פרק עא – מידות ומשקלות בשבת

מבוא

אסור למדוד או לשקול בשבת לצרכי חולין, מכיון שמדידה זו הרי היא כ"עובדין דחול" (=מעשה חול). אמנם, במדידה לצורך מצוה ישנם אופנים שהותרו ויתבארו לקמן[1].

מלבד האיסור למדוד בכלי מדידה בשבת, יש איסור נוסף בכלי מדידת שטח (אורך רוחב וכדו') משום "מוקצה", כדין כלי שמלאכתו לאיסור, וּכְלֵי מדידה שהם כְּלֵי מקצוע של בעלי אומניות, שמקפידים לא להשתמש בהם לדבר אחר, אסורים מדין "מוקצה מחמת חסרון כיס"[2]. אמנם, מד־חום ושעון חול או שעון שמש, הם "מוקצים", וכמו שיתבאר לקמן בסעיפים י"ט-כ'. ולענין כלי מדידה של נַפָּח, אם יש להם בית קיבול ואינו מקפיד עליהם שלא להשתמש בהם לדבר אחר, אינם "מוקצה"[3].

כלי מדידה ועזרים שונים

א – אסור למדוד ולשקול בשבת בין בעזרת כלי המיועד למדידה ובין בעזרת כלים שיש בהם סימני מדידה, וכן אם הוא אומן שיודע לכוון את המשקל בעזרת ידיו אסור לו למדוד בידיו[4].

מדידת חפצים

ב – אסור למדוד אורך או רוחב של שולחן, בעזרת "מד סנטימטר", חוט או אצבעות הידיים וכדו', כדי להתאים לו מפה באורך וברוחב מתאימים[5].

מדידת מאכלים

ג – אסור בשבת למדוד או לשקול מאכלים או תבלינים בכלי מדידה וכדו' בשבת, ואפילו לצורך הכנת אוכל לסעודות שבת[6].

מדידה לצורך מצווה ובשיעורי תורה

באומד הדעת ובשיעור

ד – מותר לשקול או למדוד לצורך מצווה בשבת באומד הדעת [כגון: מחזיק בידיו ואומד בדעתו את המשקל]. וכשאין אפשרות יכול למדוד בעזרת משקל של מטולטלת או מחוג שמראה את כמות המשקל מותר לשקול כדרכו לצרכי מצווה. אך בעזרת משקל מאזניים (דבר שדרך למדוד בו)אסור למדוד אפילו לצורך מצווה ואפי' מוסיף מעט[7].

ובמשקל המחובר לחשמל או במשקל שפועל על ידי סוללות וכיוצא בזה- אסור לשקול בשום אופן בשבת גם לא לצורך מצווה[8].

יין לקידוש בשבת

ה – אדם שאינו אוהב לשתות יין או שהיין מזיק לבריאותו וכדו', ימדוד מערב שבת כמות מדוייקת של רביעית יין [86 גרם[9]] כדי לצאת בו ידי חובת קידוש בשבת, [ומספיק שישתה מלוא לגומיו (כ-45 גרם) שזה רוב רביעית][10]. לא מדד מערב שבת את הכמות המדוייקת מותר לו בשבת עצמה להשתמש בכלי שיש עליו שנתות לסימון שיעור רביעית, למלאות מעט יותר משיעור רביעית, ולהעביר לכוס כך שתהיה מלאה ולקדש עליה[11].

"כזית" של מצווה

ו – אדם שקשה לו לאכול מצה או מרור בליל הסדר, או ביו"ט ראשון של סוכות שחלו להיות בשבת, פת או מצה או מרור, או שמאכלים אלה מזיקים לבריאותו, ישקול לעצמו מערב שבת וחג כמות מדוייקת של "כזית" ממאכלים אלה כדי לצאת בה ידי חובת המצווה[12]. לא שקל כמות מדוייקת מערב שבת וחג ישתדל לשקול באומד דעת או יניח על ידיו חפץ שמשקלו "כזית" ואח"כ יניח את המצה. אם אינו יכול לשקול באומד כנ"ל ישקול במשקל של מטוטלת או מחוג שמראה את כמות המשקל, ולא במאזניים משום עובדין דחול[13].

מדידת נקב הציצית

ז – הרוצה ללבוש ציצית בשבת ואינו בטוח אם הנקב שבו מכניסים את החוטים ממוקם כהלכה או שמא הוא ממוקם שלא כהלכה והציצית פסולה [ושיעור המרחק שהנקב צריך להיות הוא לא פחות מ3.5 ס"מ מקצה הכנף ולא רחוק מ6 ס"מ מקצה הכנף]מותר לו למדוד את המרחק בין הנקב לקצה הכנף[14].

ביטול בשישים

ח – אדם שיש לפניו תערובת של מאכל איסור והיתר ורוצה לבדוק בשבת אם יש שישים בהיתר כנגד האיסור שבתוכו כדי להתיר את התערובת כולה מותר לו למדוד באומד דעת כגון על ידי כלי שאינו כלי מדידה אם יש שישים בהיתר כנגד האיסור, ובתנאי שצריכים את האוכל לשבת עצמה[15].

ארבעים סאה במקווה

ט – מקווה שיש ספק אם יש בו ארבעים סאה או לא מותר למדוד את מי ה"מקווה" כדי לבדוק אם יש בו ארבעים סאה, ומותר אפילו על ידי כלי מדידה כגון מד ס"מ[16].

מדידת פותח טפח

י

חדר שיש בו מת ישראל ולצדו חדר נוסף ובקיר המפריד בין החדרים יש פתח קטן, ויש חשש שיש בפתח זה טפח על טפח והטומאה עוברת בשל כך מחדר המת לחדר הסמוך מותר למדוד את גודל הפתח הקטן שבקיר המשותף, כדי לדעת אם יש בו טפח על טפח (8 ס"מ על 8 ס"מ) שאז אסור לכהן להכנס לשם או שאין בו טפח ויוכל כהן להיכנס אליו[17].

מדידת מחיצה המתרת

יא – חדר שיש בו ספרים ואדם רוצה להתפנות בו או לצורך דברים של צניעות, ולשם כך רוצה לבדוק אם יש שם מחיצה המתרת מותר למדוד את גובה המחיצה כדי לוודא שיש בה עשרה טפחים (80 ס"מ) או את אורך המחיצה כדי לוודא שיש בה ארבע אמות (192 ס"מ) כנ"ל[18].

מדידה לצורך תינוק או חולה

יב – מותר למדוד אוכל בכלי מדידה (בקבוק עם סימון סמ"ק וכדו') לצורך חולה או תינוק, מכיון שרפואת הגוף היא מצוה[19]. אמנם, טוב לשים אוכל בכלי כך שהאוכל לא יגיע בדיוק לאחד מקווי המדידה, אלא מעט יותר או מעט פחות כך שהמדידה לא תהיה מדוייקת לגמרי[20].

יג – לגבי שימוש ב"מדחום", ראה בהרחבה בהלכות חולה.

מדידת תרופה

יד – אדם (קטן או גדול) שצריך לקחת תרופה בכמות מדוייקת מותר לו למדוד את כמות התרופה בדיוק, מכיון שמדידה זו נחשבת למדידה של מצוה. היתר זה נכון בין כאשר מדובר בפיקוח נפש ובין כאשר לא מדובר בפיקוח נפש[21].

מדידה על ידי גוי

טו – אסור לומר לגוי למדוד או לשקול בשבת[22].

מדידה לצורך מצווה על ידי גוי

טז – מותר לומר לגוי למדוד בשבת לצורך מצווה אפילו בעזרת כלי מדידה מדויק [כגון: "מד סנטימטר"], ואפילו שלא ניכר שמדידתו לצורך מצווה[23].

מדידה לסגולה

יז – מותר למדוד בשבת לצורך סגולה לרפואה כשם שהיו עושים בזמן חז"ל[24], מכיון שסגולה הנה צורך הגוף, וצורך הגוף נחשב כצורך מצוה.

"מתעסק" במדידה

יח – מותר למדוד כשהוא בגדר "מתעסק", כגון: מודד להנאתו ואינו מודד מתוך כוונה להשתמש במדידה. ולכן, מותר למלאות כוס שיש עליה לוח שנתות [סימון של כמויות] כאשר עושה כן לא לצורך המידה אלא כדי לשתות מתוכה וכדו'. אמנם, אם מודד לצורך כלשהו אסור[25].

יט – אסור לטלטל שעון חול וכן שעון שמש, אבל לצורך גופו ומקומו מותר לטלטלו[26].

כיסוי סיר עם מד חום

כ – מכסה של סיר שיש בו מד חום אסור לטלטלו בשבת כמו כל כלי שמלאכתו לאיסור אמנם לצורך גופו או מקומו מותר לטלטלו ולכן מותר לטלטלו כדי לכסות בו סיר [או כלי אחר] כאשר הסיר קר או כאשר אין כוונתו למדידה כלל, אמנם אסור לטלטלו כדי לכסות בו את הסיר [או כלי אחר] כאשר הסיר חם, והוא מתכוון למדוד את החום[27].

משקל אדם

כא – אסור לאדם להישקל במשקל בשבת[28].

[1] כתב בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'): "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה. ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים- מותר דהוי מדידה של מצוה", משנ"ב (שם ס"ק ל"ד): "ואף על גב דלא הותר שבות אפילו במקום מצוה וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ח, שאני מדידה דלא הוי איסור כל כך, אלא משום דהוי כעובדא דחול ולהכי שרי במקום מצוה", כה"ח (שם ס"ק ס"א). וכתב הגר"ז (שם סע' י"ח) שהטעם לאסור מדידה הוא משום זלזול בשבת.

[2] שו"ע (סי' ש"ח סעי' א') ובשערי תשובה שם ובפרי מגדים (סי' שכ"ג משבצות זהב ס"ק א').

[3]  פרי מגדים (סי' שכ"ג משבצות זהב ס"ק א').

[4] בגמ' ביצה (כ"ח ע"א): "רבי יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ, וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר". ופרש"י (שם ד"ה "ר' יהודה") שטעמו משום דהוא מעשה חול. וראה בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'). וכתב בשו"ע (סימן ת"ק סעי' ב'): "אסור לשקול בשר, אפילו בביתו, לידע כמה יבשל; ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים – אסור אם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה; ואפילו לשקול מנה כנגד מנה – אסור. ומותר לשקול בידו, שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה, וטבח אומן אפילו זה- אסור; אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו, לחתך ליטרא או חצי ליטרא- חותך כדרכו ואינו חושש". וכתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו): "וכל זה אסור משום שהוא עובדא דחול. לבוש, רבינו זלמן אות ה' ".

וראה עוד מש"כ הכה"ח שם (ס"ק כ"ז) והמשנ"ב שם (ס"ק י"ג) שלגבי מדידה בידיים כל האיסור הוא דוקא במודד על מנת למכור. ומכל מקום, כל ההיתר למדוד בידיים הוא דוקא ביום טוב שהקלו למדוד בידיים משום אוכל נפש, כמו שהובא בפמ"ג (משב"ז סי' שכ"ג ס"ק ז'), הובא בהערה ו', אבל בשבת יהיה אסור.

[5] ראה הערה ז'. [וכן להתאים את המפת ניילון כך שתהיה מדויקת אין בזה צורך שבת ולכן אף בידים אסור] ולגבי איך יוכל לחותכה בשבת ראה בהרחבה בהלכות קורע ומחתך.

[6] כתב בשו"ע (סי' תק"ד סעי' ד'): "מותר אדם למדוד תבלין ליתן בקדירה, בשביל שלא יקדיח תבשילו (פי' שלא ישרפנו ויקלקלנו מחמת רבוי תבלין)". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ב) כתב הטעם (למה הותר מדידת תבלין ביו"ט): "דיפסיד כשיתן תבלין יותר מדאי. ואם דרכו גם בחול ליקח בלי מדידה אלא באומד הדעת- אסור לו למדוד ביום טוב". וכן כתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ז). אמנם גם באדם שבדרך כלל מקפיד על כמות התבלין כתב בפמ"ג (משבצות זהב סי' שכ"ג ס"ק ג'): "אבל בשבת י"ל דאסור למדוד ולומר: תן לי מדה תבלין, שביום טוב הותר אוכל נפש, לא בשבת". וע"ע שו"ע (סי' תק"ו סעי' א').

[7] הגמ' (שבת קנ"ז ע"ב) אומרת שמותר למדוד מדידה של מצווה, וראה מש"כ בתוס' שם (ד"ה "מדבריהם למדנו"), וכן נפסקה הלכה בשו"ע (או"ח סי' ש"ו סעי' ז'): "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה. ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים – מותר דהוי מדידה של מצוה". ובטעם הדבר כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ד): "ואע"ג דלא הותר שבות אפילו במקום מצוה, וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ח, שאני מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול, ולהכי שרי במקום מצוה". ומכאן משמע, כי מי שלא הכין מצות בשיעור לפני שבת, יוכל לשקול בשבת והוא הדין ביום טוב.

ובכה"ח (שם ס"ק ס"ב) כתב לגבי מדידת אורך או רוחב: "מותר למדוד – כתב בית יהודה סימן כ"ט, דהשערת האיסורים באומד הדעת – מותר, ואין לאסור מטעם דהוי מתקן. אבל אם אינו יכול לשער באומד הדעת ורוצה למדוד בכלי שיש בו שיעור שישים – אסור, דהא עביד מעשה בידיים, יעו"ש. אמנם הערך השלחן אות ב' השיג עליו וכתב להוכיח מכמה פוסקים דאף למדוד בכלי לשער ששים- מותר, יעו"ש, וכן כתב אשל אברהם אות ט"ז. והיינו אם לא נודע לו תערובת האיסור עד השבת, כמו שכתב תרומת הדשן סימן נ"ד והביאו מגן אברהם סימן שכ"ג ס"ק י"ד, אשל אברהם שם". יוצא שיש מחלוקת אם מותר לך למדוד על ידי כלי מדידה.

ולגבי מדידת משקל כתב הכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ס"ג): "עיין בפתה"ד אות ט"ו שכתב: דהוא הדין דמותר לשקול לצורך מצוה, כגון שאירע יום ראשון של פסח בשבת ואם יאכל מאומד שיעור גדול עד שיצא הספק מלבו שמא לא יוכל לאכול להשלים הסדר על נכון, או כגון שלא יש לו מצה הרבה שיספיק לשיעור גדול, ועל כן התיר לשקול כנגד דבר שאין בו מוקצה כגון מזלג וכדומה או פירות ששקל אותם מערב יום טוב שיש בהם כזית שהם תשעה דרה"ם לשקול כנגדם כזית בלילה, יעו"ש. אמנם לבי מהסס בזה מכמה טעמים וראיתי שנוהגין לעשות האצטניסים או חולים שאינם יכולין להרבות באכילת מצה לשקול כזית מצה בערב יום טוב ובלילה יניח אותה בעל הבית המחלק אצלו ויתן להם כמדתה מאומד הדעת בלבד, ובהוספה מעט אם יוסיף על השיעור השקול ומונח אצלו כדי לצאת ידי ספק אינו מזיק, וזוהי דרך הישר".

ולגבי דבר שהדרך הרגילה למדוד איתו בשוק ראה במג"א (סי' ת"ק ס"ק ד') שכתב לגבי משקל מאזנים שאפי' מוסיף מעט- אסור: "אפי' אינו מדקדק רק פיחת מעט או מוסיף מעט אסור אף על גב דבמדה שרי, כמ"ש סי' שכ"ג, שאני התם דאינו נראה כמודד רק כשופך לכלי, אבל במשקל- בכל ענין אסור". והביאו המשנ"ב (שם ס"ק ח'). וממילא לפי המג"א אסור אפי' אם יוסיף אלא יאמוד בידיו באומד דעת.

ולגבי מדידה על ידי חוט לצורך מצווה כתב בשו"ע הרב (סימן ש"ו סעי' י"ח): "אסור למדוד שום דבר בשבת, בין ביד בין בחבל, מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת. ומותר למדוד מדידה של מצוה כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה או למדוד החור אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו להחדר הסמוך לו, ואף על פי שיכולים הכהנים לצאת ממנו לבית אחר, מכל מקום כיון שהוא מודד שיעורי תורה אינו נראה כמעשה חול [[הדגשה]הערת העורכים[בטל הדגשה]: וממילא כיון שבמאזניים היה אז דרך שקילה המקובלת בשוק לכן החמיר בזה יותר, דכל הטעם שמדידת מצוה מוכיחה עליו וכאן הרי אין המדידה מוכיחה על המצוה ולכן כלי מדידה שמקובל למדוד בו, כיום גם כן יהיה אסור להשתמש בו בשבת ואפילו לצורך מצוה, ראה שו"ע (סי' ת"ק סעי' ב')]. ובמשקל מיכני אשר מניחים עליו את המצה ומטוטלת או מחוג מראה את משקלה, זה יותר קל ממשקל מאזניים כיון שאין דרך מדידה בו בשוק ולכן כאשר אין אפשרות נתן להשתמש בהם.

[8] ובטעם האיסור ראה בהרחבה בהלכות מכשירים חשמלים.

[9] לפי חזו"א שיעור רביעית 150 גרם. ולגבי שיעורי יין ראה בחלק זכור (פרק י"ז סעי' כ"ב) ולגבי כמה צריך לשתות ראה בפרק ט"ז סעי' נ"ט.

[10] וכאשר הוא מכין בערב שבת לצורך קידוש של יום שבת יכסה את היין, כך שלא ישאר גלוי, ראה כה"ח (סי' ער"ב ס"ק ז', י'), וראה מש"כ בספר מאמר מרדכי (חלק זכור ח"א פי"ז סעי' י"א ובהערה שם).

[11] כיון שצריך לקדש על כוס מלאה, ראה לעיל חלק זכור (פרק י"ז סעי' מ"ג והלאה). ולגבי האיסור במדידה ראה בהרחבה בהערה ז' [הערת העורכים: והטעם שאסור למדוד נוזל על פי השנתות באופן מדוייק הוא, שבנוזל דרך המדידה היא על ידי שנתות (בשונה ממאכל שניתן למדוד בכמה דרכים)].

[12] במקרים מיוחדים אלה אע"פ שבדרך כלל אנו משערים כזית כ-28 גרם אדם כזה יכול לשער כזית בכ-20 גרם.

[13] ראה הערה ז'.

[14] וכאן יכול למדוד כיון שהמצוה מוכיחה עליו וכדברי שו"ע הרב שהבאנו בהערה ז'.

כתוב בתורה (במדבר ט"ו, ל"ח): "על כנפי בגדיהם" ומזה למדו שהציציות יהיו מונחות על הכנף – וכן החור שבכנף הבגד צריך להיות מכוון לשם כך, היינו כלשון השו"ע (סי' י"א סעי' ט'): "יעשה נקב באורך הטלית לא למעלה מג' אצבעות וכו' ולא למטה משיעור שיש מקשר גודל" וכו' – היינו לא פחות מ-3.5 ס"מ ולא יותר מ – 6 ס"מ (עיין בעוד יוסף חי פרשת נח סעי' י' ובכה"ח סי' י"א ס"ק כ"ז). ואם עושה את החור בקצה הטלית באופן שהוא קרוב או רחוק מדי – לא יצא ידי חובה. על כן טוב שימדוד את המרחק שבין קצה הכנף של הבגד לבין החור שבו כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.

הגאון רבי חיים נאה זצ"ל בעל ה'מדות' הידוע היה מחזיק בכיסו באופן קבוע חלק של מטר מעץ (כמו שהיה בעבר) ומסומן עליו סימוני המדידה, והיה נוהג למדוד באופן קבוע את טליתותיהם של המתפללים שמסביבו, ומעיר להם אם לא היה מרחק מתאים, וכך היה עושה אף בשבת והיו כועסים על כך, אלא שכיון שזה לצורך מצוה – יפה עשה.

[15] שו"ע (סימן ש"ו סעי' ז'): "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה". ומכאן למד המשנ"ב (סימן ש"ו ס"ק ל"ה): "והוא הדין דמותר למדוד כדי לשער שיעור שישים לבטל איזה איסור, דכיון דהוא להתלמד על דבר הוראה – לא הוי כעובדין דחול". וע"ע כה"ח (שם ס"ק ס"ב) הובא בהערה ז שהביא את דעת הבית יהודה, שלדעתו אסור למדוד בכלי מדידה- אם יש שישים, אלא משערים באומד דעת.

[16] כתב הרמב"ם (שבת פרק כ"ד ה"ה): "מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש. ומחשבין חשבונות של מצוה ומודדין מדידה של מצוה כגון מקוה לידע אם יש בו כשיעור או בגד לידע אם מקבל טומאה". ופסקו בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'), שאם אשה הגיעה למקוה בע"ש ורואה שחסר מים – מותר לבלנית למדוד את המים על ידי מקל או ס"מ כיון שזו מדידה לצורך מצוה, כדי לדעת אם יש במקוה 40 סאה. וכאן הרי ניכר שהוא לצורך מצווה ומודד שיעורי תורה. וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ה) ובהערה ז'.

[17] ראה בשו"ע (יו"ד שע"א סעי' א'). וכתב במשנ"ב (סי' ש"ו ס"ק ל"ה): "כגון למדוד וכו' – והוא הדין דמותר למדוד חור שיש בכותל המפסיק אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו לחדר הסמוך לו ואע"ג שיכולין הכהנים לצאת ממנו, מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא מחזי כעובדא דחול". וראה בהערה ז שהבאנו דברי השו"ע הרב שאם מינכר שזה לצורך מצוה מותר אפי' בכלי מדידה.

[18] ראה בשו"ע (סי' ר"מ סעי' ו') בכה"ח שכתב (סי' ר"מ ס"ק מ"ד): "פירוש מחיצה גבוה עשרה וכו' ורוחב המחיצה צריך להיות ד' אמות. מוצל מאש חלק ב' סימן מ"ו, יד אהרן מהדורא בתרא בהגהות הטור אות ב' ", דרכי טהרה השלם (פרק כ"ב סעי' מ"א).

[19] ע"פ שו"ע (סי' ש"ו סעי' ז') ומשנ"ב (שם ס"ק ל"ו).

[20] ראה הערה ז'.

[21] שו"ע (סי' ש"ו סעי' ז'), ז"ל: "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה מ' סאה. ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים- מותר דהוי מדידה של מצוה". ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"ו) כתב, וז"ל: "דמדידה רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא, וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל". וכאן הוא עושה רק מדידה ואינו מתעסק בהכנת או הכשרת האוכל, ולכן אין כאן משום גזירת שחיקת סממנים. וכאן מותר גם למדוד באופן מדויק כיון שהתרופה מוכיחה עליו, וראה לעיל בהערה ז' מה שהבאנו משו"ע הרב, וראה עוד שו"ע (סימן שכ"ח סעי' י"ז), משנ"ב שם (ס"ק נ'-נ"ח), כה"ח (שם ס"ק ק"ט, שם סי' תרי"ח ס"ק מ').

[22] כתב הבא"ח (ש"ר פרשת במדבר סעי' י"ב) לגבי יו"ט: "וגם ע"י גוי אסור לשקול, דכל דבר שאסור ישראל לעשותו- אסור לומר לגוי לעשותו", וה"ה לשבת.

[23] ראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' ה') שבות דשבות במקום מצוה- מותר על ידי גוי, וכ"ש כאן שזה רק עובדין דחול. וראה בהרחבה בהלכות אמירה לגוי.

[24] כתב בטור (או"ח סימן ש"ו): "ולחש שמלחשים על כאב הראש, שלוקחין אזורו ומודדין בו שלושה אמות שלשה פעמים ואומר הלחש על המדידה – אבי העזרי התירו, דמשום לחש ליכא – שמותר ללחוש בשבת, ומשום מדידה נמי ליכא – דמתעסק הוא אצל מדידה. וה"ר משה הכהן אסרו, והר"ם מרוטנבורק היה מדמה אותו למדידה של מצוה" [וכתב הכה"ח שם ס"ק ס"ה: "ואפילו באין סכנה מותר א"ר (ס"ק כ"א)". ומשום גזירת שחיקת סממנים – כתב במשנ"ב (שם, ל"ו): "דמדידה רפואה היא, ורפואת הגוף מצוה היא וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל". ועוד כתב בכה"ח (שם ס"ק ס"ו): "ולפי זה הוא הדין שמותר ללחוש לחש עין הרע בשבת, וכמו שכתב הכלבו דף ל"ב ע"א בשם הר"מ, ודלא כרבינו יהודה דאסר כיעו"ש. יפה ללב אות ב'. וכן כתב בשו"ת לב חיים ח"ג סימן פ"ח דמותר לומר לחולה לחש ממהרח"ו ז"ל לעין הרע, והביא ראיה מדברי המרדכי בשבת פרק שמונה שרצים סימן שפ"ה, יעו"ש. ארחות חיים אות י"א]. זאת אומרת שיש בדין זה שלש דעות: דעה אחת – שאין כאן מדידה כיון שהוא מתעסק בעלמא, דעה שניה – שאסור כי צורך הגוף לא נחשב כמדידה של מצוה, ודעה שלישית – שבגלל שזה מדידה של מצוה- מותר. ובשו"ע פסק (סימן ש"ו ס"ז): "מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה, כגון: למדוד אם יש במקוה ארבעים סאה. ולמדוד אזור מי שהוא חולה, וללחוש עליו כמו שנוהגים הנשים – מותר, דהוי מדידה של מצוה", כלומר כמו הדעה השלישית שטעם ההיתר משום שזה מדידה של מצוה.

[25] כתוב בגמ' שבת (קנ"ז ע"ב): "ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת. עולא איקלע לבי ריש גלותא. חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא, וקא משח ליה. אמר ליה: אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה, דלאו מצוה מי אמור – אמר ליה: מתעסק בעלמא אנא". וברש"י (שם ד"ה "מתעסק") – "שלא לצורך, אלא לאיעסוקי בעלמא". ורבנו חננאל כתב (שם): "מתעסק בעלמא אנא, כלומר אני מודד ולא מתכוון למדידה אני". וראה לעיל הערה הקודמת מש"כ בשם הטור והשו"ע, אמנם לגבי מתעסק בעלמא, כתב כה"ח (שם ס"ק ס"ד): "ואף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזו צורך, [הדגשה]אבל אם מודד שלא לצורך כלל[בטל הדגשה] אלא כמתעסק בעלמא – מותר. ר"ז ס"ק י"ט".

[26] שו"ע (סימן ש"ח סעי' נ"א): "מה שמורה על השעות שקורין רילוז"ו, בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר, יש להסתפק אם מותר לטלטלו (וכבר פשט המנהג לאסור)". ועיין במשנ"ב שם (ס"ק קס"ה-קס"ו). ובטעם האיסור כתב המשנ"ב (שם ס"ק קס"ז): "דדמי למדידת הזמן או הצל והוי בכלל כלי שמלאכתו לאיסור, דמדידה בשבת אסור כשאינה של מצוה, ואפילו אם הוא לומד על ידו מ"מ עיקר המדידה אינה של מצוה. מיהו כשצריך לו לגופו או מקומו בודאי שרי דהא כלי הוא". וראה כה"ח שם (ס"ק ע"ר -ער"ב). ולגבי הדין של שאר סוגי השעונים ראה בהרחבה בהלכות מוקצה.

[27] ראה הערה הקודמת ובהערה ז', כיון שהמכסה כלי המיועד למדידה, וכאשר הסיר חם נמצא שמודד אותו, ולכן אסור, וראה בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ז').

[28] עיין מאמר מרדכי, למועדים ולימים (פרק י"ז סעי' מ"ט).