ממצוא חפצך ודבר דבר
נאמר בנביא[1]: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשו חז"ל[2]: "'וכבדתו' שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. 'מעשות דרכיך 'שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. 'ממצוא חפצך' חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. 'ודבר דבר' שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. דבור אסור הרהור מותר".
"וכבדתו"- שלא יהיה מלבושך של שבת כשל חול
מלבוש לשבת
א – ישתדל אדם ללבוש בשבת בגדים המיוחדים לשבת שאינו לובשם בחול. אין לו בגדים מיוחדים לשבת ילבש את בגדיו הנאים, ויקפיד על ניקיונם ועל צורתם החיצונית שתהיה דרך כבוד, ושיהא ניכר שהם לכבוד שבת[3] [וראה דין זה בהרחבה לעיל פרק ט' סעי' נ"ד והלאה].
"מעשות דרכיך" שלא יהיה הילוך של שבת כשל חול
ריצה בשבת
ב – אין לרוץ בשבת אא"כ רצים לדבר מצוה, כגון לביהכנ"ס[4].
"פסיעה גסה"
ג – אסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, משום שהיא 'הילוך של חול'. אמנם, לדבר מצוה מותר[5] [ויש לדעת שאין לפסוע פסיעה גסה גם ביום חול, משום שנוטלת אחד מחמש מאות מאור עיניו של אדם, ותקנתו להסתכל בזמן הקידוש בנרות שבת[6]].
שיעור "פסיעה גסה"
ד – יש אומרים שפסיעה המוגדרת כ"פסיעה גסה" היא כאשר המרחק בין עקב הרגל הראשונה לראש הרגל השנייה גדול מעשרים וחמשה ס"מ [שהוא גודל כף רגל ממוצעת][7]. ומ"מ, אדם שכף רגלו גדולה מ-25 ס"מ, צריך להזהר בהתאם לגודל כף רגלו.
דילוג מעל אמת מים
ה – מותר לפסוע פסיעה גסה כדי לדלג מעל שלולית מים באופן שהיא עמוקה קצת כדי שלא יבוא לידי סחיטה [וראה בהרחבה בפרק ס"ב "טלטול בגדים רטובים" סעיפים י"א-כ"ו][8].
"ממצוא חפצך"- חפציך אסורים
הכנה משבת לחול
ו – אסור בשבת לעשות פעולה, כגון: ללכת או לשבת, אם הפעולה מהווה הכנה למעשה אחר שאסור לעשותו בשבת (אף על פי שמתכוונים לעשות את המעשה האסור, ביום חול). ואף על פי שההליכה עצמה אינה אסורה (כלומר אם לא היתה נעשית כהכנה למעשה האסור מותר היה לעשותה בשבת)עדיין אסור לעשותו, כיון שכעת הוא נעשה כהכנה למעשה האסור בשבת. אמנם, אסור לעשות מעשה הכנה כנ"ל, רק אם ניכר שנעשה כהכנה למעשה אסור בשבת, וכדלקמן[9].
הכנה לנסיעה במוצאי שבת
ז – אסור לאדם לעמוד בתור לאוטובוס, או לשבת בתחנת אוטובוס סמוך לצאת השבת, כדי לנסוע מוקדם במוצש"ק [אפילו אם אינו נושא עמו כסף לאוטובוס], מכיון שניכר שעושה כן כהכנה לנסיעה במוצש"ק. ולמרות שעצם העמידה או הישיבה בתחנת האוטובוס בשבת אינה מלאכה אסורה, וכן הנסיעה במוצאי שבת אינה אסורה, עדיין אסור לעמוד בתור או לשבת בתחנה סמוך לצאת השבת כהכנה לנסיעה במוצ"ש, מכיון שבשבת הנסיעה אסורה, וניכר שהוא ממתין לאוטובוס[10].
הליכה לכיוון תחנת אוטובוס
ח – מותר לאדם ללכת מביתו לכיוון תחנת האוטובוסים בשבת כדי לנסוע מוקדם במוצאי שבת [אם לא נכנס אל התחנה ממש], מכיון שלא ניכר בהליכה זו שהיא לצורך מלאכה האסורה בשבת, שהרי רבים הולכים בדרך לשם טיול והנאה[11].
ישיבה בתחנת אוטובוס בשבת
ט – מותר לשבת בתחנת האוטובוס במהלך השבת [אך לא סמוך לצאת השבת] במקום שידוע ומפורסם שאין האוטובוסים עובדים בשבת [אך בחוץ לארץ שישנם אוטובוסים בשבת אסור]. אמנם, לשבת בתחנת האוטובוס סמוך לצאת השבת אסור אם כוונתו לנסוע במוצאי שבת, כדלעיל.
מניין בתחנה
י – אסור להיכנס לתחנת האוטובוס סמוך למוצאי שבת ולארגן שם מניין לתפילת "ערבית" כדי שיוכל לנסוע מיד, מפני שניכר שעושים כן כהכנה לנסיעה במוצאי שבת[12].
בית כנסת סמוך לתחנה
יא – מותר ללכת לבית כנסת הסמוך לתחנת האוטובוס בשבת כדי להתפלל שם ערבית ולהספיק "לתפוס" את האוטובוס מיד בצאת השבת, ואין בכך שום איסור [אפילו שמטרת ההליכה לבית הכנסת הסמוך לתחנה היא, כדי לנסוע במוצאי שבת], אמנם אסור להגיע עם תיק או מזוודה וכדו' כיון שניכר שלוקח אותו לצורך נסיעה[13].
הליכה סמוך לחוות סוסים
יב
אסור להתהלך סמוך לחוות סוסים בשבת כדי שבמוצאי שבת יוכלו להיכנס לחווה לרכב על הסוסים. ואסור להתהלך שם אפילו לשם טיול, משום שניכר לכל שמטרת הטיול היא להיכנס לחווה במוצאי שבת. אמנם, אם יש בסמוך לחווה גן ציבורי, או שדרך אנשים לטייל במקום זהמותר לטייל שם, אע"פ שעושים כן כדי להיכנס לחווה במוצאי שבת[14].
עגלת משא
יג – אסור להוביל ברחוב עגלת משא מלאה [כגון: עגלת קייטרינג שמיועדת להעברת מאכלים למכירה], משום שנראה כעובדין דחול, אמנם אם עושה כן לצורך מצוה וצריך למהר כגון שיש לו הרבה אורחים מותר[15].
לקיחת חפצים ממשרד
יד – אסור להיכנס למשרד שעובדים בו בימות החול כדי לקחת משם חפצים, משום "מיחזי"[16].
צרור מפתחות עם מוקצה
טו – מותר לטלטל בשבת צרור מפתחות ובו מפתחות גם של הבית וגם של הרכב. אמנם, צריך להיזהר לא להניחם בכיס באופן שמפתח הרכב יבלוט מן המכנסיים, משום "מיחזי"[17].
שימוש בסיגריה מפלסטיק
טז – מותר לאדם שהיה רגיל לעשן לשים בפיו דמוי סיגריה מפלסטיק בשבת [שאין בה דבר מלבד מעט ריח], מכיון שכולם יודעים שאין זו סיגריה אמתית, שהרי צורתה שונה ואין בה עשן[18].
מעשי הכנה לצורך מצווה
יז – מותר לעשות מעשי הכנה לצורך מצוה, כגון: לחכות בתחנת האוטובוסים או בסוף התחום סמוך לצאת השבת כדי לנסוע במוצ"ש לצרכי הכנסת כלה, קבורת מת וכדו' או כדי להכין את צרכי הקבורה [כגון: לתפור תכריכים וכדו'], וכן יכול לומר לחבירו בשבת להכין לו את צרכי הקבורה במוצאי שבת[19].
יח – מותר לפקח [להתעסק] על הכנת צרכי מצווה [כגון לתפור תכריכים] בשבת, בתנאי שלא עושים שום מעשה או אומרים כיצד להכין, אבל לצורך חול אסור[20].
יט – כאשר מותר לומר לחברו לקנות או להביא צרכי מצוה כנ"ל אסור להזכיר את סכום המקח [כלומר, אסור לומר: "קנה בסכום מסוים", אך מותר לומר: "אם לא תמצא במאה תקנה במאתיים" וכדו']. ויש מתירים להזכיר את סכום המקח כשמוכרחים, וכן להתמקח איתו, ואין הלכה כמותם[21].
מעשה שמטרתו מושגת בשבת
כ – על פי האמור לעיל, אסור לעשות בשבת מעשה הכנה כנ"ל כאשר ניכר שהוא נעשה לצורך מעשה אסור. אמנם נחלקו הפוסקים, האם יש לאסור גם כאשר אין ניכרת הכוונה מתוך המעשה אך מטרת המעשה המותר מושגת כבר בשבת . כגון: המהלך בגינתו (כגון גינה עם פרחים וכדו' שדרך לטייל בה) בשבת כדי לבדוק מהו הטיפול הנדרש לגינה [גיזום, שתילה וכו'], ובעצם ההליכה בגינה ובדיקת העבודות הנדרשות כבר השיג את מטרתו והיא ידיעת העבודות הנדרשות[22], או שמא אין לאסור מעשה שמצד עצמו הוא מותר, אלא כאשר ניכרת הכוונה מתוך המעשה [כלומר, ניכר מן המעשה המותר שנעשה לשם מעשה אסור], וכיון שרבים מטיילים בגינות כגון אלו בשבת מותר, כיון שלא ניכר שכוונתו כדי לדעת מה הגינה צריכה.
לדעת הרב "חיי אדם"[23]יש לאסור במקרה כזה. מכיון שמטרת המעשה מושגת כבר בשבת, ולכן יש לאסרו אפילו שלא ניכר מן המעשה שהוא נעשה לצורך מעשה אסור.
לדעת שאר האחרונים אין לחלק, ולדעתם אוסרים מעשה מותר בשבת, רק כאשר ניכר שהוא נעשה לצורך מעשה אסור [בין אם המטרה הושגה בשבת ובין אם לא][24].
למעשה אם עיקר כוונתו בירידה לגינה היא בדיקה והחלטה באשר לטיפול בגינה אזי יש להחמיר אפילו שמחשבתו לא ניכרת ממעשיו. אך אם עיקר כוונתו לטייל ולפוש, ורק דרך אגב הוא מהרהר בצרכי הגינה מותר.
בדיקת דירה למכירה או לשכירות
כא – אסור לאדם להיכנס בשבת לתוך דירה שמוצעת למכירה או להשכרה ואפילו לדירת חברו שרגיל לבקר אצלו כדי לבודקה ולהחליט אם ברצונו לקנותה או לשוכרה, מכיון שניכר מהביקור שבודק את הדירה למטרת שכירות או לקניה[25].
הבטה על דירה מבחוץ
כב – מותר לעבור ברחוב ולהביט על בניין ובו דירה למכירה או לשכירות מבחוץ, מכיון שבכך אין האדם משיג את מטרתו בשלמות [שהרי אדם לא מחליט באופן סופי אם לקנות דירה או לשכרה ע"פ ראייה מבחוץ ללא בדיקה מבפנים], ומכיון שמטרתו לא ניכרת ממעשיו[26].
הבטה בחלון ראווה
התבוננות במוצר
כג – אסור בין לאיש ובין לאשה, לעמוד ליד חלון ראווה כדי לבדוק את המחירים ואת טיב הסחורה, כדי להחליט על קנייה, ועיין לקמן בפירוט דין זה[27].
הסתכלות איש בחלון ראווה
כד – אסור לאיש לעמוד ליד חלון ראווה בשבת, אף אם אינו מתכוון לבדוק את המחירים או את טיב הסחורה [כדי להחליט מה והיכן לקנות], מכיון שהרואים אותו יחשבו שעומד שם לצורך קניה[28].
הסתכלות אשה בחלון ראווה
כה – מותר לאשה להסתכל בחלון ראווה בשבת [שלא על מנת לקנות], כיון שהרואים יודעים שייתכן והיא מסתכלת בחלון הראווה להנאה מן היופי, ולאו דווקא כדי לקנות[29].
"ודבר דבר" שלא יהא דיבורך של שבת כדבורך של חול
גדר האיסור "ודבר דבר"
כו – נחלקו הפוסקים בגדר איסור "ודבר דבר". רש"י כתב[30]: "כגון מקח וממכר וחשבונות". ולשיטתו יש איסור לדבר בשבת בעניין שאסור לעשותו בשבת [31]. והתוספות בשם ר"ת כתבו שאיסור דיבור בעניין שאסור לעשותו בשבת נכלל בכלל האיסור של "ממצוא חפצך" [ולשתי הדעות אסור לדבר אפילו בדבר שאיסורו מדרבנן]. ולשיטתם מ"ודבר דבר" לומדים מיעוט שיחה בשבת אפילו בעניינים מותרים , וכמובא במדרש ויקרא רבה (סוף פרשת "בהר") אמו של ר' שמעון בר יוחאי כשהיתה מרבה לדבר בשבת היה אומר לה "שבת היא" והיתה משתתקת. ובירושלמי אמרו: "שבטורח [=שבקושי] התירו בשאלת שלום בשבת". ומרן השו"ע (סי' ש"ז סעי' א') פסק להלכה: "'ודבר דבר' שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר, ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות"[32].
מיעוט שיחה בשבת
כז – נוהגים אנשי מעשה למעט בשיחה בשבת, וגם בדברים הנצרכים מדברים רק בלשון הקודש[33].
דיבור דברים בטלים
כח – אסור להרבות בדיבור בדברים בטלים אפילו שתוכנם הוא עניינים המותרים בשבת. ולכן יש למעט בביקור חברים ואוהבים בשבת[34].
מצטער אם לא ידבר
כט – מותר לאדם לדבר דברים מענייני דיומא בשבת, אם כתוצאה מכך שלא ידבר דברים אלה[35] יצטער בשבת[36]. ומכל מקום, כאשר מדבר דברים מענייני דיומא, לא יאמר בפיו שמתכנן לעשות מלאכה ביום חול[37].
הזכרת מלאכה אסורה בשבת
ל – אסור לדבר בעניין מלאכה שאסור לעשותה בשבת, אפילו כאשר מתכוון לעשותה רק במוצש"ק. ולכן, אסור לומר בשבת : "אקנה מחר סחורה פלונית" או "אסע מחר למקום פלוני"[38].
דיבור על מלאכה שנעשתה בעבר
לא – מותר לאדם לספר לחברו על מעשה מסחר שעשה בעבר ולחשב חשבונות שהיו בעבר ואפילו בפיו [אך אסור לעשות כן מתוך רשימה], כאשר הדברים נאמרים כסיפור דברים בעלמא, ואין לו או לחברו צורך שימושי במידע המסופר. אך אם השומע או המספר נעזרים בדיבור זה לצורך מסחר עתידי, או שיעשה בעתיד שימוש בחשבונות אלה שמחשב בפיו [ובהרהור יתבאר לקמן]אסור לדבר בהם בשבת[39].
דיבור על קניה
לב – אסור לאדם לספר לחברו שקנה חפץ מסוים ולנקוב בסכום הקניה, אם הוא יודע שחברו מעוניין לקנות חפץ דומה. אמנם, מותר לאדם לספר לחברו שקנה חפץ מסוים, מבלי לפרט את מקום הקניה ואת המחיר[40].
מיעוט בדיבורי מסחר וחישוב המותרים
לג – יש למעט בדיבור ובמחשבה על חשבונות ומסחר אפילו שאין בהם צורך עתידי, וכתב הרב חיד"א שאף שמותר לחשב חשבונות שאין בהם צורך, שומר נפשו ירחק מהם[41].
הזכרה או אי הזכרת המעשה האסור במפורש
לד – האיסור לדבר בשבת על מעשה שאסור לעשותו בשבת, חל דווקא כאשר מזכירים את המעשה האסור במפורש, אך כאשר אין מזכירים את המעשה האסור במפורש מותר. ואפילו שמתוך הדברים מובן שמתכוונים למעשה שאסור לעשותו בשבת אין בכך איסור, מכיון שאין זה דיבור אסור אלא הרהור, והרהור במלאכה אסורה בשבת בלי מעשה או דיבור מותר[42].
לדוגמא: מותר לומר בשבת: "נשוחח מחר", למרות שברור שהשיחה תיערך באמצעות הטלפון, מכיון שלא מזכירים את המעשה האסור במפורש[43]. אך אסור לומר: "טלפן אלי מחר", או "התקשר אלי מחר", מכיון שמזכירים את המעשה האסור במפורש.
יציאה מחוץ לתחום
יציאה מחוץ לתחום כשיש בתים נוספים
לה – מותר ללכת בשבת ממקום אחד לשני אפילו מחוץ ל"תחום שבת", אם יש בתים [במרחק של פחות משבעים אמה (פחות מ-33.60 מטר) וקצת בין אחד לשני] בין מקום היציאה למקום היעד. ועל כן כאשר יש בתים כנ"ל מותר גם לומר בשבת: "במוצש"ק אלך למקום פלוני". ויש אומרים שאף כאשר אין בתים כנ"ל בין שני המקומות, אך אפילו אם רק היתה אפשרות (ביום חול) להקים סוכות שומרים בין שני המקומות די בכך כדי להתיר לומר: "במוצש"ק אלך למקום פלוני" – וכן הלכה[44].
ולכן מותר לומר בשבת: "במוצש"ק אלך למקום פלוני", למרות שברור "שהליכתו" תהיה בנסיעה באוטובוס [מכיון שאינו מזכיר את המעשה האסור במפורש], ולמרות שהמקום מרוחק מאוד [ובתנאי שמבחינה הלכתית מותר להגיע לאותו מקום מרוחק בשבת עצמה וכדלקמן].
אמירת בלשון "נסיעה" למקום קרוב
לו – אסור לומר בשבת: "במוצש"ק אסע למקום פלוני" ( ואפילו שהמקום קרוב ואפשר להגיע אליו בשבת ברגל), מכיון שמזכירים את המעשה האסור במפורש, ויש מתירים כיון שהוא סיפור דברים בעלמא, ואין בדבריו ציווי למעשה הכנה עבור הנסיעה (כגון: באומר לו: להשכיר רכב וכדו')[45].
דיבור לעצמו
לז – אסור לדבר בעניינים אסורים גם כאשר אדם מדבר רק לעצמו[46].
הסכמה על שמירת רכוש
לח – מותר לאדם לומר לחברו: "שמור לי על פירות שלי שבתחומך ואני אשמור על פירות שלך שבתחומי"[47].
דיבור עם בעל מקצוע
לט – אסור לומר לבעל מקצוע [כגון: חשמלאי וכדו']: "תבוא אלי בערב" [כלומר: במוצ"ש], אפילו שאינו אומר במפורש שמזמינו לצורך עשיית מלאכה.
אבל מותר לשאול בעל מקצוע: "הנראה בעיניך שתוכל לבוא אלי בערב"? אע"פ שבעל המקצוע מבין שבמוצאי שבת הוא צריך לבוא אליו לעשות מלאכה[48].
דיבור בענייני מצווה
מ – מותר לדבר בענייני מצוה בשבת. ולכן, מותר לסכם תנאי שידוך בשבת וכמה ייתן כל צד, וכן מותר לשוחח עם מלמד תינוקת על אפשרות לשוכרו ללמד את התינוקות [אמנם, אסור לשוכרו ממש ואסור אפילו להזכיר בשיחה את גובה המשכורת שיקבל][49].
עסקי רבים
מא – מותר לפקח על עסקי רבים וכן להתעסק בעסקי רבים בשבת. אמנם, אסור לומר לגוי לעשות מלאכה אסורה לצורך עסקי רבים, משום "שבות"[50].
פקח גוי לביקורת
מב – מותר לשלוח פקח שאינו יהודי בשבת, כדי שיראה היכן יש עסקים שעובדים בשבת, כדי שיוכל לחזור במוצאי שבת ולקנוס אותם, בתנאי שאינו כותב קנס או תזכורת בשבת[51].
דיבור שאין בו צורך לצורך מצוה
מג – נחלקו הפוסקים בדין דיבור של חול בשבת לצורך מצוה, כאשר אין בו צורך. כגון: האם מותר לומר בשבת "מחר אקנה תפילין", ולכן ככלל יש להימנע מדיבורים מעין אלה.
אמנם, אדם שמכיר את עצמו ויודע שזקוק לחיזוק ולזירוז בביצוע המצווה, מותר לו לומר "מחר אקנה תפילין" וכדו'. וטעם הדבר הוא: שאמירה לגבוה (=למצווה) נחשבת כנדר ודיבורו יחייב אותו, ולכן יש צורך בדיבורו בשבת[52].
דיבור לצורך מצווה שיש בו צורך
מד – מותר לאדם לומר לחברו בשבת: "הכן לי תפילין", מכיון שתפילין הן דבר מצווה ובדיבור זה יש צורך לעצם הכנת התפילין, שהרי הוא חלק מן ההשתדלות להשיג תפילין. ולכן, דיבור כזה מותר לכל הדעות[53].
מה – בדין נדבה של כסף או חפץ לבית הכנסת ראה פרק כ"ח (בדיני הוצאה והחזרת ס"ת) ובפרק ע"ב מעשה הקניין סעיפים כ"ט-ל"ו[54].
הרהור
הרהור המותר
מו – מותר להרהר בשבת גם בדברים שאסור לעשותם בשבת[55].
שביתה ממחשבה
מז – מצווה לפנות את המחשבה מכל ענייני עסקים בשבת. ולמרות שמן הדין מותר לחשוב על עסקי החול, ראוי לאדם שלא לחשוב על עסקיו בשבת, כשם שכתב גאון עוזנו בעל ה"בן איש חי"[56]: "אע"ג דמדינא אם יושב במקומו ומהרהר בעסקיו מותר, מ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשב בהם כלל, ויהא רואה בעיניו כאלו מלאכתו עשויה. ויפנה לבו מכל עסק של חול, דהשעה צריכה לכך לדבק מחשבתו בקונו לעורר אהבה ויראה בשמחה רבה, וכ"ש היכא דאפשר שיהיה לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה" אסור (משום "עונג שבת") שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך', ואמרו במכילתא[57]: וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים? אלא שבות כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר עליה. וכן אנו אומרים בתפילה: "מנוחת שלום השקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה", ובברהמ"ז אנו אומרים: "שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתינו"[58].
הרהור בעסקיו כדי להימנע מאיסור
מח – מותר להרהר בעסקיו בשבת אם עושה כן כדי להימנע מהרהורים אסורים, מכיון שמן הדין מותר להרהר בעסקיו בשבת, ורק ממידת חסידות אין לאדם להרהר בעסקיו בשבת[59].
הרהור בעסקיו בבית הכסא
מט – הרוצה להימנע ממחשבה בדברי תורה בבית הכסא בשבת, יהרהר בעסקיו[60].
הרהר במלאכה האסורה בשבת
נ – היורד לגינתו וכדו' וחשב לעשות מלאכה האסורה ביום חול אינו חייב להימנע מעשיית אותה מלאכה בחול. אמנם, הנמנע מעשיית אותה מלאכה הרי זו מידת חסידות ותבוא עליו ברכה, כשם שמביאה הגמרא[61]: "מעשה בחסיד אחד שיצא לתוך כרמו לידע מה היא צריכה, ומצא שם פירצה אחת, וחישב עליה לגודרה בשבת. אמר: 'איני גודרה על שחשבתי עליה בשבת'. מה עשה הקב"ה? זימן אילן של נצפה ועמד וגדרה והיה מתפרנס ממנו כל ימיו".
[1] ישעיה (נ"ח, י"ג).
[2] גמ' שבת (קי"ג ע"א).
[3] שו"ע (סי' רס"ב סעי' ב'), משנ"ב (סי' רס"ב ס"ק ה'-ו'), כה"ח (שם ס"ק כ"ג-כ"ה כ"ט).
[4] שבת (קי"ג ע"א.). אמנם לדבר מצוה – מותר לרוץ, וכפי שהגמ' (ברכות ו' ע"ב) אומרת: "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי: לא אמרן אלא למיפק, אבל למיעל – מצוה למרהט, שנאמר: 'נרדפה לדעת את ה". אמר רבי זירא: מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתא, אמינא: קא מחליין רבנן שבתא. כיון דשמענא להא דרבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר: 'אחרי ה' ילכו כאריה ישאג' וגו' – אנא נמי רהיטנא". ובשו"ע (או"ח סי' ש"א סעי' א') כתב: "אין לרוץ בשבת אלא אם כן הוא לדבר מצוה, כגון לבית הכנסת או כיוצא בו".
ריצה לדבר מצוה – מעלתה חשובה, ודבר שנשתבחו בו ישראל, כמו שכתוב (במדבר כ"ג, כ"ד): "הן עם כלביא יקום"; ונפסקה הלכה (או"ח סי' א' סעי' א'): "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו שיהא הוא מעורר השחר". ובכלל – כל מצוה ומצוה שאדם עושה חייב לעשותה בזריזות ובשמחה, כי אם אדם עושה מצוה בעצבות אולי יש לו שכר מצוה, אבל מצוה בזריזות חשובה ונעלה יותר, ועל כך נאמר (עיין אבות פ"ד מ"ב): "הוי רץ לדבר מצוה". וכן השבח הגדול של אברהם אבינו בעקדת יצחק לא רק היה עצם העקידה אלא הזריזות של "וישכם".
[5] ראה בהערה הקודמת, וראה משנ"ב (סי' צ' ס"ק מ"ב), כה"ח שם (ס"ק פ"ט), שאף בחול – אסור לפסוע פסיעה גסה.
וראה עוד בשו"ע (סי' צ' סעי' י"ב): "מצוה לרוץ כשהולך לבית הכנסת וכן לכל דבר מצוה, אפילו בשבת שאסור לפסוע פסיעה גסה, אבל כשיוצא מבית הכנסת – אסור לרוץ", משמע שאפי' לפסוע פסיעה גסה לצורך מצוה – מותר בשבת, וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ז') שכתב: "כתב באשל אברהם מהגה"ק דמותר לפסוע פסיעה גסה בשבת לדבר מצוה, ואין צריך לומר אם אי אפשר לו בענין אחר, אך אם גם על ידי זה יעשה המצוה יותר בזריזות ומהירות – אולי מותר, יעו"ש. ארחות חיים אות ב'", אבל כבר הבאנו שדעת השו"ע להתיר אפי' אם אפשר בענין אחר, וכן משמע ממשנ"ב שם (ס"ק א') (ומקור הדין אחד הוא).
[6] כתוב בגמרא (ברכות מ"ג ע"ב; שבת קי"ג ע"ב) שאסור לפסוע פסיעה גסה, כי היא נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיני האדם רח"ל. וכתב רש"י שם עפ"י הגמרא, שמאור העיניים חוזר ב"קידושא דבי שמשי", כששותה מהיין של הקידוש בליל שבת. ויש לשים לב לכך שליל שבת נקרא פעמים "ליל שבת" ופעמים "בי שמשי", ולא כמו הטועים ומטעים שקוראים לו: "ליל שישי". וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ב', ובסי' רס"ט ס"ק ו', וכן בסי' רע"א ס"ק ס"ז).
[7] רמ"א (סי' ש"א סעי' א'). משנ"ב שם (ס"ק ג'): "פירוש: שיהא חצי אמה בין רגל לרגל, וכף רגל אחת הוא ג"כ חצי אמה. וזהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית שלו היא אמה, ואדם הגדול ביותר כפי שיעור פסיעה שלו". וכתב בשער הציון (שם ס"ק ה'): "פשוט, ונראה דזה כוונת הש"ס במה שאמר בשבת קי"ג אם יכול להניח את רגלו, ולא קאמר סתמא שיעור אמת המים הוא דוקא חצי אמה כשיעור בין רגל לרגל, אלא דבאמת תלוי בכל אחד לפי רגל שלו, ובאדם גדול השיעור דיכול להניח את רגלו וכו' הוא יותר מאמה", ועיין בכה"ח (שם ס"ק ה') מה שכתב בזה.
[8] כתוב בגמ' (שבת קי"ג ע"ב): "בשלמא כולהו, לחיי. אלא 'שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול' מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה – מותר, ואם לאו – אסור. מתקיף לה רבא: היכי ליעביד, ליקף – קמפיש בהילוכא, ליעבר – זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה! אלא בהא כיון דלא אפשר – שפיר דמי וכו'". וכתב השו"ע (סי' ש"א סעי' ג'): "היה הולך והגיע לאמת המים – יכול לדלגו ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך ואסור לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה". וברמ"א שם (סעי' א') ומשנ"ב שם (ס"ק ב'), כה"ח שם (ס"ק ח').
[9] שו"ע (סי' ש"ו סעי' א'): "ממצוא חפצך (ישעיה נ"ח, י"ג) – חפציך אסורים אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ, וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים". משנ"ב (שם ס"ק א'): "ודוקא היכא דמינכרא מילתא, כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב, דמינכר הדבר שעומד שם לעיין בצרכיה, וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה, כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה, ניכר שלצורך המרחץ מחשיך, אבל אם לא מינכר מלתא – הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר". וראה בבה"ל (שם, ד"ה "שמעיין").
ולכאורה בשו"ע (סי' ש"ז סעי' ט') כתב שמותר, וז"ל: "מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום, משום דמינכרא מלתא". משמע שמותר לטייל בגינתו כדי לתלוש פירות אע"ג דמינכרא מילתא כיון שזה בתוך התחום, ויישב המשנ"ב (שם ס"ק מ'): "אבל בתוך התחום לא מינכרא מילתא על מה הוא מחשיך. ולא דמי למש"כ סימן ש"ו ס"א דאסור לעיין בנכסיו, כגון לילך בתוך שדהו וכדומה לזה לראות מה צריך לעשות למחר, ואפילו אם היא בתוך התחום – אסור שם, דהתם מינכרא מילתא בכל גוונא שהוא מחשב לעשות בה איזה פעולה כגון שהוא סמוך לזמן חרישה או לזמן קצירה או לזמן ניכוש השדה וכדומה, וזה אסור משום 'ממצוא חפצך', ולכן אסרו ג"כ בגמרא לטייל על פתח המדינה כדי לצאת משחשכה למרחץ הסמוך לה [שהיה מנהגם להעמיד המרחץ אצל שער העיר בסופה], הכל מטעם זה משא"כ בעניננו לא מינכרא מילתא אלא כשמחשיך בסוף התחום, שאז נראה שמחשיך כדי לעשות אח"כ במוצאי שבת דבר שהיה אסור לעשותו בשבת". ועיין עוד בכה"ח (שם, ס"ק ע"ח).
[10] ראה בהערה הקודמת. וכתב המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק מ'): "ומ"מ אינו אסור אלא כשכונתו באמת לזה, אבל אם כונתו להחשיך כדי לילך אח"כ בלילה – מותר, דעצם ההליכה אינו דבר איסור, כדלעיל בס"ח".
[11] ראה הערה ט, ובכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ב').
[12] ראה הערה ט. ובכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ב').
[13] ראה הערה ט ובכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ב').
[14] ראה הערה ט'. ולגבי איסור רכיבה על בהמה בשבת, ראה בפרק ס"ו על שימוש בבעלי חיים סעיפים י"ט-כ"א.
[15] כתב בשו"ע (סימן שכ"ג סעי' ה'): "המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה כדרך חול, אלא יביאם לפניו או על כתפו וכיוצא בזה, שישנה מדרך חול אפי' אין בשינוי קלות במשא; ואם אי אפשר לו לשנות, כגון שזימן אורחים הרבה וצריך למהר להביא לפניהם – מותר. ויש אומרים דלמעט בהילוך עדיף, ויותר טוב להביאם בסל ובקופה בפעם א' מלהביאם כל אחת ואחת בפני עצמה". וביאר בשו"ע הרב (שם סעי' ד'): "המביא כדי יין לסעודה ממקום למקום דרך מבוי המעורב – לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכן ד' או ה' כדים, מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות וזלזול לשבת הוא כשעושה כן במבוי שרבים מצויים בו (וגם יחשדוהו שנושא משאות לצורך החול), אלא יביאם אחד אחד או ב' ב' בידו או על כתפו וכיוצא בזה לשנות מדרך החול ואפילו אם אין בשינוי קלות במשא צריך לשנות כמ"ש בסי' תק"י לענין יום טוב והוא הדין לשבת במבוי המעורב ששוין הם בזה".
[16] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"א).
[17] לגבי איסור מראית עין ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"א). אמנם אדם שיש לו צרור מפתחות כזה, צריך לדאוג בערב שבת להוציא את מפתחות הרכב מתוך הצרור, וראה בהרחבה בהלכות מוקצה.
[18] וראה כעין זה בגמ' מועד קטן (י"ד ע"א): "אזורו מוכיח עליו".
[19] גמ' שבת (ק"נ ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', שאם יש בורגנין – הולך. וכו' תא שמע: מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת. על עסקי כלה ומת – אין, על עסקי אחר – לא. בשלמא אחר דומיא דכלה משכחת לה: למיגזא ליה אסא. אלא מת מאי ניהו? – להביא לו ארון ותכריכין. וקתני: מת – אין, אבל אחר – לא. ואמאי, לימא: שאם יש שם מחיצות מביא, מת נמי משכחת לה – למיגזא ליה גלימא וכו' (דף קנ"א ע"א) ומחשיכין לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין. ואומרים לו: 'לך למקום פלוני, ואם לא מצאת במקום פלוני – הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה – הבא במאתים'. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח".
ופסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ד הלכה ה'): "ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ואומר לו: 'לך למקום פלוני. לא מצאת שם – הבא ממקום פלוני, לא מצאת במנה – הבא במאתים', ובלבד שלא יזכור לו סכום מקח, שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן, ונאמר: 'עשות חפציך' וכו' חפצך – אסורין, חפצי שמים – מותרין". ובפי' "לפקח", כתב הרמב"ם בפי' המשניות (שבת פרק כ"ג משנה ד'): לפקח – לחקור. עסקי – עניני. ארון – מטת המת".
ופסק השו"ע (סימן ש"ו סעי' ג'): "מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכין". וביאר הכה"ח (שם ס"ק י"ח): "רוצה לומר אף על גב דליכא תקנתא בבורגנין ובמחיצות, דהא מיירי בתכריכין למיגד ליה גלימא, כדאיתא בגמרא דף קנ"א, וכן גבי כלה למיגז לה אסא, כדאיתא התם דף ק"ן ע"ב, וכל שאין לו תקנה בשבת – אסור לומר לחבירו שיביא לו למחר, וכל שאינו רשאי באמירתו – אינו רשאי להחשיך עליו כדלקמן סימן ש"ז סעיף ח' יעו"ש, מכל מקום הכא לצורך מצוה – התירו בין להחשיך כדי להביא, בין לומר לחבירו בשבת שילך למקום פלוני למחר כדי להביא ארון ותכריכין. מטה יהודה אות א'". וכן כתב המשנ"ב שם (ס"ק ח').
[20] כתב המשנ"ב (סימן ש"ו ס"ק כ"ח): "לעיין ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים". ולגבי לומר לגוי לעשות מלאכה ראה בהרחבה בהלכות אמירה לגוי [ולפקח על הגוי בלי לומר לו לצורך דברי חול אם עושה מלאכה בדברים שלו ראה ברמ"א (סי' ש"ז סעי' כ"ב), ובמשנ"ב (שם ס"ק ע"ט), ובחפצי ישראל ראה בשו"ע (סי' ש"ה סעי' כ"א), ובמשנ"ב (שם ס"ק ע"ד), וראה בהרחבה בהלכות אמירה לגוי].
[21] ראה הערה י"ט. ולגבי לומר סכום מקח כתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ג'): "ויכול לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו, ויכול לומר לו: 'לך למקום פלוני למחר, ואם לא מצאת במקום פלוני – לך למקום פלוני, לא מצאת במנה – קח במאתים'; ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח, כלומר: שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו וכן אם לקח ממנו בשמונה, לא יאמר לו: 'תן לי עוד בשניים ואהיה חייב לך עשרה'. הגה: ואם א"א לו אא"כ יזכור לו סכום מקח, מותר בכל ענין, דהא צרכי מצוה הוא (הגמ"ר פ"ה). ויש אוסרים בכל ענין, וכן עיקר (ב"י בשם הר"ן ומרדכי פ' כירה והג"מ פ"א ופכ"ו)", (וכגון שקונה מֵעֲרָבִים וכדו', שאומרים מראש סכום גבוה וניתן להורידם בסכום הרבה). ויש לדעת שהזכרת סכום מקח לצורך מצוה, כגון במחלוקת הפוסקים שלדעת המרדכי – מותר, ומכל מקום דעת מרן השו"ע והרמ"א לאסור. וכן כתב כה"ח שם (ס"ק כ"ד): "ולדעת השו"ע סכום מקח – אסור בכל ענין אפילו בדבר מצוה, ודלא כהגהות מרדכי. מטה יהודה אות ב'. מיהו מה שכתב שם המטה יהודה דזוהי סברת מור"ם ז"ל, כתב עליו המחזיק ברכה אות ו' דאינו כן, שהרי אחר כך כתב מור"ם ז"ל סברת האוסרים, וכתב: וכן עיקר, אלמא דעתו לאסור, אלא נראה שלא דקדק מור"ם ז"ל בלשונו לכתוב סברא זו בשם יש אומרים, יעו"ש".
[22] מה שאין כן באדם שהולך לתחנת האוטובוס בשבת כדי לתפוס את האוטובוס במוצאי שבת. במקרה זה אין הוא משיג את מטרת הליכתו בשבת שהרי האוטובוס יגיע רק במוצאי שבת. אך אדם שמהלך בגינה ובודק מה הן העבודות הנדרשות כבר בעצם הבדיקה השיג את מטרתו.
[23] (כלל ס' סעי' א') מובא בהרחבה בהערה הבאה.
[24] במשנה שבת (ק"נ ע"א) נאמר: "אין מחשיכין על התחום לשכור לו פועלים ולהביא פירות, אבל מחשיך הוא לשמור, ומביא פירות בידו", ובגמ' עירובין (ל"ח ע"ב) כתוב: "אמר ליה רבה בר רב חנין לאביי: אי הוה שמיע ליה למר הא דתניא: לא יהלך אדם לסוף שדהו לידע מה היא צריכה, כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד – הדר ביה. ולא היא, שמע ליה ולא הדר ביה. התם – מוכחא מילתא, הכא – לאו מוכחא מילתא היא. אי צורבא מרבנן הוא – אמרינן: שמעתא משכתיה, ואי עם הארץ הוא – אמרינן: חמרא אירכס ליה". ופרש"י שם בד"ה "לא יטייל אדם" – "בשבת או ביום טוב סמוך לחשיכה עד פתח מדינה, כדי להתקרב למרחץ להיות מזומן ליכנס כשתחשך מיד, אלמא: אף על גב דהילוך גרידא עביד ולא אמר מידי – אסור, וגבי עירוב, אי בדיבורא הוה אסור משום הכנה – בשתיקותא נמי הוה אסור. מוכחא מילתא – מאי בעי בשדהו, אם לא לידע מה היא צריכה, ורחמנא אמר: 'ממצוא חפצך' וגו' (ישעיהו נח), וכן בפתח המדינה, אבל חוץ לעיר עד התחום – לא מוכחא מילתא דלערובי לצורך מחר קאזיל, ולא מסקי אינשי אדעתייהו". העולה מכל הנ"ל, ש"מוכחא מילתא" זה מה שאנשים יחשבו.
ופירשו התוס' (שבת ק"נ ע"ב ד"ה "ואין מחשיכין") – "השתא משמע דוקא על התחום, אבל בתוך התחום – מחשיכין לשכור פועלי' ולהביא פירו', וקשה לרבי דבסוף פ' בכל מערבין (עירובין ל"ח ע"ב) תניא: לא יהלך אדם לתוך שדהו לידע מה צריכה, כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח מדינה כדי שיכנס למרחץ מיד! ואומר רבי דהתם מינכרא מילתא דאינו מטייל אלא ליכנס למרחץ מיד אחר השבת שעל פתח מדינה רגילים להיות מרחצאות, כדאמרי' בפ"ק דמגילה (ו' ע"ב) ה' מאות מעלות עשן חוץ לחומה אבל הכא אין הוכחה כ"כ בתוך התחום המחשיך לשכור פועלים ולהביא פירות, וכי האי גוונא משני התם, מ"ר".
ופסק השו"ע (סימן ש"ו סעי' א'): "ממצוא חפצך (ישעיה נ"ח, י"ג) – חפציך אסורים; אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה, כגון: שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר, או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ; וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים". משמע שהמעיין אסור אפי' בתוך התחום. וראה שו"ע (סי' ש"ז סעי' ט'): "מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום, ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמינכרא מלתא".
ותירץ המג"א (סי' ש"ו בס"ק א') שהמעיין "ודוקא היכא דמנכר' מילתא, כמ"ש סימן ש"ז ס"ט עמ"ש שם", וביאר המחצית השקל שם: "כגון שעומד תוך שדה הצריך חרישה, מנכרא מלתא שעומד שם ומעיין בצורכי חרישה. וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה, כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה, ניכר שלצורך המרחץ מחשיך. וכתב שם מג"א דמכל מקום במחשיך בסוף התחום אפילו לא מנכרא מלתא – אסור, ועיין שם הטעם", והביאו המשנ"ב שם (ס"ק א').
וכתב בחיי אדם (כלל ס' סעי' א') ביאור אחר בדעת השו"ע: "ממצוא חפצך, דרשו חז"ל: חפציך אסורין אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה. לפיכך אסור לאדם להלוך בחפצו בשבת אפילו בדבר שאינו עושה שום מלאכה וגם אינו מדבר שום דבר אם הדברים ניכרים שעושה כן בשביל חפצו שיהיה מוכן לעשות במוצאי שבת. אבל אם אינו ניכר כלל וגם אינו משלים חפצו בשבת רק שמזמין את עצמו שיהיה מוכן למוצאי שבת – מותר (סימן ש"ז). לפיכך אסור לאדם להלוך בתוך שדותיו וגנותיו לראות מה הן צריכין ואיך הן פירותיהן, וכן שאר נכסיו. וכן לא יטייל למצוא סוס וספינה או עגלה לצאת בהן למחר, שהרי זה עוסק בחפציו בשבת. ואף על פי שאינו ניכר כלל – אסור", וראה עוד בסעי' ה'-ו', וראה בנשמת אדם (שם ס"ק א') שביאר מקורותיו ע"פ הראשונים, וכתב: "דז"ל הטור: "ממצוא חפצך" כו' אפילו בדבר שאין עושה שום מלאכה, כגון שמעיין בנכסיו לראות מה צריך למחר, וכן כתב הש"ע סימן ש"ו, ולשון זה בלתי ספק משמע דכל שמעיין בנכסיו, הוא עוסק בחפציו ואסור אפילו אינו ניכר כלל". וכן ביאר בשו"ע, והביאו כה"ח (סי' ש"ו ס"ק ב' ג'): "ודוקא היכא דמנכרא מלתא כמ"ש סימן ש"ז סעיף ט' יעו"ש. מגן אברהם ס"ק א', תוספת שבת אות א'. מיהו בנשמת אדם כלל ס' כתב דעשיית חפציו ממש כגון לעיין נכסיו אפילו בתוך התחום ולא מנכר – אסור, וכתב שכן הוא דעת התוספות והרמב"ם וסמ"ג וטור ושלחן ערוך יעו"ש. אבל אם אינו ניכר כלל וגם אינו משלים חפצו בשבת רק שמזמין עצמו שיהיה מוכן למוצאי שבת – מותר. חיי אדם שם אות א'".
ועיין ביה"ל (סי' ש"ו ד"ה "שמעין") שדחה ראיותיו. והבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' י"ח) כתב: "יש הרהור דאסור מדינא, כגון שמהלך בשבת בשדהו, או במקום של עסק מלאכה שעושין שם פועלין שלו בחול, כדי לראות מה צריכה שדהו או מקום המלאכה אחר השבת, ואף על פי ששם אינו מדבר כלום בו ביום אלא רק מחשב בלבו – הרי זה אסור מדינא, יען כיון שעושה מעשה ההליכה בשבת למקום שאין לו צורך בו ביום השבת, מנכרא מלתא שהולך לראות להזמין בדעתו דבר שאסור לעשותו בשבת, דאל"כ מה צורך יש לו בהליכתו שם בו ביום. וכן ה"ה אם מטייל בעיר במקום דשכיחי שם סוסים וחמורים, או במקום ספינות או קרנות, לראות איזה סוס או קרון או ספינה הערבים לו, כדי לשכרם למחר דמנכרא מלתא דבעבור זאת הלך לטייל שם, דבלא"ה לא היה הולך לטייל שם, דגם בכה"ג איכא איסורא, אף על פי שאינו מדבר ואינו עושה בו ביום דבר האסור לו, וכן כל כיוצא בזה". כלומר שאין דעת הבא"ח כחיי אדם וכן דעת שו"ע הגר"ז (סעי' ג').
[25] ראה בהערה הקודמת, וכן כתב הקצות השולחן (סי' ק"ז הערה ט').
[26] ראה הערה כ"ד.
[27] ראה הערה כ"ד.
[28] אם כוונתו לעשות השוואת מחירים ראה בשו"ע (סי' ש"ו סעי' א'), משנ"ב שם (ס"ק א'), כה"ח שם (ס"ק ב') ושו"ע (סי' ש"ז סעי' ט') ובמשנ"ב שם (ס"ק מ'). אמנם אם אין בכוונתו לעשות השוואת מחירים אין איסור של 'ודבר דבר'. אמנם אסור מדין מראית העין ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"א).
[29] ראה בהערה הקודמת.
[30] גמ' שבת (קי"ג ע"ב). (המעשה עם אימו של רשב"י הובא גם בְּזֹהַר ויקרא סוף פרשת בהר).
[31] משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק א'). ועיין לבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ג').
[32] בדרך רמז יש לומר: שבת ר"ת – ש'ינה ב'שבת ת'ענוג, אך יש שרצו לומר ש'יחה ב'שבת ת'ענוג. וזה תלוי באדם, שנאמר (קהלת י', ב'): 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו', כלומר, כאשר הַשּׁי"ן היא ימנית אז הוי שֵׁנָה בשבת והוא חכם, וזהו: 'לב חכם לימינו'; אך כאשר הַשִּׂי"ן היא שמאלית, אז הוי שִׂיחָה בשבת – אז הוא כסיל, וזהו: 'לב כסיל לשמאלו'.
[33] כתב בשער הכוונות (דף ע"ד ע"ד): "ענין הדיבור היה מוז"ל נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת ולא בלילה ולא ביום, זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטלה או דיבור של חול אפילו בלשון הקודש". וראה פרי עץ חיים (שער ח"י סוף פרק כ"א), ובמשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ה'), ובכה"ח (סי' ש"ז ס"ק א'-ב' וס"ק י"א).
וכתב השל"ה הקדוש (מס' שבת, נר מצוה סעי' ס,ג): "ובפרק כל כתבי א"ר אליעזר: מנין שהדיבור כמעשה, שנאמר: 'בדבר ה' שמים נעשו'… ונראה לומר שהפירוש הוא כך: כשם שצריך לשבות ממלאכות כן צריך לשבות מהדיבור, כי מצות שבת הוא זכר 'כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת' והנה הקב"ה לא עשה במעשה, רק בדיבור שנא': 'בדבר ה' שמים נעשו' ומזה הדיבור שבת. ש"מ שצריך לשבות מדיבור כמו ממעשה… והנשמר מלדבר דברי חול – קדוש יאמר לו. וכמה האריכו בזוהר בענין המדבר שיחת חול בשבת שהוא כמחלל שבת… ואף בדברים הכרחיים לדבר, נוהגים אנשי מעשה שלא לדבר בשבת, אפילו ההכרחיים כי אם בלשון הקודש ולא בלשון חול, 'כי קדוש היום לאדונינו'.. ואשרי מי שמרגיל את עצמו בלשון הקודש אף בימי החול כי אין ערך למעלת לשון הקודש"… עכ"ל. וכתב החיד"א (מחזיק ברכה סי' ש"ז אות א') "וכ"ש שמזה (משיחת חולין) ימשך ודאי לדיבור אסור… וריב לו להרב בעל 'דעת חכמה' על המנהג שנהגו לבקר כתות כתות בש"ק לאוהביהם".
[34] כתב מרן בשו"ע (סי' ש"ז סעי' א'): "ואפילו בשיחת דברים בטלים – אסור להרבות". וראה בהערה הקודמת בדברי השל"ה, וראה בהערה ל"ו.
[35] אך לא מתוך הכתב, עיין כה"ח (סי' ש"ז ס"ק קי"ד).
[36] כיון שיש איסור להצטער בשבת הרי דיבורו הוא לצורך שבת ומותר, וראה בכיו"ב לשו"ע (סי' ש"א סעי' ב'). וכתב בתרומת הדשן (סימן ס"א), ז"ל: "יראה דצריך לדקדק בדבר, דהתוס' וכן האשירי כתבו בפ' אלו קשרים, דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, כדמוכח בעובדא דאימא דרשב"י. כדאיתא בויק"ר דהוי לר"ש אימא סיבתא, דהוי משתעי סגי, א"ל: אימא, שבתא הוא ושתקה, משמע דאין כ"כ לדבר בשבת כמו בחול, ובירושלמי אמרינן דבדוחק וטורח התירו בשאלות שלום בשבת, עכ"ל. הא קמן להדיא דאסור להרבות דברים כמו בחול, וכש"כ יותר מבחול. אמנם אם אותם בני אדם מתענגים בכך, כשמדברים ומספרים שמועות מהמלכים ושרים ומלחמותיהם וכה"ג, כדרך הרבה בני אדם שמתאוים לכך, נראה דודאי שרי. דכה"ג כ' בסמ"ק דבחורים המתענגים במרוצתם ובקפיצותם – מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראות, ע"כ. הא חזינן דאע"ג דדרשו חכמים: 'וכבדתו מעשות דרכיך' – שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול, פי' שלא ירוץ ויקפוץ, ואעפ"כ אם עושה להתענג ולאות נפשו – שרי. ה"ה לענין שיחה יתירה, דנפקא לן נמי מההיא קרא: 'ממצא חפצך ודבר דבר', כמו שפירשו התוספות והאשירי דלעיל. אמנם ראיתי הרבה פעמים, שמקצת מאותם בני אדם המתאספים לספר שמועות הללו, אינם מתענגים בריבוי שמועות הללו, אלא שעושים כן לרצון חבריהם הנאספים עמהן. כה"ג נראה דיש חשש איסור לאותן שאין מתענגים", עכ"ל התרומת הדשן. וכתב הרמ"א (סי' ש"ז סעי' א'), וז"ל: "וב"א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם – מותר לספרם בשבת כמו בחול", ומ"מ כתב המשנ"ב (סי' ש"ז ס"ק ד'), וז"ל: "ומ"מ יזהר מלהמשיך הרבה בזה, דאף בדבר שהוא עונג גמור, כמו אכילה ושתיה ושינה, מבואר בסימן ר"צ ובב"י בסימן רפ"ח דאין להמשיך הרבה, דלאלו שאינם עוסקים בתורה בימות החול ניתן שבת עיקרו לד"ת, ואפילו לת"ח היגעים בתורה כל ימות השבוע, ג"כ איתא באחרונים שלא ירבו בו יותר מדאי משום בטול תורה", עכ"ל. וכן כתב כה"ח (שם ס"ק י"א וט"ו). והשבת נועדה, כדי לנוח מעמל השבוע ולפנות בנחת ללימוד תורה. וראה מש"כ במאמר מרדכי חלק זכור (ח"א פרק כ"ג בהרחבה).
[37] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ט). וע"ע כה"ח (סי' ר"צ ס"ק ז') ראה בהרחבה בהלכות מכין משבת לחול.
[38] שו"ע (סי' ש"ז סעי' א').
[39] רמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ד הלכה א'): "יש דברים שהן אסורין בשבת, אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו, משום שנאמר: 'אם תשיב משבת רגלך' וכו' לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו – אסור שנאמר: 'ודבר דבר', דבור – אסור, הרהור – מותר".
ובכה"ח (סי' ש"ז ס"ק י'): "והביא דבריהם אליה רבה אות ב' וכתב דשותפו דנקט אורחא דמילתא, והוא הדין לאחר, כמו שכתב רמ"א סעיף ח' וכן בכלבו השמיט שותפו, ונראה נמי אפילו לא אמר לאחר כלל אלא בפני עצמו, כדמשמע מסתימת השלחן ערוך ולבוש והרא"ש וכלבו, אלא דמסתמא אומר לאחר דמה ליה לדבר בפני עצמו, יעו"ש".
ולגבי אם לא מספר אלא מחשב בשביל עצמו כתב בשו"ע (סי' ש"ז סעי' ו'): "אסור לחשוב חשבונות אפילו אם עברו, כגון: 'כך וכך הוצאתי על דבר פלוני', ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו, אבל אם פרעם כבר – מותר". ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ה): "דהא בעי למידע כמה צריך ליתן להם, והו"ל חשבונות שצריכין, ואסור מטעם 'ודבר דבר' וכנ"ל בריש הסימן". וראה עוד שם (ס"ק כ"ו), כה"ח (שם ס"ק נ"ט, ובסי' ש"ז ס"ק ז"ן) שדוקא בפיו אסור והרהור מותר, וראה לקמן בסעי' מ"ו והלאה.
[40] ראה בהערה הקודמת.
[41] מורה באצבע (אות קנ"א), בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ה').
[42] שו"ע (סי' ש"ז סעי' ז'): "מותר לומר לחבירו: 'הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב', אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו, אבל לא יאמר לו: 'היה נכון עמי לערב'". ושם (סעי' ח'), וראה עוד (סי' ש"ו סעי' ח') שכתב: "הרהור בעסקיו – מותר, ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה", עכ"ל. ובכה"ח (סי' ש"ז ס"ק ס"ד), משנ"ב (שם ס"ק כ"ט). וכ"כ הבא"ח (ש"ש פר' וישלח סעי' ב').
[43] ראה בהערה הקודמת.
[44] גמ' שבת (ק"נ ע"ב): אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר לאדם לומר לחבירו: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', שאם יש בורגנין – הולך". וכתב הבית יוסף (או"ח סימן ש"ז): "ופירש רש"י: שאם יש בורגנין משבעים לשבעים אמה אפילו בשבת הולך, וכיון דדבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת – מותר לאומרו, אפילו במקום שאין שם ההיתר. וכן נראה מדברי כל הפוסקים. ורבינו ירוחם כתב בחלק ז' (נתיב י"ב, ע"ו ע"ג): דבר המותר לעשותו בשבת בעצמו, כגון שהם תוך התחום או שיש בורגנין שיוכל לילך שם בשבת – מותר. ומשמע מדבריו דדוקא בשיש בורגנין הוא דשרי, הא לאו הכי – לא. ואי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משמע לן רב יהודה דמותר לומר: למקום פלוני אני הולך למחר, כיון דאפילו לילך ממש מותר היום. ועוד דבהדיא משמע בגמרא דבשאין היתר לילך שם בשבת הוא, אלא על כרחך בשאין שם בורגנין הוא", עכ"ל. ופסק בשו"ע (סי' ש"ז סעי' ח') שמותר, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ל', ל"ב, ל"ד), כה"ח (שם ס"ק ס"ט), בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ג').
[45] רמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ד ה"א): "יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו, משום שנאמר: 'אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי', ונאמר: 'וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר', לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן, כגון: שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו – אסור שנאמר: 'ודבר דבר', דבור – אסור, הרהור – מותר". כלומר שכל מה שנאסר זה רק להתחשבן ולהתיעץ מה לעשות אבל לדבר על מכירה וכו' – מותר. וכן כתב הבית יוסף (סימן ש"ז): "כתוב ברוקח (סי' קל"ג): אינו יכול לומר: 'אני חפץ לרכוב למחר כי איני יכול להשכיר בשבת', עכ"ל. ונראה לי דבאומר לו כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב עליו מיירי".
ופסק השו"ע (סי' ש"ז סעי' ח'): "יכול לומר לחבירו: 'לכרך פלוני אני הולך למחר', וכן מותר לומר לו: 'לך עמי לכרך פלוני למחר', כיון שהיום יכול לילך ע"י בורגנין וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום, יכול לומר לחבירו שיעשנו למחר, ובלבד שלא יזכיר לו שכירות אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום – אפילו אם אין בו אלא איסור דרבנן, כגון: שיש חוץ לתחום פירות מוקצים, כיון שא"א לו להביאם היום – אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר הלילה לילך שם להביאם. הגה: וכן לא יאמר: 'אעשה דבר פלוני למחר' (הרא"ש פ' השואל וע"ל ריש הסימן)".
וביאר המגן אברהם (שם ס"ק י"א): "ופי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל שא"ל: 'לשם אני הולך למחר בא עמי', דאי לא מאי קאמר פשיטא, עכ"ל המ"מ פכ"ד, משמע דאם אמר דבר זה אעשה למחר אפי' בדבר שאין היתר לעשותו היום שרי וכ"מ מל' הרמב"ם שכ' אסור לדבר עם שותפו מה ימכור או יקנה למחר או היאך יבנה וכו' משמע דוקא כשמתיעץ ומתחשב מה יעשו אבל לדבר דבר זה אעשה שרי, וכ"מ בב"י שכת' וז"ל: כתב רוקח אינו יכול לומר אני חפץ לרכוב למחר כי אינו יכול להשכיר בשבת ע"כ. ונ"ל בא"ל כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב עליו מיירי, עכ"ל ב"י. משמע דבלא זה שרי, אבל דעת הרא"ש לאסור כמ"ש רמ"א בהג"ה ואפשר דגם המ"מ ס"ל כן ע' בתוספות וא"כ אסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל אותו ישאל אותו אם ילך למחר". וכך פסקו הבא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' ג'). והכה"ח (שם ס"ק ס"ז), והמשנ"ב שם (ס"ק ל') שאסור לומר לו אסע אתך למחר ושאר הפעולות שאסור לעשותן בשבת (וראה שם שהוכיחו כן בדעת השו"ע).
[46] וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ו): "קאי על מה שכתב בתחלה דאסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר, וקמ"ל דלא נימא דדוקא כשמדבר עם חבירו ומתיעץ עמו הוא דאסור, כיון שיש לו צורך בדבורו אבל לדבר בינו לבין עצמו שאין לו צורך בכך שרי, קמ"ל כיון דהוא דבר האסור לעשות בשבת, אף כשמדבר בינו לבין עצמו – מקרי דבור חול ואסור, וכנ"ל בריש הסימן". ועיין בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' א'), כה"ח (סי' ש"ו ס"ק י').
[47] כתב השו"ע (סימן ש"ז סעי' י'): "מותר לומר לחבירו: 'שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי'". וביאר כה"ח שם (ס"ק ע"ט): "כיון שאין בשמירה שום צד איסור, ומשום חוץ לתחום נמי אין איסור, כיון שיש היתר על ידי בורגנין כמ"ש לעיל. תוספת שבת אות כ"ה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק מ"א): "היינו אפילו היום, וקמ"ל דלא נימא דהוי כמו ששוכרו". ובשער הציון שם (ס"ק מ"ז): "אף דבעלמא קיימא לן, שמור לי ואשמור לך, שומר שכר".
[48] גמ' שבת (ק"נ ע"א): "הא קא משמע לן: לא יאמר אדם לחבירו: 'שכור לי פועלים', אבל אומר אדם לחבירו: 'הנראה שתעמוד עמי לערב'".
ובבית יוסף (סימן ש"ז) הביא: "מותר לומר לחבירו: 'הנראה שתעמוד עמי לערב'. גם זה שם (ק"נ ע"א) ופירש רש"י: הנראה עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב, אם תבא אלי לכשתחשך, ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא מפרש בהדיא – שרי כדמפרש טעמא לקמן: דבור – אסור, הרהור – מותר. וספר מצות גדול (לאוין ס"ה, כ"ב ע"ג) פירש בשם ר"י (תוס' ע"ז ז' ע"א ד"ה הנראה) הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב. ובהגהות חדשות פרק כ"ד (אות א) כתוב: פר"י: הנראה – טוב בעיניך". וכן פסק השו"ע שם (סעי' ז').
ולגבי לומר לנכרי ראה בא"ח (ש"ש פר' וישלח סעי' ב'), כה"ח שם (ס"ק ס"ב-ס"ג).
[49] כתב הבית יוסף (סי' ש"ו): "וחפצי שמים – שרי, כגון חשבונות של מצוה וכו'. בפרק שואל (ק"נ ע"א) ובפרק קמא דכתובות (ה' ע"א). וכתב הרב המגיד בפרק כ"ד (ה"ה) שלא הותר שבות בשביל עסקי רבים, לא אמירה לגוי ולא שבות אחר, לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה שאסור בצרכי יחיד, משום 'ודבר דבר' (ישעיה נ"ח, י"ג) זה לבדו הותר לדבר מצוה או לצורך רבים, עכ"ל" וכו' והרב רבי מאיר מרוטנבורק כתב דוקא לדבר אליו וכו'. גם בספר כלבו (סי' ל"א, ל"ג ע"ב) כתוב כן, ובהגהות חדשות פרק כ"ד (אות ה') כתוב גם כן שאסר מהר"ם לעשות סכום עם מלמד תינוקות, אבל בהגהות מרדכי כתוב פרק (ה') [ד'] (סי' תנ"ט) דאפילו לקצוץ דמים לדבר מצוה מותר. ומכל מקום משמע מדבריו דכל היכא דאפשר בלא קציצה – אינו רשאי לקצוץ. וכבר כתבתי (עמ' קע"ה ד"ה והר"ן) דהרמב"ן והר"ן והרב המגיד סוברים כדברי הר"מ ז"ל".
וכתב בשו"ע ורמ"א (סי' ש"ו סעי' ו'): "חפצי שמים – מותר לדבר בהם, כגון: חשבונות של מצוה, ולפסוק צדקה, ולפקח על עסקי רבים, ולשדך התינוק ליארס וללמדו ספר או אומנות ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר, אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות – אסור. הגה: י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך, ונודר לצדקה או לחזן, דאסור בשבת לפסוק כמה יתן, והמנהג להקל, דהא מותר לפסוק צדקה". ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"א), כה"ח שם (ס"ק נ"ב). וטעם ההיתר הובא בגמ' שבת (קי"ג ע"ב): "'ממצוא חפציך', חפציך – אסורין, חפצי שמים – מותרין". והביאה המשנ"ב שם (ס"ק כ"ה). ומה שאסור להזכיר סכום מעות ראה גם שו"ע (שם סעי' ג'). וביאר הטעם הכה"ח שם (ס"ק כ"ה): "פירוש אפילו אי אפשר בענין אחר – אסור להזכיר סכום מקח. מגן אברהם ס"ק ו'. והטעם כתב הרב המגיד לפי שאין בקציצה שום מצוה רק הצלת ממונו, ולכך אסור". וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק נ').
[50] ראה בהערה הקודמת, וכתב המשנ"ב (סימן ש"ו ס"ק כ"ח): "לעיין ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים".
[51] משום דהוי צרכי רבים, ראה לעיל הערה מ"ט.
[52] משנ"ב (סי' ש"ז ס"ק א'). וכתב בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' א'): "ואם הוא דבר מצוה כגון דאומר בשבת שרוצה לכתוב למחר ס"ת או תפילין ומזוזה וכיוצא בזה יש מתירים משום דחפצי שמים הם. ויש אוסרים דס"ל לא אמרו חפצי שמים מותרים לדבר בהם בשבת אלא דוקא אם יש צורך מצוה באותו דבור, אבל לומר למחר אכתוב תפילין ומזוזה אין צורך באותו דיבור דבין אם אמר בין אם לא אמר הנה הוא עושה המצוה למחר וצריך לחוש לדברי האוסרין. מיהו כתב הרב תוספת שבת ז"ל דאם מתיירא שמא יתרשל בדבר שרי לזרוזי נפשיה דהוי כנדר כמ"ש ביו"ד סי' ר"ן".
[53] ראה בהערה הקודמת.
[54] וע"ע הערה מ"ט.
[55] שו"ע (סי' ש"ו סעי' ח'). בגמ' שבת (ק"נ ע"א) אומרת: "לא יאמר אדם לחבירו: 'הנראה שתעמוד עמי לערב'. ר' יהושע בן קרחה אומר: אומר אדם לחבירו: 'הנראה שתעמוד עמי לערב'". ומסביר רש"י (ד"ה "הנראה"): "אומר אדם לחבירו: עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבא אלי לכשתחשך, ושניהם יודעים שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו, וכיון דלא מפרש בהדיא – שרי כדמפרש טעמא לקמן: דבור – אסור, הרהור – מותר", וע"ז אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן הלכה כמו ריב"ק, והטעם כי כתיב (ישעיהו נ"ח, י"ג): "ממצוא חפצך ודבר דבר", דיבור – אסור, הרהור – מותר, וע"ז הגמרא מקשה ממה שהתרנו הרהור בשבת ואסרנו דיבור, משמע "שהרהור לאו כדיבור דמי". והרי רבב"ח משם ר' יוחנן בעצמו אמר במקום אחר בכל מקום מותר להרהר (בדברי תורה) חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, וא"כ משמע שהרהור כמו דיבור. והגמרא מתרצת: "שאני התם, דבעינן: 'והיה מחניך קדוש'". והסביר רש"י (ד"ה "והיה מחניך"): "ולא כתוב ביה דבר, אלא מקום חנייתך תהא בקדושה, וטעמא – משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה". ואחרי זה הגמרא מסבירה שלפני ערוה אסור לדבר ד"ת אבל מותר להרהר, אבל במקומות המטונפים – אסור לדבר ד"ת וכן אסור להרהר, משום שיש לענין זה פסוק מיוחד: "והיה מחניך קדוש". ועל זה כתוב ברבנו יונה על הרי"ף (ברכות פ"ג) ומביא אותו הרא"ש (שם) משם ר' יונה: "כלומר כשאסר ר' יוחנן ההרהור כמו הדיבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד שבפרשת 'ושבת וכסית את צאתך' כתיב: 'והיה מחניך קדוש', משום הכי החמירו בו ואמרו שהרהור אסור (כמו הדיבור). והנה נראה מכאן בפירוש שלא אמר הרהור כדיבור אלא גבי ענין זה בלבד, משום דכתיב: 'והיה מחניך קדוש', אבל בשאר מילי – הרהור לאו כדיבור דמי", עכ"ל. ומזה מוכיח שהלכה כמו רב חסדא שהרהור לאו כדיבור, וגם ר' יוחנן סובר כמותו במסכת שבת (והוכחה זו הביא אותה גם המאור שם). למעשה רוב הפוסקים סוברים שהלכה כרב חסדא, אולם יש מחלוקת בדעת רב חסדא אם בכל מקום אומרים שהרהור לאו כדיבור או רק בענין ק"ש כיון שנאמר בה "שמע" ו"ודברת בם", ואם יש להעמיד שגם בק"ש מועיל הרהור, עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א אור"ח סי' ח').
בענין הרהור בדברים שאסור לעשותם בשבת – שכתבנו שמותר בשבת, יש להדגיש שהוא דווקא כאשר אין מעשה בצידו והאדם הרואה את המהרהר אינו יודע במה הוא מהרהר, אדם המחשיך על התחום, אע"פ שלא אומר דבר, מ"מ הרואהו שהולך מבין שכוונתו לעשות מעשה – וזה אסור, עיין שו"ע (או"ח סי' ש"ו סעי' א', ג'), וכן אין לו ללכת לשדה לראות מה צריך לתקן למחר, אבל הרהור בלבד לעשות חשבון כמה עלה לו בנין פלוני ומה הוא צריך לעשות למחר, כמה עולה לקנות חפץ מסויים ולחשבן כמה הכל עולה – מהדין מותר (ראה שו"ע שם ס"ח), ובלבד שלא יסתכל בספר החשבונות או בדף של חשבונות, עיין ברכי יוסף המובא בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ע'). וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ס"ז-ס"ח).
[56] בא"ח (ש"ש פרשת וישלח סעי' י"ט). ומקור דבריו הוא רבינו יונה באיגרת התשובה כמובא בב"י (סי' ש"ו) וכלשון השו"ע (סי' ש"ו סעי' ח'): "ומ"מ משום עונג שבת, מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה".
[57] פרשת יתרו פרק ז'.
[58] ב"י (סי' ש"ו ד"ה "והרהור"). משנ"ב (שם ס"ק ל"ח-ל"ט), וז"ל: "'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (דברים ה', י"ג), וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאילו כל מלאכתו עשויה" עיי"ש. והוסיף בב"י משם ר' יונה באגרת התשובה: "אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה – אסור (להרהר) וכו', וכן אנו אומרים בתפילה: מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה, וכן אנו אומרים בברכת המזון שלא תהא צרה ויגון ביום מנוחתנו", עכ"ל". ועיין בכה"ח (שם ס"ק ע"א, ע"ג).
[59] שו"ע (סי' ש"ו סע' ח'), וז"ל: "הרהור בעסקיו – מותר. ומ"מ משום עונג שבת – מצוה שלא יחשוב בהם כלל, ויהא בעיניו כאילו כל מלאכתו עשויה".
[60] עי' הערה נ"ט.
[61] גמרא שבת (ק"נ ע"ב), מדרש רבה (סוף פרשת "בהר"). ועיין במהרש"א (שם בח"א) ובטורי זהב (סי' ש"ז ס"ק י"ד) שביארו דהיינו שבשבת חשב כיצד לתקן את המקום ביום ראשון דהיינו ביום חול, ומהדין זה מותר, כי זה רק הרהור, ואף על פי כן ברגע שנזכר שהוא הרהר בשבת הרהור של מעשה חול, ואין זה מדרכי החסידות, לכך למחר ביום חול לא עשה שום פעולה לתקן. והקדוש ברוך הוא ראה את מעשיו של אותו חסיד על המחשבה הטובה שלו ועשה לו נס כנ"ל. וראה בט"ז שם פירוש נוסף. ועיין עוד בבן יהוידע (שם).
