פרק נז
עירובי תחומין
נאמר בתורה[1]: "שבו איש תחתיו, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". וקבעו חכמים את גדרי ההלכה מהו מקומו של אדם ועד לאיזה מרחק מותר לו לצאת מחוץ למקומו וכו'. יש לציין כי ישנו הבדל מהותי בין ענייני "עירוב חצרות" לענייני "תחומין". ובעוד שבענייני "עירוב חצרות" אנו עוסקים בפרטי האיסור דרבנן לטלטל מ"רשות היחיד פרטית" ל"רשות היחיד ציבורית", בענייני "תחומין" אנו עוסקים בפרטי הדינים באיסור דאורייתא או דרבנן לצאת מ"מקומו" של האדם אפילו כשאין האדם מטלטל דבר[2].
מקומו של אדם
א – מקומו של האדם נקבע בזמן "בין השמשות", אדם שהיה בשדה בזמן "בין השמשות", "מקומו" הוא ארבע אמות (1.92 מ') על ארבע אמות (1.92 מ') שלו. אדם ששבת בתוך עיר, כל העיר הנה "מקומו"[3].
איסור יציאה מ"מקומו"
ב – אסור לאדם לצאת בשבת וביום טוב חוץ ל"מקומו" מרחק גדול מ"תחום שבת" שהוא אלפיים אמה (960 מטר) לכל רוח. כלומר, אדם ששבת בשדה מותר לו לצאת מחוץ לארבע אמות שלו מרחק של אלפיים אמה. אדם ששבת בעיר מותר לו לצאת מחוץ לעיר מרחק של אלפיים אמה לכל רוח [כפי שיתבאר לקמן][4].
עיבורה של עיר וקרפף העיר
ג – ישנם מקרים בהם לא מתחילים למדוד אלפיים אמה מבתי העיר עצמם אלא מעט מחוץ לעיר. היה "בית דירה" מחוץ לעיר במרחק שאינו עולה על שבעים אמה ושני שלישי אמה מן העיר, מצטרף השטח שבין העיר לבין בית הדירה לעיר ונהיה חלק מן העיר, ונקרא: "עיבורה של עיר". לא היה "בית דירה" מחוץ לעיר תוך שבעים אמה ושני שלישי אמה (כ-34 מטר) נקרא שטח זה שבין העיר לבין סוף שבעים אמה ושני שלישי האמה: "קרפף העיר".
יש אומרים שמתחילים למדוד אלפיים אמה [לעיר אחת] רק מ"עיבורה של עיר" [כלומר, רק כאשר יש בית דירה תוך שבעים ושתיים אמה מתחילים למדוד ממנו], ויש אומרים שמתחילים למדוד אלפיים אמה מ"קרפף העיר" [כלומר, מתחילים למדוד אלפיים אמה מסוף שבעים אמה ושני שלישי האמה אפילו אם אין שם "בית דירה"], וכן הלכה[5].
עיר מוקפת חומה
ד – עיר שתיישבו בה תושבים ואחר כך הוקפה בחומה, אפילו היא עיר גדולה מאד, מודדים שבעים אמה ושני שלישי האמה מחומתה (אפילו אם החומה מרוחקת מהבית האחרון בעיר)[6], וכאמור לעיל משם מודדים אלפיים אמה[7].
עיר שאינה מוקפת חומה
ה – עיר שאינה מוקפת חומה והבתים שבה סמוכים זה לזה, ואין בין בית לבית יותר משבעים אמה ושני שלישי האמה, נחשבת לעיר אחת מחוברת וכל הבתים שבה שייכים לעיר [אפילו אם זו עיר גדולה מהלך כמה ימים], ויש אומרים שמתחילים למדוד "קרפף" ואלפיים אמה מן הבית האחרון שבה, ויש אומרים שאין נותנים "קרפף" רק לעיר אך לא לבית[8].
בית או בניין בודד
ו – אין נותנים לכל הדיעות שיעור "קרפף" לבית בודד, ואפילו בנין אחד עם כמה קומות, אלא מודדים את שיעור תחום שבת סמוך לקיר הבית לצד חוץ[9].
מדידת תחום ע"י בקי
ז – מותר וניתן להקל בעניין מדידת תחום שבת בכמה אופנים, אך אין לעשות כן אלא על ידי חכם הבקי בכך[10].
הכנת "עירובי תחומין" מערב שבת
ח – אדם שצריך לצאת מן העיר בשבת או ביום טוב מרחק גדול יותר מ"תחום שבת", יכול להניח בערב שבת או בערב יום טוב "עירובי תחומין", ולהגדיל בזה את המרחק אליו יוכל ללכת בשבת, לכיוון אחד [כפי שיתבאר לקמן].
הנחת העירוב בתוך תחום העיר
ט – מניחים את "ערובי התחומין" בתוך תחום העיר [כלומר, תוך "תחום שבת" שהוא מקום שמותר ללכת בו גם בלי להניח "עירובי תחומין"], ובזה נחשב מקום הנחת ה"עירוב" למקום המגורים שלהם. משהניחו את ה"עירוב" מותר להם ללכת אלפיים אמה לכל רוח, מאותו מקום שהניחו.
עירוב שהונח מחוץ לעיר בצד אחד
י – הניחו "עירובי תחומין" מחוץ לעיר [תוך "תחום שבת"] מצד אחד של העיר הותרו להם אלפיים אמה (960 מטר) לכל רוח מאותו מקום , אך התבטלו אלפיים אמה לכל רוח מן העיר שהיו להם לפני הנחת ה"עירוב". ונמצא, ש"הרוויחו" מצד אחד אך "הפסידו" מצד אחר. ולהבהרת העניין נביא שתי דוגמאות:
א
אדם הניח "עירובי תחומין" בסוף אלפיים אמה מצד מזרח של העיר [הדין הוא שמותר לו ללכת עד לסוף אלפיים אמה לכל רוח ממקום ה"עירוב", אך אסור לו לצאת מתוך אותם אלפיים אמה ממקום ה"עירוב"]. נמצא, ש"הרוויח" אלפיים אמה לצד מזרח של העיר [ומותר לו ללכת מביתו עד לסוף ארבעת אלפים אמה (1,920 מטר) מן העיר לצד מזרח], אך מנגד "הפסיד" אלפיים אמה שהיו לו לצד מערב העיר. ומכיון שסוף אלפיים אמה שממערב למקום ה"עירוב" מגיעים עד לפני ביתו, יהיה אסור לו לחזור לביתו, ובוודאי שלא ללכת מביתו לצד מערב. ויש חולקים וסוברים שאם לן בביתו בשבת הרי כל העיר כאחת, ורשאי לחזור עד לביתו, וכן ללכת בכל העיר לצד מערב עד לסופה, ויש להחמיר[11].
ב
אדם שהניח "עירובי תחומין" בסוף אלף אמה מצד מזרח של העיר [הדין הוא שמותר לו ללכת עד לסוף אלפיים אמה לכל רוח ממקום ה"עירוב", אך אסור לו לצאת מתוך אותם אלפיים אמה ממקום ה"עירוב"], ונמצא שאלפיים אמה שממערב למקום ה"עירוב" הנן אלף אמה מחוץ לעיר [ממזרחה] ואלף אמה בתוך העיר – אסור לו לצאת מאותם אלפיים אמה ממקום ה"עירוב", ונמצא שתחומו נגמר בסוף אלף אמה בתוך העיר. ויש חולקים וסוברים שאם לן בביתו בשבת הרי כל העיר כאחת, ורשאי לחזור עד לביתו, וכן ללכת בכל העיר לצד מערב עד לסופה, ויש להחמיר.
עיר שהיא תוך "תחום שבת"
יא – אדם שהניח "עירובי תחומין", והיתה עיר שלימה תוך אלפיים אמה ממקום עירובו, ועיר זו מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין אין העיר נמדדת לחשבון אלפיים אמה כגודלה, אלא כארבע אמות, ובלבד שהעיר הזו נמצאת כולה תוך אלפיים אמה ממקום ה"עירוב"[12] . ולהבהרת העניין נביא דוגמא:
אדם שהניח "עירובי תחומין" ובמרחק חמש מאות אמה ממקום עירובו הייתה עיר כנ"ל, והיה אורך העיר אלף אמה [סה"כ אלף וחמש מאות אמה] – אין העיר נחשבת כגודלה [אלף אמה] אלא ארבע אמות בלבד. ונמצא שיש ממקום ה"עירוב" עד לעיר חמש מאות אמה, והעיר עצמה ארבע אמות בלבד, ונשארו לו עוד אלף ארבע מאות תשעים ושש אמה, אחרי העיר.
עיר שחלקה תוך "תחום שבת"
יב – הניח "עירובי תחומין" והייתה עיר שלימה כנ"ל סמוך למקום ה"עירוב", אך היה רק חלקה תוך אלפיים אמה ממקום עירובויש לו רק אלפיים אמה ממקום עירובו ואין כל העיר נחשבת ארבע אמות לענין זה. ולמרות שאלפיים אמה אלה כלים תוך העיראסור לו ללכת יותר[13]. ולהבהרת העניין נביא דוגמא:
אדם שהניח "עירובי תחומין" ובמרחק חמש מאות אמה ממקום עירובו היתה עיר כנ"ל, והיה אורך העיר אלף ושבע מאות אמה [סה"כ אלפיים ומאתיים אמה]אין העיר נחשבת ארבע אמות אלא כגודלה. ונמצא שיש ממקום העירוב עד לעיר חמש מאות אמה, ובתוך העיר מותר לו ללכת רק עד לסוף אלף וחמש מאות אמה, שהם סוף אלפיים אמה ממקום עירובו.
דרך וסדר העירוב
הניח עירובו בתוך העיר
יג – אדם שהניח "עירובי תחומין" בתוך עיר , נחשבת כל העיר מקום עירובו [אפילו אם אינו גר באותה עיר], ומותר לו ללכת בכל העיר אפילו אם זו עיר גדולה מאד. וכן, מותר לו ללכת מחוץ לעיר כדי עיבורה [שבעים אמה ושני שלישי האמה] ו"תחום שבת" [אלפיים אמה], שהרי נחשב כאילו הוא דר באותה העיר[14].
במה מערבין "עירובי תחומין"
יד – מערבים בפת שיש בה מזון לשתי סעודות או בלפתן שיש בו שיעור לאכלו עם פת, שהוא כדי מזון שתי סעודות [כגון: בצלים או צנון וכדו'], אך אין מערבים לא במלח ולא במים [וראה להלן שיעורי המזון ל"עירוב"].
מזון שתי סעודות
טו – שיעור שתי סעודות לדעת מרן בעל השולחן ערוך נקבע לפי מה שאדם רגיל לאכול[15]. ולכן, שיעור שתי סעודות של אדם זקן או חולה שהוא אוכל בכמות מועטה מכפי שהוא רגיל לאכול (מסתם אדם בינוני), ובנוסף צריך להיות אוכל מסוג המזון שמתאים לו [דווקא סוג מזון שמתאים לו, מכיון שאם יניח מזון רגיל יצטרך להניח שיעור שתי סעודות של אדם רגיל]. ואדם שרגיל לאכול הרבה או אדם שהוא רעבתן, צריך להניח מזון בשיעור שש ביצים או לחומרא שמונה ביצים [שהם כחצי ק"ג] שהם שיעור מזון שתי סעודות של אדם בינוני[16].
כיצד מערבין
טז – אם מתכוונים להשאר באותו המקום בכניסת השבת די בכך, אך אם אין מתכוונים להשאר באותו המקום שמניחים בו את העירוב בכניסת השבת לוקחים את המזון שהכינו לצורך ה"עירוב" כנ"ל, והולכים אל המקום שבו רוצים להניחו, ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצוונו על מצות עירוב", ואומרים: "בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח", וחוזרים לביתם[17].
הנחת עירוב לכמה שבתות
יז – מותר להניח עירוב אחד עבור כמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר שלא יאבד או יתקלקל[18].
עירוב על ידי שליח
יח – מותר לאדם לשלוח שליח להניח את ה"עירוב" עבורו. וכשעושה כן יברך השליח את ברכת ה"עירוב", ויאמר השליח: "בזה העירוב יהא מותר לפלוני לילך" וכו'. ואפילו לא חזר השליח אל משלח ויכול לסמוך עליו, מכיון שחזקה על השליח שעושה שליחותו[19].
מי כשר להיות שליח
יט – השליח להנחת ה"עירוב" צריך שיהא גדול ובר דעת, אבל אסור לשלוח קטן להניח "עירובי תחומין"[20].
עירוב אחד לכמה אנשים
כ – מותר לערב ב"עירוב" אחד עבור כמה אנשים, ובלבד שיהיה בעירוב שיעור שתי סעודות לכל אחד ואחד מן המשתתפים ב"עירוב" [ואין זה כעירובי חצרות שמספיקות שתי סעודות אפילו לאלף איש[21], אלא צריך שתי סעודות לכל אחד ואחד][22].
עירובי תחומין לכמה אנשים
כא – רוצים כמה אנשים לערב "עירובי תחומין" יחד, צריך לזכות להם את ה"עירוב" על ידי אחר[23] כמו ב"עירובי חצירות", [עיין פרק נ"ו, עירובי חצרות, סעיף מ"ט בדין זה].
עירב לאחרים ולא מיחו
כב – אם עירב לאחרים מועיל אפילו אם לא הודיעם עד שחשיכה, ובלבד שלא מיחו כששמעו[24].
עירוב רק לדעת האדם
כג – אסור לערב "ערובי תחומין" עבור אדם אלא לדעתו[25].
עירוב על ידי שליח לכמה אנשים
כד – מותר למנות שליח להניח את ה"עירוב" גם כאשר ה"עירוב" נעשה עבור כמה אנשים. אמנם, במקרה כזה צריך השליח להזכיר את שמות המשתתפים בעירוב, ולומר:"…יהא מותר לפלוני ולפלוני…".
נוסח העירוב לו ולאחרים
כה – שליח המניח "עירובי תחומין" עבור עצמו וגם עבור אחרים צריך לומר בנוסח ה"עירוב": "יהא מותר לי ולפלוני ולפלוני…"[26].
מקום הנחת העירוב
כו – צריך להניח את ה"עירוב" במקום שניתן להגיע אליו ולאכלו "בין השמשות" בלי לעבור על שום איסור דאורייתא. ולכן, אם הניחו בגומא [חור באדמה] וכסהו בעפר לא הוי "עירוב". הניחו בגומא וכסהו באבן הוי "עירוב"[27]. נתנו באילן והאילן קשה הוי "עירוב". הניחו על אילן רך או על קנה רך אינו "עירוב"[28].
עירוב לצורך מצווה
כז – אין מערבין "עירובי תחומין" אלא לדבר מצוה, כגון: להתפלל בעשרה או להקביל פני רבו או חברו שבא מן הדרך או מוהל. וכן, לסעודת מצוה או לפקח על עסקי רבים. וכמו כן, אדם שהיה מחוץ לביתו בערב שבת ורוצה ללכת לביתו להתפלל בשבת וכדו'[29].
הנחת העירוב מע"ש או מעיו"ט
כח – אין מניחים "עירובי תחומין" לא בשבת ולא ביום טוב. ולכן, כאשר חל יום טוב בערב שבת [והוא רוצה ללכת מחוץ לתחום בשבת], צריך להניח את העירוב בערב יום טוב. וכן כאשר חל יום טוב לאחר השבת [והוא רוצה ללכת מחוץ לתחום ביום טוב], צריך להניח את העירוב בערב שבת[30].
תחומין בספינה
איסור תחומין כשבא בספינה
כט – כתב מרן בעל השולחן ערוך, שיש ספק אם יש איסור "תחומין" למעלה מעשרה טפחים, והכריע שיש להקל באיסור דרבנן [דהיינו, עד י"ב מיל שלכו"ע הוי איסור דרבנן, וכן בימים ונהרות שזה איסור דרבנן לכו"ע, מפני שאינו דומה לדגלי מדבר][31]. ולכן, בחלק מן המקרים יש להקל לאדם ששט בספינה בשבת, ובחלקן יש להחמיר כדלקמן[32].
עלה לספינה קודם שבת והגיע בשבת
ל – יש להקל [כנ"ל] לאדם שעלה על ספינה בערב שבת קודם כניסת השבת, ויצאה הספינה לדרכה, והגיעה לנמל בשבת עצמה וירד הוא מן הספינה בשבת – שיהיה לו אלפים אמה לכל צד, על היבשה. וטעם הדבר הוא שמסתמא הספינה שטה תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד שהגיע ליבשה.
ירד ועלה לספינה בשבת
לא – יש להחמיר לאדם שהיה על הספינה בשבת (וקנה שביתה בערב שבת) וירד ממנה וחזר ועלה עליה בשבת, ויצאה הספינה והפליגה בשבת – שיהיה לו ארבע אמות בלבד על הספינה, מכיון שכאשר היה על היבשה בשבת קנה שם שביתה, וכאשר הפליגה הספינה יצא הוא מתחומו [מן היבשה עליה שבת], ולכן אין לו אלא ארבע אמות כדין יוצא חוץ לתחום[33].
אין עשרה טפחים לספינה מהקרקע
לב – יש להחמיר לאדם שהיה על ספינה שעגנה בשבת או שטה במקום אחד שאין בו עשרה טפחים מקרקע הים לקרקע הספינה, ויצאה הספינה והפליגה משם בשבת שאסור לו לצאת מן הספינה, מכיון שקנה שביתה כאשר היה על הספינה במקום שאין בו עשרה טפחים עד לקרקע בשבת, וכאשר הפליגה הספינה יצא הוא מתחומו [מן היבשה עליה שבת]. ולכן, דינו כדין יוצא חוץ לתחום שלא מרצונו, ומותר לו ללכת בכולה אם יש לה מחיצות[34]. ואם מסתפק אם הייתה במקום כזה (שאין בו עשרה טפחים מקרקע הים לקרקע הספינה) או לאיש להקל[35].
דין מי שאין לו אלא ארבע אמות
לג – מי שיצא חוץ לתחום ודינו שאין לו אלא ארבע אמות, והוצרך לנקביו, יכול לצאת מהם עד שימצא מקום צנוע להפנות, כי גדול כבוד הבריות[36]. לאחר שעשה את צרכיו, מותר לו להתרחק למקום אחר עד שיכלה הריח, כי גם זה בכלל כבוד הבריות, ושם יש לו ארבע אמות[37]. וכל זה בין באיש ובין באשה שהוצרכו לגדולים[38]. ויש שכתבו שהוא הדין לעניין אדם שאין לו אלא ארבע אמות ויורדים עליו גשמים או הוא מצטער מפני החמה, שמותר לו להתרחק למקום מחסה מפני כבוד הבריות, ושם יש לו ארבע אמות[39].
[1] שמות (ט"ז, כ"ט).
[2] כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ז ה"א), ז"ל: "היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת – לוקה שנאמר (שמות ט"ז): 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה, אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו: לא תצאו חוץ למחנה. ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה, אבל חוץ לאלפים אמה – אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר", וע"ע ברמב"ם בסה"מ (מצוות לא תעשה שכ"א), וז"ל הטור (סי' שצ"ו): "תניא – 'שבו איש תחתיו' מכאן שכל אדם יש לו ד"א בכ"מ אפילו יצא חוץ לתחום, שהרי משה אמר כן לאותן שיצאו חוץ לתחום ללקוט", וראה עוד בספר החינוך (מצוה כ"ד), ז"ל: "שנמנענו שלא ללכת בשבת חוץ לגבולים, שנאמר: 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', ובא הפירוש עליו, שמקומו נקרא כל שאינו מרחיק יותר משלוש פרסאות חוץ לעיר, והפרסה ד' מילין והמיל אלפיים אמה… זהו לדין תורה אלא שחכמים גדרו גדר ואסרו שלא לילך יותר מאלפיים אמה חוץ לעיר… והרמב"ן ז"ל (ראה בהשגותיו לספר המצוות מצוות לא תעשה שכ"א) כתב דמה שאמר הרמב"ם ז"ל בסה"מ שלו לאסור תחומין דאוריתא הוא יותר מאלפיים אמה, וכן מה שאמר בחיבורו הגדול שחזר מזה, וכתב שהשיעור של תורה הוא ג' פרסאות, כי הכל טעות, שאין לנו איסור תחומין דאוריתא כלל… והוא יפרש: 'אל יצא איש ממקומו' כמו אל יוציא, כמו שיש בגמ' במסכת עירובין מאן דמשמע ליה הכי", וז"ל השו"ע (סי' ת"ד), ז"ל: "המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו, ומה שיהיה בדרבנן – יהיה ספיקו להקל", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ז'), ז"ל: "ומדברי המחבר שכתב ומה שיהיה בדרבנן וכו' משמע שמצדד כן להלכה להחמיר ביבשה בחוץ לי"ב מיל אפילו בלמעלה מעשרה שהוא ספק דאורייתא. ובביאור הגר"א נוטה דעתו להפוסקים דלעולם הוא דרבנן", וראה עוד בשו"ע (סי' שצ"ז סעי' ג'), ז"ל: "כשם שאין אדם רשאי להלך בשבת וביום טוב אלא אלפים אמה לכל רוח, כך כליו ובהמתו אין יכול שום אדם להוליכם חוץ לאלפים אמה של בעליהם", וראה בבה"ל (סי' ת"ד ד"ה "למאן דאמר"), ז"ל: "ודע דלענין הוצאת בהמתו או כליו חוץ לי"ב מיל כתב בכנה"ג דיש מחלוקת בזה, הרלב"ח כתב דבזה לכו"ע מדרבנן, והר"מ אלשקר סובר דהוא דאורייתא, והעתיקו המ"א. ובחידושי הרמב"ן לעירובין איתא דלמ"ד תחומין די"ב מיל הוא דאורייתא אף כליו הוא דאורייתא. ומ"מ נראה דיש להקל בזה בלמעלה מעשרה, דהלא עצם תחום די"ב מיל ולמטה מעשרה אף באדם להרבה פוסקים אינו אלא מדרבנן".
[3] שו"ע (סי' שצ"ו סעי' א'-ב'), ז"ל: "'שבו איש תחתיו' (שמות ט"ז, כ"ט), מכאן שכל אדם יש לו ד' אמות בכל מקום, אפילו יצא חוץ לתחום. ומודדים לכל אדם באמה שלו, ואם היה ננס באיבריו נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם, שכל אחת מהן ששה טפחים: הגה – ואלו ד' אמות מודדין לו מרווחות, והוא באמצען. (טור). ויש אומרים דמותר להלך ארבע אמות לכל צד, אבל לטלטל – אין לו רק ארבע אמות עם אלכסונן, כמו שנתבאר לעיל סימן שמ"ט (טור בשם הרז"ה והמגיד פי"ב בשם רשב"א). בכל מקום שקדש עליו היום, אם הוא מוקף לדירה אפילו אין בו עתה דיורין, חשוב כולו כד' אמות. ואם אינו מוקף לדירה, עד סאתים חשוב כולו כד' אמות. ואפילו שבת בתל גבוה, ובקמה קצורה ושבלים מקיפות אותה, חשיבי כד' אמות עד סאתים", וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א).
[4] שו"ע (סי' שצ"ז סעי' א', ב').
[5] ראה שו"ע (סי' שצ"ח סעי' ה'), ז"ל: "כל בית דירה שהוא יוצא מהעיר, אם היה בינו ובין העיר ע' אמה ושני שלישים שהוא צלע בית סאתים המרובעות או פחות מזה, הרי זה מצטרף לעיר ונחשב ממנה, וכשמודדין לה אלפים אמה לכל רוח מודדין חוץ מבית דירה זה, הגה – ויש אומרים שאין מתחילין למדוד מיד מן הבית אלא מותחין חוט על פני רוחב העיר נגד הבית ומרחיקין משם שבעים אמה ושיריים ומתחילין, וכן בכל מקום שמודדין (טור). וכן נראה לי להקל", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"א), ז"ל: "וכן בכל מקום שמודדין – פי' כשאין שם בית דירה בתוך שבעים אמה נותנין ג"כ שבעים אמה ושיריים לעיר ואח"כ מודדין התחום, ולדעה ראשונה אין נותנין שבעים אמה ושיריים לעיר אחת כלל, ומודדין האלפים מחומתה, ורק בשתי עיירות סמוכות נותנין ביניהן קרפיפות כמבואר בס"ז", וראה בבה"ל (שם ד"ה "וכן נראה לי להקל"), ז"ל: "שיטה זו היא דעת ר"מ מרוטנבורג, והעתיקוהו להלכה הרא"ש והמרדכי וכן דעת הרשב"א בעבוה"ק, דאפילו לעיר אחת נותנין קרפף. ודעת המחבר היא דעת הרמב"ם, וכן מצאתי גם בסמ"ג, וכן הסכים הריטב"א בחידושיו וכ"כ הרע"ב. ולמעשה הנוהג להקל כדעת המקילין בודאי אין למחות בידו ובפרט שהרמ"א מיקל בדבר", וראה עוד בכה"ח (שם אות כ"ו, כ"ז) שהביא דעות האחרונים בזה.
[6] שו"ע (סי' שצ"ח סעי' י"א), ז"ל: "עיר שהוקפה ואח"כ ישבה מודדין לה ממקום ישיבתה. ישבה ואח"כ הוקפה, מודדין לה מחומתה". והטעם כיוון שכשהוקפה תחילה- לא הייתה לשם דירה, לכן מודדים מחומתה.
[7] ראה במשנ"ב (שם ס"ק נ"ה), ז"ל: "אפילו החומה רחוק הרבה מן הבתים, דכיון שהוקפה אח"כ מקרי הוקף לדירה וכל מה שבתוכה חשיב כד"א. ולדעת הרמ"א, לעיל בס"ה, נותנין לה מתחלה השבעים אמה ושיריים מחוץ לחומה ואח"כ מודדין לה האלפים".
[8] ראה בשו"ע (סי' שצ"ח סעי' ו'), ז"ל: "היה בית קרוב לעיר בשבעים אמה, ובית שני קרוב לבית הראשון בשבעים אמה, ובית שלישי קרוב לשני בשבעים אמה וכן עד מהלך כמה ימים, הרי הכל כעיר אחת וכשמודדין מודדין מחוץ לבית האחרון; והוא שיהיה בית דירה זה ד' אמות על ד"א או יותר", וראה ברמ"א (סעי' ה'), והובא לעיל, וראה בבה"ל (שם), ז"ל: "אולם מה שהעתיק הרמ"א את דעת הטור להקל בשנמצא בית בתוך השבעים אמה ושיריים שנותנין לו משם עוד שבעים אמה, צ"ע בדבר, דדעת הראב"ד והעתיקו הרשב"א בחידושיו בלי שום חולק [וכן סתם בעבוה"ק], וכ"כ ג"כ הריטב"א, דאף לדעת הסוברין דנותנין קרפף לעיר אחת הוא רק בשאין שם בית בתוך השבעים אמה אבל כשיש עיבור לעיר מחמת בית שנמצא שם, שוב אין נותנין קרפף ומשלימין רק עד שבעים אמה ושיריים מחומת העיר. ובודאי יש לחוש לדבריהם, כיון דלדעה הראשונה הלא ס"ל דאין נותנין כלל קרפף לעיר אחת. ועיין בביאור הגר"א שמצדד לעיקר כדעה הראשונה, ובודאי יש לחוש לדבריהם עכ"פ באופן זה", וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק כ"ד), וז"ל: "ולמעשה העיקר בזה כדעת המחבר", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ז).
[9] ראה בשו"ע (סי' שצ"ח סעי' ז', י'), ז"ל: "היו שתי עיירות זו סמוכה לזו קמ"א אמות ושליש כדי שיהיה ע' אמה ושיריים לזו ושבעים אמה ושיריים לזו, חשובים שתיהם כעיר אחת, ונמצאת כל עיר מהן מהלכת את כל העיר השניה וחוצה לה אלפים אמה: הגה – וכן חומת העיר שנפרצה מב' רוחותיה זו כנגד זו וחרבו הבתים שביניהם עד קמ"א אמה ושליש, דינו כסתום. (טור). אבל בית אחד, אפילו גדול הרבה, אין לו דין עיר לתת לו שבעים אמה ושיריים (תוספות והרא"ש פרק כיצד מעברין וטור)". "יושבי צריפים, דהיינו שיושבים באהלים שעושין מהוצין וערבה, אין להם דין עיר ולפיכך אין מודדין להם אלפים אמה אלא מפתח בתיהם (אם אין להם כמין היקף מחיצה י' או חריץ י' סביב בתיהם) (ב"י בשם שבולי לקט). ואם יש שם שלש חצרות של שני בתים קבועים של אבן או של נסרים, אלו עושים את כלם קבע ויש להם דין עיר ומרבעים אותה ונותנין לה אלפים אמה לכל רוח כשאר העיירות", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ל"ח) ובכה"ח (שם ס"ק ב"ן).
[10] ראה בשו"ע (סי' שצ"ט סעי' ז'), ז"ל: "אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שהוא יודע מידת הקרקע", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ח), ז"ל: "וגם יהיה בקי בדיני המדידה".
[11] ראה שו"ע (סי' ת"ח סעי' א'), ז"ל: (מותר לערב עירובי תחומין ולקנות שביתה סוף התחום, ולכן) "מי שיצא מהעיר בע"ש והניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום וקבע שביתתו שם, אע"פ שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו כאילו שבת במקום שהניח בו השתי סעודות, וזהו הנקרא עירובי תחומין. ויש לו להלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה לכל רוח. לפיכך, כשהוא מהלך ממקום עירובו למחר אלפים אמה כנגד העיר, אינו מהלך בעיר אלא עד סוף מדתו. ואם היתה העיר מובלעת בתוך מדתו, תחשב העיר כולה כד"א וישלים מדתו חוצה לה. כיצד, הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבעיר לרוח מזרח, נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך העיר, ואינו מהלך בעיר אלא עד סוף האלף. ואם היה מביתו עד סוף העיר פחות מאלף אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תתקצ"ו אמה תשלום האלפים. לפיכך, אם הניח עירובו בריחוק אלפים אמה מביתו שבעיר, הפסיד את כל העיר ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה, ואינו מהלך מביתו בעיר לרוח מערב אפילו אמה אחת: הגה – ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה אבל לא חוצה לה, ויש להקל. (טור הגהות מיימוני פ' כ"ז מה"ש בשם סמ"ק ורש"י). ואם כלתה מדתו בסוף העיר, ואע"ג דעדיין עיבור לפני העיר, כל העיר כד"א, דלא אמרינן עיבור של העיר כעיר להחמיר (המגיד פכ"ז מה' שבת)". וראה במשנ"ב (שם ס"ק י"א) בהבנת דברי הרמ"א, ז"ל: "מהלך בכל העיר – דסבירא להו דאף שהניח עירובו רחוק אלפים מביתו שבעיר, הואיל ולן בתוך העיר נחשבת כל העיר כד"א לענין שיהיה מותר להלך בכולה, וכ"ש לחזור לביתו, אבל לענין מדת התחום, גם לדעה זו חשבינן העיר במדת אלפים, כיון שכלתה מדתו בחצי העיר, ולכן אסור להלך חוצה לה כלום. וכל זה בעיר שלן בה, אבל אם לן במקום שביתתו וכלה מדת אלפים שלו באמצע העיר, או שלן בעיר זו והגיע מדתו בחצי עיר אחרת – אין לו להלך אלא עד מקום שכלה מדתו לכו"ע". ולמעשה יש להחמיר, שכן הוא דעת רוב הפוסקים, וראה משנ"ב שם ס"ק י', בה"ל שם ד"ה "רחוק מהעיר". אמנם ראה בכה"ח (שם ס"ק ו', י"ב, י"ד) ומסקנתו שבשעת הדחק וצורך גדול יש להקל כדעת הטור.
ועוד עיין בביאור הלכה (סי' ת"ח סעיף א' ד"ה "רחוק מהעיר") על שיטת השו"ע, וז"ל: "דלכאורה הדבר קשה, דממה נפשך, כיון דמותר לו לילך לשם הוא הדין לשוב, וכיון דאסרת ליה לשוב לביתו מפני שהוא רחוק יותר מאלפיים ממקום שביתתו, ממילא יהיה אסור לו לילך לשם. אבל בעל כרחך צריך לומר כן לדעת המגן אברהם. והטעם יש לומר, דלעניין ללכת שם, כיון דיכול לקנות שם שביתה מאחר שהוא בתוך התחום וכנ"ל, אם כן בעל כרחך מותר לו לילך לשם, והרי הוא לענין זה כמו קודם קניית העירוב, אבל לאחר שבא לשם ומודדין לו משם אלפיים לכל רוח, גם הרוח של צד העיר לא עדיף משאר הרוחות, דאין לו ממקום שביתתו רק אלפיים אמה, כך יש לבאר סברתו", עכ"ל.
[12] ראה שו"ע (סי' ת"ח סעי' א'), והובא לעיל בהערה הקודמת.
[13] ראה שו"ע ורמ"א (סי' ת"ח סעי' א'), והובא לעיל (הערה י"א), וכאמור, לדעת הרמ"א גם בכה"ג מחשבים את כל העיר כד' אמות אפילו כלה העירוב בתוך העיר.
[14] שו"ע (סי' ת"ח סעי' ב'), ז"ל: "המניח עירובו ברשות היחיד, אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפי' עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח".
[15] ראה בשו"ע (סי' ת"ט סעי' ז'), והובא להלן (הערה י"ז), ומשנ"ב (שם ס"ק ל'-ל"א), כה"ח (שם ס"ק מ', מ"ז).
[16] ראה שו"ע (סי' שס"ח סעי' ג'), והובא לעיל (פרק נ"ו עירובי חצרות הערה מ"ו), משנ"ב (שם ס"ק י"ג), ועוד עיין בכה"ח (סי' ת"ט ס"ק מ"א-מ"ב, מ"ה).
[17] ראה שו"ע (סי' ת"ט סעי' ז'), ז"ל: "כיצד עשיית עירוב, אם רוצה לילך בסוף התחום או בתוכו ולהחשיך שם, זה הוא עיקר מצותו. ואפילו לא אמר: שביתתי במקומי, אלא החשיך שם ושתק, לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום ולא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו, קונה אלפים אמה בלא אמירה. ואם אינו רוצה לטרוח להחשיך שם, ילך מבע"י ויניח שם מזון שתי סעודות, כל אחד ואחד כפי מזונו. ואם הוא חולה או רעבתן, שיעורו שתי סעודות בינוניות שהם כששה ביצים מפת (וע"ל סימן שס"ח סעיף ג'), או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות, ואם הוא ליפתן, בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי.
ואומר: בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה, וחוזר ולן בביתו. ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואים כאילו דר שם. אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים, שבתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם, מודדין להם תחומם מבית רבם שהוא מקום לינתם שהוא להם עיקר, ששם היו חפצים גם לאכול אילו היה שם מזונם", וע"ע בשו"ע (סי' תט"ו סעי' ד'), ז"ל: "כשמניח עירובי תחומין מברך: על מצות עירוב, ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום פלוני אלפים אמה לכל רוח. ואם מערב לרבים אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני או לבני מקום פלוני". וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"א) שאם לא בירך – אינו מעכב, כמ"ש לעיל סוף סי' שצ"ה וסי' שס"ו, וכ"כ החיי"א כלל ע"ז אות י', וראה בכה"ח (שם ס"ק כ"ב) לעניין דיעבד אם לא אמר כלום או אמר שלא כהוגן.
[18] ראה בשו"ע (סי' תט"ז סעי' א'), ז"ל: "יום טוב שחל להיות סמוך לשבת, בין מלפניה בין מלאחריה, או שני יו"ט של גליות, יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות, וסומך על איזה מהם שירצה ליום הראשון, ועל העירוב שברוח השניה ליום השני; או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני הימים, וביום השני יהיה כבני העיר כאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח. בד"א, בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ר"ה, הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני ימים אלא לרוח אחת. וכן מתנה אדם על עירובו ואומר: עירוב לשבת זו אבל לא לשבת אחרת, לשבת אחרת אבל לא לשבת זו, לשבתות ולא לימים טובים, ליו"ט ולא לשבתות", וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ט'), וע"ע בשו"ע (סי' ת"ט סעי' ו'), ז"ל: "אבד עירובו או נשרף, או אם היה בסוף התחום ונתגלגל חוץ לד"א, או שהיתה תרומה ונטמאת מבעוד יום – אינו עירוב; משחשיכה – ה"ז עירוב, שקניית העירוב בין השמשות. אם ספק – כשר, שספק העירוב כשר, והוא שיהיה לו חזקת כשרות כגון זה שהניחו שם ואירע בו ספק, אבל אם לא היה לו חזקת כשרות, כגון ספק אם הונח שם אם לאו", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ח') שצריך שיהא העירוב קיים בבין השמשות של אותה השבת, ולכן אם מניח עירוב לכל שבתות השנה, צריך שיניחנו במקום מוצנע שלא יאבד או יתעפש, וע"ע בחיי"א (כלל ע"ז אות כ"ד).
[19] ראה בשו"ע (סי' ת"ט ס"ח) בבה"ל (שם "ה "ונתנו לו" וד"ה "ויאמר בזה"), שהאמירה מעכב, וע"ע בכה"ח (סי' תט"ו ס"ק כ"ב) בשם הא"ר והתו"ש.
[20] שו"ע (סי' ת"ט סעי' ח'), ז"ל: "אם ירצה לח העירוב ע"י שליח, ויאמר: בזה העירוב יהא פלוני מותר לילך. ובלבד שלא יהא חרש, שוטה וקטן או שאינו מודה בעירוב; ואם שלחו ע"י חרש, שוטה וקטן או עובד כוכבים או א' שאינו מודה בעירוב – אינו עירוב. ואם אמר לאחר לקבלו ממנו, ושלחו ע"י אחד מאלו ואפי' שלחו על הפיל או על הקוף וראה מרחוק שהגיע שם ונתנו לו – הוי עירוב, אף על פי שלא ראה שהניחו האחר, דחזקה שליח עושה שליחותו. וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלוח עירובם ביד אחר – הרי אלו משלחין", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק נ"ה).
[21] שו"ע (סי' שס"ח סעי' ג'), והובא לעיל (פרק נ"ו עירובי חצרות הערה מ"ו).
[22] ראה שו"ע (סי' תי"ג סעי' א'), ז"ל: "המערב לרבים משלו, אומר: הרי עירוב זה בשביל כל בני העיר, ובלבד שיהא בו מזון שתי סעודות לכל אחד וכל מי שירצה יסמוך עליו. וצריך לזכות להם על ידי אחר הראוי, כמו בעירובי חצרות (וע"ל סי' שס"ו ס"י). וצריך להודיעם. וכל מי שהודיעו מבעוד יום – אפילו לא גמר בלבו לסמוך עליו מבעוד יום אלא לאחר שחשכה – הוי עירוב. אבל אם לא הודיעו מבעוד יום, אינו יכול לסמוך עליו לאחר שתחשך. וכן מי שהניח עירוב לכל שבתות השנה, ואמר: איזה מהם שארצה אלך ואסמוך עליו, אע"פ שלא גמר בלבו עד למחר – יכול לסמוך עליו. וכן מי ששמע שיש לחכם לבוא, ואינו יודע לאיזה רוח, והניח שני עירובים ואמר: לאותו צד שיבא החכם יקנה לי עירוב לרוח שיבא לו החכם – קנה לו. או אם אמר: אם לא יבא כלל אהיה כבני עירי, או אם יבואו שנים למקום שארצה אלך – הכל לפי תנאו. וכן אם אמר לשנים או לשלשה: הריני מערב על איזה מכם שארצה, אע"פ שלא בירר את מי רצה עד שתחשך – הוי עירוב", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ה') בחילוק שבין עירובי תחומין לעירובי חצירות.
[23] שו"ע שם, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ו').
[24] עי' כה"ח (סי' תי"ד ס"ק ח').
[25] ראה בשו"ע (שם, ובסי' תי"ד סעי' א'), ז"ל: "אין מערבין ערובי תחומין לאדם אלא לדעתו, שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה, חוץ מבנו ובתו הקטנים אפילו אינם סמוכין על שלחנו ועבדו ושפחתו הכנענים. ואפילו מיחו בו שלא לערב עליו, ואפילו עירבו הם עירוב אחר – אינו כלום. אבל בנו ובתו הגדולים אפילו סמוכים על שלחנו, ועבדו ושפחתו העברים ואשתו – אינו מערב עליהם אלא מדעתם. ואם עירב עליהם ושמעו ושתקו ולא מיחו, יוצאים בעירובו. אבל אם מיחו בו או שעירבו הם עירוב אחר לעצמם – אין עירובו עירוב להם".
[26] שו"ע (סי' תט"ו סעי' ד').
[27] ראה בשו"ע (סי' ת"ט סעי' ב'), ז"ל: "צריך שיהא הוא ועירובו במקום אחד, כדי שיהיה אפשר לו לאכלו בין השמשות. לפיכך אם נתכוין לשבות ברשות הרבים והניח עירובו ברה"י, או ברה"י והניח עירובו ברשות הרבים – אינו עירוב, שאי אפשר לו להוציא מרשות היחיד לר"ה בין השמשות אלא בעבירה. אבל אם נתכוין לשבות ברשות היחיד או ברה"ר והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברשות היחיד או ברשות הרבים – הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחד משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה. שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק", וראה עוד מש"כ בשו"ע (סי' שצ"ד סעי' ב', ג') לעניין עירובי חצירות, ז"ל: "צריך שיהא העירוב בין השמשות במקום שראוי ליטלו, הלכך אם נפל עליו גל ואינו יכול ליטלו בלא מרא וחצינא – אסור: הגה – והעירוב א"צ להיות קיים רק בין השמשות (טור). ויכול לאכלו כשודאי חשיכה (הגהות אשירי ומרדכי פרק בכל מערבין). ויש לבצוע עליו בשחרית בשבת (מנהגים). ודוקא במקום שנוהגים לערב כל ערב שבת, אבל עדיף טפי לערב על כל השנה בפעם אחת כדלעיל סי' שס"ח (ב"י). נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח קודם שחשכה, אם אי אפשר להוציא העירוב אלא אם כן עשה מלאכה גמורה בין השמשות – הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב שהרי אי אפשר לאכלו", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ג) שדווקא אם אבד ממקום שהניחו ואינו יודע היכן הוא, אבל אם הוא מונח במקומו, אלא שהוא שכח באיזה מקום הניחו הוי עירוב, שעשוי הוא להזכר.
[28] ראה בשו"ע (סי' ת"ט סעי' ג'-ד'), ז"ל: "נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחים מן הארץ – אינו עירוב, מפני שמאחר שהם רכים ונוחים לקטום ויתחייב חטאת, גזרו בהם (ואם הם רכים כירק ע"ל ריש סימן של"ו), אפילו בין השמשות אפילו במקום מצוה; ואם היו תלושים ונעוצים – הרי זה עירוב. נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח מבעוד יום או שנפל עליו גל, אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה דאורייתא – הרי זה עירוב".
[29] ראה שו"ע (סי' תט"ו סעי' א'), ז"ל: "אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או לבית המשתה של נישואין, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, הגה – או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה, בזה מקרי דבר מצוה (תה"ד סימן ע"ז), או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן העובדי כוכבים או מן הלסטים וכיוצא בזה (ואז מותר לו לילך אפי' לדבר הרשות) (טור והגהות אשר"י פ' בכל מערבין). ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות – הרי זה עירוב", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ד'), ז"ל: "וכיוצא באלו – כגון שצריך לצאת לפקח על עסקי רבים או ללכת לברית מילה או להתפלל במנין, וכן כשהיה חוץ לעירו ורוצה לבוא לביתו להתפלל בשבת ויו"ט. אכן לפדיון שבויים וחכמה הבאה ליילד והבא להציל מן הכותים – יוצאים אף בלא עירוב [אחרונים]", וראה בכה"ח (שם ס"ק ח').
[30] ראה שו"ע (סי' תט"ו סעי' ב') לענין עירב בבה"ש, וראה בכה"ח (שם ס"ק ט"ז) שהטעם שבדיעבד אם הניח בבה"ש עירובו עירוב, מפני שעירובי תחומין דרבנן, וספק דרבנן להקל. ולעניין דין המערב ברגליו ראה בשו"ע (סימן ת"ט סעי' ז'). ולענין דין יום טוב הסמוך לשבת או שני ימים טובים של גליות ורוצה לערב ליום אחד לצד זה וליום שני לצד זה, ראה בשו"ע (סימן תט"ז סעיפים א'-ב').
[31] ראה שו"ע (סי' ת"ד סעי' א'), ז"ל: "המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו, ומה שיהיה בדרבנן, יהיה ספיקו להקל, והואיל ואין בימים ובנהרות איסור תחומין דאורייתא לד"ה, לפי שאינם דומין לדגלי מדבר, הגה – מיהו אם היה הולך בדרך זה או על ידי קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל, אזלינן לחומרא למאן דאמר תחומין י"ב מיל הוי דאורייתא (ד"ע ותשובת רמב"ם)", וראה במשנ"ב (שם ס"ק ה'), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"א-י"ב).
[32] ראה בשו"ע (סי' ת"ד סעי' א'), ז"ל: "מי שבא בספינה בשבת והגיע לנמל, אם משנכנס השבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מי' מקרקע הים או הנהר – יורד ואינו נמנע ויש לו אלפים אמה ממקום שפגע בו למטה מי': הגה – ואם הוא ספק אם הוא למעלה מעשרה או לא – אזלינן לקולא (המגיד פכ"ז). ואם כבר יצא אלפים ממקום שפגע למטה מעשרה, דאין לו רק ד' אמות, מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה מכח גשמים שיורדים עליו או שחמה זורחת עליו או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר – הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון דעל על (א"ז ומרדכי והגהות אשירי פ' מי שהוציאוהו). וע"ל סי' ת"ו וע"ל סי' רס"ו מי שרוכב בדרך וחשכה לו בע"ש כיצד יעשה", וראה עוד במאמר מרדכי הלכות שבת ח"א פ"ד סעי' ח'-ט"ו מה שכתבנו בהרחבה בעניין נסיעה בספינה בשבת.
[33] ראה בשו"ע (סי' רמ"ח סעי' ג'), ז"ל: "היכא דמותר להפליג מערב שבת, אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, אע"פ שמפלגת בשבת – מותר, והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה: הגה – ויש אומרים דאפילו יצא מן הספינה – שרי, דמאחר שקנה בה שביתה מע"ש – מותר אח"כ ליכנס בה בשבת ולהפליג. יש שעושין קידוש בספינה, ואח"כ חוזרים לביתם ולנים שם, ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין, וכן נהגו בקצת מקומות ואין למחות". אמנם אם נכנס באונס לעיר אחרת או לספינה ראה בשו"ע (סי' ת"ה סעי' ה'-ו'), ז"ל: "מי שהוציאוהו חוץ לתחום לסטים או רוח רעה או שאר כל אונס, או ששגג ויצא – אין לו אלא ארבע אמות. החזירוהו לתוך התחום – כאילו לא יצא והרי כל העיר כד' אמות כבתחלה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח; אבל אם חוזר לדעת – אין לו אלא ארבע אמות: הגה – וכן אם נכנס לספינה ויצאה הספינה חוץ לתחום וחזרה לאחוריה לנמל שהפליגה משם – הרי הוא כאילו לא יצא, דהוה ליה כמו שהוציאוהו נכרים והחזירוהו (א"ז). נתנוהו עובדי כוכבים חוץ לתחום בדיר או בסהר ומערה, או בעיר אחרת מוקפת חומה לדירה, או שנאנס בשאר אונס, או ששגג ויצא חוץ לתחום ונכנס לאחד מאלו ונזכר והוא בתוכו – מהלך את כולו; אבל אם יצא חוץ לתחומו לדעת, אע"פ שהוא בתוך א' מאלו – אין לו אלא ד' אמות", וראה להלן בסעיף הבא.
[34] ראה רמ"א (שו"ע סי' ת"ד סעי' א'), ז"ל: "ואם כבר יצא אלפיים ממקום שפגע למטה מעשרה, דאין לו רק ד' אמות, מכל מקום אם צריך לצאת מן הספינה מכח גשמים שיורדים עליו או שחמה זורחת עליו או שצריך לנקביו וצריך מכח זה ליכנס בעיר – הוה ליה כל העיר כארבע אמותיו, וכיון דעל על", וראה בשו"ע (סי' ת"ה סעי' ז'), ז"ל: "מי שהפליגה ספינתו בים, מהלך את כולה הואיל ושבת באויר מחיצות. ואם נפחתו דופני ספינה בשבת, אם היא מהלכת – מהלך את כולה, ואם היא עומדת – אינו מהלך בה אלא ד"א", וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"ו, כ"ח), ז"ל: "מי שהפליגה וכו' – מיירי שבא בע"ש סמוך לחשיכה לנמל מקום שהספינה גוששת למטה מעשרה טפחים, והיה בדעתו לצאת מן הספינה ולכנוס לעיר ונמצא שקנה שביתה ביבשה, ובא רוח והפליג את הספינה חוץ לתחום במקום שהיו המים פחותים מעשרה טפחים מן הקרקע, ולפי המבואר לעיל בסימן ת"ד אסור לו לצאת מן הספינה – דאין לו אלא ד"א, אפילו הכי בספינה גופא – מהלך את כולה, דכארבע אמות דמיא הואיל ומוקפת מחיצות, הואיל ושבת באויר מחיצות – הלשון מגומגם ולאו דוקא הוא, דלפי המבואר לעיל בס"ו אם הפליגה ספינתו שלא מדעתו והביאתו לתוך עיר המוקפת מחיצות שלא שבת בה או שנתנוהו עכו"ם לתוך ספינה אחרת – נמי מהלך את כולה, כיון שיציאתו באונס היתה, אלא עיקר הכונה הוא – הואיל והוא באויר מחיצות, לאפוקי כשנפחת וכדמסיים", וראה בבה"ל (שם ד"ה "הואיל ושבת"), ז"ל: "עיין מ"ב. ובמג"א מיישב דברי השו"ע דשבת באויר מחיצות דוקא ומיירי שהפליג באיסור, כגון שנכנס שם בע"ש וקנה שביתה ויצא ולמחר נכנס בספינה והפליג, והמחבר לטעמיה בסי' רמ"ח ס"ג, דכיון דיצא מן הספינה בלילה הוי ליה כמו שלא קנה שביתה ואסור ליה להפליג למחר, ובכגון זה שמפליג באיסור בשבת בודאי אסור לו לזוז מד' אמותיו בספינה גופא, וכמו ביצא חוץ לתחום מדעת המבואר בסעיף ו', ואשמעינן הכא דבענינו ששבת עכל כל פנים באויר מחיצות בבין השמשות, אף על גב דלא מהני ליה לענין להתיר להפליג מכל מקום אם הפליג – מותר ליה לטלטל בכל הספינה, רק אם לקחוהו עכו"ם משם ונתנוהו בספינה אחרת שלא שבת בה – אסור לו לשם לזוז מד' אמותיו [ומ"מ אם נצרך לנקביו – יכול לכנס לספינה קטנה התלויה בה לפנות ולחזור לספינה גדולה, דאנוס הוא ביציאתו, וכמ"ש בסי' ת"ו]. וכל זה הוא לדעת המחבר אבל לפי דעת הרמ"א שם בסי' רמ"ח דמותר לצאת בלילה מן הספינה ולהפליג למחר א"כ לא משכחת האי דינא, דכיון דנכנס בהיתר הוה ליה כיצא שלא לדעת [והשמטנו דברי איזה אחרונים שהביאו בזה דעת הרשב"ם והר"ן, דאפילו בנכנס בהיתר ג"כ בעינן דוקא ששבת, דאין לנו להחמיר כ"כ, מאחר דלדעת ר"י אפילו בנכנס באיסור מיקרי יצא שלא לדעת, משום דספינה ממילא אזלא, וא"כ יש לנו לנקוט כדעת האור זרוע והגהת אשר"י דכתבו שם דדוקא היכי דנכנס שלא כדין מיקרי יצא לדעת, עי"ש באו"ז ה' עירובין סי' קמ"ו, וכן הוא דעת הרא"ש פ' מי שהוציאוהו סימן ו' ודוק]. זהו קוטב דברי מג"א לפי מה שפירשו הא"ר ומחה"ש ופמ"ג, וכ"כ התוספת שבת".
[35] ראה לעיל הלכה כ"ט.
[36] שו"ע (סי' ת"ו ס"א) ומשנ"ב (שם ס"ק ב).
[37] שם, ומשנ"ב (ס"ק ו). אם התרחק למקום מוקף מחיצות, יש בזה חילוקים, שלפעמים דינו שמותר להלך בכל המקום, ולפעמים אין לו אלא ארבע אמות, ראה שו"ע ונו"כ שם.
[38] ראה שו"ע שם וכה"ח (ס"ק ט"ו), שפוסקים לפי דעה שניה בשו"ע. ופשוט שאין דרכה של אשה להשתין בפני רבים, ודמי לגדולים אצל איש.
[39] רמ"א (סי' ת"ד סעי' א).
