הקדמה
הלכות הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן טלטול ברשות הרבים, הן מן ההלכות החמורות בהלכות שבת[1]. ועל כן, בחר רבנו הקדוש לפתוח את מסכת "שבת" דווקא בהלכות הוצאה והכנסה: "יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ".
מעבר לכך, הלכות הוצאה והכנסה חמורות גם מכיון שיש סוברים שהן הסיבה לאיסור "מוקצה", ומשום חשש הוצאה והכנסה בשבת, החמירו חכמים עד כדי כך שהתקינו את איסור "מוקצה", כגדר לאיסור "הוצאה"[2].
ומכיון שכך צריך כל אדם ללמוד הלכות אלה ולהכירן היטב, ולהיזהר בהן מאוד.
ארבע רשויות
א – מנו חכמים ארבע רשויות לעניין הוצאה והכנסה בשבת:
א – רשות היחיד.
ב – רשות הרבים.
ג – כרמלית.
ד – מקום פטור.
"רשות היחיד"
גדר "רשות היחיד"
ב – מקום הנקרא "רשות היחיד" אם מתקיימים בו שני תנאים[3]:
- מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים לכל הפחות, אפילו אינן שלמות לגמרי.
- יש בו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [ושטח של ארבעה על ארבעה טפחים הינו מקום חשוב שראוי להשתמש בו].
כמו כן, חריץ או בור עמוקים עשרה טפחים ויש בשטחם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וכן תל או גבעה גבוהים עשרה טפחים ויש בשטחם ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הינם "רשות היחיד".
כלי שהוא "רשות היחיד"
ג – "רשות היחיד" אינה בהכרח מקום שהוא מן הקרקע. ולכן, אפילו כלי שגבהו עשרה טפחים ושטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הנו "רשות היחיד" [כגון: תיבה].
חבית
ד – חבית עגולה שגובהה עשרה טפחים וניתן לרבע בה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים [כלומר, שתוך עיגול החבית ניתן למדוד ריבוע שיש לו ארבע צלעות כל אחת באורך ארבע טפחים], דינה "רשות היחיד"[4].
כלי ברשות אחרת
ה – כלים שיש בהן מידות כנ"ל נחלקים לעצמם ונחשבים "רשות היחיד" אפילו כאשר הם נמצאים ב"רשות הרבים" או ב"כרמלית"[5].
חישוב 4 טפחים על 4 טפחים
ו – יש אומרים שמקום או כלי נחשבים "רשות היחיד" כנ"ל רק כאשר יש בחלל הפנימי [בלא רוחב המחיצות] ארבעה טפחים על ארבע טפחים, ולא מספיק היקף של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים כולל המחיצות[6]. ומכל מקום, תיבה או כלי הנמצאים ב"רשות היחיד", נחשב בכל אופן גם השטח שבתוכם "רשות היחיד"[7].
אוויר רשות היחיד
ז – אויר שמעל "רשות היחיד" הינו "רשות היחיד" עד לרקיע, וכן עובי המחיצות המקיפות את "רשות היחיד" והאוויר שמעליהן הינם "רשות היחיד" עד לרקיע[8].
חורים במחיצות "רשות היחיד"
ח – חורים שבמחיצות "רשות היחיד" הפתוחים כלפי "רשות היחיד" נחשבים "רשות היחיד"[9].
ט – חורים מפולשים מעבר לעבר [מ"רשות היחיד" עד ל"רשות הרבים"], גם הם נחשבים "רשות היחיד" [מכיון שניתן להשתמש בהן ב"רשות היחיד"], ומכיון שכך הרי הם בטלים כלפי "רשות היחיד" ונחשבים כמוה[10].
מקום שהוקף מחיצות
י – מקום ששטחו גדול יותר מבית סאתיים[11] שהוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, אך לא כדי לדור בו אלא לצורך אחר [כגון: לנטוע בו עצים], מן התורה הוא "רשות היחיד". ומדרבנן, הוא כ"כרמלית" לגבי רוב ההלכות. ומכל מקום אינו כ"כרמלית" ממש[12].
"רשות הרבים"
גדר "רשות הרבים"
יא – "רשות הרבים" הינה, רחובות ושווקים שיש ברחבם שש עשרה אמה על שש עשרה אמה [טעם הדבר הוא: שכך היה רוחב הדרך במחנה לויה במדבר]. אמנם, אם יש חומה סביב העיר, אינו נחשב רשות הרבים אלא אם כן הרחובות מפולשים מצד לצד[13].
דרכים שעוברים בהם מעיר אחת לעיר אחרת והם רחבים שש עשרה אמה, הרי הם "רשות הרבים" מדאורייתא[14].
מבואות שנכנסים לרשות הרבים, פעמים הם "רשות הרבים" ופעמים הם "כרמלית", ויש בזה חילוקי דינים מרובים.
יש חולקים ואומרים שכל מקום שאין ששים ריבוא אנשים עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר[15], אינו "רשות הרבים" אלא "כרמלית". ולקמן יתבאר כיצד יש לנהוג כיום.
חפץ ברה"ר ובטל לה
יב – כל דבר הנמצא ב"רשות הרבים" שאינו גבוה שלשה טפחים מעל פני הקרקע [אפילו קוצים או צואה, שאין רבים דורסים עליהם], בטל הוא לגבי הקרקע והרי הוא כ" רשות הרבים "[16].
חפץ ברה"ר והוא כרמלית
יג – כל דבר [כנ"ל] שגבהו בין שלושה לעשרה טפחים מפני הקרקע, ויש בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא " כרמלית "[17].
חפץ ברה"ר והוא רה"י
יד – כל דבר [כנ"ל] שהוא גבוה עשרה טפחים או יותר מפני הקרקע ויש בשטחו ארבע על ארבע טפחים, הוי " רשות היחיד "[18].
ברה"ר והוא מקום פטור
טו – כל דבר [כנ"ל] שאין בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בין אם הוא למעלה מעשרה טפחים ובין אם הוא למטה מעשרה טפחים[19] [ומעל שלשה טפחים], הרי הוא " מקום פטור "[20].
גומא ברה"ר
טז – גומא ב"רשות הרבים" שאינה עמוקה שלושה טפחים, הרי היא כ"רשות הרבים". ואם היא עמוקה שלושה טפחים או יותר נדונה לפי מידותיה[21].
חורים שבכתלים שפתוחים לרה"ר
יז – חורים שבכתלים שפתוחים ל"רשות הרבים" ואינם מפולשים מעבר לעבר ["מרשות הרבים" עד ל"רשות היחיד"], אם נמוכים למטה משלשה טפחים מהקרקע, בטלים לגבי "רשות הרבים" והרי הם כ"רשות הרבים", ואם גבוהים למעלה משלשה טפחים, נדונין לפי מדותיהן[22].
"כרמלית"
גדר "כרמלית"
יח – "כרמלית"[23] הינה, מקום שאין אנשים רבים הולכים בו ואינו מוקף מחיצות כראוי, כגון: ים, שדות, ונהר שהוא עמוק עשרה טפחים או יותר ורחב ארבעה טפחים או יותר איסורה מדרבנן.
כמו כן, מבואות שיש להן שלש מחיצות הינן "כרמלית"[24].
"כרמלית" ברשות הרבים
יט – אצטוונית [מקום שלפני החנויות ששם יושבים הסוחרים] ואיצטבא [מקום שמניחים עליו סחורה] שלפני העמודים ב"רשות הרבים", ויש בשטחן ארבעה על ארבעה טפחים וגובהן יותר משלושה ופחות מעשרה טפחים מעל פני הקרקע, הינן "כרמלית"[25].
כמו כן, מקום ב"רשות הרבים" שיש בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והוא מוקף במחיצות שאינן גבוהות עשרה טפחים, הינו "כרמלית".
וכן, מקום גבוה [כגון: תל] תוך "רשות הרבים" שגובהו יותר משלושה אך פחות מעשרה טפחים מפני הקרקע ושטחו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא "כרמלית". וכן בור שהוא עמוק יותר משלושה אך פחות מעשרה טפחים מפני הקרקע ושטחו לפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הוא "כרמלית"[26].
רה"ר עם תקרה
כ – "רשות הרבים" שיש מעליה תקרה, דינה כ"כרמלית"[27].
"מקום פטור"
גדר "מקום פטור"
כא – "מקום פטור" הינו, כל מקום ב"רשות הרבים" שהוא גבוה שלושה טפחים או יותר מפני הקרקע, ואין בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים.
כמו כן, בור שהוא עמוק שלושה טפחים או יותר מפני הקרקע, ואין בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הינו "מקום פטור".
וכן, מקום שהוא מוקף במחיצות שגובהן שלושה טפחים או יותר ואין בשטחו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי הוא "מקום פטור"[28].
"מקום פטור" תוך רשות אחרת
כב – כל המקומות שנמנו לעיל הינם "מקום פטור" אך ורק כאשר הם תוך שטח "רשות הרבים", אך אם הם תוך שטח "כרמלית", הרי הם "כרמלית" כמוה. אמנם, יש אומרים שגם ב"כרמלית" ישנו "מקום פטור"[29], ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק[30].
מחיצות
פירצה גמורה בגדר
כג – חצר שיש מסביבה גדר בגובה עשרה טפחים, ונפרצה הגדר ברוח אחת כלפי רשות אחרת [כגון: מחצר שהיא "רשות היחיד" ל"רשות הרבים" או "כרמלית"], ולא נשאר מן הגדר באותו צד מאומה [כלומר, נשארה גדר רק משלוש רוחותיה]אסור לטלטל בחצר זו עד שיתקנו את הגדר[31], כפי שיתבאר לקמן.
פירצה חלקית בגדר
כד – חצר כנ"ל שנפרצה גדרה ברוח אחת, ומצד אחד של הפרצה נשארה גדר בנויה באורך ארבעה טפחים [ובגובה עשרה טפחים] או יותר, ואורך הפרצה אינו יותר מעשר אמות אין צריך לתקן את הפרצה כדי להשלים את הכותל הרביעי ומותר לטלטל בחצר זו. וטעם הדבר הוא, שפרצה זו נחשבת כפתח לחצר[32].
פירצה שנשארו ממנה חלקים
כה – חצר כנ"ל שנפרצה גדרה ברוח אחת, ומשני צדדי הפרצה נשארה גדר בנויה באורך טפח כל אחת [ובגובה עשרה טפחים], ואורך הפרצה אינו יותר מעשר אמות – אין צריך לתקן את הפרצה ומותר לטלטל בחצר זו [ובשעת הדחק אפשר להקל אפילו אם נשאר פחות מטפח בכל צד ובלבד שישאר שם משהו[33]]. וטעם הדבר הוא, שפרצה זו נחשבת כפתח לחצר.
שיעור פירצה
כו – חצר כנ"ל שנפרצה גדרה ויש באורך הפרצה יותר מעשר אמות, או שיש באורך הפרצה פחות מעשר אמות אך לא נשארה גדר באורך ארבעה טפחים בצד אחד של הפרצה, או שיש באורך הפרצה פחות מעשר אמות אך לא נשארה גדר משני צדדי הפרצה באורך טפח כל אחת, אזי אפילו אם אורך הפרצה הנו שלשה טפחים בלבד אסור לטלטל בחצר זו עד שיתקנו את הגדר, כפי שיתבאר לקמן.
שתי פרצות בגדר
כז – חצר שיש מסביבה גדר בגובה עשרה טפחים, ונפרצה הגדר ברוח אחת שתי פרצות או יותר, דינה שונה מחצר שנפרצה גדרה רק פרצה אחת.
נפרצו בגדר כנ"ל שתי פרצות או יותר [ברוח אחת], יש לחלק בין גדר שבה העומד מרובה על הפרוץ [כלומר, הגדר שנשארה עומדת ארוכה יותר מסך הפרצות], לגדר שבה הפרוץ מרובה על העומד [סך הפרצות ארוך יותר מהגדר שנשארה עומדת].
גדר שבה העומד מרובה על הפרוץ, תחשב כל פרצה שאורכה עד עשר אמות כפתח, ואין צריך לתקנה [ומותר לטלטל בתוכה][34].
גדר שבה הפרוץ מרובה על העומד, אין צריך לתקנה רק אם אורך כל פרצה קטן משלשה טפחים , אבל אם אורך כל פרצה הנו שלושה טפחים או יותר, צריך לתקנה. וכל זמן שלא תקנהאסור לטלטל בתוכה[35].
תיקון גדר שנפרצה
כח – גדר של רשות שנפרצה ניתן לתקנה בכמה אופנים. ומכל מקום, התיקון המובחר הינו "צורת הפתח" ויבואר להלן[36].
"צורת הפתח"
כט – "צורת הפתח" מהי? נועץ קנה מכאן וקנה מכאן, כל אחד לפחות בגובה עשרה טפחים, ונותן עליהם קנה או חוט. ויש להקפיד על מספר פרטים:
א שיהיה הקנה או החוט על ראשיהן דווקא ולא מן הצדדים[37]. ומכל מקום, מותר לנעוץ מסמרים בראשי הקנים ולכרוך עליהם את החוט[38].
ב שיהיה כל קנה רחוק מן המחיצה פחות משלשה טפחים. ומכל מקום, בשעת הדחק כשאין אפשרות לעשות את צורת הפתח אלא באופן שהקנים יהיו רחוקים מן הכתלים שלשה טפחים, יש להקל[39].
ג שלא יהיו הקנים גבוהים מן הקרקע שלשה טפחים[40].
בית שגגו נמשך אל הרחוב
ל – בית שגגו נמשך ובולט מכותל הבית אל תוך הרחוב ונתמך שם על עמודים, אין השטח שתחת העמודים נחשב המשך של "רשות היחיד". ולמרות שהגג הנמשך לרחוב נתמך בעמודים והרי זו "צורת הפתח" מלפנים, אין זו "רשות היחיד", מכיון שאין מחיצות בצדדי "צורת הפתח" זו[41].
שטח שתחת הגג
לא – דין השטח שתחת הגג כדין הרחוב לתוכו הוא בולט. ועל כן, אם הרחוב הוא "רשות הרבים", גם תחת הגג יהיה "רשות הרבים", ואם הרחוב "כרמלית"גם תחת הגג יהיה "כרמלית". וכל האמור, דווקא אם אין בשטח ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, שאז מתבטל לרחוב שלתוכו בולט, אך אם יש בשטח שתחת הגג ארבעה טפחים על ארבעה טפחיםדינו ככרמלית[42].
גג שעל עמודים
לב – גג שנמשך אל הרחוב ונתמך בעמודים כנ"לאסור להכניס מן השטח שתחתיו אל הבית ואסור להוציא מן הבית לשם. וכמו כן, אסור לטלטל תחת גג זה מרחק ארבע אמות.
טלטול תחת גג של עמודים
לג – הרוצה לטלטל ארבע אמות תחת גג כנ"ל או להוציא ולהכניס אל הבית ממנו ואליו, יכול לעשות צורת הפתח גם מן הצדדים. כיצד יעשה? יעמיד קנה אחד אצל כותל הבית מול העמוד שהגג נתמך עליו מימין הבית, ובזה יעשה צורת הפתח מימין. וכן יעשה בצד שמאל, יעמיד קנה שני אצל כותל הבית מול העמוד השני משמאל, ובזה יעשה צורת הפתח משמאל. ונמצא שיש צורת הפתח מימין, משמאל ומלפנים.
גג בולט לשורת בתים
לד – שורת בתים הסמוכים זה לזה ולהם גג אחד בולט לאורך כולם, די להם שיעשו "צורת הפתח" בקצה הבית הראשון בשורה, וכן "צורת הפתח" בקצה הבית האחרון בשורה, ובנוסף יעשו "עירובי חצרות" (ראה בהרחבה בפרק נ"ועירובי חצרות). ובזה יהיה מותר לטלטל תחת הגג יותר מארבע אמות וכן להוציא ולהכניס אל הבתים מהם ואליהם.
העברה מרשות לרשות
עקירה והנחה מרשות לרשות
לה – אסור מן התורה לעקור חפץ מ"רשות הרבים" ולהניחו ב"רשות היחיד", וכן להיפך. ואסור מדרבנן גם לעקור בלי להניח[43], ולהניח בלי לעקור. ולעניין זה עקירה הנה, נטילת חפץ מן המקום שהוא מונח עליו, והנחה הנה, הנחת החפץ במקום אחר[44].
עקירה והנחה מכרמלית
לו – אסור מדרבנן גם לעקור חפץ מ"רשות היחיד" ו"מרשות הרבים" ולהניחו ב"כרמלית", וכן להיפך לעקור מ"כרמלית" ולהניחו ב"רשות היחיד" או ב"רשות הרבים"[45].
נתינת חפץ לגוי שיוציא
לז – אסור מדרבנן לישראל לתת לגוי חפץ בידו כדי שיוציאו מ"רשות היחיד" ל"רשות הרבים" או ל"כרמלית", מכיון שבזה הישראל עושה עקירה[46]. ולכן יקח הגוי את החפץ בעצמו ויוציאו מ"רשות היחיד ל"רשות הרבים". וכמו כן, אסור לישראל לקחת מיד הגוי חפץ שהביא הגוי מרשות אחרת, מכיון שבזה עושה הישראל הנחה. ולכן, יניח הגוי את החפץ בעצמו.
העברת חפץ מרשות לרשות
לח – אסור לשאת, להושיט או לזרוק שום חפץ מ"רשות היחיד" ל"רשות הרבים" או ל"כרמלית", וכן מ"רשות הרבים" או מ"כרמלית" ל"רשות היחיד", וכן מ"רשות הרבים" ל"כרמלית" או מ"כרמלית" ל"רשות הרבים"[47].
הוצאת מזונות על ידי גוי
לט – מותר להניח מזונות לפני גוי בחצר או בבית כדי שיאכלם, אף על פי שאפשר שיוציאם מאותה רשות החוצה. וכל זאת בתנאי שיש לגוי רשות לאכלם בפנים אם ירצה, אבל אם אין לגוי רשות לאכלן בפנים או ששם לפניו מזונות מרובים כל כך שלא יתכן שיאכלם בפנים וברור שיוציאם החוצהאסור להניחם לפניו, מפני שנראה שמניחם לפניו על מנת שיוציא[48].
נתינה לתוך יד גוי
מ – אסור לתת מזונות לתוך ידו של גוי העומד באותה רשות [בית או חצר], שמא יוציאם החוצה, ונמצא למפרע שהנותן עשה את העקירה בעצמו[49].
הוצאת חפצים על ידי גוי
מא – אסור להניח חפצים לפני גוי בבית או בחצר כאשר ברור שהגוי יוציאם החוצה, מפני שנראה שמניחם לפניו כדי שיוציאם החוצה[50].
מילוי מים מאמת מים
מב – אסור למלאות מים מאמת המים העוברת בתוך החצר (נכנסת מצד אחד ועוברת לצד אחר) אם היא עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים[51].
הטלת מים מרשות לרשות
מג – אסור לאדם לעמוד ב"רשות היחיד" ולהטיל את מימיו או לירוק ל"רשות הרבים" או ל"כרמלית". וכן אסור לעמוד ב"רשות הרבים" ולהטיל את מימיו או לירוק ל"רשות היחיד" או ל"כרמלית". וכן, אסור לעמוד ב"כרמלית" ולהטיל מימיו או לירוק ל"רשות הרבים" או ל"רשות היחיד"[52].
שפיכת מי שופכין בחצר
מד – מותר לשפוך מי שופכין בתוך חצר שיש בה ארבע אמות על ארבע אמות, או בימות הגשמים אף שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, אף על פי שהמים יוצאים ל"רשות הרבים"[53].
שפיכה לתעלת ניקוז
מה – אסור לאדם להטיל מימיו או לשפוך שופכין אפילו בתוך "רשות היחיד" בתוך תעלת ניקוז המובילה ל"רשות הרבים", אבל מותר להטיל מימיו או לשפוך שופכין בתוך תעלת ניקוז ב"רשות היחיד" המובילה ל"כרמלית"[54]. כיום, שיש מבית הכסא בור ניקוז (שמחזיק סאתיים ויותר) ומי השופכים מתכנסים לתוכומותר.
הליכה עם רוק בפיו מרשות לרשות
מו – לא ילך אדם ארבע אמות ב"רשות הרבים" או ב"כרמלית", וכן לא יעבור מרשות לרשות ורוק בפיו אם כבר תלשו בתוך פיו [כלומר העבירו ממקום למקום בפיו][55]. ויש מקילין לעשות כן ב"כרמלית"[56].
העברת חפץ ל"מקום פטור" וממנו
מז – מותר להוציא חפצים מ"מקום פטור" ולהכניסם ל"רשות היחיד", ל"רשות הרבים" ו"לכרמלית", וכן להוציאם ממקומות אלה ולהכניסם ל"מקום פטור" [בתנאי שלא יטלטלו חפץ ארבע אמות ב"רשות הרבים" או ב"כרמלית"][57].
העברת חפץ דרך "מקום פטור"
מח – אסור לאדם העומד ב"מקום פטור" להעביר חפץ מ" רשות היחיד " ל" רשות הרבים " דרך "מקום פטור" וכן להפך[58].
מט – לדעת השולחן ערוך מותר לאדם העומד ב"מקום פטור" להעביר חפץ מ" רשות היחיד " ל" כרמלית " דרך "מקום פטור" וכן להיפך, ולדעת הרמ"א יש להחמיר[59].
טלטול
טלטול ד' אמות ב"רשות הרבים"
נ – אסור לטלטל שום חפץ מרחק של ארבע אמות[60] ב"רשות הרבים" וב"כרמלית". טלטול לעניין זה הוא נשיאת הדבר בידיים, הושטתו וכן זריקתו[61].
נא – אסור מדרבנן לטלטל כל חפץ כנ"ל מרחק של ארבע אמות או יותר אפילו אם מטלטלו פחות פחות מארבע אמות [כלומר מטלטל פחות מארבע אמות ועוצר ושוב מטלטל פחות מארבע אמות ועוצר וחוזר חלילה][62].
לדדות קטן ברשות הרבים
נב – אסור לאיש או אשה לשאת את בנם "ברשות הרבים" ואסור לשאתו אפילו ב"כרמלית" ואף אם הוא גדול כל כך שיכול ללכת ברגליו לבדו, ולמרות שאמרו: "חי נושא את עצמו", מכיון שלא אמרו זאת אלא לפטור "מחטאת", אבל על כל פנים נשיאתו ב"רשות הרבים" אסורה מ"דרבנן". וב"כרמלית" נשיאתו אסורה משום "שבות דשבות"[63]. וצריכים להזהיר את הרבים על עניין זה מכיון שטועים בזה[64].
גרירת ילד
נג – אסור לאיש או אשה לגרור את בנם על הארץ ב"רשות הרבים" ואסור אפילו ב"כרמלית", מכיון, שכאשר גוררים את שתי רגליו על הארץ הרי זה כאילו נושאים אותו[65].
לדדות ילד
נד – מותר לאיש או לאשה לדדות את בנם אפילו ב"רשות הרבים" ובלבד שיהא מגביה רגל אחת ומניח את השנייה על הארץ ונשען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, באופן שלעולם הוא נשען עם רגל אחת על הארץ[66].
עירוב
"מחיצות העירוב"
נה – "מחיצות העירוב" הנם על ידי עשיית כעין 'מחיצות' המקיפות את ה'כרמלית' כדי להפוך אותה לרשות אחת שיהא מותר לטלטל ברחובותיה. ניתן לעשות את מחיצות ה"עירוב" בכמה אופנים, וכיום עושים את מחיצות ה"עירוב" ע"י "צורת הפתח" [כגון חוטים הפרוסים על עמודים][67].
עירוב מסביב לרה"ר גמורה
נו – "מחיצות העירוב" כפי שנהוג לעשות כיום, ניתן לעשות רק מסביב ל"כרמלית" אך לא ניתן לעשות כן מסביב ל"רשות הרבים גמורה" מדאורייתא[68].
"עירוב" ב"רשות הרבים גמורה"
נז – יש אומרים שכיום גם במקומות שבהם יש "עירוב" אין לסמוך עליו, מכיון שב"רשות הרבים גמורה" לא מועיל "עירוב" כפי שאנו עושים כיום. אמנם, אדם הרוצה לטלטל במקום שיש בו "עירוב", גם כיום יש לו על מי לסמוך[69].
חומרא לא לטלטל
נח – הרוצה להחמיר על עצמו לא לטלטל בשבת גם במקום שיש בו "עירוב", לא יאמר: "איני מטלטל" אפילו שיש "עירוב", מכיון שאז אפילו טלטול עפר שברגליו ראוי להיות נקרא טלטול וייענש ע"ז[70]. וכן אם שכח מטפחת בכיסו והולך כך ברחוב או מסייע לאשתו עם העגלה וכדו', הרי הוא מטלטל [ואלו הם דברים המצויים מאד]. ולכן, יאמר: "בלי נדר אני מחמיר על עצמי לא לטלטל אפילו שיש כאן עירוב"[71].
חומרת בני זוג בטלטול
נט – מי שמחמיר לא לטלטל אפילו במקום שיש עירוב, אין אשתו חייבת להחמיר כמוהו. אמנם, אם סובר כשיטה שלפיה העירוב אינו מועיל[72], ולפיכך לדעתו אסור לטלטל שם מן הדיןאסור גם לאשתו לטלטל שם, וכן אסור לו לומר לאחרים לטלטל (ראה לקמן סעיף ס"ו)[73].
עיר שאינה מתוקנת ב"עירוב"
ס – אדם שאינו בקי בהלכות הוצאה, הכנסה ובגדרי הרשויות השונות, הנמצא בשבת בעיר שאינה מתוקנת בעירובין, יזהר מאוד לא לטלטל שום חפץ מן המקום בו הוא מונח למקום החלוק ממנו אלא אם הוא בטוח שהדבר מותר. וכל זאת, מפני שיש חילוקים רבים בהגדרות "רשות הרבים", "רשות היחיד" ו"כרמלית" [מלבד אלה שנכתבו לעיל].
טלטול בירושלים
סא – בעבר בירושלים לא היו רחובות מפולשים מצד לצד, ולכן לא היה בהם דין "רשות הרבים" מן התורה. אמנם כיון שיש רחובות מפולשים לסרטיא ופלטיא ויש רחובות ישרים יותריש להחמיר, והמחמיר תבוא עליו ברכה[74].
ישובים קטנים המוקפים גדר
סב – בישובים קטנים המוקפים גדר, בוודאי אין מקום כלל לחומרא לא לטלטל בשבת, ובלבד שיעשו העירוב כדת וכדין[75].
הוצאה מאוהל
סג – השובתים בשבת במירון ובישובים מסביב באוהל וכדו', יזהרו לא לטלטל מן האוהל לחוץ, מכיון שזהו טלטול מ"רשות היחיד" ל"כרמלית". אמנם, אנשים אלה יכולים להקיף את המקום בו הם שובתים ב"עירוב" [כמבואר לעיל] ולטלטל תוך ה"עירוב"[76]. ומכל מקום, עליהם להיזהר לא לטלטל מחוץ ל"עירוב" זה[77].
טלטול בחו"ל
סד – בחו"ל אין להקל בטלטול על ידי עירוב של צורת פתח, מכיון שיש שם "רשות הרבים" דאורייתא אליבא דכולי עלמא[78], ויש מקומות בהם הרחובות רחבים וארוכים, ועוברים שם שישים ריבוא[79], וכל הצדדים להקל לא שייכים שם.
חומרא בטלטול בחו"ל
סה – למרות שבחלק מן המקומות בחו"ל התירו לטלטל דברים מסוימים בשבת משום פיקוח נפש, צריכים הנוסעים לחו"ל לדעת שגם בחו"ל באופן כללי אסור לטלטל [מלבד מה שהקלו][80].
חומרא בערב פסח
סו – אדם שלא רגיל לטלטל בשבת משום חומרא , בערב פסח שחל בשבת מותר לו לבקש מאחר לזרוק עבורו את החמץ לאשפה הציבורית, ואנן סהדי שלא קיבל את החומרא על דעת זה. וכל זה כשיש בעיר "עירוב" כדין, אך אם אין "עירוב" או שנקרע ה"עירוב", יפורר את החמץ ויזרקהו לבית הכסא[81].
זהירות יתירה בחורף
סז – הגרים בפרברי העיר או בישובים קטנים, צריכים לוודא שהעירוב במקומם עומד על תילו במיוחד בחורף, כאשר יש רוחות סוערות וגשמים, ולעיתים ה"עירוב" נקרע או שעמוד ה"עירוב" נעקר ממקומו. ולכן, צריכים כל ועד דתי, מועצה דתית ורב מקומי או אזורי לבדוק אם ה"עירוב" תקין בערב שבת (ואם הייתה סערה וכדו' בליל שבתטוב שיבדקו את העירוב גם בשבת עצמה בדרך המותרת). ואם נמצא שאינו תקין וניתן לתקנו לפני כניסת שבתיתקנו לפני כניסת השבת, ותבוא עליהם ברכה. נמצא שאינו תקין ולא ניתן לתקנו לפני כניסת השבתעליהם להודיע על כך לציבור לפני כניסת השבת. לא הספיקו להודיע לכלל הציבור לפני כניסת השבתיודיעו ביום שבת עצמו בבתי הכנסת ובבתי המדרש[82] [וכן אם מתקלקל העירוב באמצע השבת, מאותה עת והלאה אסור לטלטל[83], וצריכים להודיע לציבור על כך מיד[84]].
זהירות הוצאה סמוך לחשכה
סח – החמירו חכמים שלא לצאת סמוך לחשיכה עם חפץ "מוקצה" עליו[85], מכיון שיתכן שישכח להסירו מעליו לפני שבת, ויעבור על איסור הוצאה או טלטול ברשות הרבים[86]. ובפרט אסור לבעל אומנות לצאת לרשות הרבים במקום שאין עירוב עם כלי האומנות שרגיל לשאת על גופו או על בגדיו[87], שמא ישכח מהם וימשיך ללכת אתם בשבת.
תקנות חכמים שמא יטלטל
סט – תיקנו חכמים לא לתקוע בשופר ב"ראש השנה" שחל בשבת ולא לקרוא במגילת אסתר כשחל ט"ו באדר ביום שבת, לנענע לולב ביום טוב "סוכות" שחל בשבת, מכיון שחוששים שמא יטלטלום ב"רשות הרבים"[88]. ותקנה זו שרירה וקיימת גם כיום[89].
[1] בפרשת וישלח כותבת התורה (בראשית ל"ג, י"ח): "ויחן את פני העיר", ואומרים חז"ל (בראשית רבה, פ"א ע"ט, וראה ברמב"ן שם) שהכוונה שכאשר בא יעקב אבינו לשכם, הוא חנה לפני שהוא נכנס לעיר, כי חשש מהכנסה והוצאה חוץ לתחום בשבת והליכה מחוץ לתחום.
[2] בענין איסור טלטול מוקצה בשבת, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בטעם האיסור, וז"ל הרמב"ם (פכ"ד מהל' שבת הל' י"ב): "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר: 'ודבר דבר', קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה: למען ינוח", אך לעומתו כותב הראב"ד (שם): "עוד אמרו: אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה". וראה עוד במגדל עוז (שם). וע"ע בב"ח (סי' ש"א אות ב') ובפמ"ג (בפתיחה להלכות מוקצה אות א') ובערוך השולחן (סי' ש"ח אות ג') שכתבו שדברי הרמב"ם מוכרחים.
[3] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' ב'), ז"ל: "איזהו רה"י? מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים ויש בו ד' טפחים על ד' טפחים או יותר, וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה. וכן תל גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, הגה – י"א דבעינן באלו ארבעה על ארבעה הן ואלכסונן, וכמו שיתבאר לקמן סי' שמ"ט (הגהות אשירי פ"ק דשבת ותוס' עירובין דף נ"א)", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ט', י"ג) על דברי הרמ"א בענין: "הן ואלכסונן".
[4] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' ו'), ז"ל: "אפילו כלי כגון תיבה או מגדל או כוורת, אם יש לרבע בו ארבעה על ארבעה והוא גבוה עשרה, הוי רשות היחיד", וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ז) ד"ה "אפילו עומד באויר", וכגון: עגלה העומדת ע"ג גלגלים, וע"ע בחיי"א (כלל מ"ז אות ו').
[5] משנ"ב (סי' שמ"ה ס"ק י"ג) וכה"ח (שם ס"ק כ"ב).
[6] כלומר, שאין עובי המחיצות מצטרף לחישוב של המידות הנ"ל, וע"ע בשו"ע (סי' שמ"ה סעי' י"ט) שכך מדויק מלשונו שם, וראה בכה"ח (שם ס"ק ט'), ז"ל: "הט"ז ס"ק ב' נסתפק אי עובי המחיצות מצטרף לארבעה טפחים. והב"ח והמגן אברהם ס"ק א' פשיטא להו דאינו מצטרף. והמור וקציעה דחה דבריהם וכתב דהוא מפורש בדברי הראשונים דאם המחיצות בריאות להשתמש עליהן על ידי הנחתו דף עליהן – מצטרפין, יעו"ש, והביאו מחזיק ברכה אות א'. וכן כתב אליה רבה אות ג', וכתב דכן הוא דעת השו"ע, ומ"ש בסעיף י"ט דמשמע דאין מצטרפין, מיירי בחלושין, יעו"ש. אמנם החמד משה אות א' כתב דדוקא על גביה דאם מניח עליה מידי ומשתמש ביה הוי רשות היחיד, אבל לשוויי רשות היחיד תוך החלל גופיה להתחייב המוציא מרשות הרבים לתוכו או מתוכו לרשות הרבים, אז ודאי בעינן שיהיה במקום המוקף ארבעה על ארבעה לבד עובי המחיצות יעו"ש. וכן כתב באבן העוזר, תוספת שבת אות ג', משבצות זהב אות ב'. וכן הוא דעת האחרונים".
[7] וראה עוד במשנ"ב (סי' שמ"ה ס"ק ט"ז) ושער הציון שם (ס"ק ט"ו) וכה"ח שם (ס"ק כ"ד).
[8] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' ג'-ה'), ז"ל: "כתלים המקיפים רשות היחיד, על גביהם רשות היחיד אפילו אינם רחבים ארבעה. חורים שבכתלי רשות היחיד שכלפי רשות היחיד, הם רשות היחיד, הגה – ואם הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, נדונים לפי גבהן ורחבן, כמו שיתבאר סי' זה סעיף י"ג (ב"י בשם הרשב"א והמגיד). אויר רשות היחיד הוא רשות היחיד עד לרקיע", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ').
[9] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' ד').
[10] וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ז) במחלוקת הפוסקים אם דווקא למעלה מעשרה חשיב כרה"י, אך למטה מעשרה הוי רה"ר, או אף למטה מעשרה חשיב כרה"י.
[11] בית סאתיים הנו שבעים אמה וארבעה טפחים על שבעים אמה וארבעה טפחים, וראה בשו"ע (סי' שנ"ח סעי' א').
[12] עי' גמ' עירובין (ס"ז ע"ב). שו"ע (סי' שמ"ו סעי' ג'), ז"ל: "קרפף (פי' מקום שמוקף מחיצות בלא קרוי כמו חצר) יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה – אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות, ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר כגון, בקעה העוברת לפניו", ובכה"ח (שם ס"ק כ"ד), ז"ל: "מן התורה הוא רשות היחיד גמור לכל דבר אלא שהתירו לטלטל ממנו לכרמלית, שאם נאסור זה יאמרו שהוא רשות היחיד גמור ויבואו לטלטל בתוכו בכולו, ומתוך זה יבואו שאר אנשים לטלטל ברשות הרבים כי דומה זה לרשות הרבים. ואף על פי שעכשיו גם כן הוא עושה איסור דרבנן במה שמטלטל מרשות היחיד לכרמלית, מכל מקום לא אסרו זה, דלא שכיח הוא ולא גזרו בו רבנן. טור וט"ז ס"ק ג'. והוא מגמרא עירובין ס"ז ע"ב". וע"ע בשו"ע (סי' שנ"ח סעי' א'), ז"ל: "כל היקף שלא הוקף לדירה, כגון גינות ופרדסים ובורגנים שאינם עשוים אלא לשמור בתוכן – אסרו חכמים לטלטל בתוכה יותר מד' אמות אם הוא יותר מסאתיים, אבל אם הוא סאתיים, שהוא שיעור ע' אמה וד' טפחים על ע' אמה וד' טפחים – מותר לטלטל בכולו, בין שהוא מרובע בין שהוא עגול או אריך וקטין, ובלבד שלא יהא ארכו יותר משנים ברחבו אמה אחת; ואם הוקף לדירה, אפילו יש בו כמה מילין – מותר לטלטל בכולו", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ז', י').
[13] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' ז'), אם יש חומה לעיר ויש בה דלתות שלא ננעלות בלילה והרחובות מפולשים משער לשער – יש לה דין רשות הרבים, וראה להלן בהרחבה.
[14] בגמ' שבת (ו' ע"א): "ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין", וביאר רש"י: "סרטיא, מסילה שהולכין בה מעיר לעיר", וכך כתב מרן (סי' שמ"ה סעי' ז'), ז"ל: "איזהו רה"ר? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמות וכו', אם מפולשים משער לשער הוי רה"ר. וי"א שכל שאין ס' ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) שאותו י"א לומד מדגלי המדבר שהיו בהם ס' ריבוא, וראה להלן בהרחבה.
[15] ויש מי שאומר, שהגדרת "בוקעים בו ים רבוא" היינו להולכי רגל ולא לנוסעי רכב, כלומר, שרגילים ביום חול ללכת ששים רבוא כיוצאי מצרים [ובשו"ת ישועות מלכו (או"ח סי' כ"ו-כ"ז) כתב לעניין מסילת הברזל, שכיון שהקרונות הם ככלים גדולים שנחשבים כרשות היחיד, אין הנוסעים מצטרפים למניין שישים ריבוא, שהרי הם לא עברו ברשות הרבים אלא ברשות היחיד. אמנם משמע מהפמ"ג (סי' שס"ג א"א ס"ק ל') שמצטרפים, וכן כתב ערוך השלחן (סי' שמ"ה סע' כ"ו), וכן באג"מ (או"ח ח"א סי' קל"ט ענף ו' ד"ה "ומש"כ להקל") לעניין מכוניות ("מאשינעס")].
[16] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' י'), ז"ל: כל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה שלשה טפחים, אפילו הם קוצים או צואה שאין רבים דורסין עליהם, חשובים כקרקע והוי ר"ה, ואם הוא גבוה שלשה, ומשלשה עד תשעה ולא תשעה בכלל אם הוא רחב ארבע על ארבעה, הוי כרמלית, ואם אינו רחב ארבעה על ארבעה, הוי מקום פטור, ואם הוא גבוה ט' טפחים מצומצמים ורבים מכתפים עליו, הוי ר"ה אפילו אינו רחב ארבעה. ויש מי שאומר דהוא הדין לגבוה מתשעה ועד עשרה ורבים מכתפים עליו, הוי רשות הרבים אפילו אינו רחב ארבעה ומעשרה ולמעלה, אם הוא רחב ארבעה הוי רה"י, ואם לאו הוי מקום פטור, אפילו אם יש בו מקום כדי לחוק להשלימו לארבעה".
[17] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' י').
[18] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' ב', י').
[19] ולעניין גובה תשעה טפחים ומעלה, ראה לעיל בהערה ט"ז.
[20] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' י').
[21] היינו, אם היא עמוקה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הרי זו רשות היחיד, ואם אינה עמוקה עשרה טפחים והיא רחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים – הוי כרמלית, ואם היא עמוקה למעלה משלושה טפחים, אפילו למעלה מעשרה טפחים ואינה רחבה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים – הרי הוא מקום פטור. וראה משנ"ב (סי' שמ"ה ס"ק י"א), כה"ח (שם ס"ק נ"ג-נ"ד).
[22] היינו, אם הם גבוהים עשרה טפחים ורחבים ארבעה טפחים על ארבעה טפחים הרי הוא רשות היחיד. ואם אינם גבוהים עשרה טפחים, אז אם הם רחבים ארבעה טפחים על ארבעה טפחים – הרי זו כרמלית, ואם אינם גבוהים עשרה טפחים ואינם רחבים ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, הרי זה מקום פטור. וראה משנ"ב (סי' שמ"ה ס"ק י"א), ושם בשו"ע (סעי' י"ג), ז"ל: "חורים שבכתלים כלפי רשות הרבים, אם הם גבוהים למעלה משלשה, אינם כרשות הרבים, אלא נדונים לפי מדותיהם", וראה בכה"ח (שם ס"ק נ', ע"א).
[23] "כרמלית" הוא מלשון: "רך מל", פירוש, לא לח ולא יבש אלא בינוני, וכן מקום זה הוא לא רשות היחיד לפי שאין לו מחיצות כראוי, וגם לא רשות הרבים לפי שאין רבים הולכין שם ואינו דומה לדגלי מדבר, וראה שו"ע (סי' שמ"ה סעי' א').
[24] ראה שו"ע (סי' שמ"ה סעי' י"ד), ז"ל: "איזה הוא כרמלית? מקום שאין הלוך לרבים, כגון ים ובקעה ואצטוונית ואצטבא (פירוש אצטוונית: מקום שלפני החנויות שיושבים שם הסוחרים, ואצטבא הוא מקום שמניחין עליו פרקמטיא) שלפני העמודים בר"ה, והיא רחבה ארבעה וגבוה משלשה ועד עשרה, וקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים (וכגון מבואות שיש להן שלש מחיצות ואין להם לחי או קורה ברביעית) (טור), ורשות הרבים שהיא מקורה, ותל שיש בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה, וכן חריץ שהוא ארבעה על ארבעה ואינו עמוק עשרה", וראה שו"ע שם (סעי' י"ח), ז"ל: "גדר כרמלית שלא יהא פחות מארבעה על ארבעה ואינה תופסת אלא עד עשרה, ולמעלה מעשרה הוי מקום פטור, וימים ונחלים ממיא משחינן, הלכך הנוטל מהם מעל פני המים עד עשרה באויר הוי כרמלית, למעלה מעשרה באויר, הוי מקום פטור: הגה – בור העומד בכרמלית אפילו עמוק מאה אמה הוי כרמלית, אלא אם כן הוא רחב ארבעה על ארבעה, דאין מקום פטור בכרמלית, כמו שנתבאר בסמוך", וראה בכה"ח (שם ס"ק קי"א) שאם היה רחב ד' על ד' הוי רשות היחיד.
[25] באופן שאין רבים משתמשים בו, דאם משתמשים בו רבים, דינו כרשות הרבים אם הם גבוהים תשעה טפחים, כמבואר בשו"ע (סי' שמ"ה סע' י'), והובא לעיל הע' ט"ז.
[26] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' י"ד), הובא לעיל הע' כ"ד.
[27] שו"ע (סי' שמ"ה סעי' י"ד), הובא לעיל הערה כ"ד.
[28] ראה בשו"ע (סי' שמ"ה סעי' י', י"ח), הובא לעיל הערות ט"ז, כ"ד. וע"ע בשו"ע (שם סעי' י"ט), ז"ל: "מקום פטור הוא מקום שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, וגבוה משלשה ולמעלה עד לרקיע; או חריץ שאין בו ד' על ד' ועמוק יותר משלשה. וכן המחיצות הגבוהות משלשה ולמעלה ואין ביניהם ארבעה על ארבעה".
[29] כתב הרמ"א (סי' שמ"ה סעי' י"ט), ז"ל: הגה – וכל זה דוקא בעומד ברשות הרבים, אבל בכרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, ודינו ככרמלית (ר"ן פרק כיצד משתתפין והגהות מרדכי פרק ט"ו דשבת (טור וב"י בשם רמב"ם). ויש חולקים ואומרים דאין חילוק בין רשות הרבים לכרמלית (רש"י והמגיד פי"ד בשם רשב"א), אבל אם עומד ברשות היחיד, לכולי עלמא דינו כרשות היחיד (ב"י)", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק קכ"ב).
[30] וראה להלן סעיפים מ"ז-מ"ט בדיני טלטול ממקום פטור.
[31] שו"ע (סי' שס"ג סעי' א'), ז"ל: "מקום שיש לו ג' מחיצות – אסרו חכמים לטלטל בו עד שיעשה שום תיקון ברביעית", ובמשנ"ב (שם ס"ק א'-ב'), ז"ל: "היינו כגון מבוי שפתוח לרוח רביעית או חצר שנפרץ אחד מכותליו ובין שפתוח לכרמלית או לר"ה, ואסרו חכמים לטלטל בו שיעור ד' אמות, וטעם שאסרוהו דכיון שרוח רביעית פתוח לגמרי דומה קצת לר"ה ואי נתיר בזה יבואו לטלטל גם בר"ה", וראה בבה"ל (שם ד"ה "אסרו"), ז"ל: ולענין אי מקרי רה"י מן התורה לחייב הזורק מתוכו לר"ה, יש פלוגתא בזה בין הראשונים, דלדעת הרמב"ם פי"ד לא מקרי רה"י מן התורה אלא בארבע מחיצות או עכ"פ בג' מחיצות שלימות ולחי בכותל ד' דחשיב כמחיצה, וכן מוכח דעת ר"ח בפירושו בדף י"ב, עי"ש. אכן לדעת רוב הפוסקים [היינו רש"י בעירובין י"ב ע"ב ותוספות בכמה מקומות והראב"ד בהשגותיו והרא"ש פ"ק דסוכה והרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו והריטב"א] בשלשה מחיצות או בשתי מחיצות ולחי רה"י גמור הוא מן התורה. ודע דאין נ"מ לדעה זו אם שתי המחיצות היו כמין גם או שתי המחיצות היו זו כנגד זו, דגם בזה מקרי רה"י מן התורה, כיון שיש לו עוד לחי (הכי מוכח מעירובין דף י"ב ע"ב מקושית הגמרא שם מברייתא דר' יהודא ע"ש). אכן אם ר"ה מהלכת בין המחיצות, מוכח בשבת דף ו' ע"ב דלכו"ע לא מהני בזה הלחי לשויה רה"י כיון דרבים בוקעין בין המחיצות ועיין בעירובין י"ב ע"ב בתוספות ד"ה איתיביה ובדף כ"ב ע"א ד"ה דרבנן אדרבנן וכו' דמשמע לכאורה בהיפוך מדברינו, אבל כבר תמה עליהם הגרע"א בדף י"ב ע"ב בהגהותיו מהך סוגיא דשבת הנ"ל, וכן מצאתי בריטב"א דף כ"ב ע"א בשם התוספות גופא דלישנא דאין מערבין ר"ה בכך משמע אפילו מדאורייתא לא מהני. ודע עוד דיש קצת מן הראשונים דעושין הכרעה בין השיטות, ומובא בט"ז דהיכא שפתוח המבוי או החצר הזה לר"ה כיון דזמנין דחקי ביה רבים ועיילי לגויה, אין עליהם מן התורה שם רה"י, ומתיישב בזה הסוגיא דכל גגות דף צ"ד ע"א, דמוכח שם לכאורה להדיא דכל שנפרצה כותל אחד מחצירו הסמוך לר"ה אם זרק מתוכה לר"ה – פטור, עיי"ש בריטב"א ובהרה"מ פי"ז מהלכות שבת ובכ"מ שם בשם הרמ"ך", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק א') שהאריך בפלוגתת הראשונים הנ"ל, וע"ע במש"כ לעיל (סי' שמ"ה ס"ק ה', וסי' שמ"ו ס"ק ג').
[32] שו"ע (סי' שס"ג סעי' ב'), ז"ל: "חצר שנפרץ במילואו עד עשר אמות, ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו מצד א' במקום הפרוץ, ואם ירצה לתקנו בשני צדי הפרצה, די בשני פסין של שני משהויין. והוא הדין לנשתייר מהם כותל רביעי בנוי כשיעור ארבעה טפחים במקום אחד, או אם נשתייר מהשני צדדים טפח מכאן וטפח מכאן, וכל זה בגובה עשרה טפחים. ואפילו אין בפרצה ד' טפחים, כיון שהוא במילואו צריך תיקון עד שיהא בה פחות מג'. ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות, אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת פתח".
[33] עיין בכה"ח (סי' שס"ג ס"ק י"ד) שהביא פלוגתת הפוסקים בזה, ז"ל: "טפח מכאן וטפח מכאן, כן כתב בית יוסף בשם הר"ר יהונתן, אלא שכתב עליו דלאו דוקא טפח, דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי. וכתב התוספת שבת אות ד' דכן הוא בהדיא בלשון הר"ר יהונתן שהביא בית יוסף סימן שע"ב, ומה שלא כתב כן בשלחן ערוך צריך לומר דחזר בו והחמיר כדעת התוספות, יעו"ש. וכן בדרכי משה אות א' השיג על הבית יוסף, וכתב דבנשאר בעינן דוקא רחב טפח, יעו"ש. וכן פסק ה"ר זלמן אות ב'. אמנם בהרמב"ם פרק ט"ו דין י"ב כתב דבנשאר נמי סגי בכל שהוא מכאן וכל שהוא מכאן. וכן כתב בהריטב"א עירובין דף יו"ד ובפירוש רבינו חננאל שם. וכן כתב הלבוש, והביאו אליה רבה אות ב', וכתב דכן משמע בעבודת הקודש להרשב"א דף ו', וכדאי לסמוך על הכרעת הרשב"א, יעו"ש. והחיי אדם כלל ע"א אות ג' ובנשמת אדם שם אות א' כתב דלכתחלה יש לחוש ולאסור עד שישאר טפח, ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין דבנשאר משהו סגי, יעו"ש. ונראה דכן יש לפסוק לענין דינא". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ח') שכתב שאפשר לכתחילה להקל במשהו בלבד.
[34] שו"ע (סי' שס"ב סעי' ט'), ז"ל: "פרוץ כעומד – מותר, בין בשתי בין בערב, ובלבד שלא יהיה מקום אחד פרוץ יותר מעשר, אבל עד עשר אמות – מותר, מפני שהוא כפתח".
[35] שו"ע (סי' שס"ב סעי' ח'), ז"ל: "פרוץ מרובה על העומד – אסור אלא אם כן כל פרצה מהם פחותה מג' טפחים", ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ז), ז"ל: "ואף דפרוץ כעומד מבואר בס"ט דעד עשר אמות נחשב לפתח בפרוץ מרובה אפילו ע"י פרצות של ג"ט ג"כ – אסור, משום דהעומד מתבטל לגביה", וע"ע חיי אדם (כלל ע"א סי' ט') וכה"ח (סי' שס"ב ס"ק ע"ז).
[36] ואם דרים שם שני בעלי בתים או יותר, צריכין עוד לעשות עירובי חצירות, ויבואר בפרק נו – עירובי חצירות.
[37] שו"ע (סי' שס"ב סעי' י"א), ז"ל: "מהו צורת פתח? קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, אפילו אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות, ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים, או לא' מהן מן הצד – לא מהני. וצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא, אפילו של קש או של קנים; אבל קנה שעל גבן סגי בכל שהוא, ואפילו גמי מהני", וראה עוד בהרחבה במשנ"ב (שם ס"ק ס'-ס"ד) בפרטי הדינים, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק צ"ז-קי"ב).
[38] פרי מגדים (משבצות זהב סי' שס"ג ס"ק י"ט) וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק ק"ז).
[39] ראה שו"ע (סי' שס"ג סעי' ו'), תשובות רע"א (מהדו"ק סי' י"ח), שו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"א סי' ס"ט) ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) בהרחבה בפלוגתת האחרונים בזה, ובשעה"צ (שם ס"ק ט"ז-י"ז). וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ') לעניין אם רק צד אחד סמוך לבית.
[40] עיין שערי תשובה (סי' שס"ג ס"ק ד'*).
[41] שו"ע ורמ"א (סי' שמ"ו סעי' ג'), ז"ל: "קרפף (פי' מקום שמוקף מחיצות בלא קרוי כמו חצר) יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה – אסרו חכמים לטלטל בו אלא תוך ארבע אמות, ומותר להוציא ממנו לכרמלית אחר, כגון בקעה העוברת לפניו: הגה – ולכן מותר ליקח מפתח מכרמלית שלפני גינה לפתוח ולנעול ולהחזיר המפתח אליו (טור), ובלבד שלא יהא ביניהם אסקופה שהיא רשות היחיד, כגון שהיא גבוה עשרה ורחבה ארבעה, או שיש לה שני מחיצות מן הצדדין שהם רחבים ארבע ומשקוף עליה רחבה ארבע, דאז הוי רשות היחיד אף על פי שאינה גבוה עשרה. מיהו אסור להכניס מאסקופה לרה"י או איפכא, דחיישינן שמא לא יהיה התקרה ארבע, ואז אם אין האסקופה גבוה שלש יש לה הדין שלפניה; ואפילו אם גבוה שלש, מאחר שכל רשויות שלנו הם כרמלית אמרינן מצא מין את מינו וניעור, כמו שנתבאר סימן שמ"ה. וכן אם התקרה רחבה הרבה ואין לה מחיצות מן הצדדים, דינה כרשות שלפניה. וכן בגגין שלנו הבולטין לפני הבתים, דינם כרשות שלפניהם (הגהות מרדכי פ"ק דשבת)". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"א), ז"ל: "כתב הט"ז, בכאן מבואר הספק שמסתפקין בו הרבה אנשים בענין הבית שיש לפניו לצד הרחוב גג בולט לרחוב שקורין בל"א פי"ר ליב"ן מה דינם אם יוכל לטלטל לשם מן הבית, והרבה טועים לומר תקרה הבולט לרחוב יורד וסותם והוי כאלו בנוי עד למטה בארץ, ומכאן משמע להדיא דדרך שתחת הגג כרשות שלפניהם, ע"ש. וכ"כ כל האחרונים. ומה תיקונם? שאם יש לבליטת הגג עמודים לצד הרחוב יעמיד מכוון כנגדם גם קנים לצד הבתים ויהיה להגג שעליהם דין צורת הפתח, ונמצא שיש צורת הפתח מכל הג' צדדים, ואם הם של בתים רבים שעומדים זה אצל זה, א"צ לעשות לכל בית ובית אלא יעשה תיקון זה בשני בתים שעומדים בסוף מקצה מזה ומקצה מזה, אך צריכין לערוב עירובי חצירות ואז מותר להכניס ולהוציא מן הבתים לתחת הגגין וכן להיפך [אחרונים]. ובכל גוונא אסור להוציא ולהכניס מן רה"ר תחת הגגין וכן להיפך [ח"א], והיינו כשהיה רחב הבליטה ארבעה טפחים, דאז יש על שטח שתחתיה שם כרמלית. ועיין בח"א כלל נ"ג סעיף י"ד מה שכתב עוד לענין הגאנקע"ס שסמוכים לבתי האושפיזא והגג נשען על העמודים", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ"ה).
[42] ראה בביאור הגר"א (סי' שמ"ו ס"ק י"ז) ובמשב"ז (שם ס"ק ז') ובכה"ח (שם ס"ק נ"ג). ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ז) כתב שהמקום בטל לגבי הרחוב ונעשה רה"ר, וע"ע במש"כ (ס"ק ל'): "ואם היה רשות הרבים בצידה – אסור להוציא, דכיון שמקורה יש עליה דין כרמלית".
[43] כלומר, לעקור את החפץ מרה"י לרה"ר בלא להניח אותו שם, וכן להיפך להניח את החפץ (שנעקר מרה"י לרה"ר) ברה"ר, וראה במשנ"ב (סי' שמ"ז ס"ק ד').
[44] שו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'), ז"ל: "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו לפנים, וחפץ בידו, ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח – שניהם פטורים, אבל אסור לעשות כן מדרבנן. ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח – הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור, ואפילו אם העומד בחוץ הוא א"י – אסור מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא. והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו ביד חבירו העומד בחוץ, או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ, והכניס בפנים, שהעומד בפנים – חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ – פטור אבל אסור". וע"ע בכה"ח (שם ס"ק א'-ג'), וע"ע בשו"ע (סי' רס"ו סעי' ו').
[45] שו"ע (סי' שמ"ו סעי' א').
[46] משנ"ב (סי' שכ"ה ס"ק ג') ובביה"ל (שם ד"ה לפניו בחצר).
[47] שו"ע (סי' שמ"ו סעי' א'), ז"ל: "מן התורה אין חייב אלא במוציא, מכניס, זורק, ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית, אבל מקום פטור – מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו".
[48] שו"ע (סי' שכ"ה סעי' א'), ז"ל: "מותר לזמן א"י, בשבת, ומותר ליתן מזונות לפניו בחצר, לאכלן, ואם נטלן ויצא – אין נזקקין לו. ודווקא שהא"י בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופשט ידו לפנים שידוע הוא שיוציאנו, או ליתן לו שאר חפצים שדרך להוציא – אסור אפילו אם עומד בפנים, אפילו אם החפצים של א"י, שהרואה אינו יודע שהחפצים של א"י, הגה – ואפילו בייחד לו מקום מבעוד יום, יש להחמיר (מרדכי פרק קמא דשבת)", ועיין משנ"ב (שם ס"ק ג'-ו') ושו"ע (סי' שמ"ז סעי' א'), הובא לעיל בהערה הקודמת ובכה"ח (שם ס"ק ט').
[49] ראה במג"א (שם ס"ק ב') ובפמ"ג (בא"א שם), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ו').
[50] ראה לעיל הערה מ"ח.
[51] ראה בשו"ע (סי' שנ"ו סעי' א') בדרכי ההיתר בזה, ז"ל: "אמת המים העוברת בחצר, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה – אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוה עשרה בכניסתה וביציאתה, ויהיה טפח ממנה משוקע במים, ואם היתה המחיצה כולה יורדת בתוך המים – צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, ואם התחיל לעשות המחיצה אצל השפה מכל צד ולא חיבר אותה באמצע כדי שיהיו המים נכנסים ויוצאים דרך שם, אם אין ביניהם ג' טפחים – שרי, דאמרינן לבוד, יש ביניהם ג' טפחים – אסור: הגה – ואם הנקבים שהאמה נכנס ויוצא בהם אינם רחבים ג', אפילו מחיצה אינו צריך (ב"י בשם ריטב"א)", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק א'-ב') שמי שיש לו בריכת מים בחצר ואינה נמשכת לחוץ – מותר בכל אופן.
[52] שו"ע (סי' ש"ן סעי' ב'), ז"ל: "לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין או ירוק ברשות היחיד או בכרמלית, או איפכא, אפילו אם הוציא פיו ואמתו לחוץ", וראה משנ"ב (שם ס"ק י'-י"א).
[53] ראה שו"ע (סי' שנ"ז סעי' א'), ז"ל: "חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות, שהיא סמוכה לרשות הרבים – אין שופכין לתוכה מים בשבת בימות החמה, שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה, והוי כאילו שופך לר"ה, לכך צריך לעשו' גומא שתהא חללה מחזקת סאתים: הגה – וכל גומא שהיא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה, מחזקת סאתים (רמב"ם). בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ, אלא שאם יעשנה בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור. וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה. ואם אינה מחזקת סאתים – לא ישפוך בה כלל. ואם יש בחצר ארבע על ארבע, אפילו הוא אריך וקטין, או בימות הגשמים בחצר כל שהוא – מותר לשפוך בה כל מה שירצה. וחצר ואכסדרה (פי' בית שיש לו ג' דפנות ודופן ד' שמעמידין בו דלת אינה מגופפת כל עיקר, אלא ברחבו של בית כולו, ופעמים שעושים לה אמה אחת פצים מכאן, ואמה אחת פצים מכאן. כך פי' הערוך. ופצים הוא מעט כותל ישר ושוה) שאין באחד מהם לבד ד' אמות, מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם: הגה – והוא הדין ב' דיוטאות שלפני ב' עליות, ועליהם מעזיבה שראוי המים לבלוע בהם, אם הם סמוכות זו לזו – מצטרפות (ב"י בשם הר"ר יונתן). במה דברים אמורים, בחצר הסמוכה לר"ה, אבל אם היא סמוכה לכרמלית, אפילו היא קטנה הרבה – אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (וע"ל סי' שע"ז)", וע"ע שו"ע (סי' שנ"ה סעי' ב'), כה"ח (סי' ש"נ ס"ק י"ג).
[54] כתב בשו"ע (סי' שנ"ז סעי' ב'), וז"ל: "ביב שמכוסה ארבע אמות במשך ברשות הרבים, ויש בו ארבע על ארבע – מותר לשפוך אפילו על פי הביב אפילו בימות החמה, אף על פי שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ, ובלבד שלא יהא סילון של עץ, שאין המים ראוים לבלוע, אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים, מבליעים ושרי. ולהרמב"ם, אפילו היה אורך הביב או הצינור מאה אמה – לא ישפוך על פיו בימות החמה, אלא שופך חוץ לביב והם יורדים לביב". וראה כה"ח (סי' ש"ן ס"ק י"ג) שכתב, וז"ל: וכתב בשלטי גבורים בשם הריא"ז, דאם עומד ברשות היחיד ומשתין, ומתגלגלין ויורדים ברשות הרבים – אסור. ונראה לי, דאם מתגלגלים לכרמלית – מותר, שלא גזרו "כחו" בכרמלית, ע"כ. וכן מצאתי בעבודת הקודש דף ח"י, והוסיף: וכן משתין ברשות הרבים ומתגלגלין לרשות היחיד – אסור, ודוקא במשתין בפי הביב החפור ברשות היחיד ופתוח לרשות הרבים ואינו מכוסה, או אפילו מכוסה ואינו משוך ארבע אמות, דאם לאו – מותר, שכבר ביארנו שכל החצר שיש בה ארבע אמות שופך ונותן לה אפילו כוריים, ואפילו בימות החמה ואפילו שלא עשה לה גומא, ע"כ. אליה רבה שם. ועיין לקמן סימן שנ"ה ושנ"ז סעיף ב' ", עכ"ל.
[55] שו"ע (סי' ש"ן סעי' ג'), ז"ל: "רוקו שנתלש בפיו ומוכן לזרקו, יש מי שאומר שלא ילך ד' אמות ברשות הרבים עד שירוק", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ג), ז"ל: "יש מי שאומר וכו' – אע"ג דהמחבר כתב: יש מי שאומר, אין לזוז מזה, שכן דעת כמה ראשונים [א"ר עי"ש]", וע"ע בבה"ל (שם ד"ה "ברשות הרבים"), ז"ל: "מסתפקנא אם מדאורייתא הוא, או מדרבנן שהם אמרו שהוא דומיא דנושא משא בשבת ונ"מ לענין שנגזור ד"ז גם בכרמלית. אולם מדקאמר ר"י אף רוקו וכו' משמע דהוא מוסיף את"ק, דלא מיבעי לזרוק הרוק מרשות לרשות דאסור, אלא אפילו קודם שהוציא מפיו נמי אסור להעבירו ד"א וה"ה להוציאו מרשות לרשות, ולפ"ז משמע דלר"י הוא דאורייתא, וגם בכרמלית, דומיא דרישא. ועוד, מדקא מיפלגי אביי ורבא לענין כרמלית במשנה שניה, מכלל דבמשנה זו לכו"ע אסור אף בכרמלית. ומכל מקום לדינא יש לעיין בדבר, דכיון דיש חולקין וסוברין דאף בר"ה מותר [עיין בב"י], יש לסמוך אשיטתם לענין כרמלית, וכן מצדד הגר"ז, ומכל מקום נראה דאין להקל בזה רק בדבר שהוא לכו"ע כרמלית, כגון בקעה וקרפף, אבל לא בר"ה שלנו דלכמה פוסקים הוא ר"ה דאורייתא".
[56] כה"ח (סי' ש"ן ס"ק כ"ב), ז"ל: "שלא ילך ארבע אמות ברשות הרבים וכו', והוא הדין בכרמלית. ב"ח, רבינו זלמן אות ד'. וכן מרשות לרשות לא ילך עד שירוק. ומכל מקום אין למחות ביד המקילין בכרמלית, כיון שיש מתירין אפילו ברשות הרבים".
[57] שו"ע (סי' שמ"ו סעי' א'), ז"ל: "מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס, וזורק, ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית, אבל מקום פטור – מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ה').
[58] שו"ע (סי' שמ"ו סעי' א'), ז"ל: "אבל מקום פטור – מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו. אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא – חייב. וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא".
[59] שולחן ערוך (סי' שמ"ו סעי' א'), ז"ל: "ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן, יש אוסרים ויש מתירים (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו')", ואם כן משמע שדעת השולחן ערוך להקל על פי הכללים של פסיקת השולחן ערוך כשמביא "יש ויש", ועיין עוד בכף החיים (שם ס"ק י"ג) בדעת השולחן ערוך, וראה ברמ"א מה שהוסיף על השולחן ערוך (סי' שע"ב סעי' ו'), ז"ל: "בית שבין שתי חצרות והוא פתוח לשניהם ועירב עם שתיהם, אבל החצרות לא עירבו זה עם זה – אין לטלטל כלים ששבתו בבתים מחצר לחצר על ידי בית זה שביניהם. היה בין שתי חצרו' כותל גבוה עשרה טפחים, או שהיה קרקעה של א' מהחצרו' גבוה מחברו ה' טפחים ועשו עליו מחיצה חמשה להשלימו לעשרה – אין יכולים לערב יחד. ואם היה הכותל גבוה לשניהם עשרה, והיו בראשו פירות, בני שתי החצרות יכולים להורידם לחצרות וכן להעלות עליו מפירות ששבתו בחצרות ולהורידם ממנו לחצר אחרת, בין שהכותל רחב ארבעה או אינו רחב ארבעה. אבל פירות ששבתו בבית, אם הכותל רחב ארבעה – אסור להעלות לו ולא להוריד ממנו; ואם אינו רחב ארבעה – מותר", והוסיף הרמ"א: "ובלבד שלא יחליפו כדלעיל סימן שמ"ו ס"א", וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ט) דכתב דמוכח שדעתו להחמיר כדיעה המחמירה לעיל, ועיין עוד בהרחבה בנושאי כלים שם בפרטי הדינים.
[60] כתב בשו"ע (סי' שמ"ט סעי' ב'), ז"ל: "ארבע אמות שאמרו, הן ואלכסונן שנמצא שהם חמשה אמות ושלשה חומשים. ויש מי שאומר שמארבע אמות עד חמשה ושלשה חומשים – פטור אבל אסור", וראה ברמב"ם (הל' שבת פי"ב הי"ט) שדעתו כדיעה האחרונה, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"א) שיש לחוש לחומרא כדעת הרמב"ם.
[61] שו"ע (סי' שמ"ו סעי' ב'), ז"ל: "מן התורה אין חייב אלא במעביר ד' אמות ברשות הרבים וחכמים אסרו להעביר ד' אמות בכרמלית. וים ובקעה, תרי גווני כרמלית נינהו ומותר לטלטל מזו לזו תוך ד' אמות", וראה ברמב"ם (הל' שבת פי"ב ה"י), ז"ל: "וכן הזורק או המושיט בידו מתחילת ארבע לסוף ארבע הרי זה תולדת מוציא וחייב".
[62] כתב בשו"ע (סי' שמ"ט סעי' ה'), ז"ל: "אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות ואפילו בין השמשות ואפילו בכרמלית", וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ז), ז"ל: "ואם עמד תוך ארבע אמות לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אלא אם כן עמד לפוש. מגן אברהם ס"ק ו'. ואפילו לא עמד לפוש כי אם להתיר ההולכה שלא יהא ארבע אמות בפעם אחת, מכל מקום אין בזה חיוב. מחצית השקל. ומיהו דעת רבינו ירוחם שהביא בבית יוסף שאם לא ישב בכל פחות מארבע אמות אף על פי שעמד – חייב, יעו"ש. והיינו אם עמד כדי שלא יעשה איסור אבל מתכוין באמת לעמוד לפוש גם לרבינו ירוחם מהני. תוספת שבת אות ט'. וכבר כתבנו על זה לעיל סימן רס"ו אות ל"ג יעו"ש", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ט) לעניין פלוגתת הפוסקים אם יש להקל אם הוי גם בה"ש וגם כרמלית.
[63] שו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"א), ז"ל: "האשה מדדה את בנה, אפילו ברה"ר, ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת", וראה משנ"ב שם ס"ק קנ"ד, ז"ל: "שלא תגררהו – מפני שנושאתו, כ"כ רש"י, משמע דס"ל דהוי כמו שנושאו וא"כ אפילו בכרמלית – אסור, ויש שמקילין בזה, אבל לישא אותו על כתפו גם בכרמלית – אסור לכו"ע, ויש מהמון שנכשלין בזה שנושאין קטנים על כתפיהם, וטעותן הוא מפני שהקטן יכול לילך בעצמו, ושגגה היא, דאיסור דרבנן יש בכל אופן אפילו בכרמלית, ומכל מקום טוב למנוע מלומר להן שבודאי לא ישמעו לנו ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וקטן שאין יכול לילך בעצמו כלל – חייב לרוב הפוסקים כשנשאו בר"ה. וע"י אינו יהודי – שרי לדידן, דאין מצוי אצלנו ר"ה [פמ"ג]".
[64] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"א) ובמשנ"ב (שם) ובבה"ל (שם ד"ה "שלא תגררהו") ובכה"ח (שם ס"ק רמ"ט).
[65] ראה בבה"ל (סי' ש"ח ד"ה "שלא תגררהו") שהביא פלוגתא בין הפוסקים אם גרירה נחשב כנשיאה ממש, או אסור רק משום גזירה, והנפק"מ תהיה לעניין גרירה בכרמלית, וז"ל: עיין במ"ב שכתבתי בביאורו מפני שנושאתו, כ"כ רש"י. ואף דהמ"א כתב זה בשם הר"ן הנה אף שהר"ן כתב כן במשנה לדברי רש"י, מכל מקום אינו הכרח שהר"ן גופא יסבור כן [וכן נמצא כמה פעמים], ובפרט שמהר"ן גופא בד"ה אבל אם היה גורר וכו' משמע דהוא בעצמו סובר דגרירה אינו אסור אלא מדרבנן דאל"ה למה לו לומר שם דבקטן כזה שגורר שתי רגליו לא מודו ליה רבנן לר"נ, תיפוק ליה דמדרבנן בלא"ה אסור אפילו לר"נ אם נאמר דגרירה הוא כמו נשיאה ממש, א"ו דגרירה אינו אסור אלא מטעם שלא יבוא לישא אותו על כתפו, וע"כ לר"נ לא מחמרינן בזה כמו בלמדד לרבנן, ומשו"ה הוצרך הר"ן לומר דבקטן כזה שגורר שני רגליו לא מודו רבנן לר"נ, ולישא אותו הוא איסור דאורייתא, וע"כ החמירו רבנן אף בגרירה [ואף שהא"ר כתב שיש לו שני ביאורים בדברי הר"ן ומסתפק בזה, כבר הכריע בספר מאמר מרדכי כדברינו דגרירה לדידיה הוא מדרבנן], ולכך רשמתי על טעם זה כן כתב רש"י. ומה שכתבתי דיש מקילין בזה, הוא מדברי הר"ן הנ"ל, דסבירא ליה דמה שאסרו גרירה הוא בקטן שאינו יכול לילך בעצמו כלל, שאז חייב כשנושאו, ולכך אסרו גרירה כדי שלא יבא לישאנו על כתפו, ולפי זה לדעת הבית יוסף שמתיר לדדות בהמה וחיה בכרמלית, אין להחמיר בו בגרירה בכרמלית [וכל שכן דאין להחמיר בגרירה כלל לדעתו, למי שיכול לדדות בעצמו]. אבל לישא אותו על כתפו, והיינו למי שאינו יכול לדדות, בודאי גם בכרמלית אסור כיון דבר"ה הוא איסור דאורייתא ממש [לרוב הפוסקים כמו שכתב הפרי מגדים] לישא אותו ממילא בכרמלית – הוא איסור דרבנן. ואף דדעת התוספות בשבת ק"ל ע"א משמע דאפילו בקטן בן ח' ימים הוא רק איסור דרבנן דחי נושא את עצמו, הלא כמה גדולי הראשונים פליגי עלייהו, והם הרמב"ן בחידושיו בריש פרק רבי אליעזר דמילה, והרשב"א והר"ן והמאור [הוא סובר דאפילו יכול לדדות חייב כשנושאו] והמאירי, כולם סוברים דקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת, הוא איסור דאורייתא להנושאו. כל זה דיברנו במי שאינו יכול לדדותו, ואפילו למי שיכול לדדותו, דסבירא להו לכמה פוסקים דהנושאו הוא איסור דרבנן, ג"כ אין להקל בכרמלית, כיון דמדרבנן נשיאת החי הוא כמו שאר דברים ממש, שוב אין חילוק בזה בין כרמלית לרשות הרבים [ואינו דומה למה שאסרו מטעם גזירה כמו לקמן בסימן ש"נ ס"א דלא יעמוד אדם ברשות היחיד ויוציא ראשו לרשות הרבים וישתה שם ובכרמלית מותר דהתם הוא רק מטעם גזירה דחיישינן שמא יביאם אליו ויבוא לעבור על איסור דאורייתא ובכרמלית לא גזרו, משא"כ בעניננו בעת שאסרו לישא בכרמלית לא חילקו בענין ואסרו בו כל דבר שאסור לישא אותו ברשות הרבים]. כן מוכח מהמג"א בריש ס"ק ע"א דאפילו בקטן שיכול לדדותו יש על נשיאתו איסור דרבנן, דהא המחבר שכתב שלא תגררהו קאי על מי שיכול לדדותו, ואפ"ה משמע מהמ"א דנשיאתו אסור בכרמלית, וכ"כ הח"א והגר"ז. ובפרט לדעת המאור והמאירי גם בקטן שיכול לדדותו יש איסור דאורייתא בר"ה להנושאו, כל זמן שאינו יכול לילך בעצמו לגמרי, וממילא צריך להחמיר בכרמלית".
[66] שו"ע (סי' ש"ח סעי' מ"א).
[67] בנוסף לעשיית המחיצות יש להניח את עירוב החצירות (ע"י נתינת פת) באחד הבתים על מנת לעשות את הכל כבית אחד, וראה בהרחבה בפרק נ"ו עירובי חצירות.
[68] שו"ע (סי' שס"ד סעי' ב'), ז"ל: "רשות הרבים עצמה אינה ניתרת אלא בדלתות, והוא שננעלות בלילה. ויש אומרים אף על פי שאין ננעלות אבל צריך שיהיו ראויות לינעל, שאם היו משוקעות בעפר מפנה אותן ומתקנן שיהיו ראויות לינעל. ואחר שעשה לה תיקון דלתות, חשובה כולה כחצר אחד ואין מבואותיה צריכין תיקון", וראה במשנ"ב שם (ס"ק ו'-ז'), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ט"ו-ט"ז).
[69] ראה במשנ"ב (סי' שס"ד ס"ק ח'), ובבה"ל שם, והנה אמנם מרן (סי' שמ"ה סעי' ז') כתב: "איזהו רה"ר? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמות וכו', אם מפולשים משער לשער הוי רה"ר. וי"א שכל שאין ס' ריבוא עוברים בו בכל יום אינו רה"ר". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) שאותו י"א לומד מדגלי המדבר שהיו בהם ס' ריבוא, ונחלקו הפוסקים אם פוסקים כבדרך כלל כשיש "סתם" ו"יש אומרים" בשולחן ערוך ואז ההלכה כ"סתם", דהיינו להחמיר שיש בזמן הזה דין רשות הרבים. או שפוסקים להקל כסברה השניה "יש אומרים".
ומשמע שסתם מרן שסגי בט"ז אמה והלכה כסתם (והוא כשיעור שמונה מטרים לערך), ואם כן יש היום דין רשות הרבים ולא מועיל עירוב שעושים היום באופן שהפרוץ מרובה, וצריכים להחמיר שלא לטלטל בשבת כי זה רשות הרבים דאורייתא.
אמנם מרן (סי' ש"ג סעי' י"ח) עצמו הביא את המנהג להקל: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר – אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת… והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין. ויש אומרים: שמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו לנו ומוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות. ויש שלמדו עליהם זכות שהן נוהגות כן על פי סברא אחרונה שכתבתי, שלא אסרו לצאת בתכשיטים לחצר שאינה מעורבת. והשתא דלית לן רה"ר גמור, הוה ליה כל רה"ר שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת ומותר".
המג"א (סי' שמ"ה ס"ק ז') למד מדברי השו"ע שאין לנו כיום דין רה"ר, שמכאן הוכחה שהשו"ע חזר בו ממה שכתב בסי' שמ"ה שמספיק שיהיה ט"ז אמה להחשב רשות הרבים. וראה עוד בט"ז שם (ס"ק ו'), ועוד עיין במג"א (סי' י"ג ס"ק ו') ושם בט"ז (ס"ק ד').
אך לדעת הברכי יוסף (סי' שמ"ה ס"ק ב') אין מכאן הוכחה שחזר בו השו"ע, אלא כתב "שנהגו", אבל אין זה אומר שסומכים עליהם, אלא שמרן הסביר את המנהג על מה סמכו.
ולדעת הרמ"א (סי' ש"ג סע' י"ח) יש עוד טעם להתיר לצאת בתכשיטין – "דעכשיו שכיחי הרבה תכשיטין ויוצאים בהם גם בחול וליכא למיחש דילמא משלפא ומחוי" – היינו, דכיום יש לנשים הרבה תכשיטים והן לא מראות את זה, אמנם בב"י כתב שהנשים טבעם להראות ולשאול אשה את רעותה בכמה כסף קנתה תכשיטיה, ועיין כה"ח (שם ס"ק ל"ז, ל"ח, פ"ט).
ונראה הפשט של מרן כ'ברכי יוסף' להחמיר בזה, ואם יש ט"ז אמה מספיק להחשב רשות הרבים, ורמ"א לא חלק על זה, ועיין בבה"ל (סי' שמ"ה ד"ה 'שאין') שהאריך להביא פוסקים המקילים, והביא אח"כ הרבה פוסקים ראשונים ואחרונים שסוברים כסתם של השו"ע שאין צורך בשישים ריבוא, ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ג) כתב: "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו", וע"כ יש להחמיר בדבר הזה.
וגם הגר"ז הביא מחלוקת זו, וכתב שמכיון שאין הציבור עומד בזה, נוהגים להקל, אבל מי שמחמיר תבוא עליו הברכה. הרי שהוא מסכים עם הסברא שיש להחמיר. וכך מבינים רוב הפוסקים שדעת השו"ע כ'סתם', היינו להחמיר ולפסוק שאם יש רוחב של ט"ז אמה זה נקרא רה"ר ואין צורך בשישים ריבוא.
וע"ע בכה"ח (סי' ש"ג ס"ק ח"פ) ומשנ"ב (שם ס"ק ס"ב) וארץ חיים (עמוד ס"א) מה שדברו בזה, אולם דעת ערך השולחן הספרדי (סי' ש"ג ס"ק ד', סי' שמ"ה ס"ק ב') שאף על פי שבדרך כלל אנו פוסקים בדעת השו"ע "סתם" "ויש" הלכה – כ"סתם", כאן זה יוצא מן הכלל שפוסקים כדעת "יש אומרים". וראה עוד בארץ החיים סתהון שהאריך בזה ורצה לומר שבשעת הדחק מרן סובר שצריך את שני התנאים שהוזכרו לעיל (גם ט"ז אמה וגם שישים ריבוא) כדי שיחשב המקום לרה"ר, וע"ז סמכו הנוהגים להקל בדבר זה. וע"ע בכה"ח (סי' שס"ב ס"ק פ"ב).
[70] וראה בשו"ע (סי' ש"נ סעי' ג') לענין רוק שבפיו ומוכן לזורקו, דהוי טלטול, וז"ל שער הכוונות (שחרית של שבת דף ע"ד עמ' ד'): "הגיד לי מוז"ל כי פעם אחת הראו לי בהקיץ חכם אחד גדול בדורו, והיה מן הדורות הקודמים אלינו, ובעת הזאת הגיע זמנו להעלות עוד מדרגה אחרת למעלה מן המדרגה שהייתה לו אז, ונודע כי בפעם הראשון אינו נענש על דקדוקי מצוות כאלו, ועתה שרצו להעלותו במדרגה עליונה היו דנים אותו בדקדוקי מצוות קלים, ואחד מן הדברים שהיו דנים אותו עתה, היה על שפעם אחד היה האיש ההוא הולך בדרך ביום שבת ונכנס אליו מעט עפר תוך מנעלו ברשות הרבים בלתי כוונה ולא נזהר להסירו והלך בו ד' אמות ברה"ר, ועל הדבר הזה היו מענישים אותו עתה".
[71] ולכן אם מקבל את זה כחומרא בלבד בשעת הצורך, או לצורך מיוחד – רשאי להקל.
[72] כגון דעת הרמב"ם לעניין רחוב רחב ט"ז אמה.
[73] הנוהג שלא לטלטל מרשות לרשות, מפני שסובר כדעת מרן שפסק כרמב"ם שאם יש ט"ז אמה מספיק להחשב כרשות הרבים, ולפיכך העירוב של היום אינו מועיל לדעתו – אסור לו לומר לאחרים לטלטל [משום "לפני עור", עי' שדי חמד (מערכת וא"ו כלל כ"ו אות כ"ח ד"ה "ובעיקר לדעת הרמב"ן", וע"ע שם ד"ה "ושוב")]. ועי' ב"ארץ חיים" (סתהון) וסי' שס"ג בענין מנהג צפת [בשם שו"ת מהריט"ץ סי' רנ"א] ובסוף סי' שמ"ה. ועי' שם בכה"ח ס"ק ל"ז. על כן עצתי שלא לומר שהם סוברים כדעת האוסרים, דאם כן יתחייבו על האבק שברגליהם, אלא יגידו שהם מחמירים על עצמם לחוש לדעת האוסרים. ולפיכך אין אשתו חייבת להחמיר כמוהו. אך אם סובר שאסור – אסור גם לאשתו לטלטל [עי' שו"ת התשב"ץ ח"ג סי' קע"ט שנגררת אחרי בעלה]. (שו"ת הרב הראשי תשמ"ו-תשמ"ז סי' פ', מהדורה חדשה, פרק כ"ה שאלה י"ב).
[74] הנה פסק השו"ע (סי' שמ"ה סעי' ז'), "ל: "איזהו רשות הרבים? רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה, ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה), הוי רשות הרבים", הרי מבואר דבעינן רחובות מפולשים ממש, ורחובות ירושלים אינם מפולשים מצד לצד ממש, ויש בהם עיקולי ופשורי, ולכן יש להקל. אך מכיון שיש בירושלים של היום רחובות הפונים לסרטיא ופלטיא והוא כביש ראשי בין שתי ערים, לכן יש להחמיר. ותבוא ברכה על המחמיר, וכלשון המשנ"ב (שם ס"ק כ"ג): "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו", וכיום הרחובות שלנו ישרים יותר, וכמו בשכונת "גאולה" יש רחוב ראשי הנקרא: "מלכי ישראל", וממנו יוצאים הרבה חובות צדדיים הן מימין והן משמאל, והם מפולשים לרחוב הראשי, ולכן יש להזהר בזה, ובאיזורי תל-אביב ובני ברק, ששם הרחובות גם מפולשים ממש וגם מתנקזים לסרטיא ופלטיא (כביש גהה), בודאי שיש להחמיר יותר, לכל בני העדות, וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"ז).
[75] שו"ע (סי' שס"ד סעי' א'-ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק א'), וע"ע בשו"ע (סי' שמ"ה סעי' ז'-ט') ובנושאי כלים (שם).
[76] אם רוצים להקים עירוב, יש לשים לב שהחוט לא יהיה משופע הרבה, וכגון במקום תלול, או שהעמודים אינם אותם גובה, או אחד שוקע באדמה יותר מן השני, וראה כה"ח (סי' שס"ב ס"ק צ"ה), ושער הציון שם (ס"ק מ"ו). וכדאי להתייעץ לפני כן עם רבנים העוסקים בעירובין, שיכולים לייעץ באופן מעשי איזה מיכשור מועיל ביותר וכיצד ניתן להתגבר על מכשולים מצויים, ואף יכולים להשאיל להם כלים מיוחדים שלפעמים נצרכים (כדי למדוד יושר וכדומה).
[77] מלבד כן יש לשמור על הצניעות, על קדושת המקום, על מאכלים כשרים ולא מפוקפקים, לא לסמוך על שחיטות מפוקפקות, או ניקור מפוקפק של חלב שדינו כרת חס וחלילה.
[78] ואף בארץ יש כמה מקומות שהם כרשות הרבים דאוריתא לכל הדיעות, וראה להלן.
[79] וראה בתוס' עירובין (ו' ע"א ד"ה "כיצד") שאומרים שלא צריך דוקא ס' ריבוא אנשים גדולים ויהודים, אלא אפשר לצרף קטנים ונשים וגויים, ועוד יש מאחרונים שמחשיבים את מספר האנשים כפי שיש מקום ברכב אף על פי שאין בו את כל הנוסעים בפועל.
[80] לפעמים התירו להם בחוץ לארץ כשיש זמן סכנה לטלטל כסף בשבת, בכדי שאם יבוא איזה שודד וירצה לשדוד, יתנו לו את הכסף, מדין פיקוח נפש, וברוך ה' בארץ, אנחנו בבחינת "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו", וברוך ה' אפשר ללכת בלילה וביום בלי שום חשש, ואין צורך לכל ההיתרים האלה.
[81] בבא"ח (צו ש"ר סעי' י') כתוב שלא יזרוק את החמץ לרשות הרבים משום בזיון, ויש בזה חילול ה' בעיני הגויים. וכן בהלכות ערב פסח שחל בשבת (שם סעי' ג') שלא יזרוק את החמץ באשפה שבחצרו, והטעם הוא, שאם זו אשפה שבחצרו ואחרי זמן ביעורו מצאו אותו שם – חייב לבערו. ראה שו"ע (סי' תמ"ה סעי' ג'), ועיין לפוסקים שזו סתירה למה שפסק לעיל (סי' תל"ג סעי' ו'), וחילקו בין אשפה שבחצירו לאשפה שברה"ר, וא"כ בערב פסח שחל בשבת למחמירים שלא לטלטל, אם ישים באשפה שלו שבחצר עדיין הוא שלו ובודאי צריך לבער, ובשבת אינו יכול לבער אותו.
והדרך היחידה לכאורה – לכוף עליו כלי, כפי שכתוב בשו"ע (סי' תמ"ד סעי' ה'), וזה כמובן רק אם ביטל אותו.
על כן, גם אדם שלא רגיל לטלטל בשבת מדין חומרא, בשבת זו יכול לבקש מאחר שיעשה לו את הטלטול, כי אנן סהדי שלא קיבל את החומרא על דעת זו.
ואם אין לו מישהו אחר, יפורר ויפזר בנוחיות (ואין איסור לפורר בשבת כי אין טוחן אחר טוחן, ואין זלזול בלחם כיון שצריך לבערו). ואם הכמות גדולה ואין לו ברירה, יבטל מיד אחר גמר האכילה, ויכוף עליו כלי עד מוצאי יו"ט, והחכם עיניו בראשו. והוא הדין, אם בשבת זו נקרע העירוב במקום מסוים, כל בני המקום יצטרכו לזרוק לנוחיות.
ומכאן המלצה טובה לרבנויות לבדוק היטב לפני כל שבת, וכ"ש שבת זו (ער"פ שחל בשבת), את העירוב לבל יכשלו בהוצאה חלילה.
[82] הגם שיש מי שאומר שלא לפרסם, ומוטב שיהיו שוגגים, דעתנו שיש להודיע, וראה שו"ע (או"ח סי' שס"ה סע' ו') ומשנ"ב שם (ס"ק ל') וכה"ח שם (ס"ק נ'-נ"ב).
[83] שו"ע (סי' שס"ה סע' ז').
[84] [מי שהיה מטלטל חפץ ברשות הרבים או כרמלית ונודע לו שהעירוב התקלקל, עדיף שיזרוק את החפץ תיכף מידיו כלאחר יד (רמ"א סי' רס"ו סע' י"ב). ואם אינו יכול (כגון תינוק בעגלה), אם לא עמד במקום אחד מאז שיצא מביתו, יחזור לביתו מבלי להפסיק, ואם כבר עמד ברשות הרבים או כרמלית, יחזור לביתו פחות פחות מד' אמות. ויש עוד חילוקי דינים בזה, ועיין שו"ע סי' רס"ו סע' י"א-י"ב ובנו"כ שם, ושו"ת משיב הלכה סי' רס"ב.]
[85] גמ' שבת (י"ב ע"א), וכך פסק השו"ע (סי' רנ"ב סעי' ו'-ז').
[86] רמב"ם (הל' שבת פי"ט הכ"ו).
[87] כדרך הוצאתו, וראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' ח', י"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ג, מ"ז).
[88] המשנה בר"ה (כ"ט ע"ב) אומרת: "יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה". ונחלקו הראשונים בזה. אומר רש"י (שם ד"ה "אבל לא במדינה"): "לא בירושלים ולא בגבולין", דהיינו כל עוד היו בביהמ"ק היו תוקעין בביהמ"ק בלבד, וכשגלו סנהדרין ארבעים שנה קודם שחרב הבית היו תוקעים בירושלים. ועיין בריטב"א (שם). וכשחרב ביהמ"ק וחרבה ירושלים היו תוקעים ביבנה שם היו הסנהדרין.
הרמב"ם בפירוש המשנה כותב: "שמקדש נקרא ירושלים". וא"כ היו תוקעים בבית המקדש ובירושלים. וכן פסק בהלכות שופר (פרק ב' הלכה ח'), וז"ל: "אבל בזמן שהיה המקדש קיים והיה בי"ד הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בשבת בירושלים כל זמן שבית דין יושבים, ולא אנשי ירושלים בלבד אלא כל עיר שהיתה בתוך תחום ירושלים" – משמע שבזמן ביהמ"ק היו תוקעים לא רק בביהמ"ק אלא גם בירושלים ובכל עיר שהיתה בתחומה ורואה אותה ושומעים ממנה קול תקיעות ירושלים ויכולים לבוא בה. וכשחרב ביהמ"ק היו תוקעים בשבת במקום שיש בי"ד קבוע וסמוך בארץ ישראל, אבל בלי בי"ד מוסמך, גם רש"י מודה שאין תקיעה בשבת בזמן הזה.
הרי"ף (דף ח' בדפי הרי"ף) חולק וכתב שגם בזמן הזה שאין בי"ד סמוכים יכולים לתקוע בפני כל בי"ד אקראי. ובהלכות הביא את דברי רב הונא ורבי שתוקעים בפני בי"ד דוקא, ובזמן בי"ד, כלומר ו' שעות שבי"ד יושבים, וצריך בי"ד חשוב.
הר"ן מבאר (שם ד"ה "ונראה") שהרי"ף כתב מימרות אלו, אף על פי שהיום אין לנו בי"ד מוסמכים, לומר שהוא סובר שלא צריכים בי"ד סמוך אלא יכולים לתקוע בפני כל בי"ד אקראי והם ג' אנשים. וכתב הר"ן: "ועל זה היה סמוך לעשות מעשה בדבר שהיו תוקעים בבי"ד שלו בר"ה שחל להיות בשבת". וכתב על זה הריטב"א (שם סוף ד"ה "א"ר אליעזר"): "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל".
ודעת הרמב"ם (שם ה"ט) והשו"ע (סי' תקפ"ח סעי' ה') שאין תקיעה בשבת בימינו, מכיון שאין ביהמ"ק ואין בי"ד סמוכין.
בשנת תרס"ה-תרס"ו חל ר"ה בשבת שנה אחר שנה. ורצה בעל "לב העברי" בירושלים לתקוע בשופר, לקח את הבי"ד הספרדי שישב בבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי, ולקח את הבית דין האשכנזי שישב בחורבת רבי יהודה החסיד ורצה לתקוע בפניהם בשבת, וכדעת הרי"ף. ולבסוף לא עלתה בידו שהיו הפרעות, ואמנם יש שמועות שאכן תקע ובאו רבנים ושמעו מבחוץ התקיעות.
והאמת שהרי"ף יכול היה לסמוך ולעשות מעשה בבית דין שלו ולתקוע בשבת שהיה ענק בדורו, ואפילו הרמב"ם שהיה יכול לחלוק על כל הראשונים היה נזהר מאד מלחלוק על הרי"ף. וגם הראב"ד בהשגותיו שהיה חריף בלשונו מאד נגד הרמב"ם, כשהיה משיג על הרי"ף היה מתבטא ביראת כבוד גדול והיה אומר: אין אני מקשה עליו אלא אני לא מבין אותו מקוצר שכלי ועיני הם כהות בפני דבריו של הרי"ף כמו הרואה את השמש בצהרי היום, אבל אנן בתראי, מי יכול להשוות עצמו לבי"ד של הרי"ף ולעשות מעשה? ולכן לא יכולים לתקוע בשבת כסברת הרי"ף, אלא עושים כפסק הרמב"ם ושו"ע.
הגמרא בר"ה (כ"ט ע"ב) מביאה טעם לזה שאין היום תקיעות בשבת: "אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר: 'שבתון זכרון תרועה', וכתוב אחד אומר: 'יום תרועה יהיה לכם'! לא קשיא, כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות ביום חול".
כלומר התורה עצמה כותבת שיש מצב שיהיה רק "זכרון תרועה" ולא יתקעו אם ר"ה חל להיות בשבת, וזה איסור דאורייתא. ופירש רש"י (שם): "מקראות של תרועה יאמרו בשבת, וביום חול "יום תרועה" שיתקעו ממש".
ושואל רבא על זה: א"כ איך היו תוקעים במקדש? וכן בירושלים וביבנה, ובאיכא בי"ד סמוכים איך תוקעים בשבת? ועוד תקיעת שופר היא חכמה ולא מלאכה וכיצד יעלה על הדעת שיהא אסור מהתורה? אלא אמר רבא: שזה איסור דרבנן שחששו שמא ילך ללמוד את חכמת התקיעה אצל חכם, ויטלטל את השופר ד' אמות ברה"ר, וכמו כן חששו בלולב ובמגילה שלא לנענע או לקרוא בשבת שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר.
וראה בבעל הטורים שכותב "רמז" מהתורה שבשבת אין תוקעים בשופר, שכתוב (ויקרא, כ"ג, כ"ד): "דבר אל בני ישראל לאמור בחדש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש" היינו, נדרש הפסוק כך: אם בחודש השביעי באחד בחודש יהיה יום שבתון, היינו יום שבת אז זכרון תרועה מקרא קדש בלבד אבל לא תוקעים ולא מריעים, ורק במקדש נאמר (יואל ב', א') "תקעו שופר בציון" – ר"ת 'שבת', שבשבת תוקעים במקדש וירושלים, ומכל מקום להלכה – אין הדבר כן, ואין זה איסור דאורייתא אלא מדרבנן.
ומכאן נוכל ללמוד עד כמה חזקו ועמדו חכמים על משמרת השבת, ועם כל מעלת השופר שמהפך מידת הדין לרחמים, ומזכיר עקידת יצחק אבינו כמו שנאמר: 'עלה אלוקים בתרועה', וכדברי הגמרא, "מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות – שיעלה זכרונם לפני לטובה, ובמה? בשופר". וכאשר הגמ' שואלת מדוע תוקעין בשופר של איל ולא של פרה, היא משיבה, שאין קטגור (שופר של פרה המזכיר את חטא העגל) נעשה סניגור – כמצות תקיעת שופר, ולמדנו מכאן, שהשופר הוא סנגור גדול של עם ישראל (וראה בגמ' ששאלה: הרי כהן גדול עובד בבגדי זהב וגם זהב ומזכיר את חטא העגל! ותירצה שבפנים בעבודות הפנימיות הכהן עובד בבגדי לבן, הרי שהשופר כל כך מעולה ויקר שהוא כמו עבודת הקודש לפני ולפנים) ועם כל זה גזרו חז"ל, שבשבת לא תוקעים בשופר, שחששו חכמים אולי יהיה אחד שישכח ויעביר ד"א ברה"ר בשבת, ורק בגלל אותו אחד בטלו מצות שופר בשבת לדורות לכל עם ישראל.
וראה בתוספות (מגילה ד' ע"ב ד"ה "ויעבירנה בתרא") ששואלים: איך מלים בשבת הרי צריך לטלטל כלים או את הילד, ולמה לא חוששים שמא יעבירנו ד"א ברה"ר?
ומתרצים: שאני מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות – שמעלתה כ"כ חשובה שדוחה שבת. וראה בב"י (סי' תקפ"ח) שכתב, ז"ל: וכתב הר"ן (מסכת ר"ה) ואם תאמר… ומאי שנא מילה בשבת דלא גזרינן? יש לומר דהאי שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה.
אמנם הר"ן (מסכת מגילה ב':) מתרץ: שאנחנו בר"ה שחל בשבת דוחים ולא תוקעים, כי אין אנו בקיאים בקביעות החודש ושמא היום השני הוא המועד, אבל במילה שאין בזה שום ספיקות ובודאי שביומו צריכים למול בלי דחיות, כי זה לא קבוע ליום החודש אלא ליום השבוע.
וראה בירושלמי (מגילה פרק רביעי הלכה א') שלומד שאיסור תקיעות בשבת הוא מדאורייתא, ושם הוא כותב, שהיו יושבים ודנים אם איסור תקיעה בשבת אסור מן התורה, או שאין איסורו מן התורה וגם במדינה לא ידחה, ועבר שם רב כהנא שהיה גברא רבה ושאלו אותו, ואמר להם: שהאיסור הוא מדאורייתא והוא נלמד מהפסוק: "זכרון תרועה" – כשחל ר"ה בשבת רק מזכירים ולא תוקעים. אמר להם רב זעירא לחביריו לעלות ולשמוע מדרשתו של רבי לוי, שאמר: מה שלא דוחים שבת במקדש ותוקעים אף על פי שהתורה אומרת "זכרון תרועה" זה משום שכתוב בפסוק (במדבר כ"ט): "יום תרועה והקרבתם" – מכאן שבמקום שמקריבים הוא לעולם יום תרועה.
[89] ראה בבה"ל (סי' ש"ג ד"ה "והשתא") שנשאר בצ"ע לדעות שס"ל שרק אם עוברים בו בכל יום ס' ריבוא בנ"א הוי רשות הרבים, מדוע בימינו לא תוקעים בשופר בשבת, הלא כל החשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר, אבל בימינו שאין רה"ר ולא שייך חשש זה, וכבר קדמו לו בשו"ת בשמים ראש (סי' שנ"ט) ושו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' קפ"ח).
וראה עוד בבה"ל (סי' שמ"ה ד"ה 'שאין'): "דידוע שגזרו חז"ל לענין תקיעת שופר בשבת וביטלו עשה דאורייתא לכלל ישראל, כדי שלא יבא לידי חילול שבת וכו' והוא דבר שאין מצוי כלל וכלל כי אם איזה עיר יחידה בעולם", כלומר שבימינו לא מצוי רה"ר ולא נשאר מקום לחשש שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. ובשלמא למ"ד שמספיק דין רה"ר רק אם רחב ט"ז אמה, יש מציאות הרבה של רה"ר, אבל למ"ד שצריך גם ששים ריבוא למה גזרו?
ונראה ליישב ע"פ הכלל: 'אין בי"ד יכול לבטל את דברי בי"ד חברו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין' – וכיון שכך גזרו בזמנם בי"ד גדול וחשוב בתקופת התנאים והאמוראים, אין אנו עומדים מעל דרגתם לבטל דבריהם.
ועוד שבזמנו של ה"חפץ חיים" לא היה רה"ר בעולם, אבל בימינו יש בארצות גדולות רחובות שיש בהם ס' ריבוא וט"ז אמה, וגם בארץ יש כבישים שעוברים בהם מאות אלפים כל יום ורוחבם רב, ויש בהם ס' ריבוא וט"ז אמה, וחכמים חזו מראש מה שעתיד להיות.
וראה בשו"ת "תורה לשמה" (סי' תל"ו) ששואל: איך מבטלים מצווה כ"כ חשובה ונחוצה בגלל ספק שמא אדם ישכח ויטלטל? ומאריך לתרץ ולבאר עניין זה.
אמנם גאון עוזנו בעל הבא"ח (שני אליהו א') כתב על הפסוק: "ליראי השם ולחושבי שמו" – מי שחושב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. הקב"ה מחשיב לנו את קיום מצוות התקיעות כאילו תקענו.
ואפשר להוסיף שכאשר אנו מוכנים לתקוע בשופר ואנחנו נצטווינו לשמוע בקול חכמים ובקולו של הקב"ה שציוונו לשמוע בקולם "ככל אשר יורוך", והם ציוו שלא נתקע בשבת. עצם השמיעה היא מצווה וברור שהקב"ה יצרף לנו מחשבה למעשה, ולפי זה כתב הבא"ח (לשון חכמים ח"א סי' י"ד) יהי רצון ארוך שטוב לאומרו ביום שבת לפני מוסף של ראש השנה, ואם אין לו זמן יאמר את זה אחרי מוסף.
.
