פרק נב – דיני בישול בשבת

פרק נב

דיני בישול בשבת

בישול

איסור תורה הוא לבשל בשבת, כפי שכתב הרמב"ם[1]: "האופה כגרוגרת חייב. אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנים או המחמם את המים, הכול ענין אחד הוא". אמנם, יש לדעת, כי ענייני "בישול" בשבת הנם רבים ומפורטים והם סובבים סביב כמה שאלות מרכזיות: א. מהם אופני הבישול האסורים? ב. באיזה מקור חום אסור לבשל בשבת? ג. מהי מידת החום הנחשבת בישול? ד. באילו מן המקרים יהיה איסור הבישול מדאורייתא ובאילו איסור דרבנן? ועוד. כפי שיתבאר לקמן.

בישול דבר שאינו מאכל

א – האיסור מן התורה לבשל בשבת מתייחס בין לבישול דברי מאכל ובין לבישול שאר דברים, כלשון הרמב"ם[2]: "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלתהרי זה תולדת מבשל. וכן הממיס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בזההרי זה תולדת מבשל וחייב. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס… כללו של דבר: בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רךהרי זה חייב משום מבשל".

ארבע דרכי בישול

ב – ישנן ארבעה דרכים בהן ניתן לבשל, והן: א. אש. ב. תולדת האש. ג. חמה. ד. תולדת חמה. ואין הדין שווה בכולן, כפי שיתבאר לקמן:

בישול באש ובתולדותיה

ג – המבשל באש או בתולדות האש חייב מדאורייתא[3], מכיון שדרך בני אדם לבשל באש ובתולדותיה[4].

דוגמאות לבישול באש ובתולדותיה

בישול בגז

ד – המבשל על כיריים חשמליות בשבת הרי הוא כמבשל באש.

בישול על טס עשוי פח

ה – המחמם טס עשוי פח על הגז ומכבה את הלהבה בערב שבת, ובשבת מבשל על גבי הפח הרותח אין זה בישול באש עצמה אלא בדבר שהתחמם בחום האש, כלומר בתולדת האש.

טס פח חוצץ

ו – המניח טס עשוי פח על האש ועליו סיר הרי זה נחשב בישול באש [למרות שהפח חוצץ בין הסיר לאש].

תנור דולק

ז – האופה בתנור בזמן שהוא פועל [בין בחשמל ובין בגז וכדו']הרי זה נחשב בישול באש.

תנור מכובה

ח – האופה בתנור חם בזמן שהוא מכובה – הרי זה נחשב בישול בתולדת האש.

צד המיחם

ט – המניח ביצה בצד מיחם מים חמים, שאינו עומד על האש, ומבשלה שם הרי זה נחשב בישול בתולדת האש[5].

ייבוש ידיים רטובות ליד התנור

י – הרוחץ את ידיו במים ורוצה לְיַבְּשָׁם אסור לו לקרבם לתנור, מכיון שבכך הוא מבשל את המים שעליהן אם המים יתחממו בחום שהיד סולדת בהם, וגם אם רק מפשירם סמוך לאש אסור משום רחיצה[6].

איסור בישול בחמה ובתולדותיה

בישול בחמה ותולדותיה

יא – "בישול בחמה" הנו: בישול בחום השמש באופן ישיר. בישול ב"תולדות חמה" הנו: בישול בדבר שהתחמם בחום השמש [כגון: חול לוהט או משטח מתכת רותח שהתחממו בחום השמש, ומבשל על גביו][7].

בישול בחמה מדאורייתא

יב – מדאורייתא אין איסור לבשל לא בחמה ולא בתולדותיה, משום שאין דרך אנשים לבשל לא ישירות בחום השמש ולא באמצעות דברים אחרים שהתחממו בחום השמש[8].

בישול בחמה מדרבנן

יג – מדרבנן יש חילוק בין בישול בתולדות חמה לבין בישול בחמה עצמה. בתולדות חמה אסרו חכמים לבשל, מכיון שחששו שאנשים לא ידעו להבדיל בין בישול בתולדות חמה לבישול בתולדות האש, ואם יתירו להם בישול בתולדות חמה יתירו לעצמם גם בישול בתולדות האש, ויעברו על איסור דאורייתא[9]. אמנם, על בישול בחמה עצמה לא גזרו חכמים, מכיון שלא חששו שאנשים יטעו לחשוב שאין הבדל בין בישול חמה לבישול באש ויבואו לבשל באש עצמה.

דוגמאות לבישול בחמה ותולדותיה

סיר בשמש

יד – המניח סיר ובו מים תחת כיפת השמים כדי שיתחממו ישירות בחום השמש – הרי זה מבשל בחמה עצמה. ועל כן, גם אם המים יגיעו לחום כשיעור של "יד סולדת בו" מותר לעשות כן בשבת [למרות שמים שהתחממו לחום של "יד סולדת בו" נחשבים מבושלים ונמצא שהתבשלו בחום השמש בשבת][10].

ביצה על הגג

טו – המניח ביצה על גג רותח שהתחמם מהשמש כדי שתתבשל הוי בישול בתולדות חמה ואסור. אבל אם מניח על גג שאינו רותח כדי שתתבשל ישירות בחום השמש – הרי זה מבשל בחמה עצמה, ומותר לעשות כן בשבת[11].

ביצה על גבי חול לוהט

טז – המניח ביצה על גבי חול לוהט שהתחמם בחום השמש, בשבת – הרי זה מבשל בתולדות חמה. ועל כן, אסור לעשות כן בשבת[12].

הבערת אש בזכוכית מגדלת

יז – אסור להבעיר אש על ידי ריכוז קרני השמש במקום אחד בעזרת זכוכית מגדלת. ונחלקו הדעות אם איסור זה מדאורייתא או מדרבנן. יש אומרים שאיסורו מדאורייתא, מכיון שהתוצאה הסופית היא שהובערה אש ממש וזה איסור דאורייתא [ומה שחשוב הוא שבסוף הובערה אש ולא דרך ההבערה]. ויש אומרים שאיסורו מדרבנן, מכיון שהאש הובערה על ידי זכוכית מגדלת ולא ישירות בחמה, וזה דומה לבישול בתולדות חמה האסור מדרבנן [ומה שחשוב זו דרך ההבערה][13].

מחלוקת זו, בין הסוברים שאסור להבעיר אש בזכוכית מגדלת מדאורייתא ובין הסוברים שזהו איסור דרבנן, הנה מחלוקת להלכה ולמעשה בכמה מצבים [כגון: עבור חולה שאין בו סכנה, שלדעת הסוברים שזהו איסור דרבנן יהיה מותר לעשות זאת בשינוי לרפואתו, ולדעת הסוברים שזהו איסור דאורייתא יהיה אסור[14], ועוד]. ומכל מקום למעשה, מכיון שמדובר בספק דאוריית איש להחמיר.

חמי טבריה

יח – ישנה מחלוקת לגבי חמי טבריה. יש אומרים שדינם כדין תולדות חמה, ויש אומרים שדינם כדין תולדות האש [מכיון ש"חלפי אפיתחא דגיהנם"עוברים ליד פתח גיהנם]. למעשה, אנו פוסקים שדין חמי טבריה כדין תולדות חמה ואסור לבשל בהם מדרבנן[15].

דוד מים חשמלי

מים המתחממים בדוד חשמלי [בויילר]

יט – אסור לפתוח בשבת ברז של מים חמים שהתחממו בדוד חימום חשמלי, בין כאשר הדוד פועל ובין כאשר אינו פועל, מכמה טעמים:

דוד חשמלי פועל כאשר הדוד פועל אסור לפתוח את ברז המים החמים, מכיון שעם יציאת המים החמים מן הדוד, נכנסים במקומם מים קרים אשר מתחממים ומתבשלים בשבת על ידי גוף חימום המופעל על ידי חשמל [שדינו כדין אש ממש] – וזהו איסור דאורייתא.

דוד חשמלי שפעל ביום שישי

דוד חשמל שאינו פועל כאשר הדוד אינו פועל אסור גם לפתוח את ברז המים החמים, אפילו אם הוחמו רק ביום שישי [ולא בשבת עצמה], מכיון שעם יציאת המים החמים מן הדוד, נכנסים במקומם מים קרים אשר מתחממים ומתבשלים על ידי המים החמים שנותרו בדוד ומגיעים למידת חום של "יד סולדת בו" [ואף יותר מכך]. ומכיון שהמים הקרים מתבשלים על ידי מים שהתחממו בכוח החשמל [שדינו כדין אש ממש], הרי זה מבשל בתולדות האש [וכפי שהתבאר לעיל, בישול בתולדות האש אסור מדאורייתא]. ועל כן, בימי החורף כאשר רגילים להשתמש גם בדוד החשמלי, יש להיזהר בכך במיוחד[16].

דוד עם טרמוסטט

כ – דוד חשמלי שמותקן בו וסת חום (טרמוסטט) שאינו מאפשר למים להגיע לחום כשיעור "יד סולדת בו" – מותר להוציא ממנו מים חמים בשבת[17].

אזהרת בני ביתו

כא – במקרה שאסור להשתמש בברז המים בשבת וכנ"ל (כגון ששכח אותו פועל וכדו')יודיע לבני ביתו שלא יבואו להיכשל.

בדיקת המים בערב שבת

כב – אדם שהופעל בביתו דוד חשמלי ביום שישי, צריך לבדוק את חום המים לפני כניסת השבת כדי לדעת אם מותר להשתמש במים החמים בשבת או לא. ולכן, לפני שיוצא מביתו להתפלל, יפתח את ברז המים החמים, ויבדוק את חום המים, אם הם קרוב לשיעור יד סולדת יודיע לבני ביתו ולא ישתמשו, ואם לא מותר.

אדם שהופעל בביתו דוד חשמלי ביום שישי, ובדק את המים בערב שבת ומצא שהם חמים כשיעור "יד סולדת בו", אם רוצה להשתמש במים אלו יכול לפתוח את ברז המים החמים [ביום שישי כנ"ל] ולתת למים לזרום עד שברור לו שאינם חמים חום של "יד סולדת בו" ולהשתמש במים החמים בשבת[18].

דוד חשמלי שאינו מחמם עד חום של "יד סולדת"

כג – אף על פי שמותר להוציא מים מדוד חשמלי כבוי שהמים שבו אינם חמים כשיעור "יד סולדת בו", מכיון שמים קרים שנכנסים לתוכו לא מגיעים לחום כשיעור "יד סולדת בו" ובאופן זה אין איסור "בישול" ראוי לא לנהוג כך, כיון שהדבר קשה מאוד לאמוד את דרגת חום המים, ואדם עלול לטעות ולהוציא מים שחמים כדי חום של "יד סולדת בו".

דוד שמש

דוד שמש וכדו'

כד – סוגיית השימוש בדוד שמש בשבת נסובה סביב דיני בישול בחמה ובתולדותיה, כפי שיתבאר לקמן.

מים שהוחמו בדוד שמש מערב שבת

כה – מים שהוחמו בדוד שמש ביום שישי מותר להשתמש בהם בליל שבת אפילו אם הם חמים כשיעור "יד סולדת בו". ומכל מקום, המחמיר תבוא עליו ברכה[19], וכך אנו מורים לתלמידי חכמים להחמיר בדבר זה[20].

מים שהוחמו בשבת בדוד שמש

כו – אסור להשתמש במים שהוחמו בשבת בדוד שמש[21].

רחיצת תינוק במים מדוד שמש

כז – במקום צורך, כגון שצריך לרחוץ כל גופו של תינוק, עדיף להשתמש במים שהוחמו בדוד שמש, ובתנאי שירחצו איבר איבר [כלומר, לא רחיצת כל הגוף ביחד אלא איבר אחר איבר] בחורף, במים שהוחמו בדוד שמש בשבת עצמה. וטעמם הוא, שמוטב שיעברו איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. ואף על פי שאין הדעת נוחה מכך כיון שזו קולא גדולה במקרה צורך כדלעיל עדיף שינהגו כך, דהיינו שירחצו את הקטן בתולדות חמה (מים שהוחמו בדוד שמש), ולא במים שחוממו על האש כדי שלא יכנסו לספיקות אחרים [ראה בהלכות רחיצה בשבת].

מערכת הסקה מרכזית

פתיחת ברזי יחידות הסקה [רדיאטור]

כח – אסור לפתוח ברזי יחידות הסקה [רדיאטורים] בשבת, בין בזמן שמבער הדוד פועל ובין בזמן שאין מבער הדוד פועל[22].

הטעם לאסור בזמן שמבער הדוד פועל הוא כיון שפתיחת הברזים גורמת לבישול המים שהיו ביחידת ההסקה ונשלחו אל דוד החימום וגם מאריכה את זמן פעולתו.

הטעם לאסור לפתוח את ברזי ההסקה [רדיאטורים] אפילו בזמן שמבער הדוד אינו פועל הוא, מכיון שפעמים שפתיחת הברזים גורמת להפעלת המבער ולבישול המים שבמערכת, בידיים ממש[23].

סגירת ברזי יחידות הסקה [רדיאטורים]

כט – מותר לסגור ברזי יחידות הסקה בשבת, רק לצורך גדול ורק כאשר המבער אינו עובד. אך כשהמבער עובד אסור לסגור את ברזי ההסקה אפילו לצורך גדול, משום שסגירת הברז עלולה לגרום לכיבוי של המבער באופן ישיר[24].

פתיחת ברז מים חמים בשבת

ל – אין לפתוח בשבת את ברז המים החמים (בכיור וכדו'), בין במערכת הפועלת ע"י דוד חשמל או יונקרס או מערכת הסקה מרכזית וכדו', כיון שע"י פתיחת הברז, המים החמים נכנסים למערכת מים קרים ומתבשלים, ועוד שגורם להפעלת מערכות החימום. אמנם במערכת כזו שניתן להפעיל את ה"יונקרס" באופן שיחמם רק את ההסקות ולא את המים שבברזים והפעיל רק את חימום ההסקות יכול לפתוח את הברז[25].

ניתקו את החימום

לא – אם ניתקו את מערכת חימום המים, והמים בדוד הם בחום של פחות מ-40 מעלות מותר להשתמש במים אלו בשבת, ובלבד שאין הם מתחממים משום מקור אחר (כגון מדוד שמש וכדו')[26].

מיחם שתייה חשמלי

מיחם עם ברז לכניסת מים

לב – אסור להשתמש בשבת במיחם חשמלי המחובר לברז מים, כיון שכאשר מוציאים ממנו מים חמים נכנסים אליו מים קרים ומתבשלים [בדומה לדוד מים חשמלי]. אמנם, כאשר ברז המים הקרים סגור ונמנעת כניסת מים קרים למיחם מותר להשתמש בו בשבת[27].

מיחם עם גוף חימום גלוי

לג – מיחם מים חמים שגוף החימום שבתוכו גלוי, יש להיזהר לא להוציא ממנו מים חמים בכמות כזו שתוריד את מפלס המים אל מתחת לגוף החימום [אפילו כאשר לא נכנסים לתוכו מים קרים], שמא אדם יחשוש שיישרף גוף החימום ויבוא להוסיף מים למיחם. אמנם אם יש מנגנון הגנה המונע מגוף החימום להישרף מותר, ובלבד שאינו גורם לכיבוי המיחם[28].

מיחם מים חמים בבית חולים

לד – מיחם מים חמים המחובר לברז מים כנ"ל [אשר מקבל מים קרים עם יציאת המים החמים] המוצב בבתי חולים, אשר פועל בשיטת "גרמא" – מותר בשימוש בשבת לחולים בלבד. ועל כן, בריא המבקר בבית חולים בשבת, צריך להיזהר לא להשתמש במיחם זה[29].

צינורית מדידה שעל המיחם

לה – מיחם חשמלי שמחוברת אליו מבחוץ צינורית שקופה למדידת מפלס המים שבמיחם [באופן שבכל פעם שנוטלים מים מן המיחם ויורד מפלס המים בתוך המיחם, חוזרים מים מן הצינורית אל המיחם ויורד מפלס המים גם בצינורית] – מעיקר הדין יש להתיר את השימוש בו, אך ראוי לכל בן תורה להסיר את הצינורית. וטעם הדבר הוא, שמים הנמצאים בצינורית אינם רותחים כרתיחת המים שתוך המיחם, וכשחוזרים מים שבצינורית להיכנס אל תוך המיחם הם מתבשלים[30].

מיחם המופעל על ידי "שעון שבת"

לו – אסור להשתמש במים שהוחמו בשבת במיחם חשמלי, גם אם המיחם מופעל בשבת על-ידי שעון שבת[31].

גדר בישול האסור בשבת

בישול בחום כשיעור "יד סולדת בו"

לז – גדר בישול של תבשיל לח בשבת הינו – חימום עד לחום כשיעור "יד סולדת בו". ולכן, אדם שחימם תבשיל לחום כשיעור "יד סולדת בו" עבר על איסור "בישול" בשבת[32].

שיעור יד סולדת

לח – שיעור חום של "יד סולדת בו" הנו חום שיד האדם נרתעת בו. ומכל מקום, קשה לשער שיעור זה באמצעות היד עצמה, מכיון שידי בני אדם אינן שוות, ויד אדם אחד נרתעת בחום גדול מאוד ויד השני נרתעת בחום מועט[33]. ולכן, יש לחשב שיעור של "יד סולדת בו" כשיעור חום שכריסו של תינוק נכווית בו, וחישבו פוסקי האחרונים מידת חום זו והגיעו למסקנה שחום שכריסו של תינוק נכווית בו [שהוא שיעור "יד סולדת בו"] הינו חום שבין 40 ל-45 [מעלות], דהיינו, חום פחות מ-40ודאי אינו חום כשיעור "יד סולדת בו" וחום של 45 ויותר ודאי הוא חום כשיעור "יד סולדת בו".

כתב הבא"ח דרך פשוטה להבחנה בחום כשיעור "יד סולדת בו" תבשיל שאדם נמנע לאכלו או לשתותו בשל חומו, הרי הוא חם כשיעור "יד סולדת בו"[34]. ומכל מקום יש לחשב את מידת החום לפי מידת חום המאכלים או המשקאות שרוב בני האדם רגילים להכניס לפיהם, ולא לפי מידת חום המאכלים או המשקאות שמיעוט בני אדם רגילים להכניס לפיהם.

אופני בישול נוספים בשבת

מאכלים וכלים מבשלים

לט – מאכל רותח שנגע במאכל שאינו מבושל, וכן כלי רותח שנגע במאכל שאינו מבושל עשויים לבשלו בנגיעתם. ומכל מקום, אין הם מבשלים אלא אם כן היו חמים בדרגת חום כשיעור של "יד סולדת בו", וכדלקמן[35].

כלי ראשון

מ – גדר "כלי ראשון" כלי שהתחמם על האש [וכן מאכל שהיה בתוך הכלי בשעה שהתחמם על האש כל זמן שהוא עדיין בתוכו], בין כשהוא על האש ובין כשהורד ממנה, נקרא "כלי ראשון"[36].

מא – בישול בכלי ראשון כלי שהיה על האש [וכן מאכל שהיה בתוכו כשהתחמם על האש והוא עדיין בתוך ה"כלי ראשון"]מבשל כל זמן שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו". ולכן, אסור ליתן לתוך כלי זה מאכל שאינו מבושל כל צורכו, כיון שמאכל שלא בושל כל צרכו שניתן לתוך כלי ראשון [או על גבי מאכל שבתוכו]יתבשל בחום הכלי[37].

מאכל שלא התבשל כל צרכו

מב – מאכל שלא התבשל כל צורכו [בין אם לא התבשל כלל ובין אם התבשל יותר ממאכל בן דרוסאי[38], כל שלא התבשל כל צרכו]יש בו איסור "בישול". ולכן, אסור להכניס תפוחי אדמה וכדו' שלא התבשלו כל צורכם, לכלי ראשון חם כשיעור "יד סולדת בו". וכל זאת אפילו הם חמים, כל שלא התבשלו כל צרכם אסור להכניסם לכלי ראשון כנ"ל.

כלי ראשון שהורד מן האש ואין היד סולדת בו

מג – כלי ראשון [וכן מאכל שהיה בתוכו כשהתבשל על האש], שהורד מן האש ואינו חם כשיעור "יד סולדת בו" אינו מבשל[39]. ויש אומרים שמכיון שקשה לבדוק מידת חום הכלי והתבשיל, עשו הרחקה בכלי ראשון וגזרו לאסור ב"כלי ראשון" שהורד מן האש [דהיינו להחשיבו כמבשל] גם כאשר אין היד סולדת בו[40]– וטוב להיזהר בזה.

תתאה גבר

מד – מאכל חם שניתן על גביו מאכל או משקה קרים התחתון גובר על העליון, מכיון שהכלל ההלכתי הוא ש"תתאה גבר" [התחתון גובר], דהיינו שהמאכל הרותח שנמצא למטה מחמם את המים הבאים עליו מלמעלה. ולכן, אסור לשפוך מים קרים על תבשיל שבכלי ראשון, כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", אפילו אם אינו מונח על האש, מכיון שהתבשיל הרותח יבשל את המים הקרים שישפכו עליו[41].

תיבול צלי שהוסר מהאש

מה – אסור למרוח שמן, מרגרינה, וכדו' וכן אסור לפזר תבלינים וכדו' על צלי שהוסר מן האש כל זמן שהוא תחוב עדיין בשיפוד, והוא חם כשיעור "יד סולדת בו", משום שהם מתבשלים על גביו[42] [ולא משום טח וכדו'].

מריחת שמן וכדו' על גוש

מו – תפוח אדמה, ביצה או בשר שהתבשלו בכלי ראשון והוציאו אותו מהסיר במזלג והם חמים כשיעור "יד סולדת בו" אסור למרוח עליהם שמן וכדו' או לפזר עליהם תבלינים כנ"ל, כל זמן שלא הונחו בצלחת (ואם הונחו על הצלחת ראה להלן סעיפים נ"ג-נ"ו).

כלי שני

בישול בכלי שני

מז – תבשיל שהתבשל על האש בכלי אחד ["כלי ראשון"] והערו אותו ישירות לכלי אחר, נקרא עתה: "כלי שני"[43].

מח – דין "כלי שני" שונה מדין "כלי ראשון" בכך שאינו מבשל גם כאשר הוא חם כשיעור "יד סולדת בו"[44]. ולכן, אין איסור משום בישול לתת מאכל שאינו מבושל לתוך "כלי שני" אפילו כאשר הכלי חם כשיעור "יד סולדת בו". (וראה להלן סעי' נ"א).

הטעם לכך שדין "כלי שני" קל מדין "כלי ראשון" הוא, שכלי ראשון דפנותיו חמין ולכן הוא מחזיק את חומו לזמן רב, אבל כלי שני שאין דפנותיו חמות מתקרר והולך[45].

מאכלים שמתבשלים ב"כלי שני"

מט – למרות שסתם מאכלים אינם מתבשלים ב"כלי שני", אפילו כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", יש מאכלים שכן מתבשלים ב"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" ולכן אסור להכניסם לתוכו, וכמו שיתבאר לקמן.

כל מאכל בכלי שני

נ – יש מקרים בהם גזרו חכמים ואסרו להכניס אפילו מאכל רגיל לתוך כלי שני כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" אף על פי שאינו מבשל – כפי שיתבאר לקמן.

מחזי כמבשל בכלי שני

נא – יש דעות ב"ראשונים" לפיהן אסור להכניס מאכל שלא התבשל כל צרכו ל"כלי שני" כשהתבשיל שבכלי השני חם כשיעור "יד סולדת בו", למרות ש"כלי שני" אינו מבשל. וטעמם הוא, שהעושה כן נראה כמבשל[46], ואכן כך אנחנו פוסקים למעשה[47].

נב – לפי דעת הראשונים דלעיל דין "כלי שני" עדיין קל יותר מדין "כלי ראשון" להלכה ולמעשה, באופנים הבאים:

א  בעוד של"כלי ראשון" אסור להכניס "תבלין" שאינו מבושל, ל"כלי שני" מותר להכניס "תבלין" כזה [והטעם שמותר להכניס "תבלין" ל"כלי שני" הוא, שאין העושה כן נראה כמבשל][48].

ב  בעוד של"כלי ראשון" אסור לשפוך מים קרים, ל"כלי שני" מותר לשפוך מים קרים[49].

ג   מקרים נוספים שיתבארו לקמן.

"גוש" ב"כלי שני"

נג – נחלקו הפוסקים בדין "גוש" ב-"כלי שני". יש אומרים שתבשיל שהערו מ"כלי ראשון" ל"כלי שני" אינו מבשל, אפילו כאשר הוא חם כשיעור "יד סולדת בו" רק כאשר זהו תבשיל נוזלי, אך תבשיל מוצק ["גוש" כגון: ביצה, בשר וכדו'] שהערו מ"כלי ראשון" ל"כלי שני" והוא חם כשיעור "יד סולדת בו" – מבשל, למרות שהוא ב"כלי שני". וטעמם הוא, שמאכל מוצק – "גוש", שומר על חומו ולכן, הוא מבשל אף ב"כלי שני". ויש אומרים שאין הבדל בין תבשיל נוזלי לתבשיל מוצק – "גוש" לעניין זה. ולכן לשיטתם, גם מאכל מוצק–"גוש", ואפילו שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו"אינו מבשל כשהוא נמצא ב"כלי שני"[50].

לשיטת המחמירים ב"גוש" ב"כלי שני" אסור לשפוך מים או רוטב קרים על גבי "גוש" [כגון: בשר, ביצה וכדו'] כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" והוא ב"כלי שני" [כגון: בצלחת, בקערה וכדו'] . וכמו כן, אסור לתת "תבלין" לא מבושל על "גוש" כנ"ל אפילו הוא ב"כלי שני". ואילו לשיטת המקילים ב"גוש" ב"כלי שני" מותר לתת "תבלין" לא מבושל וכן לשפוך מים או רוטב על "גוש" כנ"ל אפילו כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" כאשר הוא נמצא ב"כלי שני".

למעשה – לבני ספרד ניתן להקל לתת דבר שאינו חריף כגון מים קרים על "גוש" הנמצא ב"כלי שני" אפילו שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", אך יש ליזהר לכתחילה לא לתת עליו "תבלין" לא מבושל שיש בו חריפות [כגון: פלפל וכדו'], מכיון שיש לחוש יותר לבישול ה"תבלין" מחמת חום התבשיל ובצירוף חריפות ה"תבלין" [ראוי להדגיש כי אף המקלים ב"גוש" ב"כלי שני", סוברים כן דווקא כאשר ה"גוש" מונח כבר ב"כלי שני", אך כל עוד לא הונח ב"כלי שני" מודים גם המקילים כי הוא מבשל לכו"ע], ולבני אשכנז יש להחמיר בכל "גוש"[51].

תבלין על גבי "גוש" בכלי שני בדיעבד

נד – נתנו "תבלין" חריף לא מבושל על גבי "גוש" חם כשיעור "יד סולדת בו" כשהוא ב"כלי שני", בדיעבד מותר לאכול את התבשיל[52] [דין נתינת מלח שונה מנתינת "תבלין" ויתבאר להלן סעיפים ע"ט-פ"ז].

צלי שנמצא בכלי שני

נה – לשיטת המחמירים ב"גוש" ב"כלי שני" אסור למרוח שמן וכדו' על צלי וכדו' כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", גם כאשר הצלי נמצא ב"כלי שני", מכיון שחוששים לכך שהשמן וכדו' יתבשל על גבי הצלי. למעשה לשיטתם ראוי להחמיר כן לכתחילה, אך בדיעבד אם מרחו על הצלי שמן, מרגרינה וכדו'אין הצלי נאסר [מכיון שבדיעבד ניתן לסמוך על דעת המקילים][53].

נו – יש להדגיש כי כל האמור לעיל לגבי מריחת שמן וכדו' על הצלי או על גבי תבשיל כשהם נתונים ב"כלי שני", מתייחס אך ורק לשמן וכדו' שלא בושלו קודם לכן, אך שמן וכדו' שבושלו קודם לכן דינם שונה ויש לחלק בעניינם בין מוצק לנוזל[54] [וכפי שיבואר בפרק נ"ג, בישול אחר בישול, סעיפים א'-ב'].

מצקת

מצקת

נז – נחלקו הפוסקים בדין מצקת או כף וכדו' שהכניסוה ל"כלי ראשון" והוציאו בעזרתה תבשיל שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו". יש אומרים שדין המצקת כדין "כלי ראשון", מכיון שהייתה בתוך "כלי ראשון". ויש אומרים שדינה כדין "כלי שני", מכיון שלא באה במגע ישירות עם האש. למעשה[55]אנו נוקטים כדעת המחמירים לומר שדינה כדין "כלי ראשון", ובפרט אם שהתה המצקת בתוך "כלי ראשון" עד שהעלה רתיחה, וכדעת המקילים להחשיבה כ"כלי שני" לעניין להחזירה לסיר עם שאר המאכל[56].

נח – מצקת או כף וכדו' שהוכנסה ל"כלי ראשון" והוציאו בעזרתה אוכל שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" אסור לתת לתוכה אוכל לא מבושל, מכיון שהיא מבשלת כ"כלי ראשון". כמו כן, אסור לערות ממנה על אוכל לא מבושל, כפי שיתבאר לקמן.

עירוי מ"כלי ראשון"

נט – המערה תבשיל שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" ישירות מ"כלי ראשון", על מאכל לא מבושל שנמצא בכלי אחר[57], מבשל את אותו מאכל "כדי קליפה", דהיינו את השכבה החיצונית של המאכל במקום שבו נוגע התבשיל הרותח[58].

ס – מאכל שאינו מבושל שעירו עליו מ"כלי ראשון" בשבת נאסר באכילה "כדי קליפה", כדין מאכל שבושל בשבת[59].

עירוי ממצקת על מאכל לא מבושל

סא – אסור לערות תבשיל שהוצא מ"כלי ראשון" בעזרת מצקת והוא חם כשיעור "יד סולדת בו", ישירות לתוך צלחת שיש עליה שאריות סלט לא מבושל [מפני שדין המצקת כדין "כלי ראשון", ועירוי ישירות מן המצקת הרי הוא כעירוי מ"כלי ראשון" שמבשל כדי קליפה][60].

סב – מותר להעביר תבשיל חם כשיעור "יד סולדת בו" מן המצקת לצלחת [שתהיה "כלי שני"] ולערות מצלחת לצלחת אחרת שיש עליה סלט[61].

סג – אסור לתת דבר מאכל שאינו מבושל תחת ברז של מיחם מים רותחים, ואם עשו כן נאסר המאכל באכילה "כדי קליפה"[62].

עירוי מים רותחים לתוך מעט מים

סד – אסור לערות מים רותחים כשיעור "יד סולדת בו" לתוך כוס שיש בה מעט מים קרים. אמנם, מותר לתת מעט מים רותחים כנ"ל לתוך כוס שיש בה מים קרים מרובים, באופן שברור שהמים הרותחים לא יבשלו את המים הקרים[63].

עירוי מים קרים על גבי מים רותחים

סה – אסור לערות מים קרים על מים חמים [בשיעור של "יד סולדת בו"] שבכלי ראשון, משום שהמים החמים התחתונים גוברים על הקרים העליונים ומבשלים אותם. ומכל מקום, מותר לערות מים קרים מרובים על מעט מים רותחים, באופן שברור שהקרים לא יתבשלו בחום הרותחים, ובתנאי שמערים את הקרים בהעראה אחת ולא מעט מעט. וכל זאת כדי שהמים הקרים שמערים בתחילה לא יתבשלו בחום הרותחים[64].

עירוי רותחים לכוס רטובה

סו – הרוצה לערות מים רותחים כשיעור "יד סולדת בו" מ"כלי ראשון" לתוך כוס שיש בה מעט מים שאינם רותחים, צריך לשפוך את המים ולנער את הכוס עד שלא ייראו עליה טיפות מים בעין ואין צורך לנגבה[65].

צינון ביצים במים קרים

סז – מותר לתת ביצים חמות בשיעור "יד סולדת בו" תחת הברז ליתן עליהם מים קרים כדי לצננן, ומותר לשים ביצים חמות כנ"ל בכלי ולערות מים קרים לתוך הכלי כדי לצננן, למרות שכתוצאה מכך המים יתחממו לחום בשיעור "יד סולדת בו". ואף למחמירים בדין גוש בכלי שני – מותר, כיון שמטרת העירוי אינו לחימום המים אלא לצינון הביצים[66] [וכן יש המערים מים קרים על ביצה חמה כדי להקל על קילוף הביצה].

סח – ביצים הנמצאות בתוך קומקום רותח וכדו' שהורד מן ה"פלטה" מותר לערות עליהן מים קרים בכמות גדולה בבת אחת כדי לצננן, אך אסור לערות עליהן מעט מים קרים[67].

עירוי מכלי שני

סט – דין עירוי מ"כלי שני" כדין "כלי שני" שאינו מבשל, אפילו אם התבשיל שבתוכו חם כשיעור "יד סולדת בו"[68]. ולכן מותר לערות תבשיל רותח כשיעור "יד סולדת בו" מ"כלי שני" על גבי מאכל שאינו מבושל (פרט לקלי הבישול, וכדלקמן). וכן אין בזה איסור מדין "מחזי כמבשל"[69].

"תרמוס"

ע – מים חמים הנמצאים ב"תרמוס" הרי הם "כלי שני"[70]. ולכן, גם אם מים שבתרמוס חמים כשיעור "יד סולדת בו", הרי שמותר לערות מהם על גבי מים קרים, וכן על גבי מאכל שאינו מבושל או פרי חי וכדו' (פרט לקלי הבישול, וכדלקמן).

עירוי מים קרים ל"תרמוס"

עא – בהמשך לסעיף הקודם יש לציין, כי למרות שדין "תרמוס" כדין "כלי שני", עדיין חמור הוא מ"כלי שני" רגיל בכך, שאסור לערות לתוכו משקה קר (כגון חלב) אם המים שבתוכו חמים כשיעור "יד סולדת בו"[71].

עירוי מים חמים ל"תרמוס"

עב – אסור לערות מים שהם חמים כשיעור "יד סולדת בו" ישירות מן הקומקום לתוך "תרמוס" שיש בו מים אף אם הם חמים[72] [ובוודאי כשיש בו מים קרים], מכיון שזהו כמו עירוי מ"כלי ראשון" על גבי דבר שאינו מבושל והרי הוא מבשלו[73].

דוגמאות ל"כלי ראשון" ו"כלי שני" בצלחת מרק

עג – צלחת מרק על גבי סיר סיר שעומד על האש ועליו מתחממת צלחת מרק שהונחה מערב שבת הרי היא "כלי ראשון". ולכן, אסור להניח בתוכה שקדי מרק (אפויים)[74], וגם אחרי שהורדה מן הסיר כל זמן שהיא חמה כשיעור "יד סולדת בו" (וכנ"ל יש מחמירים לאסור אף אם אין היס"ב).

עד – עירוי מן הסיר לצלחת מרק אסור לערות מרק רותח כשיעור "יד סולדת בו" ישירות מן הסיר לתוך צלחת שיש בה בצל או שקדי מרק (אפויים) [שהרי זה עירוי מ"כלי ראשון" המבשל כדי קליפה][75].

עה – עירוי במצקת לצלחת מרק – אסור ליטול מרק רותח כשיעור "יד סולדת בו" מתוך הסיר בעזרת מצקת ולערותו על גבי בצל שבצלחת [שהרי זה עירוי מ"כלי ראשון" המבשל כדי קליפה][76].

עו – מרק הנמצא בצלחת צלחת ריקה שעירו אליה מרק ישירות מן הסיר או בעזרת מצקת הרי היא "כלי שני", אפילו אם המרק שבה חם כשיעור "יד סולדת בו". ולכן, מותר לתת לתוכה "תבלין" שאינו מבושל[77].

עז – מרק שעבר מכוס לצלחת – עירוי מן הסיר אל תוך כוס [או כלי אחר] וממנה אל הצלחת, נותן לצלחת דין של "כלי שלישי" שהוא קל מדין "כלי שני"[78].

קפה ותה

עח – הכנת תה וקפה בשבת[ראה בפרק נ"ג, בישול אחר בישול, סעיפים נ"ה-ע"א].

נתינת מלח לתבשיל

כמה סוגי מלח

עט – בדין הוספת מלח לתבשיל בשבת יש לתת את הדעת לעובדה שישנם כמה סוגי מלח ולפיהן הדין משתנה בהתאם לסוג המלח בו משתמשים[79], כדלקמן:

א – מלח לא מבושל מלח המופק מחציבת אבני מלח וטחינתן, וכן מלח שמופק ממי ים שיובשו בחמה, אינו עובר תהליך של בישול.

ב – מלח המופק מבישול או אידוי מי הים בבריכות או ייבוש מי הים בתנור[80].

ג  – מלח שולחני כיום יש סוג מלח שולחני שמעורבים בו חומרי שימור [שאינם מבושלים] כדי שלא תהיה בו רטיבות, וע"כ דינו כמלח שאינו מבושל[81].

מלח בכלי ראשון על האש

פ – אסור לתת מלח על תבשיל הנמצא ב"כלי ראשון" כשהוא על האש [כגון: סיר מרק וכדו'], בין אם המלח מבושל ובין אם אינו מבושל[82].

מלח בכלי ראשון על האש – בדיעבד

פא – נתנו מלח על גבי תבשיל כשהוא ב"כלי ראשון" על האש, משתנה הדין לפי מצב התבשיל: לא היה בתבשיל מלח כלל לפני כן התבשיל נאסר. היה בתבשיל מלח לפני כן יש לעשות שאלת חכם[83].

מלח ב"כלי ראשון" שאינו על האש

פב – לכתחילה אין לתת מלח על גבי תבשיל הנמצא ב"כלי ראשון" גם כאשר הכלי אינו על האש[84], אם התבשיל חם כשיעור "יד סולדת בו", בין אם המלח מבושל ובין אם אינו מבושל.

פג – אשה שרוצה למלוח תבשיל לפני הגשתו לשולחן צריכה להיזהר לא למלוח אותו כשהוא נתון בסיר [ב"כלי ראשון"], אלא רק אחרי שהעבירה אותו לכלי ההגשה [שהוא "כלי שני"]. וצריכה להיזהר לא למלוח את התבשיל ב"כלי ראשון" גם אם התבשיל אינו חם בשיעור שהיד סולדת בו [כדי לחשוש לכתחילה להרחקה שעשו ב"כלי ראשון" כדלעיל סעיף מ"ג].

מלח בכלי ראשון שאינו על האש בדיעבד

פד – נתנו מלח על תבשיל חם כשיעור "יד סולדת בו" ב"כלי ראשון", בשעה שהכלי לא היה על האש בדיעבד האוכל מותר אפילו אם נתנו מלח שאינו מבושל[85].

מלח בתבשיל בכלי שני

פה – מותר לתת מלח על תבשיל הנמצא ב"כלי שני", בין אם המלח מבושל ובין אם אינו מבושל[86].

מלח מבושל בגוש בכלי שני

פו – מותר לתת מלח מבושל על "גוש" חם כשיעור "יד סולדת בו", הנמצא ב"כלי שני"[87].

מלח שאינו מבושל על "גוש"

פז – מן הדין מותר לתת גם מלח שאינו מבושל על גבי "גוש" חם כשיעור "יד סולדת בו", הנמצא ב"כלי שני"[88]. אמנם יש מחמירים לא לתת מלח שלא בושל על "גוש" חם כשיעור "יד סולדת בו" הנמצא ב"כלי שני", מכיון שלשיטתם מלח זה מתבשל על גבי ה"גוש", והעושה כדבריהם תבוא עליו ברכה.

סוכר

סוכר או טבליות סוכרזית

פח – אסור לתת טבליות "סוכרזית" או טיפות סכרין שהן אינן מבושלות, בכלי ראשון שהוא חם כשיעור "יד סולדת בו" גם כאשר אינו על גבי האש[89].

פט – אסור לערות מ"כלי ראשון" מים רותחים כשיעור "יד סולדת בו" על טבליות "סוכרזית" או טיפות סכרין שהן אינן מבושלות[90].

צ – מותר להניח טבליות "סוכרזית" או טיפות סכרין שהן אינן מבושלות ב"כלי שני"[91].

צא – מותר לערות מים חמים מכלי ראשון על סוכר מבושל. והמחמיר שלא לערות מים חמים מכלי ראשון אלא ליתן סוכר על מים חמים שבכלי שני תבוא עליו ברכה[92].

קלי בישול

מאכלי "קלי הבישול"

צב – מאכלים המתבשלים ונתקנים לאכילה בקלות, דינם חמור יותר מדין מאכלים רגילים, והם מכונים – "קלי הבישול".

דין "קלי הבישול"

צג – אסור לשרות מאכל מ"קלי הבישול" אפילו ב"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", וכן אסור לערות עליהם מ"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו"[93].

צד – המשרה מאכל מ"קלי הבישול" במים חמים כשיעור "יד סולדת בו" ב"כלי שני", וכן המערה עליהם מים חמים כשיעור "יד סולדת בו" מ"כלי שני" חייב מדאורייתא משום "בישול" והמאכל נאסר באכילה[94].

צה – יש אחרונים שכתבו שיש איסור מבשל בנתינת "קלי בישול" אף בכלי שלישי[95] כשרואים אנו שהמאכלים מתבשלים שם, אך יש המתירים בכלי שלישי, ולמעשה ב"קלי הבישול" אסור גם בכלי שלישי כל עוד יד סולדת בהם[96].

דוגמאות למאכלים מ"קלי הבישול"

צו – דגים מלוחים[97]דגים מלוחים מאוד שאי אפשר לאכלם מחמת מלחם ללא הדחה במים חמים[98], הדחתם במים חמים שהיד סולדת בהם, זו הכנתם לאכילה וזה הוא בישולם. ועל כן אסור להדיחם במים חמים בשבת.

צז – עלי תה אסור לשרות עלי תה  או שקיות תה וכדו' במים חמים כשיעור "יד סולדת בו" אפילו ב"כלי שני", וכן אסור לערות עליהם מים רותחים כשיעור "יד סולדת בו" אפילו מ"כלי שני"[99], וכן יש להחמיר שלא ליתנה בכלי שלישי שהיד סולדת. [וראה בפרק נ"ג, בישול אחר בישול, סעיפים ס'-ע"א בדינים אלו].

צח – ביצה "חיה" אסור לשרותה במים חמים כשיעור "יד סולדת בו" אפילו ב"כלי שני", וכן אסור לערות עליה מים רותחים כשיעור "יד סולדת בו" אפילו מ"כלי שני" או שלישי כל עוד היד סולדת בו[100].

צט – קינמון הנו מ"קלי הבישול", בין שהוא טחון ובין שאינו טחון. ולכן, אסור לתת קינמון בכוס תה חם כשיעור "יד סולדת בו" [אמנם כאשר אין התה חם כשיעור "יד סולדת בו" מותר[101]. וסימן לבישול הקינמון: הוא כל עוד הקינמון נותן טעם במים הרי הוא מתבשל בהם].

ק – עלי נענע אסור לתת עלי נענע בכוס תה חם כשיעור "יד סולדת בו" בשבת, מכיון שהם מתבשלים בחום התה [אפילו בכלי שלישי].

קא – פלח לימון – אסור לתת פלח לימון בכוס תה חם כשיעור "יד סולדת בו", מכיון שהוא מתבשל בחום התה [אפילו בכלי שלישי][102].

קב – מאכלים קשים לא רק דברים מלוחים מאוד שתקנתם היא הסרת מלחם בחמים, נכללים ב"קלי בישול", אלא גם מאכל קשה שאינו ראוי לאכילה כלל בלא שרייה במים חמים כשיעור "יד סולדת בו" ושרייה זו מתקנת אותו לאכילה אסור לשרותו בהם בשבת[103].

קג – מאכלים דקים ורכים מאכלים חיים שהם דקים ורכים מאוד ושרייתם במים חמים מועילה לבשלםאסור לשרותם במים שהם חמים כשיעור "יד סולדת בו" בשבת[104].

דין "קלי בישול" בימינו

קד – יש להחמיר ולא לתת שום מאכל שיש בו משום "בישול" אפילו לא ל"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו"[105], מלבד מאכלים שמפורש בגמ' שאין בהם בישול ב"כלי שני", דהיינו:

א – מים.

ב  – שמן ושאר משקין.

ג  – "תבלין"[106].

הטעם לאסור הוא משום שאין אנו בקיאים ב"קלי בישול", ואין אנו יודעים איזה מאכל הוא מ"קלי הבישול" ואיזה מאכל אינו מ"קלי הבישול"[107]. ועוד יש לנו לצרף את סברת האוסרים להכניס אפילו מאכל רגיל ל"כלי שני" כשהוא חם כשיעור "יד סולדת בו", משום שנראה כמבשל[108] [כפי שהתבאר לעיל בסעיף נ"א].

חריף בצלחת מרק

קה – אסור לתת "בצל" או "שום" שאינם מבושלים לתוך צלחת שיש בה מרק חם כשיעור "יד סולדת בו", שמא "בצל" ו"שום" הינם מ"קלי הבישול" ויעבור אדם בכך על איסור בישול בשבת[109] [בבצל הוסיפו האחרונים סברה לאיסורא – משום חריפותו שממהרת בישולו וה"ה לשום][110].

קו – יש להיזהר לא לתת מאכל, כגון: "סחוג" שלא עבר בישול, לתוך מרק חם כשיעור יד סולדת בו, גם כאשר המרק נמצא בכלי שני, כיון שיש חשש שמא הוא מקלי הבישול ובצירוף חריפתו מתבשל[111]ק.

הנחת פירות יבשים במים

קז – אסור לערות מים רותחים מ"כלי ראשון" על פירות יבשים [כגון: משמש, שזיפים וכדו'], מכיון שהם חיים ולא התבשלו מעולם. ובוודאי שאסור להכניסם לכלי ראשון משום "בישול"[112]ק, וכמו כן אסור להכניסם ל"כלי שני", משום שנראה כמבשל[113]ק.

קח – אסור לערות מים רותחים כשיעור "יד סולדת בו" אפילו מ"כלי שני" על פירות יבשים, אם הם יבשים מאוד ואינם ראויים לאכילה כמות שהם. אמנם, אם הם ראויים לאכילה ורק רוצים לשפר טעמם מותר לערות עליהם מ"כלי שני".

קט – מותר לשרות פירות יבשים בתוך מים קרים אפילו אם אינם ראויים לאכילה כלל בלא שריה[114]ק.

תיקון מאכלים במים חמים כשיכולים לתקנם בקרים

קי – נחלקו הפוסקים[115]ק בדין תיקון מאכלים במים חמים כשיעור "יד סולדת בו" כאשר ניתן לתקנם גם במים קרים [כגון: הערינג – דג מלוח], ולמעשה נכון להחמיר ולא לתקנם במים חמים בשבת[116]ק.

קיא – מותר לשרות מאכל במים קרים כדי להכשירו לאכילה. ולכן מותר לרחוץ "הערינג" בשבת במים קרים, אפילו אם הוא מלוח מאוד[117]ק, ואפילו שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא בלא רחיצה במים.

[1] רמב"ם (שבת פ"ט ה"א).

[2] רמב"ם (שבת פ"ט ה"ו).

[3] שו"ע (סי' שי"ח סעי' ג'), משנ"ב (שם ס"ק י"ז), כה"ח (שם ס"ק ל"ו).

[4] בעיקר חיוב בישול יש לברר, כיון שלכאורה כל מלאכת בישול היא "גרמא", שהרי כשמניח את התבשיל על האש, אין התבשיל מתבשל מיד, שהרי עד שהמים ירתחו והבשר יתבשל יעבור זמן מה, ולו יצוייר שאדם לקח שעועית וכיו"ב ושם על האש עם מים, ואחרי דקה הוציא את השעועית מהאש, ודאי שלא עבר על בישול בשבת, כיון שלא התבשל אפילו כמאכל בן דרוסאי, ואפילו המים לא רתחו!

ומוכרחים לומר שאף שחייב רק כאשר התבשיל יתבשל, זהו דרך הבישול, וחייב על כך ולא נפטר מדין "גרמא". וכמו במלאכת זורע ונוטע, שאם אדם לקח גרעין ונטעו באדמה, אף שיקח זמן רב עד שיצמח – חייב מדין נוטע, אף שהגרעין לא יוציא שתיל בשבת, משום שכך היא הפעולה של הנטיעה, אשר כתוצאה ממנה השתיל צומח.

והנה המשנה (שבת ל"ח ע"ב) מביאה מחלוקת, וז"ל: "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה". ומבאר רש"י שם, וז"ל: "אין נותנין ביצה בצד המיחם – קומקמוס של נחשת". וברור הדבר שאין כוונת רש"י לומר שכל האיסור של הנחת ביצה או מאכל לצד המיחם בכדי שיתבשל אינו אלא בקומקמוס של נחושת דוקא, אלא הוא הדין אפילו בקומקום של נירוסטה וכדומה, אלא שבתקופת הגמרא היתה הנחושת החומר היחיד שהיה מסוגל להעביר חום עד כדי הבאת המאכל המונח לצידו לידי בישול, מה שאין כן שאר קדרות של חרס וכדומה שהיו עבים ולא מחממים כל כך מהר, על כן הכא נמי נימא שהאיסור של הנחת מאכל לצדי מיחם חל על כל דבר שמסוגל לחמם ולבשל.

עוד אומר רש"י שם, וז"ל: "בשביל שתתגלגל – שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת". והנה ידוע מה שהגמרא אומרת (ב"ק כ"ו ע"ב): "לענין שבת, מלאכת מחשבת אסרה תורה", כלומר, שיש דין בשבת שאדם אינו מתחייב במלאכת שבת אלא אם כן עושה פעולה מחושבת, אבל אם אדם עושה פעולה שאינה מחושבת, דהיינו שלא היה בדעתו מלכתחילה לעשות פעולה שעל ידה תיעשה מלאכה מכלל המלאכות האסורות בשבת – אינו מתחייב בכך מדאורייתא. ומכאן, שהבסיס והיסוד לאיסורי ולחיובי שבת שיהיו מדאורייתא הוא בכך שתהיה "מלאכת מחשבת".

ואם כן, הוא הדין בנידון דידן, שבשעה שאדם מניח ביצה בצד המיחם נתקיימה מחשבתו לבשל הביצה והרי נתבשלה, ומלאכת מחשבת אסרה תורה.

אלא שעדיין יש לחקור בעניין ההגדרה של "מלאכת מחשבת" בבישול ובכל מלאכות שבת – האם בעינן שתתקיים מחשבתו שחשב עליה מלכתחילה לגמרי, וממילא אם חישב לבשל ביצה לגמרי עד שתהיה קשה לחלוטין ולא נצלתה אלא מעט – עדיין לא נתקיים "מלאכת מחשבת" שכן לא נתקיים רצונו ולא יהיה חיוב דאורייתא, או במלאכת מחשבת לא אזלינן אחר התוצאה המעשית של מחשבתו אלא אחר כוונתו בעשיית המלאכה האסורה בשבת, ואם על פי גדרי ההלכה נתקיימה המלאכה – יתחייב מדאורייתא מדין "מלאכת מחשבת", למרות שלא נתקיימה מחשבתו לגמרי. וממילא גם בנדון דידן, גם אם חשב מלכתחילה שהביצה תתקשה לגמרי, מ"מ כיון שהניח על גבי האש והביצה נצלתה מעט – יתחייב מדאורייתא, שכן ההלכה קובעת שצלייה מועטת בביצה חשיב "בישול", והרי הוא חשב לעשות פעולה של "בישול" והיא התבשלה.

ונראה לכאורה שרש"י הרגיש בחקירה זו במה שפירש וכתב: "בשביל שתתגלגל – שתצלה קצת", ולא כתב בפשטות: "שתצלה", דהיינו שתתקשה לגמרי. שבא ללמדנו שהגדר של חיוב במלאכות שבת הוא שאפילו אם לא נתקיימה מחשבתו לגמרי, ובנדו"ד לא נתבשלה הביצה לגמרי אלא קצת עד שהיא ראויה להתגלגל – גם כן עבר על איסור דאורייתא, שהרי המחייב במלאכות שבת הוא שתיעשה המלאכה, מכלל ל"ט מלאכות שבת ותולדותיהם, שהוא חשב לעשות למרות שלא נתקיימה מחשבתו לגמרי.

עפ"ז יש ללמוד ביאור נפלא בדברי הגמרא, דהנה הגמרא שואלת (שם): "איבעיא להו: גלגל, מאי? אמר רב יוסף: גלגל – חייב חטאת. אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא: כל שבא בחמין מלפני השבת – שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת – מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין, שהדחתן זו היא גמר מלאכתן, שמע מינה". וצריך להבין: מה נסתפקה הגמרא, והרי איסור מלאכת בישול ידוע הוא, ומאי קמשמע לן רב יוסף שמחדש שחייב חטאת, הלוא דבר פשוט הוא!

מהגמרא מבואר, שהביאה ראיה לדברי רב יוסף, שאדם שבישל ביצה מעט – חייב חטאת, מהמשנה האומרת שמליח ישן וקולייס האיספנין אסור להדיחן כיון שהדחתן היא גמר מלאכה, למרות שבביצה הוא רק תחילת בישולה ואילו בקולייס האיספנין הוא התבשל לגמרי.

יוצא שגלגל הוא אפילו שנתבשל קצת ועל זה חייב חטאת, ויש בזה חידוש גדול שאפילו לא נתקיימה מחשבתו לגמרי ולא הגיעה הביצה לידי בישול גמור, אלא כמש"כ רש"י: "שתצלה קצת", אעפ"כ – חייב חטאת. הרי שמבואר שכל בישול כל שהוא – הוי בישול, כגון מאכל שהיה מבושל כמעט כל צורכו והשלים את בישולו, שחייב חטאת.

עוד ביארו המפרשים, ששאלת הגמרא: "גלגל מאי"? היא: האם אדם שמבשל ביצה שלא כדרכה, כגון שהניח בצד המיחם – חייב חטאת או לא, וע"ז ענה רב יוסף שחייב חטאת והביא ראיה מקולייס האיספנין, שאף שבישלו ע"י הדחת מים חמים ולא בישלו על האש כדרך המבשלים – חייב חטאת.

הגמרא במסכת שבת (מ"ח ע"א): "רבה ורבי זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקומא, נזהיה רבה. אמר ליה רבי זירא: מאי שנא ממיחם על גבי מיחם? אמר ליה: התם – אוקומי קא מוקים, הכא – אולודי קא מוליד". וביאר רש"י: "התם אוקומי מוקים – שהמיחם העליון גם בו יש מים חמין, והתחתון אינו אלא מעמיד חומו שלא יפיג". משמע מדבריו שהיתר הנחת מיחם חם ע"ג מיחם היינו דוקא לשמר חומו ואינו עושה פעולה נוספת של בישול, דאיירי במבושל כל צורכו. וכן משמע בדברי הרמב"ם (הלכות שבת פרק ד' הלכה ו'). וכן פסק השו"ע (סימן שי"ח סעי' ו'): "כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו – מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול. אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כ"כ ע"ג קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו".

מיהו הט"ז (שם ס"ק ט') כתב: "ואפי' לא נתבשל כל צורכו, דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח, שאני הכא שא"א לבוא לידי בישול גמור. והא דאמרינן בגמרא: 'ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור חומו', פירוש: לא יניח צונן כדי שיוחם, אבל חם כבר – מותר, שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור". משמע שתוספת בישול מועטת שאינה מביאה לידי בישול גמור – מותרת, וזה כנגד כל הראשונים שהבאנו לעיל (עיין סי' שי"ח בשעה"צ ס"ק ע"ג).

[5] משנה שבת (פרק ג' משנה ג'): "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל, ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה", ובגמ' שבת (ל"ח ע"ב). ועיין שם בפירוש הרמב"ם וראה ברמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ב). וכתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ג') "כשם שאסור לבשל באור, כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה".

[6] כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ד'), וז"ל: "לא ישתטף אדם בצונן כל גופו ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין; אבל מותר להשתטף בצונן אחר שנתחמם אצל האש", ובסעי' ה' כתב: "י"א שצריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר נטילה, אם לא ינגבם תחלה יפה". וביאר כה"ח (שם ס"ק כ"ג), וז"ל: "זהו סברת הרא"ש, וכתב עליו בית יוסף: 'דאף על גב דלהפשיר מים לצורך שתייה – מותר (כמ"ש סימן שי"ח סעיף י"ד), שאני הכא שדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו, אי נמי דלא מיתסר אלא במתחמם כנגד האור במקום שהיד סולדת בו, וכן העמידוה בירושלמי פרק כירה', עכ"ל. ולכן כתב בשלחן ערוך סברא זו בשם יש אומרים, משום שלדעת הרא"ש יש לומר אף להפשיר מים שעל ידיו – אסור. וממשמעות דברי הרמב"ם משמע דשרי, כמו שכתבנו לעיל אות כ"א. ועל כן כתב זה בשלחן ערוך בלשון יש אומרים, מפני שאפשר לומר דמיירי בלהפשיר, דהיינו במקום שאין היד סולדת בו, ולהרמב"ם – שרי ולהרא"ש – אסור. וכן כתב המגן אברהם ס"ק ו' להוכיח לדעת הרא"ש דאפילו לחמם ידיו במקום שאין היד סולדת בו – אסור, יעו"ש. וכתב ה"ר זלמן אות ד' דכן יש להחמיר, וכן פסק חיי אדם כלל ע' אות ג' ". וכן כתב הבא"ח (ש"ש פר' תצוה סעי' י') ובשער הציון (שם ס"ק ח'). העולה מהאמור שאם זה מתבשל כשיעור יד סולדת – לכו"ע יש איסור מהתורה, אבל אם זה רק הופשר, ישנה מחלוקת בין הרמב"ם להרא"ש, ולמעשה – אסור. וראה בהלכות רחיצה בשבת.

[7] גמ' (שבת ל"ט ע"א), שו"ע (סי' שי"ח סעי' ג').

[8] ראה רש"י (שבת דף ל"ט ע"א) שכתב: "דשרי – דאין דרך בישולו בכך", וראה כה"ח (סי' שי"ח ס"ק מ"ה). וראה לקמן בהערה הבאה בעניין זה.

[9] אומרת המשנה (שבת ל"ח ע"ב): "אין נותנים ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל (לא יקח ביצה וישים בצד של המיחם, אפילו שהיא לא תהיה ביצה קשה, אבל בינתיים היא יכולה להתבשל קצת, ואם עשה כן – חייב ע"ז חטאת), ולא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי – מתיר. ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה".

ובגמרא (שם ל"ט ע"א): "אמר ר' נחמן: בחמה, כולי עלמא לא פליגי דשרי (בין לרבי יוסי בין לחכמים, אם אדם לוקח סיר של מים קרים ושם את זה בשמש כדי שיתחמם – מותר). בתולדות האור, כולי עלמא לא פליגי דאסור (אם אדם מחמם דבר בתולדות האש, כגון סודר שנתחמם באור – לכולי עלמא אסור וחייב חטאת), כי פליגי בתולדות חמה, מר סבר: גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור (חכמים סוברים: שגוזרים תולדות חמה אטו תולדות האור), ומר סבר: לא גזרינן (רבי יוסי סבר: לא גוזרים).

וביאר רש"י, בטעם החילוק בין חמה לתולדות חמה, שלא רגילים לבשל בשמש, והאנשים לא יטעו בין שמש לבין אש, אבל בתולדות חמה – אנו גוזרים אטו תולדות האור, שלא ידעו להבחין בין תולדות חמה לתולדות האש.

ונמצא שאם אדם לוקח ביצה, ומניח אותה על בד שהתחמם ממיחם של מים חמים – עובר על איסור דאורייתא, כדין תולדות האש, אבל אדם יכול לכתחילה לקחת סיר של מים, להניח אותו בחוץ, שיבוא עליו השמש ויחמם את המים, כי זה לא נקרא תולדות חמה אלא נקרא חמה.

אך אם לקח בד ושם אותו בחוץ בשמש והתחמם, ולקח ביצה ושם בתוך הבד, ונתגלגלה הביצה, וכן לענין אבק דרכים – הוי תולדות חמה ובאנו למחלוקת רבי יוסי וחכמים. והלכה – כמו חכמים שאסור מדרבנן מדין תולדות חמה.

וכלשון הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ג): "המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית – פטור אבל אסור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור".

וכך נפסקה ההלכה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ג'), וז"ל: "כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור, כגון: ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה; ואפילו בתולדת חמה, כגון: בסודר שהוחם בחמה – אסור גזירה אטו תולדת האור. וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה; אבל בחמה עצמה, כגון: ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו – מותר".

[10] מידת החום ואופן המדידה יתבארו לקמן סעי' ל"ח.

[11] גמ' (שבת ל"ט ע"א), שו"ע (סי' שי"ח סעי' ג').

[12] הנה בגמ' שבת (ל"ט ע"א) יש עוד דוגמא לבישול הביצה, וז"ל: "אמר רשב"ג: מגלגלין ביצה על גבי גג רותח, ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח" [היום כבר לא יודעים מה זה סיד, שאינו מצוי, אך פעם היו לוקחים אבנים מסוג פשוט, והיו שורפים את האבנים עד שהאבנים האלה כמעט מתפוררות, ונהפכות מלמעלה לשחור ומבפנים ללבן, ומוציאים את הפיח מלמעלה, ולוקחים את האבנים האלה השרופים, שמים אותם בתוך מים והם נמסים ונהפכים לסיד].

היינו, הסיד הוא תולדות אש, ולכך אם אדם שם ביצה עליו – חייב, אבל אומר רשב"ג: אם אדם גלגל ביצה על הגג – מותר. ובשולחן ערוך ההלכה הזו לא מוזכרת.

וראה במג"א (שם, ס"ק י'), וז"ל: "להטמינה בחול – אפילו מבעוד יום, עיין סימן רנ"ז ס"ג. ואפי' לגלגלו על גבי החול בשביל שתצלה – נמי אסור [כן כתב הרא"ש]. וצ"ע: למה השמיטו הטור, דקי"ל דהלכה כרבה? ונ"ל, דהרא"ש כתב אליבא דר"י, ע"ש, אבל אנן קי"ל כרבנן, וא"כ פשיטא דאסור דגזרינן אטו תולדות האור, וכ"כ הר"ן, ע"ש. ומ"מ כתב רש"ל בתשובה דמותר לצלות על גג רותח מחמה, דלא מיחלף בתולדות האור, ע"ש. ודבריו אינם מוכרחים, וגם בט"א חולק עליו, ובירושלמי איתא להדיא דאסור".

כלומר, לגלגל ביצה על הגג החם, והביצה כל הזמן מתגלגלת ובינתיים היא קולטת מהחום של הגג – רשב"ג אומר שמותר, ובשו"ע לא כותב שאסור בכה"ג, וברש"ל רוצה להקל, אף דחשיב תולדות חמה, משום שבזה לא יטעו, ובמג"א חולק עליו ואוסר, וראה בכה"ח (שם ס"ק מ') מש"כ בזה.

[13] עיין לכה"ח (סי' שי"ח ס"ק מ"ו) במה שדנו האחרונים אם אש המתהווה ע"י זכוכית מגדלת, זה נקרא תולדות חמה (ונפק"מ שאיסורו מדרבנן) או שזה אש ממש. ועיין שם בסברת הלכות קטנות ובסברת הרב פלאג'י (לב חיים ח"ג סי' ס"ח), וע"ע בספר טל אורות שם. ויסוד מחלוקתם אם איסור הבערת אש אנו מתייחסים לתכלית, דהיינו האש עצמו ולא לצורה שבה היא נדלקה, וכיון שנוצר אש – חייב, או שמא חיוב הבערת האש היא דוקא כדרך ההדלקה של אש, כשם שהדליקו אש כדי לבשל את הסממנים במשכן, אך אם נעשה ע"י השמש – לא חייב.

[14] ראה שו"ע (סי' שכ"ח סעי' י"ז), וראה בהרחבה בהלכות חולה.

[15] משנה (שבת פ"ג משנה ד'), וז"ל: "מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סלון של צונן לתוך אמה של חמין. אמרו להן חכמים: אם בשבת – כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתיה. אם ביום טוב – כחמין שהוחמו ביום טוב, ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה". עיין גמ' שבת (ל"ט ע"א) "תא שמע: מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין וכו'. בשלמא למאן דאמר גזרה שמא יטמין ברמץ – היינו דדמיא להטמנה, אלא למאן דאמר מפני שמזיז עפר ממקומו – מאי איכא למימר? – מי סברת מעשה טבריא אסיפא קאי, ארישא קאי: לא יפקיענה בסודרין, ורבי יוסי מתיר. והכי קאמרי ליה רבנן לרבי יוסי: הא מעשה דאנשי טבריא דתולדות חמה הוא, ואסרי להו רבנן! – אמר להו: ההוא – תולדות אור הוא, דחלפי אפיתחא דגיהנם. אמר רב חסדא: ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרי להו רבנן – בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל, ואפילו מבעוד יום. אמר עולא: הלכה כאנשי טבריא. אמר ליה רב נחמן: כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו". וכתב הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ג) "המפקיע את הביצה בבגד חם או בחול ובאבק דרכים שהן חמים מפני השמש, אף על פי שנצלית – פטור, שתולדות חמה אינם כתולדות האש, אבל גזרו עליהן מפני תולדות האור. וכן המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם – פטור. המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל – פטור". וראה במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק כ'), וז"ל: "המבשל בחמי טבריא – פטור מחטאת, דהוי כתולדת חמה, אבל חייב מכת מרדות, דאיסור יש בזה. הלכך אסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא בשבת, אבל להשהות עליהן מע"ש – מותר, ולהניח בתוכן – אסור, משום הטמנה בדבר המוסיף הבל". ראה כה"ח (שם ס"ק מ"א).

[16] אף על פי שהדוד החשמלי מכובה, ולא מחמם עכשיו, מ"מ ברגע שיוצאים מים חמים הרי יודע שיבואו עכשיו מים קרים, וזה כעין פסיק רישיה (שאינו מכניס בידיו ממש את המים הקרים לדוד, ומ"מ חשיב כמעשה שלו), שיבואו מים קרים ויתחממו, ועל ידי החום הזה שהוא תולדת האור יעבור איסור דאורייתא, כנתבאר לעיל שגם לדעת רבי שמעון – אסור אפילו שהוא לא מתכוון. ועוד שפותח מים חמים במקום אחר בבית עם מים קרים, המים הקרים מתבשלים מהמים החמים, ואף שהמים עוברים דרך צינור מהדוד יש מקום לדון את הצינור ככלי ראשון.

[17] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ד).

[18] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ד). דכיון שאין המים חמים בשיעור שהיס"ב – אינן מבשלים.

[19] עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב). והנה, בעניין שמוש במים חמים מדוד שמש, רבו הדיעות בדבר – יש מי שאומר שמותר להשתמש ביום שבת במים חמים בדוד שמש, וזה נקרא "עונג שבת". ויש מי שאומר שאסור גם בליל שבת, ומי שנוגע במים חמים בליל שבת זה לא "עונג" אלא "נגע". ויש המחלקים בין לילה ובין יום. לכן נבוא לבאר בצורה יותר רחבה, ונקדים כמה כללים בקצרה.

דבר שאינו מתכוין – הגמרא בשבת (כ"ט ע"ב, מ"א ע"ב) מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בדין דבר שאינו מתכוון, אם מותר בשבת או אסור. דעת רבי יהודה שאסור, ודעת רבי שמעון שמותר, ונפסקה ההלכה (שם כ"ב ע"א) כר' שמעון.

וכך הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ה) כותב: "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה – אם לא נתכוין לאותה מלאכה – הרי זה מותר, כיצד? גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך לפי שלא נתכוון", עכ"ל.

כלומר, ההגדרה של דבר שאינו מתכוון, היא עשיית פעולה מותרת ונעשית גם פעולה אחרת שיש בה מלאכה, והוא לא התכוון לה, והיכא שאינו ודאי שתעשה – מותר. וכלשון הרמב"ם: "אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה", כלומר "ולא ודאי", כי כאשר בודאי תעשה המלאכה כמו "מושך את הספסל", והספסל הוא כבד, בהכרח שהקרקע תחפר, ואז גם הרמב"ם מודה שאליבא דרבי שמעון – אסור (דהוי פסיק רישא – ראה שו"ע סי' של"ז סעי' א').

וכך מצאנו מחלוקת (שבת מ"א ע"ב) גם כן בין רבי יהודה לרבי שמעון לענין מי שיש לו מיחם על האש וכיו"ב, ונגמרו המים, ומוציא את המיחם, ורוצה להוסיף בתוך המיחם הרבה מים כדי להפשירן, שלדעת רבי יהודה – אסור, מפני ששפיכת מים בתוך המיחם, מצרף אותו והופך אותו לקשה יותר. ולדעת רבי שמעון – מותר, שהוא לא מתכוון לצרף אותו, אלא מתכוון שיהיה לו מים פושרים, אף שהתוצאה תצא שהכלי הזה יהיה מצורף. ובהלכה נפסק כרבי שמעון גם בדבר הזה. וז"ל השו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ב): "מיחם שפינה ממנו מים חמים – מותר ליתן לתוכו מים צונן [מרובים] כדי להפשירן", עכ"ל. והטעם שמותר לתת מים מרובים, אומר המגן אברהם (שם ס"ק ל"ו): "ולא אמרינן דמצרף הכלי, דדבר שאינו מתכוון הוא ולא פסיק רישיה", וכן כתבו כל הפוסקים.

[ויש לדון לדעת ר' יהודה שדבר שאינו מתכוון – אסור, האם אסור מהתורה, או רק אסור מדרבנן (ראה בתוספות יומא ל"ד ע"ב ד"ה "הני מילי באיסורא דאוריתא")? והנה מבואר מהתוספות (שבת מ"א ע"ב ד"ה "מיחם", ושם צ"ה ע"א ד"ה "המכבד והמרבץ") וגם ברש"י (שם קכ"א ע"ב ד"ה "דלמא לפי תומו") שרבי יהודה האומר שדבר שאינו מתכוון – אסור, זה רק מדרבנן ומהתורה – מותר, ורק מדרבנן החמירו בדבר הזה.

ובשיטה מקובצת בכתובות (ה' ע"ב ד"ה "ובשיטה ישנה") נוקט, וז"ל: "ונראה למורי… שאסור מדאורייתא, אבל ודאי חיוב חטאת – ליכא".

כלומר, לדעת רבי יהודה שאמר: "אסור" היינו, או מהתורה ואין בו חיוב חטאת, או רק מדרבנן, ולדעת רבי שמעון – מותר.

עוד יש לדון אם יעשה פעולה מסוימת, וכתוצאה ממנה אפשר שיצא איסור דרבנן. האם גם בזה חולק רבי יהודה ואומר שאסור, או רק כאשר יכול לצאת איסור דאורייתא אז אומר שאסור, אבל אם כתוצאה מהפעולה יצא איסור דרבנן אז נאמר שמותר (וראה בתוספות מ"א ע"ב ד"ה "מיחם"), והמשנה למלך (על הרמב"ם הל' שבת פ"א ה"ה) האריך בזה].

והנה בפסיק רישיה באיסור דאורייתא – ודאי אסור אף דלא מתכוון, כמו באדם שלוקח עוף, מנתק את הראש שלו מהגוף, וזה אי אפשר שיחיה שאם פסיק רישיה – בודאי ימות, ובזה גם רבי שמעון מודה שזה אסור, גם אם לא מתכוון לכך.

ונחלקו הפוסקים בפסיק רישיה ולא מתכוון באיסור דרבנן, האם אסור או לא. והובא בשו"ע (סי' שי"ד סעי' א'), וז"ל: "ואם היה סכין תקוע מערב שבת בחבית – מותר להוציאו ולהכניסו, שהרי אינו מתכון להוסיף", וברמ"א שם מוסיף: "ודוקא שהוציאו ג"כ פעם אחת מבעוד יום, אבל אם לא הוציאו מבעוד יום – אסור, דהוי פסיק רישא דעושה נקב ופתח לחבית". ונתבאר באחרונים (ראה כה"ח שם ס"ק י"ד) שהמחלוקת בין השו"ע והרמ"א: אם אומרים פסיק רישיה באיסור דרבנן. וראה בהרחבה במג"א (ס"ק ה') ובגר"א (שם), והובאו במשנ"ב שם (ס"ק י"א). וראה עוד בשער המלך (שבת פכ"ה הכ"ה).

בעלמא יש לנו כלל, שאדם שעושה מעשה – הוא מתחייב, אך אם רק גורם – לא חייב, וכגון: אם לוקח חפץ ושובר אותו – חייב לשלם, אך אם נתן מכה על השולחן והחפץ התנענע, ואחר כך נפל, לא מיד כשדפק על השולחן, אף שהוא בודאי הגורם לכך שהחפץ נפל בסופו של דבר – הוי דין גרמא בנזיקין. או הרואה דלת נעולה, שבר ופתח אותה, ובא גנב ונכנס וגנב, ונמצא שהוא גרם לכך שהגנב ייכנס – הוי דין גרמא בנזיקין.

וכן בגמרא מובא: "דינא דגרמי", כגון: אדם שלקח שטר של חברו ושרף אותו, ששם עשה מעשה בידיים. והרמב"ן (בקונטרס דינא דגרמי) יש לו בזה הגדרות ארוכות, מתי חייב בדיני אדם ומתי חייב בדיני שמים (וראה שו"ע חו"מ סי' שפ"ו, וש"ך וסמ"ע שם באורך), אך במלאכות שבת גרמא – חייב אם עושה מעשה של מלאכה האסורה בשבת.

ונמצינו למדים מכל האמור שבדבר שאינו מתכוון – הלכה כר' שמעון ומותר אף במלאכה דאורייתא, אך אם פסיק רישיה במלאכה דאורייתא – פשוט שאסור לכו"ע, ובמלאכה דרבנן – נחלקו הפוסקים.

ונתבאר שמלאכת הבישול אסורה אף כשנעשה ע"י גרמא כי כך דרך המלאכה.

עוד נתבאר שתולדות האש הוי איסור תורה, והמבשל בחמה – מותר לכתחילה, ובתולדות חמה – הוי איסור דרבנן.

ועתה נבוא לפרט את הבעיה בהגדרה ההלכתית של דוד שמש:

יש להסתפק בדעת רש"י (הובא לעיל) אם התכוון לומר שכיום אין דרך האנשים להשתמש בחמה ממש, ולפיכך לא אסרו, וממילא אם יהא דרכו – יהא אסור, או כוונתו שבעת עשיית המשכן לא היה דרך בישול הסממנים בכך, ולפיכך אין לאסור בכל גוונא בחמה.

לגבי דוד שמש, הרב צבי נריה זצ"ל שאל פעם את הרב צבי פסח פרנק זצ"ל, רבה של ירושלים, ואמר לו שדוקא היום נאסור דוד שמש (אף אם חשיב בישול בחמה), מכיון שרש"י אמר בטעם ההיתר בבישול בחמה שאין דרך לחמם בזה, והיום שכולם רגילים לחמם – אז יש לאסור כמו תולדות האור.

יש מי שאומר, שכל מה שגזרו אטו תולדות האור זה בזמנם שלא היו דודי שמש, וכן בדורות שלפני הדור שלנו, אך היום שאין לך בית שאין לו דוד שמש, וזה כבר נפוץ הדבר הזה, שיש דודי שמש בכל מקום ומקום – לא גזרו אטו תולדות האור, שכולם יודעים את זה.

וגם אם נאמר שכיון שלא היה בישול בחמה במשכן, אז גם היום זה גזירת חכמים, וכאן שייך הגזירה, כיון שמים חמים שהמים יוצאים בתוך הבית מברז ולא רואים ממה התחמם, נבוא לחשוש שזה מתולדות אור של חשמל ממש, או נאמר מאחר ושכיח כיום להשתמש במים מדוד שמש, הוי כיודעים, ואכמ"ל.

אמנם לכאורה אנחנו לא יכולים לגזור מדעתנו, ומה שאמרו חכמים מותר – מותר, ומה שאסור – אסור, ולא ממציאים גזרות חדשות (ראה בספר ידי חיים לבא"ח עמ' קצ"ט). וממילא אם דוד שמש מוגדר בישול בחמה – אז זה מותר.

ובעיקר הנידון אם נחשב חמה או תולדות חמה – יש מי שאומר, שדוד שמש זה חשוב חמה, ולא תולדות חמה, שהשמש מכה, ומחממת את המים, ואף שיש שם זכוכית, היא רק שומרת שלא יבוא רוח, וכן מה שיש שם צינורות ובאה עליהם שמש, אין בכך כלום, שבאה לחמם את המים, וזה כמו כלי המרכז את החום, ולכן זה נקרא חמה ומותר. ויש שאומרים, שאדרבה כיון שצובע את הצינורות האלה בצבע שחור מיוחד, בכדי שישמור את החום, ושם שם זכוכית מיוחדת, בכדי שתרכז את קרני החום, ורק אז הצינורות מתחממים, ומחממים את המים, אז זה נקרא תולדות חמה, ולא חמה ישירה. אלו היסודות העיקריים של המחלוקת (ראה בהרחבה בשו"ת צי"א ח"ז סי' י"ט, שו"ת מנח"י ח"ד סי' מ"ד).

אולם הדעת נוטה שהשמש מחממת את הצינורות והם מחממים את המים, וא"כ זהו בישול-חמום בתולדות חמה ואסור מדרבנן. ועוד יש לחוש שמא כיום בישול מים בדוד שמש הוא מדאורייתא, שהרי הזכרנו שבישול בחמה – מותר משום שאין דרך בישול בכך, אך כיום שדרך לחמם מים בעזרת השמש, דרך בישול בכך, וא"כ אין הבדל בין חמה לתולדותיה. ונראה לדון זאת כתולדות חמה, אך מ"מ אין זה איסור דאורייתא אלא דרבנן, וכמבואר לעיל בגמרא וברמב"ם שחכמים גזרו אטו תולדות האור. ועל כן בליל שבת, אם מוציא מים חמים מהדוד שמש, הרי אין שמש בליל שבת, ובודאי נתחממו מער"ש ואין לנו לדון רק מצד מה שנכנסים מים קרים לתוך הדוד שמש ע"י הוצאת מים חמים שהתחממו מתולדות השמש בערב שבת, ואז הנדון הוא איסור דרבנן, וכיון שכן – אפשר להקל, כדין פסיק רישיה, והוא לא מתכוון, שלא אכפת ליה אם יכנסו מים היום או מחר.

ולמעשה – אנו לא מורים במפורש לאסור לבעלי בתים או למוסדות שיקשה עליהם להמנע משימוש במים חמים בשבת ולהמעיט בתענוג בשבת מבחול.

ואף שלכאורה היה צריך לחשוש כיום שיש רק דוד אחד (ומתחממים המים או ע"י הדוד שמש או ע"י הבויילר), ואם יפתח את הברז בבית או במקום אחר, ויוצא לו מים חמים, כיון שלא ידוע אם באו מהבויילר או מהדוד שמש, יש לכאורה לגזור ולאסור, שמא יבוא אחר ויראה אותו מוציא מים חמים מהברז, ויחשוב שזה מהבויילר ויאמר: גם אני אעשה כן.

אמנם אילו מההתחלה היו מייצרים דודי חשמל ודודי שמש כמו היום, היינו אוסרים להשתמש גם בדודי חשמל וגם בדודי שמש גם ביום וגם בלילה. אך כיון שבתחילה היה בויילר חשמלי ודוד שמש, היינו שני דודים נפרדים, ולא התחילו כך בגזירה, על כן אנחנו לא יכולים להוסיף גזירה חדשה, ומה שגזרו – גזרו.

[20] שלא יכנסו למחלוקת בדין פסיק רישא בדרבנן, שאף שתרומת הדשן (סי' ס"ד והובא בב"י בסוף סי' שי"ד) סבירא ליה שבאיסורי דרבנן לא אמרינן פסיק רישיה דלא ניחא ליה – אסור, מ"מ המגן אברהם (סי' שי"ד ס"ק ה', וע"ע לעיל) חולק עליו. ותלמידי חכמים אין ראוי שיכנסו למחלוקת עצומה זו אלא לא ישתמשו, ותבוא עליהם ברכה. אבל ל"עמך" אנחנו לא יכולים לומר להם כדבר הזה, ופעם מישהו מ"עמך" אמר לי, שאם הרב יאמר לי שאסור להשתמש במים חמים של דוד שמש אז אני ידליק את הבוילר מערב שבת, ובוילר זה פשיטא שיותר גרוע, דהוי איסור דאורייתא. ועדיף שיעבור ספק איסור קטן ואל יעבור איסור חמור.

[21] דמלבד חשש בישול בתולדות חמה, יש בהם גזירת הטמנה ואסורים. וכך נמצא מבואר בתוס' (שבת דף ל"ח ע"ב ד"ה "מעשה", ול"ט ע"ב ד"ה "ממעשה שעשו"), בהבנת דברי רש"י (דף ל"ח ע"ב ד"ה "של צונן" וד"ה "לתוך האמה") לענין סילון המים שהניחו אותו מבעוד יום בתוך חמי טבריה ואסרום חכמים אף לשתייה מדין הטמנה, ומבואר שחכמים אסרו כל מה שהתחמם אף שבאו ממילא בשבת, ונמצא הוא הדין והוא הטעם בדוד שמש, שאם מתחילים להתחמם ביום שבת – זהו דין גזרת הטמנה.

ואף שנעשית ההטמנה מאיליה – יש לאסור בכל גוונא, כן דעת החזו"א (או"ח סי' ל"ח ס"ק ב') שאסור. וראה בשו"ע הגר"ז (סי' רנ"ג קו"א ס"ק י"א). ולא מהני מה שבזמן שהניח לא עשה איסור.

[22] מערכת הסקה מרכזית פועלת באופן הבא: צינור מים שמתחממים המים שבתוכו [באמצעות מבער המדליק אש], ואחרי שהתחממו מעביר אותם ליחידות הסקה [רדיאטורים] הפרושות ברחבי הבית. לכל יחידת הסקה [רדיאטור] יש ברזים להכנסת והוצאת מים. עם פתיחת הברזים ביחידת ההסקה [רדיאטור] נכנסים מים חמים מן הצינור ליחידה [רדיאטור], עוברים בה וחוזרים בחזרה לדוד החימום.

[23] ראה לעיל בהערות ט"ז, י"ט.

[24] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ג).

[25] ראה בהערות ט"ז, י"ט.

[26] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ג).

[27] ראה בהערות ט"ז, י"ט.

[28] כיון שאדם בהול על ממנו.

[29] ראה בהערות ט"ז, י"ט ובשו"ע ורמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ב).

[30] אחת הסיבות להתיר היא על פי דעת הרמ"א (סי' שי"ח סעי' ט"ו) ונסמך עליו המשנ"ב (שם ס"ק צ"ט), שכותב שכאשר המים פושרים וכבר התחממו והורתחו מערב שבת, אם לא התקררו לגמרי – אין בהם איסור של בישול חוזר בשבת, אך על כל פנים לדעת השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד') יש בישול נוסף אם אינו בדרגה של יד סולדת בו. ומ"מ מאחר ואין הוא מתכוון לכך, ואדרבה ניחא לו שהמים שבמיחם ישארו חמים ואינו חפץ בכניסת המים הקרים שבצינורית למיחם – יש להתיר. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ג), שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה ט"ל).

[31] ראה בהרחבה בפרק נ"א דיני חזרה סעיפים י"ז-כ"א.

[32] שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ד) "מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פי' מתחממת ונכוית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו; אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו – אסור, כיון שיכול להתבשל שם".

[33] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק פ"ט).

[34] בגמ' חולין (ח' ע"ב) נחלקו אי בית השחיטה רותח או צונן. וחישבו האחרונים את חום בית השחיטה בין 40 ל-45 מעלות, ומעבר לכך חשיב יד סולדת. מיהו בשבת שאין אדם יכול למדוד את החום ע"כ כתב הבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ה'): "ודין חמין שהיד סולדת בו אין משערין באצבע אלא כל שכריסו של תינוק נכוית בהם חשיב יד סולדת בו. ואם תאמר: איך ידע האדם לשער בכך מדעתו? הנה נקיט הא כללא בידך: כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה שאין האדם נמנע מכח ריבוי חמימותו – הרי זה לא חשיב יד סולדת בו, ואם ימנע מלשתותו או לאכלו מרוב חומו – הרי זה נחשב בכלל יד סולדת בו". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק קמ"ג).

[35] שו"ע (סי' שי"ח סעי' ט'), וז"ל: "כלי שון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש – מבשל, כל זמן שהיד סולדת בו" וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ד): "אבל אם אין היד סולדת בו – אפילו כלי ראשון אינו מבשל", וראה בשער הציון (ס"ק פ"ט). וכתב הכה"ח (שם ס"ק ק"ה): "ונראה לי דאם אין היד סולדת בו – שרי, ואף על גב דלענין איסור והיתר יש אוסרין, וכמו שכתב בתורת חטאת כלל נ"ז, היינו משום דמבליע ומפליט, וגם יש אוסרין אפילו בכלי שני (כמ"ש בשלחן ערוך יורה דעה סימן ק"ה סעיף ב'), אבל לכולי עלמא – אינו מבשל. מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו, וכן כתב התשב"ץ. מגן אברהם ס"ק כ"ח. וכן כתב הט"ז ביורה דעה סימן צ"ד ס"ק א' בשם רש"ל דיש להחמיר בכלי ראשון שאצל האש אפילו שאין היד סולדת בו, אבל הוא פסק כדעת התורת חטאת כלל נ"ז דפסק כהבית יוסף (ביורה דעה סימן צ"ה ד"ה "ומה שכתב רבינו שרחצו" וכו') ואיסור והיתר הארוך דאפילו בכלי ראשון שעל האש – אינו אוסר אם אין היד סולדת בו, יעו"ש. וכן פסק הש"ך ביורה דעה סימן ק"ה ס"ק ה', וכן פסק הפרי חדש ביורה דעה סימן ס"ח ס"ק ח"י וס"ק כ"ב, וכן פסק הרב זבחי צדק ביורה דעה סימן ק"ה אות י"ט יעו"ש, וכן כתב הגר"א. והגם דהרב בית יעקב סימן ך' כתב דנתווכח עם הש"ך עצמו והודה לו שהעיקר כרש"ל, מכל מקום כיון שכל האחרונים הנזכרים לא חשו לה אזלינן בתר רובא, ורק המחמיר תבא עליו ברכה". וכתב הבן איש חי (ש"ש, בא, סעי' ט') שטוב להזהר בזה.

[36] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט') הובא בהערה הקודמת.

[37] ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט').

[38] מאכל בן דרוסאי – יש אומרים שהוא י שליש בישולו, ויש אומרים שהוא כדי חצי בישולו – ראה כה"ח סי' רנ"ג ס"ק כ"ח.

[39] מרן בשו"ע (סי' שי"ח סעי' ט') ם ביור"ד (סימן ק"ה סעי' ב') כתב: "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו – מבשל ואוסר". משמע מדבריו שכלי ראשון שהורידו אותו מהאש ואין היד סולדת בו – אין לו דין "כלי ראשון".

[40] לגבי נתינת תבלין על האוכל שנמצא בכלי ראשון שאינו על גבי האש ואין היד לדת בו, ראה בהערה ל"ה.

[41] כתב בשו"ע (סי' שי"ח סעי' י"א) "אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (אף על פי שהיא כלי שני) (תוספות ורא"ש וטור) – אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן". ובסעי' י"ב כתב: "מיחם שפינה ממנו מים חמין – מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה". וביאר הכה"ח (שם ס"ק ק"ל), וז"ל: "פירוש דקאי על צונן לתוך חמין, אבל חמין לתוך צונן – מותר אפילו בכלי ראשון, משום דקיימא לן דתתאה גבר, והמים הצוננין התחתונים מקררין המים העליונים. עולת שבת אות ל"ו, תוספת שבת אות מ"ד. והיינו אם הצוננין מרובין שאין מתחממין בכדי שהיד סולדת בו". וראה עוד שו"ע (יו"ד סי' ק"ה סעי' ג').

[42] שו"ע (סי' שי"ח סעיף י"ט). ועיין ש"ך (יו"ד סי' ק"ה ס"ק ז') ובכה"ח (סי' שי"ח ס"ק קע"ח), וכ"כ המשנ"ב (שם, ס"ק קי"ח) שכתב, ז"ל: "לאו דוקא, דה"ה במעביר את השפוד שתחוב עליו הצלי מהאש, כל זמן שהוא רותח שהיס"ב – אסור לטוח עליו, ואפילו אם הניח אח"כ על הקערה שהוא כלי שני – ג"כ אסור דהא כמה פוסקים סוברים דדבר גוש, כל זמן שהיס"ב אפילו בכלי שני – מבשל".

[43] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק פ"ז) וכה"ח ס"ק קל"ד.

[44] המשנה בשבת (מ"ב ע"א) אומרת: "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין – לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי…", ופירש רש"י: "שהעבירן – מן האור. מרותחין – בין השמשות. לא יתן לתוכן תבלין – משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח – מבשל". דהיינו אילפס וקדרה הם כלים שע"ג האש. ותמחוי וקערה הם צלחת פרטית או צלחת מרכזית שמגישים לשולחן. בסיר – אסור לתת תבלין כגון פלפל שחור וכדומה, אך לצלחת – מותר. ומפרש רש"י את טעם הדבר (שם ע"ב): "דכלי שני – אינו מבשל". וכ"פ השו"ע (סי' שי"ח סעיף ט') ומשנ"ב (שם ס"ק ס"ה), כה"ח (שם ס"ק ק"ד). ובשו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ב), משנ"ב (שם ס"ק פ"א) כה"ח (שם ס"ק קכ"ח) ושם משנ"ב (סעי' י"ג ס"ק פ"ז) כה"ח (שם ס"ק קל"ה).

[45] ראה תוספות (שבת דף מ' ע"ב ד"ה "ושמע מינה"): "תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון, דאי יד סולדת – אפי' כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת – אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל! ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו – אסור, אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו – מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר". והביאו הכה"ח (סי' שי"ח ס"ק ק"ד, קל"ד).

[46]  ראה בגמ' (שבת דף ל"ט ע"א). וכתב וס' שם (ד"ה "כל שבא בחמין"): "פירוש שנתבשל לגמרי, כדמפרש לקמן בפרק חבית (דף קמ"ה ע"ב) כגון תרנגולת דרבי אבא שורין אותו בחמין אפילו בכלי ראשון וכל שלא בא כו' מדיחין אותו, לפירוש רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני – אתי שפיר הכא, דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי, אבל לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון, ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר, וא"כ מאי איריא מדיחין אפילו שורין נמי! ואומר ר"י דאפילו בכלי שני – אין שורין, דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל. ואף על גב דתנן לקמן (דף מ"ב ע"ב) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל, א"נ ה"ה שורין אותו, כיון דאיירי בכלי שני. והא דנקט מדיחין, לאשמעינן דאפילו הדחה הויא גמר מלאכה במניח במליח הישן וקולייס האיספנין".

[47] ובמשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ד): "שהיד סולדת בהן ואפילו אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח, ואפילו בכלי שני – נמי אסור לשרות, דמיחזי כמבשל". וכתב הכה"ח (שם ס"ק ע'): "ופסק ב"ח לחומרא כתירוץ ראשון של התוספות, דדוקא מדיחין אותו בכלי שני אבל לא שורין אפילו בכלי שני, יעו"ש. וכן כתב העולת שבת אות י"ז, דלפי מה שפסק השלחן ערוך בהלכות פסח, דקיימא לן דעירוי ככלי ראשון לחומרא על כרחך צריך לומר מדיחין בכלי שני. וכן פסק מגן אברהם ס"ק ט"ו, וכן נראה דעת האליה רבה אות י"ג, וכן פסק ה"ר זלמן אות י"א, חיי אדם כלל כ' אות ו'".

[48] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' ט', י') ובמשנ"ב (שם ס"ק ל"ד ס"ה).

[49] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ב) ובמשנ"ב (שם ס"ק פ"א).

[50] בשו"ע ביו"ד (סי' צ"ד סעי' ז') כתב: "בשר רותח שחתכו בסכין חולבת – כל החתיכה אסורה אם אין בה ששים כנגד מקום הסכין שחתך הבשר. אבל אם אינו בן יומו, או אם אינו יודע שהוא בן יומו – אינו אוסר אלא כדי קליפה". והוסיף הרמ"א: "וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון, ואז אם הסכין בן יומו ואין ס' בבשר נגד הסכין – הכל אסור, ואף הסכין צריך הגעלה. אבל אם הוא כלי שני – הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה בקרקע, וכן נוהגים". אם כן לדעת רמ"א – גוש אינו מבשל אם מונח בקערה אפילו אם היד סולדת בו. וראה דרכי משה (יו"ד סי' ק"ה ס"ק ד').

אמנם הרש"ל באיסור והיתר שלו (סי' נ"א) כתב שהחותך בסכין חלבית בת יומה בשר חם שהיד סולדת בו אפילו בכלי שני – אסור, כיון שהוי "גוש" ומבשל. וכן כתבו הש"ך (יו"ד סימן ק"ה ס"ק ח') והמג"א (או"ח סי' שי"ח ס"ק מ"ה). אמנם יש לחלק בין דיני איסור והיתר, שם אפשר לומר שגוש בכלי שני בולע ומפליט, לבין הלכות שבת שאפשר לומר שלא מבשל. אמנם המג"א (סי' שי"ח ס"ק מ"ה) מדמה את דין גוש בשבת לדין גוש באיסור והיתר. ועיין ט"ז (יו"ד סי' צ"ד ס"ק י"ד).

ומרן כתב בשו"ע (סי' שי"ח סעי' י"ט): "אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן". אמנם מדבריו משמע שדבר "גוש" שהעבירו לקערה, שהוא כלי שני – מותר. וכן דעת הפמ"ג (משבצות זהב יו"ד סי' צ"ד ס"ק י"ד) להתיר ב"גוש" בכלי שני.

וכתב הזבחי צדק (סי' צ"ד ס"ק נ'): "רוב האחרונים ז"ל נחלקו על דין זה, וסבירא להו דלא שייך כלי שני אלא במים ורוטב וכל דבר הצלול שמתערב מיד ומתקרר במהרה, אבל חתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש, כל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימתו ומפליט ומבליע שפיר" וכו', ועיי"ש שהביא את החולקים. וראה מש"כ בס"ק נ"א. וראה בכה"ח (או"ח סי' שי"ח ס"ק קע"ח; יו"ד סימן צ"ד ס"ק ע"ב) שכתב שאפשר להקל בדיעבד בדבר "גוש" שנמצא בכלי שני.

וראה עוד במשנ"ב שם (ס"ק ס"ה) שכתב: "ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו – יש ליזהר בזה, דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כל זמן שהיד סולדת בו – דינו ככלי ראשון" (וכן כתב שם ס"ק מ"ה, ובס"ק קי"ח כתב שיש מחלוקת בדבר ובדיעבד – אין לאסור בכלי שני). והטעם שלא אסר מדינא אלא כתב: "יש להיזהר", משום: א. שדעת הרמ"א לחלוק על דין גוש של הרש"ל. ב. משום שיש לחלק בין דין איסור והיתר, כמו בשר בחלב שגוש בכלי שני בולע ומפליט, לבין הלכות שבת שאפשר לומר שלא מבשל.

להלכה – יש להקל בדין זה אא"כ מדובר בדבר חריף שאז צירוף של דבר חריף עם דבר חם בחום של יס"ב – מבשל אפילו אם הוא כלי שני. ובדיעבד אם נתן תבלין לא מבושל על גוש רותח – מותר לאכול.

[51] עי' שו"ת מאמר מרדכי (חלק ד' סי' ע"ה).

[52] כתב הכה"ח (סי' שי"ח ס"ק קע"ח): "ומיהו בדיעבד – אין לאסור, דיש לסמוך אפוסקים דכלי שני אינו מבשל בכל גוונא", וראה בפרק נ"ג בישול אחר בישול בהערה נ"ז.

[53] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק קי"ח), כה"ח (שם ס"ק קע"ח), הובא בהערה קודמת.

[54] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק קי"ח), כה"ח (שם ס"ק קע"ט).

[55] ראה בט"ז במש"כ ביו"ד (סי' צ"ב ס"ק ל'), ובאו"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ט) כתב: "בגמרא איתא פרק כירה דא"ל ר' לר"ש בר אבדימי טול בכ"ש ותן, וכתבנו בי"ד ס"ס צ"ב ופירוש, ושם נתבאר דאם שואב בכלי ריקן מן הכלי ראשון, דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ולא לקולא". וראה בזבחי צדק (יו"ד סי' ק"ה ס"ק כ"ג) שכתב שלחומרא מחשיבים אותו ככלי ראשון וככלי שני, ועיי"ש שהביא את דעת החכמת אדם להקל שאם הוציאו ריקן בלי תבשיל הוא נחשב ככלי שני. ובמשנ"ב (שם ס"ק פ"ז) כתב, "כלי שני מיקרי כשעירו מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה, ומותר אפי' אם היד סולדת בו, אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון, י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה – ודאי מקרי כלי ראשון [אחרונים]". וראה בכה"ח (שם ס"ק קל"ה) שהביא כן בשם א"ר. ולגבי להחשיבה ככלי שני, ראה בפרק נ"ג, בישול אחר בישול, סעי' ה'.

[56] ראה בהערה הקודמת, ומשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק פ"ז) שכתב: "אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון, י"א דדינו ככלי ראשון, ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה – ודאי מקרי כ"ר". וכתב בשעה"צ (סי' תמ"ד ס"ק ד'): "ואין לערות רותח לתוך כלי חמץ מכלי פסח, אם לא שרוצה שלא לשמש בקדרה זו שעירה מתוכה עד לאחר פסח". וע"ע בהערה הבאה.

[57] התוספות (שבת ל"ט ע"א ד"ה "כל", מ"ב ע"ב ד"ה "אבל") דנים בעניין עירוי מכלי ראשון – האם דינו ככלי ראשון או ככלי שני, ומביאים מחלוקת רשב"ם, ר"י ור"ת. לדעת הרשב"ם – עירוי כלי ראשון דינו ככלי שני, ולדעת ר"י – דינו ככלי ראשון. ולר"ת דינו ככלי ראשון והוא מבשל רק כדי קליפה, והובא בב"י בסוף ד"ה "כ"ר מבשל" וכו'. להלכה נפסק שעירוי כלי ראשון ככלי ראשון ומבשל בשיעור כדי קליפה, וכמ"ש בשו"ע (סי' שי"ח סעי' י'): "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון". האיסור הוא דווקא לערות מכלי ראשון, אבל לתת תבלין על מאכל שנמצא בכלי שני – מותר, וראה במשנ"ב (שם ס"ק ע"ד), הובא בהערה הבאה. וראה בש"ך (יו"ד סי' ק"ה ס"ק ה') מה שהאריך בביאור שיטות הראשונים.

[58] כתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' י'), וז"ל: "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון". ובמשנ"ב (שם ס"ק ע"ד), וז"ל: "דאף דתבלין אין מתבשל בכלי שני וכנ"ל, מכל מקום העירוי מכלי ראשון קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה, ואפי' בדיעבד – אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח". וראה בכה"ח (שם ס"ק קט"ז).

[59] ראה בהערה הקודמת.

[60] ראה בהערות נ"ה-נ"ח.

[61] ראה בגמרא שבת (מ"ב ע"ב) וברש"י (שם, ד"ה "אבל") בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק קי"ז). עיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שאלה כ"ב).

[62] ראה בהערות נ"ז-נ"ח.

[63] כתב השולחן ערוך (סי' שי"ח סעי' י"ב): "מיחם שפינה ממנו מים חמין – מותר ליתן לתוכו מים צונן (מרובים) כדי להפשיר; ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון – שרי, רק שלא יהיה על האש (טור)". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק פ"ב): "דאם החמין הם בכלי ראשון – אסור לצוק בתוכם מים צוננים. וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים מועטים שיתבשלו על ידם" ומה שכתב הבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"א): "מותר לתת מים חמין לתוך צונן, ואפילו מן כלי ראשון – מותר לערות לתוך מים צונן, דתחתון גובר על העליון ומצננו", היינו באופן ששופך מעט מים חמים למים צוננים, אבל ודאי שאסור לערות מים חמים מרובים, משום שאז מבשל את המים הצוננים. ועיין בה"ל (ד"ה "והוא שלא יהיו"), וראה בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק קכ"ד).

[64] שו"ע (סי' שי"ח סעי' י"א-י"ב), ובן איש חי (ש"ש פרשת בא סעי' י"ב) שכתב על פי החיי אדם (כלל ב' סעי' ג') ומשנ"ב (ס"ק פ"ג).

[65] אמנם, יש אומרים שצריך גם לנגב את הכוס כדי שלא יישארו בתוכה טיפות כלל, אך יש להיזהר שלא ינגבו מספר כוסות ותתרטב המגבת ויש חשש שיגיעו לידי "סחיטה", וראה בהרחבה בפרק ס"ג, ניקוי כלים, סעיפים ט"ז-י"ז.

[66] כיון שמעיקר הדין – מותר, דכלי שני אינו מבשל, ואף למחמירים יש להקל, כיון דעדיף טפי מפסיק רישיה דלא ניחא ליה דאסור, כיון שכאן רוצה בתוצאה הפוכה – לקרר את הביצים. ועוד – המים הולכים לאיבוד.

[67] בשונה מהסעיף הקודם, כאן מדובר ביצים נמצאות בכלי ראשון ופסק הרמ"א (סי' שי"ח סע' י"ב): "ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה. הגה: ואם המים מרובים כל כך שא"א שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון – שרי, רק שלא יהיה על האש". וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק כ' שא' ל"ו-ל"ז). וראה לעיל בסעי' ס"ה.

[68] תוס' שבת (דף ל"ט ע"א ד"ה "כל").

[69] ראה משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ד, ל"ה).

[70] ראה בחזון איש (או"ח סי' ל"ז אות ל"ב) ובשאר הפוסקים שכתבו שתרמוס דינו ככלי שני ומותר לערות ממנו על קפה או תה.

[71] כתב הרמב"ם ומקורו מהגמרא (שבת מ"ב ע"א): "אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין – אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה". ונחלקו המפרשים בהבנת דברי הרמב"ם שהרב המגיד ביאר דאיירי באמבטי שהוא כלי שני, ואעפ"כ אסור לשפוך לתוכן צונן, כיון שאמבטי מחמן הרבה. אבל הב"י ביאר דאיירי בכלי ראשון, ובשו"ע (סי' שי"ח סע' י"א) פסק: "אמבטי (פי' כלי שרוחץ בו) של מרחץ שהיא מלאה מים חמין (הגה: אף על פי שהיא כלי שני) (תוספות ורא"ש וטור) – אין נותנין לה מים צונן, שהרי מחממן הרבה. אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן". כלומר שלאמבטי יש לו דין מיוחד, שאין לערות מים צוננים על המים החמים הנמצאים באמבטי. והטעם הוא משום שכיון ששם שם מים ע"מ לרחוץ ודעתו של אדם שיהיה חם הרבה, ע"כ אין לערות לתוכו מים צוננים. ועיין בגר"א (שם ד"ה "אף על פי") שכתב להוכיח שאמבטי אף בכלי שני – אסור לשפוך עליו צונן, מפני שמחממן הרבה.

ומכאן יש ללמוד מדין אמבטיה לתרמוס, שכיון שאדם מקפיד שהתרמוס ישמור את החום שלו, הוי כמו אמבטי, ואסור ליצוק מים קרים על חמים לתוך התרמוס שיש בו מים חמים שהיד סולדת בהם.

[72] ראה ביאור הלכה (סי' שי"ח סעי' ד' ד"ה "אם נצטנן") שכתב שמים חמים בכלי שני דינה לשו"ע כדין מים שהצטננו אף אם היד סולדת בהם.

[73] אמנם אם מערה מעט מים חמים על הרבה מים צוננים באופן שהמים לא יתחממו בשיעור שהיס"ב – מותר, כדלעיל סעי' ס"ה.

[74] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' ה'), ויתבאר באריכות בפרק נ"ג בישול אחר בישול, סעי' ל"ט, שלמרות שאין בישול אחר בישול בדבר יבש אבל יש בישול לאחר אפייה.

[75] ראה שו"ע (סי' שי"ח ס"ה) ובכה"ח (ס"ק פ"ה)

[76] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ט'), בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק קי"ז).

[77] ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' ט'), ובמשנ"ב (שם ס"ק ס"ה)

[78] ועוד נתבאר בסעי' ס"ב.

[79] ישנן שלוש שיטות עיקריות בעשיית המלח: שיטה א' – לוקחים מלח מחפירה שחוצבים בה אבני מלח וטוחנים אותם. שיטה ב' – מכניסים מֵי ים לתוך בריכות, וחום השמש מאדה את המים כך שנשאר המלח [וכן מצינו ברש"י בביאורו לגמרא (שבת ע"ג ע"ב) שאומרת: "אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא – חייב משום מעמר, ואביי אמר: אין מעמר אלא בגידולי קרקע". וביאר שם בדברי רבא: "שצבר מלח ממשרפות מים, דמתרגמינן: 'חריצי ימא' (יהושע י"א) שממשיך לתוכו מים מן הים, והחמה שורפתן, והן נעשין מלח, ואותו חריץ קרי מילחתא"]. שיטה ג' – מאדים את מי הים בתנורים מיוחדים ונשאר המלח.

הנפקא מינה בין השיטות היא שאם המלח נעשה מאידוי המים בחמה – הרי הוא לא עבר בישול כלל ואסור ליתנו על תבשיל בכלי ראשון שעל האש, אבל על כלי ראשון שאינו על האש – מעיקר הדין מותר, כיון דצריכה מלחא בישולא כבישרא כתורא (שו"ע סי' שי"ח סעי' ט'), אך ראוי להחמיר בזה כדעת הרמ"א, כ"פ הבא"ח (פרשת בא סעי' י'). ולמ"ד (ראה מג"א סי' שי"ח ס"ק מ"ה) שגוש נחשב ככלי ראשון, כל עוד היס"ב – לכתחילה יש להחמיר שלא למלוח במלח זה בשבת על גבי דבר גוש רותח שהיד סולדת בו. אמנם אם המלח נעשה ע"י אידוי בחום התנור – הרי עבר בישול, ואין בישול אחר בישול בדבר יבש, ולכן ניתן לפזרו ע"ג דבר גוש רותח בשבת הנמצא בכלי שני אף למחמירים בדין גוש בכ"ש. ואעפ"י שהתפארת שמואל (שם) ושו"ע הרב (שם) כתבו שהמחמיר במלח מבושל כמו שאר מלח – תע"ב, אין להחמיר חומרא על חומרא ולאסור מלח על גוש בכלי שני, כיון שישנה מחלוקת אם דבר גוש מבשל בכלי שני וכמבואר לעיל סעי' נ"ג, וגם איסור נתינת מלח אף על כלי ראשון הוא נתון במחלוקת הפוסקים, אמנם המחמיר שלא לשים מלח שאינו מבושל על גוש בכלי שני – תבוא עליו ברכה.

[80] לגבי מלח מבושל, כתב הקרבן נתנאל (שבת פ"ג סי' י"ז אות י') בשם המרדכי שאין מחמירין בו ומותר ליתנו בכ"ר שאינו על האש, וכן פסק המג"א (שם ס"ק ל"א). וראה פמ"ג (א"א ס"ק ל"א). בשו"ע הרב (סי' שי"ח סעי' י"ח) פסק שמותר להניח מלח מבושל בכלי ראשון, כיון שאין בישול אחר בישול, אך הוסיף ש"המחמיר בו כמו בשאר מלח – תבוא עליו ברכה", והביא כה"ח (ס"ק קי"ד) את דבריו (וראה בס"ק ק"ו). ובאגרת אחרונה (פסקי הסידור מאמר הלכתא רבתא לשבתא) כתב שיש להחמיר במלח, כיון שנהפך לנוזל, ובנוזל יש בישול אחר בישול.

ועיין בתפארת שמואל על הרא"ש (פ"ג ס"ק כ"א) שנקט כך בשם גדול אחד.

[81] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[82] ראה בסעי' ע"ט הטעם להחמיר גם במלח מבושל.

[83] הרמ"א (סי' שי"ח סעי' ט') כתב: "ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש שעבד איסורא – מותר המאכל, דהמלח בטל ע"ג המאכל". ומקורו הוא בב"י בשם שיבולי הלקט, וז"ל: "כתוב בשבלי הלקט (סי' פ"ו) בשם רבינו שמחה על המלח שנתנו ביורה רותחת במזיד בשבת, איני רואה בה טעם לאיסור אלא מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין, ולא מטעם שאור ותבלין, דלטעמא עבידי, היכא דלא יהבי טעמא בטלי כשאר איסורי, כדמוכח פרק גיד הנשה (חולין צ"ט ע"ב) שאור של חטין שנפל לתוך עיסת חטים וכו' אילו היה בו להעלות במאה ואחד היה בטל אילו לא היה בו כדי להחמיץ וכל זה וזה גורם כך הוא שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחימצו דקים לן (עבודה זרה מט ע"א) זה וזה גורם מותר, ואין לך זה וזה גורם גדול מזה, דמסתמא נמלח מערב שבת אלא שלא נמלח כל צרכו. ומטעם דבר שיש לו מתירין, אינו נראה לאסרו, שהרי נתבטל קודם שנעשה אסור על ידי בישול, דצריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא ומשעה שנימוח נתבטל. עד כאן".

אמנם במאכל שנמצא בכלי ראשון על האש והוא ללא מלח כלל – אסור להניח תבלין או מלח (שלא עברו תהליך בישול), ואם הניח – המאכל נאסר, ויכול לאוכלו רק במוצש"ק. וראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' א'), ועיין משנ"ב (שם ס"ק ע"ג) ובכה"ח (שם ס"ק קי"ג).

למעשה, אדם שהכניס מלח לאוכל שכבר נמלח שלא על פי הדינים שהזכרנו מכיון שיש מקילים במלח אף שאינו מבושל, ואף בכ"ר בתנאי שאינו על האש – ברור שבדיעבד לא נאסר אם הוכנס לכ"ר שאינו על האש. אולם אף במקרה שאדם הכניס מלח שלא בושל לתוך כ"ר שעל האש דבר האסור לכל הדעות, יש מקום לומר בתנאים מסוימים, שהמלח בטל לגבי התבשיל ולא נאסר התבשיל (רמ"א שם והחונים עליו), ובמקרה כזה יש לשאול שאלת חכם. ועיין שו"ע הרב (סי' ר"ז סעי' י"ז) ומשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ע"ג) ובכה"ח (שם ס"ק קי"ב, קי"א, קי"ד). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[84] אומרת הגמרא (שבת מ"ב ע"ב): "סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון – בשלה, ובכלי שני – לא בשלה. אמר ליה אביי: תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי שני – נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא. ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר: מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון (שהעבירוהו מהאש – רש"י) – בשלה, בכלי שני – לא בשלה (דכלי שני אינו מבשל- רש"י). אמר ליה אביי: תני רבי חייא: מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון – נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן: צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא".

על פי הגמרא ישנן שלוש דעות: א. מלח הוא דבר קל להתבשל גם בכלי שני. ב. מלח הוא כמו תבלין שמתבשל רק בכלי ראשון אף על פי שאינו על גבי האש. ג. מלח קשה לבשלו כמו בשר השור ומתבשל רק על גבי האש ממש.

הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה ו') פסק כדעה השלישית, וז"ל: "מיחם שפינה ממנו מים חמין – מותר ליתן לתוכו מים צונן כדי להפשירן, ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדרה רותחת אף על פי שהורידה מעל האש – לא יתן לתוכה תבלין אבל נותן לתוכה מלח שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה. ואם יצק התבשיל מקדרה לקערה אף על פי שהוא רותח בקערה – מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין, שכלי שני – אינו מבשל".

גם התוס' (שם בד"ה "והיינו דר"נ") ס"ל כדעת הרמב"ם, וז"ל: "דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב נחמן, וללישנא בתרא היינו דרב נחמן". ועוד כתבו התוס': "ומתוך כך פסק רבינו שמואל שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור. והמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו – תבא עליו ברכה". דהיינו, לדעת תוס', אף על פי שהגמ' הביאה שתי לשונות, ולפי הלשון הראשון מלח מתבשל בכלי ראשון, סובר התוס' כמו הלשון השני שהביאה הגמרא שמותר לתת מלח בכלי ראשון שלא על גבי האש. וכן פסקו הרי"ף (כ' ע"א בדפי הרי"ף) והרא"ש (פרק שלישי סי' י"ז).

השו"ע (סי' שי"ח סעי' ט') פסק כרמב"ם, רי"ף ורא"ש, וז"ל: "כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש – מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין, אבל מלח – מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא".

והוסיף הרמ"א: "ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו; והמחמיר – תבוא עליו ברכה (תוספות ומרדכי פרק כירה). ואם עבר ונתן מלח, אפילו בכלי ראשון אפילו הוא על האש, שעבד איסורא – מותר המאכל, דהמלח בטל ע"ג המאכל (ב"י בשם שבולי הלקט)".

למעשה כתב הבא"ח (פרשת בא ש"ש סעי' י'): "המלח מותר להניחו בכלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש, אפילו שהוא עודנו חם שהיד סולדת בו, משום דצריכה מלחא בישולא כבשרא לתורא. זהו דעת מר"ן ז"ל בשו"ע אך הרמ"א ז"ל בהגה"ה מחמיר במלח אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו. וטוב להזהר בזה דכמה פוסקים חשו לזה". כלומר, לדעת הבא"ח אין איסור מעיקר הדין לשים מלח בכלי ראשון שהורד מהאש אלא "טוב להיזהר בזה". ולכן, אדם שיש לו אורחים ולא נעים לו להגיש את המאכל ללא מלח – יכול לשים מלח שאין בו חומר משמר, אפילו בכלי ראשון שאינו על גבי האש.

[85] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[86] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[87] ראה לעיל סעיפים נ"ג-נ"ד ובהערה פ"ד.

[88] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[89] טבליות סוכרזית או טיפות סכרין שהן אינן מבושלות, דינן כתבלין ראה שו"ע (סי' שי"ח סעי' ט', י'). וע"כ דבר שבא למתק כמו סכרין שאינו מבושל וכדומה – אסור להניחו בכלי ראשון שהיד סולדת בו. עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[90] כיון שדינן כמו תבלין ראה בשו"ע (סי' שי"ח סעי' י'). עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[91] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[92] גאון עוזנו הבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ז') כתב: "הסוכר היוצא מן הקנים הוא מבושל, וכיון דקיימא לן אין בישול אחר בישול – מותר להניח הסוכר בתוך הכלי ולערות עליו משקה חם שהיד סולדת בו. מיהו חיי אדם כתב שיניח משקה החם תחלה לתוך הכלי ואחר כך יניחו הסוכר בתוכו, וטוב להזהר בזה דאין פסידא ולא טורח בכך". וכך נוהגים להחמיר הפוסקים כדעת רבנו זלמן בשו"ע הרב בפסקי הסידור שבסוכר אחר המסתו הוי כמשקה ויש בישול אחר בישול בלח. וע"כ הדרך הטובה ביותר לסכר את המים היא, שיתן סוכר על מים חמים שבכלי שני ובכך יוצא ידי כל הדעות. וראה בשו"ת רב פעלים (חלק ג' או"ח סי' י"ד) ועיין עוד שו"ת מר מרדכי (חלק ד' סימן ע"ה).

[93] כתוב בגמ' (שבת דף ל"ט ע"א) "איבעיא ו: גלגל מאי? – אמר רב יוסף: גלגל – חייב חטאת. אמר מר בריה דרבינא: אף אנן נמי תנינא: כל שבא בחמין מלפני השבת – שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת – מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח ישן וקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן, שמע מינה". וכתב השו"ע (סי' שי"ח סעי' ד'): "ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת – אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן".

[94] ראה משנ"ב (סי' שי"ח סעי' ד' ס"ק ל"ט), כה"ח (שם ס"ק ע"ב). יש פוסקים המסתפקים אם איסור שרייתם של קלי בישול בכ"ש וכו' הוא דוקא כשהכ"ש בחום שהיס"ב, או אף בחום נמוך יותר כ"ז שהמים חמים, ולמעשה – יש להקל כאשר פחות מיד סולדת בו.

[95] חזו"א (סי' נ"ב ס"ק י"ט). וכן מבואר ביראים (בתחילת דיני "קלי הבישול" דף קל"ד ע"א).

[96] פמ"ג (בא"א ס"ק ל"ה), משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ז).

[97] מוזכר במשנה (שבת פכ"ב מ"ב).

[98] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ו), כה"ח (שם ס"ק ע"ב).

[99] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ט).

[100] כה"ח (סי' שי"ח ס"ק פ"ב), ועיין משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ס"ח). ויש אחרונים (ראה חזו"א סי' נ"ב ס"ק י"ט) שכתבו שברור שביצה היא מקלי הבישול, שהרי רואים אנו זאת במציאות, ואף הביאו לכך ראיה מהגמרא, ואין זו רק חומרא, משום שאין אנו בקיאים מה הם קלי הבישול.

[101] ראה משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ז), וז"ל: "ר"ל בחמין, אבל בצונן – מותר דיחו ואף לשרותו, ואפילו בדבר שע"י שריה בצונן נעשה ראוי לאכילה, שכל דבר שאינו אוכל – מותר לעשותו אוכל בשבת, כמ"ש בסימן שכ"ד".

[102] שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ה).

[103] רמ"א (סי' שי"ח סעי' ד'), וראה בבה"ל (שם ד"ה "והדחתן").

[104] וכפי שמגדיר הרמב"ם (שבת פ"ט ה"ב): "דג מליח הישן או קולייס האיספנין והוא דג דק ורך ביותר".

[105] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ב), כה"ח (שם ס"ק פ"ב).

[106] שעה"צ (סי' שי"ח ס"ק ס"ח), שו"ע הגר"ז (שם סעי' י"ב).

[107] משנ"ב סי' שי"ח ס"ק מ"ה.

[108] כה"ח (סי' שי"ח ס"ק פ"ג), וע"ע חזו"א (סי' נ"ב אות י"ט).

[109] משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ה), כה"ח (שם ס"ק פ"ו).

[110] ט"ז (סי' שי"ח ס"ק י"ד).

[111] א משום שחום המרק בצירוף החריפות – מבשל.

[112] ב ראה שו"ע (סי' רנ"ד סעי' ד').

[113] ג ראה לעיל סעי' נ"א.

[114] ד ראה במשנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ו) ובבה"ל (שם ד"ה "והדחתן")

[115] ו משנ"ב (סי' שי"ח ס"ק ל"ו), כה"ח (שם ס"ק ע"ד).

[116] ז יש המסתפקים אם לאסור אף כשאין היס"ב, וי"א שחייב משום מכה בפטיש ורוצים לאסור לתקן דג מלוח וכדו' אף בשרייתו בקרים. ומקור הדברים הם בדברי הפרדס לגבי קולייס האיספנין. והובא בב"י (סי' שי"ח). ועיין בחיי אדם (כלל כ' סעי' ז') שכתב: "ואם הוא דבר קשה שאי אפשר לאכלו כלל בלי שרייה, השורה אותו בשבת – חייב. ונראה לי דאפילו בצונן, וצריך עיון". ועיין ביה"ל (שם ד"ה "והדחתן") וכה"ח (שם ס"ק ע"ה), אך להלכה אנו מחמירים שאיסור מכה בפטיש הוא בתיקון מאכלים במים חמים בלבד ולא בקרים. משנ"ב (שם ס"ק ל"ז) וביה"ל שם. כה"ח (שם ס"ק ע"ג, ע"ה).

[117] ז ראה בטורי זהב (סי' שי"ח ס"ק ה') ובכה"ח (שם ס"ק ע"ג).