פרק סב – דיני בגדים רטובים

בגד רטוב

 טלטול בגד רטוב

א – בגד רטוב שיש בו מים בשיעור של "טופח על מנת להטפיח"[1] [הרטבה במידה כזאת שהנוגע בו ירטב כדי הרטבת דבר אחר]אסור לטלטלו בשבת, כיוון שיש בו: א. איסור "מוקצה". ב. שמא יבוא לסוחטו [כגון: מגבת שנפלה לכיור ונרטבה, שיש להשאירה בכיור או לאחוז בה במקום שלא נרטב ולטלטלה בזהירות שמא יסחט][2].

 בגד רטוב שהתייבש

ב – בגדים שכובסו ביום שישי ותלאם לייבוש, ובכוונתו ללובשם למחרת ביום שבת, מכיון שבבין השמשות הם היו עדיין רטובים שאם יגע בהם יסחוטדינם כמוקצה ואסור לטלטלם או ללובשם בשבת, וכן פסקו רוב הפוסקים[3].

 בגד רטוב בין השמשות

ג – בגדים שהיו רטובים בבין השמשות יש אומרים שאם היה בדעתו ללובשם בשבת – רשאי, אף על פי שהיו רטובים בבין השמשות. ולמעשה, אם בבין השמשות היו רטובים מאוד, שכשנוגע בהם נסחטים ויוצאים מהם מיםאסור ללובשם בשבת[4], אבל אם היו לחים (ואין בהם טופח על מנת להטפיח) – מותר ללובשם, ומכל מקום יש להסירם מחבל הכביסה בצנעה[5].

 בגד שהונח לייבוש

ד – מותר ללבוש בשבת בגדים שהונחו לייבוש [על כיסא וכדו'] בערב שבת ונותרו בבין השמשות  כשהם לחים , אך אסור ללבוש בשבת בגדים שהונחו לייבוש בערב שבת ונותרו בבין השמשות  כשהם רטובים[6] .

 טב בשבת

ה – בגד שנרטב בשבת וחזר ונתייבש מותר לטלטלו [ומותר אף ללובשו][7].

 בגדים שאין מקפידים לסוחטם

ו – בגד/מגבת וכדו' שאין אדם מקפיד עליהם שיהיו יבשים ולכן אין מקפידים לסחטם כשנרטבו מותר לטלטלם בשבת[8]. וכל זאת בתנאי שאין הבגדים ספוגים מים עד כדי כך שכל נגיעה גורמת בהכרח לסחיטתם, שהרי במקרה כזה יהיו "מוקצה" ואסורים בטלטול[9].

 סמרטוט רצפה רטוב

ז – סמרטוט רצפה רטוב מוקצה הוא ואין לטלטלו. ועל כן ראוי בערב שבת לסוחטו בחוזקה כדי שאפשר יהיה להשתמש בו בשבת (במקרה שנשפכו מים על הרצפה בשבת)[10]. ומכל מקום מותר לטלטלו ממקום למקום בעזרת מקל המגב (שמשמש לשטיפת הרצפה) בשבת, אפילו אם הוא רטוב[11].

 סמרטוט רטוב בבין השמשות

ח – סמרטוט רצפה שהיה רטוב בערב שבת בבין השמשות אסור לנגב בו מים בשבת אפילו אם הוא יבש, משום שבערב בשבת בבין השמשות הקצהו מדעתו, ולכן גם בשבת הוא מוקצה[12].

 הרמת בגד ע"י עשרה אנשים

ט – בגד שנפל לתוך המים אסור להרימו, שמא יבוא לידי סחיטה, אבל מותר לקרוא לעשרה אנשים ולהוציאו כולם יחד, מכיון שכל אחד מזכיר לשני וכך לא יבואו לידי סחיטה[13]. אמנם בימינו, אם תיפול מגבת לכיור, אין הדבר מעשי שיקרא לעשרה אנשים שיסייעו לו להרימה, לכן, מוטב שישאירו את המגבת בכיור ויזהירו את בני הבית שלא לפתוח את ברז המים ושלא ישתמשו בכיור זה. אך אם נשאר חלק מהמגבת שלא נרטב יאחז במקום היבש וירים את המגבת בעדינות, ויזהר שלא לסוחטה כלל.

 בגד שנשרה בשאר משקין

י – בגד שנשרה ביין אדום או בשאר משקין שאינם מלבנים מותר לטלטלו בשבת אפילו נשרה הרבה והוא ספוג מאותו משקה, מכיון שבמקרה כזה לא גוזרים על טלטולו שמא יסחט. וטעם הדבר הוא, שמשקה זה הוא לכלוך ואין בסחיטתו איסור "מלבן". כמו כן, גם אם יסחט הרי אין הוא צריך את המשקה היוצא והוא הולך לאיבוד, ועל כן אין כאן איסור "דש" מן התורה[14].

הליכה במים

 טעם איסור הליכה במים

יא – אסור ללכת בתוך המים בבגדיו בשבת [למעט במקרים מיוחדים שיתבארו לקמן], מכיון שעלול לבוא ידי סחיטה[15].

 חציית אמת מים בדילוג

יב – ההולך בדרך והגיע לאמת המים אסור לו להיכנס לתוכה כדי לחצות מצד לצד, שמא יבוא לידי סחיטה, אבל מותר לו לדלג ולקפוץ מעליה אפילו אם היא רחבה. וטוב יותר לדלג מעל אמת המים מאשר להקיף אותה, מפני שבהקפה מרבה בהילוך.

 הקפת אמת המים

יג – הגיע לאמת המים ואינו יכול לדלג מעליה צריך להקיפה, ומותר לעשות כן למרות שמרבה בהילוך[16] [אם אינו יכול לדלג וגם אינו יכול להקיף, עיין להלן סעיף ט"ו ולענין מי שהולך לדבר מצוה, עיין להלן סעיף י"ח].

 חציית מקום רטוב

יד – ההולך ברחוב ולפניו שלולית או מים זורמים [כגון: מי גשמים וכדו'] ויש לפניו שתי אפשרויות: הראשונה לעבור במים [ואינו יכול לדלג מעליהם], והשניה להקיפם מסביב בדרך יבשה אך ארוכה יותר חייב לבחור בדרך היבשה למרות שהיא ארוכה יותר.

 מעבר במים בשעת הדחק

טו – בשעת הדחק שהגיע למקום מים ואינו יכול לדלג מעליהם או להקיפם, אם יכול להמתין מעט עד שהמים יזרמו משם מה טוב. המתין ולא הפסיקו המים לזרום[17]ירים את שולי המכנסיים ויעבור בתוך המים או שיכניס ידיו אל תוך הכיסים כדי להזכיר לעצמו לא לסחוט את המכנסיים, ויעבור במים[18].

 הליכה במקום בו עלול להחליק למים

טז – אסור ללכת בשבת סמוך למקום מים במקום בו אדם עלול להחליק וליפול למים, שמא ישרו כליו [=בגדיו] ויבוא לידי סחיטה[19].

 זהירות ממים שבכביש

יז – במקום כמו בחוץ לארץ, בו נוסעות מכוניות, יזהר לא ללכת קרוב לכביש בשעה שהכביש רטוב, כיון שבגדיו עלולים להירטב ממים שיתיזו מכוניות חולפות [ומכל מקום, יזהר בזה רק אם יש חשש שירטבו הבגדים, הגרביים או הנעליים אם הן עשויות בד, אבל אם אין חשש שהמים יגיעו אל הבגדים וכו' וכן אם נועלים נעליים אטומות למים אין צורך להיזהר בזה].

 הולך לדבר מצוה

יח – ההולך בדרך לדבר מצוה, ולפניו מקום מים טוב שיקיף את מקום המים[20].

 מעבר במים לדבר מצוה

יט – ההולך לדבר מצוה ולפניו מקום מים ואינו יכול להקיפו מותר לו לכתחילה לעבור בתוך המים, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שיכניס ידיו אל תוך הכיסים, כדי שיזכור לא לבוא לידי סחיטה[21].

 חזרה במים מדבר מצוה

כ – הלך לדבר מצוה מותר לו אף לחזור דרך מקום המים[22].

 מעבר במים עם סנדלים

כא – כיום אדם שמותר לו לעבור במים בבגדיו [כנ"ל]מותר לו לעבור גם בסנדליו, מפני שכיום הסנדלים מהודקים היטב לרגל ואין חשש שיפלו ויתכופף להרימם[23]. אמנם בסנדלים רופפים כמו סנדלי אצבע וכדו'אסור לעבור במים אפילו באופן שמותר לו לעבור במים בבגדיו.

 זהירות מסכנה במעבר במים

כב – המותרים לעבור במים [כנ"ל], הרי זה בתנאי שאינם מסתכנים במעבר במים, ואם יש בכך סכנהאסור לעבור במים. ולכן, העובר במים צריך לוודא שאין שם זרימת מים חזקה [ואפי' שהמים לא מגיעים עד מתניו, אם הזרימה חזקהאסור לעבור שם][24].

 הולך להקביל פני רבו

כג – ההולך להקביל את פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, אפילו שלא לומד ממנו דבר תורה, הרי זה דבר מצוה ומותר לו לעבור במים בהליכתו ובחזרתו, ובלבד שיעשה שינוי [כגון: שיכניס ידיו לתוך הכיסים] שיזכיר לו לא לסחוט את בגדיו[25].

 ביקור הרב אצל תלמידו

כד – רב שהולך ללמד את תלמידו [כגון: כאשר תלמידו חולה]אסור לו לעבור במים, מכיון שאין זה נחשב כדבר מצוה. אמנם, אם הרב צריך גם ללמוד מתלמידו מפני שגדול ממנו בכמה דברים, או מפני שיש בידו שמועות מרבנים אחרים, או מפני שצריך לשאול את התלמיד שאלה מותר לו לעבור במים בהליכתו ובחזרתו, ובלבד שיעשה שינוי [כנ"ל], שיזכיר לו לא לסחוט את בגדיו[26].

 הולך לשמור פירותיו

כה – אדם שהולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכתו [מכיון ששמירת ממונו היא גם קצת מצוה] אם אינו יכול להקיפו [כדלעיל סעי' י"ח], ובלבד שיעשה שינוי שיזכיר לו לא לסחוט את בגדיו [כנ"ל]. ומכל מקום אסור לו לעבור במים בחזרתו[27].

 הולך לבקר חברו

כו – ההולך לבקר את חברו אסור לו לעבור במים, מכיון שאין זה נחשב צורך מצוה[28].

 הליכה בגשם

כז – מותר ללכת אל מחוץ לבית בעת שיורדים גשמים, למרות שיודעים שהבגדים ירטבו בגשם. כמו כן, אדם שהלך בגשם ובגדיו ונעליו וכו' נרטבו ונספגו מים מותר לו להמשיך ללכת בגשם עד למחוז חפצו[29].

 הורדת בגד רטוב

כח – מי שבגדו (ואפילו אינו מעיל חורף עבה) ספוג במים, וחושש שאם יפשוט אותו יבוא לידי סחיטה, אף על פי כן חז"ל לא חייבוהו להשאר עם בגד ספוג במים, אם מפני כבוד הבריות בבית הכנסת או משום בריאות בבית, ומהדין מותר לפשוט את הבגד[30].

 הורדת בגד בשינוי

כט – אדם שהלך בעת הגשמים ונרטבו בגדיו ורוצה להחליפם בבגד אחר צריך להיזהר להורידם בשינוי כדי שלא יבוא לידי סחיטה.

 לבישת בגד רטוב

ל – בגד עשוי צמר או שאר בדים סופגים שנרטבו בגשם [או נשרה במים]אסור ללובשו בשבת שמא יבוא לסחטו[31]. אמנם, בגד עשוי ניילון מותר ללובשו בשבת גם אחרי שנרטב.

 גרביים שנרטבו

לא – אדם שגרביו נרטבו בעת שהולך ברחוב מותר לו להמשיך ללכת בהם אע"פ שעלול לבוא לידי סחיטה. אמנם, אם נרטבו גרביו בבית אסור ללכת בהם משום שיש לחוש לסחיטה. וכמו כן צריך לפשטם בזהירות כדי שלא יבוא לידי סחיטה[32].

 מעיל גשם שנרטב

לב –מעיל גשם  שנרטב מותר ללבשו בשבת אע"פ שיש בו טופח ע"מ להטפיח. אמנם, אם המעיל ספוג במים עד כדי כך שכשילבשנו יבוא לידי סחיטה אסור ללבשו[33].

 מעיל חורף עבה שנרטב

לג –מעיל חורף עבה  שנרטב בגשם עד כדי כך שלא יתיבש אפילו אם יתלוהו לייבוש, ובעליו צריך ללבשו כדי לצאת החוצה לא יפשוט אותו מעליו אלא ישאר לבוש בו עד זמן שצריך לצאת החוצה. ואם כבר פשטו ורוצה לחזור וללובשו: אם הביטנה הפנימית לא נרטבה מותר לתפוס בבטנה וללבוש את המעיל בזהירות כך שלא יבוא לידי סחיטה, נרטבה גם הביטנה מותר לקרוא לעשרה אנשים שילבישו את המעיל עליו[34].

 לבישת מעיל רטוב בשעת הדחק

לד – אדם שבדרכו לבית הכנסת נרטב מעילו והורידו בבית כנסתיכול להקל בשעת הדחק [כגון: שאין לו בגד אחר וכדו'] ללובשו למרות שהוא רטוב, ובלבד שיזהר ללובשו כך שלא יבוא לידי סחיטה, כלומרירים את הבגד מבפנים על ידי אצבע אחת [ולא על ידי שתי אצבעות מפני שבכך יבוא לידי סחיטה], וילבש אותו בזהירות רבה כדי שלא יבוא לידי סחיטה[35].

ייבוש ותליית בגדים רטובים

 ייבוש בגדים שנרטבו

לה – אסור לתלות או לפרוס לייבוש בגדים שנרטבו, בין אם נרטבו במים ובין אם נרטבו מזיעה[36], באופן שרגילים לתלות בגדים לייבוש [דהיינו על חבל כביסה וכדו' או על רדיאטור[37]], מפני מראית עין [שמא יחשדו שכיבסו בגדים בשבת], וק"ו שאסור לתלות או לפרוס בגדים שהתכבסו ביום שישי.

 ייבוש בגד במקום נסתר

לו – אסור לתלות לייבוש בגדים שנרטבו כנ"ל, לא רק במרפסת או במקום אחר גלוי לעין הרבים, אלא אסור לתלותם גם במקום נסתר מעין הרבים [כגון: על חבל בתוך אמבטיה וכדו'], משום שחכמים לא חלקו בתקנתם[38].

 שטיחת בגדים יבשים

לז – איסור שטיחת הבגדים הוא אף אם אין הבגדים רטובים כלל, אבל תולה אותם בצורה שרגילים לתלות בגדים שכובסו[39].

 מי שנרטבו בגדיו

לח – אדם שנרטבו בגדיו בשבתמותר לו לתלות אותם בעודם רטובים על קולב, במקום שבדרך כלל תולה את בגדיו כשהם יבשים. כמו כן מותר לו לפרוס את הבגדים לייבוש על כסא או על ספה, מכיון שאין בזה חשש מראית העין שאינו שוטחם כפי הדרך שרגילים לשוטחם לאחר הכביסה [ולכן הרואים לא יחשדו שכיבס את בגדיו בשבת ועכשיו הוא מייבשם במקום זה][40].

 תליית בגד עם לכלוך

לט – בגדים מלוכלכים שהלכלוך נראה עליהם [כגון: מגבות או מטפחות אף מלוכלכות]מותר לתלותם לייבוש על חבל כביסה וכיו"ב, שהרי הלכלוך שעליהם מוכיח שלא כובסו בשבת[41].

 תליית חיתולים רטובים במי רגלים

מ – יש מתירין לתלות ליבוש חיתולים רטובים במי רגליים של תינוקות, למרות שלא נראה עליהם שום לכלוך. וטעמם הוא, שהכל יודעים שנהוג לתלות לייבוש חיתולים רטובים במי רגלים של תינוקות[42]. אמנם, למעשה כיוםאין לתלות חיתולים רטובים במי רגלים, מכמה טעמים:

א          כיום אין רגילים לעשות שימוש חוזר בחיתול שנתלכלך ואפילו אם נתלכלך רק במי רגלים.

ב          כיום כמעט אין משתמשים בחיתולי בד כלל, וכאשר תולים חיתולי בד לייבוש בדרך כלל הנם אחרי כביסה.

ואם כן, יש חשש שיחשדו הרואים שהחיתולים כובסו בשבת[43].

 כביסה שנתלתה ביום שישי

מא – כביסה שנתלתה לייבוש ביום שישי אין צורך להורידה מעיקר הדין לפני כניסת השבת, מכיון שחשדם של הרואים מתעורר רק אם רואים את האדם תולה בשבת [מכיון שהרואים אומרים לעצמם שאם הכביסה כובסה לפני שבת היתה נתלית בערב שבת ולא בשבת][44]. ומכל מקום, כתבו אחרונים שבדורנו, שאין ראוי להשאיר כביסה תלויה מערב שבת, כי הרואים כביסה תלויה יחשדו שכובסה בשבת[45].

מב – כביסה שנתלתה בחוץ ביום שישי מעיקר הדין מותר לסלקה בשבת [ובתנאי שלא היו הבגדים רטובים בבין השמשות באופן שנעשו מוקצה[46]]. ומכל מקום לא יסלקה בשבת, מכיון שאנו חוששים שמא הרואים לא יבדילו בין סילוק להנחה.

 עבר ותלה באיסור

מג – העובר על גזירת חכמים ותלה בגדים רטובים לייבוש כדרך שתולים בגדים אלו בימות החולאין צריך להסירם, ועליו נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון"[47].

 יבוש בגד סמוך למקור חום

מד – אסור לקרב בגד רטוב למקור חום [כגון: תנור חימום, הסקה וכדו'] כדי לייבשו אפילו אם הבגד רטוב רק מעט[48] ואפילו אם מקרבו באופן שמותר [כגון: שמניחו על כסא שאין בו גזירת שטיחת בגדים וכנ"ל][49]. וטעם הדבר הוא, שהמים שבבגד עלולים להתבשל ועוברים בכך על איסור "בישול"[50].

 עמידה ליד מקור חום

מה – אדם שבגדיו נרטבו בגשםאסור לו לעמוד סמוך למקור חום כנ"ל, אם יכולים המים להגיע לחום שיד סולדת בהם, גם אם כוונתו שיתייבש הבגד אסור, כיון שיש חשש בישול מי הגשם שבבגדיו[51].

 ייבוש בגד רחוק ממקור החום

מו – מותר להניח בגד רטוב לייבוש רחוק ממקור החום [הסקה וכד'], בתנאי שמידת החום שם אינה מגיעה ל"יד סולדת בו" [בין 40 ל-45], משום בישול המים שבו[52].

 חימום בגד יבש

מז – מותר להניח בגד יבש וקר קרוב מאוד למקור חום [הסקה או תנור וכדו'] כדי לחממו, ומותר אפילו להניחו עליהם ממש, ואפילו במקום שמידת החום מגיעה ל"יד סולדת בו", מכיון שהבגד יבש ואין כאן בישול[53].

 חימום בגד על גבי סיר

מח – אסור להניח בגד, בין רטוב ובין יבש, לחימום על סיר ובו תבשיל או מים, מכיון שיש בכך איסור "הטמנה", ואפילו שאין בכוונת המניח לסייע בבישול אלא רק לחמם את הבגד הדבר אסור [כפי שנתבאר בהרחבה פרק נ' דיני הטמנה סעיפים א', ט"ו].

[1] ראה במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"ג).

[2] שו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ו), וז"ל: "בגדים השרויים במים – אסור לנגבם סמוך לאש. הגה – ואסור לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה".

[3] עיין משנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"ג).

[4] מפני שבאופן זה אמרינן מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ואסור גם בשבת לטלטל אותם אפילו אם יבשו ממש, שכבר הקצה והסיח דעתו מהם, וכן פסקו רוב הפוסקים, ויש שמתירים ללובשם אף על פי שהיו רטובים בבין השמשות כדין "גמרו ע"י אדם" שמובא בכלבו סי' נ"ח (כגון: סיר חמין שיש בו קטניות שאינן מבובשלות ומתבשלות במשך כל הלילה, מותר לאוכלן ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא כיון שבדרך כלל יודעים שקטניות מתבשלות במשך כל הלילה ולכן אין אדם מקצה אותן מדעתו). ולשיטתם הוא הדין למגבת או שאר בגדים שהיו רטובים בבין השמשות, שכיון שעתיד להיות מוכן וראוי בשבת לא אמרינן מיגו דאיתקצאי, וכן פסקו עוד ראשונים, והובא גם במשנ"ב (סי' ש"י ס"ק י"ט) להלכה.

ולמעשה אין הלכה כן, ויש לחלק בין בגד רטוב בבין השמשות לאוכל שאינו מבושל בבין השמשות – משום שאוכל זה נחשב גמרו בידי אדם, אך בגדים אלה אין גומרם בידי אדם, שהרי כאשר אדם מניח תבשיל על האש הרי זה ודאי שהאש מבשלו, אך אדם שתולה מגבת לייבוש בחוץ, אין זה ודאי שהמגבת תתייבש, שהרי עלול לרדת גשם (או טל) או שיירטבו באופן אחר.

וכן פסק המשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק ס"ג) גבי מה שכתב השו"ע (שם סעי' ט"ז): "חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה ליבשו – יכול לשמטו מעל הקנה" וכו', כתב: "ותחבו בו קנה – היינו מע"ש. וגם מיירי שנתייבש קצת מבעוד יום, דאם היה טופח על מנת להטפיח בבין השמשות – אסור לטלטל החלוק כל השבת דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות, וכדלעיל סי' ש"א סעי' מ"ו בהג"ה, אתקצאי לכולי יומא".

ועל כן, מגבת או בגד שבין השמשות היו רטובים ונתייבשו – הרי זה מוקצה, כיון שבבין השמשות לא היו ראויים להשתמש בהם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות, אתקצאי לכולי יומא. וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז).

[5] ראה להלן סעי' מ"ב לעניין הוצאת בגדים בשבת.

[6] ראה לעיל הערה ד'.

[7] כיון שהיה מותר בבין השמשות, וכתב השו"ע (סי' ש"י סעי' ג'): "בין באיסור אכילה בין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר ונתקן בו ביום, חזר להיתרו; אבל דבר שהוקצה בין השמשות – אסור כל היום".

[8] שו"ע (סי' ש"כ סעי' ט"ו), וז"ל: "אסור לפרוס סודר על פי החבית וליתן על גביו הכלי שדולים בו, שמא יבוא לידי סחיטה, אבל בגד העשוי לפרוס עליו – מותר, שאינו חושש עליו לסוחטו", וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ג) שבגד שעשוי להיות שרוי במים, אינו מקפיד עליו, ולא חששו שיבוא לסוחטו, וראה עוד ברמ"א (סי' ש"א סעי' מ"ו), ז"ל: "ואסור לטלטלם שמא יבוא לידי סחיטה, והוא שמקפיד על מימיו", וכ"כ מרן בעל הבן איש חי (ש"ש ויחי סעי' ד'), וז"ל: "בגד שנשרה במים – אסור לטלטלו שמא יבוא לידי סחיטה. ואם הוא בגד שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול, כגון בגד שמסננין בו תמיד המים שבחבית או שהוא פרוס על המים שבחבית תמיד – לא גזרינן ביה", וע"ע במשנ"ב (סי' ש"א ס"ק קע"ג, קע"ה), כה"ח (שם ס"ק רס"ט), ועוד עיין בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז).

[9] ראה בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ז) ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"ח), וראה לעיל הערה ד'.

[10] ראה לעיל הערה ח' בהרחבה בעניין בגד שאין מקפיד עליו אם יהיה שרוי במים. ולפי זה יש לדון: האם מותר לטלטל סחבה רטובה? האחרונים נחלקו בעניין זה האם מותר, כיון שהרגילות היא שיהיה בה מים ולא אכפת לו אם יבוא לידי סחיטה, או נאמר שאף שבדרך כלל לא אכפת לו לאדם שיהיה בה מים אבל בדרך כלל בסחבה ניחא לו שלא יהיה בה מים בשביל שיוכל לנגב בה את הרצפה, בפעמים הבאות.

 למעשה : אם הסחבה רטובה במים – אין להשתמש בה. ואין זה דומה למסננת של המים (ראה בשו"ע סי' שי"ט סעי' י', שמותר לסנן מים צלולין במשמרת) שלאדם לא אכפת אם יש בה מים או אין בה מים, כיון שבין כך ובין כך היא תסנן. אבל בסחבה רטובה אין משתמשים כשהיא רטובה אלא הרגילות ביום חול היא שאדם סוחט את הסחבה שיהיה בה פחות מים כדי שיוכל להשתמש בה. ועל כן, אדם שיש לו בבית סחבה רטובה במים, יזהר לא לטלטלה בשבת.

[11] ראה בשו"ע (סי' שי"א סעי' ח'), וראה עוד בהרחבה בהלכות מוקצה וטלטול מן הצד.

[12] עיין שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז).

[13] הובא במשנה (שבת קמ"ז): "הרוחץ במי מערה ובמי טבריה, ונסתפג אפילו בעשר אלונטיאות לא יביאם בידו, אבל עשרה בני אדם מסתפגים באלונטית אחת פניהם ידיהם ורגליהם ומביאים אותה בידן", והגמ' (שם) מעמידה את אותה משנה דלאו כהלכתא, ולכן מותר להסתפג באלונטית ולהביאה בידו, וכתב המג"א (סי' ש"א ס"ק נ"ח) דמכל מקום למדנו מאותה המשנה דבגד השרוי במים – מותר לטלטלו ע"י עשרה בני אדם, דמדכרי אהדדי, וכן ההולך לדבר מצוה דבעי לעשות שינוי, ע"מ שיזכור ולא יבוא לידי סחיטה, וכך כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ד'): "בגד שנשרה במים – אסור לטלטלו שמא יבא לידי סחיטה. ואם הוא בגד שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול, כגון בגד שמסננין בו תמיד המים שבחבית או שהוא פרוס על המים שבחבית תמיד – לא גזרינן ביה, ובגד זה שנשרה במים אם יטלטלוהו עשרה בני אדם ביחד לא גזרו בו חז"ל, משום דמדכרי אהדדי. ולכן אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים, וחס עליו שלא ישאר במים עד יציאת שבת ויתקלקל, אז יביא עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר. ובגד שנשרה שרייה מועטת שאין דרך להקפיד עליו לסוחטו – מותר לטלטלו גם היחיד". וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק רס"ח), ז"ל: "ועשרה בני אדם – מותרין לטלטלם, דמדכרי אהדדי. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק נ"ח, תוספת שבת אות פ"ו. ובישועות יעקב אוסר. אבל הרב בן איש חי פרשת ויחי אות ד' פסק כהמתירין, ולכן כתב: אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים וחס עליו שישאר במים עד מוצאי שבת שיתקלקל – יבואו עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר". וע"ע בפרק ס"ג ניקוי כלים הערה ד'.

[14] בן איש חי (שנה שניה פרשת ויחי סעי' ו'), זה לשונו: "בגד שנשרה ביין אדום או שאר משקין שאינם מלבנים – מותר לטלטלו אפילו נשרה הרבה, דלא גזרינן ביה שמא יסחוט, דזה הוא לכלוך ולא מהניא ליה סחיטה", ועיין עוד בבן איש חי (שנה שניה פקודי אות ו'), ז"ל: "אם נשפך משקין שאין מלבנים על המפה שעל השלחן, הנה הטורי זהב ז"ל אוסר לשאוב המשקין ההם תוך כף אחד ולשפוך לחוץ, דאף על גב דמשליך לאיבוד, מכל מקום בשעה שהוא שואב תוך הכף עושה איסור והוי תולדה דמפרק, ולא יועיל מה ששופך לאיבוד. אך הרב אליה רבא ז"ל חולק על הטורי זהב בזה, ומתיר לשאוב משקין אלו שאינם מלבנים בכף ואפילו בכח, כיון שדעתו להשליכם לאיבוד. ובספרי הקטן מקבציאל העליתי כאליה רבא ז"ל", ומכל מקום עיין בשולחן ערוך (סימן ש"כ סעי' י"ח) שאסור מדרבנן לסחוט גם אם המשקה הולך לאיבוד", וראה עוד בהרחבה בפרק ס"א כיבוס בגדים הערה ו'.

[15] כמבואר בגמ' שבת (קי"ג ע"ב): "בשלמא כולהו, לחיי. אלא, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול מאי היא? כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת ופגע באמת המים, אם יכול להניח את רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה – מותר, ואם לאו – אסור. מתקיף לה רבא: היכי ליעביד? ליקף – קמפיש בהילוכא! ליעבר – זימנין דמיתווסן מאני מיא ואתי לידי סחיטה! אלא בהא כיון דלא אפשר – שפיר דמי". ופסק השו"ע (סי' ש"א סעי' ג'): "היה הולך והגיע לאמת המים – יכול לדלגו ולקפוץ עליה אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שניה, ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך, ואסור לעבור בה, שלא יבא לידי סחיטה". וראה ברמ"א (סי' ש"א סעי' מ"ו), משנ"ב (שם ס"ק ט') ובכה"ח (שם ס"ק ט"ז, י"ז).

[16] ראה בהערה קודמת. והב"ח (סימן ש"א "ד) כתב: "היה הולך והגיע לאמת המים וכו'. פסק כרבא בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג ע"ב) ולא כרב הונא, דאינו מותר לדלג אלא אם כן שיכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, אלא בכל עניין – מותר לדלג ולא ירבה בהלוך ולא יעבור במים. והא פשיטא, שאם אי אפשר לו לדלג, דמותר לו להקיף ולהרבות בהלוך. ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים – אסור, כיון שאינו הולך לדבר מצוה".

[17] הדבר מצוי בעיקר בערי המרכז שהם מישור, אבל בירושלים שהאזור יותר הררי, המים אינם נקווים במקום אחד אלא מיד זורמים.

[18] וראה במג"א (סי' ש"א ס"ק ו'), והביאו כה"ח (שם ס"ק ט"ז): "מיהו מדברי המגן אברהם ס"ק ו' משמע דאם אי אפשר בדילוג ובהקף – מותר לעבור במים, וכן כתב אשל אברהם אות ו'. אמנם דעת האחרונים כהב"ח. ונראה דבשעת הדחק יש להקל". ועיין הערה כ'.

[19] רמ"א (סעי' ש"א סעי' מ"ו). וכך כתב בשו"ע הגר"ז (סי' ש"א סעי' נ"ו): "לפיכך אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים, שמא ישרו בגדיו במים וישכח ויסחוט".

[20] פסק השו"ע (סי' ש"א סעי' ד'), ז"ל: "היה הולך לדבר מצוה, כגון: להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה – יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה", וכ"כ להלן (סי' תרי"ג סעי' ח'): "ההולך לשמור פירותיו – מותר לעבור במים בהליכה, אבל לא בחזרה. הגה – וכל מקום דמותר לעבור במים, אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה – מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף טפי".

וכתב הב"ח (סימן ש"א ס"ד): "היה הולך והגיע לאמת המים וכו'. פסק כרבא בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג ע"ב) ולא כרב הונא, דאינו מותר לדלג אלא אם כן שיכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה, אלא בכל עניין – מותר לדלג ולא ירבה בהלוך, ולא יעבור במים. והא פשיטא, שאם אי אפשר לו לדלג – דמותר לו להקיף ולהרבות בהלוך ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים – אסור כיון שאינו הולך לדבר מצוה, וז"ש רבינו: היה הולך לדבר מצוה וכו' דלדבר מצוה דוקא שרי לעבור במים אם אי אפשר לו בדילוג ולא להקיף, אבל אם אפשר לו להקיף אף על פי דאי אפשר לו בדילוג – אסור לעבור במים, כנ"ל פשוט, והכי משמע להדיא מלשון רבינו שכתב: ומוטב שידלג ממה שיקיפנה וכו' אלמא דוקא כשאפשר בדילוג מוטב בדילוג, אבל כשאי אפשר בדילוג – יקיף אפילו אינו לדבר מצוה, כל שכן לדבר מצוה. וכן נראה ממה שכתב מהרש"ל בבאוריו לסמ"ג בדין הדש (לאוין ס"ה, ט"ז ע"א). אלא דהרב בהגהת שלחן ערוך בהלכות יום כפורים סימן תרי"ג (ס"ח) כתב: כל מקום דמותר לעבור במים אפילו היה לו דרך שיכול להקיף ביבשה – מותר לעבור, דלמעט בהילוך עדיף טפי, עכ"ל. וכתב כן על פי אור זרוע (ח"ב סי' רעז), דסבירא ליה דכיון שהתירוהו לעבור במים על ידי שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו שוב אין כאן איסור, ואיכא לחוש דמפיש בהלוכו ואין דוחין הא מפני הא, וכבר הורה זקן".

אמנם המגן אברהם (שם ס"ק י') כתב: "דלמעט בהילוך. ולענין מעשה נראה לי להחמיר. וכן כתב רש"ל בביאורי סמ"ג דגבי רבו מיירי שאין לו דרך אחר ולכן מותר לעבור, עד כאן לשון בית חדש. ולא ידעתי מאי חומרא היא, דהא לדברי רבי משה איסרלש אסור להקיף, ועיין סי' תצ"ח סעיף ז' וסימן תק"י ס"ח דאסור לישא משא גדול בבת אחת".

וכתב המשנ"ב (סי' ש"א ס"ק י"ב): "ובס"ח בהג"ה – היינו דשם מבואר דאפילו אם איכא דרכא אחרינא להקיף – מוטב יותר לעבור במים מלהרבות בהילוך, כיון דהוא עובר לדבר מצוה, אבל האחרונים הסכימו שם דכיון דיכול להקיף – טוב יותר להקיף מלעבור במים". וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק כ"ג) בשם הגר"ז (אות י"ג).

[21] בגמ' יומא (ע"ז ע"ב): "ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו – עובר עד צוארו במים ואינו חושש". ועיי"ש אופנים נוספים שמותר להכנס למים בשבת. וכן פסק בשו"ע (סי' ש"א סעי' ד'): "היה הולך לדבר מצוה, כגון: להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה – יכול לעבור בה, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה" (וע"ל סי' תרי"ג סעי' ה' ובס"ח בהג"ה). וביאר הב"י שם: "ומה שכתב שהטעם שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו הוא כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. כן כתבו שם הרא"ש (סי' ד') והר"ן (א' ע"ב ד"ה "עובר") אבל רש"י פירש שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שפת חלוקו על זרועו, דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתפו ואמר מר (שבת קמ"ז ע"א) היוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת – חייב. [ובחילוק בין מנעל לסנדל פירש רש"י (יומא ע"ח ע"א ד"ה "סנדל מאי") דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמות מנעל]. ודע, דבגמרא (יומא שם) שרי להולכים לדבר מצוה לחזור ולעבור במים כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא. ותו שרי להולך לשמור פירותיו לעבור במים, ורבינו השמיטם כאן וסמך על מה שכתבם בסימן תרי"ג לגבי יום הכיפורים, ששם הוא עיקרם בגמרא".

וראה בתוספות ישנים (יומא ע"ז ע"ב ד"ה "עובר") שהקשה: "עובר עד צוארו במים ואינו חושש – ולא חיישינן לסחיטה כמו דאמרינן באלו קשרים (שבת קי"ג ע"ב) גבי מהלך בדרך ופגע באמת המים וכו' היכי ליעבד, לינחות במיא איתווסן מאניה ואתי לידי סחיטה, דמשום מצוה או לנטורי פירי שרו רבנן, והתם מיירי לדבר הרשות. אך קשה קצת דאין לך דבר הרשות יותר מלנטורי פירי, וכי משום הפסד יש לך להתיר? אלא נראה לרבי דהואיל ולא היתרת לו אלא על ידי מלבוש זכור הוא, כדאמר לקמן: ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, וכי היא גוונא אמרינן בפרק שני דביצה (י"ח ע"א) גבי נדה, דהואיל ולא היתרת לה על ידי מלבוש – זכורה היא".

[22] שו"ע (סי' ש"א סעי' ה').

[23] בשו"ע (סי' ש"א סעי' ד') כתב: "ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל במנעלו – מותר". ועיין בכה"ח (שם ס"ק כ"ד): "והחילוק בין מנעל לסנדל פירש רש"י דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל". אמנם נראה לומר שכיום אין איסור לעבור בסנדלו, מפני שהם מהודקים.

[24] שו"ע (סי' תרי"ג סעי' ה'): "ההולך לבית המדרש, או להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, או לצרכי מצוה, יכול לעבור במים עד צוארו, בין בהליכה בין בחזרה, ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו, והוא שלא יהיו המים רודפים, דאם כן – אף בחול אסור מפני הסכנה, אפילו אם אינם מגיעים אלא עד מתנים".

[25] בגמ' יומא (ע"ז ע"ב): "ההולך להקביל פני אביו או פני רבו או פני מי שגדול ממנו – עובר עד צוארו במים ואינו חושש". וכן פסק בשו"ע (סי' ש"א סעי' ד'): "היה הולך לדבר מצוה, כגון: להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה – יכול לעבור בה, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה". ומקור החיוב כתוב בגמ' ראש השנה (ט"ז ע"ב): "ואמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר (מלכים ב', ד', כ"ג): 'מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת' מכלל דבחדש ושבת איבעי לה למיזל".

ופי' רבנו חננאל (שם ד"ה "חייב אדם"): "חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר: 'ויאמר אליה מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת' וגו' מכלל דבחדש ושבת חייב. ואקשינן: והא ברגל אמרנו! ופרקינן: אם רבו שרוי במקום קרוב לו – חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת, ואם הוא במקום רחוק – חייב להקבילו ברגל", כלומר שתלוי אם גר קרוב לרבו.

ובגמ' סוכה (ג' ע"ב): "תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה. הולכין לדבר מצוה – פטורין בין ביום ובין בלילה, כי הא דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי בשבתא דרגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא, אמרי: אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין". רש"י אומר (שם): "שלוחי מצוה אנן – להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ופטרינן, כדתנן לקמן (כ"ה, א'): שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה".

ובשו"ע הלכות תשעה באב (סי' תקנ"ד סעי' י"ב): "ההולך להקביל פני רבו או אביו, או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצוה, עובר במים עד צוארו ואינו חושש; וכן בחזרה – מותר".

וביאר במגן אברהם (שם ס"ק י"ב): "פני רבו – נראה לי, שהולך בחול להקביל פני רבו בשבת, דבחול אין חייב להקביל פני רבו. אי נמי, נהי דחיובא ליכא בחול, מכל מקום מצוה איכא וכן משמע בחגיגה". ובסי' ש"א ס"ק ז': "להקביל פני רבו – שחייב להקביל פניו ברגל, אבל בשבת וחדש – ליכא חיובא אבל מצוה איכא, ואשה שוה לאיש בזה כדילפי' משונמית, ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב".

ובמחצית השקל (שם ס"ק ז') כתב: "להקביל, כדילפינן משונמית דאי' בר"ה דף ט"ז ע"ב: אמר רבי יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו ברגל, שנאמר: 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת' (כן אמר בעלה של שונמית לשונמית כשהלכה אצל אלישע), מכלל דבחודש ושבת בעינן למיזל ליה, עכ"ל הגמרא. וקשיא למגן אברהם דפתח ברגל וסיים בחודש ושבת, גם בקרא כתיב חודש ושבת, גם מנ"ל דחייב, דילמא מצוה איכא ולא חיובא, ולכן ס"ל למ"א דהכי פירושו: מכלל דבחודש ושבת בעי ליה למיזל היינו דאיכא מצוה, ומיניה יליף רבי יצחק מסברא דברגל דהוא מזמן לזמן איכא חיובא. ועיין מה שכתבנו בסי' תקנ"ד סעיף י"ב שם כתב המגן אברהם לחד תירוצא דאפילו בחול איכא מצוה, ובשבת איכא חיובא, ואייתי ראיה מפ"ק דחגיגה דף ה' עמוד ב', דאמרינן שם: רבי יעקב איש כפר חוטייא הוה מקבל פניה דרביה כל יומא, וכשהזקין אמר לו רבו: לא נצטער מר בהליכה בקבלת פניו, דלא יכיל מר! וא"ל: מי זוטר מאי דאמרינן ברבנן: 'ויחי עוד לנצח' וכו', ולפ"ז דשבת וחודש ורגל חדא מילתא היא דלא כדדייק כאן. ומה ששאל לשונמית מדוע וכו' אף על גב דבכל יום איכא מצוה! צריך לומר דבעלה הכיר בה דלא הורגלה לקבל פניו כל יום כי אם בחודש ושבת". עכ"פ מהא דלומדים משונמית מוכח שאין הבדל בדין להקביל את הרב בין איש לאשה ששניהם חייבים. אמנם המצוה להקביל פני רבו היא אפילו שלא לומד ממנו דא"כ אף בחול יש מצוה.

וראה בביאור הלכה (סי' ש"א ד"ה "להקביל") שכתב: "עיין במגן אברהם שמחלק בין רגל לשבת, דבשבת רק מצוה וברגל חיובא. והוא דוחק גדול להמעיין בהש"ס, ועיין בסי' תקנ"ד, אכן בפיר"ח שלפנינו בר"ה ט"ז מבואר שם להדיא, דגרס שם בגמרא: אי מרחקי – אינו מחייב כ"א ברגל, ואי מקרבי – מיחייב אפילו בחודש ושבת, עי"ש. ועוד יותר מבואר שם בריטב"א, שכתב דר' יצחק תפס קצה האחרון, ובאמת הקבלה הוא כפי קירובו לרבו, כי אם הוא בעיר – חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה, ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב – פעם אחת בשבוע או בחודש. וזהו הענין בשונמית. ואם הוא במקום רחוק – יש לו לראותו פעם אחת ברגל עכ"פ, עי"ש שהאריך".

[26] כתב הב"י (סי' ש"א): "היה הולך לדבר מצוה וכו', עד אבל במנעלו מותר דלא נפיל. פרק בתרא דיומא (ע"ז ע"ב ע"ח ע"א) ואיבעיא לן: רב אצל תלמיד מהו, ולא איפשיטא. וכתבו הרי"ף (א' ע"ב) והרא"ש (סי' ה') דנקטינן לחומרא, ולכן לא הזכירו רבינו דממילא משמע דאסור שהרי לא התיר אלא להקביל פני גדול ממנו". וכך פסק השו"ע (סי' תרי"ג סעי' ז'), ז"ל: "הרב אסור לעבור במים כדי לילך אצל תלמידו", במה מדובר אם סתם ביקור ודאי שאסור, אלא שהולך אליו ללמדו שאז אסור לו לעבור דרך המים אלא צריך להקיף, ואומר המשנ"ב (סי' ש"א ס"ק י"א): "או פני מי שגדול – לאפוקי הרב אצל תלמידו דאסור. ואם הוא תלמיד שצריך לו רבו באיזה דברים, הן מצד חדודו וחריפותו, הן מצד שיש לו שמועות מגדולים אחרים, כתב הט"ז דמותר לו לעבור בנהר, דעל כל פנים גדול ממנו באיזה דברים, ובספר תוספת שבת אסר בזה. ואם הרב מסתפק באיזה דבר והולך לשאול את תלמידו שיודע בזה, מסתבר בזה כהט"ז דלא גרע מלשאר דבר מצוה", וכ"כ בכה"ח (שם ס"ק י"ט, כ').

[27] ובטעם הדבר כתב הב"י (סי' ש"א): "וכתב עוד שם שההולך לשמור פירותיו – לא התירו לו לעבור במים בחזרתו, ודבר של טעם הוא דהא לא שייך למימר ביה כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבא, ומכל מקום התירו לו לעבור כדי לילך לשמור פירותיו דשמירת ממונו לא הוי דבר הרשות לגמרי", וכ"פ השו"ע (סי' ש"א סעי' ו') ובכה"ח (שם ס"ק כ"ו-כ"ח). וכך פסק השו"ע (סי' תרי"ג סעי' ח'): "ההולך לשמור פירותיו – מותר לעבור במים בהליכה, אבל לא בחזרה".

[28] ראה לעיל הערות כ', כ"ד.

[29] כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'), ז"ל: "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו, אבל ההולך בר"ה ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו", וראה בב"י (שם) שביאר מפני שהמים מועטים ולכן לא הקפידו בו, וראה בט"ז (ס"ק ב') שכתב שאף במרובים לא גזרו חכמים מפני שבא עליו המטר בעודו הולך ברה"ר, וראה במשנ"ב (ס"ק כ"ג) שכתב שלא גזרו מפני שאינו דרך הוצאה, וראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה), ז"ל: "מי שנשרו כליו במים – הולך בהם ואינו חושש שמא יבוא לידי סחיטה", וכתב בשו"ע הגר"ז (סי' ש"א סעי' נ"ו): "לפיכך אסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים שמא ישרו בגדיו במים וישכח ויסחוט. ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים, וכן מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה שירדו עליהם – אינו צריך לפושטן מיד אלא יכול להלך בהן (כל היום), ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם בהילוכו (בהם)". דמלבד דהוי צורך גדול, ויש בזה יותר מקום להקל בגזירת סחיטה, ועוד שאין כוונתו לסחיטה, גם יש לומר שאדם סוחט את הבגדים דווקא אם בא להשתמש בהם שוב או כאשר הם לא על גופו, אבל כשהם על גופו הוא לא סוחט אותם, ולכן מותר לו ללכת אתם ביום שבת, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק רנ"ד, רנ"ה).

[30] ועיין הערה הבאה.

[31] ראה מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ז): "המשנה במסכת שבת (קמ"ו ע"ב) אומרת: 'מי שנשרו כליו בדרך במים – מהלך בהן ואינו חושש'. ופירש רש"י: "מי שנשרו – שנפלו למים בשבת". אבל במקום אחר (שם ס"ה ע"א) כתב רש"י: 'שוטחן בחמה – מי שנשרו כליו בדרך במי גשמים'.

הנפקא מינה בין פירושי רש"י היא: האם ההיתר הוא דוקא לאדם המהלך בדרך ובגדיו עליו וירד עליו גשם, שאז מותר לו ללכת כדרכו, אבל אם הבגד נפל לתוך מים בביתו ונרטב – יהיה אסור לו ללובשו ולילך עימו, או שמא גם אם הבגד נפל לתוך מים בביתו – יהיה מותר לו ללובשו, ולילך עימו.

לפי פירוש רש"י (שם ס"ה) משמע שההיתר הוא דוקא כשמהלך בדרך ובגדו עליו ואז ירד עליו גשם, אך אם נפל בגדו למים בבית – יהיה אסור ללובשו ולילך עימו.

התוס' (קמ"ו ע"ב ד"ה "מי שנשרו") נוקטים כפירוש רש"י האחר (קמ"ו ע"ב), וז"ל: 'מי שנשרו כליו במים – בדרך גרסינן, לשון נפילה. לא כפי' הקונטרס לעיל בפרק במה אשה (ס"ה ע"א) שנשרו במי גשמים, דהא אמרינן בביצה בפרק משילין (ל"ה ע"ב): מאן דתני מנשירין – לא משתבש, כדתנן: 'מי שנשרו כליו במים בדרך', אלמא לשון נפילה הוא'.

אמנם מלשון המשנה משמע כפירושו של רש"י (גמ' שבת ס"ה ע"א). המשנה אומרת: "מי שנשרו כליו בדרך במים – מהלך בהם ואינו חושש", כיון שיכלה המשנה לומר: "מי שנשרו כליו במים, מהלך בהם ואינו חושש" ללא המילה "בדרך", ומדלא נקטה כך המשנה משמע שדוקא מי שנשרו כליו בדרך, כלומר שאם הולך ברחוב והגשם בא עליו והרטיבו.

השו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה) כתב: "מי שנשרו כליו במים – הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים – אסור".

ומרן הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ה') פסק: "מי שנשרו כליו במים בעודם עליו – יכול להלך בהם דליכא למגזר משום סחיטה בעודם עליו. אבל אסור לנגבם סמוך לאש אפילו בעודם עליו".

ולכאורה יש לשאול על הבא"ח: מדוע לא נקט כלשון המשנה: "מי שנשרו כליו במים מהלך בהם"? אלא הבא"ח בא לאפוקי מפירוש רש"י (בדף קמ"ו) והתוספות (בדף קמ"ו) שאם נפלו הבגדים לתוך המים – מותר, אלא דעתו בפירוש "מי שנשרו כליו" כדברי רש"י (בדף ס"ה), שדוקא אם הגשם הרטיב את בגדיו או שנשפך עליו מים מכל מקור שהוא בעוד הבגדים עליו, שאז יכול להמשיך ללכת עם בגדיו, אבל אם נפל הבגד למים ונרטב – לא יכול ללובשו, כיון דחיישינן שמא יסחט אותו.

אמנם המשנ"ב (שם ס"ק קס"א-קס"ב) כתב: "במים – בין ע"י מי הגשמים או שנפל בנהר ונתלחלחו כליו. הולך בהם וכו' – שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותן ואפילו אם נשרו כליו לבד הוא לובשן מתחלה ומהלך בהם, ומסתבר דהיינו דוקא אם אין לו בגדים אחרים", עכ"ל. לכאורה משמע שדעת המשנ"ב דלא כבא"ח, שמותר ללבוש את הבגד גם אם נפל למים ונרטב. אמנם הוא מסייג את דבריו ואומר: "דוקא אם אין לו בגדים אחרים". הסיבה לכך מבוארת בשער הציון (ס"ק ר"ג), וז"ל: "דאי לאו הכי, הלא מבואר לקמן בהג"ה (סעי' מ"ו) דבגדים השרויים במים – אסור לטלטלם, ומהמשנה עצמה אין ראיה להקל, דמיירי נמי כשהוא בדרך ואין לו אחרים ללבוש. אי נמי, דמיירי כשכבר לבוש בהן, כדמשמע פשטיות הלשון, דאי לאו הכי הוי ליה לומר: לובשם ואינו חושש".

א"כ ישנה נפק"מ בדברי המשנ"ב, ולדוגמא: אדם שנמצא בביתו והצעיף שלו או כל בגד אחר נפלו לתוך האמבטיה או לתוך הכיור ונרטבו לו, ורוצה ללובשם, שאסור לו, אלא עליו ליקח בגד אחר. אבל אם הוא הולך לבית הכנסת ובדרך ירד עליו גשם, ותלה את מעילו על הקולב, ועתה הוא רוצה ללכת לביתו ואין לו בגד אחר, אף שיש מקום לאסור, מכל מקום משום כבוד הבריות ניתן להקל, ויתכן שבמקרה זה גם הבן איש חי יקל, מכיון שכאשר לבש את הבגד בביתו, הוא לבשו כדין, אלא שהבגד נרטב ואין לו בגד אחר, אפשר לסמוך על דעת התוס' שאף בבגד שנרטב בביתו ולא בעודו הולך – מותר ללובשו, ועל כן יש להקל בשעת הדחק. אבל אם הוא נמצא בבית והבגד נפל למים ורוצה ללובשו, הדין הוא שלכתחילה לא ילבש את הבגד שנפל למים. ולא עוד, אלא שיש מי שאומר שדין מעיל זה כמוקצה אף אם נתייבש. להלכה הדין אינו כן, שדין מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, הוא דוקא בבין השמשות (ועיין בשו"ע סי' ש"י סעי' ג'). ואמנם אם לובש מעיל גשם ממש, אני נוטה להקל, מכיון שאין רגילות לסחוט מעיל גשם, והוא מיועד שירד עליו גשם, ודינו כדין מגבת שמותר לנגב בה ידיו, וע"ע בכה"ח (סי' ש"א ס"ק רנ"ד).

אך במעיל חורף עבה, או בחליפה, סוודר וכדו' שלובש אותו וירד עליו גשם והוא רטוב, יש להסתפק אם אפשר להקל ללובשו לכתחילה, ולכן 'חכם עיניו בראשו'. ואם רואה שמעילו ספוג במים, ויודע שאף אם יתלהו יישארו המים ספוגים במעיל – לא יפשוט את מעילו מעליו וישאר לבוש במעילו כדי שלא יבוא לידי ספקות, או שיבקש מחבירו שיביא לו בגד אחר מביתו.

ובדיעבד, מכיון שזה ספק והוא לא מתכוון לסחוט, אלא הוא מתכוון ללבוש וגם יש חשש שיצטנן וגם משום כבוד הבריות – אפשר להקל, ובלבד שיעשה את כל המאמצים שלא יבוא לידי סחיטה, דהיינו, שירים את הבגד מבפנים באופן שלא ירים על ידי שתי אצבעות שיבוא לידי סחיטה אלא ירים אותו באצבע אחת, וילבש אותו באופן שיזהר כמה שאפשר שלא יבוא לידי סחיטה. וראה להלן בסעי' ס"ח.

כמו"כ אם נכנס לתוך גומא מלאה במים, והנעליים והגרביים נספגו במים, יש מקום להסתפק אם ימשיך לילך עם גרביו אף שודאי יסחטו תוך כדי הליכתו.

שמעתי שהרב בן ציון קווינקא, שפעם אחת היה בבית הכנסת ונשפך מים על הגרביים שלו, אז הניח רגל על רגל ונשאר כך ולא הלך לביתו. באו ואמרו לו: מה אתה מניח כך רגל על רגל, אסור לשים רגל על רגל בבית הכנסת, אמר להם: יש לי סיבה. ונשאר בבית הכנסת עד מוצאי שבת ואז הלך לביתו. הוא היה רגיל בדרך כלל לומר: 'רגלי חסידיו ישמור', אדם צריך להזהר בפעם אחרת לשמור על הרגליים שלו. ולמעשה יש להקל בבית הכנסת, שאם נשפך עליו לא צריך להוריד את הגרביים, אבל בבית – יוריד את הגרביים בזהירות כך שלא יבוא לידי סחיטה וילבש אחרות.

והטעם שמקילים, כיון שאינו מתכוון לסחוט, וכן משום כבוד הבריות ומשום צער. ומכל מקום היינו דוקא אם גרביו נרטבו ברחוב. וראה עוד בהלכות מוקצה.

[32] ראה בהערה הקודמת.

[33] ראה לעיל הערה ל"א.

[34] ראה הערה ל"א, וראה בבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ד'): "בגד שנשרה במים – אסור לטלטלו שמא יבא לידי סחיטה, ואם הוא בגד שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול, כגון בגד שמסננין בו תמיד המים שבחבית או שהוא פרוס על המים שבחבית תמיד – לא גזרינן ביה, ובגד זה שנשרה במים אם יטלטלוהו עשרה בני אדם ביחד לא גזרו בו חז"ל, משום דמדכרי אהדדי. ולכן אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים וחס עליו שלא ישאר במים עד יציאת שבת ויתקלקל – אז יביא עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר. ובגד שנשרה שרייה מועטת שאין דרך להקפיד עליו לסוחטו – מותר לטלטלו גם היחיד", וראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק רס"ח), וע"ע בפרק ניקוי כלים הערה ד'.

[35] ראה בהרחבה לעיל הערה ל"א דנתבאר פלוגתת הפוסקים בעיקר טלטול בגד זה שלבשו, וכיון שנתבאר שרש"י ותוס' הסכימו לדעה אחת, וכן פסק המשנ"ב בשעת הדחק, אפשר שגם הבא"ח יודה.

[36] שו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ז), בא"ח (פרשת ויחי אות א').

[37] וכן יש בזה לחוש מצד בישול, וראה להלן סעיפים מ"ד-מ"ו.

[38] שו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה), משנ"ב (שם ס"ק קס"ה), בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעיף א').

[39] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעיף א'), ז"ל: "ובסה"ק מקבציאל העליתי בסייעתא דשמיא, הא דאמרו מן הזיעה, הוא אורחא דמלתא דאין דרך לשטוח אלא אם כן יש בהם לחלוחית מים, או לחלוחית זיעה, דאם הם יבשים למה ישטחם, אבל אין הכי נמי לענין דינא, אפילו אם יבשים – אסור לשטחן כדרך ששוטחין כלים המכובסים, מפני החשד, דהרואה אינו יודע שהם יבשים, דעיקר גזרת חכמינו זכרונם לברכה הוא על השטיחה, דבעת שרואין אותו שוטח בשבת חושדין אותו שכבסם בשבת, דלכך אם היו שטוחים מערב שבת – אינו חייב לסלקן, וישארו שטוחים בשבת, כי הגזירה היא על עת ששוטח, ואפילו שנראה הבגד מרחוק שהוא יבש בעת ששוטחו, עם כל זאת יחשוד שנתלכלך קצת ממנו וכבס הלכלוך, ולכן גם בגד יבש כולו לגמרי – אסור לשטחו בשבת כדרך ששוטחין כלים המכובסים, אבל לתלותו על החבל בלתי שטיחה – לית לן בה".

[40] משנ"ב (סי' ש"א ס"ק ק"ע), ז"ל: "ובמקום שאין היד סולדת בהם – מותר לנגבן, והוא שלא יניחם דרך שטיחה, דאם שוטחם כדרכם – אסור בכל גווני וכנ"ל בסעיף הקודם", וראה בשעה"צ (שם ס"ק רי"ב), ז"ל: "דמסתברא דאיסור מראית העין הוא דווקא כששוטחן דאז יאמרו שכבסן, דדרך לשוטחן אחר הכביסה, וכן משמע באליה רבה".

[41] בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעיף ג'), וז"ל: "מטפחות הידים שנתלחלחו הרבה מרוב הניגוב שניגבו הידים בהם – מותר לשטחן אם ניכר בהם קצת זוהמא, וכן הוא הדין במטפחת שמקנחין בה החוטם, דאם ניכר בה לכלוך של צואת החוטם – מותר לשטחה, ודמי לדין בגדים שמלפפין בהם הקטנים שיש בהם לכלוך דמותר לשטחן", כה"ח (סי' ש"א ס"ק רנ"ט).

[42] משנ"ב (סי' ש"א ס"ק קס"ד), כה"ח (שם ס"ק רנ"ח).

[43] ראה שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' א').

[44] שו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה), בא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' א'), משנ"ב שם (ס"ק קס"ז), כה"ח שם (ס"ק רס"ב).

[45] דינים והנהגות ממרן החזו"א (פ"ט), שו"ת הרב הראשי (תשמ"ו-תשנ"ז סי' רט"ז אות ב').

[46] וכמבואר לעיל סעיפים א'-ד'.

[47] ראה בא"ח (ויחי, ש"ש, אות א'), ז"ל: "ועוד העליתי בסייעתא דשמיא שם, דאם עבר ושטח בגדיו בשבת, אף על פי שעשה איסור – אין מחייבין אותו לסלקם ולהסירן, כי הגזירה היתה על השטיחה וכבר עשה האיסור ששטח ועבר על דברי חכמינו זכרונם לברכה, ולמאי נפקא מינא יסירם, כי בזה לא יתקן החשד דחשו לו חכמינו זכרונם לברכה, על עת ששטח, דהרואה אותם שטוחין בשבת, אם לא ראה אותו ששטחם היום לא יבא לחשדו שכבסם היום, דהא השטוחין מערב שבת אינו חייב להסירם מפני חשד זה. ואם תאמר אכתי נחוש שמא האדם ראה בכניסת שבת את מקום זה ריקם, שלא היו בו כלים שטוחים, וחוזר ורואה אחר כך בשבת כלים שטוחין, יבא לחשוד שכבסם בשבת, ולכך מחמת כן צריך לגזור גם אם עבר ושטח בשבת – חייב לסלקם ולהסירם, זה אינו, דאין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתינו, מאחר דגזרת חכמינו זכרונם לברכה לא היתה אלא בעבור חשד הרואה אותו שוטח הבגד, ולכן העליתי דאם עבר ושטח – אין מחייבין אותו להסירו".

[48] בא"ח (ש"ש ויחי אות ה'), וז"ל: "מי שנשרו כליו במים בעודם עליו – יכול להלוך בהם, דליכא למגזר משום סחיטה בעודם עליו, אך אסור לנגבם סמוך לאש אפילו בעודם עליו, משום דיבשל בזה את המים, ועוד יש בזה איסור מלבן. וכל זה הוא בהיכא שהוא סמוך לאש הרבה, שהבגד יוכל להתחמם חימום שהיד סולדת בו". וכתב המשנ"ב (סי' ש"א ס"ק קס"ח) שנשרו במים – "אפילו שריה מועטת", כה"ח (שם ס"ק רס"ג).

[49] שו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ו) וז"ל: "בגדים השרוים במים – אסור לנגבם סמוך לאש". כה"ח (שם ס"ק רס"ה), משנ"ב (שם ס"ק קס"ט).

[50] עיין שו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ו) ובמשנ"ב (שם ס"ק קס"ט), כה"ח (שם ס"ק רס"ג) עי"ש.

[51] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת ויחי סעי' ה'): "מי שנשרו כליו במים בעודם עליו – יכול להלך בהם, דליכא למגזר משום סחיטה בעודם עליו, אך אסור לנגבם סמוך לאש אפילו בעודם עליו, משום דיבשל בזה את המים, ועוד יש בזה איסור מלבן. וכ"ז הוא בהיכא שההוא סמוך לאש הרבה שהבגד יוכל להתחמם חימום שהיס"ב". ובפרט שכוונתו היא שיתייבש הבגד, עיין משנ"ב (סי' ש"א ס"ק ק"ע), כה"ח (שם ס"ק רס"ג, רס"ה).

[52] ראה בהערה הקודמת.

[53] ראה ברמ"א (סי' שכ"ו סעי' ו'), ז"ל: "מותר להחם בגד ולתנו על בטנו", עכ"ל. וכל זה כאמור, שלא בדרך תליית כביסה.