פרק סו – דיני שימוש בבעלי חיים בשבת

דיני שביתת בהמה

 שביתת בהמתו

א – כל אדם מישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת, שנאמר[1]: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך". ולכן, המונע את בהמתו מלשבות [כגון: שעושה בה מלאכה שאסורה עליו מן התורה][2] הרי הוא מבטל מצות עשה, ויש סוברים שעובר גם על לאו של "לא תעשה כל מלאכה"[3] [ועיין בהערה[4]].

ולכן אסור מדאוריתא לאפשר לאדם אחר לעשות מלאכה בבהמתו בשבת, משום "למען ינוח שורך וחמורך"[5].

 שביתת בהמה שאינה שלו

ב – אין אדם עובר על איסור של שביתת בהמה בבהמת הפקר או בבהמת חבירו[6].

 בהמה שיש בה שותפות עם גוי

ג – בהמה השייכת ליהודי וגוי בשותפות יש לגביה איסור "שביתת בהמתו". ולכן, אסור אפילו לגוי [השותף] לעשות בה מלאכה בשבת[7].

 שביתה כשהולכת מעצמה

ד – איסור "שביתת בהמתו" חל גם על אדם שעל בהמתו נשאר משא מערב שבת והתחילה מעצמה ללכת. ולכן, אדם כזה צריך למנעה מלצאת חוץ לתחום כדי שלא יעבור על איסור "שביתת בהמתו"[8].

 עשיית מלאכה ע"י גוי בבהמה משותפת

ה – יהודי וגוי שרוצים לקנות בהמה בשותפות והגוי מעוניין לעשות בה מלאכה בשבת, צריך היהודי להתנות לפני הקניה, שבשבת תהיה הבהמה שייכת לגוי [ותמורת השבת תהיה הבהמה שייכת ליהודי ביום אחר מימות החול].

ואם נתרצו אחר כך, יכולים לחלוק את רווחי השבוע כולו ביניהם  בשווה . וכל זאת גם אם יודעים כמה הרווח עבור העבודה ביום השבת, בנפרד.

ואם קנו היהודי וגוי בהמה בשותפות ולא התנו שתהיה שייכת לגוי בשבת, ימכרו אותה לאדם שלישי, ויחזרו ויקנו אותה, ולפני שיקנו אותה יתנו שבשבת תהיה שייכת לגוי[9].

 הלוואת בהמתו לגוי

ו – בהמה השייכת ליהודי וגוי בשותפות מותר  להלוותה [10] לגוי בהלוואה גמורה, ואין צריך להתנות עם הגוי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, בתנאי שתהיה זו הלוואה ש"להוצאה ניתנה", דהיינו שיוכל הגוי לקחת את הבהמה ולתת לו אחרת במקומה . אמנם הבוטח בה' ולא סומך על היתר זה יצליח יותר, כפי שכתב רבנו כף החיים[11]: "ומי שמקיים הפסוק: 'למען ינוח שורך' וכו' כפשטיה, ואינו עושה שום תחבולה כדי לעשות בהמתו מלאכה בשבת ודאי שיצליח בששת ימי המעשה, והבוטח בה' חסד יסובבנו"[12].

 תוקף האיסור "למען ינוח" בגוי

ז – לדעת הרמב"ן[13] האיסור "למען ינוח" בגוי חל דווקא כאשר הגוי עושה מלאכה בבהמה עבור ישראל. אמנם, שאר הראשונים חלקו על רמב"ן ואסרו גם כאשר הגוי עושה מלאכה עבור עצמו או עבור ישראל, והלכה כדברי החולקים[14].

 השכרה או השאלת בהמתו

ח – אסור לישראל להשכיר או להשאיל  בהמתו לגוי אפילו בימות החול, באופן שהבהמה תישאר אצל הגוי בשבת, שמא יעשה בבהמה זו מלאכה בשבת[15].

 השכרת בהמתו לגוי בתנאי

ט – המשכיר בהמתו לגוי בימות החול, חייב להתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבת, כדי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, אך אי אפשר להתנות עם הגוי שישבות בה בשבת, כיון שאינו נאמן לכך[16].

 התנה עם הגוי והגוי עושה בה מלאכה

י – השכיר בהמתו לגוי ביום חול, והתנה עמו שיחזירה לפני השבת, והגוי עיכבה אצלו בשבת צריך להפקיר את הבהמה לגמרי [לכתחילה בפני שלושה, ובדיעבד מועיל הפקר גם בינו לבין עצמו] או להקנותה לגוי בערב שבת. לא הפקירה או הקנה אותה קודם השבת יכול להפקירה או להקנותה בשבת עצמה, כדי להינצל מאיסור דאורייתא של "למען ינוח". וכשמפקירה בערב שבת או בשבת כנ"ל חוזרת הבהמה להיות שלו במוצ"ש[17].

גוי שמקבל אחריות מלאה

יא – אסור להשכיר בהמה לגוי על מנת שיעשה בה מלאכה בשבת, אפי' אם הגוי מקבל על עצמו אחריות מלאה על הבהמה לכל הפסד שיהא, משום שהבהמה נחשבת עדיין בהמתו של ישראל, מכיון שלמרות קבלת האחריות להפסד, אין הגוי יכול למכרה[18] .

 מלאכה בבהמה שכורה מגוי

יב – אסור לישראל לעשות מלאכה בשבת, בבהמה ששכר מן הגוי[19].

 שכר מגוי  והשכיר לגוי

יג – שכר בהמה מגוי וחזר והשכירה לגוי אחר, אין צריך להתנות עמו שלא יעבוד בה בשבת[20].

שימוש בבעלי חיים מאולפים בשבת

 איסור שימוש  בבע"ח מאולף

יד – אסור לומר או לסמן לבעל חיים מאולף לעשות מלאכה אסורה בשבת[21] [כגון: להדליק את האור וכדו'], בין במלאכה אסורה מדרבנן ובין במלאכה אסורה מדאורייתא. והעושה כן יש אומרים שעבר איסור דרבנן ויש אומרים שעבר איסור דאורייתא (במלאכה האסורה מהתורה)[22].

 הנהגת בהמה

טו – אסור להנהיג בהמה או חמור או עוף שיש עליהם משא[23], בין אם הם שייכים לו ובין אם אינם שייכים לו, בין אם הם של יהודי ובין אם שייכים לגוי, ובין אם הם של הפקר[24].

 הנהגת בהמה  ע"י דיבור

טז – אסור להנהיג בהמה או חמור שיש עליהם משא אפילו בקולו בלבד, משום "מחמר"[25] [מעבר לכך, אדם המנהיג בהמה שיש עליה משא והבהמה שייכת לו עובר גם על איסור "שביתת בהמתו" כנ"ל].

 הנחת משא כשקידש עליו היום

יז – איסור "מחמר" חל דווקא כאשר הבהמה נושאת משא ואדם "מחמר" אחריה. וכמו כן דווקא כאשר היא עושה מלאכה שלמה, כלומר עקירה והנחה. ולכן אין אדם עובר על איסור "מחמר" אלא אם היה המשא מונח על הבהמה לפני שהתחילה ללכת, וכשהוא מנהיגה היא עוקרת רגליה ללכת, והמשא נשאר גם לאחר שהיא נעצרת, אבל אם עשתה רק עקירה או רק הנחה אינו עובר איסור[26].

יח – לאור האמור לעיל, אדם שהיה הולך בדרך וקדש היום והיה עמו מעות וכדו', אם יש עמו גוי, צריך לתתם לגוי, ואם אין עמו גוי, יכול להניח על חמורו, ובלבד שיניח לאחר שהחמור מתחיל ללכת (כלומר לאחר שעקר יד ורגל), וירים את המשא לפני שהחמור עוצר ויניחה שוב לאחר שיתחיל ללכת, ובאופן זה לא יעבור לא על איסור "מחמר" ולא על איסור "שביתת בהמתו"[27]. וי"א שאפילו אם הניח את המשא על הבהמה לאחר עקירה והנחה עדיין אסור להנהיג את הבהמה בקולו[28].

 רכיבה על גבי בהמה

יט – אסור לרכב על בהמה בשבת שמא יבוא לחתוך ענף המחובר לעץ, ואיסור זה גם במקום שאין עצים[29].

 עלה על בהמה בשבת

כ – אדם שעלה על בהמה בשבת, בין בשוגג בין במזיד ירד ממנה בשבת, משום צער בעלי חיים[30].

 שימוש בצדדי בהמה

כא – אסור להשתמש בבהמה בשבת, ואפילו בצדדיה אסור להשתמש. ולכן, אסור להשתמש בדבר שנמצא על גבי הבהמה [כגון: אוכף וכדו'] בשבת[31].

 להיתלות על בהמה

כב – אסור להיתלות על הבהמה בשבת [מכיון שתליה על הבהמה נחשבת שימוש בצידה][32].

 עליה על עגלה רתומה

כג – אסור לעלות על עגלה הקשורה בסוסים [או כל בהמה אחרת] בשבת, וכן אסור לעלות בערב שבת אם בכוונתו להשאר עליה בשבת, ואפילו אם נוכרי מנהיגה[33].

 שימוש בצדי צדדים

כד – מותר להשתמש בצדי צדדי הבהמה בשבת. ולכן, מותר להשתמש בדבר שמונח על צידה [כגון: לקחת דבר מתוך סלסלה שתלויה על האוכף][34].

[1] שמות (כ"ג, י"ב); וראה דברים (ה', י"ד).

[2] פרי מגדים (משבצות זהב סימן רמ"ו ס"ק ו'): "ודין שביתה היינו כל מה שאדם מצווה עליו, בהמתו נמי. וכל מה שבאדם דרבנן, אין מוזהר בבהמתו".

[3] שמות (כ', י'); דברים (ה', י"ד).

[4] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ' הלכה א'-ב'): "אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר: 'למען ינוח שורך וחמורך', אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה – אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי – פטור. והלא לאו מפורש בתורה, שנאמר: 'לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך', שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו".

וכתב בפרי מגדים (משבצות זהב סי' ש"ה ס"ק א') על הרמב"ם: "ובר"מ פרק כ' הלכה א' מהלכות שבת: אסור להוציא משא על הבהמה, שנאמר: 'למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך'. לא מצאתי המקרא כן לא בשמות ולא בדברים, יע"ש. ובש"ך יו"ד [סימן] קנ"א אות יו"ד: שביתת בהמה לאו, לא תעשה [כל] מלאכה [וגו'] וכל בהמתך, והוא בדברות אחרונות [דברים ה, יד], כי בראשונות ללאו דמחמר, ולחרישה שחייב האדם סקילה. ובכסף משנה פרק כ' מהלכות שבת הלכה ג' בשם הר"ן [עבודה זרה ד', ב' ד"ה ומקשו] משמע שביתת בהמה לאו. ובר"א מזרחי (שמות כ"ג י"ב): תן לו נייח [רש"י שם], דמיותר הוא, כן משמע שם. והיינו דשביתת בהמה או נכלל בדברות ראשונות או באחרונות. ואם עבר על שביתת בהמה – לוקה מכות מרדות, אף על גב דלא עביד מעשה כלל, כמו שכתבתי כמה פעמים, ונפסל לעדות מדרבנן".

וכתב בסי' רמ"ו (משבצות זהב ס"ק ו'): "ובר"מ פרק כ' מהלכות שבת הלכה א' משמע דשביתה רק עשה, ומחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין להמעיין היטב במגיד משנה [שם]. ובהלכה י"ד משוה שביתת עבד לבהמה, משמע שניהם בעשה על האדון ובעליו. ורש"י בפרשת משפטים (כ"ג, י"ב): למען ינוח – תן נייח, על פי דרש, ולא כפשוטו שביתת בהמה, משמע כלבוש דנפיק מלא תעשה כל מלאכה".

ודעת התוס' (שבת נ"א ע"ב בד"ה "במה בהמה") שהאיסור הוא משום מבטל מצות עשה, ומצות "לא תעשה בו כל מלאכה" הולך על מחמר.

ודעת הלבוש שיש בו גם לאו, וכך כתב (סי' ש"ה סעי' א'): "כבר ידעת שאדם מצווה על שביתת בהמתו, דכתיב [דברים ה, יד]: לא תעשה כל מלאכה וגו' ושורך וחמורך וגו': הג"ה ועיין לעיל סימן רמ"ו סעיף ג': ואזהרה זו על בעל הבהמה נאמרה שאין ציווי שייך בבהמה, לפיכך כשם שמוזהר האדם על עצמו שלא להוציא משא ברשות הרבים, כן הוא מצווה על בהמתו שלא יניח אותה לשאת משאות ברשות הרבים בשבת".

והקשה האליה רבה (שם ס"ק א'): "צ"ע דהתוס' ריש פרק במה בהמה [שבת נא ע"ב] כתבו דקרא דלא תעשה כל מלאכה למחמר אחר בהמתו הוא דאתא, והך דהכא נפקא לן מלמען ינוח וגו', וכן כתב הגהות אשר"י [פ"ה סי' א] וברמב"ם פרק כ' [ה"א]. גם על מה שכתב בסימן רמ"ו (ס"ק) [סעיף ג'] קשה".

וכתב החיי אדם (כלל נ"ז סעי' א'): "כתיב [שמות כג, יב]: למען ינוח שורך וחמורך וגו' (התוס' ר"פ במה בהמה כתבו דשביתת בהמה אינו אלא עשה דלמען ינוח ולאו דל"ת כל מלאכה כו' קאי על מחמר וכ"כ הרמב"ם פ"ק, אבל הר"ן פ"ק דע"א וריב"ש סימן כ"ד וכ"כ הכ"מ, משמע דגם שביתת בהמתו הוא בלאו אלא דלכולי עלמא – אין לוקין, וכן כתב הלבוש שהוא לאו, ובחנם השיגו בא"ר. וכ"כ רש"י פ"ק דע"ז דף ט"ו ד"ה גזרה בהדיא)".

[5] שמות (כ"ג, י"ב).

[6] שו"ע (סי' רמ"ו סעי' ג') וראה במג"א (סי' רס"ו ס"ק ה').

[7] שו"ע (סי' רמ"ו סעי' ה'): "אם ישראל ואינו יהודי שותפין בבהמה – מותר לעשות בה האינו יהודי מלאכה בשבת, על ידי שיתנה עם האינו יהודי בתחלה כשקנו אותה שיטול האינו יהודי בשבת וישראל ביום חול, ואם לא התנו מתחלה – אסור, אף על פי שהתנו אח"כ". וכתב כה"ח שם (ס"ק ס"ד): "דהא חצי הבהמה היא של ישראל ומצווה על שביתת חלקו. לבוש. משמע דגם בבהמת השותפות עם העכו"ם ישראל מצווה על שביתת חלקו. מיהו בבית יוסף סימן רמ"ה כתב בשם הריב"ש דאין כאן משום שביתת בהמתו מאחר שיש לעכו"ם חלק בבהמות, אלא האיסור משום שלוקח שכר שבת שלא בהבלעה יום אחד כנגד יום השבת, וגם שעשה איסור בתחלה להשתתף אם העכו"ם בלא תנאי והעכו"ם יעשה בה מלאכה בעל כרחו, יעו"ש. והביאו מגן אברהם והתוספת שבת שם. אמנם המטה יהודה אות י"ד כתב דהא דהשמיט השלחן ערוך טעם הריב"ש וכתב אסור סתמא, משום דסבירא ליה דאסור משום שביתת בהמתו ועשה כמו פשרה בין שתי הדיעות הריב"ש והריצב"א שהביא בבית יוסף יעו"ש. וכן הפתח הדביר אות ט"ו האריך הרבה בענין זה, ומסיק כדברי הלבוש, דגם בבהמת השותפות עם העכו"ם מצווה על שביתת חלקו, יעו"ש. ומה שכתב שם המגן אברהם דבהפסד גדול – שרי לחלוק סתם, וכמו שכתב מור"ם ז"ל לעיל סימן רמ"ה סעיף א' בהגה, כבר כתבנו שם אות ט' דדעת מרן ז"ל והאחרונים להחמיר, יעו"ש".

[8] כתב המשנ"ב (סי' ש"ה ס"ק ע"ז): "ואם נשאר איזה דבר עליה מע"ש והיא רוצה מעצמה לצאת לחוץ בעליה, צריך למנעה שלא לצאת מפני מצות שביתת בהמה. אבל אם אין עליה שום דבר, אפילו אם היא רוצה לצאת חוץ לתחום – אין מחויב למנעה מזה, ורק להוציאה בידים חוץ לתחומה אסור".

[9] ראה בהערה ז'. והטעם כתב המשנ"ב (סי' רמ"ו ס"ק כ"ב): "דנמצא דלא קנויה הבהמה לישראל כלל ביום השבת ואז אח"כ מותרין אפילו לחלוק בשוה, ואין בזה משום שכר שבת, כמ"ש סימן רמ"ה ס"ב, וגם דאז אפילו אם אחריות שניהם בשוה כל ימות השבוע בין בחול ובין בשבת ומותר". ולגבי לחלוק בשווה היכא שהתנו, ראה שו"ע (סי' רמ"ה סעי' א'-ב') ובמשנ"ב (שם ס"ק ו') ובשער הציון (ס"ק ה').

אם לא התנו לפני הקניה, כתב המשנ"ב (סי' רמ"ו ס"ק כ"ג): "אלא לאחר שנשתתפו אמר לו: טול אתה בשבת ואני כנגדך בחול, אף אם נאמר שאין איסור בזה מחמת שביתת בהמתו, כיון שיש לא"י חלק בה וע"כ של ישראל עושה מלאכה, מ"מ אסור, דהא בכל זה הוא נוטל יום אחד כנגד יום השבת, והוי שכר שבת שלא בהבלעה". וראה עוד שם (ס"ק כ"ד), ומ"מ למעשה כיון דיש בו משום שביתה, כמו שכתב בבכה"ח שם (ס"ק ס"ד-ס"ה), הובא בהערה קודמת.

ולגבי לחלוק בשווה היכא שהתנו מתחילה, ראה בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' א') ובמשנ"ב שם (ס"ק ו') כתב: "ואם לא נודע אח"כ ריוח של כל אחד ואחד על יומו כגון בחנות רשאין לכתחלה לחלוק בשוה", ומה שכתב השו"ע שם (סעי' ב') שדוקא אם נתרצה הגוי יחלקו בשווה. כתב בשער הציון (ס"ק ה') כיון ששם נודע הרווח של כל יום משא"כ כאן שלא נודע יכול היהודי להכריחו לחלוק בשווה.

[10] בהלוואה – הבהמה שהולוותה אינה צריכה להיות זו שמוחזרת, בשונה מהשאלה שבה אותה הבהמה צריכה להיות מוחזרת.

[11] כה"ח (סי' רמ"ו ס"ק ע"ו).

[12] ראה בשו"ע (סי' רמ"ו סעי' ה') שכתב לגבי שותפין יהודי וגוי: "ואם ילוה אותה לא"י בהלואה גמורה, שיהא רשות בידו להוציאה אם ירצה, שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הא"י ואחריות השוורים על האינו יהודי – מותר" וכו', וברמ"א שם: "וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהן שירצה, אפילו אם הבהמה כולה של ישראל דינו כאילו היתה בשותפות האינו יהודי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר". ובטעם הדבר למה השו"ע הקל בשותפות יותר, כתב בשער הציון (שם ס"ק ל"ו) שיש כאן צירוף שיטת הריב"ש, דס"ל דבשותפות כיון שעושה בעל כרחו של ישראל אין בזה משום שביתת בהמתו, עיי"ש. ומ"מ כתב כה"ח שם (ס"ק ע"ו): "וכתבו האחרונים שאין לסמוך על היתירים הללו אלא דוקא בשעת הדחק". וראה מש"כ המשנ"ב שם (ס"ק ל"א-ל"ב) שכדי לצאת ידי כל השיטות ימכור את הבהמה, והגוי יתן לו מקדמה, ושאר הכסף יהיה חייב לו הגוי כדין מלווה, ויותר טוב אם יעשה את המכירה בבי"ד וגם יפרסם את הדבר משום מראית עין.

[13] ראה ברמב"ן (שמות כ', י"ב) שכתב, וז"ל: "ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר: 'למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר', צוונו בשביתת כלם בשווה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם", עכ"ל.

[14] עיין בטור (סי' רמ"ו) ובבית יוסף שם, וכן מוכח מהשו"ע (סי' רמ"ו סעי' ג'): "אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לאינו יהודי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו", וע"ע בבה"ל (סי' ש"ה ד"ה "ואף על פי") בשם הגר"א.

[15] ראה בשו"ע (סי' רמ"ו סעי' ג') שכתב: "אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לאינו יהודי כדי שיעשה בה מלאכה בשבת, שאדם מצווה על שביתת בהמתו", עכ"ל. והטעם ששכירות הגוי אינה מקנה לו את החפץ כדמוכח בגמ' ע"ז (ט"ו ע"א), וממילא יש לחוש שיעשה מלאכה בשבת, וכ"כ במשנ"ב (שם ס"ק י"א) וכה"ח (שם ס"ק כ"ג).

[16] ראה בהערה הבאה. כתב הרמ"א (סימן רמ"ו סעי' ג'): "אבל יכול להשכירה או להשאילה, ולהתנות שיחזירנה לו קודם השבת, אבל לא מהני אם מתנה עם הא"י שתנוח בשבת, כי אין האינו יהודי נאמן על כך". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק י"ג): "מירתת נמי לא מירתת לעשות בה מלאכה, כיון שהיא ברשותו ע"י שאלה או שכירות לא נתפס עליו כגנב עי"ז, משא"כ ברישא כשמתנה שיחזירנה לו קודם שבת כבר כלה השאלה והשכירות קודם השבת, ועי' לקמן סי' ש"ה סכ"ג [אחרונים]". וכן כתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ט, סי' ש"ה ס"ק ק"ב).

[17] ראה בשו"ע (סי' רמ"ו סעי' ג') שכתב: "ואם השאילה או השכירה לאינו יהודי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועיכבה בשבת – יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר: בהמתי קנויה לא"י, כדי שינצל מאיסורא דאורייתא".

ולגבי שהפקר צריך להיות לגמרי, כתב הרמ"א שם: "ואם רוצה, יכול להפקירה לפני ג' בני אדם כדין שאר הפקר, ואפילו הכי אין שום אדם יכול לזכות בה, דודאי אין כוונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת (טור)". אמנם הב"י שם למד את דברי הטור: "ואף על פי שאינו מפקירה לגמרי הוי הפקר. כלומר אף על פי שאינו מפקירה אלא ליום השבת, שפיר הוי הפקר, כדאיתא בסוף פרק אין בין המודר (מד.)". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק י"ח) כדעת האומרים שזה הפקר גמור רק ליום שבת, ומה שאחר לא יכול לזכות בה, כיון שהגוי עובד בבהמה לא יתן לאחר לזכות בה. וכתב בשער הציון שם (ס"ק כ'): "כן משמע מב"י וכ"כ עו"ש, דבשבת גופא הוי הפקר גמור, דאל"ה לא היה מועיל להפקיע איסור שביתת בהמתו, דהא עדיין בהמתו היא, ע"ש. וכן הסכים הט"ז ע"ש שהאריך ודחה מי שרוצה לפרש בענין אחר. ואף שהמ"א מצדד לפרש דברי הרב כדעת הלבוש לא סתמתי כן, שכמה אחרונים תמהו עליו בזה, הלא המה המאמר מרדכי והחמד משה והבית מאיר, וגם הא"ר והפמ"ג צידדו לבסוף לדינא כהט"ז והעו"ש דבעינן שיהיה הפקר גמור דאל"ה לא נפקע איסור שבת. וכ"מ עוד בביאור הגר"א, דליום השבת הוי הפקר גמור. וכן הבה"ט והגר"ז לא הזכירו דברי המ"א כלל". וראה בכה"ח שם (ס"ק נ"ב): "ועל כן כיון דדבר זה במחלוקת שנוי, צריך להפקיר הפקר גמור לכל יום שבת כולו בענין שאם יבא אחר יכול לזכות בו כדי להנצל מאיסורא אליבא דכולי עלמא". ומה שזה חוזר לבעלותו במוצ"ש, ראה שו"ע (חו"מ סי' רע"ג סעי' ט') וראה עוד בכה"ח (סי' רמ"ו ס"ק נ"א).

לגבי האם הפקר צריך להיות בפני שלושה, כתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "שאז אינו מצווה על שביתתה, כיון שאינו שלו שכבר הפקירה, ואף על גב דהפקר בעינן שיהיה בפני שלשה, זהו מדרבנן, אבל מדאורייתא אפילו בינו לבין עצמו סגי, והכא שכבר השכירה והתנה עמו שיחזירנה ועיכבה די בזה כדי להנצל מאיסורא דאורייתא. ועיין בב"י שיש פוסקים שסוברין דגם בכאן אף שהוא דיעבד בעינן דוקא תלתא, וע"כ טוב ליזהר בזה לכתחלה אם יש באפשרי, ועכ"פ יזהר להפקירה בפני אחד, דרבים מגדולי הפוסקים סוברים דאף דאורייתא אינה הפקר עד שיפקירה עכ"פ בפני אדם אחד, ואפילו בפני אחד מאנשי ביתו די בזה". והטעם ביאר בשער הציון שם (ס"ק י"ח): "עיין בחושן משפט סימן רע"ג סעי' ז' דכן הוא דעת המחבר שם להלכה (וז"ל השו"ע שם: "המפקיר את הקרקע – כל הקודם והחזיק בה זכה. דין תורה, אפילו הפקיר בפני אחד ה"ז הפקר ונפטר מהמעשרות, אבל בדברי סופרים – אינו הפקר עד שיפקיר בפני ג', כדי שיהיה אחד זוכה, אם רצה, והשנים מעידים. הגה: וי"א דאפילו בינו ולבין עצמו הוי הפקר (טור ס"ח בשם הרא"ש"), רק הרמ"א כתב שם בשם יש אומרים דדי מן התורה בהפקר בינו לבין עצמו, וכמה אחרונים דחקו עצמן במה שהמחבר סתם פה כדעת הרא"ש, ועיין בתוספות שבת שתירץ דהכוונה, בשעת הדחק יראה על כל פנים לצאת דעת הרא"ש". וראה כה"ח שם (ס"ק מ"ג). אמנם כתב שם (ס"ק מ"ב): "משום דמדאורייתא בכך הפקר מעליא הוא, רק חכמים חייבוהו להפקיר לפני שלשה, כדי שאחד מהם יכול לזכות בו ושנים יהיו עדים בדבר, ודוקא לענין מעשר הצריכו חכמים כך, מפני הרמאים שלא יפקיעו את עצמם ממעשר אבל לא לענין שבת. וכן מבואר בתוספות והרא"ש סוף פרק אין בין המודר. עולת שבת אות ג', מגן אברהם ס"ק ט'". וראה מש"כ עוד (ס"ק מ"ג), וע"כ אם יכול יפקירה – בפני שלושה כדי לצאת ידי כל השיטות.

ולגבי להקנותה לגוי, כתב בלבוש שם (סעי' ג'): "ואם השאילה או השכירה לגוי והתנה על מנת להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה הגוי בשבת ולא החזירה לו, יאמר: בהמתי קנויה לגוי", וכתב כה"ח (שם ס"ק מ"ח): "ומשמע דאפילו אינו אומר בפני העכו"ם – מהני. מיהו המגן אברהם ס"ק יו"ד כתב דצריך לומר לעכו"ם דוקא בפניו כדי שיתכוין לקנות, יעו"ש, וכן כתב התוספת שבת אות ח', רבינו זלמן אות יו"ד. אבל המטה יהודה אות יו"ד כתב דהא דבעינן שתתקיים ההקנאה על ידי זיכוי אחר, היינו דוקא כשהחפץ הוא עדיין ברשות הנותן, אבל אם היה ברשות המקבל – מהני אפילו שלא בפניו, יעו"ש. והאליה רבה אות י"א כתב דסבירא ליה להשלחן ערוך דהא דצריך לומר לעכו"ם היינו לכתחלה, אבל כשהתנה ועבר עכו"ם אף שאין העכו"ם כאן – מותר לומר בינו לבין עצמו: בהמתי קנויה לעכו"ם, יעו"ש".

ולגבי להפקירה או להקנותה בשבת, כתב השו"ע (שם): "יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת". וכתב כה"ח (שם ס"ק מ"ז): משמע דוקא קודם השבת אבל בשבת עצמו אינו יכול להפקיר. וכן כתב הפרי חדש סימן תל"ד דבשבת ויום טוב אסור להפקיר, וכההיא דתנן: אין מקדישין ואין מחרימין וכו', יעו"ש. וכן כתב המור וקציעה בסימן זה על מה שכתב השלחן ערוך: או יאמר: בהמתי קנויה וכו', וז"ל: 'נראה פשוט דבשבת – אסור לעשות כן, משום דאסור להקנות בשבת אפילו לצורך מצוה, כדמוכח מהלין דכנסין ארמלן וכו', יעו"ש. אמנם הפתח הדביר אות ה' כתב דמה שכתב השו"ע: קודם השבת, ארחא דמלתא נקט, ואין הכי נמי אם לא הקנה לעכו"ם בערב שבת מצי להקנותה בשבת, והרבה להשיג על דברי המור וקציעה הנז', והוכיח במישור דשרי לומר בשבת: בהמתי קנויה להוציאה מרשותו שלא יפגע באיסור יעו"ש. וכן פסק בשו"ת תשובה מאהבה סימן רל"ח דבדיעבד יכול להפקיר אפילו בשבת, יעו"ש. וכן כתב הברכי יוסף בסימן זה אות ד' על דברי הפרי חדש הנז' ששמע שמקשים עליו מכמה סוגיות, יעו"ש. ועל כן לכתחלה יש להזהר להפקיר או להקנות קודם שבת כפשט דברי השלחן ערוך, אבל אם לא הפקיר או הקנה קודם שבת, יוכל להפקיר או להקנות בשבת כדי להנצל מאיסורא. ועיין לקמן סימן ש"פ סעיף א' [וראה בשו"ע (סי' ש"פ) שכתב, שיכול לבטל משתחשך את רשותו. וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ג') כיון שזה רק סילוק רשות]". וראה עוד לגבי סילוק בעלות בשבת בפרק ע"ב מעשה הקניין סעי' י"ט.

וכל מה שמועיל זה דוקא בהתנה איתו קודם, ראה כה"ח שם (ס"ק מ') ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ד).

[18] ראה בשו"ע (סי' רמ"ו סעי' ד') שכתב: "ישראל שהשכיר שוורים לאינו יהודי לחרוש בהם, וחורש בהם – יש מתירים אם קבל עליו האינו יהודי אחריות מיתה וגזילה וגניבה ויוקרא וזולא; וי"א דכיון שאין האינו יהודי יכול למכרה אם ירצה, נקראת בהמת ישראל", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק נ"ו): "ולפי הכלל המסור בידינו דכשהשלחן ערוך מביא שתי סברות בשם יש אומרים ויש אומרים, דדעתו כסברא שנית, אם כן כאן דעתו לפסוק כיש אוסרין, ואף על פי כן פוסק בסעיף ה' כיש מתירין בתרא, ולא סתרן אהדדי, משום דהתם שאני שהזהיר העכו"ם שלא לעשות בשבת והזקיקו אחריות מפני כן".

וראה בשו"ע (שם סעי' ה') שכתב: "אם ישראל ואינו יהודי שותפין בבהמה – מותר לעשות בה האינו יהודי מלאכה בשבת על ידי שיתנה עם האינו יהודי בתחלה כשקנו אותה שיטול האינו יהודי בשבת וישראל ביום חול, ואם לא התנו מתחלה – אסור, אף על פי שהתנו אח"כ. ואם ילוה אותה לא"י בהלואה גמורה, שיהא רשות בידו להוציאה אם ירצה, שלא ברשות ישראל, ויזקוף הדמים על הא"י ואחריות השוורים על האינו יהודי – מותר. ויש מתירים אפי' לא יהא רשות ביד הא"י (להוציא, ע"י שיזקוף הדמים על האינו יהודי במלוה ויחזור הא"י ויעשה אפותיקי (פירוש: אפו תהא קאי, כלו' לא יהא לך פרעון אלא מזה) לישראל, או יהרהנם (פירוש משכון בלשון ישמעאל: רהן) אצלו, ובלבד שלא יאמר לו: מעכשיו; ויש מתירים ע"י שיזהיר את האינו יהודי שלא יעשה בה מלאכה בשבת, ואם יעבור ויעשה תהיה אחריות עליו ואפילו מהאונסים, ויכתוב כן בערכאותיהם, דהשתא אם בא לעשות מלאכה בשבת אינה בהמת ישראל, שהרי קנאה האינו יהודי להתחייב באונסיה. הגה: וכל צדדי היתרים אלו הלכתא נינהו ויכול לעשות איזה מהן שירצה, אפילו אם הבהמה כולה של ישראל, דינו כאילו היתה בשותפות האינו יהודי, רק שיפרסם שעשה דרך היתר", עכ"ל (והיינו דדעת הרמ"א דאף דבשכירות לישראל לא קניא, מ"מ לגוי זה מהני, דאין לו דיני חיובי שמירה כלל, והכל תלוי בתנאי שמתנה איתו, וממילא כאשר הוא מתחייב באונסין חשיב שבעלות שלו היא יותר גדולה, שהחיובים והבעלות אינם נפרדים). וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ב): "איזה מהן שירצה ואפילו וכו' – היינו, דאף קבלת אחריות בלחוד שכתב המחבר לבסוף דבריו, מהני גם בזה אף דאין לו רשות לא"י למכרה, כיון דעומדת ברשותו לענין יוקרא וזולא, וסתם בזה כדעת היש מתירין בס"ד. ויותר טוב שיעשה מכירה גמורה וכנ"ל בסל"א כדי לצאת גם דעת המחמירין שם, כי לדבריהם יש בזה חשש דאורייתא", עכ"ל.

[19] במגן אברהם (סי' רמ"ו ס"ק ח') כתב: "ואם ישראל שכר מעכו"ם בהמ' מצווה על שביתתה דשכירו' קניא לחומרא, עכ"ל הג"א. וצ"ע דהא אמרי' בגמ' ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה, משמע דאפי' לקולא אמרינן שכירות לא קניא. ובתוס' דע"א דף ט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן. ומ"מ נ"ל דאם שכרה מהעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם – שרי ממ"נ", עכ"ל. וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ד): "וכתב עליו (מג"א) התוספת שבת אות ו' דלא העתיק יפה דשם בהגהות אשירי פרק קמא דעבודה זרה לא כתב אלא דטוב ליזהר, וכן כתב רמ"א ביורה דעה על שמו בסימן קנ"א לענין עבודה זרה, יעו"ש. ומיהו עיין במחזיק ברכה אות א' מה שכתב על זה ועל דברי התוספת שבת הנז', וסיים: ודאי דיש להחמיר בזה ולא משום זהירות לבד כמו שכתב הגהת אשרי, יעו"ש", עכ"ל.

[20] ראה מגן אברהם (סי' רמ"ו ס"ק ח') ובכה"ח שם (ס"ק כ"ה).

[21] כיום מצוי שאנשים מאלפים בעלי חיים לבצע משימות, ויכולים לאלפם לדוגמא שידליק ויכבה החשמל.

[22] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' נ"ו): "הנה לעשות מלאכה ע"י גוי – פשיטא שאסור, אלא שיש מחלוקת האם אמירה לגוי אסור מדאורייתא או שזה רק איסור מדרבנן. וראה בבית יוסף (סי' רמ"ד) משם הסמ"ג בהא דכתיב (שמות י"ב, ט"ז): "כל מלאכה לא יעשה בהם" שאפילו גוי לא יעשה מלאכה שלך ואסור מן התורה. ועיין שם בדעת זקנים מבעלי התוס' (על התורה) ורמב"ן שהביא מכילתא זו, ולדעתם זה רק אסמכתא. ועיין ברמב"ם (הל' שבת פ"ו ה"א) שהטעם שאסרו משום חשש שישראל יעשה [ז"ל שם: "ודבר זה אסור מדברי סופרים שלא תהא שבת קלה בעיניהם ויבואו לעשות בעצמן"]. ועיין רש"י (שם על התורה) ש"לא יעשה – אפילו ע"י אחרים", וכל האיסור בגוי מדין שליחות, וכדברי רש"י (שבת קנ"ג ע"א ד"ה "מאי טעמא"): שאם ישראל אומר לעכו"ם הוי כמו שליח שלו, וכאילו הוא עושה. אמנם בבעלי חיים יש לדון: אם נאמר שייעשו שליח של האדם כמו ששלח גוי לעשות בשבילו איסור או שמא לא נחשב שליח. ואיתא בגמרא בשבת (י"ט ע"א): "ת"ר: נותנין מזונות לפני הכלב בחצר. נטלו ויצא – אין נזקקין לו. כיוצא בו – נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר. נטלו ויצא – אין נזקקין לו", והיינו שהחשש בנכרי שמא יטול ויצא לרשות הרבים ויאמרו שעושה כן בשליחותו, ומכיון שהניח לו בחצר – אין חשש. ודין נתינת מזונות לכלב – כנכרי. והובא ברמב"ם (הל' שבת פ"ו הכ"א), ועיי"ש במ"מ שמדין דרכי שלום – מותר לתת מזונות לפני נוכרי כאילו מזונותיו עליו (ועיין בשו"ע סי' שכ"ה סעי' א'-ב'). ולכאורה, מה אכפת לי שיוציא החוצה? אלא משמע שאסור לשלחו לעשות איסור. ובמ"מ שם הביא בשם הירושלמי שבמפרש על מנת להוציא – אסור. והגמרא שם שואלת: "הא תו למה לי? היינו הך!", כלומר מדוע הברייתא מביאה שתי דוגמאות של גוי ושל כלב? ומתרצת שכלב רמי עליה לזונו ונוכרי רק מדין שלום, עיי"ש. וא"כ משמע כשם שאסור לומר לנוכרי או לרמוז לו – כן אסור לרמוז לכלב. ובפרט לסברת הרמב"ם, דלעיל, שלא תהא שבת קלה בעיניו. ומכאן למדו הפוסקים שאילוף בע"ח לחלל שבת הוא ג"כ אסור כמו אמירה לגוי. וק"ו שאין לומר ליהודי שאינו שומר תורה ומצוות לחלל לנו שבת, שאף אם הוא "פטר עצמו" מקיום מצוות, משמים לא פטרוהו, וחייב בכולן בדיוק כמונו (ועיין פרמ"ג א"א סי' שכ"ה ס"ק כ"ב) [הרה"ג בן ציון אבא שאול זצ"ל, אסר לאלף כלב שיעשה פעולות מסוימות, כגון: הדלקת או כיבוי חשמל, על ידי שמסמן לו בהרמת מקל וכדו', מכיון שאדם מצווה על שביתת בהמתו, שנאמר: "למען ינוח שורך וחמורך" (וראה בשו"ת אור לציון ח"א סי' כ"ג שאסר גם מדין אמירה לנכרי)]".

[23] ראה גמ' ב"ק (נ"ד ע"ב) ופסקה הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ' הלכה א'): "אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר: למען ינוח שורך וחמורך, אחד שור וחמור ואחד כל בהמה חיה ועוף, ואם הוציא על הבהמה אף על פי שהוא מצווה על שביתתה – אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי – פטור". וראה בתוס' (ב"ק נ"ה ע"א ד"ה "המנהיג") שגם על דגים מצווה על שביתתם, ובכה"ח (סי' רמ"ו ס"ק ל"ז).

[24] בשו"ע (סימן רס"ו סעי' ב') כתב: "אם אין עמו אינו יהודי – מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה – מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, וכשהיא עומדת – נוטל הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה – יניחנו. וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה. הגה: והוא לא ירכב על החמור, אלא ילך ברגליו". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "מנהיג חמור טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה, מדכתיב: לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, וקבלו חז"ל דר"ל מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה, דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו".

וכתב בשו"ת הריב"ש (סימן כ"ד): "שביתת בהמתו אין כאן, שאין בהמה זו שלו, אלא של לוקח. אבל מ"מ, איסור מחמר יש כאן; דכיון דשמעה לקליה ואזלא מחמתיה, אין הפרש בין בהמתו לבהמת חבירו. שהרי איסור זה, הוא עצמו עושה אותו; שאם אי אתה אומר כן, בטלת אסור מחמר לגמרי. שכיון דקיי"ל, שאין במחמר חיוב חטאת, ולא מלקות, מהו איסורו? אם הבהמה [היא שלו, אפי' לא שמעה ליה לקליה עובר משום שביתת בהמתו! ואם אינה] שלו, אפי' שמעה לקליה אין כאן איסור כלל! אלא ודאי, כל היכא דשמעה ליה לקליה, בין בהמתו דידי', בין שאינה שלו, הוה ליה מחמר. ואף על גב דבכוליה תלמודא אמרינן: מחמר אחר בהמתו, מילתא דשכיחא נקט; ועוד, דבהמתו ידעה לקליה, ובהמה דחבריה לא ידעה ליה; אבל ודאי כל היכא דידעה ליה – אסור משום מחמר". וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ח'): "ואפילו אם אין הבהמה שלו, צריך ליזהר בכך, דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים, וכ"ש אם הבהמה שלו, דאיכא תרתי – מחמר ושביתת בהמתו". וכתב כה"ח שם (ס"ק א'): "ואף על גב דבס"ק ה' כתב המגן אברהם בשם הר"ן דגם בבהמה שאינה שלו חייב משום מחמר, כתב האליה רבה אות א' דנראה מכל הפוסקים דפליגי על הר"ן דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר יעו"ש. אבל הערך השלחן אות א' כתב דכיון דיש עמו גוי ודאי הוא מחמר אחר בהמתו דידע לקליה ולא קשה קושיית האליה רבה יעו"ש. וכן כתב התוספת שבת אות ב'. וכן הוא דעת האחרונים דגם בבהמת חבירו חייב משום מחמר, כמו שנכתוב לקמן אות י"ג, יעו"ש", ועוד שם (ס"ק י"ג) כתב: "והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו, משום דאתא לאשמעינן אפילו אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך, וכל שכן אם הבהמה שלו, דאיכא תרתי – מחמר ושביתת בהמתו". וראה במשנ"ב שם (ס"ק ט') שכתב לגבי הפקר: "ואין לו שום עצה להמלט מאיסור זה, דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו, הלא עכ"פ עובר על איסור מחמר וכנ"ל".

[25] כתוב בגמ' עבודה זרה (ט"ו ע"א): "אלא אמר רמי בריה דר' ייבא: גזירה משום נסיוני, דזמנין דזבנה לה ניהליה סמוך לשקיע' החמה דמעלי שבתא, וא"ל: תא נסייה ניהליה, ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה דתיזל, והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת, והמחמר אחר בהמתו בשבת – חייב חטאת". וראה בגמ' שבת (קנ"ג ע"ב) שדנה האם יש בזה חיוב חטאת או שאין בזה חיוב חטאת, ופסק הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ' ה"א): "ואם הוציא על הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה – אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משאוי – פטור". וראה בכה"ח (סי' רס"ו ס"ק כ"ב), ובהערה הקודמת.

[26] ראה בהערה הבאה.

[27] שו"ע (סי' רס"ו סעי' א'). ועוד כתב שם (סעי' ב'): "אם אין עמו אינו יהודי – מניחו על חמורו, וכדי שלא יהא חייב משום מחמר (פי' מנהיג את החמור) אי איכא עקירה והנחה – מניחו לאחר שעקרה יד ורגל ללכת, דלאו עקירה היא, וכשהיא עומדת – נוטל הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגלה – יניחנו, וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ז'): "אין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה והנחה על ידו, דלא תעשה כל מלאכה כתיב, ובלא זה לא מקרי מלאכה. וכן ה"ה לענין איסור שביתת בהמה, ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת, דלא נעשית העקירה על ידו".

ובטעם הדבר שעדיף לתת לגוי ולא להניח על החמור, כתב כה"ח שם (ס"ק י"ד): "ואף על גב דהשתא ליכא שביתת בהמתו, מכל מקום אי איכא עכו"ם, יתננה לעכו"ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך. ר"ן, מגן אברהם ס"ק ו'. ועוד יש לחוש כי שמא בעת שיבא להניחו עליה תעמוד הבהמה ואחר כך תלך, ואם כן הוה ליה עקירה, וכשתעמוד אחר כך הוה ליה הנחה, ועל כן היותר טוב ליתנה לעכו"ם אם אפשר או להפקירה, ויתרחק ממנה כדי שלא יהא מחמר". וכן הביא הבה"ל שם (ד"ה "על שביתתו") את דברי הר"ן.

[28] וראה עוד מה שכתב הבית יוסף (סימן רס"ו): "כתב הרמב"ם בפרק כ' (ה"ו) שאסור להנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה, כדי שלא יהיה מחמר בשבת. וכתב הרב המגיד שהרשב"א (חי' קנ"ג סוף ע"ב) כתב שאינו מחוור, דכיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד אבל הוא ז"ל טען בעד הרמב"ם (שמה שהתירו דוקא כאשר אינו עושה מעשה, משא"כ מתי שמנהיגה בקולו, וכלשונו: "ואף על פי שאינה עושה עקירה והנחה, מ"מ אין לו להנהיגה, שהרי אם הוא היה עושה כיוצא בזה היה אסור, וכשהוא מנהיג בקול כמי שעשה המעשה דמי)". ובשו"ע שם (סעי' ב') הביא בשם י"א, וז"ל: "וי"א שצריך ליזהר מלהנהיגה בקול רם כל זמן שהכיס עליה". וביאר כה"ח שם (ס"ק טו"ב) שכיון שהרשב"א כתב שהרמב"ם אינו מחוור, והרב המגיד הסכים עם הרמב"ם לכן הביא בשם י"א.

[29] לדעת הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) אסור לרכב על בהמה מהתורה משום שביתת בהמתו, ולבבלי (ביצה לו' ע"ב) אסור משום שמא יחתוך זמורה. והטעם שאין איסור של שביתת בהמתו, כיון שחי נושא את עצמו והאוכף בטל לרוכב. ראה ב"י (סי' ש"ה ד"ה "אין רוכבין") ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"א ובשער הציון ס"ק נ"ב), וראה בכה"ח שם (ס"ק ס"ב) ובשו"ע (סי' ש"ה סעי' כ"ב), וראה עוד בכה"ח (שם, ס"ק ס"ג).

[30] כתב השו"ע (סי' ש"ה סעי' י"ח): "ואם עלה עליה אפי' במזיד – ירד משום צער בעלי חיים".

[31] שו"ע (סי' ש"ה סעי' י"ח): "אין רוכבין ע"ג בהמה ולא ניתלים עליה, ואפילו בצדה אסור להשתמש, אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו – מותר" וראה בכה"ח (שם ס"ק ס"ד).

[32] ראה בהערה הקודמת.

[33] בית יוסף (סי' ש"ה): "וכתבו התוספות והרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו (עירובין, תוס' מג ע"א ד"ה הלכה, רא"ש סי' ג) שאם היה יושב בקרון מערב שבת והגוי מנהיג בהמות המושכות הקרון בשבת אסור גזרה שמא יחתוך זמורה, וכן כתב הרב המגיד בפרק ל' (הי"ג) בשם הרשב"א (חי' שבת יט. ד"ה אין, עבוה"ק בית נתיבות ש"ד סי' ח). ואף על פי שכתב מהרי"ק בשורש מ"ה (ענף ב) דנראה לו דאין איסור בקרון כשהגוי מוליך הבהמה אלא משום שירד מן הקרון אבל משום שמא יחתוך זמורה – אין איסור אלא כשישראל מוליכה, שהרי כתב בספר התרומה (סי' רכה) אסור ללכת בקרון בשבת וכו' ואפילו ינהיגו גוים עצמם הקרון אם הוליכו חוץ לתחום – אסור, מדקאמר: הוליכו חוץ לתחום – אסור כשמנהיגים הגוים הקרון, משמע דבתוך התחום – מיהא שרי, עכ"ל – אין משם ראיה, שזה כדעת רשב"ם שכתבו התוספות והרא"ש בריש פרק מי שהוציאוהו (שם) דטעמא דאסור משום שמא יפגעו בו לסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות, והם ז"ל כתבו דבלאו חששא דשמא ירד איכא איסורא, כיון דבהמה מנהגת הקרון דאסור להשתמש בבעלי חיים, וכן כתוב גם בספר מצות גדול (לאוין סה, יז ע"ד)". והביאו הרמ"א (סי' ש"ה סעי' י"ח), וראה בכה"ח שם (ס"ק ע'-ע"א).

[34] שו"ע (סי' ש"ה סעי' י"ח): "אין רוכבין ע"ג בהמה ולא ניתלים עליה ואפילו בצדה – אסור להשתמש, אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו – מותר". וכתב כה"ח (שם ס"ק ס"ו): "פירוש: בצידי אותו דבר, אבל על גבי אותו דבר – אסור, כמו שכתוב בהגה", וראה עוד בשו"ע (סי' של"ו סעי' י"ג) ובמשנ"ב (שם, ס"ק ס"ג).