פרק סז – דיני הוצאת בעלי חיים בשבת

הוצאת בע"ח מחוץ לתחום

א – בעל חיים השייך לאדם הרי הוא כרגליו לענין "תחומין", כלומר מותר להוליכו עד סוף "תחום שבת" ממקום שבו שבתו בעליו שהם אלפיים אמה לכל רוח, אך מחוץ ל"תחום שבת" של בעליו אסור להוליכו בידיים בין בעליו ובין אדם אחר[1].

ב – יצא הבעל חיים מחוץ ל"תחום שבת" של בעליו מותר לקרוא לו כדי שיחזור אל תוך "תחום שבת", אך אסור להחזירו בידיים[2].

 מסירת בהמה לרועה גוי

ג – מותר למסור בהמות לרועה גוי בערב שבת לרעותן אפילו אם יודע שהרועה יוציאה מחוץ לתחום אך גם אם מסרם בערב שבת אסור לומר בשבת בפירוש לרועה גוי להוציאה מחוץ לתחום[3].

 יציאה עם משוי ל"כרמלית"

ד – כל דבר שנחשב כמשוי לעניין הוצאה מרשות לרשות, יש אומרים שאסור להוציא בו בעל חיים ל"רשות הרבים" גמורה או לכרמלית. ויש אומרים שאסור גם לחצר שאינה מעורבת. למעשה אסור להוציאו ל"כרמלית", שמא יבוא להוציא ל"רשות הרבים" גמורה אבל בחצר שאינה מעורבת מותר[4].

 מלבוש בע"ח

ה – מותר להוציא בעל חיים ל"רשות הרבים" עם כל דבר שמוגדר כמלבוש שלו[5] .

 כלי שמירה לבעל חיים

ו – מותר להוציא בעל חיים ל"רשות הרבים" עם כל דבר שנדרש לשמירתו [כדי שלא יברח וכדו'][6].

 "שמירה יתירה"

ז – מותר להוציא בעל חיים ל"רשות הרבים" אפילו אם דבר זה מהווה "שמירה יתירה" עבורו, ובלבד שתהיה זו "שמירה יתירה מועטה" [כלומר, שיהיה הדבר ששומר על בעל החיים מעט יותר טוב מהדבר שבו רגילים לשומרו, אך לא הרבה יותר טוב]. אמנם אם הדבר הזה שומר הרבה  יותר טוב מהמקובל נחשב משוי ואסור לצאת בו[7].

 שמירה יתירה לבעל חיים מורד וכדו'

ח – בעל חיים שבני מינו נשמרים בכלי שמירה מסוים אך הוא מורד וכדו' ואינו נשמר באותו כלי מותר להוציאו ל"רשות הרבים" בכלי שמירה טוב יותר, מכיון שעבורו שמירה בכלי זה הינה "שמירה רגילה"[8].

 שימוש בקולר

ט – מותר להוציא בעל חיים ל"רשות הרבים" כשקולר תלוי בצווארו, בתנאי שהקולר רפוי שאפשר להכניס את היד בין הקולר לצוואר ולמשוך בו את הבעל חיים [ומכל מקום אין לקשור את הקולר רפוי מדי עד שיש חשש שמא יפול]. אמנם כאשר קושרים לקולר רצועה כדי למושכו ברצועה זו מותר להוציאו כך ל"רשות הרבים" גם אם הקולר לא רפוי, וכשעושים כן צריכה הרצועה להיות מתאימה לאותו בעל חיים[9].

 זהירות בהחזקת רצועה

י – אדם המוציא בעל חיים קשור ברצועה למקום שאינו מעורב צריך להזהר לאחוז את הרצועה כך שראש הרצועה לא תצא יותר מטפח מידו [דהיינו שמונה ס"מ][10]. וטעם הדבר הוא, שלא יראה כאילו הוא נושא חבל נוסף בידו[11].

 זהירות באורך הרצועה

יא – המוציא בעל חיים קשור ברצועה למקום שאינו מעורב צריך להיזהר עוד, שהרצועה בינו לבין בעל החיים לא תשתלשל עד שתגיע עד למרחק של טפח מן הארץ [שמונה ס"מ]. וטעם הדבר הוא, שאם הרצועה משתלשלת נמוך כל כך, נראה כאילו הוא מטלטל סתם חבל ולא רצועה הקשורה לבעל חיים[12].

 חפץ שלא קשור בחוזקה

יב – בעל חיים שיש עליו מלבוש או דבר שמותר לצאת בו אם אינו קשור בחוזקה ויש חשש שמא יפול אסור לצאת בו בשבת, אפילו ל"כרמלית"[13].

 הנחת בגד על בעל חיים

יג – מותר לתת בגדים וכדו' על בעל חיים בערב שבת כאשר עושים כן מפני צערו או כדי להגן על בריאותו או צמרו, וכן מותר להוציאו כך ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים". וכל זאת בתנאי שחפצים אלו מהודקים היטב לגוף בעל החיים, שאין חשש שיפלו בזמן שהוא נמצא ברשות הרבים ויבואו הבעלים לטלטלם באיסור[14].

 סוס עם פרסות

יד – מותר להוציא ל"רשות הרבים" סוס שנתנו פרסות ברזל ברגליו, כדי להגן עליו[15].

 יציאה עם רסן

טו – אסור להוציא ל"רשות הרבים" בעל חיים שיש רסן בפיו וכדו' כדי שלא יאכל בשדות אחרים או כדי שלא ינשוך, כי הכלל הוא: כל שמטרתו להגן על הסביבה ואין מטרתו להגן על בעל החיים אסור להוציאו בו ל"רשות הרבים" משום משוי[16].

 הולכת בעלי חיים ביום מכירה

טז – במקום בו מתקיים יריד של מכירת בעלי חיים בשבת או במוצאי שבת אסור להוליך בעלי חיים כדרך שרגילים להוליכם בחול להציעם למכירה, אפילו אם אין מתכוונים למכרם. ולכן, בזמנם היה אסור להוליך שיירת גמלים קשורים זה אחר זה, מכיון שכך היה דרכם להכריז על העמדתם למכירה[17].

יז – האיסור להוליך בעלי חיים במקום בו מתקיים יריד מכירת בעלי חיים הוא, בין ב"רשות הרבים" דאורייתא ובין ב"כרמלית", ואפילו בעיר שיש בה עירוב. אמנם, בחצרו מותר להוליך בעלי חיים באופן זה, אפילו כאשר באותו מקום מתקיים יריד כנ"ל[18].

 הולכת בעל חיים כדרך שמוליכו למסחר

יח – אסור להוליך בעל חיים ופעמון תלוי בצווארו בין ב"רשות הרבים" דאורייתא ובין ב"כרמלית", ואפילו בעיר שיש בה עירוב, בין כשהפעמון פקוק ובין שאינו פקוק, בין שהוא תלוי בצווארו ובין שהוא תלוי בכסותו, משום שנראה כאילו לוקחו למכירה[19].

יט – אסור להוליך כל סוג בעל חיים עם פעמון עליו ב"כרמלית" בשבת כנ"ל, גם אם אין דרך להציע בעל חיים זה למכירה באופן זה, מכיון שזהו משוי[20].

 בעל חיים עם פעמון בחצר

כ – מותר להוליך בעל חיים ופעמון תלוי בצווארו בחצר "רשות היחיד", בתנאי שהפעמון פקוק ואינו משמיע קול, אבל אם הפעמון אינו פקוק אסור להוליכו כך אפילו בחצר "רשות היחיד", משום השמעת קול[21].

 כלב עם תג זיהוי

כא – אסור להוציא בעל חיים ל"כרמלית" שאינה מעורבת כאשר תלויה עליו שרשרת עם תג זיהוי וכדו', מכיון שאין בה שום צורך לכלב [כגון: שמירה וכדו'][22]. אמנם, מותר להוציא בעל חיים שניקבו את אזנו ונתנו שם דסקית זיהוי, מכיון שבאופן זה התג זיהוי מתבטל לבעל חיים[23].

 "מרדעת" לחמור

כב – מותר לתת כמין "מרדעת", [דהיינו: שמיכה דקה], שמניחים על החמור להגן עליו מן הקור בשבת[24], מכיון שטבעו של חמור שקר לו כל ימות השנה [ואפילו בימי תמוז][25]. אמנם, יזהר לא לקושרו אפילו בקשר שאינו בר קיימא, כדי שלא ישען עליו בשעה שמניח את המרדעת עליו ונמצא משתמש בבעל חיים[26].

כג – מותר להוציא חמור ל"רשות הרבים" בשבת ב"מרדעת" שהיתה עליו מערב שבת, למרות שזה משוי, ובלבד שתהא ה"מרדעת" קשורה עליו בחוזקה[27].

כד – נתנו את ה"מרדעת" (דהיינו השמיכה הדקה) על החמור בשבת צריכים להיזהר שלא יצא החמור ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[28].

כה – אסור להניח "מרדעת" (דהיינו שמיכה דקה) על שאר בעלי החיים בשבת, מכיון שזו טרחה שלא לצורך [שהרי שאר בעלי חיים אינם כמו חמור שקר לו מאוד][29].

 הנחת בגד משום צער

כו – כאשר קר מאוד מותר להניח על כל בעל חיים שבחצר בגדים כדי לחממו בשבת, ובלבד שלא ישען על בעל החיים בשעה שמניחם עליו[30].

כז – מותר לכסות בבגדים בעל חיים שבחצר שיש עליו הרבה זבובים והוא מצטער בזה בשבת, ובלבד שלא ישען עליו[31].

כח – מותר להוציא כל בעל חיים ל"רשות הרבים" בשבת בבגדים שהיו קשורים עליו מערב שבת, כאשר הקור גדול או שהניח עליהם מחמת הזבובים, ובלבד שהיו קשורים עליו בחוזקה[32].

 הסרת בגד בשבת

כט – היו בגדים על בעל החיים מערב שבת או שהניחו בגדים על בעל חיים בהיתר בשבת אסור להסירם בשבת, מכיון שאין בעל החיים מצטער בכך שמונחים עליו בגדים[33].

[1] כתב בשו"ע (סימן שצ"ז סעי' ג'): "כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח, כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם. ואם עירבו בעליהם לרוח א' – אין שום אדם יכול להוליכם לרוח האחרת אפילו פסיעה אחת, במקום שאין הבעלים יכולים לילך. הגה: ועיין לעיל סוף סימן ש"ה אם מותר למסור בהמה לעכו"ם במקום שיש לחוש שיוציאנה חוץ לתחום".

[2] ראה בהערה הקודמת. וכתב בשו"ע (סימן ש"ו סעי' ב'): "היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום – יכול לקרות לה כדי שתבא". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ז'): "ולא גזרינן דלמא יצא בעליה חוץ לתחום כדי להכניסה לתוך התחום. ואם אינה שומעת לו לבוא – מותר להכניסה ע"י א"י, אבל אסור להכניסה ע"י ישראל אפילו ישראל אחר שאין בעליה שאצלו הוא בתוך התחום, דקי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים הן לענין תחומין, וע"כ כיון שיצאת חוץ לתחום שלה – אסור לכל ישראל להזיזה בידיים מד"א שלה".

לגבי אם צריך למונעה לצאת לחוץ, כתב האליה רבה (סי' ש"ה ס"ק כ"ג): "ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא ע"י אדם – אין בעלה צריך למונעה, עיין שם ברלב"ח [סי' כ"ח]. ותימא דכולהו פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמה אסור – (מג"א ס"ק ט"ז). והנה גם באליה זוטא [סק"ח] סמכתי על ספר עולת שבת [סק"כ] שהעתיק כן דברי רלב"ח, ועתה עיינתי ברלב"ח גופיה סימן כ"ח ולא כתב שם דמשא עליה, אלא מיירי כשיוצא לחוץ לתחום בלא משא. ונראה לי דבזה ודאי אין צריך למנעה, ואדרבה גדולה מזה קאמר בגמרא דף נ"ג [ע"ב] קורא לה והיא באה, ופרש"י [ד"ה "שהיה תחום"] דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנו ממש בידיו ע"כ, ועיין סימן ש"ו סעיף ב', אבל כשמשא עליה – ודאי צריך למונעה כשיוצאת לרשות הרבים, כמבואר מרמב"ם שהבאתי ריש סימן ש"ד".

[3] כתב השו"ע (סימן ש"ה סעי' כ"ג): "מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה אינו יהודי; ואף על פי שהאינו יהודי משתמש בהם בשבת, אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה ואינו ממתין לשכירות ממנו; ואם רואהו משתמש בה בשבת – מוחה בידו. הגה: וכ"ש דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום, דהא תחומין דרבנן".

ולגבי האם מותר למסור לרועה בשבת, כתב הכה"ח (שם בס"ק צ"ט): "משמע אפילו בשבת, ואין לחוש אם העכו"ם מוציאה חוץ לתחום, וכן משמע מדברי מור"ם ז"ל בהגה שהביא דברי הגהות מרדכי על דברי השלחן ערוך ובהגהות מרדכי כתוב בהדיא: 'אפילו בשבת' כמו שכתבו בבית יוסף ובדרכי משה אות ה', יעו"ש, וכן כתב העולת שבת אות כ"א. אמנם הר"ם אלשקאר סימן מ"א כתב דאסור למסור בשבת אבל קודם לכן אפילו ביום ששי – שרי, ובסימן מ"ב דחה ראיות הגהות מרדכי דקידושין שהתיר אפילו בשבת יעו"ש, וגם הרלנ"ח בסימן כ"ח הביא דעת מי שרצה להתיר אפילו בשבת עצמו, והוא ורב אחר הכו על קדקד סברתו וגם דחה ראיות הגהות מרדכי דקידושין, יעו"ש. והביא דבריהם כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, עולת שבת אות כ"א. וכתב שם העולת שבת: 'וכן נראה להחמיר שלא למסור בהמה לרועה בשבת עצמו' ", ועיי"ש במש"כ לגבי אם הגוי שכיר לחודש ובא לקחת מאליו.

ואם רואה את הגוי מוציא האם צריך למחות בו, כתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"ט): "ואפילו אם הוא רואה – אין צריך למחות דדוקא להוציאה בידים – אסור וכנ"ל. וכ"ז כשהא"י מוציאה מעצמו, אבל לצוותו בשבת להוציאה חוץ לתחום לרעות שם, עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ונכון להחמיר, וכ"כ בח"א. ומטעם זה אם מוליכין שוורים למקום אחר למכור – אסור למסור להם בשבת אפילו אם קצץ עם הא"י כבר על זה הענין קודם שבת, דהוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום, אבל למסור לו בע"ש אפילו אם יוליכנה בשבת חוץ לשלש פרסאות – שרי". וכתב כה"ח שם (ס"ק ק"ג): "ואף על גב שאסור להביאה בידו, מכל מקום מה שהעכו"ם מוליכה הוי ליה כאילו ישראל קורא לה דשרי, כמ"ש סימן ש"ו סעיף ב'. מגן אברהם ס"ק ח"י. ומכל מקום אם אומר בפירוש לעכו"ם, צריך עיון דהוי שבות כל שהוא אסור לעשות, והא דמותר שעכו"ם מעצמו מוליכה, ואם כן ראוי למכור או להפקיר. אשל אברהם אות ח"י".

[4] כתב השו"ע (סי' ש"ה סעי' י"א): "ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים, אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה". וכתב הבה"ל שם (ד"ה "ופוקק זוג"): "עיין במ"א שהביא ראיה דמה שאסרו בבהמה משום משוי, בכרמלית – שרי, מדאמרינן בגמרא דכל שבחבירו – אסור, בבהמה – מותר לכתחלה. ועיין בתו"ש שהקשה ע"ז דהתם משום פסידא דכיס התירו, דהלא אמרו דאם יש א"י יתננו לו דוקא ולא על הבהמה, וכן הקשה ג"כ בספר נהר שלום. ועיין במחה"ש שיישב בדוחק, וגם בלא"ה ראיה זו קלושה מאד, דבאמת בכל ענין דאורייתא מצינו דגזרו בכרמלית משום דמיחלף בר"ה גמור, וגם שביתת בהמתו הלא דאורייתא היא, משא"כ בדבר שאין המלאכה נחשבת כלל למלאכה, כגון שהיא בלא עקירה והנחה ורק שחז"ל אסרו זה לגבי אדם, בבהמה – לא גזרו זה. ולדעת המרדכי ה"ה לענין חי נושא את עצמו, כיון דאינה נחשבת משוי כלל לא גזרו בבהמה. וגם אם נימא דלהמרדכי ה"ה לענין כרמלית ג"כ יש לעיין בזה, דבהסמ"ג מוכח בהדיא במה שכתב לענין זוג, דמה שאסור בבהמה משום משוי שייך אף בכרמלית [אח"כ מצאתי שגם התו"ש הביא זה]. אח"כ מצאתי בספר שלחן עצי שטים שפוסק בהדיא לאיסור בכרמלית וכמו שמצדד בספר תו"ש, וגם דעת הגר"ז לאסור בכרמלית. היוצא מדברינו: דאפילו בכרמלית גמור יש הרבה אחרונים שמחמירין, וכ"ש דבר"ה יש ליזהר בזה מאד אפילו בר"ה שלנו שאין ששים רבוא בוקעים בו, ואין להקל אפילו בשעת הדחק, דהרי הרבה גדולי ראשונים ס"ל דגם באין ששים רבוא שייך ר"ה, דלא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר וכדאיתא לקמן בסימן שמ"ה, וא"כ לדידהו הו"ל איסור דאורייתא של שביתת בהמתו אף בר"ה שלנו". וראה כה"ח שם (ס"ק ט"ל) שכתב (אחר שהביא דעת המג"א ותו"ש והגר"ז): "ועיין אשל אברהם אות ו' שכתב שהתוספות לשיטתם, אבל לרש"י אין הכרע. ויש לומר כל שיש איסור תורה ברשות הרבים גזרו אף בחצר, יעו"ש. אמנם דעת האחרונים להתיר בחצר שאינה מעורבת כדעת המגן אברהם, משום דיש כמה מהראשונים סוברים כדעת התוספות דבחצר – שרי".

[5] לבוש (סי' ש"ה סעי' א').

[6] שו"ע (סי' ש"ה סעי' א').

[7] שו"ע (סימן ש"ה סעי' א'): "בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו, אבל אם אינה משתמרת בו, או הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משאוי". ובמשנ"ב שם (ס"ק א'): "והוא הדין כשתצא במה שהיא שמירה יתירה לפי ענינה, דלאו אורחיה בהכי, גם כן בכלל משוי הוא ואסור", ועוד כתב (ס"ק ב'): "דוקא בשמירה יתירה הרבה, אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכין – לא הוי משא, דאי אפשר לצמצם". וכן כתב כה"ח שם (ס"ק ג').

[8] שו"ע (סימן ש"ה סעי' ד'): "כל בהמה שעסקיה רעים, אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה – מותר לצאת בה". וראה משנ"ב שם (ס"ק י"ז), כה"ח שם (ס"ק י"ב-י"ג).

[9] ראה בהערות ז'-ח'. וכתב השו"ע (סי' ש"ה סעי' ה'): "בעלי השיר, כגון: כלבים של ציידים וחיות קטנות, שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבועה בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותם בה – מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכם בהם". ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ט): "כיון שאורחייהו בהכי". ועוד כתב שם (ס"ק כ"א): "היינו שאם רוצה יוכל למשוך אותה ע"י הרצועה התלויה".

[10] אמנם עד שני טפחים אין איסור, אלא שיש להחמיר לכתחילה שלא להוציא אפי' טפח, ראה בהערה הבאה.

[11] שבת (נ"ד ע"א) וז"ל: "אמר שמואל: ובלבד שלא יצא [חבל] מתחת ידו טפח". וכתב בשו"ע (סי' ש"ה סעי' ט"ז): "המוציא בהמה והוא מושכה באפסר – צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה, דדמי כמו שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה", וכתב המשנ"ב שם (ס"ק נ'): "ומ"מ אם הוציא טפח אחד מתחת ידו – לא עשה איסור, אא"כ הוציא ב' טפחים. אלא דלמעשה יש להחמיר לכתחלה שלא יצא אפילו טפח אחד מידו", וכ"כ כה"ח שם (ס"ק מ"ט).

[12] שו"ע (סי' ש"ה סעי' ט"ז): "וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה, כדי שלא יכביד עד שלא יגיע בטפח הסמוך לארץ; ואם הוא ארוך – יכרוך אותו סביב צוארה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק נ"א): "צ"ל: 'עד שיגיע', והטעם דכשיגיע סמוך לארץ לא תהא נראה כאלו הבהמה נמשכת בה דיהיה מותר מחמת שהוא נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא". וראה מש"כ כה"ח שם (ס"ק נ').

[13] כתב במשנה ברורה (סימן ש"ה ס"ק מ"ג) "ולענין כרמלית – יש דעות בין האחרונים, יש מתירים ויש אוסרים. ולענין ר"ה שלנו בודאי יש ליזהר, דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בבה"ל. ובדבר שהחשש הוא משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי, אף המתירים הנ"ל מודים דאסור בכרמלית". וראה בכה"ח (סי' ש"ה ס"ק ט"ל).

[14] שו"ע (סי' ש"ה סעי' ו'). וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"ב): "וטעם כל אלו דאע"פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח, מ"מ כיון שנעשין לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם, הוי להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן". וכ"כ בכה"ח שם (ס"ק ט"ז).

ולגבי חשש שמא יפול ראה שו"ע (שם סעי' ו'): "והעזים צרורות והוא שקושרים ראשי דדיהן, ודוקא כשקושרים אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר, אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ – אסור, דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי". ועוד שם (סעי' י"א): "ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים, וכו' ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ל"ט): "לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה, דהטעם משום דלמא נפל ואתי לאתויי. וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי". וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק כ"ד, שער הציון שם ס"ק י"ט).

[15] כיון שתפוס בברזלים אין חשש שמא יפול. משנ"ב (סי' ש"ה ס"ק מ"א) וכה"ח שם (ס"ק ל"ו).

[16] כתב בשו"ע (סימן ש"ה סעי' י"א): "ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדות אחרים". וראה עוד שם (סעי' י"ז). ובטעם האיסור כתב המשנ"ב שם (ס"ק נ"ו): "משום משוי".

[17] ראה שו"ע (סי' ש"ה סעי' י"א, ט"ו) ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ג, מ"ט). ובשו"ת מהר"ם שי"ק (או"ח סי' קכ"ט) כתב להוכיח מהמשנה בשביעית פ"ג מ"א שכתוב: "מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות? משיפסקו עובדי עבודה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: משיבש המתוק. רבי יוסי אומר: משיקשור". ופסק הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"ב ה"א): "לא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ, והוא משיקשור המתוק", משמע שלאחר שיעור זה לא גזרו חכמים משום חשד, כיון שאין דרך כבר לזבל, וא"כ ה"ה לכאן בשעה שלא מתקיים יריד, מותר להוליכם באופן שנראה שרוצה למוכרם (בדרך כלל כאשר מתקיים יריד של בעלי חיים יש פרסום על כך).

[18] כתב כה"ח (סי' ש"ה ס"ק מ'): "וכתב עוד שם המגן אברהם דבדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורבת – אסור, יעו"ש. ומיהו האשל אברהם שם מפקפק בזה, יעו"ש". ועוד (ס"ק מ"ז) כתב: "משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמרא. ואפילו אם היו קשורין מערב שבת, אינן נמשכין בשבת. הרמב"ם פרק ך' דין ט', אליה רבה אות י"ב. ואפילו אינם אלא שנים ואפילו היא עיר מעורבת. רבינו זלמן אות ח"י. אבל בחצרו – מותר למושכם. אור זרוע".

[19] שו"ע (סי' ש"ה סעי' י"א): "ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים, אף על פי שהוא פקוק, בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ג): "משום דמחזי כמוליכו בשוק למכור [גמרא]".

[20] ראה בשו"ע (סי' ש"ה סעי' י"א), הובא בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ג): "משום דמחזי כמוליכו בשוק למכור [גמרא]. ומשמע דבאלו דלא שייך זה, כגון בחתולים ועופות וכה"ג, שאין דרך להוליכן למכור בזוג – מותר כשפקוק. ובסמ"ג משמע דאסור אף באלו לצאת, משום משוי, ועיין במ"א ס"ק ו' וא"ר ס"ק ט' ". וכתב המגן אברהם שם (ס"ק ו'): "מחזי שמוליכ' בשוק למכור [גמ']. וצ"ע על סמ"ג שכ' הטעם משום משוי. והסמ"ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (ש"ג). ואפשר דהסמ"ג מיירי שאין קשור באפסר, ובזה מודו התו' דהוי משוי, ואף על גב דכל נוי – אסור, שאני הכא דבטל לגבי אפסר (תוס'). ומ"מ כ' די"א דוקא נוי שאינו רגיל בחול עס"א".

וכתב אליה רבה שם (ס"ק ט'): "אבל משוי אינו (מחזי) שבטיל אגב אפסר (תוס' דף [נ"ד] ע"ב ד"ה "משום"), ולפ"ז נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דאין דרכן להוליכן למכור בכך – מותרין, דבטלי גבי רצועה שבצוואריהן. והסמ"ג [י"ח ע"א] כתב דהטעם משום משוי, ולדידיה בכולן אסורין. ויש צד [לומר] דכל אחד יודה לדינא לחבירו (שלטי הגיבורים דף קכ"ג כ"ה ע"ב אות א'). ונראה פירושו די"ל דהסמ"ג מיירי כשאין קשור באפסר, כמו שכתב מג"א [סק"ו], דבזה מודה תוס'. ולענ"ד משמע בספר התרומה סימן רל"ז ובמרדכי [סי' שלה] דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא עיין שם, מיהו הכל לפי המקום. ואין להקשות על הסמ"ג הא קאמר בש"ס טעם משום [דאזיל לחינגא]. בספר התרומה שם מתרץ ליה דלרוחא דמילתא קאמר טעמא דאזיל לחינגא או כיון דזוטר לא הוי משום משוי ע"כ, וצ"ע". ובכה"ח שם (ס"ק ל"ח) הביא את דעת הא"ר.

[21] בית יוסף (סי' ש"ה), שו"ע שם (סעי' י"א), משנ"ב שם (ס"ק מ"ב-מ"ג), כה"ח שם (ס"ק ל"ו). וראה עוד בהרחבה בהלכות ריקוד ומחיאת כף.

[22] שו"ע (סימן ש"ה סעי' י"ז): "ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן". ובערוך השולחן שם (סעי' ג'): "ויש להסתפק במקום שעושין זה לסימן שהכלב יש לו בעלים, דאם אין לו טבעת בצוארו סימן הוא שאין לו בעלים והורגין אותו, אם מותר לצאת בו אם לאו. ונראה שאסור, וראיה ממה שיתבאר דאין תרנגולים יוצאין בחוטין דעבדי לסימנא שלא יחליפו, אלמא דכל שעושין לסימן הוי משא".

[23] עיין שו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג) (וראה בכה"ח סי' ש"ה ס"ק נ"ו, ומה שנחלקו שם הוא משום שאפסר הוא דבר חשוב).

[24] ראה בכה"ח (סי' ש"ה ס"ק י"ט) שכתב: "הגה: פירוש כמין אוכף קטן וכו'. והפרישה אות י"א כתב דהוא כמין מלבוש לחמם אותה. והלבושי שרד כתב נראה שצ"ל: 'אוכף גדול', ור"ל שמונח על כל הגוף, עכ"ד. ולי נראה הא דאמר: כמין 'אוכף קטן', אף על גב שהוא על כל הגוף משום דאינו עב כל כך כמו זה שמניחין בשעת משא ורכיבה. ועיין לקמן אות כ"ב".

[25] ראה הערה הקודמת. ובשו"ע (סי' ש"ה סעי' ח'): "מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצנה ובלבד שלא יקשרנו בו, מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בב"ח; אבל על הסוס, כיון דלית ליה צער צנה – אסור ליתן עליו מרדעת כלל; ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור ובין מן הסוס – אסור, כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה; ואוכף – אסור, בין ליטול בין להניח, בין לחמור בין לסוס". וביאר כה"ח שם (ס"ק כ"ד): "ולא חיישינן לטרחא דשבת, כיון שאיכא צערא דצנה לחמור". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל').

[26] כתב הבית יוסף (סימן ש"ה): "וכתב הרא"ש (סי' ב') דבירושלמי (שבת פ"ה ה"ב) משמע דהא דאסור לקשור מרדעת בשבת משום דמשתמש בבעלי חיים". וראה בשו"ע (שם סעי' ח'), ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"א), ובכה"ח שם (ס"ק כ"ה).

[27] ראה הערה הבאה ובכה"ח (סי' ש"ה ס"ק כ', כ"ג).

[28] כתב השו"ע (סימן ש"ה סעי' ז'): "חמור יוצא במרדעת (פירוש: כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם), והוא שתהא קשורה לו מע"ש". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה): "דמצטער בצינה, דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה, ונחשב כמלבוש. ודוקא כשקשורה מע"ש, דאז גלי דעתו מאתמול שצריכה לכך, אבל אם קשרו בשבת – אסור לצאת בו, כיון דלא גליא דעתו מע"ש שיהא לה למלבוש".

[29] כתב השו"ע (סימן ש"ה סעי' ז'): "חמור יוצא במרדעת (פירוש: כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) והוא שתהא קשורה לו מע"ש, ושאר כל הבהמות – אסורות, ולא יצא באוכף אעפ"י שקשור לו מע"ש", וראה במשנ"ב (סי' ש"ה ס"ק ל"ב).

[30] ראה הערה הקודמת. וכתב כה"ח (סי' ש"ה ס"ק כ"ו): "ונראה דבשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס, וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערין להסוס, דמותר להניח מרדעת עליו, דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צנה ובזה הוא גם כן צער מרובה, ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז ס"ק ו', תוספת שבת אות יו"ד". וכן כתב במשנ"ב שם (ס"ק ל"ב).

[31] ראה הערה הקודמת.

[32] עיין כה"ח (סי' ש"ה ס"ק כ"ו) והערה כט, והטעם שקשורים מערב שבת הוא, משום שאסור לקשור קשר של קיימא או קשר של אומן, ראה בשו"ע סי' שי"ז סעי' א' ובנו"כ, וראה מה שהרחבנו בהלכות קושר ומתיר.

[33] ראה שו"ע (סי' ש"ה סעי' ח') שכתב שאסור להסירה. וראה עוד מש"כ הבה"ל שם (ד"ה "ולהסיר") בשם הגר"א להקל בסוס, ומ"מ אם אין צער גדול – אין להקל.