פרק ע – עיון ולימוד בדברי חול

קריאת שטרי הדיוטות

אסרו חז"ל לקרוא בשבת בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות, חשבונות וכדו'. יש אומרים שטעם האיסור הוא חשש שמא ימחק, ויש אומרים שטעם האיסור הוא משום "ממצוא חפציך"[1].

מעבר לכך, יש מקרים בהם יש איסור לקרוא אפילו בדבר שאין בו משום שטרי הדיוטות, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות או שמא יבוא לידי מחיקה. ועל כן, יש לדון בכל מקרה לגופו, כדלקמן.

קריאה בשטרי הדיוטות בפה ובהרהור

א – האיסור לקרוא בשטרי הדיוטות הוא לא רק בפה אלא אפילו בהרהור בלבד[2]. וכמה טעמים לאיסור קריאת שטרי הדיוטות בהרהור: א. מכיון שלא ייתכן שהקורא בהרהור לא יבוא גם לדבר בעניין השטרות[3]. ב. מכיון שהרהור בצירוף מעשה (קריאה) יוצא מכלל הרהור המותר ונחשב כדיבור ואסור[4].

בנוסף, כאשר ניכר לרואים שהקריאה היא בדברים האסורים לקריאה בשבת, קריאה זו אסורה משום "ממצוא חפציך"[5].

קריאת איגרות "שאלת שלום"

ב – חז"ל אסרו לקרוא באיגרות "שאלת שלום" כדי שלא יטעו ויבאו לקרוא ב"שטרי הדיוטות" בשבת. אמנם, איסור זה אמור רק לגבי איגרת שקרא כבר ויודע את תוכנה, אך באיגרת שלא קרא ואינו יודע את תוכנה מותר לעיין בשבת [כלומר, לקרוא בהרהור אך לא בפה] שמא כתוב בה דבר שנצרך לצורך הגוף[6].

לדעת האשכנזים – מותר לקרוא באיגרת של "שאלת שלום" אפילו שכבר קראה אם היא כתובה בלשון הקודש, ולדעת הספרדים אסור, שלא חילקו בין לשון הקודש ללשון לועזית[7].

פתיחת מכתב

ג – אסור לפתוח מכתב סגור בשבת, אבל ע"י גוי מותר לפתחו [ועיין בהערה[8]].

גט הכתוב לועזית

ד – לדעת האשכנזים מותר לקרוא בגט הכתוב בין בלשון לע"ז ובין בלשון עברית בשבת, לדעת הספרדים אסור לקרוא בו[9].

קריאה ולימוד בספרים שונים

ספרי מלחמות

ה – אסור לקרוא בספרי מלחמות בשבת, בין אם הם כתובים בלשון לועזית בין אם הם כתובים בלשון הקודש. אמנם, יש מבני אשכנז שמקילים לקרוא בספרי מלחמות הכתובים בלשון הקודש[10].

ספרי חכמות

ו – אסור לקרוא בספרי מקצועות חול [כגון: כימיה, ביולוגיה, אסטרונומיה ובכלל זה מתמטיקה לסוגיה וכדו'] בשבת, ויש מי שמתיר, אך למעשה נוהגים איסור בזה[11].

לימוד היסטוריה

ז – מותר ללמוד היסטוריה של עם ישראל שנכתב על ידי יראי שמים בשבת, אך אסור ללמוד היסטוריה כללית בשבת (אמנם ספרי הסטוריה של עם ישראל, שנכתבו על ידי אפיקורוס וכדו' אסור ללמוד מהם גם ביום חול)[12].

לימוד לקראת מבחן

ח – מותר ללמוד בשבת לקראת מבחן שעוסק במקצועות קודש, וכמו כן לקראת מבחן בהיסטוריה של עם ישראל וכדלעיל, אך אסור ללמוד לקראת מבחן שעוסק במקצוע אחר[13].

איסור אמירה שלומדים למבחן

ט – אם לומדים בשבת לקראת מבחן כדלעיל אסור לומר שהלימוד הוא לקראת מבחן שיתקיים ביום חול[14].

לימוד עם שומר

י – הלומד לקראת מבחן בשבת, צריך ליזהר לא לכתוב בטעות תוך כדי הלימוד. ולכן, צריך למנות שומר שישגיח עליו שלא יכתוב[15].

לימוד אבות ובנים

יא – אב ובנו הלומדים יחד לקראת מבחן בשבת, לא צריכים להניח שומר נוסף שישגיח עליהם שמא יכתבו, מכיון שהאב לא יכתוב, מפני שבנו לידו ואין חשש שהבן יכתוב מפני שאביו לידו[16].

סיפורים לילדים

יב – הטוב ביותר הוא לספר לילדים סיפורי צדיקים [בין בחול ובין בשבת][17]. אמנם מותר לספר לילדים סיפורי ילדים בעלי תוכן כללי חיובי בשבת, כדי להעסיקם[18].

הבטה בתמונות ובמודעות בשבת

הבטה בתמונות ובציורים

יג – אסור לעיין בתמונה שעל גבי כותל (קיר) או וילון, אם יש בצידה מילות הסבר, גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ולכן, יש להיזהר מלהביט במודעות קיר שיש בהן ציור ומלל[19] [בין אם הן על גבי לוח מודעות ובין על גבי קיר אחר].

תמונות סיפורי המקרא

יד – תמונה שעל הקיר ובצידה כתובת הסבר אסור לעיין בה בשבת אפילו אם היא מתארת סיפור מסיפורי המקרא. לכן אסור להסתכל אפילו בתמונה המתארת את יצחק אבינו ועקידתו כשהסבר כתוב בצידה[20].

מודעה בלי תמונה

טו – יש להתיר לעיין במודעה מודפסת שאינה שלו ואין בה תמונות, מכיון שדבר שמודפס תלוי ברחוב על הקיר אינו דומה לשטרי הדיוטות (כיון שאין רגילות לתקנו)[21]. אך מודעה התלויה ברחוב ובה דברים בטלים אסור לקראה בשבת[22].

מודעה בבית הכנסת

טז – התירו לקרוא מודעה שכתובה בכתב יד שאין בה דברים בטלים התלויה בבית הכנסת בארונית של לוח מודעות [שסגורה עם מפתח], מכיון שמודעה שתלויה שם אין אדם יכול להוציאה ולעשות בה שינויים[23].

אלבום תמונות

יז – אלבום תמונות שאין בו כיתוב הסבר מעבר לתמונות או בסמוך להן [כגון: שם המצולם, תאריך הצילום או מקום הצילום]מותר להסתכל בו בשבת. וכמו כן מותר להסתכל בתמונה בודדת שאין כיתוב כנ"ל מאחוריה או בסמוך לה[24] [ומכל מקום טוב יותר לעסוק בדברי תורה בשבת], אך אם כתוב בסמוך לה כתב כלשהו המציין את זמן או מקום התמונה אסור להסתכל בה בשבת.

[מעבר לענייני השבת יש לתת את הדעת גם לבעיית צניעות שכרוכה בהבטה בתמונות  משפחתיות כאשר בתמונות מופיעות גם נשים. ולמעשה, רק לבני המשפחה מותר להתבונן בתמונות שמופיעות בהן נשים מבנות המשפחה, אך לאדם שאינו בן המשפחה אסור להתבונן בתמונות משפחתיות שיש בהן נשים, ומותר לו רק להסתכל בהן בחטף כשאינו מתכוון ליהנות בכך].

כתובת חקוקה על גבי גביע

יח – נחלקו הפוסקים אם מותר לקרוא בשבת כתובת החקוקה על גבי גביע כאשר אין היא מתארת את תוכן הציור וכדו', כגון שחקוק עליה את שם החתן והכלה וכדו', אך המנהג להקל. אמנם, כאשר הכתובת החקוקה על גבי גביע מתארת ציור שעליו אסור לקרוא אותה בשבת[25].

קריאה ברשימה

עיון ברשימה

יט – אסור לאדם שהזמין אורחים לסעודת שבת לקרוא ברשימת המוזמנים שהכין בימות החול, וכן לא ברשימת מצרכים להגשה. כמו כן, אסור לקרוא בשבת ברשימת מטלות שאדם הכין לעצמו בימות החול על מנת לעשותן בימות החול [אפילו אם אלו הן מטלות שמותר לעשות גם בשבת]. ואסור אפילו לעיין ברשימות אלה בהרהור ללא הגייה בפה. ושני טעמים לאיסור זה:

א         החשש שתוך כדי עיון ברשימה ישכח שהיום שבת, וימחק או יוסיף ברשימה.

ב          שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות[26].

עיון ברשימת מוזמנים

כ – האיסור לעיין ברשימת מוזמנים לצורך סעודת שבת חל דווקא על בעל הבית שכתב את הרשימה לעצמו. אמנם, לשמש [עוזר, מלצר, משרת וכדו']מותר לעיין ברשימת מוזמנים לסעודת שבת שהכין בעל הבית, משום שני טעמים:

א         אין חשש שמא השמש ימחק או יוסיף שהרי אינו מוסמך לכך.

ב          על קריאה לצורך מצווה לא גזרו משום קריאה בשטרי הדיוטות, וסעודת מצוה זהו צורך מצוה.

אמנם נהגו להקל לשמש גם בסעודה שאינה של מצוה לקרוא ברשימת מוזמנים וכדו', מכיון שעל השמש לא גזרו מלכתחילה[27].

אמנם, אם הרשימה חקוקה בכותל [בחקיקה שוקעת]מותר לקרוא ממנה[28], ויש מתירין[29] גם אם חקוקה על גבי טבלא של עץ וכדו', כגון לוח זיכרון וכדו'.

רשימת החרמה של בית דין

כא – מותר לקרוא מן הכתב שמות של אנשים שבית הדין החרים [משום חובותיהם][30].

דף עזר לדרשה

כב – מותר לדרשן האומר דברי תורה ברבים להשתמש בדף מקורות שהכין ביום חול, מכיון ששני הטעמים לאיסור לא שייכים כאן:

א         אין חשש שמא הדרשן ימחק או יוסיף, מכיון שדורש ברבים[31].

ב          על קריאה לצורך מצוה לא גזרו מדין שטרי הדיוטות, ודברי תורה זהו צורך מצווה[32].

קריאת כתב ידו בצנעא

כג – אסור לאדם לקרוא בשבת (בדברים המותרים), בצנעה בתוך ביתו, דבר שכתב בכתב ידו ביום חול, שמא יתקן. אמנם, אם הוא מכיר את הכתוב ויודע שאין מה לתקן בו מותר לקרוא בו בשבת[33].

הגהת ספר וסימון בו

כד – אסור לקרוא בספר בשבת (בדברים המותרים) על מנת להגיהו [אפילו אם מתכוון לתקנו רק ביום חול], אך מותר לקרוא בספר לשם קריאה ואגב הקריאה לסמן את הטעויות ע"י הנחת נייר במקום התיקון וכדו'[34] (וראה בהרחבה בהלכות כותב ומוחק).

רשימה של גבאי

כה – גבאי שהכין ביום חול רשימה של סדר העולים לתורה וסדר חלוקת המצוות בשבת אסור לקרוא מתוכה בשבת, שמא ירצה לשנותה ויבוא למחוק או להוסיף עליה כיון שהוא ערך את הרשימה[35].

חלוקת קבלות

כו – אסור לגבאי לחלק בשבת קבלות שכתב ביום חול, שמא ימחק ויתקן (כיון שמטבע הדברים הוא קורא בהם כדי לדעת למי ליתנם). אמנם, בשעת הדחק מותר[36].

ניקוב כסימן למכירה

כז – אסור לאדם שמוכר בשבת [בדרך המותרת] לקחת נייר ולעשות בו נקבים כמניין הפריטים או המידות שמכר[37].

סימון מתפללים שזכו במצוות

כח – גבאי שרוצה לזכור את שמות הקונים ואת סכומי הכסף שבהם קנו את המצוות בבית הכנסת בשבת אסור לו לנקב נקבים בנייר לסימון השמות והסכומים. ולכן, טוב יעשה אם יכין מערב שבת רשימה של שמות המתפללים ופתקים עם מספרים רשומים ובעת שאחד המתפללים קונה מצוה יצמיד את הסכום לשם הקונה, ובשעת הדחק יכול הגבאי לעשות סימנים[38].

כט – דין חיבור מספרים או אותיות ביחד ראה בהלכות כותב ומוחק.

קריאת עיתונים ועלונים וכדו'

קריאת עיתונים שיש בהם לשון הרע וכו'

ל – אסור לקרוא עיתונים או ספרים שיש בהם לשון הרע, ניבול פה וכדו' בין בשבת ובין ביום בחול[39].

עיתונים שיש בהם פרסומות

לא – אסור לקרוא עיתונים או ספרים שיש בהם גם עניינים שמותר לקרוא בשבת וגם ענייני מקח וממכר [כגון: פרסומות, מדורי כלכלה או לוחות לקניה והשכרה וכדו'], אפילו אם אינו מתכוון לקרוא בענייני המקח וממכר, מכיון שאי אפשר שלא יקרא מעט ענייני מקח וממכר. לכן עיתונים אלה "מוקצה"[40].

וגם עיתונים שאין בהם פרסומות או שפרסומות נמצאות בסוף העיתון אין לקרוא בהם בשבת[41].

עיתונים שיש בהם עניינים מצערים

לב – אסור לקרוא עיתונים או ספרים שיש בהם חדשות או סיפורים שיגרמו צער לקורא, מכיון שאסור לאדם להצטער בשבת[42].

דברי תורה בעיתון חול

לג – עיתון שמעוניין לפרסם דברי תורה צריך לייחד מוסף מיוחד לדברי התורה[43].

עלוני "פרשת שבוע"

לד – עלוני "פרשת שבוע" שיש בהם דברי תורה ופרסומות:

 – עלון שרובו מוקדש לפרסומות וחלקו לדברי תורה – הינו "מוקצה" ואסור לקרוא בו בשבת.

 – עלון שרובו מוקדש לדברי תורה ומקצתו לפרסומות – אינו מוקצה ומותר לקרוא את דברי התורה שבו, אך אסור לקרוא את הפרסומות שבו בשבת[44].

כל הדינים האלה הם בתנאי שאין בעיתונים או ספרים אלו דברי לשון הרע וכל שכן דברי נבלה ודברי חשק, אך אם יש בהם דברי לשון הרע או דברי חשק אסור לקרוא בהם אפילו בחול[45].

דף פרסומת המצורף לעלון "פרשת שבוע"

לה – עלון על פרשת השבוע שיש בו דברי תורה, ובין דפי העלון יש גם עמוד נפרד שמחובר אליו, ובו פרסומות מסחריות את דברי התורה שבו, מותר לקרוא בשבת ואת דף הפרסומת אסור לקרוא. מעבר לכך, דף הפרסומת הינו "מוקצה" אך העלון אינו "מוקצה". ועל כן, כל זמן שדף הפרסומת נמצא בתוך העלון מותר לטלטל את העלון עם הדף שבתוכו, אך כאשר דף הפרסומת אינו מחובר לעלון אסור לטלטלו בשבת[46].

ויש לציין שגם את דברי התורה שמותר לקרוא בשבת יש להיזהר לא לקרוא בתפילה, משום שיש זמן המיוחד לתורה וזמן המיוחד לתפילה, וכשם ש"מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה"[47], כך גם מסיר אזנו משמוע תפילה תורתו תועבה[48].

[1] שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ג), וז"ל: "שטרי הדיוטות, דהיינו – שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלת שלום – אסור לקרותם, אפילו לעיין בהם בלא קריאה – אסור". משנ"ב (שם ס"ק נ"א), כה"ח (שם ס"ק צ"ה).

[2] שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ג, הובא בהערה דמת), כה"ח (שם ס"ק צ"ז).

[3] משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק נ"ג), כה"ח (שם "ק צ"ב-צ"ז).

[4] ראה בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ע'). ולגבי תר הרהור ראה בהרחבה בפרק ס"ט ודבר דבר, סעי' מ"ו.

[5] כתב בשו"ע הגר"ז (סי' ש"ז סעי' כ"א): "שטרי הדיוטות, דהיינו – שטרי חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות (כגון חשבונות של חשמל, מים) וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת – אסור לקרותם בשבת משום 'ממצוא חפצך', ואפילו לעיין בהם בלא קריאה – אסור. ולא אמרו שדבור – אסור, הרהור – מותר אלא כשאין הדבר ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים הכתובים בשטר – הרי זה בכלל איסור 'ממצוא חפצך' וכו' ".

[6] שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ד), וביאר המשנ"ב (שם ס"ק נ"ד): "דשמא יש בה דבר שהוא צורך הגוף, ואינו דומה לשטרי הדיוטות שהם רק צורך ממונו. והנה אף דיש שאוסרים גם באופן זה, כמבואר בב"י, סמך בזה להקל באופן שלא יקרא רק יעיין בלבד, דבעיון בלבד ג"כ יש מתירים בשטרי הדיוטות".

[7] שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ד). והרמ"א (שם, סעי' ט"ז) כתב שקריאת סיפורי מלחמות – אסורה בשבת אם כתובים בלע"ז, אבל אם כתובים בלשון הקודש – מותר. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ס"ג) שכתב שהטעם לדבר הוא משום שהלשון עצמה יש בה קדושה ולומד ממנה דברי תורה, וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"ז), ראה בהרחבה הערה י'.

[8] ראה רמב"ם (פרק כ"ג ה"ו), שו"ע (ש"מ סעי' י"ג) ומשנ"ב (שם ס"ק מ"א) ובביאור הלכה (שם ד"ה "הנייר"). וראה עוד בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק ק"ד) שהביא שיטות החולקים בזה. וכתב הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סע' י"ג): "אם בא לו אגרת חתומה – מותר ליתן אותה לנכרי לפתחה, ובלבד שלא יאמר לו תפתחנה, אלא מוסרה בידו והוא מבין מעצמו דבר זה ויפתחנה. וי"א אם לא הבין הגוי דבר זה לפתוח אותה מעצמו – מותר לומר לו: אין אני יכול לפתוח אגרת זו בשבת, כדי שיבין הגוי ויפתחנה, כי בענין זה של פתיחת האגרת יש צדדים להקל ברמז, והכי נהוג". ולגבי עצם הקריאה בו ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ד). וראה עוד בהלכות קורע ומחתך.

[9] כתב המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ס"ג): "וגט – מותר לטלטלו אע"פ שכתוב בלשון לע"ז, דיכול ללמוד ממנו דיני גט", עכ"ל. ובכה"ח שם (ס"ק קי"ט): "וגט – מותר לטלטלו, אף על פי שכתוב בלע"ז, דיכול ללמוד ממנו דיני גט. דרכי משה אות ח', מגן אברהם ס"ק כ"ד. והאשל אברהם אות כ"ד כתב דאם אין מקפיד לצור על פי צלוחיתו – שרי לטלטל. ואף למאן דאמר גט יש בו משום קדושה, יש אומרים דמותר לכסות צלוחית בספר, דמה לי שמונח בכאן או בכאן, עכ"ל. ועיין באבן העזר סוף סימן קל"ו דאיכא פלוגתא בזה, דלדעת השו"ע – אסור ולדעת מור"ם ז"ל בהגה – מותר, ועל כן הכריע לומר דאם אין מקפיד לצור על פי צלוחיתו – מותר. ועיין עוד לקמן סימן ש"ח אות מ"ט ודו"ק".

[10] ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' ט"ז), ז"ל: "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון: ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות – אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול – אסור, משום: 'מושב לצים' (תהילים א', א'), ועובר משום: 'אל תפנו אל האלילים' (ויקרא י"ט, ד') – לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים". וכתב הרמ"א: "ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחת חולין וספורי מלחמות, היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז, אבל בלשון הקודש – שרי (וכנ"ל מלשון שכתבו התוספות פרק כל כתבי, וכן נהגו להקל בזה). וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ס"ג), וז"ל: "דהלשון בעצמו יש בו קדושה, ולומד ממנו ד"ת. ולפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלשון הקדש שרי לקרות, דיש ללמוד מתוכו הלשון, וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה. אך שטרי חובות וחשבונות, גם להרמ"א אסור אפילו בלשון הקדש, עכ"ל. וכתב במחזיק ברכה שם (קו"א ס"ק א'-ד'), ז"ל: "הא דאסור לקרות בספורי מלחמות ה"ד אם כתובים בלשון לעז, אבל בלשון הקדש – שרי וכו'. הרב מר וקציעה תמה על מור"ם מאד דהתוס' אסרום אף בחול, והאריך בזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"ז), וע"כ החמרנו כאן אף בכתוב בלשון הקודש.

[11] כתב הבית יוסף (סי' ש"ז סעי' י"ז), וז"ל: "כתב הרמב"ם בפירוש המשנה פרק שואל (שבת פכ"ג מ"ב) שאסור ללמוד בשבת וביום טוב זולת בספר הנבואות ופירושיהן, ואפילו היה אותו ספר בחכמה מן החכמות, וכתבו הרב המגיד בפרק כ"ג (הי"ט). וכן נראה ממה שכתב הר"ן בפרק כל כתבי (מ"ג ע"ב דיבור ראשון) בשם הרז"ה (המאור שם ד"ה "והא"). מאחר שפסק מנהג הראשונים שהיו נוהגים לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה, אין לנו למנוע עצמנו מלקרוא בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו, עד כאן. משמע דדוקא בכתבי הקדש או ספר שיש בו סרך קדושה קורין אבל לא בספר שאין בו סרך קדושה. אבל מדברי הרשב"א נראה שמותר ללמוד בספרי החכמות בשבת, שכתב בתשובה (ח"א סימן תשע"ב, וח"ד סי' ק"ב) שמותר להביט באצטרול"ב בשבת שאינו אלא כאחד מספרי החכמה, דמה הפרש בין כתוב ורשום בלוחות נחשת בעט ברזל לכתוב בספר. וכ"כ האגור (סי' תק"ח) שהרשב"א (ח"ז סי' רפ"ח) והרמב"ן התירו לקרוא בשבת בספרי רפואות מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות". ופסק השו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ז), ז"ל: "אסור ללמוד בשבת ויו"ט, זולת בד"ת ואפילו בספרי חכמות – אסור, ויש מי שמתיר". וכתב כה"ח (שם ס"ק קכ"ג): וכן נוהגין (כיש מי שמתיר), לבוש. וכן כתב ה"ר זלמן אות ל"א. אבל האליה רבה אות מ"א (מצויין בטעות, וצריך להיות על הלבוש של סעיף זה) כתב דירא שמים יחמיר כי הרמב"ם ור"ן אוסרין, וכן משמע בספר צדה לדרך, ואולי הרמב"ן שהתיר לטעמיה אזיל דמתיר נמי באגרת כדלעיל (אות ט"ף) ודוק, עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סימן י"ג אות ז' דהיכא שסותם השלחן ערוך ואחר כך כותב יש אומרים, דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש, ואנן קיימא לן כדעת השלחן ערוך, עכ"ל. וראה עוד שו"ע (סי' ש"ח סעי' נ'), ז"ל: "הרשב"א מתיר לטלטל האצטרלו"ב בשבת, וכן ספרי החכמות, ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר". וראה כה"ח שם (ס"ק קי"ח בסימן ש"ח ס"ק רס"ז-רס"ח). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ב שאלה ג') וראה הערה קודמת.

[12] ראה בהערה הקודמת. ועיין במור וקציעה (על סי' ש"ז) בארוכה, הובאו עיקרי דבריו במחזיק ברכה (קונטרס אחרון ס"ק א'-ד'), ז"ל: "ספר יוחסין ח"א וצמח דוד ח"א הם נחשבים כספרי קדש. וכן ספר יוסיפון העברי חלקיו הראשונים מעניני ישראל ונסים שנעשו להם – מותרים לקרות אף בשבת, לא בקבע, מפני בטול בית המדרש. הרב מר וקציעה. ספר הששי של יוסיפון מצוה לקרותו בין המצרים אך לא בשבת. וכן יש לאסור קריאת ספר שבט יהודה בשבת אבל בחול – נכון וראוי לקרותו".

[13] ראה בהערה הקודמת ובהערה י"א. וראה עוד בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק קי"ד, קי"ח).

[14] והאיסור הוא משום מכין משבת לחול, ראה כה"ח (סי' ר"צ ס"ק ז'). וראה בהרחבה בהלכות מכין משבת לחול, וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ב שאלה ג'-ה').

[15] והטעם ראה לקמן בהערה הבאה ובהערה כ"ו שהבאנו דברי הגמ'. ושם הגמ' משווה בין דין של נר לדין שמא יבוא למחוק, וא"כ כמו ששם מועיל שומר – גם כאן. עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ב שאלה ה').

[16] גמ' שבת (י"ב ע"ב), ז"ל: "ולא יקרא לאור הנר וכו'. חד הוא דלא ליקרי, הא תרי – שפיר דמי. והתניא: לא אחד ולא שנים! אמר רבי אלעזר: לא קשיא, כאן – בענין אחד, כאן – בשני ענינים". ופסק השו"ע (סי' ער"ה סעי' ב'), וז"ל: "ודוקא אחד אבל שנים – קורים ביחד, שאם בא האחד להטות (פי' להטות הנר כדי שיגיע השמן לפתילה), יזכירנו חבירו. והוא שקורים בענין אחד, שאז ישגיח האחד במה שיעשה חבירו, אבל בשני עניינים – לא". ושם במשנ"ב (ס"ק ו'), ז"ל: "ודוקא לענין קריאה שהוא מלתא דמצוה התירו בזה, אבל לא לענין רשות, כ"כ המ"א. ומדברי הט"ז סק"ג משמע שהוא חולק ע"ז", עכ"ל. וראה בברכי יוסף (שיורי ברכה ס"ק ג') מש"כ בזה. ועיין כה"ח (שם ס"ק ט"ו). וראה בשו"ע שם (סעי' ו'), ז"ל: "תינוקות של בית רבן קוראין לאור הנר, מפני שאימת רבן עליהם". וראה עוד בהערה כ"ו שהבאנו שהגמ' השוותה בין הדינים (אמנם באב על יד בנו יש פחות חשש).

[17] רמב"ם בפיהמ"ש (אבות פ"א מי"ז), ז"ל: "ואני אומר שהדיבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים וכו' החלק הד' הוא הנאהב, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד, להעיר הנפש למעלות בסיפורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם" וכו'.

[18] שהבטלה מביאה לידי חטא, עיין כתובות (נ"ט ע"ב).

[19] שו"ע (סי' ש"ז סעי' ט"ו), משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק נ"ז), כה"ח (שם ס"ק ק"ט).

[20] שו"ע (סימן ש"ז סעי' ט"ו): "כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של ב"א של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית, וכותבים: 'זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני' – אסור לקרות בו בשבת", עכ"ל. וראה א"ר (שם ס"ק ל"ו), כה"ח שם (ס"ק ק"ז). ועוד כתב שם (ס"ק ק"ח): "ואפילו לעיין בהם – אסור".

[21] (ראה בשו"ע סי' ש"ז סעי' י"ב, ושם איירי שהוא כתב ולכן יש חשש שמא יתקנו, ואף אם הדפיס את רשימת האורחים, יש חשש, אבל כאן שלא הוא כתב ומודפס ברחוב שאין דרך לתקנו – מותר לקרות ממנו אבל בתמונה החשש יותר גדול).

[22] ראה בשו"ע (סי' ש"ז סעי' א'), וראה בהרחבה בפרק ס"ט ודבר דבר, סעיפים כ"ו-ל"ג.

[23] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ב).

[24] ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' ט"ו, הובא לעיל בהערה כ'), דרישה (או"ח סימן שז ס"ק ח'): "אסור לקרות. לאו דוקא אלא אפילו לעיין בלא קריאה – אסור, וכמ"ש לעיל סעי' י"ג". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ק"ח). וראה בפמ"ג (אשל אברהם סי' ש"א ס"ק ד'). וראה מה שדחאו השו"ע הרב (קונטרס אחרון שם ס"ק ב'). וראה עוד במאמר מרדכי (הכרמי) שם (ס"ק ב') וחמד משה שם (ס"ק ב').

[25] שו"ע (סימן ש"ז סעי' ט"ו): "כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של ב"א של מעשים, כגון מלחמות דוד וגלית, וכותבים: 'זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני' – אסור לקרות בו בשבת". ובכה"ח (שם ס"ק ק"ו), וז"ל: "ברש"י ור"ן לא נזכר אלא כותל, ובתניא כתוב: כתיבה שעל גבי צורה או בכלי כסף וזהב, ע"כ. ואיכא בינייהו, דכותל כשחוקקה שוקעת – מותר דלא מחליף כותל בשטרא כדלעיל, אבל בוילון או בכלי כסף – אסור כמו טבלא ופנקס. אליה רבה אות ל"ו". ועוד כתב (שם ס"ק ק"ט), וז"ל: "אסור לקרות בשבת – וטעמא משום שטרי הדיוטות, ב"י ולבוש. ובסמ"ק ור"ן כתבו הטעם שמא ימחוק. ולפ"ז בחקיקה שוקעת אף בוילון – מותר, א"ר אות ל"ז. ועיין לעיל אות ק"ו. אבל לדעת השו"ע שהשוה כותל לוילון וכתב הטעם משום שטרי הדיוטות, אפילו חקוקים – אסור. ועיין א"א אות כ"א" (והטעם שמקילים בקריאת שמות חתן וכלה, כי לא דמו לשטרי הדיוטות, מה שאין כן בכיתוב שמסביר ציור).

[26] משנה שבת (קמ"ח ע"ב): "מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו, אבל לא מן הכתב". ובגמ' שם: "מאי טעמא? רב ביבי אמר: גזירה שמא ימחוק. אביי אמר: גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות [ופרש"י בד"ה "שמא ימחוק" – מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם, ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש. כל הני – שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר]. מאי בינייהו? איכא בינייהו: דכתב אכותל, ומידלי. למאן דאמר: שמא ימחוק – לא חיישינן, ולמאן דאמר: שמא יקרא – חיישינן. ולמאן דאמר: שמא ימחוק ניחוש שמא יקרא! ותו: לשמא ימחוק לא חיישינן?! והתניא: לא יקרא לאור הנר, ואמר רבה: אפילו גבוה שתי קומות, אפילו גבוה שתי מרדעות, אפילו עשרה בתים זה על גבי זה – לא יקרא! – אלא, איכא בינייהו: דכתב אכותל ומיתתי, למאן דאמר: שמא ימחוק – חיישינן, למאן דאמר: שמא יקרא – לא חיישינן, גודא בשטרא לא מיחלף. ולמאן דאמר: שמא יקרא ליחוש שמא ימחוק! – אלא, איכא בינייהו: דחייק אטבלא ואפינקס. למאן דאמר שמא ימחוק – לא חיישינן. למאן דאמר שמא יקרא – חיישינן. ולמאן דאמר שמא ימחוק ליחוש שמא יקרא וכי תימא: טבלא ופינקס בשטרא לא מיחלף – והתניא: מונה אדם כמה מבפנים וכמה מבחוץ, וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס היכי דמי אילימא דכתיב מיכתב – מאי שנא הכא ומאי שנא הכא אלא לאו – דחייק, וקתני: מכתב שעל גבי הכותל, אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס – אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי". ופירשו התוספות (בד"ה אילימא דכתיב מיכתב), "פירוש: תרוייהו יהא אסור שמא ימחוק".

וכתב רש"י שם (קמ"ט ע"א): "מאי טעמא – אבל לא מן הכתב. שמא ימחוק – מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם, ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש", כלומר החשש מצד שמא יבוא למחוק מן האורחים.

וכתב הרמב"ם (שבת פרק כ"ג הלכה י"ט): "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבוא למחוק. מונה אדם פרפרותיו ואת אורחיו מפיו אבל לא מן הכתב כדי שלא יקרא בשטרי הדיוטות", כלומר דעת הרמב"ם כאביי.

וכתב הטור (סימן ש"ז): "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם – אסור לקרותו בשבת, אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אבל אם חקוק בכותל – מותר לקרותו, אבל בטבלא ופנקס – אפילו אם הוא חקוק אסור לקרותו". יוצא שהחשש גם לגבי המגדים, כמה לשים, שגם בזה יש חשש שמא יבוא למחוק.

וכתב הבית יוסף שם: "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכו'. משנה שם (פכ"ג מ"ב) מונה אדם את אורחיו ואת פרפראותיו מפיו אבל לא מן הכתב. ובגמרא (שבת קמ"ט ע"א): מאי טעמא אבל לא מן הכתב. רב ביבי אמר: גזרה שמא ימחוק, אביי אמר: גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מאי בינייהו? איכא בינייהו דכתב אכותל ומדלי [הכותל למעלה], למאן דאמר: שמא ימחוק לא חיישינן. וכתבו הרי"ף (סג ע"ב) והרא"ש (סי' א): ולית הלכתא כרב ביבי, משום דפליג עליה רבא: דאמר לא יקרא לאור הנר אפילו גבוה שתי קומות ואפילו גבוה שתי מרדעות וקיימא לן דהלכתא כוותיה, וכן כתב הרמב"ם פרק עשרים ושלשה (הי"ט)".

וכתב הבית יוסף (סי' ש"ז): "אבל אם חקק בכותל – מותר לקרותו וכו'. ברייתא שם: מונה אדם את אורחיו ואת פרפראותיו כמה בפנים וכמה בחוץ וכמה מנות עתיד להניח לפניהם מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופנקס, ואוקימנא בדחייק מיחק, דגודא בשטרא לא מיחלף, אבל כתוב מיכתב – אסור, בין מדלאי בין מתתאי. כן כתבו הרי"ף והרא"ש (שם). ופירש הר"ן (סג ע"ב דבור ראשון) בדחייק מיחק, דליכא למיחש למחיקה, ולשמא יקרא בשטרי הדיוטות ליכא למיחש דכותל בשטרא לא מחלף, אבל מכתב שעל גבי טבלא ופנקס אפילו חייק מיחק – אסור, אף על גב דלמחיקה ליכא למיחש, כיון דחייק מיחק איכא למיחש שמא יקרא בשטרי הדיוטות דטבלא ופנקס בשטרא מחלפי. אבל הרמב"ם בפרק כ"ג (שם) כתב, דכל דחייק מיחק כיון דליכא למיחש למחיקה – שרי אפילו בטבלא ופנקס. ודברי רבינו כדעת הרי"ף והרא"ש. וכתב רבינו ירוחם בחלק ז' (נתיב י"ב, עו ע"א) דהא דשרינן בחקוק על הכותל דוקא כשהוא שוקע, דליכא למיחש שמא ימחוק, אבל אם הוא בולט – אסור דחיישינן שמא ימחוק".

ולכאורה קשה שלדעת הרמב"ם שהחשש שמא יקראו בשטרי הדיוטות א"כ למה מותר לקרוא בחקוק בטבלא?

וכתב הב"ח שם: "ויש ליישב, דהרמב"ם אתא לאשמועינן דאף לאביי דחיישינן שמא יקרא בשטרי הדיוטות, בחקוק בטבלא – מותר, דחקיקה בשטרא דכתיבא לא מיחלף, ואם היה כותב הטעם משום שמא ימחוק הוה אמינא דלהאי טעמא דוקא בחקוק בטבלא – שרי, משום דליכא שמא ימחוק בחקיקה, אבל למאן דאמר: שמא יקרא בשטרי הדיוטות אף בחקוק בטבלא – אסור, דמיחלף, קמ"ל דלא מיחלף".

ופסק בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ב): "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם – אסור לקרותו בשבת, אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות, דאפילו לעיין בהם בלא קריאה – אסור (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור), אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת – מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק – אסור לקרותו". ועיין בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ח'), ובמשנ"ב (שם, ס"ק מ"ז): "בגמרא איתא שני טעמים: אחד – שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים, דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש. וכן במיני מגדים גם כן מתנחם לפעמים למעטם". ראה בהערה הבאה. ובכה"ח (סי' ש"ז ס"ק צ"ה) כתב: "וטעם האיסור כתב הלבוש משום: 'ממצוא חפציך', אבל הרמב"ם פרק כ"ג כתב משום שמא ימחוק".

ולגבי שאפילו לעיין – אסור, כתב הרא"ש (שבת פרק כ"ג סי' א'): "ואיכא רבוותא דאמרי שלא אסרו למנות האורחין מתוך הכתב אלא בקריאה דומיא דפיו, אבל עיוני בלא קריאה – שרי. ומסתברא לן דעיוני – נמי אסור, דתניא בתוספתא: כתב שתחת הצורה ודיוקנאות – אסור להסתכל בהן בשבת". וביאר בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק צ"ב): "והטעם: דאי אפשר שלא ישא ויתן בענין ההוא. תוספת שבת אות ל"ב".

[27] ופרש"י (שבת קמ"ח ע"ב): "פרפרותיו – מיני מעדנים. אבל לא מן הכתב – אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי, כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת, ובגמרא מפרש טעמא". ועוד פרש"י שם (קמ"ט ע"א): "מאי טעמא – אבל לא מן הכתב. שמא ימחוק – מן האורחין, שיראה שלא הכין להם כל צרכם, ויתחרט שזימן יותר מן הראוי, וימחוק מן הכתב, כדי שלא יקראם השמש". לפ"ז יוצא שעל שמש לא גזרו.

כתב הב"ח (סי' ש"ז): "ותו נראה דלטעמא דשמא ימחוק אינו אסור אלא לבעל הבית אבל לא לשמש, והכי משמע להדיא מפירוש רש"י שסביב האלפסי. וכן כתב הר"ן (שם ד"ה "שמא"), וז"ל: שמא ימחוק מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכיהם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש, עכ"ל. משמע דהשמש יכול למנות מתוך הכתב דאין בידו למחוק אבל לטעמא דשמא יקרא בשטרי הדיוטות אף לשמש אסור, ולאו דוקא נקטא מתניתין אורחיו ופרפרותיו דאפילו לאחר שאינם אורחיו ופרפרותיו נמי אסור משום שמא יקרא וכו'. ואף בפירוש רש"י בגמרא דכתוב כלשון: זה שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם, עכ"ל. נמי משמע הכי שהבעל הבית ימחוק מן האורחים ויצוה לשמש שלא לקרותן אבל בשמש לא חיישינן שמא ימחוק אבל משום שמא יקרא וכו' אף לשמש אסור וכו'. ומה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב הוא איסור גמור! שהרי הוא קורא בשטרי הדיוטות ממש". כלומר, שלהטעם של שמא ימחוק מותר אם השמש קורא אמנם לטעם של שמא יקרא בשטרי הדיוטות גם לשמש אסור, וא"כ אסור לו לקרוא.

וכתב המג"א (שם ס"ק ט"ז): "כתב ב"ח: מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב – אסור, נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא, מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו', עכ"ל. ואני אומר: מנהג ישראל תורה הוא, דהא חשבונות של מצוה – שרי, כמ"ש סימן ש"ו ס"ו, ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה, כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה, וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי".

אמנם הט"ז (שם ס"ק י"א) כתב: "ואגרות של שאלת שלום. זהו דעת רש"י אבל הרמב"ם ס"ל דאין בכלל שטרי הדיוטות אלא מקח וממכר כמבואר בב"י. ונראה דפלוגתייהו תלוי בזה דהרמב"ם כתב טעם איסור זה משום שמא ימחוק כמבואר בפירוש בפכ"ג. ולכאורה י"ל ממ"ש בגמ' טעם מתני' דלא ימנה אדם מתוך הכתב רב ביבי אמר: שמא ימחוק, אביי אמר: שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ולהרמב"ם קשה, הא כ"ע ס"ל שמא ימחוק בשטרי הדיוטות, וא"כ במה הם חלוקים רב ביבי ואביי? וצ"ל דר"ב אמר כאן במשנה הוי הטעם שמא ימחוק ודרך לכתוב בכותל את אורחיו, וע"כ אין איסור אלא אם יכתוב בכדי שיכול למחוק אבל לא למעלה במקום שאינו יכול למחוק, ואביי ס"ל אפילו למעלה – אסור משום שאר שטרי הדיוטות, שהגזרה בהם משום שמא ימחוק, ומש"ה מותר באגרת שלום, שאין שייך בו שמא ימחוק. ורש"י ושאר מפרשים שמביא ב"י, דאוסרים באגרת שלומים והוא בכלל שטרי הדיוטות, ס"ל הטעם משום 'ממצוא חפציך ודבר דבר' שלא יעשה כמעשה חול. וא"כ אין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב הצעטיל המזומנים לסעודה, כי יש לנו לסמוך על הרמב"ם ורמב"ן שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן".

והשערי תשובה (שם סק"ד) כתב ליישב: "והמנהג שהשמש קורא מתוך הכתב, דעל השמש מעיקרא לא גזרו אפילו לדבר הרשות, שיש לחוש לחורבה ותקלה כעובדא דבר קמצא, לכך התירו לזמן מתוך הכתב שלא יטעה, כן י"ל לתרץ המנהג, ע"ש. ועיין בשערי אפרים שער י' סעיף ל"ג ובפתחי שערים שם".

כתב הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ח'): "מי שרוצה לזמן אורחים לסעודה בשבת, וכותב שמותם מע"ש למזכרת כדי שלא ישכח לקראם בשבת, וכן אבי הבן או החתן שמזמן אוהביו וקרוביו לעליית ס"ת בשבת וכותב שמותם מע"ש – אסור לבעל הסעודה עצמו או אבי הבן והחתן לקרות בכתב זה בשבת, דגזרו חז"ל שמא ימחוק שם אחד מן הקרואים אשר ניחם עליו שאינו רוצה לקראו, וגם גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אבל השמש – מותר לאחוז ולעיין בכתב הרשימה של שמות האנשים ההם כדי לקראם, דאין שייך בו גזרה שמא ימחוק, ואף על גב דאית ביה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אפ"ה נהגו העולם היתר בזה, שהשמש קורא מתוך הכתב הזה שמות המזומנים דחשיב צרכי מצוה, ולא גזרו בזה משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות. מיהו אחר שהשלים השמש מלאכתו וקרא בה המזומנים – אסור לו לקרות ולעיין בו עוד בשבת".

וכתב המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק מ"ז): "ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה, יש מחמירים, דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו, מ"מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אך כשהסעודה היא של מצוה – יש להקל הקריאה להשמש, דהוי בכלל חפצי שמים דשרי, כמ"ש סימן ש"ו ס"ו. וכ"ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבית המדרש מתוך הכתב. אמנם בשערי תשובה הביא ליישב המנהג להקל להשמש לקרוא מתוך הכתב אפילו לסעודת הרשות, דעל השמש מעיקרא לא גזרו כדי שלא יטעה ויביא לידי חורבן ותקלה כעובדא דקמצא ובר קמצא". ובשער הציון (שם ס"ק נ"ד): "ועיין בשערי תשובה בשם השבות יעקב ובפרי מגדים דמשמע דלבעל הבית אין להקל הקריאה מן הכתב אפילו בסעודת מצוה", כיון שלבעל הבית אסור משום שמא יבוא למחוק.

וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ף) שכתב: "והט"ז ס"ק י"א כתב דאין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב המזומנים לסעודה, כי יש לנו לסמוך על מה שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן, עכ"ל. והשערי תשובה אות ט"ז הביא ליישב המנהג משום דמעיקרא על השמש לא גזרו ואפילו לסעודת הרשות, יעו"ש. ועיין להרב בית דוד סימן קכ"ח שכתב דיש ללמוד זכות על מה שנוהגין לכתוב שמות אנשי ההדלקה והשליח ציבור רואה ומכריז בשבת למי שמגיע לו הדלקה באותו שבוע, דאף על גב דאסור לקרות כתב בשבת היינו ביחיד, אבל בציבור – לית לן בה, משום דברבים ליכא חשדא, יעו"ש".

[28] שו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ב).

[29] רמב"ם (הל' שבת פכ"ג הל' י"ט).

[30] כתב הב"ח (סי' ש"ז): "אבל מה שנהגו ביריד לובלין ובשאר ירידים שהשמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא מוחרם מפי בית דין ע"ד חובותיו ולא חיישינן לקורא בשטרי הדיוטות, יש ליישב. חדא משום פסידא, שלולא הכרזה זו היה נפסדין כל החובות, וכל משא ומתן של כל בני המלכות תלוי בהכרזה זו בשבת שמתאספין כל הקהלות ויודעין מי ומי הכריזו עליו חרם כדי לכופו בעירו לשלם, וכיוצא בזה התיר ר"י למכור עכשיו בהמה גסה לגוים משום פסידא, כדכתבו התוספות בפרק קמא דעבודה זרה (ט"ו ע"ב ד"ה "אימור"), וכן כתבו הפוסקים, ומהאי טעמא מתיר לשם (ע"ז שם סוע"ב) למכור חיטים ושעורים משום פסידא, והביאו הסמ"ג בהלכות שבת (לאוין ס"ה, כ"ב ע"א). ותו דדבר זה נוגע לרבים, וכבר התירו לפקח על עסקי רבים בשבת, כדאיתא בפרק שואל (ק"נ ע"א) ובפרק קמא דכתובות (ה' ע"א), והכרזה זו צריכה שתהיה דוקא בשבת דאז נאספין כל בני המלכות ואוושא מילתא טובא ואיכא פירסומא רבה, וכענין זה כתב הריב"ש (סימן שפ"ח) להכריז על הקרקעות בשבת דהרא"ה התירו מהאי טעמא, ועל כן נראה דאין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים". וראה בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק צ"ג).

[31] כתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק פ"ט): "ועיין להרב בית דוד סימן קכ"ח שכתב דיש ללמוד זכות על מה שנוהגין לכתוב שמות אנשי ההדלקה והשליח ציבור רואה ומכריז בשבת למי שמגיע לו הדלקה באותו שבוע, דאף על גב דאסור לקרות כתב בשבת היינו ביחיד אבל בצבור – לית לן בה, משום דברבים ליכא חשדא יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות כ"ג ואות כ"ד להתיר בכל מה שאסר השיירי כנסת הגדולה, יעו"ש הטעם". וראה במשנ"ב שם (ס"ק מ"ז) ובשער הציון שם (ס"ק נ"ד).

[32] ראה בכה"ח (סי' ש"ז ס"ק פ"ט).

[33] כיון שדרכו בחול לתקן את כתב ידו, ראה בשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ב) ובחיי אדם (כלל ל"ח סעי' י"א).

[34] כה"ח (סי' ש"ז ס"ק ד'): "וכן אסור לקרות בספר בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגהה להגיה אותו למחר, אבל אם הוא מכוין לקרות ואם ימצא טעות יגיה למחר – מותר. הרדב"ז בתשובה סימן תר"ץ".

את הטעויות אסור לסמן ע"י חריטה בציפורן אך מותר לסמנן ע"י פיסת נייר וכדו' אף שיש כאן מעשה הכנה לפעולה אסורה שיעשה האדם למחר. ובפרט בספר שתוכנו דברי תורה – מכיון שאסור לאדם להשאיר בביתו ספר קודש שאינו מוגה כדי שלא יבואו מקריאתו לידי טעות. ראה משנ"ב (סי' ש"מ ס"ק כ"ג- כ"ה), כה"ח (שם ס"ק נ"א), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ו).

[35] עיין לשו"ע (סי' ש"ז סעי' י"ב): "זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם – אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות". ראה במשנ"ב שם (ס"ק מ"ז) הובא לעיל הערה כ"ו. ובשער הציון שם (ס"ק נ"ד) כתב, וז"ל: "ועיין בכנסת הגדולה דאוסר להש"ץ לקרוא מתוך הכתב המתים שמתו באותה שנה לעשות להם השכבות, ולפי מה שמתרץ הפרי מגדים קושית האליה רבה דלא התירו בדבר מצוה רק במקום דלא שייך החשש שמא ימחוק, לכאורה יש להחמיר בענין זה אף להמגן אברהם, דבזה נמי שייך הגזרה שמא ימחוק לפעמים כשנשלמה שנתו. ובספר שערי אפרים מצדד קצת להקל". וראה עוד מה שהרחיב בזה בכה"ח שם (ס"ק פ"ט).

[36] הטעם משום מחלוקת, וכדי שלא יבואו הגבאים לידי חשד.

[37] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ג): "כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב (סי' ז') מה שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין מערב שבת פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים כמנין המדות שמוליך, דע כי מנהג רע הוא וראוי לבטלו, ושתים רעות הם עושין: חדא – המדידה, כדתנן (שבת כ"ט ע"א): אומר אדם לחבירו: מלא לי כלי זה אבל לא במדה, ומפרש בגמרא: מאי אבל לא במדה? [אמר רב יהודה אמר שמואל]: אבל לא בכלי המיוחד למדה. ועוד – דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות, כדתנן (שבת קמ"ח ע"ב): מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב, ומפרש בגמרא (שם קמ"ט ע"א): מאי טעמא? רב ביבי אמר: שמא ימחוק, אביי אמר: שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ע"כ". וראה בפרק ע"ב מעשה הקניין סעי' י"ז.

[38] כתב המשנ"ב (סי' שכ"ג ס"ק כ'): "וה"ה דאסור לכתוב בפתקאות מע"ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר, דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ"ל. ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן, וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ליתן על שם האיש לזכרון, משום דהוי חפצי שמים, וכמ"ש בסימן ש"ז. ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכיוצא בזה, וכן נהגו הקדמונים [אחרונים]".

[39] שו"ע (סי' ש"ז סעי' ט"ז): "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות – אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול – אסור משום 'מושב לצים' ועובר משום: 'אל תפנו אל האלילים' (ויקרא י"ט, ד') לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים". וכתב משנ"ב (שם ס"ק ס"א): "וכן מוכרי ספרים הסוחרים בענינים כאלו וממציאין אותם לקונים לקרות בהם, הם בכלל זה. ועיין בספר מחנה חיים בתשובה א' שהאריך בענין זה מאד. ואחז"ל: גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו, שההורגו הוא רק בעוה"ז והמחטיאו הוא גם בעוה"ב", עכ"ל.

[40] כתב הרמ"א (סי' ש"ז סעי' ט"ז) שקריאת סיפורי מלחמות אסורה בשבת אם כתובים בלע"ז, אבל אם כתובים בלשון הקודש – מותר, אבל השו"ע שם סתם ולא חילק בין כתובים בלשון הקודש ללשון חול. וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ג) טעם לדבר, וז"ל: "דהלשון בעצמו יש בו קדושה, ולומד ממנו ד"ת. ולפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלשון הקדש – שרי לקרות, דיש ללמוד מתוכו הלשון, וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה. אך שטרי חובות וחשבונות, גם להרמ"א – אסור אפילו בלשון הקדש. וגט – מותר לטלטלו אע"פ שכתוב בלשון לע"ז, דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ולענין קריאת צייטונגי"ן (עיתונים) בשבת, אף שבתשובת שבות יעקב מקיל בזה, הרבה אחרונים (שער ציון ס"ק ע"א תשובות יעב"ץ, והובא בשערי תשובה סימן ש"ו סעיף קטן ג, וכן כתב בספר נזר ישראל בשם שולחן עצי שטים וכלכלת שבת ויסוד יוסף שכולם מחמירין ואוסרין לקרות) – אוסרין, מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן", עכ"ל. כלומר, קריאת עיתונים אסורה בשבת, לא מבעיא עיתונים חילונים שכל כולם לשון הרע, רכילות, וכל צרוע וכל זב יש בהם, שזה ודאי אסור בקריאה גם בימות החול, ושומר נפשו ירחק מהם כרחוק מזרח ממערב, אלא אפילו עיתונים, שמכונים "דתיים" או "חרדיים" – אסורים בקריאה בשבת, משום שיש בהם דברי משא ומתן, ומודעות שונות שאין בהם שום תועלת בשבת, ואין מה ללמוד מהם כלל. עוד כתב הכה"ח (סי' ש"ז ס"ק קי"ד), וז"ל: "היינו סיפורי מלחמות שהיו בזמנים הקודמים, אבל אם הוא זמן מלחמה – נהגו להקל לקרות סיפורי מלחמה שהוא עתה, דלפעמים יש צורך לידע את כל הנעשה. שבות יעקב ח"ג סי' כ"ג. וכן כתב בשאילת יעבץ ח"א סי' קס"ב, והוסיף דאפילו בלא צורך יש להקל, שיש צער למנוע וגם מתענג בקריאתו, אבל כיון שבסופן נדפסין עניני המסחר דזה ודאי אסור לקרות בשבת, דגם הרהור דמותר היינו באינו מהרהר מתוך הכתב ואי אפשר ליזהר לקרות רק קצתו ולא השאר, ובפרט לסוחרים שכל קריאתם רק לצורך זה, לכן נכון לאסור לגמרי יעו"ש. ואם כן למי שאינו עוסק במסחרים הנדפסים שם – יש לצדד להקל, והמחמיר תבא עליו ברכה. ארחות חיים אות י"ט", עכ"ל. ולענין איסור מוקצה ראה לקמן הערה מ"ד.

[41] ראה בהערה קודמת ובהערה מ"ד. וזכורני כי יום אחד התפללתי בבית כנסת "טוויג", והחזן היה מתפלל מילה במילה, והיה שם אדם אחד שאמר: וכי היום יום כיפור?! מה החזן מאריך! ויצא עוד לפני שהסתיימה התפילה. אנו סיימנו להתפלל והלכתי לביכ"נ אוהל רחל לומר שיעור, והנה אני רואה את אותו אדם קורא עיתון בחנות העיתונים. משסיימתי את השיעור יצאתי, ואני רואה שעדיין אותו אדם קורא את העיתון. נגשתי אליו ואמרתי לו: בבית כנסת אתה מלין על אריכות התפילה ואומר: 'מה היום יום כיפור', ואילו כאן אתה עסוק בקריאת עיתון במשך זמן רב ועוד בעמידה. וענה לי: מה פתאום! אני רק כמה דקות כאן! אמרתי לו: אני הספקתי לתת שיעור במשך שעה ואתה עדיין עומד כאן, אין זה אלא שיצר הרע כ"כ מושל בך עד שאתה לא מבחין במעשיך.

לצערנו יש אנשים שבכל יום שישי הם זקוקים ל'סבל' שיעזור להם לסחוב את ערימת העיתונים לביתם. ודע שביום שבת עיתון שיש בו מדורי כלכלה, לוחות לקניה והשכרה הוא מוקצה, ואפילו עיתון דתי, ואין לקרא בו בשבת. ואם יש דף של דברי תורה, יחתוך או יתלוש אותו מערב שבת ויקראנו, אבל כל שאר הדברים בודאי שאין לקראם, וצריך מאד להזהר בזה.

[42] משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ג') ובכה"ח (שם ס"ק ז').

[43] ראה בסעיפים הקודמים.

[44] ראה לעיל הערה מ'. כתב כה"ח (סי' ש"ז ס"ק קי"ח): ונראה פשוט שכל שאסור לקרות בו – אסור לטלטלו בשבת, כמו שכתב בית יוסף סוף סימן ש"ח בשם הרשב"א (הרמב"ם) גבי אצטרול"ב. ט"ז שם (שו"ע סי' ש"ח סעי' נ'). וראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'), וז"ל: "כלי שמלאכתו לאיסור – מותר לטלטלו בין לצורך גופו" וכו'. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י') הגדרה של כלי שמלאכתו לאיסור, וז"ל: "כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת, ואפילו אם רק רוב מלאכתו לאסור – הוא ג"כ בכלל זה", עכ"ל. ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה "קרדום"), וז"ל: "ודע דכתב הפמ"ג והעתקתיו במ"ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור – הוא ג"כ בכלל כלי שמלאכתו לאיסור. והביא ראיה מרשב"א לענין קדירה עי"ש. ולענ"ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר, ולענין זה יש ראיה מקדירה, דמשמע מרשב"א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל, אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם, ורק שלאיסור משתמשין בה יותר, מנלן דמקצה דעתיה מניה, דהלא עשויה למלאכת היתר ג"כ, וצ"ע". ולא יעשה אדם שיקול כלכלי כדי להכניס פרסומות בעלונים. על הפסוק (דברים ט"ז, כ'): "צדק צדק תרדף", דורש ה'אבן עזרא', שצריך לרדוף אחרי הצדק, ללא שום הערמות או עשיית חשבונות שונים של רווחים וכל כיוצא בהם. ולכן גם אנו לא מכניסים בעלון "קול צופיך" פרסומים שונים ואף שהדבר יכול להיות מקור הכנסה נכבד, מכיון שעלון זה נקרא בעשרות אלפי עותקים בעיקר בשבת, אין להכניס שם מודעות של מסחר, ואין זה משנה כלל וכלל מה ה"רווח" שיכול להיות מזה, כי אין שום "רווח" מאיסורים.

[45] שו"ע (סי' ש"ז סעי' ט"ז): מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות – אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום: מושב לצים ועובר משום: אל תפנו אל האלילים (ויקרא י"ט, ד') לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים. וכתב משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ס"א): "וכן מוכרי ספרים הסוחרים בענינים כאלו וממציאין אותם לקונים לקרות בהם הם בכלל זה. ועיין בספר מחנה חיים בתשובה א' שהאריך בענין זה מאד. ואחז"ל: גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו, שההורגו הוא רק בעוה"ז והמחטיאו הוא גם בעוה"ב", עכ"ל.

[46] ראה לעיל בהערה מ"ד.

[47] משלי (כ"ח, ט').

[48] כפי שאומרת הגמ' בשבת (י' ע"א), ז"ל: "רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! והוא סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, והוו עסקי בשמעתא. נגה לצלויי, והוה קא מסרהב רבי ירמיה, קרי עליה רבי זירא: 'מסיר אזנו משמע תורה – גם תפלתו תועבה'". ובשו"ע (או"ח סי' פ"ט סעי' ו'), וז"ל: "אפילו ללמוד – אסור משיגיע זמן תפילה". ועוד בשו"ע (או"ח סי' ק"ו סעי' ג'), וז"ל: "מי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחביריו – מפסיק לק"ש, ולא לתפילה, אבל אנו – מפסיקים בין לק"ש בין לתפילה", וכ"ש כאן.