פרק סה – האכלה וטיפול בבעלי חיים

האכלת בעלי חיים

האכלת בעל חיים בשבת מותרת רק כאשר בעל החיים שייך לאדם או אם בדרך כלל הם אוכלים אצלו בתנאים שיתבארו לקמן. לא זו בלבד, אלא שבחלק מן המקרים יהיה מותר לבעלים אף לטרוח כדי להכין את המאכל עבור בעל החיים, ובלבד שלא יעבור על איסורי מלאכה אחרים תוך כדי ההכנה, כפי שיתבאר לקמן.

 תנאי האכלת בעלי חיים

א – ככלל, מותר להאכיל בשבת כל  בעל חיים אם מתקיימים בו שני תנאים:

א  אם הוא שייך לאדם המאכילו (למעט יוצאים מן הכלל).

ב  עיקר אכילת בעל החיים תלויה בבעליו.

אמנם אסור לאדם להאכיל בשבת בעלי חיים אפילו אם שייכים לו, אם בעלי החיים מוצאים את מזונותיהם במקום אחר, מכיון שאין אכילתם תלויה בבעלים[1].

 האכלת בעלי חיים שאינם שלו

ב – אסור לאדם להאכיל בעלי חיים שאינם שייכים לו בשבת, ואפילו הם שייכים לישראל אחר, כיון שאין מזונותיהן עליו[2].

 האכלת כלב שמירה

ג – מותר להאכיל כלב שמירה השייך לו [יש אנשים הגרים בערי הסְפָר, ושם מותר לגדל כלב למטרת שמירה[3]], אבל להאכיל כלב שמירה של שכנו אסור, כיון שאין מזונותיו עליו [4].

 בעלי חיים שמאכילם ביום חול

ד – אדם הרגיל להאכיל בימות החול בעלי חיים שאינם שלו מותר לו להאכילם גם בשבת, ובלבד שאינם אוכלים גם ממקום אחר. וטעם הדבר הוא, מכיון שבעלי החיים אינם אוכלים במקום אחר מותר להאכילם, משום שנחשב כמזונתם עליך[5].

 האכלת חיה משפחתית

ה – בעל חיים השייך לילד קטן [כגון: חיית מחמד שקיבל מהוריו]מותר גם לשאר בני המשפחה להאכילו בשבת[6].

 שליח להאכיל בע"ח שאינם שלו

ו – מותר לאדם להאכיל בעלי חיים שאינם שלו, אם בעליהם ביקשו ממנו להאכילם[7].

 דגי נוי

ז – מותר להאכיל דגי נוי השייכים לו בשבת, אבל אדם אחר שאין הדגים שלו ורוצה להאכילם רק כדי לראותם אוכלים וכדו' אסור להאכילם, ויש להיזהר בזה מאד[8].

 הוספת מים באקווריום

ח – מותר לאדם להוסיף מים לאקווריום דגים בשבת, מפני שמזונותיהם עליו[9], וככל שמוסיף מים הדבר בריא יותר לדגים. אמנם, אסור להוסיף מים בשבת לאקווריום שיש בו מכשיר חשמלי כך שהוספת המים תגרום לו לעבוד יותר[10].

 "מוקצה" במאכלי בעלי חיים

ט – דיני "מוקצה" במאכלי בעלי חיים ראה בהלכות מוקצה .

י – דיני "מוקצה" בשיירי מאכל שראוי לבעלי חיים, ראה בהלכות מוקצה .

 האכלת תבן לבהמות

יא – אסור להפריד תבן מן המוץ בשביל להאכיל את הבהמה[11]. ולכן, אסור לכבור תבן בכברה, ולא להניחו במקום גבוה כדי שיפול ממנו המוץ. אמנם, מותר להעביר תבן בכברה אל האבוס אע"פ שבדרך נופל מוץ דרך נקבי הכברה, כיון שאינו מתכוון לכך[12].

 הכשרת המאכל לבעל החיים

יב – אסור לעבור על שום איסור דאורייתא [כגון: טוחן, לש וכדו'] או דרבנן[13] בהכנת תבשיל עבור מאכל לבעלי חיים בשבת, ודבר זה נכון לכל סוגי בעלי החיים (ולגבי לחתוך דק ראה בהלכות טוחן ).

 חיתוך וריכוך האוכל

יג – מותר לחתוך או לרכך מעט מאכל בעלי חיים בשבת כאשר ישנו בעל חיים שאינו מסוגל או שקשה לו לאכלו אם לא יעשו כן. ואפילו אם בשעת הדחק יכול בעל החיים לאכלו כמות שהואמו, אך אסור לחתוך או לרכך אם בעל החיים מסוגל לאכלו בלי הכנה זו[14].

 מדידת אוכל לבהמה

יד – אסור למדוד את כמות האוכל שרוצה להניח לפני הבהמה לאכול, אלא משער באומד דעתו אפילו בכלי שאינו של מידה, ונותן לבהמתו[15].

 החלפת האוכל מבעל חיים לבעל חיים

טו – מותר להניח לפני השור אוכל שאכל ממנו החמור, אך אסור להניח לפני החמור אוכל שאכל ממנו השור, מכיון שהמאכל נמאס מחמת רירי השור, והחמור אינו אוכל ממנו. וכן הדין בשאר בעלי חיים אם המאכל נמאס בפניהם ויודע שלא יאכלו ממנו[16].

 החלפת המאכל בין שוורים

טז – מותר לקחת אוכל מלפני שור אחד ולהניח לפני שור אחר[17].

 החלפת האוכל כשמסופק

יז – יש להחמיר לא לקחת אוכל מבעל חיים אחד ולהניח לפני אחר אם אינו יודע שבעל חיים השני אינו נמאס בזה, מכיון שאם הבעל החיים נמאס בזה נמצא שטרח שלא לצורך. ומכל מקוםהמקל יש לו על מי לסמוך[18].

 בעל חיים שנותנים אוכל לפיו

יח – מותר לתת אוכל בפי בעל חיים שכך היא דרך אכילתו תמיד. אמנם, אסור לתחוב לו את האוכל בפיו עמוק כל כך עד שבעל החיים אינו יכול להוציא את האוכל בעצמו ["המראה", "האבסה" או "הדרסה"][19].

 המראת בעלי חיים

יט – בעל חיים שדרך האכלתו היא בתחיבת האוכל לעומק עד כדי כך שאינו יכול להוציאו, כך שהוא מוכרח לאכלו ["המראה", האבסה", הדרסה"]יש להאכילו בערב שבת ובמוצאי שבת[20].

 המראה על ידי גוי

כ – בעל חיים שדרך אכילתו כנ"ל והוא צריך לאכול גם בשבת, ואם לא יאכל בשבת יצטער מותר להאכילו על ידי גוי. ומכל מקום, גם על ידי גוי לא יאכילו פעמיים בשבת אלא פעם אחת, אפילו אם רגיל לאכול פעמיים בכל יום [מכיון שאינו מצטער כל כך אם יאכל רק פעם אחת ביום במקום פעמיים][21].

יש אומרים: כשאין שם גוייכול להאכיל בעל חיים עד למקום שאינו יכול להוציא גם על ידי קטן, וכאשר אין שם קטןיש מקילים אפילו על ידי יהודי גדול, ואין נוהגים כן שאסור להאכיל בין על ידי קטן ובין על ידי גוי[22].

 האכלת בע"ח לפני אכילתו

כא – חייב אדם להאכיל את בעלי החיים שהוא חייב במזונותיהם לפני שאוכל בעצמו, שנאמר[23]: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת". אמנם, אם רוצה לשתות אינו צריך להקדימם[24].

 האכלת ציפורים ב"שבת שירה"

כב – מנהג חלק מן האשכנזים להאכיל ציפורים, ב"שבת שירה". אמנם, כיון שמנהגם להאכיל ציפורים,  רק  בשבת שירה, הרי הן בכלל "אין מזונתיהן עליך". ולכן, על הנוהגים כן להניח את פירורי הלחם בצלחת ולכסותם בניילון, ולהניח את הצלחת מחוץ לבית, וכל זאת  בערב שבת . ובשבת יסירו את הניילון מעל הצלחת, כדי שתוכלנה הציפורים לאכול מן הפירורים. כאשר עושים באופן זה נמצא, שמצד אחד קיימו את מנהגם להאכיל את הציפורים, ומצד שני לא עשו מעשה של האכלת הציפורים[25].

צער בעלי חיים בשבת

 העמדת בהמה לצרכה

כג – מותר לאפשר לבהמה או לחיה לעשות מלאכה לצרכה [כגון: להעמידה מעל דשא, והיא תתלוש עשבים על מנת לאכול וכדו', מכיון שאם לא יאפשרו לה לתלוש ולאכול תצטער][26].

 האכלת בהמה ממוקצה

כד – אסור להעמיד את הבהמה על גבי מוקצה, כגון: עשב שנתלש היום, שמא יבוא להאכילה בידים, אבל מותר לעמוד בפניה באופן שלא יהיה לה אפשרות אלא ללכת דרך שם[27].

 האכלה מעשבים של גוי

כה – גוי שלקט עשבים לצורך בהמתו ואכלה בהמתו וסיימה לאכול, והגוי לא מכירו מותר ליהודי לעמוד בפני בהמתו באופן שתהיה חייבת ללכת דרך מקום העשבים ותאכל מן העשבים שלקט הגוי. אמנם, אם הגוי מכירו אסור לעמוד בדרכה של בהמתו, שמא הגוי יקטוף יותר עשבים בשבילו[28].

טיפול בבעלי חיים

 המלטת בהמה

כו – אסור ליילד (למשוך את הוולד מהרחם) את הבהמה בשבת[29].

 עזרה לבהמה בשעת המלטה

כז – אסור לסעוד את הבהמה בשעת המלטה [כגון: לתפוס את הולד שלא ייפול לארץ או לתת את הדד לתוך פי הולד]. אמנם, כאשר יש הפסד ממון מותר לסעוד את הבהמה בשעת ההמלטה. ובכל זאת, אם יכולים להביא גוי שיטפל ויסייע תבוא עליהם ברכה[30].

 קילוף מכה שלא התרפאה

כח – מותר לקלוף וכן לסוך בשמן מכה שלא התרפאה עדיין מן הבהמה, מכיון שיש במכה זו צער לבהמה ולכן שרי[31].

 קילוף מכה שהתרפאה מבהמה

כט – אסור לקלוף גלד של מכה שהתרפאה מן הבהמה ולא לסוך אותה בשמן, מכיון שקילוף מכה שהתרפאה אינו אלא לשם תענוג הבהמה, ולכן אין טורחים בזה בשבילה[32].

 הרצת בהמה

ל – בהמה שאכלה הרבה ומצטערת יכול להריצה בחצר עד שתיגע ותתרפא[33].

 הקזת דם לבהמה

לא – בהמה שאחזה דם ורפואתה שיקיזו ממנה דם, ואם לא יקיזו ממנה דם יש ספק אם תמות או לא מותר לומר לאינו יהודי להקיזה[34].

 פריקת משא מבהמה

לב – פורקין משא מעל הבהמה בשבת משום "צער בעלי חיים". ולכן, נוטלים מעל גבי הבהמה כלים הניטלים בשבת [שאינם "מוקצה"]. וכלים שאינם ניטלים מתירים את החבלים והכלים נופלים מאליהם[35].

 פריקת כלים שעשויים להישבר

לג – בהמה שטעונה בכלים "מוקצה" [כגון: כלים יקרים או שעומדים לנוי], אך הם עשויים מזכוכית וכדו' כך שאם יתירו את החבלים יפלו הכלים וישברו מניחים תחתיה כרים וכסתות ומתירים את החבלים כך שהכלים יפלו על גבי הכרים. ומגלגלים את הכלים מכרית לכרית עד שיגיעו הכלים לארץ וישארו שם[36].

 כלים גדולים

לד – כאשר הכלים גדולים ואין אפשרות לשמטן מעל גבי הכרים על הארץ[37]אסור להתיר את החבלים כדי שיפלו על גבי כרים וכסתות, משום "מבטל כלי מהיכנו"[38]. ולכן, במקרה כזה צריך האדם להכניס את ראשו תחת המשא ולהעביר את ראשו לצד השני כדי שהמשא יפול מעל הבהמה. אך בכל מקרה אסור לפרוק את המשא מעל גבי הבהמה בידיים[39].

 סיוע לבהמה

לה – בהמה שנפלה לתוך המים אסור להוציאה משם בשבת, אלא מאכילה שם, כדי שלא תמות[40]. אינו יכול להאכילה שם מותר לתת תחתיה כרים וכסתות למרות שבכך הנו "מבטל כלי מהיכנו", ועדיף להביא גוי שיוציאה[41].

חליבה בשבת

 איסור חליבה

לו – אסור ליהודי לחלוב את הבהמה בשבת[42].

 שימוש בחלב שנחלב בשבת

לז – עבר וחלבה במזיד אסור לו ליהנות מחלב הזה לעולם, ולאחרים שלא נחלב בשבילם אסור להינות מהחלב עד מוצאי שבת[43]. ובמוצאי שבת מותר להם להינות ממנו מיד, אמנם אם נעשה במיוחד בשבילם ראוי להחמיר ולא להנות ממנו[44].

 אמירה לגוי לחלוב

לח – הטוב ביותר הוא שיאמר היהודי לגוי בערב שבת שיחלוב את פרתו בשבת, ובדיעבד מותר לומר לו גם בשבת, ואמירה זו מותרת משום "צער בעלי חיים".

 קניית חלב שנחלב בשבת

לט – יש אומרים שכאשר היהודי אומר לגוי לחלוב את פרתו בשבת, צריך לומר לגוי שהחלב יהיה שייך לו ובמוצאי שבת יקנה ממנו את החלב בדבר מועט, כגון טופי וכדו'. ויש אומרים, שצריך לקנות מהגוי את החלב בכסף מלא. למעשה מותר ליהודי לומר לגוי לחלוב את פרתו בשבת ואינו צריך לקנות את החלב מן הגוי, והמחמיר תבוא עליו ברכה. ומכל מקום, גם לשיטות המחמירות אם הגוי נשכר למשך שנה לעבודה זו – מותר ליהנות מן החלב ואין צורך לקנותו מן הגוי[45].

 חלב שנחלב בשבת במוצאי שבת

מ – חלב שנחלב על ידי גוי בשבת [באמירה לגוי כנ"ל]אסור לשתותו בו ביום משום "מוקצה", ומותר לשתותו במוצאי שבת מיד[46] [באופן שהיה פיקוח עליו בשעת החליבה משום חלב עכו"ם[47]].

 חלב שחלבו גוי בשבת

מא – חלב שנחלב על ידי גוי בשבת מותר לשתותו [במוצאי שבת כנ"ל, באופן שאין בו בעיה של חלב נכרי], גם אם הגוי חיבר את הפרה למכשיר חליבה אוטומטי[48].

 חליבה כשהחלב הולך לאיבוד

מב – מותר לחלוב את הפרה בשבת, באופן שהחלב נשפך על הארץ והולך לאיבוד[49].

 היתרים בעניין חליבה

מג – במקרה שאי אפשר לחלוב על ידי גוי מותר לחלוב על ידי יהודי בשבת באופנים אלו:

 – הטוב ביותר לחלוב באמצעות מכשיר חליבה אוטומטי, כלומר הפרה מגיעה לאתר החליבה, מחברים לה את המכשיר ולאחר זמן מתחיל לפעול המכשיר על ידי שעון שבת[50], והחלב שנחלב תחילה נשפך והולך לאיבוד, ושאר החלב משווק לציבור. ומקילים להתיר חלב זה מטעם "גרמא" בצירוף עם צער בע"ח[51].

 – יש המקילים להשתמש בחלב שנחלב על ידי ישראל באיסור [בלי גרמא], על ידי שמערבים חלב שנחלב בשבת עם חלב שנחלב ביום חול [ולשיטתם מותר לערב חלב כנ"ל רק אם מערבים חלב רזה עם חלב שמן כדי להגיע לרמת השומן הרצויה[52], אך אסור לערב שני סוגי חלב כנ"ל כדי לבטל את חלב האסור בחלב המותר, משום שאסור לבטל איסור לכתחילה[53]]. ומכל מקום, דרך זו היא קולא גדולה[54].

 שימוש בחלב מהדרין

מד – כדי להימנע מחשש חלב שנחלב בשבת, ראוי לכל אדם לקנות חלב בהכשר "מהדרין", שאין בו חשש חליבה בשבת.

 יניקת גונח מבהמה

מה – גונח [אדם חולה שיש לו כאב בלבו שרפואתו לינוק חלב ישירות מן הבהמה]מותר לו לינוק חלב מן הבהמה בפיו. וטעם הדבר הוא, שיניקה בפיו הרי מלאכה כלאחר יד, ובמקום צער- לא גזרו רבנן[55].

 קשירת בעלי חיים לעץ

מו – אסור לקשור בהמה או חיה וכדו' לאילן[56].

מז – לגבי גזיזת הצמר או להוציא נוצות מהעוף ראה בפרק ס"ד גוזז סעיפים ל'-ל"ט.

[1] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ד), וז"ל: "ומהלקטין לתרנגולין ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדסיאות. משנה דף קנ"ה ע"ב, ובגמרא: מתיב לרב יהודה דאמר דהמראה נמי ביד היא, ואפילו הכי אסור מדתניא: מהלקטין לתרנגולין ואין צריך לומר שמלקיטין ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עלייה ואין צריך לומר שאין מהלקטין. מאי מהלקטין ומאי מלקיטין וכו' ושני רב יהודה: לעולם מהלקטין דספי להו בידים, מלקיטין דשדי ליה קמיה. ודקשיא לך יוני שובך ויוני עלייה למישדא קמייהו נמי לא, הני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך, כדתניא: נותנין מזונות לפני כלב ואין נותנין מזונות לפני חזיר, ומה הפרש בין זה לזה? זה מזונותיו עליך וזה אין מזונותיו עליך. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא: אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזים ותרנגולים וכו' מאי טעמא, לאו משום דהני מזונותן עליך והני אין מזונותן עליך! וליטעמיך, מאי איריא מיא? אפילו חיטי ושערי נמי לא! אלא שאני מיא דשכיחי באגמא". וכתב הר"ן (ס"ז ע"א ד"ה "מדאמרינן"): ומדאמרינן בגמרא וליטעמיך וכו' ומפרקינן: שאני מיא דשכיחי, משמע לי דמזונות דלא שכיחי כגון חיטי ושערי – מותר ליתן לפני יוני שובך, אף על פי שאין מזונותן עליך, ודקתני: ואין מלקיטין ליוני שובך ויוני עלייה במזונות דשכיחי קאמר. ולפיכך תמיהני מהרמב"ם שכתב בפרק כ"א מהלכות שבת (הל"ו): אבל מי שאין מזונותיו עליו, כגון חזיר, ויוני שובך, ויוני עלייה ודבורים – לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים, ולא חילק בין שכיח ללא שכיח, וכן הרי"ף לא הזכיר מזה כלום, ולא ידעתי למה, עכ"ל, וכו' ומיהו לענין הלכה נקטינן כסתם ברייתא, דקתני: אין נותנין מזונות לפני חזיר מפני שאין מזונותיו עליך, וכל מזונות במשמע, וכרב אשי דסבירא ליה הכי, ואף על גב דאידחי לה דיוקא דמתניתין, לא אידחי דינא משום הכי. הילכך שום מזון אין נותנין לפני מי שאין מזונותיו עליך, וכדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל". וראה בשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א) שפסק, וז"ל: "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך".

וביאר הכה"ח (שם ס"ק מ"ג) "ואפילו הן שלו מיקרי אין מזונותם עליך לפי שמוצאין לאכול במקום אחר. שלטי הגבורים פרק מי שהחשיך. ומיהו משמע דאם אין דרכם לשוטט ולאכול במקום אחר אלא הוא נותן לפניהם בכל יום ואם אינו נותן ישארו רעבים – מותר ליתן להם גם בשבת, משום צער בעלי חיים".

[2] ראה בבה"ל (סי' שכ"ד ד"ה "ויוני בייתות") שמצדד שיהיה מותר לישראל אחר להאכיל את בעל החיים כיון שאינן אוכלים מהפקר, אמנם כיון שהשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א) תלה האכלת הבעל חיים אם מזונתיו עליו וכאן אין סיפוק המזונות תלוי באדם זה אלא בבעליו של בעל החיים – אסור (וראה לקמן בהערה ד' שכן למד הכה"ח בדעת השו"ע).

[3] ראה בשו"ע (חו"מ סימן ת"ט סעי' ג') שכתב: "אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר – מותר לגדלו; וקושרו ביום ומתירו בלילה. הגה: וי"א דהשתא שאנו שרוין בין העכו"ם ואומות – בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר (הגהת אלפסי החדשים). מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, דאסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל", וביאר הסמ"ע (שם ס"ק ה'): "דאז טעם שישוך וגם טעם שמנבח ומפילות הנשים מיראתו – אין כאן, כיון דיודעין שהוא קשור לא מתיראין ממנו ואינן מפילות". ואם הוא לא במקום הספר, ראה במשנ"ב (סי' שכ"ד ס"ק ל"א) ובכה"ח שם (ס"ק מ"ה, מ"ו).

[4] ראה בהערה ב'. וראה בשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א) שכתב, וז"ל: "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה, ולא לפני חזיר, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"א): "ואפילו כלב שאינו מגדלו בביתו – מותר, דמצוה קצת ג"כ ליתן לו מזונות, כמו שאחז"ל שחס הקדוש ברוך הוא עליו לפי שמזונותיו מועטין ומשהה אכילתו במעיו שלא יתעכל ג' ימים, ועיין בא"ר". אמנם בכה"ח (שם ס"ק מ"ו) כתב, וז"ל: "משמע בגמרא (שבת קנ"ה ע"ב) אפילו כלב שאינו מגדלו בביתו – מותר, דמצוה ליתן לו מזונות. מגן אברהם ס"ק ז'. ומלבוש לא משמע הכי, גם בגמרא שם לא קאמר אלא אורח ארעא וכו' ולא מצוה, והני מילי בשדה אבל במתא – לא. אליה רבה אות י"א, תוספת שבת אות י"ז, נהר שלום אות ה'. וכתב דהכי משמע מלשון הרמב"ם פרק כ"א והשלחן ערוך (מזה שכתב "מזונתיו עליך"), דלא שרי אלא בכלב שלו, יעו"ש".

[5] כתב הבית יוסף (סימן שכ"ד), וז"ל: "מצאתי כתוב בתשובה בשם רבינו [האי]: מותר להאכיל בשבת תולעת המשי, שהרי מזונותיו עליך ולא אפשר בהשטה, ע"כ. וכן מצאתי עוד בתשובת ה"ר צמח בר' שלמה בר' שמעון ז"ל (יכין ובועז ח"ב סי' י"ח) להתיר, דהני תולעים לא גריעי מאווזים ותרנגולים ויוני הרדסיאות שמזונותן עליך, כיון שאינם יוצאים מן הבית חוצה כדבורים ויוני שובך, ואין לאלו התולעים אלא מה שנותן להם האדם. ולפיכך דבר פשוט הוא שנותן לפניהם עשבים לאכול ולפזר לפניהם עלי התותים וזולתם, שלא אסרו אלא הזירין וכיוצא בו שיש לו ג' אגדין ויש בו טורח הרבה, אבל מתירין פקיעי עמיר. ואיני רואה בזה שום חשש איסור אלא אם כן הוא מקום שנהגו בו איסור להחמיר על עצמן". ופסק בשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"ב): "מותר להאכיל תולעת המשי". וביאר המשנ"ב (סי' שכ"ד ס"ק ל"ב), וז"ל: "לפי שמזונותיהן עליך שאין לו מה שיאכל כ"א מה שנותן לו האדם ודמי לאווזין ותרנגולין. ובטלטול הם אסורין כשאר בע"ח". וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק מ"ח).

ולגבי בעל חיים שבדרך כלל מסתדר בכוחות עצמו אבל התרגל לאכול רק אצל אדם מסוים – ראה בשו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א) שכתב, וז"ל: "אין נותנין מים ולא מזונות לפני דבורים, ולא לפני יוני שובך ויוני עליה". וביאר כה"ח (שם ס"ק מ"ג), וז"ל: "ואפילו הן שלו, מיקרי אין מזונותם עליך, לפי שמוצאין לאכול במקום אחר. ומיהו משמע דאם אין דרכם לשוטט ולאכול במקום אחר אלא הוא נותן לפניהם בכל יום ואם אינו נותן ישארו רעבים – מותר ליתן להם גם בשבת משום צער בעלי חיים". ולכן אם רגילים לאכול בעצמם – לא יתן להם.

[6] כיון שבדרך כלל בני המשפחה מאכילים אותו, ולאו דוקא הילד שבעל חיים שייך לו, הוי בכלל מזונתיו עליך, ראה בהערה הקודמת.

[7] ראה הערות ב', ה'. וכיון שכאן המזונות של בעל החיים תלויים בו וכן הוא שליח של בעלים – מותר לתת לו לאכול.

[8] ראה הערה ב' ובהערה ד' מה שהובא בשם כה"ח (סי' שכ"ד ס"ק מ"ו).

[9] במשנה שבת (קנ"ה ע"ב): "ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות". ובגמ' שם: "הני – מזונותן עליך, והני – אין מזונותן עליך. כדתניא: נותנין מזונות לפני כלב, ואין נותנין מזונות לפני חזיר. ומה הפרש בין זה לזה? זה – מזונותיו עליך, וזה – אין מזונותיו עליך. אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא: אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות. מאי טעמא לאו משום דהני – מזונותן עליך, והני – אין מזונותן עליך! וליטעמיך, מאי איריא מיא, אפילו חיטי ושערי נמי – לא! אלא שאני מיא דשכיחי באגמא". ופסק השו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"א), ז"ל: "נותנין לפני אווזין ותרנגולים ויוני בייתות וכן לפני כלב שמזונותיו עליך".

[10] במשנה שבת (ק"כ ע"א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". והיינו, שלרבנן גרם כיבוי – מותר, ולר' יוסי גרם כיבוי – אסור. ולהלכה פוסקים כרבנן (רמב"ם הל' שבת פי"ב ה"ד, שו"ע או"ח סי' של"ד סכ"ב. והרמ"א שם הוסיף שגרם כיבוי מותר "במקום פסידא"). עוד במשנה (שם מ"ז ע"ב): "נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות, ולא יתן לתוכו מים, מפני שהוא מכבה". הגמ' שם הציעה בהתחלה שמשנה זאת היא אליבא דר' יוסי שסובר גרם כיבוי – אסור, אבל בסוף הסיקה: "אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא, מפני שמקרב את כיבויו". וכן פסק ברמב"ם (הל' שבת פ"ה הי"ג) ושו"ע (שם סי' רס"ה ס"ד). וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"א) מש"כ כמה שיטות בהסברת החילוק בין "גרם כיבוי" ובין "מקרב כיבויו".

ובהוספת מים לאקוריום אינו נחשב "גרמא" אלא "גרמי". ראה בשו"ע (חו"מ סי' שפ"ו סעי' א'), וז"ל: "קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי". ובב"י (סי' שפ"ו) הביא כמה חילוקים (בין גרמא בנזקין שפטור לבין גרמי שחייב) מהרא"ש (ב"ב פ"ב סי' י"ז), וכן ציין לשו"ת הרשב"א (ח"ז (מיוחסות) סי' ק"מ). ובסמ"ע (שם ס"ק א') הסביר את שיטת הרמב"ם והשו"ע והרמ"א בקצרה. ועי' בקצות החושן (שם ס"ק ב', ס"ק ג') בשם הרמב"ן בדיני דגרמי, וראה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ע"ב) לענין דוד שמש.

ובענין הילפותא מדיני נזיקין לדיני שבת או להיפך, ראה גמ' ב"ק (ס' ע"א) שהקשתה בענין ליבה ולבתה: "אמאי, ליהוי כזורה ורוח מסייעתו!" (היינו מלאכת זורה בשבת – עי' רש"י שם). חזינן שהגמ' לומדת משבת לנזיקין. וראה באבן העוזר או"ח סי' שכ"ח שמשווה שאר מלאכות שבת לזורה. וע"ע אמרי בינה (דיני שבת סי' כ"ז), שו"ת אבני נזר (או"ח סי' שפ"ח), שו"ת אחיעזר (ח"ג סי' ס').

[11] כתב השו"ע (סי' שכ"ד סעי' א'): "אין כוברין התבן בכברה שיפול המוץ לארץ, ולא יניחנו במקום גבוה כדי שירד המוץ; אבל נוטל בכברה ונותן לתוך האבוס אף על פי שהמוץ נופל מאליו, מותר כיון שאינו מכוין". ובטעם הדבר כתב המשנ"ב (סי' שכ"ד ס"ק ב'): "הוא מה שמחתכין הקש במוריגין ועושין כל זנב השבולת תבן, ומוץ הוא מזקן השבולת העליון ואינו ראוי למאכל בהמה וכוברין אותו כדי שיפול המוץ, ואשמועינן דאפילו זה – אסור בשבת וכ"ש דאין לרקד התבואה מפסולת שלהן, דזה הוא מרקד ממש וחייב".

[12] כן כתב השו"ע (סי' שכ"ד סעי' א'). וטעם האיסור כתב במשנ"ב שם (ס"ק א'): "מפני שהוא כמרקד". וכתב בשער הציון (שם ס"ק א'): "רמב"ם (שבת פכ"א הל' ל"ב), וכן הוא בירושלמי (פ"כ הל' ג'). ומשמע ממאי דקבע לה בפרק כ"א, ששם מיירי מעניני השבותין, דהוא רק שבות, ואולי דסבירא לה דאין דרך ריקוד בתבן, ועיין ברש"י (ק"מ ע"א ד"ה "ומוץ")". ובכה"ח (שם ס"ק ג') כתב משום עובדין דחול.

[13] ועיין בשער הציון (סי' שכ"ד ס"ק א') (לגבי כבירת התבן) שכתב שאיסורו משום שבות, ועיין בכה"ח (שם ס"ק ג') שכתב שאיסורו משום עובדין דחול, מוכח דאפילו איסור דרבנן – אסור לעבור כדי להאכיל את הבהמה.

[14] שו"ע (סי' שכ"ד סעי' ד'), וז"ל: "דשוויי אוכל בדבר שאינו אוכל – מותר לעשותו אוכל, אבל מיטרח באוכלא בדבר שהוא ראוי לאכילה – לא טרחינן ביה להכשירו ולתקנו יותר". והטעם כתב המשנ"ב (שם ס"ק י"ג) שמותר להכין משום צער הבהמה.

ולגבי נאכל בשעת הדחק, בשו"ע (שם סעי' ז') כתב: "מחתכין נבילה לפני הכלבים אפילו נתנבלה היום, בין שהיתה מסוכנת בין שהיתה בריאה, והני מילי בנבילה הקשה שאי אפשר להם לאכלה בלא חתיכה, אבל אם היתה ראויה להם בלא חתיכה – לא, דמיטרח במה שהוא ראוי לא טרחינן". וכתב כה"ח (שם ס"ק כ"ה): "ואפילו נאכלין על ידי הדחק בלא חתיכה – שרי. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק ד'. ומכל שכן דשרי בקשין לגמרי. אליה רבה אות ט'". וכן כתב במשנ"ב (שם ס"ק י"ח).

[15] שו"ע (שכ"ד סעי' ב'): "לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו". וכתב כה"ח (שם ס"ק ז', ח'): "בגמרא איתא: אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש, ופירש רש"י: אבל קודר הוא, בקב עצמו נוקב בכרי וממלאו שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו, אבל הרי"ף פירש קודר: משער באומד דעתו, וכן כתב הרמב"ם פרק ד' מהלכות יום טוב. בית יוסף. וכן פסק כאן בשלחן ערוך. וכן פסק הב"ח, עולת שבת אות ב', רבינו זלמן אות ב', חיי אדם כלל נ"ט אות ג', חסד לאלפים אות א'. ומשמע אבל ליקח בכלי אחר שאינו של מדה ומשער בדעתו קב או קבים – לכולי עלמא שרי". וראה במשנ"ב (שם ס"ק ד').

[16] שו"ע (סי' שכ"ד סעי' י"ד). וכתב כה"ח (שם ס"ק נ"ה), וז"ל: "פירוש: אין ראוי לו אלא על ידי הדחק, דאם אינו ראוי כלל, לאיזו צורך נותנו לפניו. ב"ח, ט"ז ס"ק ז', תוספת שבת אות כ"ב. וקרוב לודאי שלא יאכלנו ונמצא טורח בחנם בשבת. רבינו זלמן שם", וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז).

[17] כתב הכה"ח (שם ס"ק נ"ה): "ודוקא לפני חמור אבל לפני שור אחר שהוא מינו – אינו קץ מפני הריר ומותר לכולי עלמא. מאירי". וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ז).

[18] כתב הבית יוסף (סי' שכ"ד), וז"ל: "וכתוב בספר התרומה (סי' רנ"ד ד"ה "אמנם בה"ג") ובסמ"ג (לאוין ס"ה כ' ע"ד) דצריך לדקדק אם מותר לתת מספוא שנשאר לזו לפני זו שאינה מינה". והביא דבריו ברמ"א (שם סעי' י"ד) בשם יש מחמירין. וכתב כה"ח (שם ס"ק נ"ו), וז"ל: "ואין למחות ביד מי שנוהג היתר בדבר. ב"ח, מגן אברהם ס"ק ח', אליה רבה אות יו"ד, תוספת שבת אות כ"ג, רבינו זלמן שם. ונראה דמינים שידוע שנמאס ברירם למין אחר – אסור. אליה רבה שם, ברכי יוסף אות ב', וכתב דהוא דבר פשוט", וכן כתב המשנ"ב (שם ס"ק ל"ח).

[19] כתב השו"ע (סי' שכ"ד סעי' ט'), וז"ל: "אין אובסין את הגמל, דהיינו שמאכילה בידו כל כך עד שמרחיבין בני מעיה כאבוס, ולא דורסין, דהיינו שדורס לו מאכל בגרונו למקום שאינו יכול להחזירו, אבל מלעיטין. אין מאמירים את העגלים, אבל מלעיטין; איזו המראה, למקום שאינה יכולה להחזיר; הלעטה, למקום שהיא יכולה להחזיר. הגה: ודין תרנגולים ואווזים כדין עגלים (מהרי"ל)". וכתב במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד) שטעם האיסור בסעי' זה הוא משום טירחא יתירה. וע"ע בשעה"צ (שם ס"ק כ"ג). וכתב עוד שם משנ"ב (שם ס"ק כ"ז), וז"ל: "דהיינו שאסור לתחוב בגרונם המאכל עד שלא יהיו יכולין להחזירו. ואווזות שמפטמים אותם והורגלו בחול לאכול ע"י המראה ואין אוכלין בענין אחר – מותר לומר לעו"ג להמרותן משום צער בע"ח, אך לא ימרה אותן כי אם פעם אחת ביום אף שרגילין לאכול שני פעמים ביום, כ"כ בתשובת רמ"א סי' ע"ט. ומשמע שם דאי ליכא אינו יהודי – שרי ההמראה אף ע"י ישראל משום צער בע"ח. וטוב לעשות ע"י קטן, עכ"ל המ"א בסימן ש"ה סקי"ב. אבל בספר א"ר החמיר שלא להמרות ע"י ישראל, וכדעת מהרש"ל האוסר בזה, וכן בנתיב חיים מחמיר בזה. אח"כ מצאתי במאירי ובחידושי הר"ן שנדפס מחדש על שבת משמע ג"כ דעתם כדעת האוסרין (וביאר בשער הציון (שם ס"ק כ"ד) דכל חיליה דרמ"א הוא ממה דאמר שם בדף קנ"ו ודלא לקיט בלישניה מהלקיטין לה, ורצה לפרש דהוא אפילו למקום שאין יכולין להחזיר, והם פירשו בהדיא דדוקא למקום שיכולין להחזיר, ומה שהקשה רמ"א אמאי אמר הגמרא דלא לקיט בלישניה, כבר תירץ זה בחידושי הר"ן, עיין שם) ועיין בבה"ל". וכתב בביאור הלכה שם (ד"ה "ודין תרנגולים"): "עיין במשנה ברורה מש"כ בשם א"ר ונתיב חיים לאסור המראה ע"י ישראל בשבת בכל גוונא. ובספר שיורי ברכה כתב בשם אחד מהגדולים דהלואי לא ילעיטו לעולם, שעוברים על כמה איסורים וכו' וידוע שלפעמים הוושט נקוב ולאו אדעתייהו, ואוי למורים כשאינם משגיחים ע"ז".

[20] ראה בהערה הקודמת.

[21] ראה בהערה י"ט בדברי המשנ"ב (סי' שכ"ד ס"ק כ"ז) והכה"ח (ס"ק ל"ח).

[22] ראה בהערה י"ט. וכתב כה"ח (סי' ש"ה ס"ק פ"ד), וז"ל: "והוא הדין דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים דאין יכולין לאכול, תשובת רמ"א סימן ע"ט, ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם – שרי על ידי ישראל משום צער בעלי חיים, וטוב לעשות על ידי קטן. מגן אברהם ס"ק י"ב. מיהו הרב נתיב חיים כתב על דברי מגן אברהם הנז' שלא ראה דברי מהרש"ל, וגם הרמ"א בתשובתו חוזר בו להתיר על ידי ישראל, יעו"ש. ועיין לקמן סימן שכ"ד סעיף ט' (ס"ק ל"ח) בהגה ובדברינו לשם בס"ד (שכן העלה לאסור ע"י ישראל)". וראה במשנ"ב (סי' שכ"ד ס"ק כ"ז) ועיין באליה רבא (סי' שם סעי' י').

[23] דברים (י"א, ט"ו).

[24] שו"ע (סי' קס"ז סעי' ו'). כה"ח (שם ס"ק נ'), וז"ל: "משום דכתיב: 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' והדר: 'ואכלת ושבעת'… ואין חילוק בין בהמה חיה ועוף ובין טמאה וטהורה. שבות יעקב חלק ג' סימן י"ג. אבל לשתות – אדם קודם, כדאשכחן ברבקה שאמרה: 'שתה וגם גמליך אשקה'. ספר חסידים סימן תקל"א, מגן אברהם שם, אליה רבה אות יו"ד, בית דוד סימן פ', ברכי יוסף אות ו', אשל אברהם שם, רבינו זלמן שם. ומיהו יש אומרים דגם בלשתות – בהמה קודמת, כתב סופר סימן ל"ב, עיקרי הד"ט סימן ט' אות ל"ב, יפה ללב אות י"ב ונפקא מינה לסברא זו דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר: 'תנו לבהמה לשתות', דאין צריך לחזור ולברך, דכיון דשתיה צורך סעודה ובהמה קודמת, הוי צורך סעודה ולא הוי הפסק, כמו שכתבנו לעיל אות מ"ז. וכן אם הפסיק בין ברכת השתיה ואמר: 'תנו לבהמה לשתות' – אין צריך לחזור ולברך, כיון שהיא קודמת". וכתב בבן איש חי (ש"ר פרשת בהר בחקתי סעי' ד'), וז"ל: "אסור לטעום עד שיתן מאכל לבהמתו או חיה ועוף שיש לו בביתו, דמזונותיהם עליו, דכתיב: 'עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת', ורק בשתיה האדם קודם לבהמה, דכתיב: 'והשקית את העדה ואת בעירם'".

אדם שאמר 'תנו מים לבהמתי' בין ברכת 'המוציא' לאכילה, יברך ויהרהר שם מלכות בלבו, וכדברי הבא"ח (ש"ר פרשת אמור סעי' ט"ו): "אם אמר: 'תנו מאכל לבהמה', ה"ז חשוב דברים השייכים לסעודה, מפני דאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ואם אמר: 'תנו מים לבהמה' יש להסתפק וכנז' בחס"ל סי' קס"ז אות יו"ד ועיין באחרונים, על כן בכה"ג טוב שיהרהר הברכה בלבו".

[25] אלו שנוהגים במנהג זה מסבירים את הפסוק (שמות ט"ז, כ"ז): "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו", מדוע כתוב: "ולא מצאו" ולא כתוב: "ולא היה"? אלא דתן ואבירם רצו להקניט את משה רבינו, ושמו בשבת מחוץ למחנה את המן שלקטו ביום שישי, כדי לומר לעם ישראל: "משה אמר שלא יהיה מן בשבת, והנה יש מן!", ועד שהלכו דתן ואבירם לקרוא לציבור – באו הציפורים ואכלו את המן, ונשארו דתן ואבירם רעבים כל היום כולו, וכשכר על כך יש שנהגו ליתן לציפורים אוכל בשבת זאת. וראה במשנ"ב (סימן שכ"ד ס"ק ל"א) שכתב: "יש נוהגין ליתן חטים לפני עופות בשבת שירה, ואינו נכון, שהרי אין מזונותן עליך". וע"ע כה"ח (סי' שכ"ד ס"ק מ"ז).

[הערת העורך: עיין נימוקי אורח חיים (סי' שכ"ד) ולשמות רבה (פרשה כ"א) ולרש"י שמות (ב', י"ג). וע"ע טעם נוסף בכה"ח (שם ס"ק מ"ז), וז"ל: "ואפשר דכיון שנהגו כן לשם מצוה דמרגלא בפומייהו שהעופות אמרו שירה בים, לכך אין להקפיד בכך"].

[26] כתוב בתורה (שמות כ"ג, י"ב): 'ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך". ומבאר שם רש"י, וז"ל: "תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה נייח אלא צער". כלומר, שמא יאמר אדם שכיון שהוא מחוייב על שביתת בהמתו ולא יכול להעבידה למרות שאין הבהמה מצווה בשביתה, אבל בעליה מצווים עליה, ואם כן לא יניח לה לרעות שמא תתלוש את המחובר – לזה אומר הפסוק: "למען ינוח", שמותר הדבר לתת לבהמה לנוח, אבל לא להצטער. כתב בשו"ע (סימן שכ"ד סעי' י"ג): "מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים" ועיין משנ"ב שם (ס"ק ל"ג), כה"ח שם (ס"ק נ"א).

[27] כתב בשו"ע (סימן שכ"ד סעי' י"ג): "מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים מחוברים ולא חיישינן שמא יתלוש מהם; אבל לא על גבי מוקצה, מפני שאיסורו קל וחיישינן שמא יתן לה ממנו בידים. ודוקא להעמידה על גביו ממש, אבל לעמוד בפניה בענין שלא תוכל להטות אלא דרך שם – מותר". וטעם שלא חששו חכמים, כתב המשנ"ב שם (ס"ק ל"ה) כיון שאינו עומד כ"כ קרוב לה. וכ"כ כה"ח שם (ס"ק נ"ג).

[28] שו"ע (סי' שכ"ה סעי' י"א): "ליקט א"י עשבים לצורך בהמתו, אם אינו מכירו – מאכיל אחריו ישראל, שעומד בפניה בענין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם; דאילו להעמידם עליהן – אסור, דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה, והם מוקצים. אבל אם מכירו – אסור. וכן בכל דבר דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ס"ו): "מדסתם המחבר משמע דאף אם שלא בפני הישראל ליקט – אסור אם מכירו, וכן פסקו כמה אחרונים. ועכ"פ בעינן שידע הא"י בשעת מלאכתו שצריך לזה הישראל המכירו, דאז שייך למגזר שיכוין להרבות בשבילו". וראה בהרחבה בפרטי דיני גוי בהלכות אמירה לגוי.

[29] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' ט"ו): "לפי רש"י בשבת (קכ"ח ע"ב ד"ה "אין מילדין") משמע, שאיסור לידת בהמה אינו משום עוקר דבר מגידולו אלא משום טירחא יתרה שהוא איסור דרבנן, וכן משמע מתוס' ע"ז (כ"ו ע"א ד"ה "סבר רב יוסף"), ועיין לרמב"ם הל' שבת (פ"ב הי"ב) שסובר כן דאיסורו מדרבנן, ועי"ש במ"מ". וכתב השו"ע (סימן של"ב סעי' א'): "אין מילדין את הבהמה בשבת", ונפק"מ אם איסורו מהתורה או מדרבנן, ראה משנ"ב שם (ס"ק א'), בה"ל שם (ד"ה "אין מילדין") וכה"ח שם (ס"ק א'-ב'). ועיין חזו"א (סי' נ"ט אות ה'), הובאו דבריו בהערה הבאה, ואין הלכה כדבריו.

[30] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א סי' ט"ו): "אמנם רש"י פירש (שם): 'אבל מסעדין – אותה ביו"ט', משמע שבשבת – אסור. והרא"ש (פרק י"ח סי' ד') הביא שספק בדבר. והנה אעפ"י שמרן בב"י (דף ק"ו ע"ב) הקשה על הטור, היינו משום שלא הביא את דברי אביו שנסתפק וכתב בשופי שמותר, אך אין הוכחה מזה שמרן חולק על הטור. וההוכחה דהשו"ע (סי' של"ב סעי' א') כתב: 'אין מיילדין את הבהמה בשבת', ולא כתב 'אין מסעדין'. אע"פ שמדברי המג"א (ס"ק א') לא משמע כן עיין לכה"ח שם (ס"ק א'-ג') [וז"ל: "בטור כתב: 'אבל מסעדין אותה לאחוז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו' וכו'. אבל בבית יוסף תמה עליו, כיון דכתב הרא"ש דר"י נסתפק בהא דקתני מתניתין: 'אבל מסעדין' איום טוב דוקא קאי או דלמא אפילו בשבת – שרי, ואם כן כיון דר"י מספקא ליה האיך כתבה הטור לענין שבת, יעו"ש. ועיין באחרונים מה שתירצו דברי הטור. ומכל מקום דעת רש"י ז"ל שפירש במשנה: 'אבל מסעדין' – ביום טוב, משמע אבל בשבת – יש לאסור. וכן כתב בהדיא בפירוש רבינו חננאל. וכן נראה דעת השלחן ערוך שלא העתיק כאן דברי הטור אלא לקמן בסימן תקכ"ג לגבי יום טוב, משמע דסבירא ליה דבשבת יש להחמיר. וכן הוא דעת המגן אברהם ס"ק א'. וכן כתב אליה רבה אות א' דהמלבושי יום טוב ואחרונים הסכימו דכל צרכי לידה דסימן תקכ"ג – אין עושין בשבת, ואפילו לסעדה – אסור, וכן הוא בראב"ן סימן ש"ע, עכ"ל. וכן כתב ה"ר זלמן אות א', חיי אדם כלל נ"ט אות י"ג. וכן הוא דעת האחרונים" עכ"ל] ומשנ"ב (ס"ק א'). ועיין שם בט"ז (ס"ק א') ובב"ח (ד"ה "אין מיילדין") שדעתם להתיר לסעד. לפיכך אם יש הפסד ממון – יש לסמוך על הסוברים שאיסורו רק מדרבנן ומותר לסעד. ועיין חזו"א (סי' נ"ט אות ה') [וז"ל: 'כן יש להקל בהוצאת ולד הבהמה במקום חשש סכנה לולד או לאם, כיון דלדעת רש"י ותוס' (שבת קכ"ח ע"ב, ע"ז כ"ו ע"א) אינו אלא מדרבנן אחר שנתעורר הולד לצאת. וזו גם דעת הר"מ (פ"ב מהל' שבת הל' י"ב). ואף שדעת רשב"א וריטב"א (שבת שם) שהוא מדאורייתא, יש לסמוך על דעת הר"מ רש"י ותוס' 'שדעתו להתיר במקום חשש סכנה אפילו ליילד וכ"ש לסעד' עכ"ל] ועיין למחצית השקל שם שמחמיר, ועיין לקרבן נתנאל על הרא"ש (פרק י"ח הלכה ד' אות פ'). ועוד עיין בפמ"ג (משב"ז סק"א). ואם אפשר להביא גוי שיטפל ויסייע – תבוא עליו ברכה".

[31] שו"ע (סימן של"ב סעי' ב'), וז"ל: "אין מפרכסין לבהמה גלדי מכה ולא סכין אותה בשמן; וה"מ בגמר מכה, דליכא אלא משום תענוג, אבל בתחלת מכה, דאיכא צערא – שרי". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ב', ד').

[32] ראה בשו"ע (סימן של"ב סעי' ב') ובמשנ"ב שם (ס"ק ב', ד') וכה"ח שם (ס"ק ה').

[33] כתב הבית יוסף (סימן של"ב): "ברייתא שם: בהמה שאחזה דם – אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. וכתבו הרי"ף (כ"ד ע"ב) והרא"ש (סי' ג') דכיון דקיימא לן הלכתא כרבי יאשיה דמיקל באכלה כרשינין הרבה משום צערא דבהמה, ולא גזרינן משום שחיקת סממנין, שמע מינה דלית הלכתא כי האי ברייתא דאסרה, דהאי תנא דאסר משום שחיקת סממנין הוא דאסר, ובהא איפסיקא הלכתא כרבי יאשיה דלא גזר משום שחיקת סממנין, דאין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו דליתי לשחיקת סממנין. וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"א (ה"ל)". שו"ע (סי' של"ב סעי' ג'), וז"ל: "אם אכלה כרשינין הרבה ומצטערת – יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא". משנ"ב שם (ס"ק ה'), וז"ל: "דאע"ג דזהו רפואה, וברפואה לאדם גזרו משום שחיקת סממנים, ברפואת בהמתו אין אדם בהול כ"כ שיבוא לשחוק סממנים. וה"ה אם היא קרובה למיתה מחמת זה, דאז בודאי בהול – אפ"ה מותר, דאי לא שרית ליה אתי לידי שחיקת סממנים ושאר מלאכה דאורייתא וכדלקמיה בסעיף ד'". וע"ע שם (ס"ק ו'), כה"ח שם (ס"ק י').

[34] שו"ע (סי' של"ב סעי' ד'). וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ה'), הובאו דבריו בהערה קודמת. והטעם שהתירו בספק, כתב המשנ"ב שם (ס"ק ח'): "דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי לא שרית ליה אתי למעבד בעצמו איסורא דאורייתא", וכן כתב כה"ח (שם ס"ק ט"ו).

[35] גמ' שבת (קנ"ד ע"ב), וז"ל: "אמר רב הונא: היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקים נופלים. והאנן תנן: נוטל הכלים הניטלין! כי קא אמר רב הונא בקרני דאומנא דלא חזיא ליה. והא מבטל כלי מהיכנו! בשליפי זוטרי". וכתב השו"ע (סי' רס"ו סעי' ט'), וז"ל: "הגיע לחצר החיצונה המשתמרת – נוטל מעל החמור כלים הנטלים; ושאינם נטלים – מתיר את החבלים והשקים נופלים. ואם היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם, כגון שהם כוסות של מקיזי דם, שאין ראוים בשבת לכלום, לפי שהם מאוסים ואם יפלו לארץ ישברו – מניח תחתיהם כרים וכסתות. ודוקא במשאות קטנים שיכול לשמטן מתחתיהן, אבל אם הם גדולות שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהן – אסור להניחם תחתיהן, מפני שמבטל כלי מהיכנו (פי' מהתשמיש שהיה מוכן לו) אלא פורקן בנחת שלא ישברו, ולא יניחם על הבהמה משום צער ב"ח".

וכתב במשנ"ב (שם ס"ק כ"ז), וז"ל: "ואף על גב שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי"ז, אפ"ה התירו חכמים לעשות כן, כדי שלא יהיה הפסד ע"י השבירה. וכתבו הרבה פוסקים דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן, אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים, שאין הפסד כ"כ בשבירתן, דהם עשוים להחתך לחתיכות קטנות, ולית בזה רק הפסד מועט – אסור להניח כרים תחתיהן, לפי שמבטלן עכ"פ מתשמישן לשעתן, וכן מסיק המ"א לדינא, דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה".

ולגבי לבטלם כל היום, כתב כה"ח (שם ס"ק מ"ד), וז"ל: "ולבטל כלי לכל השבת, לדעת הר"ן – אסור אפילו במקום הפסד מרובה, ולדעת המגיד משנה – שרי. וכן כתב בשלטי הגבורים בשם ריא"ז, וכן משמע ברש"י ד"ה 'והא איכא צער בעלי חיים', כללא דמלתא: בשליפי זוטרתי, שיכול לשמטן, דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה – עדיף מפריקה בנחת, דעל כל פנים מטלטלן קצת כמו שכתב המגיד משנה, ופריקה בנחת – עדיף מביטול כלי לכל השבת כמו שכתב המגיד משנה, ואפילו ביטול כלי מהיכנו – הכל שרי במקום הפסד מרובה".

אמנם הבה"ל (ד"ה "לשמטן") כתב: "עיין במ"ב שכתבתי דהיש מתירין במקום הפסד מרובה אפילו לבטל לכל היום הוא מדברי המ"א, וכתב דהמגיד משנה כ"כ וכ"כ בש"ג בשם הריא"ז וכ"כ ברש"י בהדיא, ולפיכך מצדד להקל כמותם נגד הר"ן האוסר שהוא יחידאה בזה. ומה דאסרינן להניח כרים וכסתות תחת משאות גדולות, כתב, דהיינו משום שיכול לפורקן בנחת ולא יבא לידי הפסד, ואם א"א לפורקן – אה"נ דמותר להניח כרים וכסתות אף במשאות גדולות. ומשמע ממ"א דלאו דוקא בעניננו, דה"ה דבעלמא – מותר לבטל כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה. והגם דאין מבואר זה בהדיא ברש"י והש"ג, מ"מ מוכיח כן המ"א מדעתם, וכמו שבאר בספר דגמ"ר, ע"ש [אכן לפי מה שבאר הריטב"א בחדושיו על האי סוגיא, ע"ש שוב, אזדא ראית הדגמ"ר וכדלקמיה]. ובספר קרבן נתנאל כתב דאין הדין עם המ"א, דרש"י וש"ג בשם ריא"ז הם יחידים בזה [ומדברי המ"מ אין הכרע עיין בלחם משנה שם], דהרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן כולהו ס"ל דאיסור בטול כלי מהיכנו אין נדחה אפילו במקום הפסד מרובה [וכן מבואר ג"כ בחדושי הריטב"א, ע"ש]. ולפי מה שבאר הריטב"א בחדושיו, ע"ש היטב, גם רש"י וריא"ז יודו דבעלמא – אין נדחה איסור בטול כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה, וכן בספר אבן העוזר מסכים דלא כהמג"א. ובאמת קשה מאד להקל בזה, דפשטות הסוגיא שם דקמקשה: והא קמבטל כלי מהיכנו מוכח דאסור בהפסד מרובה. ואין לדחוק כתרוץ המג"א, משום דאפשר לפורקו בנחת, דלמה לא מתרץ דמיירי בשא"א לפורקו בנחת. ועוד דמה יענה במה דפריך הגמרא בדף קכ"ח ע"ב: 'והא קמבטל כלי מהיכנו'! ומשני – קסבר צער בע"ח דאורייתא וכו' הא אפילו אם יסבור דצער בע"ח הוי רק מדרבנן ג"כ מותר לבטל כלי מהיכנו בהפסד מרובה, עיי"ש בגמרא".

ובהמשך שם כתב הבה"ל (ד"ה "ולא יניחם") על משאות גדולים: "בלשון הרמב"ם איתא: 'ולעולם לא יניח' וכו', והיינו אפילו אם לא יכול לפרוק בנחת מ"מ יראה שלא יהיה מונח על הבהמה משום צער בע"ח. ומשמע מדברי הגר"א דבאופן זה – מותר להניח תחתיהן כו"כ, אף דהוא מבטל כלי מהיכנו וכשיטת רש"י שם בגמרא, ע"ש. והא דאוסר בשו"ע מתחילה במשאות גדולות, מיירי בשאפשר לו לפורקן, וכמו שמפרש המ"א. אכן לפי מה שבארו הרמב"ן והרשב"א בחדושיהם – אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות בכל גווני, וכדי להסיר הצער מהבהמה – יתיר החבלים ויפלו השקין עם הכלים אף על פי שישברו".

[36] ראה בהערה קודמת.

[37] כתב המשנ"ב (סי' רס"ו ס"ק כ"ד), וז"ל: "ואפילו הם יותר מט"ו סאין – שרי משום צער בע"ח, אבל בלא"ה – אסור לפנות מן העגלה כלל, כמש"כ סוף סימן של"ג". וכן כתב כה"ח (שם ס"ק מ"א).

[38] ראה לעיל הערה ל"ה.

[39] כתב השו"ע (סי' ש"ה סעי' י"ח): "אין רוכבין ע"ג בהמה ולא נתלים עליה, ואפילו בצדה – אסור להשתמש; אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו – מותר; ואם עלה עליה, אפילו – במזיד, ירד משום צער ב"ח; ומטעם זה פורקין משאוי שעליה; כיצד עושה, מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ס"ה): "היינו אפילו המשוי הוא מוקצה. ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים, כיון דאפשר לסלקו שלא בידים". וראה בבה"ל שם (ד"ה "ומטעם זה").

[40] גמ' שבת (קכ"ח ע"ב): "מיתיבי, בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה – אין כרים וכסתות – לא! לא קשיא, הא דאפשר בפרנסה, הא דאי אפשר בפרנסה; אפשר בפרנסה – אין, ואי לא – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. והא קא מבטל כלי מהיכנו! סבר, מבטל כלי מהיכנו – דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן". כלומר משום שצער בעלי חיים דאורייתא חכמים לא העמידו גזירתם של מבטל כלי מהיכנו. אמנם אין מכאן הוכחה להתיר שאר שבותים משום צער בעלי חיים אע"פ שהוא מהתורה. וע"ע במשנ"ב (סי' ש"ה ס"ק ע').

[41] כתב השו"ע (סי' ש"ה סעי' י"ט): "בהמה שנפלה לאמת המים, אם המים עמוקים ומפני כך אינו יכול לפרנסם במקומם – מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה, משום צער ב"ח אף על פי שמבטל כלי מהיכנו". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ס"ט): "וה"ה דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות. ונקט כרים וכסתות לרבותא, אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן עי"ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה, אפ"ה – מותר, דאתי צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן, שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ע') וכה"ח שם (ס"ק ע"ז) בענין העדיפות שגוי יוציאה.

[42] גמ' שבת (צ"ה ע"א): "תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן – כגרוגרת. המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, שגג בשבת – חייב חטאת, הזיד ביום טוב – לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: 'אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות' ". ונחלקו הראשונים האם חכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות האם חוזר על כל דברי ר"א וא"כ הם סוברים שחולב – מדרבנן, או שחכמים מודים לו בחלק וחולב חייב מהתורה גם לדעת חכמים. ובגמ' שם: "רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא. בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? אמר להו: משום חולב. מחבץ משום מאי מיחייב? אמר להו: משום מחבץ. מגבן משום מאי חייב? אמר להו: משום מגבן. אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה (ופרש"י שם: "קטיל קני באגמא – חותך קנים מן האגם הוה, לא ידע לפרש משנה). אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב – חייב משום מפרק, מחבץ – חייב משום בורר, מגבן – חייב משום בונה".

ופרש"י (שם ד"ה "מפרק"): "כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי: תולדה דקוצר – ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש". כלומר שהאיסור לחלוב לדעת רש"י הוא משום, מפרק תולדה דדש, כמו שדש המלאכה זה להפריד את החיטים ממוץ שלה כך גם חולב, אבל משום קוצר – לא, שאין קצירה בדבר שלא מחובר.

וכתבו התוספות (שבת ע"ג ע"ב ד"ה "מפרק"): "פירש"י דהוה תולדה דדש. וקשה לר"ת: דבשילהי המצניע (לקמן צ"ה ע"א) אמר דחולב חייב משום מפרק, ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע! ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג – פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע, אבל בחולב – מחייבי, דבהמה חשיבא גידולי קרקע, כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין כ"ז ע"ב) דהא [ע"כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע, כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב"מ פ"ט ע"א) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו'. יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר"י דפליג לקמן אדרבנן (וס"ל שיש דישה גם לא בגידולי קרקע)".

וע"כ כתב ר"ת (שם): "דמפרק חייב משום ממחק, דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו", כלומר לשיטתו חייב משום ממחק אפילו שהדד נשאר במצב זה רק באופן עראי, שהרי כשיתמלא בחלב יחזור לקדמותו, בכל זאת חייב לדעת ר"ת מדאורייתא. א"כ יוצא שלדעת ר"ת גם חכמים מודים שחולב חייב מדאורייתא, ולא חולקים על ר"א, דאחרת מה מקשה מרבנן דחלזון.

והקשה בתוס', שכתוב בגמ' שבת (קמ"ד ע"ב) ["אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה". ופרש"י: "אבל לא לתוך הקערה – דזמנין דלמשקה קאי, ואף על גב דבקערה לא שתי איניש – לא מוכחא מילתא, ואיכא איסור". כלומר שאסור לסוחטו לתוך קערה ריקה כיון שלפעמים לוקחים משם לצורך משקה. וביאר החזו"א (הלכות שבת, סי' נ"ה ס"ק ו'): "אבל לא לתוך הקערה, פירש רש"י דלא מוכחא מילתא. ועיין למשנה ברורה בסימן ש"ב ובביאור הלכה ד"ה 'לתוך' בשם המאירי, דכוונת רש"י שיש אוכל בתוך הקערה, ומכל מקום אסרו חכמים, דהרי הרואה חולב לתוך קערה יאמר דחולב לשתיה". כלומר שיש איסור דרבנן (ונפק"מ לגבי לימונים, וזה תלוי בשני התירוצים של הב"י ראה בהרחבה במש"כ בהלכות סחיטת פירות) ובגמ' שם: "אמר רב חסדא: מדברי רבנו נלמד, חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר משקה הבא לאוכל – אוכל. ופרש"י: "אלמא, מדקאמר סוחט לתוך הקדרה, קסבר משקה הבא לאוכל – אוכל הוא", וממילא כמו בסוחט פירות שזה מפרק תולדה דדש שמותר, ה"ה כאן] "ואין נראה לר"י וכו' (שהגמ' חילקה בין קידרה לקערה) ולר"ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה? ולפירוש הקונטרס אתי שפיר דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל, ולא דמי לדש שנשתנה". כלומר שלדעת רש"י כאשר הדבר יעמוד בצורת הפירוק שלה ולא כאשר היא באה על אוכל ונשארת בהגדרתה אוכל (ראה חזו"א סי' נ"ה ס"ק ו').

וכתבו התוס': "ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה (דדישה היא גם לא בגידולי קרקע), דהאמר בפרק אף על פי (כתובות ס' ע"א) אמר רבי מרינוס: גונח יונק חלב בשבת. מ"ט? מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער – לא גזרו רבנן. ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס. ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק, ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן – לא שרי אלא משום דאיכא תרתי – כלאחר יד ובמקום צער".

פרש"י (כתובות ס' ע"א ד"ה "גונח") – המיילל מכאב לבו יונק חלב – משום רפואה ורפואתו חלב עז. מפרק – הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש, ותולדה דדש הוא, שמפרק תבואה מקשיה (שבת דף ע"ג ע"ב). כלאחר יד – שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד. ובמקום צערא – שמצטער מכאבו". והביאור, שחולב אסור מהתורה ולכן צריך לעשות כלאחר יד, כלומר שלדעת רש"י חולב משום דש וחייב מהתורה, ולכן כדי להתיר לגונח לינוק צריך שני תנאים:  א . כלאחר יד.  ב . שיהיה במקום צער.

וכתבו התוס' שם: "מפרק כלאחר יד הוא – ואם תאמר: אפילו לא הוי כלאחר יד נמי, דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע! וכו' ויש לומר: דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא, משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגדולי קרקע, דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש".

וכתב הר"ן פרק חבית (שבת ס' ע"ב): "ואחרים חולקין, דכי היכי דשרינן לסחוט אשכול של ענבים אפילו לתוך הקדרה בשבת, הכי נמי שרינן לחלוב עז לתוך הקדרה ואפילו בשבת, דדבר הלמד מענינו הוא. וכי תימא: היכי שרינן דהא הוה ליה בורר אוכל מתוך פסולת, י"ל: כיון דעז גופה חזיא לאכילה ואיסורא הוא דרביע עילוה, לא מיקריא פסולת.

ואם תאמר: מ"מ הרי עז מוקצה מחמת איסור ואף חלב היוצא ממנה ליתסר משום מוקצה! יש לומר: שמואל לטעמיה, דלית ליה מוקצה ונולד.

ועוד כתב הרמב"ן ז"ל, דאפשר דאפילו למאן דאית ליה מוקצה ונולד – שרי, שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה, דלא דחייה בידים כגון נר אסו' אלא בעוד האיסור עליו. אי נמי אפילו בשנסתלק האיסור בשעבר עליו, כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה, הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג, מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה.

ומשום הכי שרינן האי חלב שנחלב לתוך הקדרה, שאף על פי שהעז היתה מוקצה, מכל מקום האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה ולא נעשה איסור בדבר, ובכהאי גוונא ליכא למיחש ביה משום מוקצה, והיינו טעמא בריש ביצה גבי ביצה שנולדה בשבת, שבת דעלמא תשתרי, ולא אסרינן לה משום מוקצה". עכ"ל הר"ן.

אמנם הריטב"א (כתובות ס' ע"א) כתב: "תניא: רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת, מאי טעמא? יונק מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן. עיקר הפי' משום דה"ל שבות דרבנן ע"י שינוי, דאפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן, דמפרק תולדה דדש, וקי"ל דאין דישה אלא בגדולי קרקע. הלכך כי הוא יונק בפיו הו"ל שבות ע"י שנוי, ומש"ה לא גזרו בהו רבנן בחולה שאין בו סכנה, אבל שבות גמור בלא שינוי – לא התירו בחולה, שלא התירו אלא אמירה לנכרי (שמא) שהוא שבות, שאין בו מעשה, שהוא קל משבות שיש בו מעשה, וכדאיתא בעירובין, והיינו דאמרינן (שבת קכ"ט א'): כל צרכי חולה נעשין על ידי גוי בשבת (ראה בשו"ע סי' שכ"ח סעי' י"ז) וכו'. והנכון מה שכתב רבינו אלפסי ז"ל (שבת קמ"ה) דההיא דאבא שאול פליגא אהא דרבי מרינוס, והיינו דאמר הכא הלכה כרבי מרינוס, מכלל דאיכא דפליג עליה. ואפשר דאבא שאול סבר דחולב ביד איסורא דאורייתא. הוא דיש מפרק אפילו שלא בגידולי קרקע וכסברא דרבי אליעזר שבמסכת שבת (צ"ה א') גבי החולב והמגבן, וכי הוה יונק בפיו הוי שבות גרידא ובשבת לא שרו ליה רבנן, ולית הלכתא כותיה כדלית הלכתא כרבי אליעזר דהתם, כן נראה לי". כלומר שהתירו שבות רק ע"י שינוי במקום צער, וחכמים ס"ל דחולב איסורו מדרבנן, והלכה כמותם.

וכתב הטור (סי' ש"ה): "וכן מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו, כיון שחלב מצערה. והחלב אסור בו ביום, משום משקים שזבו, ובמוצאי שבת – מותר".

וכתב הפרישה (שם אות ל"א) בטעם ההיתר "מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו, שאינו אלא שבות ולא מלאכה". כלומר שהתירו חליבה כיון שאינה מלאכה וגם זה רק על ידי גוי [ולכאורה איתא בגמ' שבת (קכח ע"ב): "מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים – עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה – אין, כרים וכסתות לא! לא קשיא, הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר בפרנסה; אפשר בפרנסה – אין, ואי לא – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. והא קא מבטל כלי מהיכנו! סבר, מבטל כלי מהיכנו – דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן". וא"כ למה לא ידחה איסור דרבנן של אמריה לגוי ויהיה מותר לחלוב על ידי גוי, וצ"ע].

דעת הרמב"ם (הלכות שבת פרק ח' הלכה ז'): "הדש כגרוגרת – חייב. ואין דישה אלא בגידולי קרקע. והמפרק הרי היא תולדה של דש וחייב. החולב את הבהמה – חייב משום מפרק. וכן החובל בחי שיש לו עור – חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה".

בשינוי נוסחאות ברמב"ם כתוב: "הרי זה תולדת הדש, ובקצת דפוסים ישנים: תולדה הדש וחייב. וכן כל כיוצא בזה החולב את הבהמה חייב משום מפרק. ורוב כתבי היד ודפוסים ישנים: החולב את הבהמה – חייב מפני שהוא מפרק".

וההבדל אם החולב חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, או משום שהוא תולדה של אב אחר.

כתב הכסף משנה שם: "כתב הרמ"ך: לא הבנתי דבריו, שהוא כתב בסמוך דמפרק תולדת דש הוא, וכתב אין דישה אלא בגידולי קרקע. ועוד דאי חולב הוי כחובל ושניהם תולדת מפרק, אמאי אינו חייב כל חובל שיצא ממנו דם אפילו אין לו עור, ואף על גב דחבורה חוזרת, כמו בחולב אף על גב דחוזר, ובירושלמי מפורש בהדיא: המוציא דם – חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ולזה הפירוש איכא לאפלוגי בין חבורה חוזרת לאינה חוזרת, משום דחוזרת ליכא נטילת נשמה וחבורת חלזון חוזרת. מ"מ צ"ל לפירושו ההיא דמסכת חולין (מ"ו ע"ב) דאמרינן: ושאר שקצים ורמשים – עד שיצא מהם דם, וצ"ע, עכ"ל".

וכתב המגיד משנה שם: "(הביא המשנה עם דברי חכמים ור"א וכתב) ונחלקו הראשונים ז"ל בביאור ברייתא זו, יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן שאינן אלא משום שבות, ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך. וכן הכריע ר"ח ז"ל בראיות וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה. וזה דעת רבינו. ולדבריהם אף על פי שאמרו שאין דישה אלא בגידולי קרקע, בהמה נקראת גידולי קרקע, ומבואר בקצת מקומות בגמרא מההיא דאמרינן שלהי פרק הפרה (ב"ק נ"ד ע"ב) גבי: 'ונתת הכסף וגו' בבקר ובצאן', מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וע"ש בתוס'. ולזה אפשר שכתב רבינו החולב את הבהמה – חייב וכו'". כלומר שחכמים לא חולקים על ר"א לגבי חולב, ובהמה חשיבי כגידולי קרקע לענין דש. רק מה שיש לעיין בזה: למה כתב המגיד משנה רק בדרך אפשר?

כתב רבי עקיבא איגר (שבת ע"ג ע"ב): "הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ז) כתב דהחולב והחובל – חייב משום מפרק, והוא דס"ל דגם בהמה נקראת גידולי קרקע וכמ"ש הרב המגיד שם, אבל תוס' (ע"ג ע"ב) כתבו דלגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע, ואי נימא דמפרק חייב משום דש א"כ ליכא בבהמה מפרק. ונראה דהתוס' לשיטתי', יש ראי' לדבריהם, ולהרמב"ם לשיטתו ליכא ראיה", וכו' (ראה מה שהרחיב בזה).

ולכאורה יש כאן שתי שאלות:

א. בגמ' ברכות (ל"ח ע"ב) כתוב: על כל דבר שגידולו מן הארץ מברך – בורא פרי אדמה, על החלב הגבינה והביצים מברך עליו – "שהכל נהיה בדברו". אז למה על החלב מברך: "שהכל נהיה בדברו" ולא אומרים שזה גידולי קרקע?

ב. כתוב בגמ' סוכה (מ' ע"ב) שמעשר שני מתחלל גם על בהמה, וזה נלמד מכלל ופרט וכלל ויש ריבוי מיעוט וריבוי, אמנם מים ומלח לא יכול לקחת. ויש מחלוקת לגבי כמהין ופטריות.

אומרים התוספות (ע"ג ע"ב) שכיון שאוכלת מהקרקע, נקראת גידולי קרקע. ולעומת זה כאן בשבת התוספות (הובא לעיל) אומרים שאין לחלק חילוק כזה שאוכלת מהקרקע, ולכן כמו שבדגים אין דישה כך גם בבהמה, ולכן לשיטתם אין כאן תולדה דדש.

אלא צ"ל שמי שסובר שחולב זה איסור מדאורייתא, אז בהמה היא גבולית, באופן יחסי לגידולי קרקע היא לא גידולי קרקע, אבל באופן יחסי למים – היא גידולי קרקע שגדלה על גבי קרקע שאוכלת מן הקרקע, ולכן לגבי ברכות מברכים "שהכל" ולעומת דש זה נחשב כגידולי קרקע.

ולגבי לחלוב על אוכל, כתב הרמב"ם (שם הל' י'): "הסוחט את הפירות להוציא מימיהן – חייב משום מפרק, ואינו חייב עד שיהיה במשקין שסחט כגרוגרת. ואין חייבים מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים. ואין חייבין מן התורה אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל – אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל, אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל – הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו – פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי".

לכאורה בזיתים וענבים שהם גידולי קרקע ממש, אם אדם סוחטם לתוך אוכל כתב הרמב"ם שמותר, ולעומת זה החולב לתוך אוכל כתב הרמב"ם שפטור, משמע אבל אסור, ולכאורה בהמה דינה יותר קל, כיון שאינה ממש גידולי קרקע.

ובמגיד משנה (שבת שם): "ומותר לסחוט אשכול של ענבים וכו'. (שם קמ"ד ע"ב) אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא: מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר משקה הבא לאוכל – כאוכל הוא. ובהלכות פירשו: הקדרה – יש בה אוכל, והקערה – אין בה אוכל. ושם בהלכות פירשו מימרא דשמואל אפילו בשבת, ודרב חסדא דוקא ביום טוב אבל -בשבת אסור לחלוב אפילו לתוך הקדרה. ויש דעות אחרות לאסור הכל בשבת, ויש מתירין הכל, ודברי ההלכות עיקר.

והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו – פטור ואינו חייב וכו'. כבר נתבאר זה שמה שהתיר רב חסדא לא התיר אלא ביום טוב וכדעת ההלכות. אבל יש תימה בדברי רבינו: למה לא כתב ההיתר בהל' יום טוב? וצ"ע. ומ"ש היונק בפיו – פטור, מפורש בפרק אף על פי בכתובות (דף ס') דיונק מפרק כלאחר יד הוא ואיסורו מדרבנן", עכ"ל. משמע שלדעת הרמב"ם יש איסור דרבנן עכ"פ.

אמנם ראה בשו"ע (סי' ש"ה סעי' כ') שכתב: "מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב – אסור בו ביום. וי"א שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל". כלומר שהחולב איסורו מהתורה כהרמב"ם וצ"ל שזה משום דש והתירו משום צער בע"ח רק ע"י גוי, רק שהחלב אסור לבו ביום, ולא צריך לחכות לבכדי שיעשו, משום שהתירו אמירה לגוי, ומה שאסור להשתמש בחלב הוא משום מוקצה.

וראה מה שכתב החזו"א (סי' נ"ו ס"ק ד'), וז"ל: "ומ"מ חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י אינו יהודי, שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים, וכן נוהגים בכל המקומות שהשבת אצליהן ביוקר" ועיי"ש עוד מש"כ בזה.

ולחלוב ע"ג אוכל, כתב המשנ"ב (סימן תק"ה ס"ק ז') לגבי יו"ט, וה"ה לגבי איסור חליבה משום דש כאן, וז"ל: "מילתא דפשיטא נקט, והעיקר דאין ניתר החלב ע"י מעט לחם שנותן בתחתית הכלי כל כמה דאין רוב חלב נבלע בו, ויש למחות בהמון שעוברין ע"ז [אחרונים]". וראה בחזו"א (סי' נ"ו ס"ק א'). אמנם גם באופן ששם הרבה אוכל, עדיין כתב המשנ"ב שם (ס"ק ע"א): "כתב הרמב"ם: החולב לתוך כלי – חייב, לתוך אוכל – פטור [ומ"מ איסורא יש, דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור], והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל, כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ"א]".

[43] שו"ע (סי' שי"ח סעי' א'). וראה בהרחבה בהלכות הנאה ממעשה שבת.

[44] כמו כל איסורי שבת שאסורים מהתורה, ולא התירו כאן משום צער בע"ח דלא דחי איסור תורה כמו שנתבאר בהערה מ"ב. וראה בהרחבה בהלכות הנאה ממעשה שבת. כתב כה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב): "אסור לו לעולם. ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר, כיון שאינו שלו, ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו, דאין אדם חוטא ולא לו. מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות א', רבינו זלמן אות א'. מיהו הנהר שלום סוף אות ב' כתב דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו יעו"ש. אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה, אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו – ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל – אין ליקח ממנו, משום לפני עור לא תתן מכשול ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים סימן ן', יעו"ש". וממילא כאן אם אני קונה בחנות אין לפני עוור כי אחרים יקנו והוא לא מכיר אותי אז לא נחלב בשבילי, מה שנשאר זה מסייע ביד עוברי עבירה. וע"ע שו"ת הרב הראשי (תשמ"ח-תשמ"ט סי' ר"ב אות ה' הע' ו').

[45] ובטעם הדעה שצריך לקנות מהנכרי, כתב המשנ"ב (סי' ש"ה ס"ק ע"ג) שס"ל דבכהאי גוונא לא הותר אמירה לנכרי. אמנם אם זה עובד קבוע, כתב כה"ח שם (ס"ק פ"ח): "נראה דוקא בעכו"ם מן השוק, אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה – אין צריך לומר לו: 'טול החלב לעצמך, ולקנותו ממנו, דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעתא דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר בתחלה. ב"ח סימן ש"ך. וצריך עיון דאדרבא כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סימן רמ"ד סעיף ה'. ועוד קשה דבביתו של ישראל אפילו קצץ – אסור, כמ"ש סימן רנ"ב סעיף ב'. מגן אברהם ס"ק י"ג. מיהו התוספת שבת אות ל"ה תירץ לקושיות הנזכרות דשאני התם דהמלאכה עצמה היא מלאכת איסור, מה שאין כן הכא דהחליבה שרי משום צער בעלי חיים, אך דכשאומר לעכו"ם נראה כעושה לצורך ישראל, אבל שפחה הנשכרת שעושה מעצמה אין בה מיחוש, יעו"ש".

[46] ראה הערות מ"ב-מ"ה.

[47] ראה שו"ע (יו"ד סי' קט"ו סעי' א') ובמש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א יו"ד סי' ד', שם ח"ד סי' ק"י).

[48] ראה הערה מ"ב.

[49] והקלו בזה: משום צער בעלי חיים, ובאופן שזה הולך לאיבוד אין זה מעין מלאכת דש, ואע"פ שנפסק שיש בזה איסור דרבנן, הוי גם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ראה בחזו"א (סי' נ"ו ס"ק ד') שכתב שיש כאן גם הפסד מרובה, כיון שזה פוגע בתפוקת הבהמה. אמנם הסיק שאין להתיר משום זה אלא משום דסמכינן על הפוסקים שאם החלב הולך לאיבוד אין בזה איסור כלל, וכמו שכתב בשו"ע (סי' ש"ל סעי' ח'): "נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו – אסור לטלטלו, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה". וביאר המשנ"ב שם (ס"ק ל"ב): "על הארץ, דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד, ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל דפטור, ומשום צערא ל"ג, כמו מפיס מורסא". וראה עוד בהלכות סחיטת פירות.

[50] ראה חזו"א (סי' ל"ח ס"ק ד').

[51] ראה לעיל הערה מ"ט. ובחזו"א (סי' ל"ח ס"ק ד') הביא את ההיתר שהמכשיר מתחיל לעבוד על ידי שעון שבת קצת זמן אחרי שהוא חיבר את המכשיר. ועיי"ש שהביא עוד פתרון אם החשמל מפסיק לכמה שניות ואז לפני שהוא מתחיל שוב שם כלי וכדו' כדי לקבל את החלב [ובשונה מנר דולק שאסור לשים בו מים אם כוונתו כדי שיכבה כיוון שיש בזה גרם כיבוי, משום שבעת שיגיע למים- עתיד להיכבות, אבל כאן פעולת המשאבה אינה תלויה בחיבור לפרה כלל (ראה בהלכות דליקה בשבת שהרחבנו בדין גרם כיבוי)].

[52] כתב בשו"ע (יו"ד סי' פ"ד סעי' י"ג): "דבש שנפלו בו נמלים – יחממנו עד שיהיה ניתך, ויסננו". ועיין בפתחי תשובה שם (ס"ק י'). ועי' כה"ח שם (ס"ק ק"ל) שמשמע שדעת רוב האחרונים שדווקא אם אין כוונתו לכך כלל הקלו.

[53] שו"ע (יו"ד סי' צ"ט סעי' ה'): "אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו – אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר ובטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג – מותר, ואם במזיד – אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו".

[54] כיון שלדעת הט"ז (סי' צ"ט) אסור.

[55] ראה הערה מ"ב ובשו"ע (סי' שכ"ח סעי' ל"ג). ובמשנ"ב שם (ס"ק ק"ז) כתב: "היינו דאף דעיקר חליבת הבהמה הוא מדאורייתא, משום מפרק דהוא תולדה דדש וכמו שכתבנו בריש סימן שכ"א, מ"מ בזה שהוא ע"י יניקה דהוא רק כלאחר יד, לא הוי רק איסור מדרבנן, והתירו בזה. ואף דקי"ל דבכל חולי שאין בו סכנה אומר לא"י ועושה הכא שאני דרפואה שלו הוא לינק בעצמו". וע"ע כה"ח שם (ס"ק קצ"ז).

[56] ראה בהרחבה בהלכות שימוש באילן.