פרק נח – טלטול בשבת ויו"ט

הערה חשובה: בפרקים אלו כאשר הוזכר שמותר לטלטל דבר ברשות הרבים הכוונה גם לכרמלית. בפרק זה כל דיני הוצאה הרי הם מתייחסים למציאות בה אין "עירוב" סביבן אלא אם כן צויין אחרת  במפורש.

הקדמה

אסור  מן התורה  להוציא כל חפץ או דבר אחר שאינו מלבוש ואינו תכשיט מ"רשות היחיד" ל" רשות הרבים ", ואסור לטלטלו ארבע אמות ב"רשות הרבים". ואסור  מדרבנן  להוציא כל חפץ או דבר אחר שאינו מלבוש ואינו תכשיט ל" כרמלית ", ואסור לטלטלו ארבע אמות ב"כרמלית"[1]. ומכל מקום, איסור זה  מן התורה  להוציא ל"רשות הרבים" כל חפץ או דבר אחר שאינו מלבוש ואינו תכשיט הינו  דווקא כדרך שמוציאו בחול , והוסיפו  חכמים  ואסרו להוציא כל חפץ או דבר אחר ל"רשות הרבים" או ל"כרמלית" כנ"ל, אפילו  לא כדרך שמוציאו בחול .

הוצאה בדרך לבוש או ענידה

א – מותר מן התורה להוציא ל"רשות הרבים דאורייתא" דבר שהוא מלבוש או תכשיט כדרך לבישתו או ענידתו, אך במקרים מסויימים חכמים החמירו ואסרו להוציא גם תכשיטים ומלבושים כדרך לבישתם או ענידתם [וכן ל"כרמלית"] מטעמים שונים[2], כפי שיתבאר להלן.

 תכשיט רפוי

ב – אסור בין לאיש ובין לאשה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כשהם עונדים תכשיט רפוי [שעלול ליפול מעליו בקלות], שמא יפול ויבוא לטלטלו ארבע אמות[3] .

תכשיטים

 נשיאת תכשיטים ברשות הרבים

ג – אסור בין לאיש ובין לאשה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כשהם נושאים תכשיט בידם[4].

 כשיש חשש שתסיר התכשיט

ד – אסור לאשה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בתכשיטים שיש חשש שתסירם שם כדי להראות לחברותיה, ויש אומרים שכיום ניתן להקל בכך, מכיון שנשים כיום חשובות ואינן רגילות להסיר את תכשיטיהן ולהראותם לחברותיהן. ולמעשה, תכשיט שהאשה רגילה לענדו ואין חשש שתסירו כדי להראות לחברותיה – מותר לה לצאת בו, ותכשיט שאינה רגילה לענדונהגו להחמיר לא לצאת בו, שמא תראה לחברותיה[5].

 תכשיט המיועד לאיש

ה – מותר לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כשהוא עונד תכשיט המיועד לאיש ולא לאשה [בתנאי שהתכשיט תפוס בחזקה ואין חשש שמא יפול], מכיון שאין דרך איש להראות את תכשיטו לחבריו[6].

 תכשיט המיועד גם לאשה

ו – תכשיט המיועד לאיש וגם לאשה ודרך האשה להראותו לחברותיהאסור גם לאיש להוציאו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[7].

 טבעת לגברים

ז – בעבר כשנהגו אנשים [גברים] לענוד אך ורק טבעות שיש עליהן חותםמותר היה לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כשהוא עונד טבעת שיש עליה חותם, מכיון שהייתה תכשיט עבורו[8], אך היה אסור לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בטבעת שאין עליה חותם[9].

 טבעת ללא חותם

ח –  <ZL>יש אומרים שכיום מותר לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" גם כשהוא עונד טבעת שאין עליה חותם, מכיון שכיום יש אנשים שרגילים לענוד טבעת שאין עליה חותם[10].

 טבעת לרפואה

ט – אסור לאדם לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" וטבעת עשויה זהב (שחושב שיש בה סגולה) בידו, מכיון שאין בטבעת זהב משום רפואה[11].

 מחט לאשה

י – מותר לאשה לצאת ל"כרמלית או ל"רשות הרבים" ובבגדיה תחובה מחט שאינה נקובה שתופסת את קישוריה [כגון: בחצאיות ובצעיפים וכדו'], מכיון שדרך הנשים להעמיד קישוריהן במחט שאינה נקובה. אמנם, במחט נקובהאסורה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שאין דרך נשים לתפוס את קישוריהן במחט נקובה[12].

 תכשיט המיועד לא  

יא – דין אופן תחיבת המחט בבגד בשבת לעניין "תפירה" ראה בהרחבה בהלכות תופר.

 מחט לאיש

יב – אסור לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" במחט התחובה בבגדו, בין במחט נקובה ובין במחט שאינה נקובה, מכיון שאין דרך האיש לתחוב מחט בבגדיו לצורך מלבוש או תכשיט, ועל כן מחט זו הנה משוי[13].

יג – יש אומרים שאסור לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" במחט תחובה בבגדו אפילו אם נתנה שם כדי לתפוס או לחבר את בגדיו, ויש אומרים שמותר לאיש לצאת במחט תחובה בבגדו אם מטרתה לתפוס או לחבר את בגדיו. ולמעשה, יש להחמיר לאיש לא לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" גם במחט התחובה בבגדו אפילו אם נתנה שם לצורך תפיסת או חיבור בגדיו[14].

יד – מותר גם לאיש לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בסיכת ביטחון בבגדו, מכיון שזו דרך לבישה ואין דרך להסירה ב"רשות הרבים"[15].

טו – דין אופן תחיבת סיכת בטחון בשבת לעניין תפירה, ראה בהרחבה בהלכות תופר.

 הוצאת כלי על ידי בעל המלאכה

טז – אסור לחייט לצאת ל"כרמלית או ל"רשות הרבים" במחט התחובה בבגדו[16]. וכמו כן אסור לשאר בעלי אומניות לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כאשר הם נושאים על גופם את כלי עבודתם[17].

 נשיאת תג זיהוי/ דרגות

יז – תגי זיהוי ודרגות התפורים לבגדמותר לצאת בהם ל"רשות הרבים"[18].

יח – בעלי תפקידים העונדים על גופם תג זיהוי או דרגות שאינם תפורים לבגד [כגון: רופאים, אחיות, עובדי בית מלון וכדו']אסור להם לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בעת שהם עונדים תגים ודרגות אלה גם אם רגילים בכך. ואם יצאו בהם ל"רשות הרבים דאורייתא"יש אומרים שעברו איסור דאורייתא [ואם יצאו ל"כרמלית"עברו איסור דרבנן], ויש אומרים שעברו איסור דרבנן, וכן ההלכה[19].

 נשיאת כסף

יט – אסור מן התורה לאדם לצאת ל"רשות הרבים דאורייתא" כאשר יש כסף בכיסו או בארנק שנמצא בכיסו [כדרך נשיאתו], וכן אסור מדרבנן לאדם לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כאשר יש כסף בארנקו וארנקו תחוב בחגורה [או באופן אחר שאינו כדרך נשיאתו][20]. [ומדין מוקצהראה בהלכות מוקצה.

 מעות תפורים בבגדו

כ – אסור לצאת במעות התפורות בבגדו, גם במקום שאין דרך לשאת מעות באופן זה[21].

 טלטול מעות נקובות

כא – מותר לאדם לטלטל בביתו מעות נקובות [כלומר, כסף לא סחיר] שיוחדו לתכשיט[22].

 כרטיס נסיעה

כב – אדם ההולך בשבת למקום מרוחק מביתו [כגון: לכותל המערבי וכדו'] ורוצה לקחת איתו כרטיסייה[23] כדי לחזור באוטובוס במוצאי שבת – אסור לו לחברו לבגד ולשאתו אגב הבגד בשבת, אפילו אם חברו לבגד בערב שבת, מכיון שרק דבר שדרכו להיות על הבגד בטל כלפי בגד אחר, אבל כרטיסיה וכיו"ב אינם בטלים לבגד[24].

 תפילין

כג – אסור לטלטל בשבת תפילין משום "מוקצה", אמנם מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו, ויש מתירין לטלטל תפילין ככלי שמלאכתו להיתר[25].

כד – מותר לטלטל בשבת תפילין זרוקים או מונחים במקום בזיון, במקום שיש עירוב לכל הדעות[26].

כה – המוצא "תפילין" הזרוקים בבזיוןמותר לטלטלם אפילו במקום שאין בו עירוב, אך צריך להניחם דרך מלבוש כדרך שמניחם ביום חול, ובאופן זה מותר לטלטלם משום שזו דרך מלבוש, אבל לטלטלם בידו כדרך נשיאהאסור[27].

 שעון כיס

כו – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשעון כיס [המונח דרך קבע בכיס ולא על היד] שרגיל להוציאו מידי פעם כדי לבדוק מה השעה[28].

 שעון קשור בשרשרת

כז – אסור לאדם לצאת ל"כרמלית או ל"רשות הרבים" בשעון התלוי על צווארו אפילו אם הוא מחובר לשרשרת זהב, והוא עונדו עליו כתכשיט[29].

 שעון יד

כח – יש מקילין להתיר הוצאת "שעון יד" ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שעונדו על היד וזו דרך לבישה [ומסיבה זו אינו דומה לשעוני הכיס של פעם], ויש מחמירין גם ב"שעון יד", ותבוא עליהם ברכה[30].

כט – מקום שיש בו "עירוב"אין להחמיר בו ב"שעון יד" גם לאדם שנוהג להחמיר לא לטלטל שם[31].

 מפתח

ל – יש מקילין לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" עם מפתח עשוי מכסף הנעשה בשביל תכשיט (כגון שיש לו סיכה ומחברו לעניבה או עונדו על צווארו וכדו'), אף על פי שהוא נעשה גם להשתמש בו, ולדעת השו"ע אסור בכל אופן[32].

לא – במקום בו אין עירוב ויש צורך, מותר להוציא ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" מפתח בתנאי שיעשו בו שני חורים, ולכל חור ישחילו טבעת מתכת, ואת שתי הטבעות יחברו לחגורה טבעת מכל צד, כך שהמפתח ישמש כחוליה בחגורה, ובאופן זה יהיה מותר לטלטל את המפתח[33]. אבל לחבר את המפתח לעניבה וכדו'לא מועיל ואסור להוציאו כך ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[34].

 מפתחות הבית

לב – במקום שיש ספק אם יש "עירוב" או שישנה סבירות שהעירוב נקרע (בגלל שלג, סופה וכדו')אין לאדם להוציא איתו את מפתח הבית ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שאם יוציא את המפתח וישמע שאין "עירוב" או שנקרע ה"עירוב", יאסר עליו לטלטלו. ולכן, טוב להשאיר את המפתח אצל השכנים או במקום שמור אחר שמותר לטלטל ממנו אל הבית[35].

 משקפיים

לג – בעבר אסרו חלק מן הפוסקים לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כאשר מרכיבים משקפיים [ואסרו אפילו במשקפיים משובצות כסף], מחשש שיסירו אותם ב"רשות הרבים" ויבואו לטלטלם ארבע אמות. ומכל מקום, כיום למעשהמותר לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כשמרכיבים משקפי ראיה, מכיון שאין רגילות להסירם שם. אמנם, אדם שנוהג להסיר משקפיולא יצא עימהם ל"רשות הרבים"[36].

לד – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כאשר מרכיבים משקפי קריאה[37].

 "משקפי שמש"

לה –   אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כאשר מרכיבים "משקפי שמש", מכיון שיש חשש שיסירו אותם כשיגיעו למקום מוצל ויטלטלום ארבע אמות. אמנם, אם יש חשש שהשמש תזיק לעינים אם לא ירכיבו "משקפי שמש"מותר לצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[38].

 בגד על צעיף או על כובע

לו – אסור לאשה לתת בגד על צעיפה, ולאיש לתת בגד על כובעו מפני הגשמים ולצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שאין זה דרך מלבוש. אמנם, אם נותנים את הבגד על הצעיף או הכובע כדי שלא יירטב הכובע ויחדרו הגשמים אל ראשומותר לצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" [ובלבד שיהא מהודק שלא יפול או יעוף ברוח][39] דהיינו- אם זה לצורך הבגד- אסור. אם לצורכו- מותר.

 כיסוי ניילון לכובע

לז – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בכובע מכוסה בכיסוי ניילון, מכיון שכיסוי הניילון נועד כדי  לשמור על הכובע  שלא ירטב ויהרס. אמנם, אם נותנים את הכיסוי על הכובע כדי שהגשם  לא יחדור לראש  – מותר לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", וזאת מכיון שמטרת הכיסוי הנה לשמור על הגוף ולא על הכובע [ובלבד שיהא מהודק שלא יפול או יעוף ברוח][40].

 הידוק כובע/כיפה

לח – היוצא ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" ולראשו כובע או כיפהצריך להדקם היטב כך שלא יעופו ברוח ויבוא לטלטלם ארבע אמות [ניתן להדקם על ידי סרט או סיכה, וכשעושים כן יש להיזהר שלא יתלשו שערות הראש][41].

 כובעו/כיפה שעפו ברוח

לט – הנמצא ב"רשות הרבים" או ב"כרמלית" וכובעו או כיפה שלראשו עפו ברוח – יניח את היד על הראש ועדיף למשוך את שרוול החולצה על הראש, וילך כך עד למקום הכובע/כיפה. ומותר להגביהם מן הארץ ולהניחם על הראש, אך אסור לטלטלם בידו ד' אמות[42].

 מעיל עם כובע

מ – מותר לצאת ל"רשות הרבים" לבושים מעיל ולו כובע המחובר על ידי רוכסן או כפתורים גם אם לא חובשים את הכובע על הראש[43].

 נעל גדולה

מא – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בנעל שהיא במידה גדולה מן המידה המתאימה לכף הרגל, שמא תשמט ויבואו לטלטלה ארבע אמות[44].

 נעל מרופטת

מב – אסור לאשה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בנעל מרופטת, שמא יגחכו כשיראוה ותסירה ותטלטלה ארבע אמות[45].

 נעל קטנה

מג – אסור לאשה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בנעל הקטנה מן המידה המתאימה למידת כף רגלה[46].

 נעל חדשה

מד – אסור לאשה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בנעל חדשה שלא בדקה את מידתה. אמנם, אם בדקה את מידתה והיא מתאימה להמותר לאשה לצאת בנעל חדשה זו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[47].

מה – מותר  לאיש  לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בנעל קטנה ממידת רגלו, וכן בנעל חדשה וכן בנעל מרופטת[48].

 בגד חדש/מרופט

מו – מותר, בין לאיש ובין לאשה, לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"  בבגד חדש  אפילו שלא בדקו את מידתו, וכן מותר, בין לאיש ובין לאשה, לצאת  בבגד מרופט  ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[49].

 רגל שיש בה מכה

מז – מותר לאדם שיש לו מכה ברגלו לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" נעול בנעל אחת רק על הרגל שאין בה מכה, אבל אסור לצאת בנעל אחת רק על הרגל שיש בה מכה, שמא תכאב רגלו ויסיר את הנעל ויטלטלה ארבע אמות. אמנם, אם תכאב רגלו מאוד אם יצא בלי נעל על הרגל שיש בה מכהמותר לצאת בנעל אחת רק על הרגל שיש בה מכה[50].

 נעלי בית במקום שאין הולכים יחפים

מח – מותר לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" ב"נעלי בית" במקום שאין דרך בני אדם ללכת יחפים[51].

 נעלי בית במקום שהולכים יחפים

מט – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בנעלי בית במקום שדרך בני אדם ללכת יחפים, אלא אם הן מהודקות לרגל קצת [באופן שאינן נופלות מן הרגל בשעת ההליכה], ויש אוסרים, ויש להחמיר[52].

 נעלי בית במקום בוץ

נ – לכל הדעות, אסור לצאת בנעלי בית לכרמלית או לרשות הרבים במקום שיש שם בוץ וכדו' [גם במקום שאין דרך בני אדם ללכת יחפים], מכיון שדרך בני אדם לחלוץ אותן ויבואו לשאתן ארבע אמות ברשות הרבים[53].

 סנדל סגור חזק

נא – סנדל סגור בחזקה שאין חשש שמא תפתח סגירתומותר לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", ואם יש חשש שמא תפתח סגירתואסור לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים". אמנם במקום שאין דרך ללכת יחפיםמותר לצאת בו גם כאשר יש חשש שתפתח סגירתו, שהרי יסגרו אותו שנית.

נב – סנדל שיש חשש שיקרע תוך כדי הליכה או כאשר יש חשש שיסירו אותו וילכו יחפים – אסור לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת[54].

 אזיקים

נג – אסיר שאסור באזיקיםמותר לו לצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת[55].

 בגד שמיועד לספיגה

נד – אשה המניחה פד או תחבושת הגיינית וכדו' כדי שלא יתלכלך גופה ותצטערמותר לה לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[56]. אמנם, אם מניחה אותו כדי שלא יתלכלכו בגדיהאסור לה לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת[57].

 קטטר

נה – אדם שהרכיבו לו קטטר כדי שלא יתלכלכו בגדיואסור לו לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת. אמנם, אם הרכיבו לו את הקטטר כדי למנוע ממנו צער הגוף – מותר לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת[58].

 פלסטר

נו – מותר לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בפלסטר שעל גבי המכה[59]. אמנם, פלסטר שעלול ליפול או שאינו מודבק בחוזקהאסור לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[60].

 רטיה

נז – מותר לצאת ל"רשות הרבים" ברטיה [תחבושת לפצע] שעל גבי המכה, מכיון שהיא מרפאת והרי היא כתכשיט, ובלבד שנתן את התחבושת מערב שבת, ואפילו נתן מערב שבת ונפלהאסור להחזירה[61].

 תחבושת על הרטיה

נח – מותר לכרוך על גבי הרטיה תחבושת שאינה חשובה ולצאת בה משום שהיא בטלה לגבי הרטיה, אך אסור לכרוך תחבושת חשובה [כגון: מטפחת וכדו'], מכיון שאינה בטלה לגבי הרטיה, ואינה דרך מלבוש ואסור לצאת בה שהיא משוי[62].

 מוך באוזן

נט – מותר לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" במוך הניתן באוזן לבלוע ליחה של צואת האוזן, ודוקא כשהוא קשור ומהודק היטב כך שלא ייפול[63].

 מכשיר שמיעה או דיבור

ס – מכשיר שמיעה או מכשיר דיבור וכדו' שמותר להשתמש בו בשבת[64] – מותר לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת. וטעם הדבר הוא, שמכשירים אלה נישאים בדרך מלבוש ובדרך כלל לא נוהגים להסירם ממקומם[65].

 הגבהת בגדיו

סא – ההולך במקום רפש וטיטמותר לו להגביה את בגדיו מעט כך שלא יתלכלכו מן הרפש, אבל להגביהם לגמריאסור[66].

 שני מלבושים

סב – מותר לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת, לבושים בשני מלבושים זה על גבי זה אף על פי שאין צורך במלבוש השני [אלא שמוציאו לצורך הראשון וכדו'], אם לפעמים נוהגים ללבוש שני מלבושים אלה יחד גם בחול ואז הוי דרך מלבוש [אפילו אם בדרך כלל אין לובשים אותם יחד]. אבל אם אין נוהגים ללבוש שני מלבושים אלה יחד אף פעםאסור לצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת, משום שהשני הוי כמו משוי. וכן הדין בשני אנפילאות (גרביים) ובכובע גדול על כובע קטן, וכיו"ב[67].

 שתי חגורות

סג – מותר לצאת ל"רשות הרבים" חגורים בשתי חגורות אחת על השניה [למטה חגורה גרועה, ועליה חגורה חשובה], אם מנהג המקום לחגור כך, אף על פי שעתה אין צורך אלא באחת ואת השניה מוציאים לצורך הראשונה. אבל אם אין נוהגים לחגור שתי חגורות כנ"לאסור לצאת כך ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", אף על פי שאדם רוצה לחגור כן בשביל עצמו, כיון שחגורה אחת מספיקה לו הרי השניה הוי כמשוי[68].

 שתי חגורות ומלבוש ביניהן

סד – מותר לצאת ל"רשות הרבים" חגורים בשתי חגורות אחת על השניה כשיש מלבוש מפסיק ביניהן, כגון התחתונה על המכנסיים והעליונה על גבי המעיל, כיון שיש לו הנאה ותועלת משתיהן.

סה – דין יציאה לרשות הרבים לבוש כמה בגדים מפני הדליקה ראה בהרחבה בהלכות דליקה בשבת.

 מטפחת לקינוח אף

סו – מטפחת שמקנחים בה את האף, יש שהיו נוהגין לכורכה סביב הצוואר, ובאופן זה מותר לצאת בה "לרשות הרבים" אם הוא רגיל לפעמים לכרוך מטפחת מפני הקור [וקושרה באופן שמותר לקשור] ואין לו שם מטפחת אחרת[69], אבל אם נותנה רק על הצואר והקצוות תלויות לה לפניוהרי זה איסור גמור. וכיום שלא נוהגים לילך עם מטפחת סביב הצוואראסור גם כך לצאת בשבת.

סז – אסור לכרוך מטפחת אף סביב הרגל או סביב היד ולצאת בה ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שאין זו דרך לבישה[70]. ולכן יחבר את המטפחת לכיס הפנימי של המעיל בעזרת סיכת ביטחון[71] וכך יכול לטלטלה, כיון שהמטפחת בטלה לבגד [אמנם צריך להיזהר שלא להוציא את הסיכת ביטחון, וראה בהרחבה בהלכות תופר][72].

 מגבת או מטפחת כצעיף

סח – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" כשמגבת מונחת או קשורה על הצוואר כדרך עניבה או צעיף[73].

 כפפות

סט – יש מתירים לצאת בכפפות ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת, ויש אוסרים[74]. ומ"מ טוב לחבר את הכפפות לבגד בערב שבת בקשר של קיימא או בתפירה, ובאופן שקשור לבגד יכול לצאת גם בזוג כפפות לכל השיטות[75].

 טלית

ע – מותר לצאת ל"רשות הרבים" בשבת בטלית מצויצת כהלכתה אעפ"י שאין בימינו תכלת, מכיון שאין התכלת מעכב את הלבן, ובתנאי שיוצא בה בדרך מלבוש[76].

 טלית קטן

עא – מותר לצאת ל"רשות הרבים" בטלית מצויצת כהלכתה העשויה שאר מיני בד שאינם צמר [בדרך מלבוש כנ"ל], אעפ"י שיוצאים בה מדרבנן בלבד. ומכל מקום, ראוי לבדקה כדי לוודא שלא נפסלה לפני שיוצא בה[77].

עב – מותר לצאת ל"רשות הרבים" בטלית קטן. ומכל מקום, יש לבדוק את גודל הטלית כדי לוודא שהיא גדולה כשיעור בגד שחייב בציצית[78]. בדק ומצא שאינה גדולה כשיעור בגד החייב בציציתיש אוסרים לצאת בה ל"רשות הרבים" בשבת, ויש מתירים, וראוי להחמיר ב"רשות הרבים דאורייתא"[79].

עג – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת, בין בטלית גדול ובין בטלית קטן, שלא כדרך מלבוש [כגון: שהיא מסביב לצוואר או מקופלת על כתפו וכדו' במקום שאין נוהגים ללבשה כך][80].

 "טלית" כשאין עירוב

עד – הבא לבית הכנסת, ונודע לו שה"עירוב" אינו תקין, או שאין במקום "עירוב" כלל, יעשה אחת מן השתיים:

א         ישאיר את טליתו בבית הכנסת.

ב          ילך לביתו מעוטף בטלית[81].

 בגד עם אביזרים שנקרעו

עה – בגד שיש לו אביזרים מיוחדים המחברים את חלקיו [כגון: רצועות חוטים או קרסים לקשרו בהן], ונקרע אחד מאביזרים אלהפעמים שיהיה מותר לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", ופעמים שיהיה אסור, כדלקמן:

 – אם דעתו לתקן את הבגד [לחבר לו אביזר שני כנגדו, וכגון שנפסק בצד אחד]אסור לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת. טעם הדבר הוא, כיון שכוונתו לתקן את הבגד, גם האביזר שנשאר על הבגד חשוב מצד עצמו. ואפילו שכרגע אין אפשרות לעשות באביזר זה שימוש, ולכן אינו חשוב כרגע, מכל מקום, כיון שדעתו להוסיף לו אביזר מקביל, הרי שגם זה שנשאר אינו בטל לגבי הבגד, והוי כמשוי, ואסור לצאת בבגד זה ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים"[82].

 – אם אין דעתו לתקן את הבגדמותר לצאת בו ל"רשות הרבים". טעם הדבר הוא, כיון שאין דעתו לתקן את הבגד, והאביזר שנשאר אינו דבר חשוב- הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בבגד זה ל"רשות הרבים".

 – אם אין דעתו לתקן את הבגד אך האביזר הנו דבר חשוב מצד עצמו [כגון: חוט של משי או קרס של כסף]אסור לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים". טעם הדבר הוא, שאף על פי שאין דעתו לתקן את הבגד- אין האביזר בטל לגבי הבגד והוי כמשוי, ואסור לצאת בבגד זה ל"רשות הרבים".

 בגד עם כפתורים רזרביים

עו – מותר לצאת ל"רשות הרבים" בבגד שעל גביו תפורים כפתורים רזרביים, מכיון שבכך שהם תפורים על גבי הבגד הרי הם מתבטלים לבגד[83].

 חליפה עם כפתורים בכיס

עז – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת בחליפה שיש בכיסה שקית עם כפתורים רזרביים, משום שהם כמשוי[84].

 פאה

עח – קרחים החובשים פאה נכרית למטרת יופימותר להם לצאת בה ל"רשות הרבים" בשבת, כיון שהיא מהווה תכשיט עבורם [ובלבד שהוכנה מערב שבת]. וכן, אשה החובשת פאה על ראשהמותר לה לצאת כשהיא חבושה בה ל"רשות הרבים דאוריתא", ויש מתירין באשה לצאת בפאה רק ב"רשות הרבים דרבנן"[85].

 קמיע

עט – אדם הנושא עליו קמיעצריך לעשות שאלת חכם אם מותר לצאת בו ל"רשות הרבים" בשבת או שמא לא, מכיון שלא כל הקמיעות שווים[86].

 אבן לשמירה

פ – אשה הנושאת אבן מיוחדת לשמירה כדי שלא תפיל את וולדהמותר לה לצאת בה ל"רשות הרבים" בשבת[87].

 שכפ"צ וקסדה

פא – אסור לצאת בשריון [אפוד נגד כדורים] בקסדא וכדו' ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת[88] במקום שאין בו סכנה.

 כלי נשק

פב – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בחרב אפילו כשנדן החרב משלים את החגורה, מכיון שהחרב היא העיקר. כמו כן אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשאר כלי נשק[89] במקום שאין בו סכנה.

 אקדח

פג – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" באקדח הנתון בתוך נרתיק, מכיון שאין זו דרך לבוש[90]. אמנם, במקום סכנהמותר לצאת בו, וראה בהרחבה בהלכות פיקוח נפש.

 טלאי

פד – במקום שיהודי חייב לענוד טלאי על בגדומותר לצאת בו ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שעונד הטלאי חושש להיענש אם לא יהיה עליו הטלאי, ולכן אין חשש שיסיר את הטלאי ויטלטלו ב"רשות הרבים" שכן הדרך ללכת עם הטלאי גם בימות החול והוי כחלק מהלבוש[91]. דין זה הוא גם בתג מזהה שאסור להסירו מעל הבגד [כגון: תג של חייל, אסיר וכדו'].

 בגדי עבודה

פה – אסור לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בבגדי עבודה, מכיון שנראה כאילו הולך לעבודתו[92].

כללי הוצאה

 שכח והוציא

פו – כל דבר שמעיקר הדין מותר לצאת בו ל"רשות הרבים" כשהוא עליו, אך חכמים אסרו לצאת בו ל"רשות הרבים" משום גזרה שמא ייפול מעליו ויבוא לטלטלו ארבע אמות ב"רשות הרבים, ואדם הוציאו כשהוא עליומותר להמשיך ללכת בו ב"רשות הרבים" ואין צריך להורידו מעליו[93].

 הוצאה בשנוי

פז – כל דבר שאסור להוציאו ל"רשות הרבים", מן התורהאסור להוציאו בין ביד ימין ובין ביד שמאל בין בחיקו ובין על כתפיו, ואסרו חכמים להוציאו "כלאחר יד" [שלא הוציא כדרך המוציאין], כגון: ברגלו, בפיו, במרפקו, באזנו, בשערו, בשפת חלוקו, במנעלו ובסנדלו[94]. ואם שכח והוציאיעזבנו.

 הוצאת אוכלים בפה

פח – אסור להוציא אוכלים ל"רשות הרבים" בפה (כגון: מסטיק וכדו'), בין אם מתכוונים לאכלם ובין אם מתכוונים להעבירם ל"רשות הרבים"[95].

פט – אסור לאדם להוציא ל"רשות הרבים" סוכריה בפיו אפילו היא עטופה בנייר [שאין דרך הוצא הבכך].

 טלטול על ידי קטן

צ – דין טלטול על ידי קטן ראה בהרחבה בהלכות קטן.

 יציאה עם תפילין בע"ש

צא – מותר לאדם לצאת ל"רשות הרבים" ותפילין בראשו ובזרועו, בערב שבת סמוך לחשיכה[96].

 יציאה עם מחט סמוך לחשכה

צב – אסור, בין לאיש ובין לאשה, לצאת בערב שבת סמוך לחשכה עם מחט  בידם , שמא ישכחו ויוציאו[97].

טלטול ביום טוב

 הוצאה למקום שיש בו"עירוב"

צג – במקום שיש בו "עירוב" מותר להוציא ביום טוב כל דבר שאינו "מוקצה" ואפילו אם אין לאדם צורך באותו דבר באותה שעה[98].

 הוצאה למקום שאין בו "עירוב"

צד – בכרמלית או רשות הרבים או במקום שאין בו "עירוב" מותר להוציא ביום טוב כל דבר אפילו שלא לצורך אוכל נפש, ובלבד שיהא לצורך כלשהו ואפילו לצורך מועט. אמנם, למקום שאין בו "עירוב"אסור להוציא דבר שאין בו צורך כלל[99].

 הוצאה בכסא

צה – אסור להוציא אדם ל"רשות הרבים" או במקום שאין בו "עירוב" ביום טוב בכסא [שמוליכין אותו בו], ואם הוא אדם חשוב ורבים צריכים לומותר [ולענין שבת פרק נ"ט דיני טלטול סעי' ו']<HS>[100].

 מפתחות

צו – אסור להוציא ביום טוב מפתח של מגירה או של ארון שבביתו או במשרדו – בכיס, במקום שאין בו "עירוב", מכיון שיכול להשאירו בבית או במשרד.

 החזרת החפץ

צז – במקרים מיוחדים, כגון בלימוד ליל שבועות, כשבאים לבית הכנסת עם טלית וספר לקריאת תיקון ליל שבועותנהגו להקל ולהחזיר את הטלית או המחזור לביתם גם ברשות הרבים, וכל שכן במקום שיש בו "עירוב"[101].

 סידור

צח – אסור להוציא ביום טוב סידור במקום שאין בו "עירוב" אם אינו זקוק לו באותה שעה. ולכן, בני אדם שיוצאים ביום טוב אחרי תפילת הבוקר לטייל מחוץ ל"עירוב"אסור להם להוציא בכיסם סידור לתפילת מנחה וערבית. ואם צריך את הסידור כדי לברך "ברכת המזון" או ברכה אחרת שלא זוכרה בעל פה – מותר[102].

 אולר וכדו'

צט – יש מתירים להוציא ביום טוב ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" (שאין שם "עירוב") אולר וכדו' בכיס או ביד, מכיון שייתכן שיזדמן לו מאכל לאכול שם ויצטרך לסכין לקלוף אותו. ויש אוסרים אלא אם כן לוקח איתו פירות לאכילה. ולכן, טוב להיזהר בזה, אך המיקליש לו על מה לסמוך[103].

 שעון

ק – מותר להוציא ביום טוב שעון יד או שעון כיס גם במקום שאין בו "עירוב", מכיון שיש בו צורך בכל עת[104].

 תשליך בשבת

קא – חל יום ראשון של ראש השנה  בשבת , מנהג הספרדים לעשות "תשליך" בו ביום אחרי תפילת "מנחה" סמוך למקור מים[105]. וצריכים להיזהר לא לטלטל שום דבר למקום ה"תשליך" אם אין שם "עירוב"[106]. ולכן, כאשר אין "עירוב" במקום, יאמרו את כל סדר ה"תשליך" בבית הכנסת או בבית, ואח"כ ילכו למקום מים בלי לטלטל דבר [מחזור וכו'], ויאמרו שם רק: "מי אל כמוך"[107] וכו'.

 הוצאה לצורך גוי

קב – אסור להוציא ביום טוב שום דבר בשביל גוי ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", אלא אם יש במקום "עירוב" באופן שמותר לטלטל שם גם בשבת[108].

[1] ראה בהרחבה בפרק נ"ה ארבעה רשויות, גדרי הדינים של ארבעה רשויות ופרטיהם – בענייני רשות הרבים, כרמלית, רשות היחיד ומקום פטור.

[2] שו"ע (סי' ש"א סעי' ז'), ז"ל: "כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר – חייב. וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול – אסור לצאת בו ואם יצא – פטור. ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם: הגה – ועיין לקמן סימן ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפילו בחצר או בבית", וראה בביאור הלכה (שם ד"ה "כל היוצא"), ז"ל: "כללי דיני הוצאה מסימן זה ומסימן ש"ג הוא זה, דדבר שאינו מלבוש ולא תכשיט מקרי משוי, ואסור מן התורה, ובמזיד – חייב כרת, ובשוגג – חטאת. והיינו אם הוציא אותה כדרך הוצאתה בחול, ואם אין דרך הוצאתה כך בחול, מקרי הוצאה כלאחר יד ופטור, אבל אסור מדרבנן. ודבר שהוא מלבוש או תכשיט – מותר מן התורה, אלא שיש כמה דברים מה שאסרו חז"ל, יש מהם שאסרו משום דילמא שלפא ומחוי ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה [מיהו יש פלוגתא אם שייך גבי איש שליף ומחוי כמ"ש ס"ט]. גם יש כמה דברים שאסרו משום שהוא רפוי, ודילמא משתליף ממילא ואתי לאתויי, וגם יש שאסרו משום דילמא מחייכי עלה, ואתי למישלף ואתויי. גם יש כמה דברים שאסרו משום מראית העין. ועוד יש כמה דברים שאסרו להאשה, משום שיש כמה דברים החוצצים בטבילה, וחיישינן דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה שאז היא צריכה להסירם מעליה, ודילמא אתיא אח"כ לאתויי. וכל דברים שאינם עשויים למלבוש גמור רק לאצולי טנוף, כגון שמנחת מלמעלה חתיכת בגד על צעיפה שלא יתטנף מפני הגשמים, מקרי משא. אך אם הוא מלבוש גמור אף שהוא עשוי להציל מן הגשמים מקרי מלבוש ולא משא. ודע עוד דאף שהוא תכשיט גמור, אם נושאו בידו מקרי משוי ודרך הוצאה, וחייב עליה. זהו ממה שלקטתי מספר תוספת שבת ושאר מקומות".

[3] ראה בהערה הקודמת. כתב השו"ע (בסי' ש"ג סעי' י"ח): "כל שאסרו מים לצאת בו לרשות הרבים – אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית, דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה" וכו'. וראה במשנ"ב (סי' ש"ה ס"ק מ"ג).

[4] כיון שכך היא דרך הוצאה ואסור מהתורה. ראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק מ"ו ונ') ובשעה"צ (סי' ש"ג ס"ק י"ט). וראה עוד להלן לעניין נשיאת טבעת ביד לרפואה סעי' ט', וראה עוד להלן לעניין נשיאת מחט ביד סעי' צ"ב ובהערות.

[5] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' ז'): "ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם (פי' להסירם מעליה) ולהראותם", וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ"א): "וחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה", וע"ע בשו"ע (סי' ש"ג סעי' י"ח), ז"ל: "כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר – אסור לצאת בו לחצר שאינה מעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית, דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה. וי"א דכל שאסרו לצאת בו, אפילו להתקשט בו בבית – אסור, וכ"ש לצאת בו לחצר המעורבת, חוץ מכבול ופאה נכרית. וי"א שהכל מותר לצאת בו בחצר, אפילו אינה מעורבת. והאידנא, נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין. ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות. ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע"פ סברא אחרונה שכתבתי, שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רה"ר גמור, הוה ליה כל רה"ר שלנו "כרמלית", ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר: הגה – וי"א עוד טעם להתיר, דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול, וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פרק במה אשה ס"ד ע"ב ד"ה רבי והגהות אלפסי פרק במה אשה)". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ס"ב), ז"ל: "נהגו לצאת – היינו אפילו בר"ה שלנו. ואח"כ חוזר המחבר לבאר אודות המנהג הזה, דיש שאמרו דמדינא אסורות, דאפילו אם נתיר בחצר שאינה מעורבת, הלא ר"ה שלנו, אפילו אם נאמר דאין עליו דין ר"ה מחמת שאין ששים רבוא בוקעין בו בכל יום כדגלי מדבר, הלא לא גריעא עכ"פ מ"כרמלית" שבזמן הש"ס, ולא מצינו בגמרא שום דעה שמתיר ב"כרמלית". ויש שלמדו זכות, דכיון דהשתא לית לן ר"ה כלל לכמה פוסקים, וליכא למגזר אטו ר"ה, דמיא האי "כרמלית" שלנו לענין זה לחצר שאינה מעורבת ושריא. זהו ביאור דברי השו"ע להמעיין בב"י, אף שהלשון דחוק קצת".

[6] כתב הטור (סי' ש"א): "ולא יצא בטבעת שאין עליה חותם. ואם יצא – חייב. ואם יש עליה חותם: לרש"י – פטור אבל אסור, ולר"ת – מותר, דכל דבר שהוא תכשיט לאיש לא שייך ביה דלמא שליף ומחוי ליה. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה – אסור גם לאיש".

וראה בב"י (שם): "ויש מביאין ראיה מן הירושלמי לפירוש רש"י, דגרסינן התם: והאיש על ידי שאינו שחץ – מותר. נשמעינה מן הדא מעשה ברבן גמליאל שירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו, משום תכשיט, הדא אמרה: העשוי לתכשיט – אסור, הדא אמרה: העשוי לכך ולכך, הדא אמרה: אחד האיש ואחד האשה. והרז"ה (כ"ז ע"א ד"ה "אמר") דחה ראיה זו, שאני מפתח שהוא תכשיט לאיש ולאשה, הילכך לא פלוג בין איש לאשה, אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה – מותר והסכים, הרא"ש לדבריו…".

היינו, שזו מחלוקת בין רש"י לבין הרמב"ם ורבנו תם, דלדעת רש"י תכשיט של איש – פטור אבל אסור מדרבנן, כי חוששים שמא יוציא ויראה, ולדעת רמב"ם ורבנו תם – לא גזרו, כי באיש לא חוששים ולא אומרים כמו באשה "דלמא שלפא".

ופסק בשו"ע (סי' ש"א סעי' ט'): "לא יצא בטבעת שאין עליה חותם, ואם יצא – חייב. ואם יש עליה חותם: לרש"י – פטור, ולר"ת ולהרמב"ם – מותר, דאינו תכשיט אלא לאיש. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה – אסור גם לאיש". ולמעשה "י"א וי"א" – הלכה כי"א בתרא, וממילא מותר לאיש לטלטל את התכשיט אלא א"כ מדובר בסוג תכשיט שמיועד גם לאיש וגם לאשה.

[7] שו"ע (סי' ש"א סעי' ט'), הובא בהערה הקודמת.

[8] וגם חכמים לא גזרו שמא איש יסיר את הטבעת כדי להראותה לחבירו – מכיון שאין דרך האיש לעשות כן, וכל זאת דווקא בטבעת המיוחדת לאיש בלבד ולא בטבעת המיוחדת לאיש וגם לאשה, שהרי בטבעת המיוחדת לאיש וגם לאשה כבר התבאר בסעי' ו' שאסור גם לאיש לצאת בה לרשות הרבים.

[9] בזמנם כאשר נהגו לענוד טבעות עם חותם בלבד, האיסור לאיש לצאת לרשות הרבים, כשהוא עונד טבעת שאין בה חותם, היה מהתורה, וכמובא בשו"ע (סי' ש"א סעי' ט'), והובא לעיל בהערה ו'.

[10] עיין שו"ע (סי' ש"א סעי' ט'). ובכף החיים (סימן ש"א ס"ק מ"ח) כתב: "והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך, וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול – פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד. ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך, אף על פי שאנשי מקום אחד מוציאין בכך – פטור, דבטלה דעתן אצל כל אדם, כדאיתא בגמרא דף צ"ב. מגן אברהם שם. אליה רבה אות י"ט. תוספת שבת אות י"ז". וראה בס"ק נ', וכתב בס"ק נ"א: "ואם יצא – חייב. ומיהו עיין לקמן סימן ש"ג סעיף ח"י שכתב שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, הרי זה להם כתכשיט ושרי, יעויין שם. ועיין לעיל אות מ"ח שכתבנו שהכל לפי הזמן, ועל כן כתב האשל אברהם אות ט"ז דעל כל פנים באנשים אין מוחין בהם עתה ומטעמים המוזכרים בסימן ש"ג סעיף ח"י, וכל שכן שרבנו תם והרמב"ם מתירין באיש (רוצה לומר משום שלא שליף ומחוי), יעויין שם. ועיין לקמן אות ג"ן". ובבה"ל שם (ד"ה "ואם"), וראה בשו"ע (סי' ש"ג סע' י"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ה). ומ"מ כיון שכך דרך הליכתו תמיד הוי כמו שעון.

[11] כתב הכה"ח (בסימן ש"א ס"ק ח"ן): "בני אדם שנושאין טבעות בידיהן ויוצאין בהן בשבת לרשות הרבים וסומכין על מה ששנינו יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל וכו' משום רפואה, ורוצים לומר כי גם הזהב נושאין אותו לרפואה, ושאלתי אם יש ממש בדבריהם או אם יש עליה חיוב חטאת, כפשט המשנה: טבעת שאין עליה חותם הוא משאוי לאיש וחייבין עליה חטאת. והשיבו: לא תגע בו יד כי סקול יסקל, ועוד השיבו: הקול קול יעקב והידים ידי עשו. והנה הדבר מבואר שאסור לצאת בהם. שו"ת מן השמים סימן כ"ט, והביאו בסוף הרדב"ז חלק ה'".

[12] ראה בשו"ע (סי' ש"ג סעי' ט'): "לא תצא במחט נקובה, ואם יצאה – חייבת. ושאינה נקובה, אם מעמדת בה קישוריה- מותר לצאת בו, ואם אינה מעמדת בה קישוריה – אסור". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק כ"ב): "דהוי משוי, ואפילו מעמדת בה קישוריה ותוחבת המחט בצעיף, או סוגרת בה מפתחי חלוקה, דאין דרך להעמיד ולסגור בנקובה, ולכן הוי משוי, ודרך הוצאתה כך בחול, ליתן מחטים תחובים בצעיפה או בבגדה", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) שמצדד להקל במחט שאינה נקובה אף אם הוא גם נועד בשביל קישוט, עיי"ש. וראה עוד להלן בהערה הבאה ובכה"ח (שם ס"ק ל"א).

[13] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"ט הלכה ה'): "אשה שיצאה במחט נקובה- חייבת, והאיש – פטור. ואיש שיצא במחט שאינה נקובה – חייב, והאשה – פטורה, מפני שהיא מתכשיטיה, ואינה אסורה אלא גזרה שמא תראה לחברותיה. זה הכלל: כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאין אותו דבר- חייב. וכל היוצא בדבר שהוא מתכשיטיו והיה רפוי ואפשר שיפול במהרה ויבא להביאו ברשות הרבים, וכן אשה שיצאת בתכשיטין שדרכה לשלוף אותן ולהראותן- הרי אלו פטורין. וכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו – הרי זה מותר לצאת בו".

ובטור (או"ח סי' ש"א) כתב: "ולא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה, ואם יצא – פטור". וביאר הבית יוסף (שם): "ולא יצא במחט התחובה לו בבגדו וכו'. בפרק קמא דשבת (י"א ע"ב) מבואר בברייתא דלכולי עלמא כל היכא שאינו אומן – פטור, ודין האומן יבא בדברי רבינו בסמוך. ובפרק במה אשה (נ"ז ע"א, ס"ב ע"א) תנן: ואם יצתה אשה במחט (שאינה) נקובה או בטבעת שיש עליה חותם – חייבת חטאת, ואם יצתה במחט [שאינה] נקובה ובטבעת שאין עליה חותם- פטורה. אמר עולא (ס"ב ע"א): וחילופיהן באיש. ופירש הרי"ף (כ"ח ע"א) דעולא קאי בין אמחט בין אטבעת, דאיש היוצא במחט [שאינה] נקובה או בטבעת שאין עליה חותם – חייב חטאת, ואם יצא במחט (שאינה) נקובה או בטבעת שיש עליה חותם – פטור אבל אסור, וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ט (הל' ג, ה). והרא"ש (סי' י') תמה על הרי"ף היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה, הוצאה כלאחר יד היא! ועוד, בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם – הוי תכשיט, ויש עליה – הוי משוי, ובאיש להפך, יש עליה חותם הוי תכשיט אין עליה חותם- הוי משוי, אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה – הוי משוי לאיש. לכך נראה פירוש רש"י שפירש וחילופיהן באיש דמחייב חטאת קאי אטבעת שאין עליה חותם ולא קאי אמחט, עכ"ל. ונראה שדעתו לומר שאין דרך האיש לצאת בשום מחט לא נקובה ולא בלתי נקובה, ולכן תמה היאך יתחייב האיש במחט שאינה נקובה, הוצאה כלאחר יד היא, כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור. ומה שכתב ועוד דבמחט בין נקובה בין שאינה נקובה הוי משוי לאיש, הכי קאמר לפי דברי הרי"ף דמחייב לאיש במחט שאינה נקובה, משום דכיון דאינה תכשיט לו הוי משוי היה לו לחייב גם בנקובה, דגם היא אינה תכשיט לו והוי משוי, אלא ודאי בין נקובה בין שאינה נקובה אינה תכשיט לאיש ופטור עליהם. ורבינו סתם דבריו כהרא"ש, וזהו שכתב דבאיש בין נקובה בין שאינה נקובה – פטור אבל אסור. והרב המגיד בפרק י"ט (ה"ג) כתב שדעת הגאונים והרמב"ן (ס"ב ע"א ד"ה "אמר") והרשב"א (ס"ב ע"א ד"ה "אמר עולא") כדעת רש"י, אבל כתב שדעת רש"י שהאיש והאשה שוין בדין המחטים. נראה מדבריו שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט (שאינה) נקובה – חייב בחטאת כמו האשה. והר"ן (כ"ח ע"ב דיבור ראשון) כתב דלא נראו לו דברי הרי"ף ולא פירש דעתו. נמצאו ג' מחלוקות בדבר: לדברי הרי"ף והרמב"ם איש היוצא במחט [שאינה] נקובה – חייב (ובשאינה נקובה) [ובנקובה] – פטור, ולדברי הרא"ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה – פטור, ולדברי הרב המגיד (באינה נקובה) [בנקובה] – חייב, (ובנקובה) [ובאינה נקובה] – פטור". ע"כ.

ופסק בשו"ע (סי' ש"א סעי' ח'): "לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה. ואם יצא בנקובה – חייב, ובשאינה נקובה – פטור. וי"א בהפך".

וכתב הב"ח (שם ד"ה "ולא יצא במחט" באמצע הדיבור): "נראה דסבירא ליה להרי"ף, דאמחט התחובה בבגד ניחא ליה דבנקובה – חייב חטאת באשה, ובאינה נקובה – חייב חטאת באיש, ושפיר הויא דרך הוצאה בכך אף באיש בתחובה בבגדו, כיון דאין דרך להוציא מחט יחידה בידו פן תשמט מידו, אלא מוציאה תחובה בבגדו. וכדרך שכתבתי בסוף סימן רנ"ב (סעי' י"א ד"ה "כתב") במוציא תפילין בראשו, אי נמי המתעטף בציצית ומוציאן בכנף בגדו, ולא פרכינן: והא הוצאה כלאחר יד הוא! אלא אטבעת שאין דרך הוצאתה בחול באצבע אלא בידו ולהכי משני רבא: פעם שאדם נותן וכו' כנ"ל דעת הרי"ף והיא דעת הרמב"ם בפרק י"ט. אבל הרא"ש ושאר מפרשים הקשו עליו כמו שהביא בית יוסף ומסקנתם כפירוש רש"י, דבמחט התחובה בבגדו באיש פשיטא דהוצאה כלאחר יד הוא באינו אומן לכולי עלמא ואם יצא- פטור בין נקובה בין אינה נקובה וכו'. עוד כתב הרב המגיד שהמפרשים נחלקו אהרי"ף והרמב"ם בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ולא דיבר עולא אלא בטבעות בלבד וכפירוש רש"י, וכן פירשו רבינו שרירא ורבינו האי הגאונים, וכן נראה מדברי הרמב"ן, ולזה הסכים הרשב"א, עכ"ל. ונראה דמה שכתב דבמחטין דינן שוה בנשים ובאנשים, היינו לומר שאין במחטין חיוב חטאת כלל לא באיש במחט שאינה נקובה ולא באשה במחט נקובה, והיינו בתחובה בבגדו או בבגדה דהוצאה כלאחר יד היא בין באיש בין באשה, והא דתנן: לא תצא אשה במחט הנקובה, ואם יצתה – חייבת חטאת, היינו דוקא במניחתה כנגד פדחתה, דדרך הוצאה היא בכך, דומיא דרישא וכדלקמן בסימן ש"ג, אבל במחט התחובה בבגד דינן שוה בנשים ובאנשים דליכא חיוב חטאת, ולא דיבר עולא וחלופיהן באיש דאיכא חיוב חטאת אלא בטבעות אבל במחטין ליכא חיוב חטאת בתחובה בבגד, וזו היא דעת הרא"ש ע"פ פירוש רש"י וכדברי רבינו. אבל הבית יוסף מ"כ כתב נראה מדברי הרב המגיד שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה – חייב חטאת כמו האשה ובנקובה פטור וג' מחלוקת בדבר וכו'. ותמה אני על דבריו אלה דמהפך הקערה על פיה לומר דבאשה נמי באינה נקובה – חייבת חטאת ובנקובה – פטורה, וכן כתב בשלחן ערוך (ס"ח) דיש אומרים כך, ולפע"ד דאיזה תלמיד טועה כתב כך משמו". ע"כ.

והמגן אברהם (או"ח סי' ש"א ס"ק ט"ו) כתב: "נקובה. בב"י יש כאן טעות סופר, אבל בשולחן ערוך הוא כתוב כהוגן. וכתב הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה ע"ש ואינו מוכרח והכלל הכל לפי הזמן, אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב, ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול – פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט, אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד, ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אף על פי שאנשי מקום אחר מוציאין בכך – פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם, כדאיתא בגמרא דף צ"ב ", ע"כ.

והט"ז (שם ס"ק ה') אחר שהביא דברי הגמ' הרי"ף והרא"ש, כתב: "ונראה מדבריו (=של הרא"ש) דמסקנתו דבאיש הוה נקובה ואין נקובה שוין, בשניהם פטור אבל אסור, משום דהוצאה כלאחר יד הוא, דהיינו דמיירי שהמחט תחובה בבגד כמ"ש הטור, וכיון שאין דרכו בכך דהא משוי הוא אצלו אין עליו חיוב אלא אם הוציאו ביד, ובזה חייב ודאי בכל דבר שבעולם, ובאשה חייבת במחט נקובה. ואע"ג דתחובה בבגדה כי כן דרכה תמיד להשתמש במחט שאינה נקובה בצעיפים או מפתח חלוקה, כדאיתא סי' ש"ג, ע"כ אומר בפירוש דמתני' דאם יצאת בנקובה חייבת דהוי משוי לה והוא דרך הוצאה. וב"י כתב לפרש דברי הרא"ש במ"ש דלאו דרך הוצאה, כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה ה"ל מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור. ותימה לי דא"כ יהיה פטור כל מי שמוציא דבר שאין דרכו להוציא! אלא ודאי כמ"ש דפטור כו' כ"ז שלא הוציא בידו אבל אם הוציא בידו- חייב על כל דבר. נמצא לדעת הרא"ש לפרש"י באיש בין במחט נקובה בין אינה נקובה – פטור אבל אסור, פטור מכח שלא הוציא כדרך המוציאין ביד אלא תחוב בבגדו, ואסור דעכ"פ הוי משוי, ואף שהוא שלא כדרך המוציאין מ"מ לכתחלה אסור, ובאשה בנקובה הוי משוי ודרך הוצאה ע"כ חייבת, ובאינה נקובה שהוא תכשיט לה- אסור, משום שמא תראה לחברתה. והמ"מ כתב שהגאונים כתבו כהרמב"ם אלא שנחלקו בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים, ועולא לא דיבר אלא בטבעות בלבד וכך פירש"י כו', א"כ לדידיה הוה גם באיש ממש כמו באשה ששנינו בה בפי' דבנקובה – חייבת, ובאינה נקובה – פטור אבל אסור, דמדאמר שוה לנשים ש"מ שדין נשים פשוט, אלא שאנשים הויין ג"כ הכי, וע"כ הפשוט בנשים היינו מה ששנינו במשנה אצלם חיוב בנקובה. נמצא ששפיר כתב ב"י שיש ג' מחלוקות בדבר אלא שיש טעות סופר בדבריו בג' מקומות, וכו' נמצא דכך הם ג' מחלוקות: לרי"ף ורמב"ם באיש – חייב באין נקובה ופטור בנקובה, ולהרא"ש בין בנקובה בין באינה נקובה – פטור, ולדברי הרב המגיד בנקובה – חייב, ובאינה נקובה – פטור. ומה שכתב כאן בש"ע בדיעה הראשונה אם יצא בנקובה- חייב הוא דעת ה"ה, דדין האיש כמו האשה במחט, ויש אומרים בהפך, זו דעת רי"ף ורמב"ם שבאיש הוה חילוף מן האשה גם במחט ממילא פטור בנקובה וחייב באין נקובה. ובחנם כתב מו"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה, אלא הכל ניחא, רק שצריך להגיה כמ"ש ודין האשה במחט וטבעת כתוב בסי' ש"ג, ע"ש".

ובבאר הגולה כתב שמה שהשו"ע כתב בסתם זה דעת הרמב"ם, והי"א זה דעת רש"י וזה ההפך מפשט השו"ע כמבואר. וכן ביאר הכה"ח (סי' ש"א ס"ק מ"ט): "ויש אומרים בהפך, ולדעת הרא"ש – בין בנקובה ובין בשאינה נקובה אם יצא פטור משום דהוצאה כלאחר יד היא, כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור, כמ"ש בטור וב"י, יעו"ש". וראה למשנ"ב (שם ס"ק ל"ג) [ומה שיש לעיין דא"כ יוצא שדעת השו"ע כהרב המגיד ודלא כהרמב"ם והרי"ף].

וראה בביאור הגר"א (שם סק"ח) שכתב: "בנקובה חייב כפירוש רש"י (שבת ס"ב ע"א ד"ה "אמר") ומגיד משנה (שבת י"ט, ג') ורא"ש שם (פ"ו סימן י') בשם רוב הפוסקים, דעולא (שם) לא קאי רק אטבעת. ויש אומרים בהיפך – הרי"ף (שם סוף כ"ח, ע"א) והרמב"ם (שבת י"ט, ה') שפירשו גם אמחט, וקשה על הרמב"ם שכתב (שם הלכה ד') בטבעת שיש עליה חותם באיש – מותר לכתחילה כמו שכתוב בסעיף ט' וכנזכר לעיל בסעיף ד' וכאן כתב דבנקובה – פטור. ועוד קשה לדבריהם, אמאי לא תירצו גם במחט בגמ' (שבת ס"ב ע"א) על קושיא, והא הוצאה וכו', ונראה דודאי אין טעמם במחט משום תכשיט, דשניהן אינן תכשיטין, דאפילו באשה אמרו (שם ס' ע"א) ובשבת למאי חזא כו', ועיין תוספות שם (ד"ה "למאי") וכמו שהקשה הרא"ש (שם) על הרי"ף כאן (ריש כ"ח ע"ב), אלא דטעם משום שזה דרך הוצאה וזה אינו דרך הוצאה. ועל כרחך צריך לחלק כן, דאם לא כן קשה ממה שכתוב (שם י"א ע"ב) וכקושיית תוספות שם ד"ה "ואם". וצריך לומר דבאשה דרך הוצאתה בכך, וכן הוא בהדיא בירושלמי (שם פ"ו הלכה ג') זה החילוק שאמר שם: תמן אמר רבי מאיר: לא יצא החייט במחטו כו' אם יצא – פטור וכאן הוא אמר – חייב. תמן דרך הוצאה בכך כו' וכקושיית תוספות הנ"ל. ותירוצם, וזה הכריחם דקאי נמי אמחט, דעל כרחך באיש – פטור בנקובה. וזה שהקשו על עולא והא הוצאה כו' ולא על מתניתין, אלא מדבריו הקשו על שאתה מחלק באיש בין מחט למחט משום הוצאה כלאחר יד. וכן מדיוק לשון הרמב"ם, שבטבעת (שם הלכה ג') כתב שיש עליה חותם הוא מתכשיטי האיש ואינה מתכשיטי האשה, ושאין עליה וכו', ובמחט (שם הלכה ה') כתב אשה שיצאה במחט נקובה – חייבת, והאיש – פטור, ואיש שיצא במחט שאין נקובה – חייב והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה כו', ולא כתב גם כן באיש הטעם מפני שהוא תכשיט, ולפירוש רש"י (שם ס"ב ע"א ד"ה "אמר") והמפרשים דבנקובה – חייב, צריך לומר כמו שכתב המ"א (ס"ק י"ט). אבל נראה שדעת רש"י כהרא"ש (שם) דבאיש – בשניהם פטורים, ולכן לא פירש רק אטבעת, וקושיית הגמרא ותירוצה הכריחו כנזכר". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ג) שהביא את דעת הגר"א הנ"ל, ומה שיש לעיין בזה הוא מזה שנטה הב"י מאחרי עמודי ההוראה ופסק את שיטת הרב המגיד.

[14] כתב הברכי יוסף (או"ח סי' ש"א): "לא יצא במחט התחובה לו בבגדו וכו'. צריך עיון אם המחט תחובה לחבר שפתי חלוקו ומלבושיו אם מותר לאיש. ועיין לקמן סימן ש"ג דמשמע משם דדוקא באשה – מותר. ועיין סי' ש"ג דין י"ח. ועיין בב"י סימן זה במ"ש בעניין מעות התפורים שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו, הלכך בטל המטבע לגבי כסות. מר זקני הרב החסיד מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י". כלומר שמהשו"ע משמע דבאיש אפילו מעמיד את קשוריו – אסור, מזה שנקט היתר דמעמדת קישוריה דווקא לגבי אשה, אמנם מסי' ש"ג סעי' כ"ב לגבי מטבע שאם פרפה עליו מע"ש – מותר לה לטלטל, כיון שמעשה מבטל מהמטבע שם מוקצה ויהיה מותר לצאת בו, כיון שהוא בטל לבגד (ראה עוד במשנ"ב שם ס"ק ע"ה) [אמנם צריך להיזהר שלא יתחוב את המחט בשבת שתי תחיבות, וראה בהרחבה בהלכות תופר].

וכה"ח, לאחר שהביא את דברי הברכי יוסף (סי' ש"א ס"ק מ"ז) כתב: "ומיהו עיין ר"ז או' ד' ואו' ה' שכתב דאפילו אם המחט תחוב לצורך לבישה אם נקובה – חייב חטאת, ובשאינה נקובה – פטור אבל אסור, וכ"ז באיש, אבל באשה יתבאר סי' ש"ג, יעו"ש".

ומיהו הביאור הלכה (סי' ש"א ד"ה "ובשאינה נקובה") הסתפק בזה: "ואם צריך לו המחט לחבר שפתי המלבושים זה לזה יש לעיין אם מותר לאיש, ועיין לקמן בסימן ש"ג ס"ט דלענין אשה – מותר במחט שאינה נקובה במעמדת קישורים, ועיין שם בטעם המ"א, משום דהוא לצורך הלבישה, וא"כ לכאורה ה"ה באיש, ואולם לדעה השניה דס"ל דבאיש חייב באינה נקובה – אפשר דאין להקל מחמת זה, דשם שאני, דבאשה באינה נקובה – לכו"ע פטור וכמו דלא מקילינן מחמת זה באשה לענין נקובה, כן ה"ה באיש לענין שאינו נקוב דבשניהם יש חיוב חטאת. ויש לחלק דשם אין דרך להעמיד במחט נקובה משום דמישתליף, משא"כ באינה נקובה י"ל דהוא דרך לבישה וצ"ע". ולכאורה נעלם מעיניו דברי הברכ"י והגר"ז, עכ"פ יוצא נפק"מ להיום לגבי סיכת בטחון האם דינו כמו מחט או לא, ומכיון שהיום זה נהיה חלק מהלבוש ואין בו דרך הוצאה כמו במחט בזמנם וממילא מותר לטלטלו כאשר הוא מחובר לבגד, כלומר כיון שכל הייעוד שסיכת בטחון הוא כדי לחבר את קצוות הבגד, לא דמי למחט בין נקובה ובין שאינה נקובה.

[15] ראה בהערה י"ג ובהערה הקודמת.

[16] דרך בעלי אומנות הייתה לשאת את כלי אומנותם על גופם, כגון: נגר היה נותן קיסם באזנו וחייט היה נותן מחט בבגדו וכו' וכל זאת רק בשעה שבקשו להכריז על כך שהנם פנויים לעבודה.

[17] איתא בגמ' שבת (י"א ע"ב): "דתניא לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו, ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבאזנו ולא גרדי באירא שבאזנו ולא צבע בדוגמא שבצוארו ולא שולחני בדינר שבאזנו. ואם יצא – פטור אבל אסור, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אומן דרך אומנתו – חייב ושאר כל אדם – פטור". ופרש"י: "אומן – המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול – חייב, דהשתא לדידיה ליכא אלא חדא גזירה דגזרינן סמוך לחשכה אטו חשכה".

וכתב הטור (סי' ש"א סי"ב): "לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו, ואם יצא – פטור". וביאר הבית יוסף (שם): "לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו וכו'. פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק קמא (שבת י"א ע"ב), ופסק כרבי מאיר דפטר, כמו שפסק הרמב"ם בפרק [י"ט] (הכ"א), וכבר נתן שם הרב המגיד טעם לדבריו".

וכך כתב הרמב"ם (שבת פרק י"ט סעיף כ"א): "לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא גרדי באירא שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו ולא שולחני בדינר שבאזנו, ולא צבע – בדוגמא שבאזנו ואם יצא פטור אף על פי שיצא דרך אומנותו, מפני שלא הוציא כדרך המוציאין".

וכתב במגיד משנה שם: "לא יצא החייט וכו'. ברייתא פ"ק דשבת (י"א ע"ב) כלשונה וסופה אם יצא – פטור אבל אסור, דברי ר"מ, ר"י אומר: אומן – דרך אומנתו חייב. ורבינו פסק כר"מ. ונ"ל שהביאו לזה סוגית הגמרא שלמעלה מברייתא זו ששנינו שם לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה שמא ישכח ויצא ולא הלבלר בקולמוסו, והביאו על משנה זו משנה דלא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י, ושאלו: "כרמלית" מהו? ואמר אביי: אסור, ורבא אמר: היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. והלכה כרבא כמו שמבואר פט"ו. והקשו על רבא שאמר שאין גוזרין גזרה לגזרה מהמשנה ששנינו לא יצא החייט וכו' מאי לאו דתחובה בבגדו, פי' ואפילו בשבת- פטור מן התורה, אבל אסור מדבריהם מפני שאינו דרך הוצאה, ואעפ"כ גזרו עליו בע"ש ושמענו שגוזרין גזירה לגזירה כזה, ותירץ רבא: לא דנקיט לה בידיה, שאם הוציא כן בשבת – חייב חטאת. עוד הקשו מברייתא לא יצא חייט במחט התחובה לו בבגדו מאי לאו בע"ש. ותירצו: לא, בשבת דוקא. והקשו מדתניא לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ע"ש עם חשיכה, ותירץ: הא מני ר"י היא, דאמר: אומן – דרך אומנתו חייב, ומפני שלא העמידו הברייתא הראשונה והמשנה כר' יהודה, ועוד, שהקשו דרך פשיטות מאי לאו דתחובה לו בבגדו, כלומר שאין בהוצאתה דרך כך בשבת חיוב חטאת כמבואר למעלה, למד רבינו שאין הלכה בזו כר' יהודה כנ"ל".

וכתב הגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק יט הל' כ"א): "צ"ע דפסק כר"מ ודלא כר"י דאמר: אומן – דרך אומנתו חייב".

ובשו"ע (סי' רנ"ב ס"ו) כתב: "לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשכה במחטו בידו ולא בקולמוסו בידו שמא ישכח ויוציא".

וביאר הגר"א שם: "בידו – שם כרבי מאיר דסוגיא כוותיה, וכמש"ל סי' ש"א סי"ב. ולא נראה כן להלכה אלא כר"י, דר"מ ור"י הלכה כר"י, וגם סתם מתני' כוותיה". וא"כ יוצא שלדעת הגר"א מה שאסור לצאת זה אפילו בתחובה.

כתב הרי"ף (דף ה ע"א): "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא, ולא הלבלר בקולמוסו" ובשלטי הגיבורים (על הרי"ף שם) כתב וז"ל: "מדהביא רבינו המשנה כצורתה, משמע דס"ל כאביי (י"א ע"א) דעבדינן גזירה לגזירה". כלומר שהבין שמדובר כאשר זה תחוב. "וצ"ע, דבפ' בתרא דעירובין (סי' תרע"ו) הביא רבינו משנה: "לא יעמוד ברה"י וישתה ברה"ר", דהתם הכרח לפסוק כרבא דאין לגזור גזירה לגזירה! וי"ל דהכא בפרקין מיירי שמחטו בידו ולא בבגדו, כדמוכח בגמרא, והשתא ליכא אלא חדא גזירה שמא ישכח ויצא בו, דכי יצא בו והוא בידו – חייב חטאת. וכן תמצא להדיא בדברי מיימוניות (פי"ט משבת הכ"ו). והאשר"י והטור (סי' רנ"ב) נמי צריך לתרץ הכי. ומיהו צריך לומר דמיירי היכא שיצא בו מע"ש לרה"ר, דאם אינו יוצא אלא ל"כרמלית" לא גזרינן עליה אפילו הוא בידו, כיון דאיסור "כרמלית" אינו אלא גזירה, לא נגזור לאסור קודם חשכה אטו שלא יצא בו משחשכה".

למעשה השו"ע (סי' ש"א סעי' י"ב) כתב, ז"ל: "לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו; ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו, ואם יצא- פטור", כדברי הרמב"ם. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"ז): "ובביאור הגר"א לעיל בסימן רנ"ב בסופו פסק דהלכה כר"י דאומן חייב, ועיין בספר חמד משה שהוא מצדד דגם דעת הרי"ף והרא"ש מטין כן". כלומר שאף על פי שהרי"ף הביא את המשנה כצורתה, אינה ראיה כל כך שפסק כר"י אלא רק מטין כך דבריו, ולכן השו"ע פסק כרמב"ם, משום שאין שני עמודי הוראה שפסקו כנגד.

[18] ראה שו"ע ורמ"א (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא. הגה: ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור", וראה במשנ"ב ס"ק פ"ד ובשער הציון ס"ק ק"ג, והעולה שלדעת הגר"א אם תופר לצורך שבת נחשב כדבר שדרכו להיות מחובר לבגד, ומג"א חולק עליו וס"ל דלא נחשב, והטעם במטפחת, משום שאינו חשוב כלפי הבגד ובטל אליו, וה"ה לדרגות, וע"כ אם רוצה לצאת עם זה – צריך לתופרו, וראה עוד בהערה הבאה.

[19] כתב השו"ע (סי' ש"א, סעי' י"ב): "לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו, ואם יצא – פטור". ולפי המבואר בהערה הקודמת. אותם עובדי מלון או רופא שיש לו תג וכדו', לדעת הרי"ף אם מוציאים – יש חיוב דאורייתא, ולרמב"ם – איסור מדרבנן, וכך לדעת השו"ע הנ"ל.

ולכאורה מה שיש לעיין שהרי בסעי' ח' פסק השו"ע, וז"ל: "לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה. ואם יצא בנקובה – חייב, ובשאינה נקובה – פטור. וי"א בהפך", עכ"פ באחת מהצורות חייב חטאת, וא"כ איך כתב כאן שפטור?

וביאר המשנ"ב (שם ס"ק מ"ז ע"פ המג"א ס"ק י"ט): "דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו, דאפילו אומן, דוקא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אז מוציא בכך, אבל לא בשאר פעמים. והא דפסק המחבר לעיל בס"ח בדעה ראשונה דבמחט נקובה התחובה לו בבגדו חייב אפילו כל אדם, שם מיירי שתחובה בבגד במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים, וכאן מיירי כשתחובה במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך, רק לאומן כשרוצה להראות שהוא אומן, לכן לא מקרי דרך הוצאה ופטור אפילו אומן, כר"מ דס"ל הכי בגמרא", משמע שאם יהיה דרך הוצאה באותו מקום כך אפילו שלא נהגו כך בשאר מקומות יהיה חייב, כיון שזה לא כמו אומן ששם את זה רק כאשר אין לו עבודה (אמנם עיין במג"א ס"ק ט"ו ובמשנ"ב ס"ק ל"ג שכתבו שבכהאי גוונא בטלה דעתם, ואין דעתנו כן כאן, משום שגם אדם אחר כאן היה לובש, ודומיא לסחיטת פירות שכתב המג"א בסי' ש"כ ס"ק א' שאם לרוב העולם היה הרבה לדוגמא תפוזים היו סוחטים אותם אז לא בטלה דעתם, וראה שם בסעי' א' בדעת השו"ע והרמ"א).

אמנם על תי' של המג"א ראה מה שהקשה בערוך השולחן (או"ח סי' ש"א סעי' ס"ד), וז"ל: "וראיתי מי שכתב דמיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך, רק שעשה להראות שהוא אומן, אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים – חייב. ואני תמה על זה, דאם כן הוה ליה לרש"י לפרש, דלפירושו השני אין זה המקום כלפירושו הראשון (שפירש"י בד"ה "אומן" – "המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול" וכו' עכ"ל, ואח"כ כתב בד"ה "בקיסם שבאזנו"-" ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני האומנות עליהם בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכירוהו למלאכה", עכ"ל), ולהדיא משמע שהמקומות אחד הן, ועוד הש"ס מקשה שם בעניין זה כמה קושיות, ואי סלקא דעתך שיש חילוק בין מקום למקום, הוה ליה לתרץ דכאן מיירי במקום זה וכאן במקום אחר. ומכמה דברי רבותינו מתבאר שאין חילוק בזה, וכן עיקר [ומ"ש מתוס' שם, כבר בארנו דבריהם בסעי' נ"ח ע"ש. וראיתי במחה"ש שבחמד משה הקשה עליו ואין ספרו בידי לעיין בו, ועפרמ"ג בט"ז אות ט' שפקפק בעניין זה, ולענ"ד העיקר כמ"ש, ודו"ק].

[20] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ב). ולמרות שהכסף הוא מוקצה מחמת גופו, בכל זאת יכול ליטלם, משום שהכיס בטל לבגד, ראה ברמ"א (סי' ש"י סעי' ז') ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ט ול') ובכה"ח (שם ס"ק מ'), אמנם עדיף שינערם לפני כן וראה בהרחבה בהלכות מוקצה.

[21] כתב בבית יוסף (סי' ש"א אות ל"ב): "ומה שכתב רבינו (=הטור) או במעות הצרורים לו בסדינו. גם זה בסוף פרק חבית (קמ"ז ע"א). וכתב הרב הגדול מהר"י אבוהב ז"ל בשם אור זרוע שיש מתירים אם הם תפורים וכן שמעתי בשם חכמי צרפת שמתירים בתפורים ע"כ. והאגור (סי' תקכב) כתב שהשיב מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' מ' אות א') שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או אי זו פסידא, כי הוי כלאחר יד, כי ההיא דמי שהחשיך (שבת קנ"ג ע"ב), והרבה דברים התירו משום פסידא, וגם בזמן הזה דלית לן רשות הרבים דאורייתא. ואחר כך נזכרתי ההיא דפורפת על אבן אבל לא על המטבע (שם סה ע"ב) דמוכח משם דאסור להוציא ועיין שם, עכ"ל. וכמדומה לי שלא היתה הגמרא לפניו כשהשיב ולפיכך כתב דמוכח משם שאסור להוציא שנזכר דמפלגינן בין מטבע לאבן ואגוז, ונדמה לו דלענין איסור הוצאה מפלגינן בינייהו, ואין הדבר כן, דמתניתין הכי איתא בסוף פרק במה אשה יוצאה (ס"ה ע"א) פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה, בשבת ובגמרא (ס"ה ע"ב): והא אמרת רישא פורפת! אמר אביי: סיפא אתאן למטבע. ופירש רש"י: אתאן למטבע דלאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול. הרי בהדיא דלא אסרו במטבע אלא משום טלטול ולא משום הוצאה, ואדרבה יש להביא ראיה משם להתיר לצאת במעות תפורים בכסותו דהא כל שפרוף מבעוד יום אפילו על המטבע – שרי לצאת בו, כמו בפרוף על האבן או על האגוז (אלא שיש לדחות דשאני התם שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו, הילכך בטיל המטבע לגבי הכסות אבל מעות התפורים בכסותו שמכוין להוציאם אפשר דאסור דחשיבי ולא בטלי. וכן נראה מתשובת הר"מ שכתב רבינו בסימן שי"ב (ע"ב ע"א) על ברזא שבפי הטבעת שהיה נראה לו להתיר לצאת בו, דלא דמי למוציא בפיו במרפקו דפטור אבל אסור, דהתם כשפותח פיו ופושט מרפקו המשוי נראה, אבל הכא שבלוע כולו בגוף היה נראה דשרי. אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציא, אף על גב דלא דמיא ממש להאי, איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני, עכ"ל. ומעות התפורים כיון שעשויים לחזור ולהוציאם – ודאי דאסור, ואם מוציאם ברשות הרבים אפשר לחוש לו מחטאת, דאיכא למימר שדרך הוצאתם בכך להולכי דרכים. אחר כך באו לידי תשובות מהר"ם (דפוס פראג סי' צ"ד) וכתוב בהם בלשון הזה: ששאלת על היהודים ההולכים בדרכים ומוליכים כסף או זהב ותופרים אותו באבנט, אם מותר להוליכו בשבת. דע לך שהוא אסור דתנן בפרק המצניע (שבת צ"ב ע"א) בפונדתו ובחיפת חלוקו – פטור, וכל פטורי דשבת – פטור אבל אסור, ושלום מאיר ברבי ברוך עכ"ל). וכך כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ג): "אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו. הגה – ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם. וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת, אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת – לא יצא. במקום שא"צ לו ויוכל להניחם בבית – יש להחמיר".

[22] פסק בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ב): "היוצא במעות הצרורים לו בסדינו – חייב". וברמ"א (שם) כתב: "אבל בבית – מותר אם צריך לו, ואפילו אינן צרורים רק שהם מנוקבים", וביאר הכה"ח שם (ס"ק קפ"ז): "ומטבע נקובה שאינה יוצאה בשופי במשא ובמתן, לא הוי מוקצה ומותר לטלטלה בבית. לבוש. ולי נראה דכיון דמנוקב דרך לתלותו בצואר לתכשיט ולא הוי מוקצה. מלבושי יום טוב. והביאו אליה רבה אות ס', וכתב: ולפי זה משמע דאפילו יוצא בשופי – מותר לטלטלו, יעו"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל בשם המגן אברהם והתוספת שבת דאפילו הוא מנוקב ודרך לתלותו, אם לא ייחדו לתלותו – הוי מוקצה ואסור לטלטלו בידו, יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט"ל, והכי נקטינן". וראה במשנ"ב שם (ס"ק קכ"א ובשער הציון ס"ק קמ"ז) בטעם הדבר שהיקל הרמ"א.

[23] [הערת עורך – וה"ה כיום שמצוי כרטיס "רב קו" אם חיברו].

[24] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג) שכתב: "בנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא: הגה – ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק פ"ב) בשם הרשב"א דכל דבר שאין צורך להבגד – אינו בטל לגבי הבגד, והרי הוא כאילו מוציאן לבדו בלא הבגד, וראה לעניין מעות התפורים בבגדו, בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ג), והובא לעיל, וע"ע במשנ"ב שם (ס"ק קכ"ה), וברמ"א שם, ובמשנ"ב שם (ס"ק קכ"ג), ומה שמיקל הרמ"א זה במקום פסידא וגם במקום שאין דרך לישא שם דהוי רק איסור מדרבנן, אבל לדעת השו"ע – אסור, ועיין מש"כ בשו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ר"מ).

[25] ראה בב"י ריש סי' ש"ח, וע"ע ברמ"א (שם סעי' ד') שמתיר לטלטל תפילין רק לצורך, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) בשם הט"ז והמג"א שמחמירים וסוברים שתפילין נחשב ככלי שמלאכתו לאיסור, דהרי אסור להניחם בשבת, ולכן מותר רק בצריך לגופן (וכגון שישמרו אותו מן המזיקין) או למקומן, וסיים שבשעת הדחק יש להקל כדיעה הראשונה, וע"ע בסי' ל"א בבה"ל שם, וראה בכה"ח (שם ס"ק מ"ו) וראה בהרחבה בהלכות מוקצה.

[26] וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת מקץ סעי' ב').

[27] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ב), ז"ל: "המוצא תפילין בשבת בבזיון, במקום שאין משתמרין, אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין – מכסן והולך לו. ואם אין סכנה, אם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעות והן קשורות שיכול ללבשן – מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כלם. ואם היו רבים, שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג – יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם. ואם ירא להחשיך מפני לסטים – מוליכם פחות פחות מד' אמות, או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק קנ"ח), ז"ל: "ואף דקי"ל שבת לאו זמן תפלין הוא, מ"מ כדרך שהוא לובש בחול לאו בכלל משוי הוא אלא תכשיט, ועל בל תוסיף אינו עובר כיון דאינו מכוין בלבישתו לשם מצוה. כתב המ"א דאשה המוצאת תפלין – אסורה להכניסן בשבת אף דרך מלבוש, דכיון דאינה רגילה להניחם בחול הו"ל משוי לגבה ויש מאחרונים חולקים עליו וס"ל, דכיון דמדינא דגמרא אין עליהן איסור בזה רק דלכתחלה אין נכון להניחן, לא מקרי משוי לגבה. ועיין בשער המלך פי"ט מהלכות שבת שמצא בשיטה כ"י דהראב"ד והרשב"א חולקים בזה". וראה בכה"ח (שם ס"ק רמ"ח).

[28] בזמנם היו לעשירים שעוני כיס עם שרשרת זהב והשעון ג"כ מזהב, ולת"ח היו שעוני פח ושרשרת ברזל או נחושת, ואמנם אם זה תכשיט – מותרים בטלטול ברחוב, אבל היום כל שעון גם אם הוא לתכשיט, הוא גם לשימוש, ולפי דעת השו"ע (סי' ש"א סעי' י"א) – אסור בטלטול במקום שאין עירוב, ז"ל: "דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון: מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא; ויש מתירים אם הוא של כסף: הגה – ומ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי (ב"י). ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה – אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז)".

וראה בבה"ל (שם ד"ה "בזה להתיר"): "וע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס, עיין במשנה ברורה דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא, דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו, וכן כתב בח"א כלל נ"ו וב'זכרו תורת משה' [ומה שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח, והעתקתי שם במ"ב, היינו, לענין שיהא מותר בטלטול, שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם]. ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל, גם כן נראה דאסור, דהא עיקרו נעשה לכתחילה להשתמש בו, וגם כל מי שנושאו סתמא כוונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה, אלא שממילא מתקשט בו גם כן [וראיה, דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם לשאת אותו], וכיון שהוציאו להשתמש בו, אפילו בעשויה לשם תכשיט גם כן מתחילה, מוכח בירושלמי פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת, דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך" וכו'. ולגבי איסור מוקצה, ראה בשו"ע (סי' ש"ח סעי' נ"א) ובמשנ"ב (שם ס"ק קס"ח). וראה עוד בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ס"ז) ובסי' ש"ח (ס"ק רע"ו רע"ח).

[29] ראה בהערה הקודמת. וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ס"ז), ז"ל: "ואם מותר לצאת במורה השעות במקום שאין עירוב, עיין בשו"ת שואל ומשיב מהדורא קמא חלק ג' סימן ל"א בסופו שכתב, וז"ל: ועל דבר הזייגיר (מורה השעות) עם רביד של זהב לדעתי הוא מותר לשאת, ואף שמעלתו כתב שהחכם צבי ז"ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכן כתבו האחרונים, לפע"ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב – ודאי מותר אף במקום שאין עירוב, דהוה תכשיט ולא משא, עכ"ל. אמנם בשו"ת דברי חיים חלק ב' סימן ל"ג אוסר לישא אצלו בשבת כלי שעות אפילו עם שלשלת זהב או כסף במקום שאין שם עירוב, וכתב שם דהנושא אותו ברשות הרבים בודאי חייב חטאת, והביא שם מדברי בית יוסף שבהג"ה כאן דאין הבתי עינים טפלים לתיק כסף, שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק, והכי נמי בזה הזייגיר עיקר, יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל נ"ו אות ב' לאסור משום דאין זה דרך מלבוש. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן פ"ד אות ב' ובלחם הפנים שם משם כמה גדולים והסכים גם הוא לאסור יעו"ש".

[30] מן הדין מותר לטלטלו אם הוא מהודק ליד היטב, כיון שהוא כמלבוש ובטל לגופו, אבל יש גם חשש שמא יורידנו מעל ידו, וכגון: שירצה לראות מה השעה וחשוך או אם השעון עמד מלכת. וגם יש לאסור במקום שאין עירוב, משום שיבואו אנשים להשוות ולהתיר אף דברים שהטלטול אסור בו, כגון: תכשיטי נשים וכדו'. אבל המיקל – יש לו על מה לסמוך, והוי כמו קמיע שמותר לצאת בו, וראה ברמב"ם (שבת פרק י"ט הלכה י"ד) בענין קמיע, שכל איסור הוצאת קמיע ברה"ר הוא מדרבנן, מאחר והוא דרך מלבוש ומותר מהתורה. ורק בקמיע שאינו של מומחה גזרו שלא יצא בו. ולכו"ע אם יצא והקמיע בידו אף על פי שזה הסגולה שלו – חייב, כי זה לא דרך מלבוש.

וע"כ בשעון כיס אפילו שהוא עם שרשרת של כסף או זהב ואפילו אם השעון הוא יפה, עכ"ז – אסור, למרות שזה עליו ונראה לאחרים. אולם אם זה לא על צואר אלא על היד כנהוג היום, הרי זה מלבוש ממש ודינו כמו טבעת לאיש, עיין שם בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ה) ולחונים עליו. וראה באורך למשנ"ב (סי' ש"א ס"ק מ"ה) ולביאור להלכה שם באורך (ד"ה "בזה") ולכה"ח (שם ס"ק ס"ז) ולישכיל עבדי (ח"ז סי' י"ט). וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' קנ"ד אות ד') שאף על פי שאין סומכין על העירוב לשאר דברים, לענין שעון כיון שהוא ענוד על היד וקשור אפילו יש בו סוללה מקילים בזה. ואם אין עירוב – טוב להחמיר.

[31] ראה בהערה הקודמת.

[32] כתב הטור (סי' ש"א): "וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון אותן מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר: לצורך תשמיש הוא מוציאו. וה"ר מאיר התירו אם הוא עשוי מכסף, אבל לא בשל ברזל ונחושת אפילו עשוי לנוי. ובספר המצוות כתב: מפתח – אסור אם אינו עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח, אבל בשלשלת שיש בה קרס, והקרס אחוז במפתח חלוקה – יש אוסרין ויש מתירין, ע"כ. ודעת א"א ז"ל להתיר".

[וראה בהערה ו' שהבאנו מחלוקת אם תכשיט לאיש אסור שמא יראה לחבריו או לא, ופסק השו"ע שלא חוששים באיש אלא א"כ זה תכשיט גם לאשה, שאז גזרו חז"ל גם על איש].

ולעניין דין המפתח, כתב הבית יוסף (שם): "ומה שכתב רבינו: וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון אותן מפתחות נאות וכו'. הירושלמי שכתבתי בסמוך פירשו הרא"ש בפרק במה אשה דה"ק: הדא אמרה העשוי לכך ולכך, פירוש: לאיש ולאשה, הדא אמרה: בזה אני אומר אחד האיש ואחד האשה. ויש מפרשים: העשוי לכך ולכך, כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש, כגון מפתח שפותח בו המנעול – בזה אסור בין באיש בין באשה, דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו…".

עוד כתב שם בב"י: "…ובאשכנז נוהגים שעושים מפתחות ותולות אותן הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ויוצאין בהם, עכ"ל. ולפי דברי המפרשים דהעשוי לכך ולכך, היינו שעשוי לתכשיט ולתשמיש, הדבר ברור דהני מפתחות אסירי וכמו שכתב רבינו. אבל הרא"ש משמע דאינו מפרש העשוי לכך ולכך אלא העשוי לאיש ולאשה, אבל העשוי לתכשיט ולתשמיש לא הוזכר לאיסור דמישרא שרי, ולכן כתב שבאשכנז נוהגים היתר ולא נחלק עליהם, אלמא דהכי סבירא ליה. וכן כתוב בסמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפ"ב עמ' רצ"ט) והתרומה (סי' ר"מ) והגהות פרק י"ט (אות י' קמא) דרגילות נשים עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בו מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה שבצוארה. כלומר, שראשה האחד חד כמין מחט וראשה השני עב ועשוי בו מפתח. (אז זה תכשיט וזה לתשמיש). ולפי דבריהם צ"ל דמה שגערו חביריו ברבן גמליאל שיצא במפתח זהב בידו, שאני התם דבידו הואי ואיכא למיחש למשלף ואחויי באשה, וכיון שהוא תכשיט דאיש ואשה אסור אף לאיש, אבל מנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר ליכא למיחש להכי, דהא יכלה לאחויי בעוד המפתח עליה, וגם אינו נקל כל כך למשלפיה, הילכך שרי אף לאשה. ומה שכתב שהר"מ (=רבנו מאיר) אסר בשל ברזל ונחושת אפילו עשאו לנוי. כן כתוב בהגהות פרק י"ט (אות ד' בתרא) ובמרדכי פרק במה אשה (סי' ש"נ), שנשאל הר"ם (שו"ת ד"פ סי' תקל"ב) אם מותר לקבוע ברזל ושאר מיני מתכות בראש חגורתו לנוי כדרך שעושים לחגורים, וכשיקבענו יחוק בו צורת מפתח ולהוליכו בשבת ולפתוח ולנעול בו. והשיב דודאי אסור, והביא ראיות לדבר. ובהגהות (מיימוניות שם) מבואר דלא אסר אלא בשל ברזל ונחושת וכיוצא בו, אבל בשל כסף וזהב – שרי. וגם הרא"ש כתב בתשובה (כלל כ"ב סי' י"א) שראה רבותיו שאסרו בשל נחשת ואפילו עשאו כעין תכשיט. והרשב"א כתב בתשובה (ח"ג סי' רס"ב) מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים שהיו עושין מפתח בסוף האזור ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור, ואני אסרתי להם, דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי כלי, והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי. וראיה מדגרסינן בפרק תולין (קל"ט ע"ב): היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה – חייב חטאת, משום דציציות לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, והוא הדין והוא הטעם למפתח זה שבאזור שלא הוקבע שם לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו, הוקבע שם ואינו בטל לגבי האזור, ומי שמוציאו כן בשבת – חייב חטאת, עכ"ל. ולפי זה בשל כסף נמי אסור וחייב חטאת מהאי טעמא, ומכל מקום יש למצוא היתר לצאת בשל כסף מפני שהיא עצמה תכשיט. ובתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' פ"ד וסי' קנ"ז סעי' י"ג) מצאתי כתוב: מפתח כסף המתוקן בחגור אי הוי תכשיט לאשה, אפילו של ברזל, נהוג עלמא להתיר כדברי רבינו פרץ (הגהות תשב"ץ סי' מ"ט) ואגודה (שבת סי' פ"ה), אף כי מהר"ם קורא תגר והמהדרים מחברים אותו על ידי יתד כסף, וטעם המתירים דחשיב כמו תכשיט דחגור שקורין זינקי"ל, וכדאמרינן (שבת נ"ח ע"א) בארוג בכסותו דממחה מימחא וכל שהוא ארוג לא גזרו, אלא שמהר"ם חילק, וכבר פשט המנהג להיתר, דאי אפשר לכל אדם לעשות של כסף. אבל בשל כסף נראה דמהר"ם מודה דתכשיט גמור הוא, אף על גב דלמקצת פי' הרא"ש ההוא דרבן גמליאל במפתח של זהב בירושלמי מחלק בין איש לאשה לא היה מחובר בחגורה כעין זינקי"ל, עכ"ל. ואנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה, והכי נקיטינן…", עכ"ל הב"י.

וא"כ נמצינו למדים בדעת הטור שאם היה המפתח תכשיט בלבד – אז היה מותר, אבל כשגם משתמשים בו מלבד שהוא לתכשיט – אז אסור, וכל זה לשיטת הרמב"ם ודעימיה, שלא גזרו באיש איסור תכשיט, שמא יראה לחביריו, אך לדעת רש"י הרי בכל תכשיט גזרו שמא יראה.

ופסק השו"ע (סי' ש"א סעיף י"א): "דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא".

ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"א): "אסור וכו' – היינו אפילו אם כוונתו עתה לתלות על צוארו לתכשיט ולנוי – אסור, מפני הרואה, והיינו אפילו לדעת ר"ת והרמב"ם לעיל בסעי' ט' דמתיר בתכשיט לאיש, או דמיירי שהמפתח קבוע היטב בשלשלת שעל צוארו ואין בקל למשלף אותו ולאחווי, אפ"ה – אסור מפני מראית עין".

וראה בשעה"צ (שם ס"ק ל"ו): "טורי זהב ס"ק ו', עיין שם, ולהטורי זהב על כרחך מיירי בשזה המפתח דרך לילך בו האיש לבד, דאי לאו הכי, בעשוי לאיש ולאשה הרי סתם המחבר בסעי' י' לאיסור. ויותר נראה שזה קאי אפילו למאי דאיתא לקמן בסימן ש"ג סעיף י"ח דהאידנא מקילינן לענין תכשיט אפילו דאשה, ולזה רמז האליהו רבה בסעיף קטן כ"ד".

וראה בב"י (שם) שכתב: "ומה שכתב רבינו בשם ספר המצות לחלק בין רצועה מובלעת בתוך יד של מפתח לשלשלת שיש בה קרס וכו'. כך הוא בסמ"ק, וביאור דבריו דכשרצועה מובלעת בתוך יד המפתח, כלומר שהכניס ראש הרצועה במפתח והכה עליו בקורנס עד שנעשית הרצועה מחוברת למפתח כאלו הם גוף אחד – שרי, כיון שהרצועה כולה גוף אחד, אבל אם עשה כן בשלשלת – אסור, לפי שהשלשלת עשוי מקרסים רבים אחוזים זה בזה, ומשום הכי אף על פי שראש השלשלת תהיה מובלעת בתוך המפתח – אסור, לפי שסוף סוף המפתח והשלשלת אינם גוף אחד שהרי השלשלת מחוברת מחלקים.

ודעת אדוני אבי ז"ל להתיר, אפילו בשלשלת ואפילו אין ראש השלשלת או הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח, שהרי כתב שבאשכנז נוהגים לתלות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים, הרי שהתיר בשלשלת, וגם לא הצריך להיות ראש השלשלת או החוטים מובלעים בתוך יד המפתח. כן נראה לי מדנקט גבי היתרא – רצועה, וגבי איסורא – שלשלת, דאם לא כן לא הוה ליה לפלוגי אלא בין מובלע בתוך יד המפתח לאינו מובלע ולא בין רצועה לשלשלת, אלא ודאי בכל שלשלת – אסר.

ומה שכתב: אבל בשלשלת שיש בה קרס, ה"ק: אבל בשלשלת שכל שלשלת היא מקרסים – יש אוסרים, לפי שאף על פי שראש השלשלת יהא מובלע במפתח, כיון שאותו ראש שמובלע במפתח ראשו השני עשוי כקרס ואחוז על ידו בשלשלת הוה ליה תרי גופי אחוזים זה בזה, ואסור.

ויותר נראה לומר דלא אסרו בשלשלת אלא בשאינה מובלעת בתוך יד המפתח, ולרבותא נקט שלשלת, דאף על פי שהיא מכסף כמו המפתח לא חשיב גוף אחד, כיון שאינה מובלעת אלא אחוזה בקרס, אבל אם היא מובלעת אפילו רצועה שאינה ממין המפתח – שרי.

ודעת אדוני אבי ז"ל להתיר. שכתב שבאשכנז תולות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ולא חילק בין מובלעים בתוך יד המפתח לאינם מובלעים, עכ"ל בית יוסף.

ואמנם בשו"ע (שם סעי' י"א) מוסיף: "ויש מתירים אם הוא של כסף".

לפי הכלל "סתם ויש – הלכה כסתם", א"כ דעת השו"ע אם אדם מוציא מפתח של כסף ותופס אותו בעניבה, לדעתו זה לא מועיל.

וכתב הרמ"א (שם): "…ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה – אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז)".

וראה בדרכי משה (ס"ק ג'): "ובאור זרוע כתב (ח"ב סי' פ"ד אות ד') דכל דבר שאסור לצאת בו אינו מועיל שיעשה בו מחט לסגור חגורו או כדומה, שלא מהני אלא אם כן יחברנו לבסוף, עכ"ל. ומשמע דבמחובר בחגורו – מיהא שרי" וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ה) ובכה"ח (ס"ק ס"ט).

וא"כ נמצא לענין המפתח שרוצה להוציא אותו ע"י שתוקע אותו בעניבה שלו, כיון שזה לתכשיט ולשימוש – לדעת מרן יש לאסור, ואם נאמר שאין רשות הרבים דאורייתא, לאשכנזים – אפשר להקל, ולדעת מרן – אי אפשר להקל.

[33] ראה שו"ע ורמ"א (סי' ש"א סעי' י"א), והובא לעיל בהערה הקודמת, ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ה): "ודוקא כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור ועשוי כעין זענקעל [הוא כעין קרס או מה שאנו קורין שפראנצקעס] לחגור בו, דאז אמרינן כיון שהחגורה מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה אחת, אף על פי שהברזל עשוי ג"כ כעין מפתח לנעול בו, בטל המפתח לגבי החגורה, אבל כשקובע ומחברו באמצע חגורה – אסור, דאין המפתח בטל לגבי האזור, דאין שייך להאזור כלל. וע"כ אותן האנשים שמורין לעצמן היתר לשאת בשבת מחמת שתלוי המפתח בברזל הקבוע בחגורה, וכ"ש במה דתלוי רק בקשר של קיימא – הוא טעות, דאין היתר אלא אם המפתח גופא עשוי מתחלתו כעין זענקעל דוקא, דאז בטל לגבי החגורה". וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק ס"ט). וההיתר לטלטול המפתח הוא רק ע"י שנמצא שהמפתח חלק מהחגורה, אמנם אם קושר אותו בקשר של עניבה – מותר בשבת, אבל אם עושה כמו שעושים היום כחלק מהחוליה, אז נמצא שבונה כלי, ויהא אסור לעשות כן בשבת.

[34] הנה היו שהמציאו מחזיק מפתחות שמתחבר לעניבה או מתחת לכובע וכדו'. ורצו להקל לטלטל ע"י כן את המפתח, ואמרנו להם, שכל הדרכים שיעשו אינם טובות מבחינה הלכתית, מפני שרק במטפחת שהיא גם בגד, מועיל חיבור כזה, ולא במפתח שאינו בגד, אלא אם כן יעשו כנ"ל.

[35] ראה בשו"ע ורמ"א (סי' ש"א סעי' י"א) ובמשנ"ב שם (ס"ק מ"ה) ובכה"ח שם (ס"ק ס"ט), אמנם לענין איסור מוקצה מצאנו שאם התחיל בהיתר – מותר לו להמשיך, ומצוי בכגון: חול המועד שאדם לובש בגדי שבת ויש לו כסף בכיסו, או שנסע במוצאי שבת באוטובוס ונשאר לו עודף, והנה בשבת הבאה הגיע לבית הכנסת וראה שיש לו כסף בכיס בגדו, אם זה במקום שיש עירוב – יכול להשאיר את הכסף בכיסו, עד שיגיע לביתו, ושם יכנס למקום צדדי ויוריד את מכנסיו וינערם כדי שהכסף יפול, ויחזור וילבש את מכנסיו, אבל לענין איסור טלטול במקום שאין עירוב – אינו רשאי להמשיך לטלטל באיסור, וכמו שכתב הרמ"א (סי' רס"ו סעי' י"ב).

[36] כתב הב"י (סי' ש"א), ז"ל: "ושמעתי שיש מתירין לעשות תיק בתי עינים מכסף ולקבעו בשלשלת כסף ויוצאין בו בשבת, ואפשר שרצו ללמוד כן מדין מפתח כסף וכדברי המתירים, ואין הנדון דומה לראיה, דשאני התם שהבתי עיניים שבתוך התיק הם גוף בפני עצמו והוי משוי. ואין לומר שהם בטלים לגבי התיק שהוא של כסף, דאדרבה בתי עיניים הם עיקר, דאין אומרים נעשה בתי עיניים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עיניים", עכ"ל הבית יוסף.

כלומר, שהעיקר זה לא התיק אלא המשקפיים שבתוך התיק, ולכן זה נחשב כמשוי, וא"כ יש לדון כאשר התיק ללא משקפיים, אם יהא לו דין תכשיט, שהתיק כסף והשרשרת כסף, אך מצד שני, הרי בדרך כלל אדם לא לוקח תיק של בתי עיניים בלי בתי עיניים, ולכן גם אם אין בתי עיניים, הוא לא יוכל לקחת את התיק הזה, וכך יהיה נפקא מינה לכל דבר ודבר, לדוגמא אם יש לו שעון זהב, גם אם הרצועה של עור מה אכפת לנו, אם השעון מזהב זה מספיק. אבל אם יש לו שעון פשוט והרצועה של זהב, שוב יש לנו לדון האם הרצועה בטלה כלפי השעון או שהשעון בטל כלפי הרצועה.

וברמ"א (שם) הוסיף: "הגה – ומ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עיניים שקורין ברילי"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עיניים בעצמם הם משוי (ב"י)".

וכתב המשנ"ב (שם ס"ק מ"ד, מ"ה): "דהבתי עיניים בעצמם הם משוי – וה"ה בנדן של כסף אף אם הוא עשוי להתקשט בו אם יש בו סכין, ולא אמרינן דהסכין יהיה בטל לגבי הנדן שהוא של כסף, או בתי עיניים לגבי התיק, אלא אדרבה, הסכין והבתי עיניים הם עיקר, דהא אין אומרים נעשה בתי עיניים לתיק, אלא נעשה תיק לבתי עיניים, וה"ה נדן לסכין. והנה כ"ז מיירי לעניין לשאת התיק של הבתי עיניים עם הבתי עיניים שבתוכו על צוארו לתכשיט, ולשאת הבתי עיניים גופא על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלאו הכי, דילמא יפלו מעליו ואתי לאתויי ד' אמות [ח"א]". כלומר, שללכת עם משקפיים – אסור, ואף שגם משתמש עם המשקפיים.

וראה בשו"ת רב פעלים (או"ח חלק ב' סימן מ"ח), ז"ל: "עוד שאלו: בני אדם שרגילים ללבוש בתי עיניים שקורין בערבי מנצ'רא (=משקפיים), ואינם יכולים לילך בדרך בלתי בתי עיניים אלו, מה יעשו ביום שבת קודש, דאי אפשר להם לילך ברחובות העיר ממקום למקום, אם לא ילבשו בתי עיניים אלו, כי יזיק להם האויר, ועל כל הנזכר יורנו המורה, ושכמ"ה… ועל שאלה השנית ברגיל ללבוש תמיד בתי עינים שקורין מנצ'רא, כל היום כולו, ואינו יכול לילך ברחובות העיר בלעדם, כי יזיק לו האויר, הנה נראה, כיון דלובש זה כדי שלא יצטער במראה עיניו מן האויר מותר, דדמי למ"ש מרן ז"ל (או"ח) בסי' ש"א סעיף י"ג, דאם קושרת הבגד לפניה בשביל שלא יכאב לה הדם ולא תצטער – מותר לצאת בו אפילו שאינו עשוי כעין מלבוש ע"ש, וכן דמי נמי לסעיף נ"א בדין המצנפת שתולין בצואר וכו' ע"ש. וכן העלה נמי לדינא המג"א ז"ל בס"ק כ"ג, בנותנת בגד פשתן על הצעיף כדי שלא יצערו אותה הגשמים – שרי בכל ענין אפילו שהוא מונח עליה ואינה מתעטפת בו במלבוש ע"ש… שוב אחרי כותבי כל הנז"ל, הגיעו דברי הנז"ל ליד החכמים מחכמי הישיבה, וכתבו לי פתקא בזה"ל, לעיין מעכ"ת בספר חיי אדם כלל נ"ו סעיף ג', שכתב לשאת (הברילי"ן) המשקפיים על החוטם במקום שאין עירוב – אסור, דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר בסעיף ו' – ע"ש. ועוד לעיין מעכ"ת בספר "שואל ומשיב" תליתאה ח"א סי' ק"ט, שציין עליו בספר נזר ישראל, מה שכתב בעניין בתי עיניים הנז', עכ"ד בפתקא הנז'… וזאת היא תשובתי אשר כתבתי להם: הנה ספר חיי אדם גם אנכי ראיתי דבריו, ולא חשתי להזכיר דבריו בתשובתי, מפני כי הוא מדבר בנושא בתי עיניים להרווחה, דנוח לו בלבישתם, ובכה"ג גם אנכי לא התרתי, כי מפורש בדבריי דאין להתיר אלא בהיכא דלובש בתי עיניים בשביל שהאויר מזיק לו מחמת חולשת עיניו, דלא אפשר לו לילך באויר בלעדם, ובזה לא איירי הרב חיי אדם, דהא הוא מדמי דין זה לדין החיגר שכתב בסעיף וא"ו, דאם אי אפשר לו לילך בלא מקל – מותר, אבל אם אפשר לילך בלא מקל, ורק שאם הוא ישען עליו ילך בטוב יותר – אסור, ע"ש. וגם הוא לא סמך לאסור משום האי טעמא דדילמא נפיל בלחודיה, אלא משום דמדמי לה לדין החיגר ג"כ שבזה יש לאסור אפילו בלא חששה זו דדילמא נפיל, אלא משום דהוי משוי… ועוד מעיקרא האי חששה דשמא יפלו דחש הרב בבתי עיניים, לא שמיעה לי כלומר לא סבירא לי, וכאשר אכתוב לקמן בראיות חזקות וטעמא תריצי בעזה"י. ואשר כתבתם שאעיין בשואל ומשיב תליתאה ח"א סי' ק"ט, הנה אנכי לא יש לי ספר הנז' בבית מדרשי, וגם לא יש לי ספר נזר ישראל שהביא את דבריו, והנה בעתה הבאתי ספר שואל ומשיב מבית המדרש שנמצא שם, וראיתי מה שכתב בסי' ק"ט, ובקראי בו שמחתי שראיתי דהרב ז"ל דעתו לחשוב ענין זה של בתי עינים בכלל רפואה, ומביא לה סמוכות מדברי הרב תוספת שבת, כאשר הבאתי אנא עבדא בתשובתי לעיל בס"ד. אך מה שחשש בענין זה חששא דשמא יפלו ממנו ברחוב, ואתי לאתויי ד', ורק סו"ד נחה דעתו מחששה זו להקל, משום דלרובא דרבוותא אין לנו בזה"ז רה"ר הנה אחר המחילה נראה דאין מקום לחששא זו כאן, יען חדא דרכם של לובשי בתי עיניים אלו ללבוש אותם שיש במוטות שלהם עוד ב' חתיכות שיהיו נוטות ושוכבות על האזניים, ונאחזים באזניים היטב, ולכן יושבות בתי עיניים אלו במושב חזק ואמיץ שלא יפלו כלל, ובאמת אפילו בתי עיניים שאין להם ב' חתיכות שוכבות על האזנים, אלא המוטות שלהם הם תחובין בצדעי הראש, הנה גם אלו עשויים ומתוקנים בהדוק היטב שלא יפלו מאליהם כלל, כי אם ע"י סיבה מקרית רחוקה, יען כי הלובש בלא"ה הוא חושש תמיד על נפילתם, שלא יפלו על הרצפה ויתקלקלו, והוא חרד תמיד על שמירתם, וכל היכא דאין חשש שיפלו מבלי סיבה מקריית הגורמת להם ליפול, לית לן למיחש לנפילה, ולאסור מחמת כן…". וע"ע לכה"ח (סי' ש"א ס"ק ס"ה).

[37] ראה לעיל בהערה הקודמת. ויש לדון לעניין משקפי קריאה, שברחוב אין הדרך ללכת איתם, האם יהיה מותר לו ללובשם בבית שלו, ולבוא כך לבית הכנסת או שיש לחוש שיבוא להוציאם ולטלטלם ברשות הרבים, וכפי שגזרו בתכשיטי אשה, ואף לכאורה חמור מכך, שהרי אין צריך להם ברחוב כלל, ואף מפריעים לו.

[38] ראה בהערה ב' הנה כל דבר שחוששים שיבוא לטלטלו ברה"ר אף אם הוא מלבוש – אסור לצאת בו, ועיין בגמ' שבת (דף ס"א) ובשו"ע (סי' ש"א סעי' ז', י"א) ובבה"ל (ד"ה "כל היוצא").

ולכן משקפי שמש יהא אסור ללובשם, שמא לא יהיה שמש וזה יפריע לו ויסירם ויטלטלם (והיום יש משקפי שמש ששמים אותם על משקפיים רגילות, וזה מתרומם ולא מוציאים אותם, וא"כ גם כשהוא הולך בצל הוא רק מרים את זה, ואם הולך בשמש, הוא מוריד את זה, וזה נשאר מלובש עליו, וא"כ אין חשש שיבוא להסירם לגמרי מעיניו).

וכן לעניין סוג משקפיים שהצבע שלהם משתנה, כשהשמש בא על זה, לפעמים הוא מוציא את זה, מפני שמשתנה לו הצבע, ולא נוח לו כך, ולכאורה זה תלוי באדם, שאם הוא מוציא את זה באופן כזה, אז באמת אסור לו ללובשם שמא הוא יוריד את זה.

ולמעשה לגבי משקפי שמש, עיין שו"ת הר צבי (או"ח סי' קע"ג). ועיין בכה"ח ((סי' ש"א ס"ק ס"ה) לגבי משקפיים רגילות), ושם (ס"ק ס"ו) לגבי מי שמזיק לו ללכת בלי משקפי שמש דהעלה דיש להקל.

[39] עיין שו"ע (סי' ש"א סע' י"ג-י"ד): "דבר שהוא דרך מלבוש, אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף – מותר לצאת בו בשבת. הגה: ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו, אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים, דאין זה דרך מלבוש (הגהות מיימוני)". וראה עוד בפמ"ג (שם א"א ס"ק כ"ג) ובכה"ח (שם ס"ק פ"ג): "ואפילו אינו מכוין אלא להציל את בגדיו – שרי, כיון דדרך מלבוש הוא מתעטף בהם. והא דאסר בהגהות מרדכי לנשים לישא מכסה על ראשם, היינו שלא כדרך מלבוש דוקא, אבל אם הוא דרך מלבוש – שרי אף על פי שאינם מכוונות אלא לאצולי טינוף", ובמשנ"ב שם (ס"ק נ"ד): "ואם כונתה שלא יצערו אותה הגשמים – שרי בכל ענין, אף שממילא נצלת עי"ז מטנוף בגדיה, ובלבד שתקשרנה יפה", וראה בהערה הבאה.

[40] ראה בהערה הקודמת. היינו, אם אדם שם את הכיסוי כדי לשמור על הכובע – הרי זה אסור, כי זה נקרא – "אצולי טינוף", ועיין שו"ע (סי' ש"א סע' י"ג-י"ד), ולכן העצה היא: שיאמר או אפילו רק יחשוב שהוא עושה כן כדי שהכובע לא ירטב והגשם יחדור לראשו, ונמצא שהוא דואג לגופו ולא לכובע, ולכן זה מותר. וראה עוד שו"ע (שם סעי' כ"א): "אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת, אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה (פי' בגדים גסים)". ובכה"ח שם (ס"ק קט"ז): "מפני שדרך לצאת בהם מפני הגשמים, והוא הדין בלא גשמים – נמי שרי. בית יוסף בשם הרא"ש. וכתב ודלא כדמשמע מדברי הרוקח דלא שרי לצאת בשק אלא מפני הגשמים, ע"כ. וכתב העולת שבת אות ל"ו דהמחבר כתב סתמא: אבל יוצאין וכו', דמשמע דפסק כדעת הרא"ש דאפילו בלא גשמים – מותר. ולענין דינא נראה להחמיר כדעת הרמב"ם, ז"ל דדוקא מפני גשמים – מותר, עכ"ל, והביאו אליה רבה אות ל"ח. אבל דעת המגן אברהם ס"ק ל' נראה לפסוק כדעת הרא"ש, וכן נראה דעת התוספת שבת אות מ', וכן כתב ה"ר זלמן אות י"ז", ועוד עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז בסופו).

[41] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' מ"א) שכתב: "לצאת בשבת בכובע שבראשו שוי להגין מפני החמה – יש מי שאוסר, משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, אא"כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו, דבהכי ליכא למיחש למידי", פעם היה לכובעים שרוך משני צדדים שלא יעוף הכובע, אבל היום צריכים להזהר בדבר זה. וראה במשנ"ב (שם ס"ק קנ"ג) וראה בכה"ח שם (ס"ק רמ"א). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ו), וראה בהרחבה בפרק ס"ד, גוזז, סעי' כ"ו.

[42] ראה שו"ע (סי' שמ"ו סעי' ב'): "מן התורה אין חייב אלא במעביר ד' אמות ברשות הרבים, וחכמים אסרו להעביר ד' אמות בכרמלית".

ולגבי מה שמועיל להניח ידו, ראה בשו"ע (סי' צ"א סעי' ג') כתב: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה, וי"א שיש למחות שלא ליכנס בבהכ"נ בגלוי הראש". וכתב בסעי' ד' "כובעים, (קפיל"ה בלעז) הקלועים מקש, חשיבא כסוי, אבל הנחת יד על הראש לא חשיבא כסוי; ואם אחר מניח ידו על ראשו של זה, משמע דחשיבא כסוי". וראה עוד בכה"ח (סי' ב' ס"ק י"ז) ובמשנ"ב שם (ס"ק י"א) ובכה"ח (סי' צ"א ס"ק כ', סי' ע"ד ס"ק י"ב). וראה מש"כ במאמר מרדכי (ימות החול פ"ד סעי' ז').

[43] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא". וכתב הרמ"א שם: "ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת". עיין מנחת שבת (סי פ"ח סק"ב) לגבי טלטול כפתור חדש, ואם הוא תפור בבגד – בטל אליו (ראה סי' ש"א סעי' כ"ג ושער הציון שם ס"ק ק"ג ובכה"ח ס"ק ק"ל) ולא נחשב כטלטול. וע"ע במש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סוף סי' מ"ז).

[44] כתב השו"ע (סעי' ש"א סעי' ז'): "ולא יצא קטן במנעל גדול, דלמא נפיל ואתי לאתויי", וראה בהערה הבאה

[45] כתב הבית יוסף (סי' ש"א): "…ואין יוצאין במנעל חדש. באיזה מנעל אמרו – במנעל של אשה. ונראה מדברי רבינו, דהא דאמרינן: 'באיזה מנעל אמרו', לא קאי אלא אמנעל חדש לחודיה, וכן נראה מדברי סמ"ג (לאוין ס"ה, י"ט ע"א) וסמ"ק (סי' רפ"ב עמ' ש') אבל מדברי רבינו ירוחם (בח"ב) (נתיב י"ב, חלק ה', עד ע"ב) נראה דקאי גם א'לא יצא קטן במנעל גדול' דבאשה דוקא אמרו ולא באיש", ופסק בשולחן ערוך (סי' ש"ג סעי' י"ג): "לא תצא במנעל הקרוע למעלה, דמחכו עלה ואתיא לאתויי (ולגבי למה לא אומרים "לא פלוג" – ראה בכה"ח ס"ק נ"א).

[46] ראה בכה"ח (סימן ש"ג ס"ק מ"ז): "ולא במנעל חדש וכו' – או דחוק".

[47] כתב בשו"ע (סי' ש"ג סעי' י"ג): "ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למדתה אא"כ נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה". וכתב הכה"ח (שם ס"ק מ"ז): "ולא במנעל חדש וכו' – או דחוק. מאירי, פתחי עולם אות כ"ו".

[48] כתב בשו"ע (סי' ש"ג סעי' י"ג): "אבל איש – מותר, שאין מקפיד כל כך" ולגבי איש כתב בכה"ח (שם, סק"נ): "אבל איש מותר וכו'. בין במנעל קרוע בין במנעל חדש".

[49] כתב בשו"ע (סימן ש"ג סעי' י"ג): "לא תצא במנעל הקרוע למעלה, דמחכו עלה ואתיא לאתויי. ולא במנעל חדש, שמא לא יבא למדתה אא"כ נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה. אבל איש – מותר, שאין מקפיד כ"כ". וכתב ע"ז הרמ"א: "ובשאר מלבושים – אין לחוש, אפילו באשה".

וביאר הכף החיים (שם ס"ק ב"ן): "ובשאר מלבושים וכו'. שהם קרועים או חדשים אף האשה מותרת לצאת בהם, לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששין בה שתשלפם מעליה".

[50] במשנה (שבת ס' ע"א): "ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה", ובגמ' שבת (ס"א ע"א): "הא יש ברגלו מכה – נפיק. בהי מינייהו נפיק? אמר רב הונא: באותה שיש בה מכה; אלמא קסבר סנדל לשום צער עביד. וחייא בר רב אמר: באותה שאין בה מכה; אלמא קסבר לשום תענוג עביד, וזו שיש בה מכה – מכתה מוכחת עליה". ופרש"י ד"ה "סנדל לשם צער עביד" – "שלא ינגף ביתדות הדרכים ויצטער, הילכך כשרואין אותו צולע, ויודעין שיש ברגליו מכה – אין חושדין אותו שטוען את השני בידו, אלא מכירין בו לפי מעשיו שפרסותיו קשות, ואינו מצטער ביתדות הדרכים, ולא נועלו אלא משום מכה, ודיו בזה לבדו. וללשון רבותי אי נמי מחכו עלה דלא חזו למכה – לא שליף לה, דמצטער ביתדות הדרכים מחמת המכה". ובד"ה "לשום תענוג עביד" – "אדם איסטניס ורך, ומכירין מתוך מעשיו שנעל נעלו אחת שהוא איסטניס, וזו מכתה מוכחת עלה ומבינין שהמכה מונעתו מלנעול, ולא חשדי ליה, ולענין אחוכי – נמי לא מחייכי עליה".

וכתב הטור (סי' ש"א): "ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו, דלמא מחייכי עליה ואתי לאתויי, אבל אם יש לו מכה ברגלו – יוצא באותו שאין בו המכה, דהשתא ליכא למיחש דלמא מחייכי עליה, שרואין בו שאינו יכול לנעול המנעל השני מפני מכתו".

וביאר הבית יוסף (סימן ש"א): "ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו וכו'. משנה בפרק במה אשה: לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, ופירש רש"י בירושלמי (שבת פ"ו ה"ב) מפרש דלא לחשדיה דטעין לחבריה תותי כנפיה. ולשון רבותי דילמא מחייכי עליה ושקיל שליף ליה וממטי ליה בידים בשכחה. ובגמרא דייק: הא יש ברגלו מכה – נפיק. בהי מינייהו נפיק? אמר רב הונא: באותה שיש בה מכה. וחייא בר רב אמר: באותה שאין בה מכה. ופסקו הרי"ף והרא"ש כחייא בר רב, וכן פסק הרמב"ם בפרק י"ט (הט"ו)".

וביאר הכה"ח שם (ס"ק מ"ג): "יוצא באותו שאין בו מכה. וזה הפסק כחייא בר רב, אבל בהגהות מהרש"ל הביא תשובת מהר"ם דפסק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה. וכתב הב"ח: ולכן נראה להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין בו מכה, והביאו הט"ז ס"ק ד', וכן פסק אליה רבה אות י"ז, וכן נראה דעת התוספת שבת אות ט"ז. והיינו שילך יחף לגמרי כשיש מכה ברגל אחד, ואף למאן דאוסר כשאין ברגלו מכה ללכת יחף כבסעיף ט"ז, כשיש מכה אי אפשר בענין אחר. משבצות זהב אות ד'. ומכל מקום לדידן שאין לנו רשות הרבים גמורה לדעת הרבה פוסקים, מסתברא שאין להחמיר יותר מפסק השלחן ערוך, וכן נראה דעת המשבצות זהב שם". וכתב בס"ק מ"ב: "יוצא באותו שאין בו מכה. אבל באותו שיש בו מכה – אינו רשאי לצאת, דלמא כאיב ליה מכה ומשלפי ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. ונראה דמיירי במכה שיוכל להלוך גם כן בלא מנעל ולפיכך אינו יכול לצאת במנעל באותו רגל שיש בו מכה, אבל אם המכה כאיב כל כך שאינו יכול להלוך בלתי מנעל – ודאי דאין לחוש דלמא אתי לאתויי, כיון דמצטער ואינו יכול להלוך בלתי מנעל כלל ודאי לא ישלפנו, וכן משמע מדברי רש"י, יעו"ש".

[51] כתב בדרכי משה הקצר (סימן ש"א): "וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א) סימן תר"ז דמותר לצאת בפנטינ"ש לרשות הרבים בשבת, אף על גב דמשתלפי מהרה וממילא, וכן נהגו כל חכמי הארצות, עכ"ל. וכתב האגור (סי' תכט) כי מנהג אשכנז שלא לצאת בהן, ובאיטליה נוהגין היתר, ומהרי"ק היה אוסר, עכ"ל".

וכתב ברמ"א (סימן ש"א סעי' ט"ז): "וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא. ויש מחמירים ואוסרים". וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק ס') "וכן בפנטני"ש – היינו מה שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל, דאע"ג דמשתלפי במהרה וממילא [היינו ע"י חליצה בידים ובלא התרת קשר], מכל מקום כיון דמחופה עור הוא מהודק קצת ולא חיישינן דילמא יפלו ואתי לאתויי", והוסיף (שם ס"ק ס"א): "ויש מחמירים – היינו בפנטני"ש, ומטעם דילמא משתליף. והט"ז לקמן בס"מ כתב דלא חיישינן לזה, דהא אין דרך לילך יחף בר"ה. והתו"ש מפקפק קצת בדבריו, ע"ש. ונראה דבמקום רפש – בודאי אין להקל, אך לכולי עלמא אם שכח ויצא בהן לרשות הרבים – אין צריך להסירן אלא מהלך בהן עד שמגיע לביתו, וכן הדין בכל הני שאסורין משום דאתי לאתויי".

[52] ראה בהערה הקודמת.

[53] ראה בהערה נ"א.

[54] ראה בהערה נ"א, וכתב כה"ח שם (ס"ק מ"ד): "לצאת בשבת בסנדל המסומר, הנקרא בערב קבק"ב, שאינו אותו הנזכר בפרק במה אשה וכו' מכל מקום יש לאסור, לפי שהוא משאוי או משום דלמא משתלפי ואתי לאתויי. ויש תקנה בדבר לעשותו באופן שלא ישמט מרגלו, וכעין הסנדלים שבארץ אדום שגבם מכוסה בעור, ואז הם מנעל ולא משתלפי ואינם משאוי. ועיין להרדב"ז חלק ג' דפוס פירדא סימן ת"צ (תתקכ"ו) דפסק דמנעל של עץ שאינו מחופה עור, הנקרא סואיקו"ס (ובלשון ערב קבק"ב) – אסור לצאת בו בשבת אף למבוי שאינו מעורב, כי העור שנותנין בראשן כמה פעמים נשמט ושוב אינו יכול לנועלו, וחששא קרובה היא שיביאנו בידו. עיקרי הד"ט סימן ט"ו אות ג'. ומיהו עיין ברכי יוסף אות יו"ד שכתב בשם מהריק"ש שיש מתירין, אבל במחזיק ברכה אות ז' הביא כמה פוסקים שאוסרים כסברת הרדב"ז, יעו"ש", כלומר שקבקב הזה אם יפתח אין דרך לקושרו שוב אלא אם ימצא משהו אחר לקושרו, ולכן אסור, משא"כ בסקוצ"ש וכדו' שאם יפתח יחזור ויסגרו – מותר.

[וראה ברמ"א (שם): "ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף, ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו (כל בו)".

וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ס"ב): "ובדרכי משה משמע דאפילו במקום שדרכם לילך יחף בחול בשבת, ילבש מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת. ובב"ח איתא דגם יש בזה משום עונג שבת, וה"ה דביו"ט צריך ליזהר בזה דעונג שבת ויו"ט שוין. ועיין סימן ב' דגם בחול מדת צניעות הוא שלא לילך יחף".

ולמעשה ה"ה שעל אדם להכין מע"ש נעלי בית כדי לעשות היכר אם קם באמצע הלילה שלא יבוא לידי חילול שבת, אמנם אם לא עשה ומפריע לו ללבוש נעלים – לא ילבש, כיון שעונג שבת דחי להא. וה"ה אם הולך לטייל על שפת הים שלא צריך ללבוש נעלים משום שצער לו, אבל עכ"פ עדיף לעשות היכר אחר].

[55] דהוי כדרך מלבוש, ראה שו"ע (סי' ש"א סעי' י"ט): "מי שהוא אסור וכבלים (פי' כעין טבעות גדולים שסוגרים בהם הרגלים) ברגליו – מותר לצאת בהם". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ס"ט): "דנחשב לו כמו מלבוש, דדרך הליכתו הוא כן, ובטלים הם לגבי הגוף שהוא לבוש בהן, ולא חיישינן דילמא נפיל מרגליו ואתי לאתויי, דמסתמא כיון דאסור בהם בודאי הם בחוזק על רגליו ולא יפלו", ועי' מה שדן בזה בשער הציון (ס"ק ע"ה).

[56] איתא בגמ' שבת (י"א ע"ב): "תני חדא: לא יצא הזב בכיסו, ואם יצא – פטור אבל אסור. ותניא אידך: לא יצא, ואם יצא – חייב חטאת. אמר רב יוסף: לא קשיא, הא – רבי מאיר, הא – רבי יהודה. אמר ליה אביי: אימור דשמעת ליה לרבי מאיר – במידי דלאו היינו אורחיה, במידי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה? דאי לא תימא הכי – אלא מעתה, הדיוט שחקק קב בבקעת בשבת לרבי מאיר הכי נמי דלא מחייב! אלא אמר רב המנונא: לא קשיא, כאן – בזב בעל שתי ראיות, כאן – בזב בעל שלש ראיות. – מאי שנא זב בעל שתי ראיות דחייב – דמיבעי ליה לבדיקה, זב בעל שלש נמי מיבעי ליה לספירה! – לא נצרכא אלא לבו ביום. – והא מיבעי ליה כדי שלא יטנפו כליו – אמר רבי זירא: האי תנא, הוא דאמר כל אצולי טינוף – לא קא חשיב". ופרש"י: "כיס – שעושין לזב וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב. הא רבי יהודה – דזו דרך הוצאתו בחול".

וברמב"ם (שבת פרק י"ט סעיף כ"ב) כתב: "הזב שיצא בכיס שלו – חייב מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא כדרך הזאת, ואף על פי שאינו צריך לגוף ההוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו, שהמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב עליה".

וכתב הטור (סי' ש"א שם): "ולא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה, וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה – אסור לצאת בו, אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש, אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער – מותר לצאת בו".

וכתב הבית יוסף (שם): "ולא יצא הזב בכיס וכו'. גם זה שם בברייתות ואמרינן בגמרא (י"ב ע"א) דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, ולרבי יהודה – חייב ולרבי שמעון – פטור. וכבר כתבתי בסימן רע"ח מחלוקת הפוסקים בזה. וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה וכו'. בפרק במה אשה (ס"ד ע"ב) תנן דיוצאה אשה במוך שהתקינה לנדתה, ופירש רש"י: לנדתה – באותו מקום שיבלע בו הדם ולא יטנף בגדיה. וכתבו התוספות (ד"ה "ובמוך"): ולא נהירא, דאם כן אצולי טינוף הוא ומשוי הוא, כדאמרינן בפרק קמא (י"א ע"ב י"ב ע"א) לכן נראה לי שלא יפול על בשרה ויתיבש עליה ונמצא [מצערה]. וכן כתבו הר"ן (כ"ט ע"א ד"ה "ובמוך") והמרדכי שם (סי' שנ"ד), וכן כתבו סמ"ג (לאוין ס"ה, י"ח סוע"ג) והגהות פרק י"ט (אות ל' קמ"א)".

ופסק בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"ג): "לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה, וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה – אסורה לצאת בו, אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש. אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער – מותר לצאת בו". כלומר לדעת הרמב"ם, שמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב עליה, וממילא גם פה, משא"כ לשו"ע (סי' של"ד סעי' כ"ז) הוי איסור דרבנן.

וביאר המשנ"ב (שם ס"ק מ"ח-מ"ט): "לא יצא הזב וכו' – דדרך הוצאה הוא לאיש זה בחול, ואעפ"כ לא מקרי זה בשם מלבוש, דהוא עשוי רק להצילו מטינוף, וכל אצולי מטנוף משוי הוא, אם לא שהוא מלבוש גמור, וכדלקמן בסי"ד. בכיס – וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו – אסור".

וביאר בכה"ח שם (ס"ק ע"ז-ע"ח): "שעושה להצילו וכו', והוא הדין אם עושה הכיס כדי לידע כמה ראיות רואה כדי שידע אם יתחייב בקרבן אם לאו, כדתנן: בעל ג' ראיות מביא קרבן. או אם לובש משום בדיקה כדי שידע שהימים היו נקיים, כגון שהוא צריך לספור ז' נקיים. עו"ש או' כ"ג. שלא יטנף בה – דקיימא לן כל אצולי טינוף משוי הוא, ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעי' שאח"ז. לבושי שרד, תוספת שבת או' כ"ח".

ובערוך השולחן (או"ח סי' ש"א סעי' ס"ד-ס"ה) כתב: "לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בהזיבה. ואף על גב דזהו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לגוף ההוצאה אלא כדי שלא יתלכלכו בגדיו, הא להרמב"ם קיימא לן דמלאכה שאינה צריכה לגופה – חייב, ואפילו לרוב הפוסקים שחולקים עליו, הא גם כן אסור מדרבנן. וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה – אסורה לצאת בו, אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש מלפניה ומאחריה", וראה עוד לעיל סעיפים ל"ו-ל"ז ובהערות במה שכתבנו לעניין כיסוי הכובע.

[57] אשה נידה הקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך מן הדם אסורה לצאת בו אם לא יהיה כמו סינר שהוא דרך מלבוש אבל אם עושה כדי שלא יכאיב לה הדם ולא תצטער מותר אפילו באופן שלא דרך מלבוש.

[58] ראה בהערה נ"ו והוי כמו זב ונדה, ולרמב"ם אם לובשו שלא יתלכלכו בגדיו הוי איסור דאוריתא, ולשו"ע איסור דרבנן.

[59] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ב וכ"ח) ובבה"ל (ד"ה "כל היוצא") ובכה"ח (שם ס"ק קס"ו).

[60] ראה בשו"ע (סי' ש"ג סעי' ט"ו).

[61] שו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ב): "יוצאים במוך וספוג שעל המכה, לפי שהם מרפאים, הילכך הוי כמו תכשיט, וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה, ואם נפלו מעליה – לא יחזירנה, וכ"ש שלא יתנם בתחלה; אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו, דכיון שאינם מרפאים הוו משוי; אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו – יכול לילך בו וקושרו ומתירו". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ע"ו) ובשו"ע (סי' שכ"ח סעי' כ"ג) וראה בהרחבה בהלכות חולה. ולגבי מה שהבד בטל לאדם ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק ק"ח).

[62] ראה בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סי' ש"א ס"ק ע"ז) "והא דמסיים דבאגד שכורך על הרטיה יכול לילך בו, היינו דוקא באגד של סמרטוטין דדרך להשליכו כשמתירו, וע"כ אינו חשיב ובטיל לגבי הרטיה, משא"כ בחוט או משיחה דחשיבי, ואינו בטיל לגבי המוך וספוג. ובביאור הגר"א כתב, דלדעת הרמב"ם אינו אסור בחוט ומשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו [דמשום דחשיבי לא בטלי], אבל על המכה ממש, אפילו היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב – מותר לצאת בו, דאף דאינו מרפא, מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה, וע"כ לא הוי משוי, והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא, ומשמע מניה שהוא סובר כן להלכה, וכן משמע דעת כמה אחרונים, וכמו שאכתוב לקמן בסכ"ח במ"ב, ע"ש".

[63] שו"ע (סי' ש"ג סעי' ט"ו): "יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט, ובמוך הקשור ומהודק באזנה", וביאר במשנ"ב (שם ס"ק מ'): "דאי לאו הכי חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי", וראה עוד בכה"ח (ס"ק ק"ס).

[64] כגון: כשאין בו בעיה של מוקצה וכשהמכשיר יכול לעבוד כל השבת בסוללה ארוכת זמן ובכיון העוצמה מערב שבת וכדו', ועי' שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשמ"ז סי' רל"ח; תש"ן-תשנ"ג סי' קנ"ו).

[65] דלא גרעי ממה שכתב בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ה) לעניין קמיע מומחה שמותר לצאת בו, וראה בהערה י' וראה לקמן בסעי' פ'.

[66] כתב בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"א) "אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה – מותר לתפוס קצתם בידו ולהגביה כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת", וביאר המשנ"ב (שם בס"ק קי"ז): "הטעם, דאכתי נשאר עליו עצם הבגד דרך מלבוש. ומשמע באחרונים, דאעפ"כ אין להקל אלא במגביה קצת, אבל לא להגביה הרבה ולתתם תחת הזרוע, דנעשה כמרזב".

[67] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ו): "מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה ע"ג זה, בין לצרכו בין לצורך חבירו, בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים (פי' סרבל כסות העליון), בין שהם שתי חגורות זו ע"ג זו, ואפילו אין מלבוש מפסיק ביניהם: הגה – ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה, אא"כ מלבוש מפסיק ביניהם (א"ז ותוספות ומרדכי פרק במה אשה), וכן ראוי לנהוג. ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה (א"ז), וכן שני אנפילאות (אגור)", ובכה"ח שם (ס"ק ר"י) ובמשנ"ב שם (ס"ק קל"ג): "ויש אוסרים שתי חגורות – ולא דמי לשני מלבושים שדרך אדם ללבוש אותן מפני הקור, אבל תרי חגורות מה הנאה יש, ואין דרך לחגור ומשוי הוא (קס"ה). ומשמע בפוסקים דלכו"ע אין איסורו אלא מדרבנן, כיון שעכ"פ דרך לבישה הוא, אלא דאסור משום דמחזי כמשוי", וראה עוד מש"כ המשנ"ב בס"ק קל"ד.

[68] ראה בהערה הקודמת. וראה במשנ"ב שם (ס"ק קל"ד), ז"ל: "והיכא שנוהגין לחגור אונטע"ר גארטיל ואיבע"ר גרטי"ל, דהיינו התחתון אין נאה והשני נאה, ועושין כן שהוא טוב לחגור בשני על הראשון, או שהשני הוא קצר – שרי [פמ"ג], וכן בח"א מצדד דאין למחות בזה במדינות שנוהגין כן. כתבו האחרונים, דמה שנוהגות קצת נשים לחגור בחגורה, ועוד חוגרין בחגורה על הבגד הרחב מלמטה, ושע"י כך הוגבה בגד הרחב מן הארץ, ועושין כן שלא יתלכלך הבגד בעת שיש טיט ורפש – ג"כ שרי, כיון שצורך הוא לכך", ובכה"ח שם (ס"ק ר"ח-ר"ט).

[69] כתב[בטל הדגשה] בחיי אדם (כלל נ"ו אות י"א): "ואלו[בטל הדגשה] שכורכין הפציל"ט תחת הבגדים על המכנסיים, אפשר שיש להתיר, דכיון דלפעמים כשהחוט המחבר ומהדק המכנסיים רפוי קושרין אותו לפי שעה אף בפציל"ט, אם כן לא יחשדו אותו שכוונתו להערים ולהוציאו. ומכל מקום גם בזה אני חוכך מאד, דכיון דאין דרך מלבוש בכך ואין דרך לחוגרו כלל, אם כן אסור להוציאו. ואותן הכורכין הפציל"ט סביב צוארן במדינות שאין מנהג לכרוך סביב הצואר, נראה שאין זה דרך מלבוש. ומכל מקום כיון שלפעמים כורכין בשביל הקור, אפשר שאין למחות אם כורכין אותו בדרך מלבוש. אבל מה שכורכין פעם אחת והקצוות תלויין למטה, נראה דאיסור גמור הוא. אך בכל זה, כיון שידוע שאין שומעין ונעשה להם כהיתר – מוטב שיהיו שוגגין, ועל כל פנים יודיע להם שיכרכו סביב הצואר כדרך מלבוש או על המכנסיים תחת בגדיו, אבל על החגורה – אין ספק שאסור". וראה עוד בכה"ח (סי' ש"א ס"ק קל"ב). ראה בהרחבה בסעי' ס"ח ובהערה הבאה.

[70] כה"ח (סי' ש"א ס"ק קל"א): "ומה[בטל הדגשה] שנוהגין הבחורים להקל שכורכים הפציל"ט סביב רגליהם כדי להלך חוץ לעירוב, בחשבם שזה דרך מלבוש, כמו הקישורים סביב בתי שוקיים הנקראים בלשון אשכנז הוז"ן בענד"ל, נראה שהוא אסור. ואפשר שאם הפציל"ט ארוך וקצר ברוחב, שדומה קצת להוז"ן בענד"ל, דמותר יותר, ומוטב שיהיו שוגגין וכו'. אליה רבה אות מ"ג, יעו"ש". ועיין בקיצור שלחן ערוך סימן פ"ד אות י"ד שכתב שלכורכו סביב הרגל או היד ולצאת בו – אסור.

[71] ולכן טוב למי שיש לו מטפחת מבד, שגם במקום שיש עירוב תהיה לו בבגדי שבת סיכת בטחון, שאם העירוב ייקרע – אז יתקע את המטפחת עם הבגד על ידי סיכת הבטחון הזו, וכנ"ל.

[72] כתב הרמ"א (סי' ש"א סעי' כ"ג), ז"ל: "ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם. אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א"ז). וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, שקורין פצולי"ט, אם מחובר לכסות".

וכך כתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ח), ז"ל: "שאלה. בערי הנדסתאן שאין להם חומה, והם לובשים בגדים כאנשי אירופה, והמטפחת שלהם מצניעים אותה בתוך הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, מה יעשו ביום שבת קודש, וכפי מ"ש בש"ע ואחרונים צריך לתופרה עם החגורה, ואלו אין להם חגורה, גם א"א להם בלא מטפחת, שצריכים לה הרבה בשביל קנוח החוטם וקנוח הפנים.

תשובה. בש"ע (או"ח סי' ש"א סעיף כ"ג) כתב רמ"א ז"ל בהגה"ה, דמותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף, אם מחובר לכסות, וכתב הרב מג"א ז"ל בשם באר שבע שצריך חיבור בתפירה ולא מהני קשר, וכ"כ בב"ח, ועיין בכנה"ג ועולת שבת, וכתב מהרש"ש בשו"ת אהל יוסף א"ח סי' ה', מה שנסתפק כת"ר על ענין הריז"ה שמוליכים אותה היחידים בשבת, הנה רובם ככולם מן הפוסקים האחרונים מסכימים שצריך חיבור בתפירה בשתי תפירות, הלא הם הרב באר שבע ושיירי כנה"ג, וגם הב"ח הסכים שצריך תפירה, ובלא תפירה לא מהני אפילו יהיה מקושר בקשר שאסור להתירו בשבת, והרב עולת שבת כתב וכו' ולא מצאתי מיקל בזה, זולת להרב הט"ז ז"ל, שאחר שהביא דברי הב"ח ז"ל כתב: על כן מי שרוצה להיות הפצל"ש עמו, דהיינו הריז"ה, אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה, שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא"ה, כמש"ל בסי' זה, אלא יחבר ראש הפציל"ש בראש החגורה בקשר שאינו של קיום, ויהיה כמו חגורה ארוכה, ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב, ע"כ. ועל כן מי שרוצה ליזהר שלא להוליך זה בשבת כשיוצא לחוץ הוא הטוב והישר, וההמון העם שאין נזהרים בזה, לפחות יעשו התיקון של הט"ז, שהוא תיקון קל, עכ"ל ע"ש.

אך הרב אליה רבא ס"ק מ"ג, דקדק מדברי הב"ח והט"ז, דאם הוה המטפחת בטיל לגבי הכסות מועיל הקשר ולא בעי תפירה, והניח דבר זה בצ"ע על הב"ח מצד סברת הב"ש הנז', והרב תוספת שבת ס"ק מ"ז הביא דברי הב"ח, וכתב משמע דאי הוי אמרינן דהפציל"ש בטל לגבי חגורה הוה שרי, ואף דבקשור לכסות אינו מועיל, שאני כסות דהפציל"ש לא שייך לגבה כלל, ולכן אינו בטל לגבי כסות, אלא דוקא כשמחובר בתפירה, אבל הפציל"ש היא שייכה לחגורה, כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, והיה ראוי להתיר אף בקשירה לחוד, אלא דאסור משום דאיכא למימר דהחגורה בטילה להפציל"ש כמש"ל כנ"ל בזה, ודלא כסברת אליה רבא שנסתבך בדברי הב"ח בזה, עכ"ל. ועיין להרב מש"ז ס"ק י"ד שכתב על דברי הט"ז, וז"ל: ומשמע דקשירה לחוד מהני, ואין צריך חיבור, דלא כבאר שבע שהביא המג"א ס"ק ל"ד, וכ"כ אליה רבא ס"ק מ"ג, ובתוספת שבת חילק בזה, עכ"ל. והוא החילוק הנז' שהעתקתי לעיל. ובענין קשר הקיימא, הנה בט"ז כתוב שאינו של קיימא, ובאליה רבא כתב מנ"ל הא, והרב תוספת שבת גריס בט"ז: קשר קיימא, והרב מש"ז קיים הגרסא שלפנינו דגרסי: קשר שאינו של קיימא, ופירש הטעם כדי לבטלו לגבי בגד בעינן קשר קיימא, אבל כאן בתיקון זה של חגורה לאו מתורת ביטול אתינן עלה, אלא משום שנעשית חגורה ארוכה, ולהכי די בקשר שאינו של קיימא, עכ"ד. ועיין עקרי הד"ט סי' ט"ו אות ל"ה, ע"ש.

איך שיהיה, הנה דקדוק זה דדייקי מדברי הב"ח והט"ז הוא מוכרח, וחילוק הרב תוספת שבת בזה הוא נכון, וגם הרב מש"ז הזכירו ולא פקפק בו כלום, והשתא לפ"ד הרב תוספת שבת ז"ל עלה בידינו בנידון השאלה הנז' באותם לובשי בגדים כאנשי אירופא, שדרכם להניח המטפחת בתוך הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, אין צריך להיות תופר המטפחת שם בבגד, אלא די בקשירה לחוד, דדוקא בכסות אמרי רבנן דבעינן תפירה, משום שאין הפציל"ש שייך לגבה, ולכן אינו בטל לגבי כסות, אלא דוקא כשמחובר בתפירה, אבל כאן בנ"ד דמי לנידון הפציל"ש עם החגורה, שכתב הרב ז"ל כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, ראוי להתיר אף בקשירה לחוד, וכן כאן דרכה של מטפחת אצל אנשים אלו תמיד בחול להיות מונחת בזה הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, ולהכי סגי בקשירה, ומה שאסרו בחגורה משום דאיכא למימר דהפציל"ש לא בטיל לגבי חגורה, לא שייך למימר כאן אין המטפחת בטלה לגבי הבגד העליון שקורין פונטרו"ן, דלכ"ע ודאי בטלה כיון דהוא בגד חשוב, וכ"כ הרב מחצית השקל ס"ק ל"ד, דלגבי בגד חשוב בטל הפציל"ש, ורק לגבי חגורה דאינו לבוש י"ל דלא בטיל ע"ש, ולכן פשוט הוא דבטלה המטפחת לגבי בגד העליון שהוא הפונטרו"ן.

ודע דמ"ש הרב תוספת שבת שהפציל"ש היא שייכה לחגורה טפי, כיון שדרכה להיות תלוי בחגורה, היינו כי באותם המקומות דרכם לתחוב זה הפציל"ש שהוא המטפחת בתוך החגורה, וכאשר אנחנו רואין פה עירינו יע"א, אנשים הבאים מן גזאייר שתחת ממשלת פראנסה, תוחבין המטפחת שלהם בחגורה שלהם, ושם הוא מקומה תמיד, ועל כן אלו הלובשים מלבושי אירופא שדרכם להניח המטפחת בתוך הבגד העליון, נמצא שייכה המטפחת לבגד העליון, כיון שדרכה להיות מונחת שם תמיד, שמתקנים לה מקום בבגד העליון להניחה שם, וע"כ לפ"ד הרב תוספת שבת ז"ל אין צריך לחברה בבגד העליון בתפירה, אלא סגי בקשירה.

אמנם כאן א"א לעשות קשירה למטפחת בבגד העליון במקום המיוחד לה להיות מונחת שם, אבל אפשר שיעשה לה שם דבר שהוא חזק ואמיץ יותר מקשר של קיימא, דהיינו שיעשה לולאות שקורין קברא"ת אחת או שתים בבגד העליון במקום המיוחד למטפחת מבפנים, שאינם נראין מבחוץ כלל ויעשה במטפחת נקבים אחד או שתים, כדי שיחברנה בלולאות הקבועים בבגד העליון מבפנים, והוא כדרך שמחברין ראשי החלוק על ראש הזרוע ע"י לולאות כן יעשה כאן, ובעת שיצא מביתו יחברנה, ותשאר מחוברת בלכתו ברחובות העיר, וכשיגיע לבית אחר יסירנה.

ודע דאין לפקפק בזה ולומר, כיון שהוא יכול להתירה בשבת, חיישינן דילמא בהיותו ברחוב העיר יסיר המטפחת כדי לקנח חוטמו, ויעבירנה ארבע אמות, דזה אינו, דהא כפי הגרסא שלנו בט"ז הוא מתיר לחבר הפציל"ש בראש החגורה בקשר שאינו של קיימא, וזה יכול להתירו בשבת, ועכ"ז לא חיישינן בהכי, ונראה דהיינו טעמא כיון דניצול בקשירה זו מאיסור משוי, לא חיישינן דילמא יתירנו בעודו מהלך ברחוב העיר, וכבר גם האחרונים כתבו לסמוך על היתר זה של הט"ז בקשר שאינו של קיימא, וכן הרב מש"ז קיים הגירסא הזאת בט"ז ונתן טעם לזה למה יועיל קשר שאינו של קיימא, וכאשר הבאתי דבריו לעיל, ועל כן בנ"ד נסמוך להקל בדבר זה שהם מוכרחים לעשותו.

ועוד איכא בנ"ד סניף להקל משום כבוד הבריות, דא"א לילך בלתי מטפחת לקנח חוטמו או שפמו כשישתה איזה משקה, ומצינו שהקילו חז"ל בכמה דברים משום כבוד הבריות, וכזאת כתב הרב אליה רבה ז"ל (בס"ק מ"ג) וז"ל: ואפשר לי לומר בהיתר דהטעם הוא משום כבוד הבריות, ודומה קצת לסי' שי"ב דהתיר לטלטל אבנים לקנח, ע"כ, ע"ש. הנה כי כן בנידון השאלה שא"א להם לילך בלי מטפחת, יעשו כמו שכתבתי לחברה במקום המיוחד לה בבגד העליון הנקרא פונטרו"ן, ע"י לולאות אחת או שתים שיקבעם שם בבגד מצד פנים, שאינו נראה מבחוץ, ויש להם לסמוך שפיר על סברת הרב תוספת שבת אשר כתבתי, וכ"ש דבנ"ד איכא סניף אחר להתיר כאמור.

ובספר קיצור ש"ע למהרש"ג ז"ל כתב בסי' פ"ד סעיף י"ד, וז"ל: מטפחת שמקנחין בו האף נוהגין לכרכו תחת הבגד העליון על המכנסיים ויזהר שלא לעשות בו שני קשרים זעג"ז, וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסיים (הויזען טרעגער כתפיות) יסירם בשבת כדי שתהיה לו המטפחת לצורך, ויש נוהגין לכרכו סביב הצואר, וזה אינו מותר אלא אם אין לו שם מטפחת אחר, והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת מפני הקור ויקשרהו בהיתר, אבל אם נותנו רק על הצואר והקצוות תלויה לו לפניו – זהו איסור גמור, וכן לכרכו סביב הרגל או סביב היד ולצאת בו אסור", עכ"ל.

וכך שאלו את חכם ניסים כדורי זצ"ל (שהיו אומרים עליו שהוא שני לבא"ח) וכך ענה. וראה במעשה ניסים (עמ' קל"א) ובמשנ"ב (סי' ש"א ס"ק פ"ד) ובכה"ח (שם ס"ק ק"ל).

[73] ראה בהערה הקודמת. וראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ט-ל') ובכה"ח שם (ס"ק קל"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק קט"ו). ועיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"א). ובשו"ת הרב הראשי (ח"ב תשמ"ח-תשמ"ט סי' קל"ז אות ג') כתבנו שאסור לטלטל מגבת בשבת ברה"ר, אא"כ יכרכנה על בטנו באופן שיהנה מחימומה, ועיין לשו"ע (או"ח סי' ש"א סעי' כ"ט), ובשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' צ"א), וז"ל: "יש לדעת, דבמקום שאסור לטלטל (או מי שמקפיד לא לטלטל) בשבת – אסור לטלטל ע"י מה שנהגו שלוקחים את המטפחת ושמים על הצואר, וקושרים את צוארם במטפחת. שהרי ביום חול אינו הולך כך ואינו קושר את צוארו במטפחת במקום עניבה, וכן מה שלוקחים מגבת, ותולים סביב הצוואר כמו צעיף שאינו מועיל אם ביום חול אף פעם לא נהג כך, ולכן יכין לו במקוה את המגבת מערב שבת".

ולגבי טבילה בשבת במקוה ראה בהלכות רחיצה.

[74] אמנם, בכפפה העשויה לשתי הידיים יחד יש להקל טפי. וגם טוב לחבר אותם לבגד בערב שבת בקשר של קיימא או בתפירה. עי' משנ"ב (סי' ש"א ס"ק קל"ט, ק"מ).

[75] ראה בשו"ע (סי' ש"א סע' ל"ז): "מותר לצאת בשבת בבתי ידיים הנקראים גואנטי"ש. ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידיים של מלבושיו או שיקשרם בהם בקשר של קיימא יפה. וראוי לחוש לדבריו". ובמשנ"ב (ס"ק קל"ח) ובבה"ל (שם ד"ה "יפה") ושם משנ"ב (ס"ק קמ"א), וביאר בכה"ח (שם ס"ק רי"ז): "מותר לצאת בשבת בבתי ידיים וכו', והטעם מפני שהם כמלבוש להגין מפני הצינה, והיש מי שמחמיר, משום שלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כינה או פרעוש וצריך להוציאם מידו, וחיישינן שמא ישכח ויביאם ד' אמות ברשות הרבים. בית יוסף בשם שיבולי הלקט".

וביאר בבה"ל שם (ד"ה "שיתפרם") וז"ל: "עיין בט"ז שהקשה, דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו, ומה יועיל לו במה שהוא קשור, דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד וכו'. ובביאור הגר"א הקשה ביותר מזה דאפילו תפירה מאי מהני, מ"ש מטלית שאין מצוייצת וכיוצא, וכמ"ש בסל"ח וסל"ט. וראיתי בא"ר שתירץ דכיון שקושר בקשר יפה מחזי כבית יד ארוך ואין ע"ז שם משא, ולהכי מהני. ועוד ראיתי בספר נהר שלום וכן תו"ש שכתבו, דאף דע"י קשירה בודאי אינו בטיל לגבי הבתי ידים, מ"מ הא לעת עתה לבוש בהן דרך מלבוש, ורק משום חששא דשמא יצטרך להסירם ויביאם בידו, וכיון שהם קשורים, אף אם יוציא ידו מהם לא יפלו לגמרי דניחוש שמא יטלם בידו, רק שיהיו תלויין עליו, והוי שלא כדרך הוצאה ופטור, ולכן לא גזרינן בזה [ואע"ג דלפ"ז גם בקשר שאינו של קיימא היה ראוי להתיר דתו ליכא חששא דשמא יוציאו בידו, אפשר דחששו שמא יותר הקשר, כמו שהביא הפמ"ג]. וט"ז והגר"א דלא ניחא להו בתירוץ זה, משמע דס"ל דדרך הוצאה הוא".

[76] ראה שו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ח): "היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה – חייב, מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית. ואם היא מצוייצת כהלכתה, אף על פי שאין בה תכלת – מותר לצאת בשבת", וראה מש"כ בסי' י"ג סעי' ב' ובמשנ"ב (שם ס"ק ד'). וראה מש"כ במאמר מרדכי (לימות החול, פרק ז' סעי' ע"ו).

[77] ראה בכה"ח (סי' י"ג ס"ק ג', ו').

[78] ראה שו"ע (סי' ט"ז סעי' א').

[79] ראה בכה"ח (סי' ט"ז ס"ק ב' וסי' י"ד ס"ק י"ג) ובמשנ"ב (סי' י"ג ס"ק ב').

[80] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ט-ל'), ז"ל: "היוצא בטלית מקופלת על כתפיו, דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו – חייב חטאת. אבל אם אינה מקופלת על כתפיו, אלא משולשלת ברחבה למטה מכתפיו – שרי, שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בה כתפו וגופו אף על פי שמתקצר קצת מלמטה – מותר. ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא להביאו לבהכ"נ. מותר לצאת בר"ה בטלית סביב הצואר: הגה – אף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל, דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות, ושרי (ב"י)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק קט"ו), ז"ל: "ואין זה סותר לסעיף הקודם, דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן בחול בבתיהם, ולכן מותר אפילו במקופל ומונח סביב הצואר, דדרך מלבוש הוא שם, והוא כעין סודר שהתיר השו"ע לקמן בסל"ד [מ"א ותו"ש]. ומש"כ בהג"ה אף על פי וכו', מקומה שייך לסוף סכ"ט, וכנ"ל. ובביאור הגר"א משמע שמפרש דמש"כ בשו"ע בטלית שסביב הצואר, היינו ששני צדי העליון היה מקובץ ומונח סביב הצואר, אבל שוליה התחתון שמאחוריה היה משולשל למטה, ולזה סיים הרמ"א דאף על פי שמניח צד ימין על כתפו של שמאל – ג"כ שרי, משום דדרך ללבשו כך והוא להתנאות, ולפי פירושו שייך דין זה גם במדינתנו", וע"ע בכה"ח (סי' י"ג ס"ק ה'), ז"ל: "וכתב שם החסד לאלפים, וז"ל: ורבים נכשלים בזה שמניחים הטלית מקופל על גבי כתפיהם או על אזוריהם ועוברים על איסור תורה, ה' הטוב יכפר בעד כי לכל העם בשגגה. וצריך ללמד לעם דעת שמי שצריך להוליך טליתו דרך רשות הרבים או יתעטף בו כעטיפת ישמעאלים, שאנו עושים בשעת הברכה באופן שיראה כמו שא"ל שלנו, או יניחנו על כתיפיו מופשט על גופו רחבו לקומתו, ויתן הבגד העליון הנקרא ביני"ש עליו באופן שלא יראה החוצה, זהו דרך ישרה, עכ"ל. וכן כתב עולת תמיד שם ואליה רבה שם דהיוצא בטלית יכסה עצמו בטלית ראשו וגופו כדרך לבישתו. וכתב העולת תמיד דיותר טוב לעשות כן מאלו שקופלין את הטלית וחוגרין בו כעין חגורה, דהא הרבה פוסקים אוסרים שתי חגורות זו על גב זו, עיין סימן ש"א, עכ"ל. וכתב אליה רבה שם בשם הט"ז סימן ש"א ס"ק ט"ו דברוב גופו סגי כשנושאו תחת גלימא, יעו"ש. ואשה היוצאה בטלית מצוייצת – חייבת".

[81] ראה בהערה הקודמת.

[82] כתב בשו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ט): "כילה (פי' יריעה כעין אהל) שיש בה רצועות שמותחין אותה בהם – מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה; הילכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט אף על פי שאין המנעלים קשורים בהם, דלא חשיבי ובטלי אגב האבנט. אבל אם הם של משי – חשיבי ולא בטלי, ואסור אם אין המנעלים קשורים בהם. וה"ה לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר, כגון לולאות, ואינו חשוב – מותר לצאת בו. ואם חשוב הוא – אסור לצאת בו", וראה במשנ"ב שם (ס"ק קמ"ו), וכתב (בס"ק ק"נ): "שכיון שאין משמשת כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד, הרי הוא משוי, ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב. ועיין בחיי אדם בכלל נ"ו ובנשמת אדם שם שכתב דלפי מה שכתב המחבר בסל"ח דחוטי ציצית חשיבי אף על גב דהן חוטין בעלמא מפני דדעתו להשלים עליהן, ה"ה גבי לולאות אימתי מותר לצאת בהן כשאינו חשוב, דוקא בשאין דעתו להשלים מצד השני. וע"כ כתב, דצריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועות בגדיו שקושר בו שתי הצדדים ומצד אחד נשאר הרצועה, וכן זוג קרסים שנפסק קרס אחד, אפילו שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס, מ"מ אסור לצאת באותו בגד, כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר במקומו, וא"כ הוא חשוב אצלו ואינו בטל לבגד. ואך אם אין דעתו להשלים עליהם, אז כיון שאין חשוב בטל לבגד, ומותר לצאת בו", וראה מש"כ הכה"ח שם (ס"ק רל"א). ועיין בבה"ל (ד"ה "ודעתו עליהם").

[83] ראה ברמ"א סי' ש"א סעי' כ"ג [הובא יל בהערה ע"ב] ובשו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק פ"ג).

[84] ראה שו"ע (סי' ש"א סעי' ל"ב): "היוצא במעות הצרורים לו בסדינו – יב", ובמשנ"ב שם (ס"ק קי"ט): "דדרך הוצאה היא, וה"ה כשיוצא לחוץ במעות הצרור לו בכיסו התחוב בבגדו".

ולמרות שהכפתורים הם מוקצה מחמת גופו, בכל זאת יכול ליטלם, משום שהכיס בטל לבגד, ראה ברמ"א (סי' ש"י סעי' ז') ובמשנ"ב (שם ס"ק כ"ט ול') ובכה"ח (שם ס"ק מ'), אמנם עדיף שינערם לפני כן.

[85] ראה שו"ע (סי' ש"א סעי' נ'): "יוצאים בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין (פי' בעלי נגעים). אימתי, בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבעוד יום". וראה במשנ"ב שם (ס"ק קע"ז-קע"ט), וכתב הכה"ח שם (ס"ק רע"ח): "דהיינו פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שיער", וראה בשו"ע (סי' ש"ג סע' י"ח) ובמשנ"ב שם (ס"ק נ"ט ס"א) ובשער הציון (ס"ק נ"ג).

[86] ראה שו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ה) ובנו"כ.

[87] ראה שו"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ד): "יוצאה באבן תקומה (פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל), ובמשקל ששקלו כנגדו שלא תפיל, ואפילו לא נתעברה עדיין". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק ע"ז): "היינו מה שאנו קורין שטערי"ן שו"ס שנושאין נשים מעוברות [ט"ז]. ובביאור מהרש"ל על הסמ"ג, כתב המעתיק שמצא שהוא אבן חצץ וחלל בתוכו, ואבן קטן בתוך החלל כעינבל בזוג, וכן נברא, והביאו בא"ר. והמנהג ששוקלין איזה דבר כנגד האבן תקומה, שהוא ג"כ מועיל, וזהו שכתב: ובמשקל ששקלו כנגדו. ואיתא בש"ס: והוא דאיכוון ותקל, דהיינו שנמצא החפץ מאליו מכוון למשקל האבן, ולא חיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו, אז יש לו סגולה זו. והטעם בכל זה להתיר, משום דהוא כקמיע מומחה".

[88] כתב השו"ע (סימן ש"א סעי' ז'): "כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילין להוציא אותו דבר – חייב. וכו' הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא – חייב חטאת. ולא בשריון ולא בקסדא (פי' כובע של ברזל) ולא במגפים (פי' אנפלאות של ברזל), ואם יצא – פטור, שהם דרך מלבוש".

וכתב הכף החיים (סימן ש"א ס"ק ל"ז): "אבל אסור מדברי סופרים. רבינו זלמן אות ג'. ולכתחלה לא, דנראה כיוצא למלחמה כמו שכתב הר"ן ואשתמיטיתיה לרבינו בעל הלבוש. ספר רגל ישרה דף ג"ן, מחזיק ברכה אות ד'. ועיין תוספת שבת אות י"ד שכתב כן בשם רש"י, וכתב דאפילו בחדרי חדרים – אסור, כמ"ש סעיף מ"ה יעו"ש", וכ"כ המשנ"ב (בס"ק כ"ה).

[89] איתא בגמ' שבת (ס"ג ע"א): "משנה – לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח, ואם יצא חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו וכו'. גמרא – מאי באלה קולפא. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. תניא: אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב ותהוי לנוי בעלמא? אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא. וראה בהערה הקודמת.

וכתב הבית יוסף (שם): "הילכך לא יצא האיש בסייף ובקשת וכו'. משנה שם (שבת סג.) ומשמע דאפילו בחגור בסייף נמי חייב וכן כתוב בהגהות אשיר"י שם (סי' יג). ותריס היינו מגן. ואלה מצוקא בלע"ז". אפילו חגור בסייף כלומר אפילו שהנדן תפוס בחגרתו ויש לאסור אפילו הוא כחלק מחוגרתו כיון שהעיקר זה הסייף בשונה ממפתח שהמפתח בעצמו משמש את החגורה (ראה לעיל סעי' כ"א).

ולגבי הנדן ראה ברמ"א (סי' ש"א סעי' י"א): "ומ"מ אסור לצאת בתיק של בתי עינים שקורין ברילי"ן אף על פי שהתיק הוא של כסף, דהבתי עינים בעצמם הם משוי", וכתב במשנ"ב (ס"ק מ"ד): "וה"ה בנדן של כסף אף אם הוא עשוי להתקשט בו אם יש בו סכין ולא אמרינן דהסכין יהיה בטל לגבי הנדן שהוא של כסף או בתי עינים לגבי התיק אלא אדרבה הסכין והבתי עינים הם עיקר דהא אין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן לסכין".

[90] ראה שו"ע (סי' ש"א סעי' ז'), הובא בהערה פ"ח וראה בהערה הקודמת.

[91] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' כ"ג): "הבנים יוצאים בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם, אבל אם אינם ארוגים – לא". וכתב הרמ"א (שם): "ולא מהני הא דמחובר לכסות, רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם, אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך – אסור (הגהות מיימוני פי"ט וב"י בשם תשובת רשב"א ומרדכי פרק במה אשה). ואותן עגולים ירוקים שגזרה המלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו – מותר לצאת בהן, אפילו אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת".

[92] (הערה העורך: דומיא דאסר השו"ע בסי' "א סעי' ז' לצאת בשריון, וכתב המשנ"ב ס"ק כ"ה שהטעם משום שיחשדהו הרואים שרוצה לצאת למלחמה, וכן מצינו בבהמה שיש חשש דנראה כמאן דאזיל לחינגא, ראה שו"ע סי' ש"ה סעי' ט"ו ובמשנ"ב ס"ק מ"ט).

[93] כתב במשנ"ב (סי' ש"א ס"ק ס"א): "אך ו"ע אם שכח ויצא בהן לרשות הרבים – א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שמגיע לביתו, וכן הדין בכל הני שאסורין, משום דאתי לאתויי".

[94] גמרא שבת (צ"ב ע"א): "משנה – המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו – חייב, שכן משא בני קהת. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין".

וכתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק י"ב סעיף י"ג): "אבל המוציא לאחר ידו ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה, בין בגד לבגד, בפי בגדו, במנעלו ובסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין".

[95] כתוב בגמ' (שבת ק"ב א'): "אמר רבה: זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן – חייב. והאנן תנן: קלטה אחר או קלטה הכלב או שנשרפה – פטור! התם – דלא מכוין, הכא – דקא מכוין. אמר רב ביבי בר אביי: אף אנן נמי תנינא: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. הטמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים רבי מאיר אומר: אף אם היתה שבת והוציאו [בפיו] – חייב. אמרו לו: אינו מן השם. ואמאי, הא אין דרך הוצאה בכך! אלא כיון דקא מיכוין מחשבתו, משויא ליה מקום, הכא נמי כיון דקא מיכוין מחשבתו משויא ליה מקום". רש"י: "אינו מן השם – אין חטאת זו משום אכילה, אלא משום הוצאה. ואמאי – מיחייב משום הוצאה לדברי הכל, הא אין דרך להוציא בפה מחשבתו שצריך לאוכלה בהליכתו, ואחשבה להוצאה זו בפיו". וכתב הרמב"ם (הל' שבת פרק י"ג הלכה ג'): "היה אוכל ויוצא מרשות לרשות, וחישב להוציא האוכל שבפיו מרשות לרשות – חייב, מפני שמחשבתו משימה פיו מקום ארבעה אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאין", כלומר, כיון שכך הדרך לאכול.

[96] ראה שו"ע (סי' רנ"ב סעי' ו'): "אבל מותר לצאת בתפילין סמוך לחשכה, לפי שאינו שוכחן", וביאר המשנ"ב שם ס"ק נ"ד: "ר"ל בתפלין שבראשו, ולא גזרינן שמא ישכח מלסלקם עד שחשיכה ויצטרך אז לפנות ויסירם מעל עצמו וישאם ד' אמות ברשות הרבים כמ"ש סי' ש"א ס"ז, לפי שמסתמא אינו שוכחם בראשו, שמצוה למשמש בהם ואסור להסיח דעתו מהם, אבל אם אוחזן בידו – אסור לצאת בהם סמוך לחשיכה כמו שארי חפצים, דמסיח דעתו מהם וישכח ויוציאם משחשיכה מרשות לרשות או שישאם ד' אמות".

[97] בגמ' שבת (י"א ע"ב): "לא יצא החייט במחטו סמוך לשקיע, שמא ישכח ויצא", ופי' רבנו עובדיה מברטנורא: "לא יצא החייט במחטו – אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנותו חייב, שדרך האומנין לתחבן בבגדיהן כשיוצאין לשוק".

וכתב התפארת ישראל (שם "יכין" אות ל"א): "רוצה לומר שמא משתחשך ישכח שהוא שבת, או ישכח שהוצאה אסורה, ויוציא לרשות הרבים ויתחייב חטאת. אבל אם ישכח שהמחט בידו, על זה אינו חייב חטאת". וכתב הפרישה (סי' ש"א ס"ק ז'): "ואם יצא – פטור. כ"כ הרא"ש משום דהוה ליה הוצאה כלאחר יד, כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין, ופטור בית יוסף. ונ"ל אפילו כשהיא בידו, וכמ"ש לעיל סוף סימן רנ"ב (פרישה אות י"א)".

אמנם כתב הכה"ח (סי' ש"א ס"ק מ"ט): "מיהו, מ"ש הפרישה או' ז' דאפילו כשהיא בידו אם הוציא – פטור, אין כן דעת הפוסקים כמ"ש לעיל או' מ"ו". וכן דעת המשנ"ב (שם ס"ק ל"א) שכתב: "בבגדו – אבל אם הוציאה בידו – חייב בכל ענין, האיש והאשה, בנקובה ובשאינה נקובה".

וכתב בתפארת ישראל (שם "בועז", אות ה'): "מה שכתב הרב מיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו (שכתב הרע"ב לא יצא החייט במחטו – אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנתו חייב, שדרך האומנים לתוחבן בבגדיו כשיוצאים לשוק), הוא דעת הרי"ף, ולפי זה שפיר נקט חייט דוקא, משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא, שיתחייב בכל גוונא שיוציא, והרי זה דוקא באומן, דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו, מה שאין כן אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקי"ל כרמב"ם דאפילו אומן רק בהוציאה בידו – חייב (כא"ח רנ"ב וש"א),. להכי שפיר נקט מה"ט (בא"ח רנ"ב): 'לא יצא אדם' וכו', ולא נקט: 'חייט'. אולם ק"ל לפי"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר? ואת"ל אורחא דמלתא נקט, דאורחא דחייט לצאת במחט, על כל פנים קשה באו"ח רנ"ב דנקט: 'אדם', א"כ מה איריא 'מחט וקולמוס' דנקט, אפילו שאר מילי נמי לא יוציא. ואי אפשר לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא, דליתא, דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו, דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה, חיישינן דלמא אשתלי. וכ"כ בתפילין, מדהם עליו כל שעה, לולא טעם דמשמיש בהן כל שעה, וע"י שבשבת אסור ללבשן יזכור על ידי המשמוש ששבת היום, היה אסור ללבשן ולצאת בהן, מה שאין כן מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב"י מיהו האידנא דליכא רשות הרבים – אף במחט וקולמוס מותר לצאת סמוך לחשיכה, דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה, הוה גזירה לגזירה (כמג"א רנ"ג סקכ"ג). ואעפ"כ מצוה למשמש אדם כליו סמוך לחשיכה, דאף דליכא חשש שיוציא, מכל מקום שמא יש אצלו דבר מוקצה]". ובטור (אור"ח סי' רנ"ב): "לא יצא החייט במחטו ולא הלבלר בקולמוסו ערב שבת סמוך לחשיכה, שמא ישכח ויצא בהן בשבת, אבל בתפילין – מותר לצאת סמוך לחשיכה, ולא חיישינן שמא ישכח ויצא בהן משתחשך, שאסור להסיח דעתו מהם בעודן בראשו" (ועי' בכה"ח ס"ק ס"ק פ').

וכתב בבית יוסף (שם): "ומה שכתב אבל בתפילין מותר וכו' עד סוף הסימן. גם זה שם (י"ב ע"א). ואמרינן בגמרא (י"א ע"ב) דלרבא דאמר לא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים, משום דהוי גזירה לגזירה, מתניתין דלא יצא החייט במחטו ביוצא בה בידו מיתוקמא, אבל אם היא תחובה בבגדו כיון דבשבת גופיה לא מיתסר אלא משום שבות – לא אסרינן ליה לצאת בה עם חשיכה, דאם כן הוה ליה גזירה לגזירה, והיינו בשאר כל אדם, אבל החייט עצמו פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר היא, דלרבי יהודה אם יצא בה בשבת תחובה בבגדו – חייב חטאת ולרבי מאיר – פטור. הילכך לרבי יהודה – אסור לצאת החייט בערב שבת סמוך לחשיכה במחטו כשהיא תחובה לו בבגדו, גזירה שמא יצא בה בשבת, ולרבי מאיר – שרי, דאם לא כן הויא גזירה לגזירה. וכתב רבינו ירוחם (ח"א נתיב י"ב ס"ד ע"ד): לא יצא החייט במחטו וכו' פירוש ולאו דוקא אומן אלא הוא הדין כל אדם, ולאו דוקא בידו אלא אפילו תחובה בבגדו. וכן נראה סברת הריא"ף (ה' ע"א) שלא הביא אלא המשנה כצורתה, והביא הך דתפלין מידכר דכיר, ולא הביא ההיא דרבא דהיא גופה גזירה וכו' דלית הלכתא כוותיה דרבא, הילכך לאו דוקא חייט אומן ולאו דוקא שהוציאה בידו, אלא אפילו תחובה בבגדו. אך קשה לי דבפרק המוצא תפלין (עירובין צ"ט ע"א) בההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד, נראה דפסק רי"ף (ל"ב ע"ב) כרבא, ואם הלכה כרבא – אינו אסור תחובה בבגדו אלא דוקא באומן, עכ"ל. ותמיהא זו בעצמה יש לתמוה על הרא"ש, שהרי כתב כדברי הרי"ף בפרק קמא דשבת (סי' כ"ז) ובפרק המוצא תפלין (עירובין פ"י סי' ו'): לא פחות ולא יותר. ואפשר לומר שהם פוסקין כרבי יהודה, דיוצא במחט תחובה בבגדו בשבת – חייב חטאת, הילכך סמוך לחשיכה – אסור לצאת בה תחובה בבגדו, ומתניתין רבי יהודה היא, דקתני: 'לא יצא החייט', דמשמע אומן דוקא, אבל מי שאינו אומן – יוצא בה תחובה בבגדו. והשתא אתי שפיר שכתבו מתניתין כצורתה ופסקו לדרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה". ופסק בשו"ע (סי' רנ"ב סעי' ו'): "לא יצא אדם ערב שבת סמוך לחשכה במחטו בידו ולא בקולמוסו בידו, שמא ישכח ויוציא", וא"כ לדעת השו"ע כל האיסור זה דווקא אם נושאו ביד. וראה עוד בהערה י"ג בדעת הב"ח והט"ז.

[98] כתב הרמ"א (סי' תקי"ח סעי' א'): "ואם הניח עירוב – מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי, אף על פי שאינו לצורך היום כלל (ר"ן פ"ב דביצה)", ובכה"ח שם (ס"ק ו').

[99] כתב בשו"ע (סי' תקי"ח סעי' א'): "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון: קטן ולולב וספר תורה וכלים: הגה – הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא (הגהות סמ"ק ורבינו ירוחם), אבל אבנים וכיוצא בהן – אסור". ובכה"ח שם (ס"ק ו'): "משמע אבל לדעת השלחן ערוך אף על פי שאין צריכים לו כלל – שרי. והגם שבבית יוסף משמע דמספקא ליה אי בעינן צריכין לו קצת, הכא סתם להתיר כמשמעות דברי הרי"ף והרמב"ם שהביא בבית יוסף, יעו"ש. וכן כתב בביאורי הגר"א דדעת הרי"ף והרמב"ם והשלחן ערוך דאף שלא לצורך כלל – מותר כפשטא דגמרא, מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו', יעו"ש. וכן כתב המאמר מרדכי אות א', אלא שאחר כך כתב דהשלחן ערוך ספוקי מספקא ליה כמו שכתב בבית יוסף, ועל כן לא החליט הדבר בשלחן ערוך לא לאיסור ולא להיתר וסתם דבריו, יעו"ש. והשלחן גבוה אות ב' כתב על דברי הגה הנז' דפרושי קא מפרש דברי השלחן ערוך, יעו"ש. וכן כתב יד אהרן בהגהות בית יוסף. נמצא בדברי השלחן ערוך איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי. ומור"ם ז"ל בהג"ה החליט לאסור אם לא לצורך קצת וכו'. וכן פסק הלבוש, ים של שלמה פרק קמא דביצה סימן ל"ד, ט"ז ס"ק א', חמד משה אות א', רבינו זלמן אות א', חיי אדם כלל צ"ו אות א', מקרא קודש סימן י"ב אות א', בן איש חי פרשת במדבר אות ט', משנה ברורה אות ה'".

והביאור הלכה (שם ד"ה "מתוך שהותרה הוצאה") (לאחר שהאריך בביאור שיטות הפוסקים) כתב: "וע"כ נראה יותר דגם להמחבר – אסור עכ"פ מדרבנן אפילו בכלים היכא שהוא שלא לצורך כלל, וכן משמע מד"מ הארוך דמסקנת הב"י להחמיר, ובזה אתי שפיר טפי שהגיה בשו"ע ולא כתב בלשון י"א, ומה שלא הוציא המחבר מכללא רק אבנים משום דאבנים מסתמא הם שלא לצורך כלל וסתם כלים יש בהם איזה צורך וכמו שכתב העו"ש. וכ"ז הוא לפי שיטת המחבר שהכריע כדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם, אכן באמת פסק זה צ"ע שכמעט כל הפוסקים חולקים ע"ז ולדידהו הוצאת אבנים וכדומה דבר שאין בו צורך כלל מה"ת אסור וחייב מלקות ע"ז וכדעת תוס' ורא"ש, הלא המה הר"ח ור"ת וריב"א [הובא באו"ז, ומשמע שגם דעתו כן וגם הרשב"א הביא כן בשם ר"ח וכן הוא בר"ח שלפנינו] וכן דעת העיטור והסמ"ג והרז"ה ור"ש [הובא באס"ז] והרמב"ן בספר תורת האדם ורא"ה בחידושיו ורשב"א וריטב"א ומאירי ומהר"ם חלאווא [עי"ש בחי' ריטב"א ומהר"ם בפסחים פ"ק], וביותר שהרא"ש מפרש גם דברי הרי"ף כשיטתיה, עיין שם, ושלא כפי' הר"ן, וגם הפר"ח מגמגם בדעת הרמב"ם ומפרש בו כדעת שארי פוסקים, עיין בסימן תצ"ה [ועיין בנהר שלום ובחמד משה שם ובפנ"י ובק"נ שדחקו מאד לתרץ הסוגיות לשיטה זו], ואפשר שכן גם דעת רמ"א, וכן נראה קצת שפי' הגר"א כן בדבריו, וא"כ לא נשאר לנו מי שדעתו להקל רק רש"י ור' ישעיה וריא"ז נגד כל הני פוסקים, ובודאי יש להחמיר ולנקוט כדעת החמירים, וכן פסק ביש"ש".

[100] ראה בהערה שם, ובשו"ת מאמר מרדכי ח"ד סימן מ"ה.

[101] ראה שו"ע (סי' תקי"ח סעי' א'): "מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון: קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה: הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא (הגהות סמ"ק ורבינו ירוחם), אבל אבנים וכיוצא בהן – אסור". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ו') וכתב הכה"ח שם (ס"ק ה'): "והוא הדין להוליך ספרים עמהם לבית הכנסת ואף להחזירם, דהתירו סופם משום תחלתן. הרא"ש שם. והביא דבריו בית יוסף, עולת שבת אות א', אליה רבה אות ב', חמד משה שם, רבינו זלמן שם, מקרא קודש שם. והיינו אם מתיירא שלא יגנבו – מותר להחזירם, אבל אי ליכא חשש גניבה – אסור. ואפילו אם יש חשש גניבה, אם מונחים שם מימים רבים – אסור להחזירם. ים של שלמה פרק קמא דביצה סימן ל"ד, עולת שבת שם, מגן אברהם ס"ק ב', רבינו זלמן שם, חיי אדם כלל צ"ו אות א', מקרא קודש שם. והיינו בשאינו רוצה ללמוד בהם עוד היום. עולת שבת שם. אבל אם רוצה לומר במחזורים דברי שירות ותשבחות ביום טוב – לעולם מותר להביאם. חיי אדם שם, מקרא קודש שם".

[102] ראה בבא"ח ש"ר סעי' ט'.

[103] ראה בבא"ח ש"ר סעי' ט'.

[104] עיין בא"ח (ש"ר במדבר סעי' ט') משנ"ב (סי' תקי"ח ס"ק ו'), ובכה"ח שם (ס"ק ט') כתב: " אבל כלי המורה שעות – מותר לשאת אותו לכולי עלמא, שזה יש בו צורך בכל עת, ודברים אלו שייכים גם בנשים כמו באנשים".

[105] לדעת המשנ"ב (סי' תקפ"ג ס"ק ח') בקצת מקומות אין עושים אותו בראש השנה שחל בשבת אלא למחרתו ביום טוב שני. וראה בשדי חמד (ח"ד מערכת ר"ה סי' ב' אות ב') שיש מחלוקת בפוסקים אם יעשו תשליך בשבת או ידחוהו ליום ראשון. ובשערי תשובה (שם ס"ק ו') הביא בשם החיד"א שמותר לעשות סדר תשליך גם בשבת, וכן הוא עפ"י האריז"ל, וכן כתב הבא"ח (ש"ר פר' ניצבים סעי' י"ב), וכך מנהגנו לאומרו. ומנהג האשכנזים בירושלים גם לעשות תשליך בשבת, ובשאר הארץ נוהגים לאומרו ביום השני. וראה במאמר מרדכי (למועדים וימים, פרק מ' סעי' כ"א – כ"ג).

[106] ובשונה מיו"ט שלא חל בשבת, שכאמור תר לטלטל לצורך יו"ט.

[107] עיין בא"ח (ש"ר ניצבים סעי' י"ב) ונתיבי מנהגי בית אל וירושלים ע"ש, וראה בכה"ח (סי' תקפ"ג ס"ק ל"א-ל"ב).

[108] שו"ע (סי' תקי"ח סעי' ב'): "אסור שראל להוציא שום דבר ביום טוב לצורך אינו יהודי".