פרק נג – בישול אחר בישול ותוספת בישול

פרק נג

בישול אחר בישול ותוספת בישול

סוגיית "בישול אחר בישול" מתייחסת לדברי מאכל שבושלו כבר ורוצים לבשלם שנית בשבת, והשאלות סביבן נסובה הסוגיה הן: א. האם בישול של מאכל שכבר בושל פעם אחת מותר או אסור בשבת? ב. מה נחשב מאכל מבושל ומה נחשב מאכל שאינו מבושל? ג. עד כמה התקרר התבשיל לפני הבישול השני? ד. האם יש הבדל בין מאכל לח לבין מאכל יבש? ועוד, כפי שיתבאר לקמן.

מאכל מבושל כל צרכו

גדר תבשיל לח

א – תבשיל לח הינו כל תבשיל שרואים בו מים או משקה אחר [כגון דגים עם רוטב][1].

בישול אחר בישול בלח

ב – נחלקו הפוסקים בדין בישול אחר בישול בתבשיל לח: יש אומרים שכל תבשיל לח שהתבשל כל צרכואין בו משום בישול אחר בישול, בין שהוא עדיין רותח [כדי יד סולדת בו] ובין שהתקרר לגמרי. ויש שחולקים ואומרים שתבשיל לח שהתבשל כל צרכואין בו משום בישול דווקא אם הוא עדיין חם כדי יד סולדת בו, אך אם התקרריש בו משום בישול. ויש אומרים שיש בו משום בישול אחר בישול דווקא אם נצטנן לגמרי. ולהלכה למנהג הספרדים: תבשיל שהוא לח שבושל מערב שבת והתקרר ואין היד סולדת בויש בו משום בישול. מיהו למנהג האשכנזים: כל עוד שהתבשיל חם מעט אפילו פחות מיד סולדתאין בו בישול אחר בישול[2].

חימום מאכל לח

ג – מותר להניח בשבת מאכל לח שבושל כל צרכו והתקרר, סמוך לאש [כגון: על גבי מיחם או על צלחת הפוכה על "פלטה" שחומה נמוך], בתנאי שאפילו אם יונח שם זמן רב, לא יגיע לידי יד סולדת[3].

אף לנוהגים כדעת הרמ"א, אם הניח מים שנתקררו לגמרי רחוק מהתנור כדי שיתחממו מעט, אסור לו להניחם אחר כך על המיחם, ונחשב למעין הערמה.

אכילה אצל המיקל

ד – תבשיל לח שחומם אצל המיקלאסור לספרדי לאכול תבשיל לח שבושל כל צרכו והתקרר [לכדי פחות משיעור שהיד סולדת בו, אך עדיין חם מעט כך שלמנהג האשכנזים אין בו משום בישול אחר בישול] וחיממו אותו שוב.

ואסור לספרדי לאכול גם כאשר הוא מתארח אצל אדם הנוהג להקל (כגון אשכנזי) ולחמם בשבת תבשיל כזה. אמנם אם התבשיל כנ"ל חומם על גבי אש גרופה או קטומה (באופן שאין האש נוגעת בכיסוי – ראה בפרק נ' דיני הטמנה, סעיפים א-ב')מותר גם לספרדי שמתארח וכדו' לאכול את החלקים המוצקים שבו[4]. אך אם חומם התבשיל על הפלטהאסור לו לאכול אף את החלקים המוצקים שבו[5].

שימוש חוזר במצקת

ה – יש מי שאומר שצריך להיזהר לשטוף וליבש את המצקת לאחר שהוציאה מהתבשיל אם רוצה להכניסה לתבשיל שוב, שאם לא כן, כשיחזור ויקח אוכל מן התבשיל החם, נמצא שמבשל את שאריות התבשיל שעל המצקת, אמנם למעשה ינער את המצקת מהתבשיל שעליו ודיו[6] [וראה עוד לקמן סעיפים ל"ב, ל"ד בדיני מגיס].

תבשיל יבש

בישול אחר בישול ביבש

ו – לכל הדעות אין "בישול אחר בישול" בשבת, בתבשיל יבש שהתבשל כל צרכו, אפילו אם התבשיל קר לגמרי[7].

חימום תבשיל יבש ישירות על מקור אשלמרות שאין "בישול אחר בישול" במאכל יבש שבושל כל צרכואסור לחמם בשבת תבשיל יבש כנ"ל ישירות על האש [אף אם האש גרופה או קטומה], כגון: על פלטה חשמלית, כיריים גז וכדו'.

ישנם שני טעמים לאיסור, למרות שאינו מתבשל עוד [בהתאם לאופני החימום]:

א –  "מיחזי כמבשל" [נראה כמבשל].

ב – שמא "יחתה בגחלים" – ירבה חום האש כדי למהר את החימום/בישול ויעבור על איסור "הבערה"[8].

[וראה בפרק נ"א דיני חזרה בשבת האופנים המותרים והאסורים בחימום מאכלים בשבת].

מאכל שאינו מבושל כל צרכו

תבשיל שבושל כ"מאכל בן דרוסאי"

ז – אסור לחמם או לבשל בשבת תבשיל אפילו יבש שהתבשל בערב שבת כ"מאכל בן דרוסאי"[9] [יש אומרים שהוא כדי שליש בישולו, ויש אומרים שהוא כדי חצי בישולו] אפילו אם התבשיל רותח. ואפילו אם התבשל יותר מ"מאכל בן דרוסאי"אסור להוסיף ולבשלו בשבת, אלא אם כן התבשל "כל צרכו" ורק אז אין בו יותר משום בישול[10].

תוספת בישול מועטה

ח – תבשיל שהתבשל בערב שבת בתשעים ותשעה אחוזי בישולו וחסר בו רק אחוז אחד של בישולשייך בו בישול ואסור לבשלו בשבת[11].

הנחת מאכל יבש בכלי ראשון

ט – אסור להכניס לכלי ראשון [אפילו כלי ראשון שאינו עומד ישירות על האש] חתיכת בשר שלא התבשלה כל צרכה, אפילו אם היא רותחת, כיון שכל זמן שלא התבשלה כל צרכה, יש בה משום בישול, כיון שכלי ראשון מבשל. כמו כן אסור להכניס לכלי ראשון כנ"ל פרי חי, שהרי דברי מאכל שלא התבשלו כל צרכםיש בהם משום בישול[12].

הנחת מאכל בכלי שני

י – אסרו חז"ל להכניס דברי מאכל שלא התבשלו כל צרכם גם לכלי שני שהיד סולדת בו, למרות שאנו אומרים שכלי שניאינו מבשל, מכיון שפעולה זו נראית כבישול[13].

קולא בכלי שני

יא – הקולא בכלי שני לעומת כלי ראשון באה לידי ביטוי בכך שמותר להכניס לכלי שני תבלין, מכיון שהכנסת תבלין לא נראית כבישול, אך לא דבר מאכל לא מבושל כל צרכו[14]. וכן בכך שמותר להכניס לכלי שני מים קרים[15].

מכסה הסיר

החזרת מכסה כשהאוכל אינו מבושל כל צרכו

יב – אדם שהרים בשבת מכסה מעל סיר שעומד על גבי האש, והתברר לו שהתבשיל עדיין לא מבושל כל צרכו – אסור לו להחזיר את המכסה למקומו. ואפילו המאכל התבשל כמאכל בן דרוסאי, ואפילו היתה שם רק שעועית אחת שלא התבשלה כל צרכה – אסור להחזיר את המכסה למקומו. וטעם הדבר הוא, שהחזרתו של המכסה גורמת להוספת החום, וממילא לבישול מהיר יותר של התבשיל[16].

הוצאת מאכל מן הסיר

יג – אדם שהרים את מכסה הסיר וראה בתוכו חתיכת מאכל שאינה מבושלת – אסור לו להוציאה מן הסיר [כדי שיוכל להחזיר את המכסה] משום "בורר". ולכן, אם רוצה להחזיר את המכסה על גבי הסיר, עליו להוציא את החתיכה שלא התבשלה כל צרכה עם מעט תבשיל שהתבשל כל צרכו[17].

החזרת מכסה על גבי מיחם

יד – אסור להחזיר מכסה על גבי מיחם של מים כאשר המים עדיין לא רתחו[18].

החזרת שמיכה על גבי סיר

טו – אסור להחזיר שמיכה על גבי סיר שיש בו תבשיל שלא התבשל לגמרי, מכיון שבהחזרה זו הוא ממהר בישולו[19].

החזרת מכסה כשהאוכל מבושל כ"צ

טז – אע"פ שמותר להחזיר מכסה על סיר שעומד על גבי האש שבו תבשיל שמבושל כל צרכו, כיון שאין עוד בתבשיל זה משום בישול[20], מכל מקום צריך להיזהר לנער את המכסה מן המים שעליו קודם שיחזירנו, מכיון שמים אלו התקררו ועלול לבוא לידי בישולם[21].

הוצאת מים מסיר

יז – מיחם שעומד על גבי האש ורוצה להוציא מתוכו מיםיש אוסרים להוציא מים מתוכו כל זמן שהמים לא רתחו, וכן אסרו להוציא מים מסיר שעומד על גבי האש שיש בו תבשיל שלא התבשל כל צרכו. הסיבה לכך היא כיון שהקטנת כמות המים מזרזת את בישול המים או התבשיל שנותרו במיחם או בסיר. אמנם יש מקלים במקרה זה, כיון שאין זו דרך בישול. למעשה מותר להוציא מים ממיחם או מסיר באופן זה[22].

הוצאת מים לזירוז בישול

יח – מיחם שעומד על גבי האש והמים שבו אינם רותחים או תבשיל שעומד על גבי האש ואינו מבושל כל צרכו ורוצה להוציא מתוכו מים במטרה שיתבשל מהר יותראסור להוציא מים ממיחם או מתבשיל זה, כיון שעושה כך במטרה לבשלו.

הוצאת מים מתבשיל שבושל כ"צ

יט – מותר להוציא מים או רוטב מסיר שיש בו תבשיל שהתבשל כל צרכו, כדי שהתבשיל יצטמק מהר יותר[23].

בישול במאכלים שנשרו ברותחין בערב שבת

בשול אחר בשול בדבר שנשרה ברותחין

כ – נחלקו הפוסקים[24] בדין מאכל שנשרה בכלי ראשון שהיד סולדת בו [שאינו עומד על האש] בערב שבת והתבשל מכוח חום הכלי ראשון (כגון: עלי תה, שקיות תה וכדו' שחלטו אותם מערב שבת). יש אומרים שאסור לשרותו בכלי ראשון בשבת עצמה, מכיון ששריה ראשונה לא בשלה אותו כל צרכו (שהרי שריה אינה בישול ממש) ושריה נוספת בכלי ראשון מוסיפה מעט לבישולו. ויש חולקים וסוברים שאין שריה בכלי ראשון מוסיפה כל בישול אחרי שהמאכל נשרה בכלי ראשון פעם אחת.

למעשה: מאכל שנשרה בכלי ראשון בערב שבת והתבשל מכוח חום של כלי ראשוןלא נחשב מבושל לגמרי, ולכן אסור לשרותו בשבת בכלי ראשון שהיד סולדת בו. וכל זאת אפילו אם חום הכלי ראשון בו משתמשים בשבת נמוך מחום הכלי ראשון שבו השתמשו בערב שבת[25].

מאכל שעירו עליו מים חמים בערב שבת

כא – מאכל שעירו עליו מים רותחים מכלי ראשון בערב שבתאסור לערות עליו מים רותחים מכלי ראשון בשבת[26].

שרייה בכלי שני

כב – מאכל שנשרה בכלי ראשון שהיד סולדת בו [שאינו על האש] בערב שבת ונתבשל לגמרימותר לשרותו בכלי שני שהיד סולדת בו בשבת[27].

דוגמאות מצויות בדין תוספת בישול

מנה חמה

כג – אסור לערות מים רותחים על מנה חמה בשבת [מכיון שמכשירה לאכילה בכך, שהרי קודם שעירה עליה מים רותחים לא הייתה ראויה לאכילה][28].

נקניקיות צמחיות

כד – נקניקיות צמחיות נאכלות בדרך כלל אחרי שמחממים אותן, [כגון: על ידי עירוי מים חמים וכדו'], ודינם:

+         לא נתבשלו בערב שבת כלל נקניקיות צמחיות שלא נתבשלו מערב שבת אסור לערות עליהם מים רותחים אפילו מכלי שני, וכן אסור לשרותן במים רותחים בשיעור שהיד סולדת בומשום בישול וגם משום גמר מלאכה[29].

+         אם נתבשלו בערב שבת נקניקיות צמחיות שנתבשלו מערב שבתמותר לשרותן במים רותחים בשבת[30].

+         נשרו ברותחין בערב שבת נקניקיות צמחיות שנשרו במים רותחים בשיעור "יד סולדת בו" בערב שבת [אך לא בושלו ממש]אסור לשרותן במים רותחים בשבת, אפילו בכלי שני[31].

ביצה

ביצה שנתבשלה בערב שבת

כה – ביצה שהתבשלה כל צרכה בערב שבתמותר לערות עליה מים רותחים, אפילו מכלי ראשון בשבת כדי לחממה [כיוון שכבר נתבשלה כל צרכה ולא שייך בה "בישול אחר בישול"][32].

ביצה שנשרתה במים רותחין

כו – ביצה שנשרתה במים רותחים בערב שבת [אבל לא בושלה לגמרי] – אסור לערות עליה מים רותחים בשבת, אפילו בכלי שני[33].

ביצה שעירו עליה מים רותחין

כז – ביצה שעירו עליה מים רותחים בערב שבתאסור לשוב ולערות עליה מים רותחים בשבת[34] [מכיון שלא נתבשלה כל צרכה, וכל עירוי נוסף של מים רותחים מוסיף בבישולה], אמנם אם נתבשלה הביצה כל צרכה ע"י העירוי מערב שבת – מותר לשוב ולערות עליה מים רותחים בשבת[35].

ביצה שאינו יודע אם בושלה

כח – אורח שהגישו לו בשבת ביצה קשה חמה ואינו יודע אם בושלה כל צורכה בערב שבת או אם רק עירו עליה מים רותחים בערב שבת – מותר לו לאוכלה[36].

ביצה שלא בושלה בערב שבת

כט – אורח שהגישו לו בשבת ביצה קשה חמה והוא יודע שהביצה לא בושלה כל צרכה בערב שבתאסור לו לאכלה. ומכל מקום, צריך להימנע מאכילתה בחכמה כדי לא לבייש את בעל הבית[37].

מגיס בשבת

גדר הגסה

ל – כל שהופך בתבשיל רותח ובוחש בכלי ראשון בין שנמצא על האש ובין שאינו נמצא על האשהרי זה מגיס.

הגסה באינו מבושל כל צרכו

איסור הגסה

לא – אסור להגיס[38] בסיר רותח [דהיינו כלי ראשון שיד סולדת בו] שאינו מבושל כל צרכו, אפילו אם אינו עומד על האש, וקל וחומר אם עומד על האש[39].

הוצאת מאכל מסיר רותח

לב – אסור להוציא אוכל בכלי מתוך סיר רותח [דהיינו כלי ראשון שיד סולדת בו] שאינו מבושל כל צרכו, אפילו אם אינו עומד על האש, וקל וחומר אם עומד על האש[40].

הגסה במבושל כל צרכו

הגסה על האש

לג – אסור להגיס בסיר מבושל כל צרכו המונח על האש[41].

הוצאת מאכל מסיר

לד – אם רוצה להוציא חלק מהמאכל שנמצא בסיר שמבושל כל צורכו ואין צורך גדוליש להמתין עד להורדת הסיר מן האש. אמנם, כשיש צורך גדול [כגון: כשהאדם רעב ואינו יכול להמתין לאורחים האמורים לבא מאוחר יותר] – מותר להוציא אוכל מתוך הסיר, אפילו שהוא על האש, כיון שיש בזה משום "עונג שבת", ובתנאי שהאוכל וודאי מבושל כל צרכו[42].

סיר מבושל כל צרכו שאינו עומד על האש

לה – מותר להגיס בסיר מבושל כל צרכו שאינו עומד על האש, וקל וחומר שמותר להוציא ממנו אוכל בכף, ואפילו אם הוא רותח [שיד סולדת בו][43]. ויש מחמירים[44]. ולמעשה מנהג בני אשכנז להחמיר, ובני ספרד להקל. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

הוספת מים רותחים לסיר

לו – אסור להוסיף מים רותחים לתוך סיר העומד על גבי האש, משני טעמים: א. משום חשש "מגיס"[45]. . משום חשש "בישול"[46]. אמנם מנהג בני אשכנז – להקל (באופן שאין בעיה משום דיני חזרה[47]]. והמחמיר מבני אשכנז תבוא עליו ברכה.

הוספת מים לסיר רותח

לז – מותר לאדם שרואה שתבשילו הקדיח ועומד להתייבש ולהישרף, להגביה את הסיר עם התבשיל שעומד להקדיח ולשים מתחתיו קדרה אחרת או מעין חצובה ועליו יניח את התבשיל שעומד להקדיח, ויעשה זאת ללא שהות (כך שלא ינוח מרתיחתו). באופן זה מצד אחד הסיר ישאר חם ומצד שני התבשיל לא ישרף[48].

ניקוב שקית מים שעם התבשיל

לח – יש נוהגים להקל לשים שקית מים חמים בסיר החמין מערב-שבת, ואם רואה בשבת שחסר מים לחמין יעשה חור בשקית בשבת כדי שהמים שבשקית יתווספו לתבשיל, אבל דעתנו להחמיר, מפני שסביר להניח שהמים שבשקית לא חמים כמו שאר התבשיל אלא מעט פחות וכשיכנסו לתבשיל יתחממו מעט יותר, וכל תוספת בישול אסורה[49].

בישול אחר אפיה

בישול אחר אפיה וצליה

לט – נחלקו הראשונים בדין בישול אחר אפיה ובישול אחר צליה (או קליה). יש אומרים שאסור לבשל בשבת מאכל שנאפה או נצלה, אפילו הוא עדיין רותח כשבאים לבשלו. וכן להיפך – אסור לאפות או לצלות דבר שבושל. ויש אומרים שאין איסור לבשל מאכל שנאפה או נצלה[50]. להלכה לכתחילה[51] נוקטים אנו כמחמירים ואוסרים בישול אחר אפיה או צליה ולהיפך. אולם בדיעבד מאכל אפוי או צלוי שהכניסוהו לכלי ראשון שהיד סולדת בו וכדו' אינו נאסר[52].

צליה ואפיה שניים

מ – לכל הדעות אין צליה אחר צליה, או אפיה אחר אפיה, כשם שאין בישול אחר בישול[53].

דוגמאות לבישול אחר צליה או אפיה

בושלו בערב שבת

מא – בשר או קציצות שבושלו או טוגנו בערב שבת והם יבשים מותר לתתם על גבי מיחם[54] או על גבי סיר ביום השבת, ובלבד שיהיו מבושלים כל צרכם[55].

להניח בשר מבושל בתנור

מב – בשר שבושל בערב שבת אסור להניחו בתוך התנור בשבת גם כאשר אין בזה מיחזי כמבשל [מכיון שזו צליה אחר בישול][56].

להניח בשר מבושל סמוך לאש או על המיחם

מג – יש אומרים שאסור לצלות בשר שבושל דווקא אם מניחים את הבשר על האש ממש [על גחלים או שפודים], מכיון שבכך הבשר מקבל טעם צלי ממש. אך אם מניחים אותו סמוך לאש כדי שיתייבש אין בכך צליה. ולכן מותר להניח בשר מבושל על סיר או מיחם שנמצאים על האש אפילו שמונח בלי מים, וכן הלכה כיון שאין דרך לצלות מאכלים כך[57].

בשר צלוי בכלי ראשון ובעירוי

מד – בשר שנצלה על האש [כגון עוף בגריל]אסור להכניסו לכלי ראשון שיד סולדת בו, ואסור אפילו לערות עליו מים מכלי ראשון, משום שזהו "בישול אחר צליה", ולכן יזהר שלא לערות רוטב מכלי ראשון על בשר צלוי וכדו'[58].

בשר שנצלה בסיר

מה – בשר שנצלה בסיר נחשב לענייננו מבושל ואינו נחשב צלי[59], ולכן מותר להכניסו לכלי ראשון שהיד סולדת בו.

בישול אחר אפיהפת

פת לתוך מרק

מו – אין לתת פת שהיא דבר אפוי לתוך מרק רותח שיד סולדת בו, מכיון שיש בכך משום בישול, ויש בישול אחר אפיה[60].

פת לכלי שני

מז – יש אוסרים לתת פת, אפילו לתוך כלי שני, משום חשש שהפת היא מקלי הבישול[61], ויש חולקים. ולכתחילה ראוי להחמיר[62].

פת יבשה

מח – אסור להניח פת יבשה על האש [ואפילו ע"ג סיר וכדו'] כדי שתתחמם ותתרכך, ולמרות שאין אפיה אחר אפיה, בפת יבשה הדבר אסור, משום שפת יבשה נתקנת ומוכשרת לאכילה ע"י חימום זה[63].

צנימים

מט – אסור להניח פת [לחם או חלה] בתנור או על גבי פלטה וכדו' [ואפילו על גבי סיר וכדו'] כדי לייבשה ולעשותה "צנימים"[64]. אמנם, מותר להניח פת קפואה על המיחם שעל האש [מיחם שעל הפלטה וכדו'] כדי שתפשיר.

לחם שהוצא מהמקפיא

נ – לחם שהוצא מהמקפיא ויש עליו קרח אסור לו להניח את הלחם על אש מכוסה או על הפלטה וכדו'. וכן אסור להניחו בכל מקום שבו הקרח יוכל להתחמם לחום שהיד סולדת בו[65].

שקדי מרק

נא – ישנם שני סוגי שקדי מרק: א. מטוגנים בשמן. ב. אפויים.

שקדי מרק מטוגנים בשמן עמוק אנו נוקטים שטיגון בשמן נחשב "בישול"[66]. ולכן, שקדי מרק שטוגנו בשמן נחשבים מבושלים ומותר להכניסם למרק רותח [אפילו בכלי ראשון שאינו על האש], שהרי אין בישול אחר בישול [מכל מקום, רצוי להימנע[67] אף מלערות עליהם מים רותחים ישירות מן המיחם, למרות שמן הדין מותר][68].

שקדי מרק אפויים – אסור להכניס שקדי מרק אפויים למרק רותח בכלי ראשון [מרק שבסיר], וכמו כן אסור לערות על שקדי מרק אפויים מים רותחים, מכלי ראשון שיד סולדת בו [ישירות מן הסיר או אפילו בעזרת מצקת], משום שבכך הם מתבשלים, ויש בישול אחר אפיה. וכן, אסור להכניס שקדי מרק אפויים למרק רותח שיד סולדת בו, אפילו אם המרק נמצא בכלי שני, ויש מקילים בכלי שני. דין זה הוא גם בלחם יבש, כיון שהוא אפוי. ולמעשה ראוי להחמיר גם בכלי שני אם היד סולדת בו[69].

שקדי מרק למתארח

נב – המתארח בבית אחרים והגישו לו מרק חם שהיד סולדת בו ובו שקדי מרק אינו צריך לשאול ממה עשויים השקדי מרק, מכיון שגם אם שקדי מרק אלה אפויים, יש מי שאומר שדין בישול אחר אפיה כדין בישול אחר בישול, ומותר[70].

ביסקוויטים וכדו' במים חמים

נג – אסור לתת ביסקוויטים, מציות וכיו"ב בתוך מים רותחים שבכלי ראשון אף שאינו על האש (אפילו בשביל תינוק או זקן שקשה להם ללועסם), וראוי להחמיר גם בכלי שני (כגון כוס תה וכדו') שהיד סולדת בהם. אבל מותר לכתחילה ליתנם בכוס קפה או תה חם בחום הנמוך משיעור יד סולדת בו, וכל שכן שמותר לתתם במים קרים [כמו כן, מותר לפוררם בידיים, משום שאין טוחן אחר טוחן].

נד – מאכלים המטוגנים בשמן עמוקדינם כדין מאכלים מבושלים ומותר לתנם במים רותחים שבכלי ראשון שאינו על האש[71].

הכנת קפה ותה

נה – צריך האדם לדעת שכוס תה או קפה עשויות להיות "עונג" שבת אך עלולות להיות גם "נגע" בשבת אם לא יכין באופן המותר[72].

קפה שחור

נו – בענין קפה טחון "טורקי"שחור [המכונה: בוץ][73] ישנן מספר שאלות סביב הכנתו בשבת, ונחלקו הדעות בענין זה[74]. הדרך הטובה ביותר להכין קפה שחור בשבת בלי להיכנס למחלוקות ובלי להיכנס לחשש איסור חטאת, כדלקמן: . להניח את הקפה בתוך כוס ריקה. . לערות מים רותחים מן המיחם לכוס שנייה ריקה. . לערות את המים מכוס שניה זו לתוך הכוס ובה הקפה. והעושים כן תבוא עליהם ברכת טוב. אמנם, הרוצה לחוש לדעת האוסרים בכל הדינים ולא לערות מים שיד סולדת בהם על הקפה אפילו מכלי שני, תבוא עליו ברכה. דרך נוספת היא אם הכין מערב שבת כלי ובו יש קפה עם מים חמים, ובשבת יערה עליהם מים חמים מכלי שני[75].

נס קפה

נז – יש להכין קפה נמס בשבת כדרך שמכינים קפה שחור (דהיינו שיניח בתוך כוס ריקה נס קפה, ויקח כוס שניה ריקה ויערה עליה מים מתוך המיחם, ומכוס זה יערה לתוך כוס את הנס קפה). מיהו אדם ירא שמיים ובעל נפש יכין מערב שבת כלי שבו יש נס קפה עם מים חמים, ובשבת יערה עליהם מים חמים מכלי שני[76].

קפה שהוכן בכלי ראשון

נח – אדם שטעה ונתן קפה בכלי ראשון שיד סולדת בו או שעירה על הקפה מים רותחים מכלי ראשון שיד סולדת בו, וכן אורח שמארחיו אינם בקיאים בדין והכינו לו קפה באופן כזה ישתמט מהם ולא ישתה [מיהו הכלי שבו הוכן הקפה לא נאסר בזה][77].

קקאו

נט – דין הכנת אבקת קקאו לשתייה כדין הכנת קפה שחור[78].

תה

ס – עלי התה ושקיות תה הינם מ"קלי הבישול" לדעת רוב הפוסקים, ועל כן אין להכינם בשבת אפילו על ידי עירוי מכלי שני[79].

סא – ניתן להכין שקיות תה בערב שבת כדי להשתמש בהן להכנת תה בשבת, בשני אופנים:

א       לבשל את שקיות התה על האש או לשרותן בכלי ראשון שאינו על האש בערב שבת, ולהכין תמצית תה נוזלית.

וכאשר מכינים תמצית תה כנ"ל, יערה את תמצית התה לכוס ריקה ועל התמצית יערה מים רותחים מכלי שני בשבת[80].

ב        לבשל את שקיות התה על האש בערב שבת[81], להוציאן ולייבשן מהנוזלים שבהם. וכאשר מכינים שקיות תה כנ"ל מותר להשתמש בהם בשבת כך שיכניסם לכלי ריק ויערה עליהם מים רותחים מכלי ראשון אעפ"י שהיד סולדת בהם. ויזהר לא להכניסם לתוך כלי שבתוכו מים כיון שיש צביעה במשקין[82]. ועוד, יזהר לנקב את שקיות התה כך שהחורים יהיו גדולים שגם העלים יוכלו לעבור דרכן וכך ינצל מאיסור בורר[83].

ניעור כלי בשימוש חוזר

סב – אדם שמכין כמה כוסות תה [ע"י עירוי מים מכלי שני על התמצית] ומשתמש בכוס אחת כמה פעמים ככלי שניצריך לנער את הכוס מטיפות התה שנשארות בתוכה[84].

שקיות/עלי תה שנחלטו בערב שבת

סג – שקיות או עלי תה שנחלטו (נשרו) במים רותחים בערב שבת אסור לשרותם בכלי ראשון בשבת, וכן אסור לערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון בשבת. לכן אם הכין תמצית בערב שבת בדרך זו, ונגמרו הנוזלים שבה לא יוסיף עליה מים חמים[85].

שקיות/עלי תה שבושלו בערב שבת

סד – באופן עקרוני, שקיות או עלי תה שאדם בישלם על האש בערב שבת והתייבשו עד שלא ניכרים בהם הנוזלים, מותר לשרותם בכלי ראשון בשבת [כנ"ל סעי' ס"א] וכן לערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון בשבת. לכן אם הכין תמצית בערב שבת בדרך זו, ונגמרו הנוזלים שבהיכול להוסיף עליה מים חמים.

עירוי על תמצית תה

סה – אסור לערות מים רותחים מכלי ראשון על תמצית תה נוזלית בשבת, אפילו אם התמצית חמה [כגון: שמניחה על גבי המיחם כל השבת][86].

בורר בתמצית תה

סו – יזהר שלא להשתמש בכל התמצית שנמצאת בקנקנן עד סופה, כלומר שלא להשתמש גם בתמצית שבתחתית הקנקנן שמעורה בין עלי התה, כיון שיש בזה חשש "בורר"[87].

סז – שימוש בקנקן תה שיש בו מסננת קבועה ראה בהלכות בורר.

שקית או עלי תה שלא בושלו בערב שבת

סח – אסור לשרות שקית או עלי תה שלא בושלו בערב שבת אפילו בכלי שלישי שהיד סולדת בו [כיון שעלי תה הם מקלי הבישול לדעת רוב הפוסקים כנ"ל] [88], וקל וחומר שאין לשרותם בכלי שני או בכלי ראשון, ואסור לערות עליהם מים חמים מכלי שני או מכלי ראשון[89].

עבר ובישל שקית או עלי תה

סט – אדם שהכניס שקית או עלי תה למים רותחים שהיד סולדת בהם או שעירה מים רותחים שהיד סולדת בהם על השקית תה או על עלי תה – להרבה דעות עבר על איסור מדאורייתא והתה נאסר.

הכנת תה בכלי שלישי

ע – ניתן להקל לשרות שקית תה או עלי תה שלא בושלה בערב שבת בכלי שלישי שאין היד סולדת בו בשבת [כלומר, לערות מים רותחים מן המיחם לכוס שהיא כלי שני, ומכוס זו לכוס נוספת, שהיא כלי שלישי, ולתוכה נותנים את שקית התה].

תה צמחים

עא – יש להכין עלי מנטה, נענע וכדו' שהם מ"קלי הבישול" לשתייה, באותה דרך שמכינים עלי תה לשתייה [כפי שהובא לעיל].

שקית חימום

עב – אסור להשתמש ב"שקית חימום" בשבת[90], מכיון שכאשר מנערים אותה היא מתחממת ונולד בה חום חדש, וכל זאת למרות שחום השקית נוצר ללא אש. אמנם, לחיילים המשרתים בצבא במקומות קרים מאוד מותר להשתמש בשקית כנ"ל בשבת[91] [ומכל מקום, גם לחיילים לכתחילה יש לנער את השקית לפני כניסת השבת, שהרי חימום השקית מועיל למשך שעות רבות].

[1] כתב הבית יוסף (סימן רנ"ג): "וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג (ני"ב ס"ט סוף ע"א) בשם ה"ר יונה, דכל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו , והוא צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק, הוי מבשל גמור".

אמנם בסימן שי"ח כתב בשם רבינו ירוחם: "וזה לשונו: וכל זה שאמרנו שמחזירין, דוקא שהגיע למאכל בן דרוסאי, ואפילו הגיע אם שהה בעודה בידו עד שנצטנן התבשיל – אסור להחזירה אם יש בה רוטב, דכל דבר שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו , והוא צונן כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק, הוי מבשל גמור, עד כאן. ולמדנו מדבריו, דאם מצטמק ורע לו אף על פי שיש בו מרק – אין בו משום בישול, ושרי ליתנו אצל המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו". והמעיין ברבינו ירוחם יראה כגירסא זו, וא"כ משמע שאם יש בו רוטב אפילו קצת – אסור.

ופסק בשו"ע (שם סעי' ד'): "תבשיל שנתבשל כל צרכו – יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו, ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח. וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק , אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת". כלומר, אע"פ שמרן הביא שני גירסאות ברבינו ירוחם – פסק כגירסה השנייה דלעיל.

וכתב הפרי מגדים (משבצות זהב סימן רנ"ג ס"ק י"ג), וז"ל: "…ולפי זה שפיר הולכין בתר רובו, דרובו רוטב מצטמק ויפה לו הוא ומתכוין לצימוק והוה בישול, ואם רובו יבש אין דעתו לצימוק כי מצטמק ורע לו הוא ליבש". ועיין במש"כ בא"א (ס"ק מ"א) ובמשב"ז (סי' רנ"ט ס"ק ג'). וע"ע בדברי כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ס"ב).

ובשולחן ערוך הרב (סי' שי"ח סעי' י"א) כתב: "תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל – אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי. ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח ". ובפסקי הסידור (הלכתא רבתא לשבתא) כתב וז"ל: "אף על פי שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלוים או מבושלים – אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור סקילה וכרת ח"ו", וכן כתב בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ע"ד) וז"ל: "והיינו קאפ"ע שהוא יבש לגמרי, ואין בו שום לחלוחית מים קרים".

אך להלכה אנו נוקטים כדעה אמצעית שדוקא אם רואים בו מים יש בו בישול אחר בישול .

[2] שו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'), וז"ל: "תבשיל שנתבשל כל צרכו – יש בו משום בישול אם נצטנן. הגה: וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו (רבינו ירוחם ח"ג); ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי – שייך בו בישול אפילו בעודו רותח; וה"מ שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק, אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת". אבל הרמ"א (שם סעי' ט"ו) היקל יותר והתיר לחמם תבשיל לח שהתבשל כל צורכו כל זמן שהתבשיל עדין חם במקצת אף שאין היס"ב, וז"ל: "ויש מקילין לומר דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו, אפילו נצטנן – מותר (המגיד פרק כ"ו). ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי". אך תבשיל לח שהתקרר לגמרי גם הרמ"א אוסר לחמם באופן שיגיע לחום שהיד סולדת בו. ובביאור דעתו עיין משנ"ב (שם ס"ק צ"ז), כה"ח שם (ס"ק קנ"ד), חזו"א (מועד סי' ל"ז אות י"ג).

וכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "יש בו"): "הנה דין זה, אף דסתם המחבר, מ"מ יש בזה פלוגתא דרבוותא, דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן דשוב אין בו משום בישול אפילו נצטנן לגמרי, אך דהמחבר סתם להחמיר כדעת רש"י ורבינו יונה והרא"ש והטור, ועיין בסימן רנ"ג בביאור הגר"א שלא הכריע בין השיטות. וכ"ז לענין להעמידו נגד המדורה, אבל להעמידו על האש ממש או לתנור שאינו גרוף – לכו"ע אסור, עכ"פ מדרבנן אפילו רותח ממש".

[3] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו) ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"ג). וראה עוד בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' ה') ובחזו"א (סי' ל"ז ס"ק י"ג), וראה בהרחבה בפרק נ"א דיני חזרה, סעיפים י"ב-ט"ו.

[4] כיון שהחלקים המוצקים מבושלים ואין בהם שוב בישול.

[5] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה י"ט), והיינו מדין חזרה ומדין הטמנה עיין בהרחבה בפרק נ' דיני הטמנה, סעי' ח', ובפרק נ"א דיני חזרה סעי' ד', ז'. וראה רמ"א (סי' רנ"ג סעי' ה') ושו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' י"ג).

[6] ראה בפרק נ"ב בישול סעי' נ"ז. כיון שיש מחלוקת ראשונים (ראה ט"ז יו"ד סי' צ"ב ס"ק ל', משנ"ב סי' שי"ח ס"ק מ"ה, פ"ז) אם מצקת הוא ככלי ראשון או ככלי שני, וראה בזבחי צדק (יו"ד סי' ק"ה ס"ק כ"ג) שכתב שיש להחמיר כחומרות שתי הדעות הללו, דהיינו שייחשב ככלי שני לעניין שלא יחזירנו עם שיירי מאכל לסיר, ומאידך שייחשב ככלי ראשון לענין שאם יש במצקת תבשיל שהוציא מכלי ראשון לא יתן בתוכו תבלין לא מבושל וכדו' – ועל כן אם רואה בו מים צריך לנער את הכוס משום חשש מבשל אבל מהלחלוחית לית לן בה, אמנם אם לא ניער יכול להשתמש במים כיון שלא התכוון לבשל את המים האלו ולא ניחיה ליה, וראה להלן בסעיפים ט"ז, ס"ב.

[7] ראה בבית יוסף (סי' שי"ח), ובשולחן ערוך (שם סעי' ד').

[8] ראה שולחן ערוך (סי' רנ"ג סעי' ב'), ובמשנה ברורה (שם ס"ק נ"ה), ועיין מ"א (סי' רנ"ג סעי' ה') ובשולחן ערוך (סי' שי"ח סעי' ט"ו) ועיין עוד במשנה ברורה (שם ס"ק צ"ח) ובכף החיים (שם ס"ק ק"ן), ובעניין הטעם משום חשש חיתוי, ראה בכף החיים (סי' רנ"ג ס"ק מ"ד, וסי' שי"ח ס"ק ק"א) וראה בהרחבה בפרק נ"א דיני חזרה סעי' א'.

[9] מאכל בן דרוסאי הוא מאכל שהתבשל חלקית וראוי הוא לאכילה בשעת הדחק (לאנשים הממהרים וכדו'). המאכל נקרא ע"ש שודד בשם בן דרוסאי שהיה רגיל לאכול כך, ועיין בכה"ח (סי' רנ"ג ס"ק כ"ח) שהביא מחלוקת הפוסקים מה השיעור האם כשליש בישולו או כחצי בישולו.

[10] הרמב"ם (הלכות שבת פ"ט הלכה ג') כתב, וז"ל: "המבשל על האור דבר שהוא מבושל כל צרכו וכו' – פטור". וכתב על זה הכסף משנה שם שלדעת הרמב"ם אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי – שייך בו בישול. ולדעת הרמ"ך (הובא בכ"מ שם) לא שייך בישול אחר בישול במבושל כמאכל בן דרוסאי. וכן הם דברי הרב המגיד שכתב שלדעת הרמב"ם שייך בישול אחר בישול אם לא נתבשל כל צורכו ממש. ולדעת הרשב"א אין באופן כזה בישול אחר בישול (וכתב שם ה"ה שאפ' לדעת הרשב"א בכל אופן מותר רק כנגד המדורה, ולא על האש).

הלכה זו נפסקה בשו"ע בכמה מקומות. בסי' רנ"ג הביא הב"י את סברת הרמב"ם, וכתב שלענין חזרה – מותר רק אם נתבשל כל צורכו, והביאו הרמ"א (סי' רנ"ג סעי' ב'). ועיין למשנ"ב (שם ס"ק ס"א) ובביאור הלכה (שם ד"ה "ודוקא"), וכתב: הגם שיש חולקים על הרמב"ם "קשה להקל, דהוא נוגע בענין דאורייתא", וכ"כ כה"ח (שם ס"ק מ"ה, מ"ז).

וז"ל הבית יוסף (סי' רנ"ג): "ורבינו כתב בסי' שי"ח שאם לא נתבשל כל צורכו, אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי – שייך בו בשול אפילו בעודו רותח. וא"כ מה שמתיר כאן להחזיר, כשנתבשל כל צרכו לגמרי הוא דוקא, שאם לא נתבשל כל צרכו אע"פ שנתבשל כמאכל בן דרוסאי – אסור להחזיר" וכו'.

וכן בענין בישול אחר בישול כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') שבלח אפילו נתבשל כל צרכו- יש בישול אחר בישול, ורק ביבש מותר להניחו כנגד המדורה או על המיחם. "ואם לא נתבשל כל צורכו ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי- שייך בו בישול אפילו בעודו רותח". ועיין שם להגאון (אות י"ד) שמשמע מדבריו שיש בישול אפילו אם נתבשל בתשעים ותשעה אחוזים וראוי לאכילה ומוסיף בבישולו עוד אחוז אחד – אסור, וז"ל הגר"א: "ואם לא. מדאמרינן בפ"ד די"ט ל"ד א': ואחד מגיס בה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק כ"ו): "כמאכל ב"ד – וה"ה יותר עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה". וע"ז כתב בשער הציון (שם ס"ק ל"ז): "כן משמע בביאור הגר"א, וכן מוכח ברמב"ם פרק ט' הלכה ג'". ועיין שם למשנ"ב (שם ס"ק כ"ו) ולביאור הלכה (שם ד"ה "שייך"), שכתב: "שהמסייע לגמור כל צרכי בשולו – גם הוא בשם מבשל יקרא מן התורה", ושם בכה"ח (ס"ק קמ"ו וס"ק ס"ג), לאפוקי סברת הרא"ש, ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה "אפילו בעודו רותח") שהביא זה לעומת זה סברת הרמב"ם והסוברים כמוהו, וסברת הרא"ש והסוברים כמוהו, ומסקנתו – לאסור כדעת הרמב"ם, אולם כתב שבדיעבד מי שעשה כסברת הרא"ש, אליבא דהפמ"ג (שם ס"ק י') – אין לאסור בדיעבד.

ונלע"ד שמאחר ומר"ן פסק כסתמא בלי חולק כהרמב"ם – אין לזוז מפסקו אפילו בדיעבד, וכלשונו של הביאור הלכה שם: "וע"כ אין לזוז למעשה מפסק השו"ע ובפרט דהוא דאורייתא". וכן פסק מר"ן (סי' רנ"ז סעי' ד') בענין קדירה שהיתה טמונה שמותר להוסיף כיסוי בד או להחליפו: "והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכה, אבל אם אינה מבושלת כל צרכה – אפילו להוסיף על הכיסוי אסור, שתוספת זה גורם לה להתבשל".

[11] המשנה (שבת ל"ח ע"ב) אומרת: "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל". והגמרא שם שואלת: מה הדין אם גלגל? אמר רב יוסף: חייב חטאת. ומבאר רש"י (שם ד"ה "בשביל שתתגלגל"): "שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת". ולכאורה בפירוש "בשביל שתתגלגל" ישנם שני פירושים: האחד – אותו הביא ר"ע מברטנורא על המשנה דלעיל, וז"ל: "שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת, כלומר מעורבת". ובמשנה במסכת עוקצין (פ"ב מ"ו) מבאר הרע"ב: "עד שתהא מעורבת וראויה לגמעה". הפירוש השני – פירושו של בעל מלאכת שלמה שכתב: "שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת, כלומר שתצלה מסביבותיה אע"פ שאין תוכה צלוי" (ויתכן שהוא חולק על פירוש הרע"ב).

מ"מ לפי הפירושים הנ"ל יוצא שהמשמעות של מגולגלת היא – לא מבושלת כל צורכה. ולפיכך שואלת הגמ': "גלגל מאי"? – היינו, אם מדובר בנתבשלה כל צורכה, פשיטא שחייב חטאת! אלא כאן באה הגמרא להשמיענו חידוש שאף על פי שהיא מגולגלת, שלא נתבשלה כל צורכה – חייב חטאת.

והגמ' מביאה הוכחה לכך מהמשנה לקמן (קמ"ה ע"ב): "כל שבא בחמין לפני השבת – שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין לפני השבת – מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן, ש"מ", עכ"ל. ופרש"י (שבת ל"ט ע"א ד"ה "שהדחתו זהו גמר מלאכתו") – "מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב".

ולכאורה לא ברור מהי ההוכחה, שהרי שם מדובר שהמליח חסר רק את הפעולה האחרונה שהיא גמר מלאכה ולכן בהדחה חייב, כי הדג עתה אחרי ההדחה לכאורה מבושל כל צורכו, ואילו בביצה מגולגלת, היא מבושלת רק קצת! אלא מכאן משמע שכל בישול מועט בין אם הוא בתחילת בישולו ובין אם בסוף בישולו – חייב חטאת.

בגמ' שבת (קמ"ה ע"ב): "כל שבא בחמין מלפני השבת – שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת – מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן". ונחלקו הראשונים בפירוש מהו: "כל שבא בחמין". רש"י פירש: "כל שבא בחמין, כלומר שנתבשל". והתוספות כתבו בפרק כירה (ל"ט ע"א ד"ה "כל"): כל שבא בחמין, פירוש: שנתבשל לגמרי, כדמפרש בפרק חבית (קמ"ה ע"ב) כגון תרנגולת דרבי אבא". וכן כתב רבינו ירוחם בחלק ג' (נתיב יב סוף סט ע"ב) וזה לשונו: "כל שבא בחמין מערב שבת, כלומר שנתבשל כל צרכו. וכן כתוב בהגהות חדשות פרק ט' (אות א) אבל הרמב"ם כתב (פרק כ"ב ה"ח): "דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן – מותר לשרותו בחמין בשבת". ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי נמי כיון שנשרה במים רותחים חשיב מבושל לענין שלא יחשב כמבשל בשבת כששורה אותו בשבת בחמין.

והשו"ע (או"ח סימן שי"ח סעיף ד'): "אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש – מותר לשרותו בחמין בשבת". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ל'-ל"א): "אבל דבר וכו' – היינו בנתבשל כל צרכו: שנתבשל כבר דוקא שנתבשל, אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין". כלומר שבשו"ע פוסק כרש"י, וממילא כל תוספת בישול ואפילו קטנה – אסורה אף שהתוספת לא סיימה את הבישול.

עוד הסביר רש"י (שם ד"ה "וקולייס האיספנין") שיש גמר מלאכה בהדחת קולייס האיספנין, וגמר מלאכה הוי בישול. ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה "והדחתן") שדן אם החיוב מדין מכה בפטיש או מדין בישול. ועיין לשו"ע (שם סעי' ג'), וז"ל: "ואם לא נתבשל כל צורכו, אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי – שייך בו בישול". ומקורו מדברי הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ט ה"ג).

עוד שואלת הגמרא (שם): "כגון מאי? – אמר רב ספרא: כגון תרנגולתא דר' אבא". ופרש"י שם: "כגון מאי – הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין". ולכאורה יכלה הגמ' לומר: כגון ביצה שמבושלת כל צורכה ולא מקצתה. ומדוע צריכה הגמ' להביא את תרנגולתא דר' אבא? אך לפי דברי רש"י יש כאן חידוש גדול, שאף על פי שנתבשלה כל צורכה – עדיין היא אינה ראויה לאכילה אלא עד ששורין אותה, כלשון רש"י (שם ד"ה "תרנגולתיה"): "מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה". הוה אמינא ששרייתה במים חמים מכשירתה לאכילה, קמ"ל מכיון שבישלה כל צורכה – מותר לשרותה בחמין בשבת.

ועיין לרש"י בסוגיין (שם ל"ט ע"א) ששם פירש פירוש אחר: "כל שבא בחמין" – "כל מלוח שבא בחמין מע"ש – חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת, ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר". וכתב ע"ז הב"י (סי' שי"ח): שנראה מדברי רש"י (שבת קמ"ה ע"ב) "דבנתבשל לפני שבת הוא דוקא הוא דשרי לשרותו בחמין בשבת, ולא נתבאר בדבריו אי בעינן שיהיה מבושל כל צורכו או מבושל כמאכל בן דרוסאי סגי". ועוד הביא מדברי התוס' (שבת ל"ט ד"ה "כל שבא") – "פירוש: שנתבשל לגמרי, כדמפרש לקמן בפרק חבית כגון תרנגולתא דר' אבא", עכ"ל, והביא בשם רבינו ירוחם שכך סובר.

הרמב"ם כתב (פיהמ"ש שבת פכ"ב מ"ב), וז"ל: "אמר כי כל מה שנתבשל קודם השבת ואח"כ הוציאו מן המרק והצניעו שמותר להשרותו במים חמין בשבת", עכ"ל. דהיינו, "כל שבא בחמין" פירושו – שנתבשל.

ולכאורה פירוש הרמב"ם הוא כדברי רש"י, ולאפוקי ממה שכתב הרי"ף (שבת ס"א ע"א-ע"ב בדפי הרי"ף), וז"ל: "כל שבא בחמין וכו' מאי היא? כגון תרנגולתיה דר' אבא, פירוש – שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשין לאוכלה שורין אותה במים חמין, ואם הובא בחמין מע"ש – שורין אותה במים חמין בשבת, ואם לאו – אסור לשרותה בחמין בשבת".

אמנם לכאורה דברי הגמ' מתאימים לדברי הרי"ף, ולא תתעורר הקושיא שהקשנו לעיל: מדוע לא הביאה הגמ' את הדוגמא של ביצה המבושלת כל צורכה? כיון שלדעת הרי"ף, מדובר שמעולם לא התבשלה, אלא שנעשתה מלוחה ואם הובא בחמין מע"ש, אף על פי שלא נתבשלה – מותר לשרותה בחמין בשבת. וכן פירש ר"ח, וז"ל: "ומבעיא לן: כגון מאי? ואמר רב ספרא: כגון תרנגולתיה דר' אבא שהיתה מלוחה ביותר וכשמבקשים לאוכלה שורין אותה במים חמים. אמר רב ספרא: כגון זו התרנגולת, אם הובאה בחמין מלפני השבת – מותר לשרותה בחמין בשבת ולאוכלה, ואם לאו – אסור לשרותה ומותר להדיחה", עכ"ל. דהיינו כפירוש הרי"ף. ואילו רב נסים גאון כתב כך: "כך פירשה אדוננו האי גאון ז"ל: תרנגולת שמבשלין אותה ומוציאים אותה מהמרק וממלאים אותה בתבלין וכשרוצה לאכול ממנה – שורים אותה במים חמים ואוכלים אותה כאילו היא חמה", עכ"ל. דהיינו, אופן השימוש בתרנגולת אינו כדברי רש"י, אך הפירוש של "בא בחמין" כדברי רש"י, דהיינו מבושלת.

ובעיקר מה שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש לכאורה הוא סותר את מה שכתב בהלכות שבת (פכ"ב ה"ח), וז"ל: "דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין לפני השבת, אף על פי שעכשיו צונן – מותר לשרותו בחמין בשבת", דהיינו, בין נתבשל בין נשרה, ומפיהמ"ש משמע כדברי רש"י שרק נתבשל. ולכאורה מדברי ה"ה (שם בפכ"ב) משמע מדבריו שרש"י כדעת הרמב"ם, ולדברינו אינו כן, וצ"ע.

ונראה הוכחת הרמב"ם מדברי המשנה: "כל שבא בחמין בע"ש" – משמע שאין צורך שיתבשל כל צורכו, כי הפשט "שבא בחמין" היינו נשרה בחמין וכדברינו לעיל, ולכן כתב רש"י: "כלומר" – לאפוקי מפירוש זה. ואף שהלשון: "כל שבא בחמין" נראה כדברי הרמב"ם, אפשר לומר שלמד רש"י ממה שהגמ' אמרה: "כגון מאי"? ותירצה: "תרנגולתא דר' אבא", משמע שלא ניחא ליה לגמ' להבין "בא בחמין" שלא נתבשל כל צורכו.

והוקשה לב"י (סי' שי"ח) דברי רש"י (שבת ל"ט), וז"ל: "כלומר, ד'בא בחמין' דקתני קאי בין לדבר מליח בין לשאינו מליח, דבדבר מליח הוא ביאה לבד ודבר שאינו מליח הוא בשול, ואטו דבר מליח נקט שבא בחמין ולא נקט שנתבשל. והרמב"ם לא נראה לו לידחק בכך ומש"ה סתם וכתב: 'דבר שנתבשל או נשרה', ולא חילק בין מליח לשאינו מליח", עכ"ל. פירוש לדבריו – מליח הוא "מבושל קצת" וכשבא בחמין בע"ש נגמר בישולו ולכן אפשר להניחו בחמין בשבת. אך דבר שאינו מבושל כל צורכו והוא לא מליח, אף על פי שבא בחמין בע"ש עדיין אינו מבושל לגמרי, ולכן לא בא בחמין בשבת, עיי"ש. ולכאורה היה מרן הב"י יכול להביא הוכחה לזה שמליח ואח"כ הושרה בחמין אין צורך בבישול מפירוש הרי"ף על "תרנגולתא דר' אבא", אע"פ שרש"י לא מפרש כן לענין תרנגולתא כי לדעתו היא מבושלת, אבל הוא יסכים עם העובדה שהיא מלוחה ונשרתה בחמין מע"ש, ולכן מותר לשרותה בחמין בשבת.

נמצינו למדים: בין לדעת הרמב"ם בין לדעת השו"ע, דבר שנתבשל קצת – אסור לבשלו בשבת להמשיך בישולו. ועיין בביאור הלכה (סימן שי"ח ד"ה "אפילו בעודו רותח"), שהביא חולקים על דעתו של הרמב"ם, שפסק שאפילו אם התבשל כמאכל בן דרוסאי בע"ש – אסור לבשלו בשבת. ותמה על השו"ע שפסק כהרמב"ם. ואח"כ הביא פוסקים רבים שסוברים כדעת הרמב"ם וסיים, וז"ל: "ועל כן אין לזוז למעשה מפסק השו"ע", עכ"ל.

אולם, דבר שלא התבשל, אלא בא בחמין מע"ש בזה חולקים רש"י ורמב"ם, אם מותר לחזור ושרותו במים חמים (בכלי ראשון), לדעת רש"י – אסור, ולדעת הרמב"ם – מותר לחזור ולשרותו בשבת, ושו"ע פוסק כדעת רש"י (וראה עוד משנ"ב שם ס"ק ל"א ובשעה"צ שם ס"ק מ"ב). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[12] שו"ע (סי' רנ"ד סעי' ד'), וז"ל: "פירות שנאכלין חיין – מותר ליתנם סביב הקדירה אע"פ שא"א שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת", משנ"ב שם (ס"ק כ"א).

[13] ראה בתוס' (שבת ל"ט ע"א ד"ה כל) הובא בהערה הבאה, וראה עוד בהרחבה בפרק נ"ב בישול, סעיפים נ"א-נ"ב.

[14] וכתבו בתוס' (שבת דף ל"ט ע"א ד"ה "כל שבא בחמין") וז"ל: "ואף על גב דתנן לקמן (דף מ"ב ע"ב) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי? היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל", והביאו המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ד) וראה בהרחבה בפרק נ"ב בישול, סעיפים נ"א-נ"ג.

[15] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק פ"א).

[16] הגמ' חולין (ק"ח ע"ב) משווה את הכיסוי לניעור. ברגע שאדם מכסה את הקדרה, הוא עושה אותה פעולה של ניעור, כיון שעל ידי הכיסוי הוא מקרב את הבישול.

וכך כתב השו"ע (סי' רנ"ד סעי' ד'): "…צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני שממהר לגמור בישולם בשבת". ועוד כתב (סימן רנ"ז סעי' ד') שאם האוכל לא מבושל כל צרכו – אסור להחזיר את הכיסוי, אבל אם האוכל מבושל כל צרכו – מותר להחזיר את הכיסוי. ראה כה"ח שם (ס"ק ל"א), משנ"ב שם (ס"ק ל"ד).

[17] טורי זהב (סי' שי"ט ס"ק י"ג), וז"ל: "יש איסור כשנופלים זבובים לכוס שלא יוציא הזבובים לבדן מן הכוס, דהוה ליה כבורר פסולת אלא יקח מן המשקה קצת עמהם".

[18] ראה בהערה ט"ז.

[19] ראה בהערה ט"ז.

[20] הרה"ג שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' ו') פסק בדין זה, שאם יש עצמות בחמין, ואוהבים לאכול את העצמות, אסור להחזיר את המכסה, כיון שגורם לתוספת בישול לעצמות שיהיו יותר רכות. מיהו יש לומר שדין זה נכון לימים עברו, שכך היה בימיהם שחיו בעוני והיו אוכלים את העצמות, אבל כיום לא אוכלים עצמות, ומותר להחזיר את המכסה באופן שהאוכל מבושל כל צרכו, ואם אוכלים את העצמות – יש להקפיד שבהחזרת המכסה יהיו מבושלות כל צרכן.

[21] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') וברמ"א (שם סעי' ט"ו), וראה בהרחבה בפרק נ"ב בישול סעי' ס"ו, ולעיל בסעי' ה'.

[22] (ראה בשו"ת אבני נזר או"ח סי' נ"ט בשם הרב מקוטנא).

[23] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו וד') כתב התוספת שבת (שם, ס"ק י"ט): "אבל אם כבר נתבשל כל צרכו, אפילו נצטמק ויפה לו – לא שייך בו בישול כלל", והביאו כף החיים (שם, ס"ק נ"ט).

[24] הבאנו לעיל שמאכל יבש שהתבשל כל צרכו בערב שבת – מותר להכניסו בשבת לכלי ראשון, בתנאי שהכלי אינו עומד ישירות על האש וכדו'. ומכל מקום היתר זה הינו דווקא באופן שהמאכל התבשל על אש ולא שנשרה במים חמים.

[25] ראה לעיל סעיף ח' ובהערה שם.

[26] ראה לעיל בסעי' ח' ובהערה שם. שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[27] ראה הערה י"א. ובפרק נ"ב בישול, סעיפים נ"א-נ"ב, לגבי מחזי כמבשל ב"כלי שני".

[28] ישנם שני איסורים – יש דין של גמר מלאכה ואיסורו משום מכה בפטיש, ויש איסור של גמר מלאכה משום מלאכת בישול.

כתוב בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) וז"ל: "ההן דשחק תומא כד מפרך ברישייא משום דש. כד מברר בקליפייתיה משום בורר. כד שחיק במדוכתה משום טוחן. כד יהיב משקין משום דש. גמר מלאכתן משום מכה בפטיש" וראה בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' ע"ה) שס"ל כירושלמי שיש מכה בפטיש באוכלים. ראה ברש"י (שבת קנ"ה ע"ב ד"ה "וקולייס האיספנין") שכתב: "שם דג שאוכלים אותו מחמת מלחו על ידי הדחה בחמין, והנך אפילו הדחה נמי לא, שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ".

וכן משמע לשון השו"ע (סי' שי"ח סעיף ד') שכתב וז"ל: "ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת, אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן . הגה: וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה, דאסור לשרותו בשבת, דהוי גמר מלאכה. (הגהות מרדכי)".

וכתב הלבוש (שם סעיף ד') וז"ל: "וכן כל דבר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה כלל בלא שרייה, אסור לשרותו בשבת שזה הוא גמר מלאכתן, אף על פי שאינו מבשל חייב משום מכה בפטיש", וראה בא"ר (שם ס"ק ט"ז) מה שהקשה על דברי הלבוש. וראה במג"א (שם ס"ק ט"ז) שכתב וז"ל: "וה"ה דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב". וביאר פמ"ג (אשל אברהם שם) וז"ל: "הנה המעיין בב"י בשם פרדס, וכמו שכתב הפרישה [דרישה סוף אות ד] הביאו אליה רבה [ס"ק] י"ד וט"ו משמע דכל מלוח שנגמר בישולו ע"י הדחת חמין מבשל הוא, וחייב משום מבשל אף בכלי שני, וכל שאין החמין פועל בישול רק דאי אפשר לאכול כלל מחמת מלחו אם לא בחמין, חייב משום מכה בפטיש, וזה כוונת המ"א דקולייס הוא גמר בישולו, ואין נאכל מחמת מלחו הוה מכה בפטיש. וכו'", עיין בביאור הלכה (סימן שי"ח סעי' ד' ד"ה "והדחתן"), ששם הביא את המחלוקת האם יש מכה בפטיש באוכלין והעלה שאין מכה בפטיש באוכלים, וכתב מו"ר ועט"ר רשכבה"ג ח"ר הרי"ח הטוב בספרו רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' נ"ב) וז"ל: "מיהו אופן האחר שכתב הגאון מהרי"ש בשאלה הנז' שהוא ליקח לחם שנאפה ולהניחו ע"ג התנור בשבת שיהיה כולו מוקשה עד שיהי' פעניצ'ין, הנה בזה ודאי אסור דהוי' גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש, שבאמת בזה הוא גמר מלאכה של הפעניצ'ין הנז'".

לפיכך, "מנה חמה", אע"פ שהיא מבושלת, מכיון שאי אפשר לאוכלה אא"כ מערים עליה מים חמים יש בה איסור גמר מלאכה זה, ואיסור משום בישול. וראה בפרק נ"ב בישול, סעיפים צ"ב-ק"ד.

ועיין עוד לעיל הערה י"א מה שהבאנו בדין "תרנגולתא דרבי אבא".

[29] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[30] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[31] לדעת מרן השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') שלא כדעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הל' ח') שהתיר בכה"ג. וראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ג-ע"ד) וראה בהערה י"א.

[32] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[33] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') ובמשנ"ב שם (ס"ק ל"א) ובשער הציון שם (ס"ק מ"ב) ולעיל בהרחבה בהערה י"א.

[34] לדעת מרן השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') שלא כדעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הל' ח') שהתיר בכה"ג. ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה ל"ח).

[35] אמנם לדעת המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"א) בשם הרמב"ם – מותר לחזור ולשפוך מים חמים בכל גוונא, ועיין בשער הציון שם (ס"ק מ"ב) שכתב שדעת השו"ע אינה כן.

[36] ומספק יכול לסמוך על דעת המשנ"ב ע"פ הרמב"ם הובא לעיל בהערה י"א.

[37] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' א' וסעי' ד').

[38] כלומר, אסור לערבב את האוכל שבתוכה.

[39] ראה שו"ע (סי' רנ"ב סעי' א') ובסי' שי"ח (סעי' י"ח), ובמשנ"ב (שם ס"ק קי"ג קי"ד), וראה מש"כ שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ז).

[40] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק קי"ד). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ז), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה ט').

[41] ראה בהערה הבאה.

[42] הגמ' שבת (י"ז ע"ב) מביאה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל: "ב"ש אומרים: אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבעוד יום, וב"ה – מתירין. ב"ש אומרים: אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, וב"ה – מתירין".

דהיינו, ישנה מחלוקת עקרונית בין ב"ש לב"ה האם מותר להתחיל במלאכה ביום שישי מתוך ידיעה שהיא תסתיים בשבת עצמה. והגמרא לקמן (י"ח ע"א) מבארת את מחלוקתם: "אמר רב אסי: מאן תנא שביתת כלים דאוריתא? ב"ש היא ולא בית הלל. לב"ש, בין קעביד מעשה בין דלא קעביד מעשה – אסור, לב"ה אע"ג דקעביד מעשה – שרי". שואלת הגמ' (שם ע"ב): "גיגית ונר וקדרה ושפוד מ"ט שרו ב"ש? דמפקר להו אפקורי" (ועיין שם בתוס' ד"ה "דמפקרא").

בהמשך דנה הגמ' במקרים המובאים במשנה ושואלת (י"ח ע"ב): "צמר ליורה לגזור"! כלומר שנגזור שמא יחתה בגחלים! מתרצת הגמ': "אמר שמואל: ביורה עקורה". ופירש רש"י: "עקורה – מעל האור", והיינו שאין שם גחלים לחתות. שואלת הגמרא: "וניחוש שמא מגיס בה! בעקורה וטוחה", היינו שאין חשש שמא יגיס ושמא יחתה, כיון שהיורה (סיר גדול) אינה על האש וגם סגורה באופן שאי אפשר לפתוח אא"כ ישבור את הטיח.

בבאור שאלת הגמרא: "שמא מגיס בה" פירש רש"י (ד"ה "מגיס"): "מהפך בה, ובמבשל – הוי בישול". אמנם התוספות (ד"ה "דילמא") פירשו: "דלמא מגיס בה, והוי צובע". וכתב הר"ן (ו' ע"ב בדפי הרי"ף): "ופרש"י: וחייב משום מבשל, והכי נמי אמרינן בפרק המביא (ביצה ל"ד ע"א): 'ת"ר אחד נותן את האור ואחד נותן את העצים וכו' ואחד מגיס – כולן חייבין', כלומר דמגיס חייב משום מבשל", והוסיף הר"ן (שם ד"ה "ומדאמר"): "ש"מ דאפילו בעקורה איכא משום מגיס ואיכא משום מבשל אבל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי – תו ליכא למיחש להכי. ומיהו ה"מ בקדרה, אבל בצמר ליורה – לעולם אסור להגיס בו".

הב"י (סוף סי' שי"ח) הביא את דברי הר"ן בעניין הוצאה ע"י כף מאלפס או קדרה שהועברו מהאש, והחשש הוא: "דנמצא מגיסן ואיכא משום מבשל", וכאמור כל זה מדובר שהאוכל שמוציא אינו בשל כל צורכו.

וכתב הרא"ש (פ"א סי' ל"ד): "אבל (ביורה) עקורה ולא טוחה – חיישינן דילמא מגיס בה, ופירש רש"י: והוי ליה מבשל אע"פ שעקורה מן האור – בעודה רותחת המגיס בה הוא מבשל, וכל שכן שאסור להכניס כף בקדירה בעודה על הכירה".

ויש להבין בדברי הרא"ש, מה כוונתו באומרו: "שאסור להכניס כף בקדירה". האם תחיבת הכף בקדירה היא כדי לבחוש בתבשיל או כדי להוציא אוכל? הקרבן נתנאל (שם אות ב') והב"ח (סי' רנ"ב ד"ה ומ"ש "שמא יגיס בה") כתבו, שגירסת הרא"ש ברש"י הייתה שונה משלנו, והגרסא לפניו היתה כך: "המגיס בה הוא מבשל" ואילו לפי הגרסא שלפנינו: "מהפך בה, ובמבשל – הוי בישול", משמע שכמו שהמגיס חייב משום מבשל באוכל, כך בצמר חייב מדין צובע, כמו שאמרו התוס', ועוד כתבו דאיירי באופן שלא מבושל כל צורכו.

מרן בשו"ע (סימן רנ"ב סעי' א') הביא דין זה בין הדברים שמותר לעשות בער"ש ועשייתם נמשכת בשבת, וז"ל: "ולתת צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט שאם היא על האש – אסור שמא יחתה, ואפילו אינה על האש – אם אינה טוחה בטיט אסור שמא יגיס בה בכף, והמגיס בקדירה אפילו אינה על האש – חייב משום מבשל". וכתב על זה הט"ז (שם ס"ק א'): "עיין סימן שי"ח בסופו" – וכוונתו לסעי' י"ח ויובא לקמן. והמג"א (שם ס"ק ב') כתב: שלפי התוס' והרא"ש החיוב לא משום מבשל אלא משום צובע (ועיין לכה"ח סי' רנ"ב ס"ק ו' וסי' שי"ח ס"ק קע"ו).

אלא שיש לדון האם דין מגיס שייך בכל תבשיל או רק אם אינו מבושל עדיין – הבאנו לעיל את דברי הר"ן שכתב: "ומדאמר ביורה עקורה וטוחה, שמע מינה דאפילו בעקורה איכא משום מגיס ואיכא משום מבשל, אבל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי – תו ליכא למיחש". כלומר, שאין דין מגיס בנתבשל כמאכל בן דרוסאי [והיינו לשיטתו שתבשיל שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול. אבל לרמב"ם (שבת פ"ט הלכה ה') ולשו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') בעינן שיהא מבושל כל צרכו. ועיין לביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "אפילו") שהאריך בזה והביא פוסקים לכאן ולכאן, ואנו אין לנו אלא דברי השו"ע והרמ"א שלא חילקו, וכל עוד אין המאכל מבושל כל צורכו – יש בו עדיין משום בישול].

מרן בשו"ע (סימן שי"ח סעיף י"ח) פסק: "האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור: אם לא נתבשל כל צרכו – אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל, ואם נתבשל כל צרכו – מותר. אבל צמר ליורה, אף על פי שקלט העין – אסור להגיס בו". ומוסיף הרמ"א בשם מהרי"ו: "ולכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין". והבינו האחרונים (משנ"ב שם ס"ק קי"ז; כה"ח שם ס"ק קע"ז) מדברי הרמ"א, שצריך לשפוך את הקדירה לקערה ורק אז יוכל להוציא בכף בלא לחוש למגיס או שיחכה עד שיתקרר האוכל.

ביאור הדברים הוא כך: הרמב"ם (הל' שבת פ"ג הי"א) כתב: "אסור להכניס מגריפה (מעין מזלג) לקדירה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה, וזה מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת". וכתב הרב המגיד: "ונראה לי שאין דברי רבנו אמורים במבושל כל צרכו, דהתם ודאי אפילו מחזירן ע"ג האש ומבשלן – פטור (והיינו שזה רק איסור דרבנן), וכיון שכן אין לגזור בהכנסת מגריפה, אבל באינו מבושל – ודאי יש לחוש לדעתו ז"ל… ומה שנ"ל כתבתי, והוא: שכל שאין בהגסה ממש חיוב – הכנסת המגריפה מותר, וכל שיש בהגסה חיוב – אסור להכניסה". וכן מובא בכסף משנה בשם הרמ"ך: "היה לו (לרמב"ם) לפרש: במה דברים אמורים? בתבשיל שלא בישל כל צרכו, אבל בישל כל צרכו – מותר, וכן המנהג" (וע"ש שהוסיף לברר דעת הרמב"ם), וכ"כ הרב לחם משנה בשינוי קצת, עיי"ש.

יש חולקים על פירוש זה והסבירו בדעת הרמב"ם לאסור אפילו במבושל כל צרכו (עיין הגהות מימוניות שם אות ו'; פרי מגדים, משבצות זהב סי' רנ"ב ס"ק א'; ט"ז סי' שי"ח ס"ק כ"ג; מג"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ב).

מרן השו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ח) פסק כדעת הרמב"ם, ע"פ פירושו ופירוש הרב המגיד הנ"ל, וז"ל: "האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור: אם לא נתבשל כל צורכו – אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל, ואם נתבשל כל צרכו – מותר".

וכתבו המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק קט"ו) וכה"ח (שם ס"ק קע"א) שבמבושל כל צרכו – מותר אף להגיס ממש אם אינו על האש, ואם מונח על האש – מותר להוציא ממנו בכף (עיין כה"ח שם ס"ק קע"ג ומשנ"ב שם ס"ק קי"ג, והביא שם את דעת האליה רבה שיש לאסור בזה, עיין א"ר שם ס"ק ט"ל-מ').

על זה בא הרמ"א (שם) והוסיף: "לכתחילה יש ליזהר בקדירה בכל ענין". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק קי"ז) בשם אחרונים שלא נהגו כדברי הרמ"א, והרוצה להחמיר – יחמיר בהגסה ממש אבל בהוצאה בכף – אין להחמיר כלל (עיין שם ובביאור הלכה ד"ה "אף"; כה"ח שם ס"ק קע"ז). מקור דברי הרמ"א הוא בפסקי מהרי"ו, והב"ח (סי' רנ"ב) מביא את דבריו בסתם, וז"ל: "דכשמסירים קדירה מן האש להוציא המאכל ממנה אין להגיס בה בכף דהוי כמבשל" וכו'. משמע, שדווקא להגיס ממש אסור ולא להוציא בכלי. וכן הביא הבית יוסף (סי' רנ"ג) את דעת הכלבו לגבי נתינת מים חמים בעוד הקדירה על האש, ואסר משום מגיס ולא דיבר מאומה מענין נטילה בכלי. אלא, שכל זמן שהקדירה על האש – אסרו להוציא בכף משום מראית עין שלא יבואו לעשות כן כשהאוכל אינו מבושל כל צרכו ויבחשו בו, אבל בהוצאה בכף כשהקדירה לא על האש – אין טעם לגזירות. ומה שכתב הרמ"א משם מהרי"ו הכוונה "להגיס" ולא להוציא, וכמו שמשמע בדברי ה"ה בביאור דברי הרמב"ם לעיל.

יש אחרונים שרצו לומר שהבית יוסף לא הבין את דברי הרמב"ם, וזה דבר שלא ניתן להיאמר משום שהבית יוסף משכן נפשו לדקדק מאד בדברי הרמב"ם, כמוכח בספרו הגדול כסף משנה ובבית יוסף ובשאר דבריו, ואין כמוהו לסמוך עליו בפירושו לרמב"ם.

החזו"א (שבת סי' ל"ז אות ט"ו) מביא את הרשב"א המתיר נטילה בכף, וכתב: "ואמנם בהגסה ממש בזמן שהוא על האש ראוי לפרוש אחרי שלדעת הרמב"ם היא מלאכה דאורייתא, כפי מה שפירש הכלבו (המובא בב"י סי' שי"ח ובשו"ע סי' רנ"ג סעי' ד'), מכל מקום ליטול בכף שהוא רק מדרבנן, כדמשמע מל' הר"מ: 'אסור וכו' ונמצא כמבשל' ומשמע שאינו מבשל ממש, וכ"ה להדיא במ"מ, יש לסמוך להקל כשאר פוסקים אפילו כשהוא על האש וכמו שכתב הראב"ד". והביא את המשנה ברורה שכתב להחמיר ליטול בכף כל זמן שהוא על האש אף בנתבשל כל צרכו, וסיים: "ונראה דברוצה להשאיר הקדירה כשהיא על כירה שאינה גרופה שאם יסלקה לא יוכל להחזיר ואין לו תקנה אלא ליטול בכף – אפשר להקל". ועיין שו"ע הרב (סי' שי"ח סעי' ל') שמחמיר בזה.

סיכום דעת החזו"א: לכתחילה אין לקחת בכף מקדירה שעל האש, כחומרת המשנ"ב, ואם יש צורך ואין אפשרות אחרת – אפשר להקל, ובהגסה ממש – ראוי לפרוש.

תשובה כמעט זהה מופיעה בשו"ת רב פעלים (ח"ג בסוף הספר סי' מ"ה). החזו"א לא ראה את הרב פעלים ופסיקתם עולה בקנה אחד כפתור ופרח! נשאל רבנו בעל הבא"ח: "ילמדנו רבנו אם מותר להוציא תבשיל מן הקדירה בליל שבת בעודה על הכירה כדי לתיתו לעני כי בני הבית אינם רוצים לאכול אלא עד אחר שתיים ושלש שעות…"? והשיב ע"פ תשובת הרדב"ז (ח"ג סי' תי"א) להתיר בתנאים הבאים: א. דווקא אם ברור לו שהמאכל מבושל כל צרכו, אבל אם הוא מסופק – אסור. ב. אין להתיר אלא בנידון השאלה הנזכרת שנותן התבשיל למי שיש בזה צורך מצוה רבה, ואם לאו – יש להחמיר שלא להוציא בכף מסיר שעל האש.

כלומר, החילוק הוא אם יש כאן צורך אמיתי, כדוגמת מש"כ החזו"א או דוגמת העני הנ"ל, אבל אם זה מחמת פינוק שרוצה שהאוכל ישאר חם בדיוק לפי המידה הדרושה לטעמו ולכן רוצה שגם בזמן המזיגה לכל בני הבית התבשיל יישאר חם – יש להחמיר (ועיין בכה"ח סי' שי"ח ס"ק קע"ה). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ז).

[43] כתב הבית יוסף (סי' שכ"א בסופו) בשם הרמב"ם בתשובה (שו"ת רמב"ם, בלאו, סי' ש"ה): "שנשאל על קדירה של דייסא שמשהין אותה ע"ג כירה בשבת, למחר כשמורידין אותה מעל הכירה מכניסים בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה, ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותיסמך ותיעשה כולה גוף אחד. ופעמים מסירין מים מעל פניה ואח"כ מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמים לפי מה שהיא צריכה, כל אלו המעשים – אסור או מותר"?

כלומר, המציאות בשאלה היא לגבי סיר עם אורז, חיטה, סולת וכדו' ומכניסים לשם גם בשר, וכדי שהמרקם יהא אחיד ולא גושים גושים, מערבבים את הכל בחזקה, והכל הופך לעיסה אחת אחידה, ולפעמים יש צורך להוסיף גם מים חמים לעיסה, האם מותר הדבר?

והשיב: "ודאי שכל זה – מותר הוא, שהרי בפירוש תנינא (עדיות פ"ב מ"ו): השום והבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום וכו' וקל וחומר לריפות (דייסא) שכבר דכו אותן במדוכה כל צרכן ונתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא מעט שחיקה ועירוב ונתינת מים חמים לתוך הקדירה – מותר" [אגב, מכאן ראיה נגד אותם הנוהגים לשים מים חמים בקדירה שעל גבי האש, וכאן פסק הרמב"ם שמותר דווקא אחר שהורדה מן האש, ועיין בפוסקים שיש מחמירים אפילו אחר ההורדה מהאש]. ומוסיף הבית יוסף: "ואפילו לפי מה שכתבתי בסימן שי"ח שכל שהקדירה היא רותחת – אסור משום דמגיס הוי כמבשל, הכא מיד אחר שמורידין אותה מעל האש – מותר להגיס בה, כיון שכבר נתבשלה כל צרכה".

וכן פסק בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ט): "שום ובוסר שריסקן מער"ש: אם מחוסרים דיכה – אסור לגמור דיכתן בשבת, ואם אין מחוסרים אלא שחיקה – מותר לגמור בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה אחר שמורידין אותה מעל האש".

היוצא מדברים אלו שאם התבשיל כבר מבושל כל צרכו שאין בישול אחריו והורד מן האש – מותר להגיס ממש בקדירה (עיין משנ"ב סי' שי"ח ס"ק קט"ו, כה"ח שם ס"ק קע"ז, שם סי' שכ"א ס"ק קל"ב, קל"ד).

[44] רמ"א (סי' שי"ח סעי' י"ח).

[45] עיין בתשובות הרמב"ם (בלאו, סימן ש"ה): שאלה קדרה של דיסא שמשהין אותה על גבי כירה בשבת למחר כשמורידים את הקדרה מעל הכירה מכניסין בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולם גוף אחד ופעמים מסירין מים מעל פניה ואחר כך מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמים לפי מה שהיא צריכה כל אלו המעשים אסור או מותר.

תשובה: וכו' ונתינת מים חמין לתוך הקדרה מותר לפי' מותר לעשות כל אלו המעשים אחר שמורידין הקדרה מעל הכירה שאין כאן אלא שחיקה וכתיתה בלבד", ע"כ. ובבית יוסף (סי' רנ"ג) הביא תשובת הרמב"ם. ועיין בכל בו (סי' לא-לב) המובא בב"י (סי' רנ"ג) שכתב: "שיש ליזהר מלתת מים חמין בעוד הקדרה על האש, לפי שהן מערבות ומגיסות בקדרה כדי לערב יפה, וקיימא לן דמגיס – חייב משום מבשל, אפילו בקדרה מבושלת, כל זמן שהיא על האש". ועיין בחזו"א (סימן ל"ז אות ט"ו).

[46] כתב השו"ע (סי' רנ"ג סעי' ד'), וז"ל: "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעו"י קומקום של מים חמין ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק". הנה, בדרך כלל מרן כותב את הלכותיו בשו"ע בלשון פסיקה, וכאן כותב בלשון: "יש למחות". ויש להבין: מדוע שינה מרן בדין זה מלשונו ולא כתב בצורה חותכת: "אסור להטמין קומקום של מים חמים מערב שבת"? וגם יש להבין: מה עניין ה"מחאה" המוזכרת כאן?

ועל כל פנים רואים שפשט בזמנו של מרן בעל השו"ע מנהג שהיה ראוי לעוצרו ולמחות עליו, ועל זה כותב מרן: "יש למחות".

ובב"י (שם) דן מה טעם האיסור לערות מים חמים לתוך קדירה של תבשיל, והרי המים מבושלים ומרותחים?

ומצד סתם איסור הטמנה (בדבר המוסיף הבל), הנה כבר הביא הר"ן (פרק כירה י"ח ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "גרסינן" – והובא בב"י) מחלוקת ראשונים בין התוס' לרש"י – לדעת התוס' (ל"ט ע"א ד"ה "מעשה") אין בתערובת אוכל דין הטמנה, ומותר להטמין את המים מערב שבת בתוך תבשיל, ומדברי רש"י (שם) מבואר שקיים איסור הטמנה בתערובת.

הנמוקי יוסף (בבא בתרא י' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "ואל תתמה") הביא בשם ר' יונה (והובא בב"י שם) לאסור לאותם הנוהגים להטמין מים חמים בשבת לתוך תבשיל שהתחיל להקדיח, משום שיש לחשוש שמא באחד מהם אין היד סולדת ונמצא מבשל בשבת. ושואל הר"ן (בפרק במה טומנין כ"ב ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "והרב") על זה: הרי המים שמטמין כבר התבשלו, וקיי"ל: "כל שבא בחמין מלפני השבת – שורין אותו בחמין בשבת", וס"ל להר"ן שאין הבדל בין דבר יבש ללח וכיון שכבר נתבשלו – מותר בכל גוונא, ולכך נשאר בצ"ע על דינא דר' יונה.

וכך דעת הרשב"א (הובא בב"י בסי' שי"ח) שאין בישול אחר בישול ואפילו בלח, ואין לומר, שמיקל רק באופן שהוריד את הקדירה מהאש וכבר הניחו על הקרקע ואז התגלה שהתבשיל נשרף ורוצה להכניס לתוכו מים רותחים, שכבר כתב ר' ירוחם (ח"ג, נתיב י"ב, ס"ט ע"ב) בדעת הרשב"א, שמים שכבר התבשלו מערב שבת – מותר להטמינם לתוך תבשיל אפילו אם הוא עדיין על האש.

[ויש להקשות, שהרשב"א (מ' ע"ב ד"ה "מביא", והביאו הרה"מ בפכ"ב ה"ד) כתב שכל מה שהותר בשבת לחמם, כגון בדבר יבש משום שאין בישול אחר בישול ביבש, או לדעתו אפילו בלח אם כבר התבשל מערב שבת, זה דוקא אם מניח את אותו המאכל שלא כדרך בישול , כגון שמניח אותו כנגד המדורה אבל לא על המדורה. הרי לדבריו נמצא שיהא אסור להניח על גבי אש גרופה וקטומה שום תבשיל בשבת, בין לח בין יבש, כי באופן זה מניח אותו כדרך בישולו. ולפי זה יקשה: איך התיר הר' ירוחם לדעתו להטמין מים לתוך תבשיל שמקדיח אפילו אם הוא מונח על גבי האור, והרי זה דרך בישול , ובכה"ג אוסר הרשב"א?!]

והנה האחרונים רוצים לחלק בדברי מרן ולומר שבאופן שגם התבשיל שבקדירה וגם המים החמים נמצאים על הפלטה – מותר לערות מאחד על השני, שהרי כל החשש לדעת ר' יונה הוא שמא אחד מהם אין היד סולדת בו, וא"כ באופן ששניהם על הפלטה הרי שניהם שומרים במקביל תמיד את אותה רמת חום, ובטל החשש האמור.

ונראה לומר שבדיוק על זה כתב מרן: "יש למחות", כלומר, אף שכל הסברות האלה הן טובות כל אחת לכשעצמה, אבל לא למקרה הזה. והטעם הוא, שכיון שכבר נתבאר בעניין דבר שנשרה בערב שבת שאסור לחזור ולשרותו בחמין בשבת, משום תוספת בישול (ראה שו"ע סי' שי"ח סע' ד'; משנ"ב שם ס"ק ל"א ושעה"צ שם), ולכן לעולם יש לאסור גם באופן ששניהם על הפלטה משום החשש שמא יעשה תוספת בישול באחד מהם, כגון: אם לוקח קומקום של מים חמים, ורוצה לשים אותו בתוך תבשיל שהצטמק כדי שלא ישרף, (ואנחנו פוסקים כדעת מרן שיש בישול אחר בישול במים, אפילו שהתחממו ורתחו ואח"כ נתקררו בשיעור פחות מכדי שהיד סולדת בו, וגם הרמ"א לא אומר שבשופי מותר. וכן אם לוקח את המים החמים בתוך כוס, בהכרח שכח המים נשבר על ידי הכוס, ונהפך הכוס לכלי שני, וא"כ לוקח את המים שבכלי שני ושופך אותם לכלי ראשון) ומ"מ יש לאסור אף בעירוי מכלי ראשון ויש לחוש שדינו ככלי שני, ואף בכל הפרש חום שיש ביניהם יש לאסור, וראה עוד בשעה"צ סי' תמ"ד ס"ק ד', וזה אסור (וכך הביא הבה"ל בסי' שי"ח (ד"ה "אם נצטנן") ע"פ הפמ"ג).

ולפיכך, לא רק שאסור לשים כלי עם מים על סיר כשהוא נמצא על האש, אלא אפילו שלקח את הסיר והוריד אותו מהאש אסור .

ולפיכך, כתב מרן ביטוי חריף: "יש למחות ביד הנוהגים להטמין קומקום מים חמים", ולא כתב: אסור לשים, כלומר מכיון שישנה מחלוקת בדבר הזה אם יש בישול אחר בישול בלח – אז יש למחות, כלומר אותם שנוהגים כך, ולוקחים מים חמים ושופכים לתוך הסיר – עושים טעות וצריכים למחות בעדם.

ולמעשה אף שהמשנ"ב (שם ס"ק פ"ד) וכה"ח (שם ס"ק ע') הביאו שלדעת הרמ"א – מותר, ויש כיום עוד עדות שנהגו להקל, אולם אין לזוז מפסק השו"ע הנ"ל. וע"כ, הטוב ביותר שמערב שבת יכין חצובה, ואז רשאי להרים את הסיר, ויניח את החצובה על האש, ואז יחזיר את הסיר כשהוא בידו על החצובה. או שיקח מערב שבת מגש אלומיניום ויניחנו על גבי האש, ואז יוכל להחזיר את הסיר, ובלבד שלא יהא בו תבשיל לח או בתבשיל לח שלא פסק מרתיחתו ובאופן זה לא יצטרך להוסיף מים, וראה עוד נ"א דיני חזרה סעי' ד'.

[47] שכל ההיתר הוא, או כששניהם על האש או כששניהם לא על האש. ראה בחזו"א (או"ח סי' ל"ז ס"ק י').

[48] כ"כ בהג' המרדכי (שבת פ' ע"א) והובא בשו"ע (סי' רנ"ג סעי' ג'). והיה נראה לומר, שכל ההיתר של המרדכי להניח קדרה תחת הקדירה עם התבשיל שמקדיח הוא דוקא בקדרה של חרס. והמקור מדברי רש"י בשבת (ק"ז ע"א) בדין שמביאה שם הגמ': "כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה", ומבאר שם רש"י: "קערה – של חרס". ונראה שכוונת רש"י שדוקא בקערה של חרס היא כמו שמחדש המשנ"ב (סי' רע"ז ס"ה ס"ק כ"ב), וז"ל: "קערה – של חרס אבל של מתכות – אסור, כי המחממו חייב משום מבעיר, אם לא במקום שיש לחוש שיבוא ע"י הדליקה לידי סכנת נפשות – מותר בכל גוונא". וכוונתו שאם יניח קדרה של מתכת על גבי האש חשיב ל"מצרף כלי" (ראה להלן בל' הרמב"ם שיש בזה גם איסור מבעיר וגם 'צירוף' שהוא מדין מכבה) ואסור (וראה עוד משנ"ב סי' רנ"ג ס"ק ע"ט).

ומיהו קצת קשה, שאם כדעת המשנה ברורה, היה צריך מרן להדגיש ולכתוב במפורש: "קערה של חרס על הנר". ועוד, שבימינו קערות של חרס לא מצויות, ומה תקנתו של תבשיל שעומד להשרף בשבת?

ונראה לומר מפשטות לשון מרן דלא כהמשנ"ב, שמותר לשפות מחבת נקיה או סיר נירוסטה או אלומיניום על האש מתחת לסיר בשבת, ואין בזה חשש מצרף, משום שלא שייך "מצרף" או "מחסם" במתכת אלא אם מניח אותה על האש עד שנהיית כגחלת ולאחר מכן מכניס אותה למים, אבל סתם לשים את זה על האש בכדי לשים על זה אוכל אחר – אין בזה פעולה של "מצרף", ומותר (וז"ל הרמב"ם הל' שבת פי"ב ה"א: "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים – הרי זה תולדת מבעיר וחייב". ובה"ב: "המכבה כל שהוא – חייב, אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת – פטור. ואם נתכוין לצרף – חייב, שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף, שהעושה אותו – חייב והוא תולדת מכבה"). ומה שרש"י ביאר בדין של כפיית כלי על הנר שיהיה מחרס, לאו דוקא קאמר, אלא שכך היתה הרגילות בזמנו שכל הקערות היו עשויות מחרס.

[49] עיין בב"י ובשו"ע (סי' רנ"ג סעי' ד') שלדעת רבנו יונה, שיש חשש שמא יהיה שינוי בחום, וכן משום שמא אחד מהם לא התבשל כל צורכו ובעירוי יתחמם יותר וימהר בישולו וראה לעיל בהערה י"א. ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה י"ג), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ח').

[50] יש לציין כי בכל מקרה גם למקילים בעניין בישול אחר אפייה – אין היתר לבשל ישירות על האש, משום דמיחזי כמבשל, כפי שביארנו לעיל.

[51] נחלקו הראשונים בדין בישול אחר אפייה וצליה. דעת הרא"ם (יראים סימן רע"ד) שיש בישול אחר אפייה וצלייה, וראייתו מדברי הגמ' בפסחים (מ"א ע"א) לגבי קרבן פסח: "בישלו ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בישלו – חייב. אמר רב כהנא: רבי יוסי היא, דתניא: יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי ר"מ. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל". אבל הראבי"ה (סי' קצ"ז והביאו המרדכי במסכת שבת פ"ג סי' ש"ב) חולק על הרא"ם, וס"ל דאין בישול אחר צליה ואפייה, ודחה את ראייתו של הרא"ם ע"פ דברי הגמרא בברכות (ל"ח ע"ב), שם מבואר דדברי רבי יוסי הם דוקא לגבי מצה, כיון "דבעי טעם מצה וליכא".

הב"י הביא את סברתו של הר"א ממיץ, שאע"ג שאין בישול אחר בישול, אך יש בישול אחר אפייה וצליה, ולפיכך אסר לתת פת לתוך כלי שני שהיד סולדת בו. ואף שכתב הטור: "ותימה למה אסרו בכלי שני?", כבר כתב הב"י, וז"ל: "ובזה נתבטל מה שתמה רבנו: למה אסרו בכלי שני וכו' דיש דברים רכים שמתבשלים אף בכלי שני".

ומרן פסק בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ה'), וז"ל: "יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בישלו אח"כ במשקה – יש בו משום בישול. ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין", עכ"ל.

ולכאורה לפי הכלל: ש"'יש' 'ויש' – הלכה כ'ויש'", א"כ דבר שנאפה או נצלה מע"ש – מותר להניחו במשקה חם ביום שבת, אלא שרמ"א הוסיף אחרי ויש מתירין: "הגה: בכלי שני", ולכאורה, היינו, שה"יש מתירין" מתיר לשים את הפת בכלי שני שהיד סולדת בו, כי כלי שני – לא מבשל. ובא לפרש דברי הב"י שרק באופן כזה, בכלי שני – מותר, אך בכלי ראשון – אסור. אך אפשר לומר שבא הרמ"א לחלוק, שלדעת השו"ע ליש מתירין גם בכלי ראשון – מותר, ולדעתו של הרמ"א רק בכלי שני – מותר. ועיין בזה באורך בשו"ת גינת ורדים (ח"א כלל ג' סי' ב'-ט'). ועיין למשנ"ב (שם ס"ק מ"ג) שפירש כפירוש ראשון, וכן הכה"ח (שם ס"ק פ"ג).

וסיכם הב"י בשם הסמ"ק כך: "יש ג' חלוקים בדבר: לח וצלול – לדברי הכל יש בישול אחר בישול. ובדבר יבש – אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצליה לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צליה אחר צליה… אבל כשהראשון דרך אפייה או צליה והשני בבישול בתוך מים – אוסר הרא"ם, דיש בישול אחר אפייה וצליה", עכ"ל. ובהמשך הוסיף ממה שהביאה הגמ' בברכות (ל"ח ע"ב) שיש לחלק (לענין בישול אחר אפייה) בין דין הברכה שיש עליה לבין דין מצה, והסביר ע"פ הראבי"ה שאין בישול מבטל אפייה, ומצה שאני שבטל טעם מצה.

וא"כ נצטרך לפרש את דברי השו"ע (בסי' שי"ח סעי' ה') כך: סברת הרא"ם שיש דין בישול אחר אפייה, ויש דין נוסף של קלי הבישול שאין אנחנו בקיאים בהם ולכן אסור להניח פת אפילו בכלי שני. ואח"כ כתב: "ויש מתירין". ועיין במג"א (שם ס"ק י"ט) שכתב: "יש מתירין בכלי שני", כלומר המג"א גרס בדברי השו"ע: "ויש מתירים בכלי שני". ולדבריו משמע שאין מחלוקת שאסור להניח בכלי ראשון (משום בישול אחר אפייה). ועיין באורך בגינת ורדים הנ"ל.

ומ"מ אף אם נאמר שדעת השו"ע הוא כפשט, ויש מתירין הולך על הנחתו בכלי ראשון, היינו באופן שנתבשל כל צורכו ונצלה כל צרכו, ורק עכשיו רוצה לחממו במים. אך הגע עצמך, לחם שלא נאפה כל צורכו וע"י שרייתו במים חמים מכלי ראשון יהיה ראוי לאכילה, אין לך גמר בישול יותר מזה. וכן דבר שלא נצלה כל צורכו ואף על פי שאפשר לאוכלו, אבל הנחתו במים חמים זה גמר מלאכתו – פשיטא שכולם יאסרו. וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק מ"ו), ועיין כה"ח (שם ס"ק פ"ד, פ"ה) ובא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ו').

וכתב במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"א) וז"ל: "אף על גב דאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מ"מ יש בישול אחר צלי ואפילו עדיין רותח מחמת הצליה [אחרונים]. וה"ה דלשיטה זו יש צלי אחר בישול, ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב [מ"א], ולאו דוקא אצל האש, דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור. ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו, ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת". וראה בכה"ח (שם ס"ק ע"ו, ע"ח).

[52] כתב המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ו): "ובדיעבד אפילו בכלי אין לאסור, דיש לסמוך איש מקלין".

[53] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"א) כה"ח (שם ס"ק ע"ז, ע"ט).

[54] שאינו חלבי, ראה בפרק נ"א דיני חזרה בהערה כ"ח.

[55]  דעת המשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"א) שיש להחמיר, כי הנחת בשר או קציצה יבשים והמיחם הוא יבש ללא מים – דינו כמו דין צליה ויש צליה לאחר בישול. אבל האחרונים חולקים על דעת המשנ"ב ומתירים, ונימוקם: מאחר ואין דרך צליה בכך, ומאחר שכל דין צליה לאחר בישול זה מחלוקת, אף שנקטינן לחומרא – דיינו שנחמיר באופן ישיר (היינו, כדרך צלייה).

[56] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"א), כה"ח (שם ס"ק ע"ח).

[57] חזו"א (או"ח סי' ל"ז אות י"ד). ועיין ביאור הלכה (סי' שי"ח ד"ה "והוא יבש").

[58] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ה') וראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ג עמ' רפ"ב ואילך).

[59] חזו"א (סי' ל"ז ס"ק י"ד). ועיין כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ע"ח).

[60] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ג).

[61] שו"ע (סי' שי"ח סעי' ה'), וז"ל: "יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה – יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין: הגה – בכלי שני; ויש מקילין אפילו בכלי ראשון; ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו". ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ב), וז"ל: "והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים, ואין אנו בקיאים, וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני, וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני. ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין". כה"ח (שם ס"ק פ"א, פ"ה).

[62] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ג).

[63] כה"ח (סי' שי"ח ס"ק ע"ח), וז"ל: "ומזה דן בצלייה אחר צלייה דמותר, מכל מקום בעינן דוקא שתהא צלייה שנייה כצלייה ראשונה, אך אם שינוי ביניהם כגון פרוסת פת אפויה להניחה במקום שהיד סולדת לעשותה לחם ניקודים – דאסור, לפי שדרך הראשון הוא בדרך אפייה והשני אינו בדרך אפייה. ועוד, אפילו בשניהם דרך אפייה – אסור, שנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש, כמו שכתב הט"ז ס"ק ו' במצטמק ויפה לו, יעו"ש. וכן אין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור חם שיתחמם ויתרכך, דהוי מתקן".

[64] פסק השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'): דווקא דבר יבש שנתבשל או נאפה כל צרכו, אין בו שוב משום בישול או אפייה, אבל אם חסר קצת אפייה (כגון שרוצה להצנים) – עובר על איסור אופה, וכמו שהסבירו את דברי השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') הגאון מוילנא (שם ס"ק י"ב) וכן המשנ"ב (שם ביאור הלכה ד"ה "אפילו"), וכפי שפסק הרב כה"ח שם (שם ס"ק נ"ח, ס"ג, קמ"ו).

לכן, כל דבר שאדם שם אותו על גבי מיחם וכוונתו "שתגמר אפייתו" ויעשה מה שלא היה קודם לכן, כגון: אם יהפך לצנימים – הריהו גמר מלאכת אופה ועובר על איסור דאורייתא כדעת הרמב"ם, ואנו פוסקים כמותו.

ובכל אופן לדעת הבה"ל (שם ד"ה "אפילו") אם עשה בדיעבד – מותר לאכלו, אך כיון שאנו הולכים כדעת השו"ע והרמ"א, שדעתם כדעת הרמב"ם, אפילו בישלו כמאכל בן דרוסאי – יש בישול אחריו (ראה לעיל בהערה י"א באריכות), ולכן אפילו בדיעבד – אסור.

וכתב מו"ר ועט"ר רשכבה"ג ח"ר הרי"ח הטוב בספרו רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' נ"ב) שאסור לעשות צנימים בשבת, וזאת משום גמר מלאכה, שבאמת בזה הוא גמר מלאכה של הצנימים, מיהו אם הניחו כדי להפשירו והלחם הוצנם שלא בכוונתו ודעתו – מותר לאכלו. ושוב נשאלתי: הרי יש מאכל שבת הנקרא: "כובנֵי", היינו בצק הנאפה בתוך סיר עם שמן מועט, ומאחר שהסיר עמוק ה"כובני" לא נאפה טוב ולא נצנם טוב אלא ע"י שיהפכו אותו בשבת, וכך הם עושים. ואנו אוסרים אפילו להניח על מיחם ממש! ואמרתי להם: מי אמר שדעת חכמים נוחה ממעשיהם?!

ולא התעצלתי ושאלתי רבנים, ואמרו לי שזה מנהג לא טוב שהחלו בו רק כאן בארץ, אבל שם בתימן אף אדם לא הפך את הקערה על פיה, כי שם הוכנס לתוך תנור או בכירה באופן המותר, וה"כובנֵי" היתה נאפית ונצנמת פנים ואחור. וע"כ כיון שיש שמקפידים לאכול דוקא צנימים, וצנימים זו אפייה מיוחדת מעבר לאפיית לחם, וזה ממש גמר מלאכת אפיית הצנימים, ואסור, ואפילו הוא חם. ועיין באורך בגינת ורדים (כלל ג' סי' ב'-ט' והובא בכה"ח סי' שי"ח ס"ק ס"ה) בענין הקפה, שלדעתו עירוי מכלי ראשון על הקפה – אסור מדאורייתא שזה גמר בישולו וראה להלן סעיפים נ"ה-נ"ח ובהערה נ"ד.

[65] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ו-ע"ז) וראה בפרק נ"א דיני חזרה סעיפים כ"ח-ל"ג.

[66] לדעת רוב הפוסקים, טיגון דינו כמו בישול. כמו לגבי דין בשר וחלב שאסור לטגן בשר וחלב מדאורייתא, גם הפרי מגדים (יו"ד משב"ז סי' פ"ז ס"ק א'), מסתפק בעניין שבת אם טיגון יש לו דין בישול, אבל כאמור, רוב הפוסקים אומרים שטיגון יש לו דין בישול, ראה פתחי תשובה (שם ס"ק ג') וראה עוד במשנ"ב (סי' קס"ח ס"ק נ"ו). ורצוי שאותם שמייצרים שקדי מרק יכתבו על גבי העטיפה כיצד הוא מיוצר, אם הוא מטוגן או אפוי בלבד.

[67] שמא אין טיגון כבישול – ראה בהערה הקודמת שהפמ"ג מסתפק בדין זה.

[68] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[69] ראה בסעיפים מ"ו-מ"ז ובהערות, עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[70] ראה בהערות נ"ב, ע"ז, ועיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ד).

[71] ראה בסעי מ' מ"א ובהערות.

[72] גינת ורדים (כלל ג' מסי' ב' עד סי' ט').

[73] ראה בבאר היטב (סי' שי"ח ס"ק י"ד), שערי תשובה (שם ס"ק י"ד), כה"ח (שם ס"ק ס"ה).

[74] בקפה לאחר קלייתו דרך שתייתו היא לערות עליו מים רותחים או לבשלו על האש. והביא בענין זה בעל גינת ורדים (או"ח כלל סימן ב'-ט') מחלוקת גדולה בין הפוסקים. ומובא בקיצור בכה"ח (סימן שי"ח ס"ק ס"ה).

עיקרי הדברים סובבים סביב שתי נקודות:

א) הקפה הטחון אף שנקלה לפני טחינתו, אינו ראוי לאכילה כמות שהוא והכנסתו לחמין מכשירה אותו לאכילה, ובעיקר שהשותה נהנה מטעמו של הקפה היוצא ממנו בגלל שרייתו בחמין ולא מאבקת הקפה עצמה. ולכן י"א שאסור להכניס אבקת קפה לרותחין ואפילו בכ"ש שהיס"ב (כדין כל דבר שאינו מבושל שאסור להכניסו לכ"ש שהיס"ב בשבת). ועוד שיש לחוש שקפה הוא מקלי הבישול, ואזי בהכנסתו לכ"ש שהיס"ב יש איסור בישול מדאורייתא, ולא רק איסור מדרבנן (וכן אין לערות עליו מכ"ש כדין קלי הבישול). המתירים (מהר"י פראג"י ז"ל) סוברים שקפה ראוי לאכילה כמות שהוא, שהרי הולכי דרכים לועסים אותו כמות שהוא כשאין להם אפשרות לבשלו במים, אך בימינו אף אחד לא אוכל אבקת קפה.

ב) אף אם נאמר שהקפה הקלוי ראוי לאכילה, הרי אמרנו שיש בישול אחר אפייה וה"ה לאחר קלייה, וא"כ אין לתת קפה לתוך מים שהיס"ב ואפילו בכ"ש ובעיקר משום החשש שקפה הוא מקלי הבישול וכנ"ל. המתירים סוברים שמצד זה אין לאסור, משום שהשו"ע הביא את דעת החולקים וסוברים שאין בישול אחר אפייה בסוף הסעיף, וא"כ פוסק הוא כמקילים, ודעת האוסרים בישול אחר אפייה הובאה ע"י השו"ע בתחילת הסעיף רק כדי לומר שטוב לנהוג כך לכתחילה.

ושיטה נוספת המובאת שם, היא סברתו של מהר"ם בן חביב, שרק בכלי שני – מותר ולא בכלי ראשון.

אך כל זה, באותם הזמנים שבהם האנשים היו אוכלים קפה טחון לאחר הקלייה. אך כבר הסברנו לעיל, שלדעת מרן, שפסק כדעת הרמב"ם והסוברים כמותו, אפילו נתבשל כמב"ד – יש בישול אחר בישול. ולפיכך, מה נאה הלשון המובא בגינת ורדים: "ועוד דאין עפר זה נשתנה ונכלל במשקה, אלא יוצא שומנו וביסומו במים ונשאר האבק בשולי הכוס כעפרא דארעא ומשליכין אותו לאיבוד, ודמיא לבישול הסממנים שהיה במשכן".

ועינינו רואות שכאשר מערין על קפה קלוי וטחון, מכלי שני – טעם מי הקפה שונה מאשר אם מערין עליו מכלי ראשון. ואם נאמר שהוא מקלי הבישול – זה איסור דאורייתא אמנם לא מדין קלי הבישול באנו לכאן, אלא מדין גמר מלאכה והוי בישול כדעת רש"י (שבת קנ"ה ע"ב ד"ה "וקולייס האיספנין"), ומובא בהערה י"א עיי"ש. וע"ע בזה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ט).

בהא מסקינן ובהא נחתינן שאסור לערות מכלי ראשון שעל האש על קפה קלוי וטחון, אף למ"ד שאין בישול לאחר אפייה וקלייה, כי שם מדובר באפייה גמורה ובקלייה גמורה, והבישול שאחריהם הוא רק מחממן, אך אינו בא לגמור מלאכה, וכבר כתב בגינת ורדים שחוששני לו מחטאת. ובפרט לדעת הבא"ח שפוסק (ש"ש בא סעי' ו') שיש לחוש לכתחילה לבשול אחר אפייה אפילו בכלי שני.

[75] ראה בהערה הקודמת. אולם לדינא נוקטים אנו אחרת בגלל צרופן של כמה סברות להקל: א) יש דעות שאין בישול אחר קלייה (אפייה). ב) כלל לא ברור שקפה מתבשל בעירוי מכלי שני. ג) בעירוי מכלי שני אין איסור מכה בפטיש, כי ניתן לתקן אותו באותה רמה במים שהם פחות מיד סולדת בהם. ד) משום מצות עונג שבת.

לכן למעשה אוסרים אנו מצד איסור בישול רק את הכנסתו של הקפה לכלי שני, אבל לא לערות עליו מכלי שני. ובמים יש משום צובע לסוברים שיש צביעה במשקים, ולכן אין להכניס קפה לתוך כוס מים אלא לערות את המים אל הכלי בו נמצא הקפה. וא"כ, האפשרות שנותרה היא לערות מכ"ש אל הכלי שהקפה נמצא בו. ומ"מ המחמיר שלא לערות עליו במים מכלי שני, תבוא עליו ברכה, ראה בפרק נ"ב בישול סעי' ק"י ובשו"ת קול אליהו פרק כ' שאלה כ"ג.

[76] אותן הבעיות שישנן בהכנת קפה שחור, קיימות גם בנס קפה. אף שנס קפה התבשל, מ"מ הוא עובר תהליך בקלייה לאחר בישולו שעושה אותו אינו ראוי לאכילה כך. אמנם יש שרואים במקרה כגון זה צד להקל, כי אף אם נאמר שיש בישול אחר קלייה, מ"מ פה הנס קפה התבשל לפני שנקלה, ומכיון שהתבשל כבר, יש מקום לומר שאין בישול אחר קלייה זו. ויש שלא מחלקים וסוברים שגם בכה"ג יש בישול אחר קלייה, כיון שהקליה בטלה את הבישול שעבר. ועוד – שאינו ראוי לאכילה כלל אפילו להולכי דרכים, ולכן ירא שמים ובעל נפש ינהג כמוזכר לעיל, ועיין בביה"ל (שם סעי' ה' ד"ה "יש מי שאומר" וכו').

[77] להלכה (ראה בהלכות הנאה ממעשה שבת): אדם שעשה איסור בשבת – נאסר הדבר שנעשה בו האיסור, אולם כאן המצב שונה, כיון שיש דעות שמקילות בזה (ראה פמ"ג סי' שי"ח אות י'; ביה"ל סי' שי"ח סעי' ד' סוף ד"ה "אפילו בעודו רותח"). וראה במה שכתב הכה"ח סי' רנ"ג ס"ק ל"ט: "מי שנוהג שלא להחזיר לתנור בשבת וסועד אצל אחרים, עיין להרב זכור לאברהם אביגדור סימן ל"א, שכתב דלא ינהוג חומרא זו אצל אחרים יעו"ש. והביאו הרוח חיים, וכתב דאם באנו למוסר ודעת של הרב בנאות דשא ז"ל, דהִרבה טעמים שלא לסעוד אצל אחרים בשבת גם סיבה זו יקחנה לעצמו, אך אם הוא מוכרח אז ודאי משום יוהרא ולא תתגודדו בשלחן צריך למיכל מהתבשיל ככל המסובין, אכן בקאפ"י יכול לאשתמוטי ולומר אין לי חפץ עתה בקאפ"י, יעו"ש". אמנם גם בדברים שאדם לא יכול להשתמט, לא בכל המקרים יכול לאכול, וכמו שנתבאר בסעי' ד', נ"ב, ס"ט ובפרק נ"ב בישול סעיפים נ"ד, נ"ה, פ"ב, ובהערות פ"ג-פ"ד, וראה בפרק נ' דיני הטמנה סעי' ח' ובהערה שם, ובפרק נ"א דיני חזרה סעי' ד' ובהערה ט' (והטעם כיון שקיבלנו את הוראות מרן, אא"כ מרן הביא עוד דעה או שניתן לפרש במרן אחרת – אז בשעת הדחק ניתן להקל).

[78] בעניין הקקאו אותו הדין כמו אבקת קפה, מכיון שבקקאו יש סברא שהוא אינו קלוי ממש אלא קלוי קצת, ובלאו הכי יש מחלוקת עצומה, כדברי הרב פרי חדש (יו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז; שם סי' קי"ד ס"ק ו') על ה"גיקולאטי" אם מותר לקנות מהגוים אם יש בזה דין בישולי גוים, והאריך בזה אם זה עולה על שולחן מלכים או לא עולה על שולחן מלכים.

[79] ראה במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ט) הובא בהערה ע"ב.

[80] דין בישול – אין כאן, וגם משום צובע – אין לחוש, משום שלעיני האדם המסתכל לא ניכרת שום פעולת צביעה. כי בתחילה הייתה בכוס תמצית צבועה וגם כשהוסיף את המים לכוס נשאר מראה התמצית, ומבחינת הצבע לא ניכר שנצבעו המים (אלא רק מבחינת הכמות שגדלה).

[81] אך לא מועיל שישרה את השקיות בע"ש בכלי ראשון, כיון שבכהאי גוונא לדעת רש"י – אסור, וכן פסק מרן הב"י, ולדעת הרמב"ם – מותר (מובאים בהרחבה לעיל הערה י"א). ועיין למשנ"ב (שם ס"ק ל"א) שכתב, וז"ל: "דווקא שנתבשל, אבל לא נתבשל אלא נשרה מערב שבת בכלי ראשון שהיד סולדת בו – אסור לשרותו בחמין שהיד סולדת בו בשבת, דאע"ג דאין כאן תוספת בישול, מ"מ כל זמן שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין, ויש מקילין בדבר. ודעת הפמ"ג דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש, אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון – לכ"ע אסור, וטוב להחמיר בכל גוונא, עי"ש. וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון, אבל לשרותו בכלי שני אף שהיד סולדת בו – יש להקל בכל גוונא, כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיד סולדת בו", עכ"ל.

[82] אמנם אין צביעה באוכלים (שו"ע סי' ש"כ סעי' כ'), וז"ל: "יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים, צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפירות, לית לן בה – דאין צביעה באוכלין". וכל זה באוכלים, אך במשקין – יש צביעה. אמנם, י"א שה"ה במשקים (שעה"צ שם ס"ק ס"ד). אך רבו האוסרים צביעת משקים, שעה"צ (שם ס"ק ס"ה), כה"ח (שם ס"ק ס"ה, סי' ש"כ ס"ק קט"ז), וכך היא דעת הגינת ורדים (כלל ג' סי' ט') והבא"ח (ש"ש פקודי סעי' ד') שיש להחמיר. ועיין באורך ביאור העניין בשו"ת רב פעלים (ח"ג סי' י"א).

[83] עי' בא"ח (ש"ש בשלח סעי' י"ח).

[84] שו"ע (סי' שי"ח סעי ד') ובבה"ל (שם ד"ה אם נצטנן) וראה בסעיפים ה', ט"ז, שהוא משום חשש מבשל.

[85] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ט) וז"ל: "עתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול, ובמזיד יש בו איסור סקילה, ובשוגג חיוב חטאת, וע"כ יש ליזהר בו מאד, ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש, וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י. הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א, יש בזה בודאי חשש אב מלאכה, דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד, וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו, בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז, ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה, כדי שיהיה על המים שם כלי שני ג"כ אסור, כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת – אין שורין בשבת אפילו בכלי שני, וכלי שני לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני, אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה. וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון, כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת, דעירוי מבשל כדי קליפה, ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל], ואח"כ יריק את העסענס (התמצית) לכלי אחר, כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון, כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא, וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן – מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח], דאם ישאר בו משקה העסענ"ס, הרי קיי"ל דבלח – יש בישול אחר בישול אם נצטנן,אם לא שמי העסענס (תמצית) הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר. וכן הדין לענין קאוו"י – יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון, אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן, והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י, אם נתן עליהם מאתמול מים מכלי ראשון, אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים, דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה, וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה, ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו, אף שאין למחות ביד הנוהגים בו, מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה, דהיינו שיתקן העסענס (תמצית) מע"ש לגמרי, שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס (תמצית) הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני, וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן, אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בסעי' ד', וכשהעסענס (תמצית) שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות". וע"ע שעה"צ (שם ס"ק ס"ג), כה"ח (שם ס"ק ס"ה).

[86] ראה שו"ע (סי' רנ"ג סעי' ד'). ואם התמצית אינה חמה כשיעור שהיד סולדת בו, הרי שלדעת השו"ע בתבשיל לח – יש בישול אחר בישול.

[87] ראה שו"ע (סי' שי"ט סעי' י"ד), ראה בהרחבה בהלכות בורר.

[88] נחלקו הפוסקים בדין קלי הבישול אם מותר לשרותם בכלי שלישי שהיד סולדת בו. דעת הפמ"ג (סי' שי"ח אשל אברהם ס"ק ל"ה) שמותר, אבל דעת החזו"א (סימן נ"ב ס"ק י"ט) שאסור, וכן מפורש בספר היראים. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה ל"ב).

[89] עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה כ"ה, כ"ח).

[90] בשקית זו יש חומרים כימיים, ועל ידי ניעור השקית והזרמת חמצן לתוכה, היא מתחממת ויכולה להגיע לחום של בין 50 (חמישים מעלות) ל-60 (שישים מעלות) למשך שעות רבות.

[91]  עיין בכף החיים (סי' שי"ח ס"ק מ"ז) שכתב: מגלגלין ביצה בשבת בסיד רותח מכח האור, יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור, אבל נצטנן וחזר ונרתח במים שכיבהו – יש מקילין, ואינו כלום, שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי". ולכאורה היה נראה להוכיח מכאן לאסור שימוש ב"שקית חימום", כלומר שדרך עושי הסיד לשרוף אבנים באש ואחר כך מכבין, וכשרוצים להשתמש מוסיפים מים ושוב הסיד מתחמם והמים מתחממים עד כדי כויה. מיהו יש לחלק, כי מקור החום שבסיד תחילתו באש, מה שאין כן בשקית חימום.

ומכל מקום יש לאסור מדין "מוליד" בשבת, וראה כיו"ב לענין מוליד ריח – בשו"ע (סי' תקי"א סעי' ד'), ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ח), וכן לענין המשבר את הקרח ומוליד מים, בשו"ע (סי' ש"כ סעי' ט') ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ג), וע"ע בשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ב), וברמ"א (סי' שכ"ו סעי' י') [ואין להוכיח משו"ת רב פעלים (ח"א אור"ח סי' ח"י) שהתיר הכנת משקה עם "סודה" בשבת, אע"פ שהסודה גורם לפעפוע, כיון שאינו מוליד חום], ולכן יש להקל רק בתנאי קור קיצוניים, וכמו לחיילים במקומות קרים במיוחד, וראה עוד בשו"ע (סי' רע"ו סעי' ה').ב