתני אין מגרשין כמו בתוספתא משום דשכיב מרע שרי לגרש", כתב המג"א (סי' ש"ו ס"ק ט"ו): "וכן כתב הריטב"א בכתובות דף ז' ע"א אתפסוה מטלטלין לכתובתה פירוש מבעוד יום דאלו בשבת אסור דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפילו לדבר מצוה אלא אם כן השעה דחוקה".

וכתב השו"ע (סימן של"ט סעי' ד'): "ואין מגרשין אלא אם כן הוא גט שכיב מרע (דתקיף ליה עלמא)". ובשו"ע אבן העזר (גיטין סימן קל"ו סעי' ז'): "אין מגרשין בשבת. ואם השעה צריכה לכך, כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם, אם הגט ברשותו יקנה לה אותו, ותזכה בו ובגט שבתוכו. ואם אי אפשר בלא טלטול, כגון שאין הגט מונח ברשותו, יטלנו בידו ויתננו לה".

ולגבי אם זה לא רשותו לא קנה כ"כ בשו"ע (חו"מ סימן ר' סעי' ב'): "היו ברשות המוכר, או ברשות אדם אחר שהם מופקדים אצלו, לא קנה הלוקח עד שיגביה המטלטלין או עד שימשכם, כמו שנתבאר".

[44] כתב כה"ח (סי' ש"ו ס"ק מ"ח): "ועיין בשו"ת כתב סופר חלק או"ח סימן נ"ט באחד ששכח למכור פרתו שלא ביכרה, ובשבת נראה כי תקריב ללדת, אם רשאי ליתן לעכו"ם במתנה כדי להפקיע ממנה קדושת בכור. וכתב דהמיקל – לא הפסיד, ואין מזניחין אותו, יעו"ש. ארחות חיים אות ו' ".

[45] והטעם כתב בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' ק"ד): "משום דהשבת אבידה מצווה, ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה הווי חפצי שמים, ושרי". וכתב בשו"ע (סי' ש"ו סעי' י"ב): "מותר להכריז בשבת על אבידה אפילו היא דבר שאסור לטלטלו".

ולגבי הכרזה בבית הכנסת, כתב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' כ"ד) מזה שכתב השו"ע (סי' קנ"א סעי' א'): "ואין מחשבים בהם חשבונות, אא"כ הם של מצות, כגון: קופה של צדקה ופדיון שבויים", משמע שכל דבר שהוא של מצווה – שרי, וא"כ ה"ה לאבידה.

[46] כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (ח"א סימן קנ"ט, וביומא דף י"ג ע"ב ד"ה על ספיקתו): "על ספיקתו בביטול הגט קודם שנתקיים התנאי אם אסור משום שבות, וכן במה דקיי"ל אין קונין בשבת, אם מכר לו חפץ בערב שבת במשיכה או בכסף, ואמר תקנה לך למחר, דבשבת נגמר הקנין, וכן מכר לו בערב שבת במעכשיו בתנאי שיעשה כך וכך, אם מותר לקיים התנאי במעשה בשבת, שעי"ז נתקיים הקנין למפרע בערב שבת דיש לומר דבשניהם מותר, דבראשון אינו עושה מעשה בשבת אלא דמעצמו נגמר דשרי, וכן בשני אף דעושה מעשה מכל מקום הוי רק קיום התנאי, אבל המכר נגמר למפרע בשבת, או דבשניהם אסור, באחד משום גמר הקנין בשבת, ובשני משום דמעשה קיום התנאי גורם לגמור הקנין או באחד מותר ובשני אסור, או בהיפוך, ע"כ תוכן דבריו.

לכאורה נ"ל להוכיח ממ"ש התה"ד בהא דאין פודין בשבת, ולא אמרינן יתן לכהן המעות מע"ש, דאיך יעשה עם הברכות (והובא במג"א סי' של"ט ס"ק ח') והרי הפדיון אי אפשר לחול כי אם בשבת, ואעפ"כ לולי הברכות והסעודה היה מותר לפדות ע"י נתינת מעות לכהן בע"ש, שיחול הפדיון בשבת, הרי מבואר דדין א' הנ"ל שרי, ואך מכל מקום צריך ראיה גדולה לזה מהש"ס.

והנה ביומא (י"ג) (כתוב בגמ' ביומא דף ב' ע"א: "רבי יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו (לכה"ג ביוה"כ), שמא תמות אשתו. שנאמר: וכפר בעדו ובעד ביתו, ביתו זו אשתו. אמרו לו: אם כן אין לדבר סוף". ובגמ' שם (י"ג ע"א): "ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא, והך לאו ביתו היא – דמקדש לה. – והא כמה דלא כניס לה – לאו ביתו היא – דכניס לה. – אם כן הוה ליה שני בתים, ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו, ולא בעד שני בתים – דהדר מגרש לה וכו' אי מגרש לה – הדרא קושיין לדוכתא וכו') מסקינן, אלא דמגרש להו לתרווייהו, לחדא אמר הרי את מגורשת אם לא תמות חברתך, ולחדא אמר לה הרי את מגורשת על מנת שאכנס לבית הכנסת, ולכאורה קשה, דלמה לו למיעבד כולי האי לקדש ולגרש, לקדש האחרת בתנאי אם תמות חברתך, ולאשתו יגרש בתנאי על מנת שאכנס, ואי מייתא עייל לבית הכנסת, ומשוי ליה לגיטא למפרע והאחרת נתקדשה ואי לא מייתה לא עייל לבית הכנסת ולא נתגרשה והאחרת לא נתקדשה. וראיתי שהקשה כן בתשו' שאגת אריה", עיין שם שהביא תי' של השאג"א, ועיין שם מה שהקשה ע"ז.

וביומא בתוס' (ד"ה "לחדא אמר ליה"): "בירושלמי משמע: אשה אחרת מתקינין לו מזמנין אותה שאם תמות אשתו ביום הכפורים שיקדש זאת ביוה"כ ופליג אגמרא דידן דפריך התם: ויקדש מאתמול דמשמע ליה מתקינין בהזמנה בעלמא ומשני וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז) ולא בעד שני בתים. ופריך: ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש".

והעלה הרעק"א שם: "ומכל מקום שפיר מוכח דגם בדין הראשון, באומר: ותקנה לך בשבת דהוי שבות, היינו מהירושלמי הנ"ל כיון דס"ל דלא בעי חופה דחזיא לביאה, איך אמר בירושלמי דהתירו שבות במקדש. הא אפשר בלא שבות דיקדש שיחול לכשתמות. אלא על כרחך דלא מרויחים בזה. דהוי ג"כ קונה קנין בשבת. וא"כ תרווייהו נפשט. דבין בתנאי ובין באומר שיחול בשבת הוי שבות", ואין לדמות את זה לגינה שממלאין בה מים בע"ש והולכת ומתמלאת גם בשבת או לאדם שהניח סיר בערב שבת ומתבשל והולך בשבת, כיון ששם זה מעשה שדרך שלו שהיא מתמשכת משא"כ בקנין שאפשר לעשותו מיד.

ובשו"ת תורה לשמה (סימן ע"ז) הביא דברי התרומת הדשן (הובא לעיל בהערה נ') וכתב: "ומדבריו מוכח דלולי חשש הברכות והסעודה היה אפשר ליתן המעות מע"ש שיחול הפדיון בשבת. מיהו נראה דאין מכאן ראיה לנידון השאלה, יען דהתם איירי בפדיון שהוא באמת דבר מצוה ולאו מקח וממכר ממש, דהא אין הבן קנוי לכהן ואין האב קונהו ממנו, ואפילו אם היה עושה הפדיון ביום שבת עצמו להדיא ע"י שוה כסף, אין זה מקח וממכר ממש, אלא אסור משום דדמי למקח וממכר, וכמ"ש תרומת הדשן להדיא כן בהיכא דפודה בשבת עצמו בשוה כסף, ולהכי ס"ל לתרומת הדשן ז"ל בהיכא דנותן מע"ש לא גזרו רז"ל בכהאי גוונא, כיון דעושה הכל מע"ש ואינו מדבר בשבת כלום וגם לא מקבל ולא נותן כלום בשבת, דודאי בהא לא גזרו רז"ל, וכ"ש בענין מצוה דקי"ל חביבה מצוה בשעתה ועי"כ הנה הוא מקיים המצוה בשעתה ולהכי לולי הסיבה של הברכות, ס"ל לתרומת הדשן דמצי עביד כן, ועל כן אין להוכיח מהכא לנידון השאלה שהוא מקח וממכר ממש וגם הוא בעניני חול וכו'.

והנה בגמרא דשבת דף ק"כ מצינו דמוקים לקרא דלא תעשון כן לה' אלהיכם – עשייה הוא דאסור, גרמא – שרי. ומקשי: אי הכי גבי שבת נמי כתיב לא תעשה כל מלאכה, עשיה הוא דאיסור גרמא שרי? ומתרץ מתוך שאדם בהול וכו' ע"ש נמצא בשבת גרמא שרי, הנה אין לומר הכא נמי בנידון השאלה חשיב כמו גרמא ושרי דזה אינו, דהא הכא אין האיסור הוא משום מלאכה דמקח וממכר אינו מלאכה אלא אסרו אותו חכמים גזרה שמא יכתוב וכמ"ש רש"י ז"ל בביצה דף ל"ז שיש ב' טעמים: הא' משום ממצוא חפצך והב' שמא יכתוב ע"ש. ואף על גב דליכא במקח וממכר שום עשיה אלא דיבורא בעלמא אסור ולהכי כיון דאין איסורו משום מלאכה יש לומר דהקפידו על כל מקח וממכר בכל אופן שיהיה ואפילו בכהאי גוונא כדי שלא יכתוב כי קרוב הדבר לכתוב בגמר הקניין.

ודוגמה לזאת מצינו בירושלמי בפ"ב הלכה א' ולא בשמן שריפה א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת והא תנינן מאחזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצית האור ברובן א"ר יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביום טוב ואין צריך לומר בשבת ע"ש.

נמצא דאם היה איסור שריפת קדשים ביום טוב ושבת משום מלאכה הוה סגי להתחיל מבע"י והשאר הולך ודולק בשבת כדין כמה דברים שעושין מבע"י והולכין ונעשין גם בשבת דאז מה שנעשה בשבת הוי כמו גרמא אך הואיל ואיסור שריפת קדשים ביום טוב ושבת לאו משום מלאכה אלא שכך גזרה תורה שלא ישרפו בשבת לכך אסור לשרוף אפילו שהתחיל מבע"י וה"ה הכא בנידון השאלה מאחר דאין איסור מקח וממכר בשבת משום מלאכה אלא כך גזרו חכמים בשביל שלא יכתוב לכך אסור די"ל שהקפידו בכל גוונא ועיין להרשב"א ז"ל בחדושיו לשבת דף כ"ג וכן להרמב"ן ז"ל במס' שבת שם ע"ש ועיין להרשב"א ז"ל בתשובה סי' ע"א ע"ש אשר על כן בנידון השאלה נראה דאסור למעבד כן מאחר דמתנה שיחול הקנין ביום שלושים שהוא יום שבת קודש", עכ"ל. וראה עוד בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' מ"ו) ועיין בשו"ת שואל ומשיב שתיתאה (סי' נ') ובתורת חסד (ח"א סי' י"ג).

[47] כתב השו"ע (יו"ד סימן ש"ה סעי' י"א): "אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום; ואחר שלשים יום יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה". וראה בש"ך שם (ס"ק י"ב) ופתחי תשובה שם (ס"ק י"ז) שיש מחלוקת בין הפוסקים האם צריך שלושים ואחד תמימות או אומרים מקצת היום ככולו. אנחנו פוסקים שאומרים מקצת היום ככולו. ראה עוד ערוך השולחן שם (סעי' מ'-מ"ב) ובשו"ת הרב הראשי (ח"ג סי' קל"ה).

[48] וכתב השו"ע (יו"ד סימן ש"ה סעיף י"א): "אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום; ואחר שלושים יום יפדנו מייד, שלא ישהה המצוה. ואם חל יום שלושים ואחד להיות בשבת – אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום ראשון". וראה בש"ך שם (ס"ק י"ב). וביאר המג"א (סי' ש"ז ס"ק ט"ו): "אין פורעין – זה לשון הריב"ש (סי' קנ"ו): אסור לפדות הבן דלא יהא אלא פורע חובו שאסור כדאמרינן משום לוים ופורעין בי"ט, עכ"ל". שו"ע (או"ח סי' של"ט סעי' ד'), משנ"ב (שם ס"ק כ"ז), כה"ח שם (ס"ק נ"ג, נ"ד), נהר מצרים (הלכות פדיון הבן אות כ', כ"א), סידור קול אליהו (עמ' תתקל"ג סעי' ג').

ואין להקשות מהגמ' שבת (קמ"ח ע"ב): "אמר רבי יוחנן: מקדיש אדם פסחו בשבת, וחגיגתו ביום טוב וכו' ומי אמר רבי יוחנן הכי, והא אמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות, כל אלו – ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת! לא קשיא; כאן – בחובות שקבוע להן זמן, כאן – בחובות שאין קבוע להן זמן". יוצא לפ"ז שדבר שקבוע לו זמן אפשר להקדישו או לעשותו בשבת. ומה שלא פודים בשבת כיון שפדיון הבן לא נחשב כקבוע לו זמן, כיון שאפשר לעשותו אחרי זה (וכעין זה ראה הערה מ"ו, נ', בדברי התרומת הדשן).

[49] ראה הערה הקודמת.

[50] כתב בתרומת הדשן (סימן רס"ט): "יראה דאין למצוא תקנה שיהא נפדה בשבת, ואף על גב דיכול לפדות בכלי כסף או בשאר שוה כסף ה' סלעים בדבר שמותר לטלטל בשבת, דאין צריך לפדות דווקא במעות, ואפילו אם היה בא לפדותו במעות היה תקנה בדבר, כגון שיתן לכהן המעות בע"ש כדי שיהא פדוי בהן לאחד בשבת. וכה"ג מהני שפיר והכי מסקינן בהדיא פרק יש בכור (בכורות מ"ט ע"א), דבין לרב ובין לשמואל אם פדאו בתוך שלשים במעות כדי שיהא פדוי בהן לאחר שלשים ולא נתאכלו המעות, בנו פדוי בהן. מכל מקום נראה דלאו שפיר למיעבד כהני תרי גווני, דאי בא לפדות בכלי כסף או שוה כסף בשבת גופיה דומה למקח וממכר, ונראה הדברים דטפי איכא למיגזר בהכי ממאי דגזרו רבנן דאין מקדשין ואין מעריכין ביום טוב ואצ"ל בשבת משום גזירה דמקח וממכר, כדאיתא בהדיא פ' בתרא דביצה (דף לז ע"א). ולפי מה שכתבו הגאונים סדר הפדיון דשואל הכהן: מאי בעית טפי בנך בכורך או ה' סלעים, כל כה"ג דמיא טובא לקניין ומכירה. ובאידך גוונא נמי שיתן המעות לכהן בע"ש כדמבואר לעיל, גם בזה יש גמגום, דהיאך יעשה עם הברכות שצריך לברך וגם עם הסעודה שרגילין לעשות בשעת הפדיון. כמו שמצאתי הועתק מספר פרנס שנוהגים לעשות סעודה לפרסומי מצות. וכן מוכח מן התלמוד דאפילו בימיהם היו נוהגים לעשות סעודה לפדיון הבן, כדאיתא פ' מרובה (ב"ק דף פ ע"א): רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה: לבי ישוע הבן. ופרש"י: ישוע הבן – משתה היו עושין לפדיון הבן, וכתבו שם התוס' וכן פי' בערוך ישוע הבן – פדיון הבן. ואף על גב דמפרשי אינהו בשם ר"ח דהיו רגילין לעשות סעודה כשנולד זכר על שנושע ונמלט ממעי אמו, מכל מקום בהא לא פליגי ארש"י שהיו רגילין לעשות סעודה לפדיון הבן. וכו' וכיון דסעודת מצוה הוא דפדיית הבן כמו שביארתי, בנ"ד אימתי יעשנה אם בשעה שיתן לכהן הה' סלעים נראה דלא יתכן, דהא אכתי אין בנו פדוי ולא מלאו לו שלשים יום וכו' (עיי"ש שדן שלדעת רב שאמר שאם אמר מעכשיו הקניין חל אפילו שנתאכלו המעות, אז אפשר לעשות את הסעודה מיום שישי כיון שעכשיו נגמר הקניין, אבל לדעת שמואל הקניין נגמר רק בשבת וממילא א"א לעשות את הסעודה ביום שישי). ואם יעשו הסעודה בשבת שכבר פדוי הוא אם לא נתאכלו המעות, מאן נימא לן דאיכא פרסומא כה"ג, שאין רואין הפדיון בשעת הסעודה. ותו דהיאך יעשה עם הברכות דברכת פדיון ושהחיינו, אם יברך בע"ש בשעת נתינת המעות אכתי אין בנו פדוי לשמואל, וגם לרב אכתי לא מחייב לפדותו, והיאך יברך וציונו ובפלוגתא דרב ושמואל אינו אלא בדיעבד אי פדוי או לאו. ובשבת אין ראוי לברך דלאו מידי קעביד השתא וממילא הבן פדוי בכניסת שבת שהוא יום ל"א כל כמה דלא נתאכלו המעות, ולהכי עדיף טפי למינטריה עד א' בשבת. ואף על גב דבשילהי פ"ק דבכורות משמע דלאו שפיר דמי לאחר הפדיון מל"א יום ואילך, מכל מקום אשכחן דמאחרים כמה מצות כדי לעשות כתיקונן ובהכשר ובהידור".

וכתב עוד: "ואף על גב דנוכל ליישב כל הני גמגומים דלעיל בעניין הסעודה והברכות כיון דאין לאחר הפדיון מל"א יום ואילך וכשחל בשבת אי אפשר בו ביום ולא קודם, לכן יש לדמות לנר חנוכה בע"ש שמדליקים מבעוד יום ומברכין כו'. ואף על גב דליכא השתא מצוה ודילמא כבתה קודם הכנסת הלילה, אלא התם דלא אפשר בענין אחר (אבל בפדיון אפשר לדחות)".

וכתב בשו"ת תורה לשמה (סי' ע"ז): "ומדבריו מוכח דלולי חשש הברכות והסעודה היה אפשר ליתן המעות מע"ש שיחול הפדיון בשבת, מיהו נראה דאין מכאן ראיה לנידון השאלה, יען דהתם איירי בפדיון שהוא באמת דבר מצוה ולאו מקח וממכר ממש, דהא אין הבן קנוי לכהן ואין האב קונהו ממנו, ואפילו אם היה עושה הפדיון ביום שבת עצמו להדיא ע"י שוה כסף, אין זה מקח וממכר ממש אלא אסור משום דדמי למקח וממכר, וכמ"ש תרומת הדשן להדיא כן בהיכא דפודה בשבת עצמו בשוה כסף, ולהכי ס"ל לתרומת הדשן ז"ל בהיכא דנותן מע"ש לא גזרו רז"ל בכהאי גוונא כיון דעושה הכל מע"ש ואינו מדבר בשבת כלום וגם לא מקבל ולא נותן כלום בשבת, דודאי בהא לא גזרו רז"ל, וכ"ש בענין מצוה דקי"ל חביבה מצוה בשעתה, ועי"כ הנה הוא מקיים המצוה בשעתה ולהכי לולי הסיבה של הברכות ס"ל לתרומת הדשן דמצי עביד כן, ועל כן אין להוכיח מהכא לנידון השאלה שהוא מקח וממכר ממש וגם הוא בעניני חול", וראה בכה"ח (סי' של"ט ס"ק נ"ה) מש"כ בזה.

[51] לדעת הרעק"א אפילו בדבר מצוה – אסור לעשות קניין המתמשך (ראה הערה מ"ו), ולדעת תרומת הדשן והבא"ח בתורה לשמה – מותר לעשות קניין, וכיון שמכירת חמץ היא מצרכי מצוה – מותר לעשותה באופן שיחול הקניין בשבת (ראה הערה הקודמת).

וראה בשו"ע (סימן תמ"ד סעי' ד'): "אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ, ואם נשאר פת – יכול ליתנו לא"י על מנת שלא לצאת בו לר"ה, דרך הערמה, ודבר מועט". וכתב הכה"ח שם (ס"ק ל"ג) על דברי השו"ע שיכול ליתנו לעכו"ם: "במתנה גמורה, ואף על פי שאסור ליתן בשבת מתנה שאין בה צורך השבת, כמ"ש בסימן ש"ו, מכל מקום כיון שהוא עושה כן כדי לבער החמץ מרשותו שלא יעבור עליו בפסח בבל יראה, הרי יש בנתינה זו צורך מצוה, ומותר ליתן מתנה לצורך מצוה, כמ"ש שם. רבינו זלמן אות ט'. ודוקא בחמץ התירו לתת לעכו"ם אבל לא שאר חפצים, דדי לנו לנער המפה ולקנח הקערות. פחד יצחק אות ע', והביאו עיקרי הד"ט סימן י"ז אות כ"ט יעו"ש". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ז).