פרק נד – עיון לאור הנר והדומה לו

הקדמה

א – אומרת התורה[1]: "ושמרתם את משמרתי". דרשו חז"ל[2]: "עשו משמרת למשמרתי". כלומר, עשו גדר נוספת למשמרתי. והוראה זו מתחלקת לשניים: א. לגדולי ישראל לעשות גדר למשמרת עבור הרבים. ב. ליחיד לעשות משמרת לעצמו באופן פר.

משמרת של גדולי ישראל

דוגמה למשמרת שעשו חכמים עבור הרבים היא זמן אכילת חמץ בערב פסח. מדין תורה אסור לאכול חמץ מחצות היום והלאה, והוסיפו חכמים שעתיים לאיסור אכילה ושעה לאיסור הנאה.

ויש להבין שמשמרת שעשו חכמים אינה אסורה רק כאיסור "דרבנן" אלא כאיסור דאורייתא, מכיון שמעת שקבעו חכמים משמרת למצווה הרי היא נכנסת בגדר איסור דאורייתא, שנאמר[3]: "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ולמדו מכאן שאסור לסור מדברי חכמים אפילו אם יאמרו לך על שמאל שהוא ימין[4]. ועוד אמרו חז"ל[5]: "והיכן צונו? רב אויא אמר: מ'לא תסור', רב נחמיה אמר: 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'".

בעניין זה לא יחשוב אדם: "לי זה לא יקרה". ודבר זה נלמד מגדר שקבעו חז"ל בעניין איסור קריאה לאור הנר בשבת[6], שלא יקרא לאור הנר יחידי שמא יטה את הנר. ומספרים חז"ל[7] על רבי ישמעאל בן אלישע שאמר: "אני אקרא ולא אטה. ופעם אחת קרא ובקש להטות (=כמעט היטה), ואמר: 'כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים: לא יקרא לאור הנר'"! ולדעת רבי נתן: קרא והטה וכתב על פנקסו: "אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה"[8].

ומכל מקום גם כאשר עשו משמרת נוספת למצווה, אין המשמרת הנוספת הופכת להיות תוספת למצווה [כלומר בדרגת המצווה] אלא היא משמרת וגדר בלבד[9].

משמרת של היחיד

דוגמה למשמרת שצריך לעשות היחיד: אם אדם רואה מכשלה שאחרים נכשלים בה או שעלולים להיכשל בה ואפילו שהוא לא נכשל בה, צריך לעשות גדר לעצמו כדי שלא יכשל בה.

וכל שכן אם נכשל באיסור שבת בשוגג, כגון שהדליק או כיבה את האור בשבת בשוגג, יעשה כמו שיבואר להלן[10].

ומכל מקום כאשר עושה סייג כדי להימנע מעבירה עליו לדעת כי מעשה זה הינו סייג ולא חיוב.

עיון לאור הנר

 עיון לאור הנר

ב – אסרו חכמים על אדם לעיין [כגון: לקרוא בספר] לאור הנר בשבת, בין בנר של שמן ובין בנר של שעוה. וטעמם לאסור בנר של שמן הוא: שמא ישכח ויטה את הנר ויביא את השמן אל פי הפתילה כדי שידלוק יפה. ובאשר לטעמם לאסור בנר של שעוה, נחלקו הפוסקים אם איסורו משום "שמא יטה" או משום "שמא יכבה"[11].

 מלאכה שמצריכה עיון

ג – אסור לאדם לעשות דבר שמצריך עיון כדי להבחין או לראות לאור הנר בשבת, והאיסור כאשר אין עמו אדם אחר[12].

 לימוד תורה לאור נר שעוה

ד – למרות שאסרו חכמים לעיין [כגון: לקרוא בספר] לאור הנר בשבת, בין לאור נר שמן ובין לאור נר שעוה, אמנם לצורך לימוד תורה כאשר אין אדם שיהיה שומר עליו שלא יטהיש להקל ללמוד לאור נר העשוי משעוה[13].

 נר במרחק רב

ה – גזירת חכמים לגבי עיון לאור הנר בשבת נאמרה, אפילו אם הנר נמצא במרחק רב ממנו, כגון שנמצא בגובה של עשר קומות מעליו, ואינו מגיע אל הנר [ולכן לא יכול להטותו], אף על פי כן לא חילקו חכמים ואסור לעיין לאורו[14].

 נר בכיסוי זכוכית

ו – אפי' הנר נתון בתוך כיסוי זכוכית כגון עששית, הינו בכלל הגזרה ואסור לקרוא לאורו בשבת[15].

הרחקות וסייגים

 קריאה בשניים

ז – גזירת חכמים לא לקרוא לאור הנר "שמא יטה", מתייחסת דווקא לאדם אחד שקורא לבדו, אבל על שני אנשים שקוראים באותו ספרלא גזרו, מכיון שאם יבוא האחד להטות את הנר יזכיר לו השני שאסור להטות. וגם לשני אנשים הקוראים יחד לאור הנר לא הקילו אלא רק אם קוראים בעניין אחד, אבל אם קוראים בשני עניינים שוניםאסורים לקרוא לאור הנר[16].

 אדם אחר שומר

ח – מותר לאדם לקרוא לאור הנר בשבת אפילו אם אין אדם אחר הקורא עמו, באופן שהוא ממנה אדם אחר, להשגיח עליו שלא יטה את הנר, ויכול גם למנות את אשתו וכדו'[17] .

 עשיית סימנים לעצמו

ט – אסור לסמוך על סימנים שאדם עושה לעצמו שיזכירו לו לא לעבור על גזירה של חכמים. ועל כן גם בהטיית הנר אסור לקרוא לאור הנר ולסמוך על סימן שיזכיר לו שלא להטות את הנר[18].

 קריאה לאור תאורת החשמל

י – נחלקו האחרונים אם יש איסור בעיון לאור תאורת חשמל. יש אומרים שאסור לעיין לאורה "שמא ידליק" ואחר שגמר לעיין "שמא יכבה", ויש אומרים שמותר לעיין לאורה מכיון שגזירת חכמים הייתה רק "שמא יטה" ולא "שמא ידליק" או "שמא יכבה"[19]. ולמעשה יש להקל בתאורת חשמל שמופעלת ע"י מתג כיבוי והדלקה כאשר אין אפשרות להחליש או להגביר את עוצמת האור[20].

 מתג "עמעם"

יא – אסור לקרוא בשבת לאור תאורת חשמל שמופעלת על ידי מתג "עמעם" [דימר] שניתן להחליש או להגביר באמצעותו את עוצמת האור [שבזה שייכת הגזרה "שמא יטה"]. אמנם, אם ממנים שומר שישגיח שלא יגעו במתג של התאורה מותר לקרוא גם לאור תאורת חשמל שמופעלת על ידי מתג "עמעם"[21]. גם אם יניח מכסה על גבי העמעם אין חשש "שמא יטה".

 הבטה במחוגי השעון

יב – מותר להביט במחוגי השעון בחושך לאור הנר בשבת, אם הם מחוגים זוהרים. אך אם אין המחוגים זוהרים והם דקים וכמעט אינם נראים אסור להביט בהם לאור הנר או לאור תאורה שמופעלת על ידי מתג "עמעם" [דימר] בשבת. אמנם, אם ממנים שומר שישגיח עליו שלא יטה את הנר מותר להביט בהם בשבת[22].

 שמש קבוע

יג – שמש [משרת או מלצר] קבוע שמכיר את כלי הבית רשאי לבדוק את כלי הסעודה לאור הנר או לאור תאורה שמופעלת על ידי מתג "עמעם" [דימר]. אבל שמש שאינו קבוע ואינו מכיר את כלי הבית לא יבדוק את הכלים הדומין אחד לשני לאור הנר או לאור תאורה שמופעלת על ידי מתג "עמעם" [דימר] שמא יטה[23].

 נטילת בגדים מהארון או מסל הכביסה

יד – אסור לבחון לאור הנר בגדים הנמצאים בערימה בארון וכדו' כדי לקחת חולצה מגוהצת מתוך שאר הבגדים. אמנם אם ממנים שומר שישגיח שלא יטו את הנר או יגבירו את האור כאשר הוא מופעל על ידי מתג "עמעם" [דימר]מותר לקחת[24].

מותר לקחת חולצה שאינה מגוהצת מסל הכביסה הנקייה לאור הנר או לאור תאורה שמופעלת על ידי מתג "עמעם" [דימר], בשבת, כיון שלא צריך עיון כדי למצוא אותה[25].

וכן מותר לקחת חולצה מתוך הסל של הכביסה המלוכלכת דוקא אם שם את החולצה בכביסה בשבת אבל אם הניח את החולצה בערב שבת ואין דרכו לקחת מהכביסה בגדים אסור לקחת מהסל כביסה בגדים משום מוקצה[26].

 קריאת דברים שרגיל בהם

טו – מותר לקרוא לאור הנר בשבת דברים שרגיל לקרוא בהם. והשיעור בזה הוא: דבר שמספיק לו עיון קל כדי להיזכר במילים הכתובות בו או שמספיקים לו ראשי פרקים כדי להיזכר בהמשך, כגון: זמירות שבת וכדו'[27].

 קריאת תהילים יחידי

 טז

הרגיל בקריאת "תהילים" ומספיק לו עיון קל כדי להיזכר בהםמותר לו לקרוא "תהילים" בשבת לאור הנר, מכיון שאינו צריך לעיין בהם יפה[28].

 קריאת "במה מדליקין"

יז – מותר לקרוא בפרק "במה מדליקין" מתוך הספר בשבת לאור הנר, מכיון שפרק זה עוסק בענייני הדלקת הנר בשבת ולא סביר שאדם ישכח ויטה את הנר תוך כדי שהוא עסוק בענייני הדלקת הנר, בשבת[29].

 קריאת "הגדה" לאור הנר

יח – ליל הסדר שחל בליל שבתאין לקרוא "הגדה של פסח" יחידי לאור הנר, אעפ"י שכתב השו"ע[30]: "דאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו"כיון שכיום נחלשו הדורות, ואין אדם זוכר את כל ההגדה בע"פ. ועוד, ישנם הרבה תינוקות שנשבו ואינם מכירים את נוסח ההגדה. לכן, הקורא את ההגדה לאור הנר והוא יחידי, ימנה שומר שישגיח עליו שלא יטה את הנר, ויקרא או שיקראו שניהם מאותה הגדה[31].

 ילדים שרבם עומד עליהם

יט – מותר לילדים ללמוד לאור הנר בשבת כשהם יושבים והרב עומד לידם, מכיוון שאימת הרב עליהם ולא יבואו להטות את הנר או להגביר את האור כאשר הוא מופעל על ידי מתג "עמעם" [דימר][32].

עשיית סייג כשכמעט נכשל

 עשיית סייג לעצמו

כ – אם אדם עמד להיכשל באיסור שבת, כגון אדם שקם באמצע הלילה מתנמנם וכמעט והדליק את האור בחדר או בנוחיות, עליו לעשות סייג לעצמו, בבחינת "ושמרתם את משמרתי", ויכסה את אותם הכפתורים שבדרך כלל הוא מדליק אותם, או ידביק עליהם נייר דבק כך שאי אפשר להשתמש בו, או ישים פתק "שבת", שאם ירצה להשתמש בו יזכור שזה שבת או כפי שמצוי כיום מכסה פלסטיק שמותאם בדיוק לכיסוי מתגי החשמל. מפני שאם עמד להיכשל, יכול להיות שבפעם השנייה הוא באמת יכשל[33].

עשיית סייג כשנכשל

כא – קל וחומר אם טעה כבר פעם אחת והדליק אור וכיו"ב בליל שבת, אפילו בשגגה, עליו ליזהר בשבתות אחרות שבכל מקום שבדרך כלל מדליקים, יזהר לשים סימן מסוים שלא יכשל עוד בדבר[34]. ומ"מ כאשר עושה סייג לעצמו כדי להימנע מעבירה, עליו לדעת כי מעשה זה הינו סייג ולא חיוב[35].

 מכשיר המחובר לחשמל

כב – מותר להשתמש בכרית או בסדין חשמלי לחימום בשבת [ואין להם דין של מוקצה], אפילו אם אפשר לשנות את דרגות החימוםאין איסור להשתמש בהם, כיון שאינם בכלל הגזירה, כי הגזירה היתה על עיון לאורה ולא על חימום[36] [ואם חושש שישנה וכדו'ראה סעי' כ"ב], ולמרות שיש חשש שיוציאו את התקע מהשקע בשבת, אין זה בכלל גזירת חז"ל שהיתה רק מחשש הטיה ולא מחשש הדלקה או כיבוי, ויש אוסרים, ואין הלכה כמותם. ולכן מותר להשאיר תנור נפט [או גז וכדו'] דולק מערב שבת לחימום[37].

 עשיית היכר

כג – מכל מקום, בכל מקרה שאדם חושש שיבוא להדליק או לכבות צריך לעשות סימן היכר [כגון: פתק שכתוב עליו: שבת קודש] שיזכיר לו שהיום שבת, או מניעה פיזית [כגון: הדבקת נייר דבק או פלסטר על המתג כדי למנוע כיבוי והדלקה] שימנע ממנו להדליק ולכבות את החשמל ולבוא לחילול שבת ח"ו[38].

 סימן בשעת הדחק

כד – אשה שרגילה לטפל בתינוק לאור החשמל ביום חול ובסוף הטיפול בתינוק רגילה לכבות את האור, צריכה לעשות סימן שיזכיר לה לא לכבות את האור, כגון: להדביק מערב שבת סלוטייפ וכדו' על מתג החשמל ולסמוך עליו שיזכיר לה לא לכבות את האור [אמנם, בדיעבד גם אם לא עשתה סימן שיזכיר להמותר לה לטפל בתינוקה לאור הנר בשבת, אך לכתחילה צריכה לעשות סימן כאמור].

 מנורת לילה

כה – אדם שיש מנורת לילה ליד מיטתו ויש לו חשש שמא ידליק או יכבה את המנורה, וכן אדם הרגיל להדליק את האור מיד עם היכנסו לחדר חשוך, צריך להשאיר אור דולק בחדר או לעשות סימן לעצמו כדי שלא יבוא להדליק או לכבות את האור, בשבת. ובמיוחד הדברים אמורים כלפי מי שכבר נכשל פעם אחת ושכח והדליק את האור בשבת, שחייב לנהוג משנה זהירות.

 שעונים דיגיטאליים

כו – שעונים דיגיטאליים שיש בהם כפתורי הפעלה [ויש חשש שילחץ עליהם בשבת]אסור ללובשם בשבת, אלא אם יעשה לו סימן מיוחד שלא יבוא ללחוץ על הלחצנים, ויתבארו פרטי דינים אלה בדיני מוקצה על כלי שמלאכתו לאיסור.

 אור מהבהב

כז – אסור להדליק מנורת פלורוסנט מהבהבת בערב שבת כדי שתישאר כך בשבת, מכיון, שאור פלורוסנט מהבהב אינו נעים לעין ומתוך כך ומתוך חוסר תשומת לב עלול לכבותה בשבת, וכן אסור להשתמש לאורה [טעם נוסף שאסור להדליק (אם הפלורוסנט דלוק במקום שבו הוא אוכל), שחיישינן שמא יניחה ויצא, כלומר, אור הפלורוסנט המהבהב יגרום לו לעזוב את החדר ולא יאכל סעודת שבת במקום המואר][39].

 מכונת כביסה  מער"ש

כח – אסור להפעיל מכונת כביסה בערב שבת כך שתמשיך פעולתה בשבת, מכיון שיש חשש שמתוך כך שרגיל לבדוק את מצב המכונה תוך כדי פעולתה, ישכח שהיום שבת ויפעילה או ישנה את פעולתה בשבת[40]. בנוסף יש איסור משום שהמכונה משמיעה קול ויש בזה "זילותא דשבת"[41], וכן מכיון שהשומעים עלולים לחשוד שהפעילו את המכונה בשבת.

 שימוש במכונת כביסה בדיעבד

כט – בדיעבד כאשר יש הכרחמותר להשאיר מכונה פועלת מערב שבת ובתנאי שמכסים את כפתורי ההפעלה של המכונה ואת הטיימר, וכמו כן מכסים את המכונה כך שלא תשמיע קול.

 מדיח כלים עם שעון שבת

ל – אין להפעיל מדיח כלים ע"י שעון שבת כך שיפעל בשבת, מכיון שמלבד האיסור של השמעת קול שרבים מחמירים בו, הדבר אסור גם משום "שמא יטה", כלומר, שמא ילחץ על הכפתור המשנה את תוכנית ההפעלה, בשבת[42].

 שעון שבת לרדיו וכדו'

לא – אין לצפות בטלוויזיה או לשמוע שידורי רדיו בשבת [אפילו שהמכשיר מופעל על ידי שעון מערב שבת או נשאר דולק מערב שבת], בין בשידורי רדיו וטלוויזיה ישראליים ובין בשידורי רדיו וטלוויזיה של גויים[43]. וטעם האיסור הוא: בטלוויזיה ורדיו של גויים משום "שמא יטה" [כלומר: שמא יכוון את התחנה (מחמת שיבושי שמיעה וכדו') או יחליש או יגביר את עוצמת הקול וכדו'], ובטלוויזיה ורדיו ישראליים מתווסף איסור מכיון שנהנה ממלאכת שבת הנעשית ע"י ישראל[44]. ובנוסף יש איסור גם משום "שמא יתקן כלי שיר", שאם ישנה את השידור לתחנה אחרת נמצא משנה את תדר הגל ודבר זה אסור משום "מתקן מנא"[45]. ועיין עוד בהלכות הנאה ממעשה שבת בדין שמיעת חדשות במוצאי שבת.

[1] ויקרא (י"ח, ל').

[2] גמ' מועד קטן (ה' ע"א), יבמות (כ"א ע"א).

[3] דברים (י"ז, י"א).

[4] עיין ספרי (על הפסוק דברים י"ז, י"א); רש"י עה"ת (שם).

[5] שבת (כ"ג ע"א).

[6] משנה שבת (פ"א מ"ג), גמ' שבת (י"א ע"א, י"ב ע"ב).

[7] שבת (י"ב ע"א).

[8] המשנה בשבת (פ"א מ"ג) אומרת: "לא יקרא לאור הנר" (=יחידי). והגמרא (שם י"ב ע"א) אומרת: "אמר ר' ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים: 'לא יקרא לאור הנר'. ר' נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". ואומר הרב חיד"א (פני דוד, ויקרא, צו): לשם מה צריך רבי ישמעאל להביא חטאת שמנה, הרי כתוב (ויקרא ז', ל"ז): "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים". אומרים חז"ל: אם קורא פרשת חטאת – מעלה עליו כאילו הקריב חטאת, אם קורא פרשת עולה – כאילו הקריב עולה וכן הלאה (עיין מנחות ק"י ע"א דברי ריש לקיש וכו'). וא"כ הוא יכול רק לקרוא את פרשת חטאת ודיו'. ותירץ: קריאת פרשת הקרבנות זה רק כאילו הקריב, ולא שהקריב ממש, ולכן אמר רבי ישמעאל: כשיבנה בית המקדש אני אביא חטאת שמנה ממש.

[9] ראה בבית יוסף (יו"ד סי' קפ"ג) שבדבר שקרוב לודאי שיבוא לידי איסור תורה – אסור לאדם לעשותו. וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות".

[10] אצל חוה נאמר (בראשית ג', ג') שאמרה לנחש: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון". ואומר הנחש (בראשית ג', ד'): "לא מות תמתון", דחף אותה ונגעה בעץ ואמר לה: תראי, הנה את לא מתה (ועיין בראשית רבה (י"ט, ג') ורש"י שם).

ואומרים חז"ל (סנהדרין כ"ט ע"א): כיון שהוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, שנאמר במשלי (ל', ו'): "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת", אל תוסיף ואל תגרע. ודחף אותה על העץ ואמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. ידעה האשה שעל הנגיעה לא צוותה התורה, כי ה' לא ציוה, ורק ה' ציוה לא לאכול!

ונכון הוא שיש מחלוקת בין הש"ס (סנהדרין כ"ט ע"א) לבין אבות דרבי נתן (פרק א') אם הוא ציווי שהיה לשניהם, או שאדם הוסיף לה לחוה וחוה לא ידעה שזה תוספת של אדם, וחשבה שזה מצוה; וכדברי הרב חיד"א בספרו נחל קדומים (בראשית ג', י"ח), שחוה לא ידעה שאיסור הנגיעה זו תוספת של אדם הראשון, וחוה לא ידעה שהנגיעה זו חומרא של משמרת, אלא חשבה שזה חיוב. אע"פ כן יכלה לפטור עצמה ולחלק ולומר: אסור לנגוע רק אם אני נוגעת מעצמי, אבל אם דוחפים אותי ואני נוגעת בעץ – אני פטורה. בכל מצב זהו דרכו של היצר שהוא בא בכל מיני דרכים, ולכן כאשר אדם מוסיף איסור על עצמו עליו לזכור שזו תוספת ואינה מעיקר הדין.

[11] גמ' שבת (י"א ע"א), שו"ע (סי' ער"ה סעי' א'), משנ"ב וכה"ח (שם ס"ק א'). ובנר של שעוה – נחלקו הפוסקים האם איסורו משום "שמא יטה" או משום "מכבה". ראה משנ"ב שם (ס"ק ג'-ד').

[12] כתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ה ה"ב), וז"ל: "מותר להשתמש בנר של שבת, והוא שלא יהא הדבר צריך עיון הרבה, אבל דבר שצריך לדקדק בראייתו – אסור להבחינו לאור הנר, גזירה שמא יטה", עכ"ל. אמנם כתב השו"ע (סי' ער"ה סעי' י"א): "כלים הדומים זה לזה וצריך עיון להבחין ביניהם – אסור לבדקן לאור הנר, ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אם הם דומים – אסור לבדוק". כלומר שגם בדבר הצריך עיון – אסור, ועי' במשנ"ב שם (ס"ק א'). ועוד שם (ס"ק י"ט) כתב: "ברמב"ם איתא וצריך עיון רב. ועיין בבה"ל דיש לסמוך ע"ז לפני נר של שעוה וחלב דבלא"ה יש מקילין", ועיין בבה"ל שם (ד"ה "אסור") וראה בכה"ח שם (ס"ק ל"ג) שכתב להקל כדעת הרמב"ם בנר שעוה, והעיקר כדברי השו"ע.

[13] עי' בא"ח (ש"ש פר' נח סעי' י"ח). וכתב כה"ח (סי' ער"ה ס"ק י"א): "וב"ח כתב בשם רש"ל דנהוג להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות ההגדה בנר של שעוה דליכא למיחש שמא יטה, והביאו מג"א ס"ק ג'. וכ"כ הט"ז בסימן רע"ח להתיר לקרות לאור הנר של שעוה ושל חלב יעו"ש. וכתב שם המג"א: ואף על גב דאיכא למיחש שמא ימחוט או יחתוך ראש הפתילה כמו שכתב הרב בית יוסף, יש לומר דהא אין איסור דאורייתא בזה, ומיהו שלא לצורך – יש להחמיר, דהא יש אומרים דכיבוי הוי מלאכה דאורייתא כמ"ש סוף סימן של"ד, יעו"ש. וכתב עוד שם המג"א דראב"ן מיקל בנר של חלב כיון דמאיס, והביאו התוספת שבת אות ד'. וכתב המחצית השקל דלדעת הרי"ף והרא"ש שכתבו שני טעמים בנר של נפט, חדא מפני שאורה רב ועוד דמאיס, מוכח דלא כראב"ן, יעו"ש. נמצא דנר של שעוה ונר של חלב, אם מותר לקרות כנגדו, בפלוגתא שניא. וכתב ה"ר זלמן אות א' דלעת הצורך יש לסמוך על המתירין. וכ"כ בספר נתיב חיים דדי לנו להקל לענין ללמוד אצל נר של שעוה, אבל שאר דברים – אסור להשתמש, יעו"ש. וכ"כ בא"ח פרשת נח אות ח"י בשם האחרונים, דאין למחות ביד המקילין בנר שעוה הכרוך סביב הפתילה דיש להם על מה שיסמוכו, ועל כן יש להתיר בכהאי גוונא לצורך מצוה, דהיינו ללמוד תורה ואי אפשר לו להניח שומר עליו לשומרו, אבל אם אפשר לו להניח שומר – אין לסמוך להתיר אפילו בנר שעוה או חלב הכרוך סביב לפתילה. וכתב עוד: ודע שיש נרות חלב כרוכין סביב הפתילה שאינם מעשה אומן ואלו צריכין למחוט תמיד כל זמן דליקתן וכאשר אנחנו רואין בחוש, והנה באלו אין להתיר (וכן יש נרות שעוה שאינם עשויין בטוב וצריכין מחיטה ובאלו אין להתיר כלל)".

[14] ראה שו"ע (סי' ער"ה סעי' א').

[15] גמ' שבת (י"ב ע"ב), שו"ע (סי' ער"ה סעי' א'). ובטעם הדבר: "שלא חילקו חכמים בדבר". וראה במחזיק ברכה (שם סעי' א'-ב') שדעתו להחמיר בסגור בעששית שאסור. וראה כה"ח שם (ס"ק ו').

[16] כתב שו"ע (סי' ער"ה סעי' ב'): "ודוקא אחד, אבל שנים קורים ביחד, שאם בא האחד להטות (פי' להטות הנר כדי שיגיע השמן לפתילה), יזכירנו חבירו. והוא שקורים בענין אחד, שאז ישגיח האחד במה שיעשה חבירו, אבל בשני עניינים – לא". ובכה"ח שם (ס"ק ט"ו): "משמע דלענין פולין אין חילוק דאפילו בשנים אסור, דכל אחד שהוא מפלה ובודק אחר כנים הוא בודק במקום אחר והוה ליה כמו לענין קריאה בשני ענינים, אם לא שאחד מפלה והשני משמרו שזה ודאי מותר. ט"ז ס"ק ג'. ואפילו אם יסכימו ביניהם שיזכיר האחד את חבירו – אסור, שהמפלה כלים וכיוצא בזה עינו לפלות הבגד ואינו משגיח במה שעושה חבירו, אבל אם אחד עומד עליהם לשמרם – מותר. ברכ"י בשיורי ברכה אות ג' בשם ספר הבתים. וכתב: ומכאן תשובה למה שכתב המגן אברהם שלא התירו לדבר הרשות אלא בקריאה שהיא מצוה, יעו"ש. ור"ל דמכאן מוכח דאפילו לדבר הרשות – מותר להשתמש לאור הנר אם אחד עומד עליו לשומרו, ודלא כמו שכתב המגן אברהם שלא התירו אלא לדבר מצוה".

[17] ואם הניח עליו אדם אחר לשומרו – לית לן בה. וכמו שכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ה הי"ד): "ואם היו שנים קורין בענין אחד – מותרין לקרות לפני הנר שכל אחד מהן מזכיר חבירו אם שכח, אבל לא בשני ענינות שכל אחד מהן טרוד בענינו". וראה בשו"ע (סי' ער"ה סעי' ג') משנ"ב שם (ס"ק י-י"א), כה"ח שם (ס"ק י"ט).

ולכן אם נדדה שנתו באמצע ליל שבת, והוא קם ללמוד תורה – פשיטא שלא ילמד לאור הנר אם הוא נר שמן שמא יטה, אא"כ ישים שומר.

אמו של ראש הישיבה הרה"ג עזרא עטיה זצוק"ל היתה רגילה כל ליל שבת לשמור עליו כשהיה לומד לאור הנר, שלא יטה, עד שכבה הנר והלך לישון (וכבר מסופר על מורנו שראה בעניין הזה שהוא מצער את אמו וגוזל את שנתה, והלך לישון מוקדם, וכשראה שהיא הלכה לישון המשיך ללמוד בחושך במיטתו). ולכן במסע הלוויה של מו"ר הביאו את מיטתו דרך הבית של אמו ע"ה וביקשו ממני להספידו, וסיפרתי בשבחה של אמו הדגולה שמסרה את נפשה למען הלימוד של בנה ולכן זכתה לבן שיאיר עיני ישראל בתורה.

ועוד היה רבי עזרא עטיה מספר על שני חברים שלמדו בשבת (ידוע שסיפור זה מדבר על ראש הישיבה וחברו) ועל השולחן היתה מונחת מנורה 'למפה' של נפט, והם התחילו להתווכח בענין מסוים בלימוד, זה אומר כך, וחברו מקשה עליו – הרי יש גמרא ערוכה כנגד זה. וקם החבר ולקח את המנורה בידו כדי להביא ספר מהספריה. כשראה ראש הישיבה שפתאום נעשה חושך, הרים את עיניו והנה הוא רואה את חברו אוחז במנורה, ואמר לו: "שבת" ! אמר לו החבר: אני רוצה להביא גמרא זבחים ולא שבת. אמר לו ראש הישיבה: "היום שבת". ומרוב הבהלה נפלה המנורה מידו ונשברה.

[18] ראה משנ"ב (סי' ער"ה ס"ק ב') ובכה"ח שם (ס"ק ו'-ז'). וכתב עוד שם (ס"ק י"ד): "ועכשו נהגו היתר לקרות לאור נר שבת אפילו יחיד משום דיש היכר בנר שבת שהוא משונה משאר נרות הדולקות בחול, הר"ש שער אריה בהגהותיו כ"י, וכתב עליו הרב מהרי"ל וואלי בהגהותיו כ"י: אף דמילי דסברא נינהו יש לגמגם בהם ממה שכתב הב"ח עי"ש, עכ"ד. ואני אומר דישתקע הדבר ולא יאמר והמנהג טעות הוא. ברכי יוסף בשיורי ברכה אות א' ".

[19] עיין שו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סי' ט'), שו"ת אגרות משה (ח"א או"ח סי' צ"ג) (ובשו"ת פקודת אלעזר סי' כ"ב).

[20] משנ"ב (סי' ער"ה ס"ק ד') ובכה"ח שם (ס"ק י"א ועי' ס"ק י"ג). והסיבה שהקלנו יותר מנר שעוה היא, שבנר שעוה פעולת המחיטה והתיקון הוא בנר, וכשחכמים אסרו לעיין לאור הנר לא חילקו והתירו נר שעוה (ראה לעיל סעי' ב' ובהערות).

[21] "ע (סי' ער"ה סעי' ג'), ט"ז שם ס"ק ו' ובכה"ח שם (ס"ק י"ג).

[22] עיין ברכי יוסף (שיורי ברכה סי' ער"ה י' ג') ומשנ"ב שם (ס"ק ב').

[23] עיין שולחן ערוך (סי' ער"ה סעי' י"ב), משנה ברורה שם (ס"ק כ'), כף החיים (ס"ק ל"ט-מ'). והיום אין חשש שהשמש יסתפק מנר של שמן זית.

[24] ראה שו"ע (סי' ער"ה סעי' י"א) משנ"ב (שם ס"ק י"ט ובבה"ל ד"ה "אסור"), "ח שם (ס"ק ל"ג), וראה בהערה י"ב, והעיקר כדברי השו"ע. ואין בכך איסור "בורר" שהוא לוקח את החולצה המגוהצת מתוך שאר הבגדים, שהרי זה בורר "אוכל" מתוך "פסולת" וראה בהרחבה בהלכות בורר.

[25] שו"ע (סי' ער"ה סעי' י"א), וז"ל: "כלים הדומים זה לזה וצריך עיון להבחין ביניהם – אסור לבדקן לאור הנר, ואפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו אם הם דומים – אסור לבדוק". וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"ט ובבה"ל ד"ה "אסור") ובכה"ח שם (ס"ק ל"ג) וראה בהערה י"ב.

[26] ראה מש"כ בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' י"ג) לגבי כוס חד פעמית וה"ה לכאן. וראה בהלכות מוקצה.

[27] ראה שו"ע (סי' ער"ה סעי' ט'). ובבא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' כ') כתב: "קריאה שהאדם רגיל בה הרבה, כגון מזמורי תהלים לאדם הרגיל בהם, וכ"ש מזמורי שבת, וכן קריאה שקורין קודם קידוש שהורגל בה בכל ליל שבת, וכן ארבעה פרקים של משנה דשבת הראשונים, שרגיל לאומרם על השלחן בכל ליל שבת, ואינו צריך בכל אלו לעיין בספר אלא ראשי פרקים, ה"ז מותר לקרות לבדו לאור הנר, כיון דאינו צריך לעיין בהם כ"כ לאור הנר שיהיה יפה כדי שיטה, ואפי' באור קל סגי ליה". ועיין כה"ח שם (ס"ק ל"ב).

[28] שו"ע (סי' ער"ה סעי' ט'), בא"ח (ש"ש פרשת נח סעי' כ') הובא בהערה קודמת, כה"ח שם (ס"ק ל"ב).

[29] כתב בשו"ע (סי' ער"ה סעי' ז'): "שהרי הוא מזכיר אסור שבת ואיך ישכח". ובמשנ"ב שם (ס"ק ט"ז) כתב שלא אומרים את זה על קריאת שאר דיני שבת אלא רק על פרק זה, מכיון שעוסק בעניני איסור הדלקה ואיך ישכח וידליק.

[30] שו"ע (סי' ער"ה סעי' ט').

[31] ראה כה"ח (סי' ער"ה ס"ק ל'), משנ"ב שם (ס"ק י"ז).

[32] שו"ע (סי' ער"ה סעי' ו').

[33] ראה במבוא לפרק ובהערה ט'.

[34] ראה במבוא לפרק ובהערה ט'.

[35] כן כתב הרב חיד"א (נחל קדומים, בראשית ג', י"ח). וכתב רבינו יונה (אבות פ"א מ"א) וז"ל: "ועשו סייג לתורה, כענין שנאמר (ויקרא יח, ל) 'ושמרתם את משמרתי' – עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא, א). והסייג הוא דבר גדול ומשובח לעשות גדר למצות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר יי'. לכן המקיים דברי חכמינו ז"ל, שהם סייגים מן המצות של תורה, חיבב היראה יותר ממי שעושה המצוה עצמה, כי אין עשיית המצות הוכחה ליראה, כמו השומר לסייגים שהוא נזהר מתחלה שלא יבוא לידי פשיעה. אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג, מראה לנו כי אם ייטיב בעיניו לעשות מצוה, אל ירע בעיניו אם יפשע בה, ולפרוץ פרץ שנאמר: 'ופורץ גדר ישכנו נחש' (קהלת י', ח'). הנה כי דברי חכמים ז"ל הם יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה. וכל המצות כלם פרפראות אליה. וזה הוא שאמרו רז"ל במדרש (שהש"ר פ"א), 'כי טובים דודיך מיין' (שה"ש א, ב) – חביבין דברי סופרים מיינה של תורה".

[36] עיין בט"ז (סי' ער"ה ס"ק ו') שחידש שחז"ל גזרו גם בחימום שמא יבעיר את האש יותר (שאין אנו סוברים כמותו להלכה). עיין משנ"ב (סי' רנ"ה ס"ק ז'), כה"ח (סי' ער"ה ס"ק ז"ך), שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' צ"א).

[37] ראה לעיל סעי' י'.

[38] כמו שהבאנו במבוא לסימן זה בארוכה על חובת המשמרת.

[39] ראה בגמ' שבת (כ"ה ע"ב) לגבי דבר שריחו רע, אין להדליק בו, כיון שחיישינן שמא יניחנו ויצא, ופסקו השו"ע (סי' רס"ד סעי' ג'). וכאן בפלורסנט מלבד איסור זה, חיישינן גם שמא מתוך חוסר תשומת לב יבוא לכבות את המנורה.

אך לחשוש שמא יעלה על סולם או כסא ויחליף את המנורה, כולי האי לא חיישינן, כמש"כ האחרונים בדין איסור לקרוא לאור הנר יחידי, שם שייך גם בחשמל, כיון ששמא יטה בנר זוהי מלאכה קלה, ול"ח במלאכה קשה כמו בחשמל, אעפ"י שהגמ' (שבת י"ב ע"ב) וכן בשו"ע (סי' ער"ה) נפסקה ההלכה אפי' גבוה עשר קומות לא יקרא, היינו מדין לא פלוג.

ועיין בט"ז (סי' ער"ה ס"ק ו'), שיוצא מדבריו שלא בכל דבר אומרים לא גוזרים. אלא דבר הנדמה לו – חוששין וגוזרין, או שהוא בכלל הגזרה הראשונה. לפיכך, נראה לאסור להשתמש בפלורוסנט כזה, שמא יכבה, או יצא וכו'. וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ק"ח ובמהדורה החדשה פרק י"ט שאלה ה').

[40] וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א'), סיבה – שמצוי הדבר שהאשה משנה את התוכנית. וראה שם לעצם הכיבוס בימי שישי. ועיין בפרק א': "הכנות לשבת", ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה י"א). וע"ע לעיל הערה לח.

[41] כתב בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ה'): "ומותר לתת חטים לתוך רחיים של מים, סמוך לחשיכה. הגה: ולא חיישינן להשמעת קול, שיאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת. ויש אוסרים ברחיים ובכל מקום שיש לחוש להשמעת קול (טור ותוספות והרא"ש פ"ק דשבת, וסמ"ג וסמ"ק וסה"ת והגה"מ פ"ו ותשובת מהרי"ו סימן ק"ל ואגור), והכי נהוג לכתחלה. מיהו במקום פסידא יש להקל כמו שנתבאר לעיל סוף סימן רמ"ד". ובכה"ח (שם ס"ק ס"ו): "וכן פסק ר"י הזקן והכלבו והרוקח סימן מ"ב. והרמב"ן במלחמות כתב דהרי"ף חשש לזה, וכן כתב בה"ג והראב"ד יעו"ש, וכן כתב רבינו ירוחם דהרי"ף פסק כרבה, יעו"ש. ערך השלחן אות ה'". ולגבי הפסד מרובה ראה כה"ח שם (ס"ק ס"ט), וכלכלת שבת לגבי עובדין דחול.

[42] ראה במבוא ובסעי' כ'. וכאן שמצוי הדבר, שאשה משנה במדיח כלים את התוכנית. ועל כן, אין לשים כלים לפני שבת שהמדיח ידיח בשבת גם לדעת השו"ע, וכ"כ בשו"ת אגרות משה (ח"ה אור"ח סי' כ"ב אות ל"ח) לגבי מייבש בגדים, עיי"ש. וכל שכן שאסור בשבת להכניס כלים במדיח על מנת שיודחו בשבת על ידי שעון שבת.

עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ל"א אות ה'; תש"ן-תשנ"ג סי' קמ"ח, ובמהדורה החדשה פרק ל' שאלות א'-ב'). וראה עוד בשו"ת קול אליהו (שבת פרק י"א שאלה ז') לגבי פתיחת דלת המדיח אם מותר משום מוקצה. וראה בהלכות מוקצה מש"כ בזה.

[43] עיין שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' י"ג ובמהדורה החדשה פרק כ"ז שאלות י"ג-י"ד).

[44] על איסור הנאה ממלאכת שבת ממעשה יהודי ראה להלן בפרק הנאה ממעשה שבת.

[45] ישנם אנשים שיש להם ליד המיטה טלוויזיה או רדיו והם צופים או שומעים עד שנרדמים. יש לדעת שיש לישון מתוך דברי תורה ולא מתוך צפייה בדברים בטלים או שמיעת רדיו. עיין אורחות חיים להרא"ש (פיסקה י"ח), רמ"א (או"ח סי' רל"ט סעי' א') ומשנ"ב שם (ס"ק ז') וכה"ח (שם ס"ק י"ב). ואם אינו מצליח להירדם יקרא שוב פעם קריאת שמע ואז "ושכבת וערבה שנתך" (משלי ג', כ"ד), או (ביום חול) ישמע קלטת של דברי תורה. והסגולה הטובה ביותר להירדם היא ללמוד פרק משניות, ואז השטן יביא לו שינה מיד.