פרק נו – עירובי חצרות

סדר העירוב והיתר ההוצאה על ידו

 גזירת חכמים בחצרות

א – מן התורה אסור להוציא חפץ מ"רשות היחיד" ל"רשות הרבים" או להיפך בשבת. והוסיפו וגזרו חכמים איסור להוציא מ"רשות היחיד"  של אדם יחיד [כגון: דירת מגורים או בית פרטי] ל"רשות היחיד"  של רבים [כגון: חצר משותפת, מסדרון משותף או חדר המדרגות] או להיפך. ואף על פי שאין הרשות היחיד זו [של רבים] מוגדרת כ"רשות הרבים" או אפילו כ"כרמלית", אסרו חכמים להוציא מ"רשות היחיד" של יחיד אליה או להכניס ממנה, כיון שהיא כעין "רשות הרבים"[1]. בנוסף, האיסור הוא גם להוציא מ"רשות היחיד" של אדם יחיד אחת ל"רשות היחיד" של אדם יחיד אחרת[2].

 סוגי רה"י

ב – רשות היחיד של יחיד תקרא מעתה: "רשות היחיד פרטית". רשות היחיד של רבים תקרא מעתה: "רשות היחיד ציבורית".

 ההיתר לטלטל

ג – תקנו חכמים היתר להוציא מ"רשות היחיד פרטית" ל"רשות היחיד ציבורית" וכן מ"רשות היחיד פרטית" ל"רשות היחיד פרטית" אחרת או להכניס מהם לרשות היחיד פרטית, ע"י "עירובי חצרות". ולכן, במקום שעשו "עירובי חצרות" מותר לטלטל מבית פרטי ומדירה פרטית לחדר מדרגות ולחצר משותפת, וכן מדירה פרטית אחת לאחרת וכן להיפך (ובלבד שאינו עובר דרך רשות הרבים או כרמלית)[3].

 טלטול כשאין עירוב בעיר

ד – כאשר אין "עירוב" מסביב לעיר [כגון: כשנקרעו חוטי העירוב[4] ] – מותר לטלטל רק במקום שבו נמצא "עירוב החצרות"[5]. ועל כן טוב לעשות "עירובי חצרות" לכל הבתים והחצרות המשותפים[6], ובכך יהיה מותר לטלטל מן הדירות הפרטיות לחדר המדרגות ולחצר גם כאשר אין "עירוב" מסביב לעיר[7].

 טלטול כשאין עירובי חצרות

ה – כאשר לא עשו "עירוב חצרות" בעיר, יהיה מותר לטלטל רק בחצר או מחצר לחצר, אך לא מהחצר לבית, ואף טלטול זה מותר רק בכלים ששבתו בחצר[8].

 הנחת חפץ על גדר כשאין עירוב

ו – במקום יישוב שאין עירוב מסביבו ותושביו לא עשו עירובי חצרות, אסור לטלטל בין החצרות כלים ששבתו בבית, ולכן אדם שגר ביישוב כנ"ל ורוצה לשתות קפה עם שכנו, אם הגדר שמפרידה בין החצרות רחבה ארבעה טפחים (32 ס"מ)אסור להניח על הגדר את הכוס וכיו"ב (כדין כלים ששבתו בבית). ואם אין הגדר רחבה ארבעה טפחים מותר להניח עליה את הכוס, אך לא על מנת ללכת אצל השכן ולשתות אתו שם[9].

 "עירוב חצרות" מהו

ז – "עירוב חצרות" הוא שנוטלים פת או מצה מכל בית ובית של דיירי החצר בערב שבת, ומניחים אותו באחד מבתי החצר[10], ועל ידי כך אנו רואים את כל דיירי החצר כאילו כולם גרים באותו הבית בו מונח העירוב, וכאילו כל החצר מיוחדת לאותו הבית[11]. ובזה מותר לכל בני החצר לטלטל מן הבתים לחצר[12] [פרטי דיני ה"עירוב" עצמו יתבארו לקמן מסעי' מ"ה ואילך].

 שותפים כולם בעירוב

ח – בני חצר המערבים "עירובי חצרות" צריכים להיות כולם שותפים ב-"עירוב", כלומר שכל אחד מבעלי הבתים שבחצר ייתן פת לצורך ה"עירוב" או שיזכה אחד מן הדיירים פת לכל השאר וכן המנהג[13].

 כשאחד מהם לא עירב

ט – לא עירב אחד מבני החצר עם האחרים התבטל העירוב , וגם האחרים אסורים לטלטל מבתיהם לחצר[14].

 עירוב שתי חצרות שפתח ביניהם

י – דיירי שתי חצרות שיש ביניהן פתח רחב ארבעה טפחים וגבוה עשרה טפחים[15], יכולים לעשות "עירוב" בשני אופנים:

א  "עירוב" לכל חצר בנפרד. ובזה יהיה מותר לבני כל חצר לטלטל בתוך החצר שלהם, אפילו כלים ששבתו בבית. אבל, אסור יהיה לטלטל כלים ששבתו בבית מחצר לחצר אחרת.

ב  "עירוב" אחד לשתי החצרות. ובזה יהיה מותר לבני שתי החצרות לטלטל גם מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בבית.

 חלון רחב בין החצרות

יא – דיירי שתי חצרות שיש ביניהן חלון רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים בלבד, ומקצתו תוך עשרה טפחים מן הקרקע[16], יכולים לעשות "עירוב" אחד לכל הדרים בשתי החצרות, ובזה יהיה מותר לטלטל תוך החצרות וגם מחצר אחת לשנייה[17].

 חלון צר בין החצרות

יב – דיירי שתי חצרות שיש ביניהן חלון שאינו רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או אף באופן שרחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אך כולו למעלה מעשרה טפחים מקרקע החצר אינם יכולים לעשות "עירוב" אחד לשתי החצרות.

 שני בתים עם קיר משותף

יג – דיירי שני בתים שלהם קיר משותף, ובקיר המשותף חלון, יכולים לעשות "עירוב" אחד לשני הבתים אפילו אם החלון גבוה יותר מעשרה טפחים מן הקרקע, ובלבד שיהיה רחב ארבעה טפחים על ארבעה טפחים[18].

 עירוב שתי חצרות זו לפנים מזו

יד – שתי חצרות זו לפנים מזו, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב אלא דרך החצר החיצונית [באופן שיש פתח בין החצרות ודרך שם יוצאים בני הפנימית], יתחלק הדין כדלקמן[19]:

 עירבו לשתי חצרות

טו – עשו "עירוב" אחד לשתי החצרות יהיה מותר לבני שתי החצרות לטלטל בחצרם ומחצר לחצר.

 עירוב בחצר החיצונית והפנימית

טז – עשו בני הפנימית "עירוב" לעצמם ובני החיצונית "עירוב" לעצמם יהיה מותר לבני הפנימית לטלטל בחצרם ולבני החיצונית לטלטל בחצרם, אך לא לטלטל מחצר לחצר.

 עירבו רק בחצר הפנימית

יז – עשו בני הפנימית "עירוב" לבדם ובני החיצונית לא עשו "עירוב" כללי היה מותר לבני הפנימית לטלטל בחצרם ואסור לבני החיצונית לטלטל בחצרם.

 עירבו רק בחצר החיצונית

יח – "עשו" בני החיצונית "עירוב" לבדם ובני הפנימית לא עשו "עירוב" כלל אסור לבני הפנימית לטלטל ואסור לבני החיצונית לטלטל. לבני הפנימית – אסור, מפני שלא עשו "עירוב", ולבני החיצונית אסור, מפני שלבני הפנימית יש דריסת רגל בחצרם ואוסרים בני הפנימית על בני החיצונית[20].

 כשבחצר הפנימית יש דייר אחד

יט – היה דר בבית שבחצר הפנימית רק אדם אחד [שאינו צריך לעשות "עירוב" לחצרו שהרי חצרו אינה "רשות היחיד ציבורית" אלא "רשות היחיד פרטית"], ובחיצונית דרים כמה דיירים, ועשו בני החיצונית "עירוב" לעצמם בלבד מותר לבן הפנימית לטלטל בחצרו ומותרים גם בני החיצונית לטלטל בחצרם[21].

 כשהרוב לא עירבו

כ – היו דרים בבתי החצר הפנימית שניים ולא עשו "עירוב", ובחיצונית היה דר אחד [שאינו צריך לערב כנ"ל]אוסרים השניים שבחצר הפנימית על היחיד שבחצר החיצונית לטלטל בחצרו.

 עירוב בית ועליה

כא – בית ולו עליה [דירה נפרדת בקומה שניה], ולפני הבית חצר, ומן החצר עולות מדרגות למרפסת ובמרפסת פתח העלייה, יהיה דין החצר והמרפסת כדין שתי חצרות זו לפנים מזו המרפסת כחצר פנימית והחצר כחצר החיצונית[22].

 בית שיש בו  שתי דירות

כב – בית ובו שתי דירות [כלומר: פרוזדור בתוך הבית ובו פתח לדירה אחת ופתח לדירה השנייה] ובכל דירה דר בעל בית אחד והם שני אנשים נפרדים. אם לא עשו "עירוב" אסורים להוציא אפילו מן הבית לפרוזדור[23].

 דירה שיש בה שני חדרים

כג – דירה אחת המחולקת לשני חדרים ובכל חדר דר אדם אחד והם שני אנשים נפרדים, אם לא עשו "עירוב" אסורים לטלטל אפילו מחדר לחדר. ואפילו אם אין לדייר הפנימי פתח אלא לחדר החיצון ומן החדר החיצון יוצאים לחצר אסור לטלטל ממנו לחדר החיצון[24].

משתתפי ה"עירוב" ודיירי החצר

 אוכל וישן במקומות שונים

כד – אדם שאוכל (משל עצמו) במקום אחד[25]  וישן במקום אחר [כלומר: בשתי חצרות נפרדות], מקום אכילתו הוא העיקרי לעניין ה"עירוב". ולכן, אם לא עירב עם דיירי אף אחת משני החצרות, מתחלק דינו[26]:

א – חצר שבו נמצא מקום שבו הוא אוכל אין עירובם חל והוא אוסר גם על שאר בני החצר לטלטל בחצר.

ב – חצר שבו נמצא המקום שבו הוא ישן עירובם חל והוא אינו אוסר על שאר בני החצר לטלטל בחצר.

 אורח עם שאר בני החצר

כה – אורח שלא עירב עם שאר בני החצר: נחלקו הפוסקים אם הוא אוסר על שאר בני החצר לטלטל לחצר או לא[27].

יש אומרים, שאורח יחיד המתארח בבית נפרד בחצר אינו אוסר על שאר בני החצר לטלטל אפילו שלא עירב עמהם, וכולן מותרים לטלטל מבתיהם לחצר ומבית האורח לחצר, אם מתמלאים כמה תנאים:

א  – הוא אינו מתארח שם יותר משלושים יום.

ב – בחצר זו יש בעל בית אחד [לפחות] קבוע. וטעם הדבר הוא, שהאורח בטל לגבי בעל הבית הקבוע שם. ולשיטתם הדין כן אפילו אם הם אורחים רבים ובעל הבית אחד, מכיון שהם בטלים לגבי בעל הבית הקבוע.

ויש אומרים שאין חילוק בין אורח לבעל הבית, וכל שיש לו חדר מיוחד לאכילה דינו כבעל הבית והוא אוסר על האחרים אם לא עירב עמהם.

למעשה לכתחילה יש להחמיר כשיטת האוסרים ולהצריך לערב בלא ברכה, ובדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה להקל[28].

 חצר שיש בה אורחים בלבד

כו – חצר שבכל הבתים שבה מתארחים אורחים, ואין שם בעל הבית, ולכל אחד מהם יש חדר מיוחד לאכילה, ולא השתתפו בעירוב אוסרים זה על זה לטלטל מבתיהם לחצר[29].

עירוב בחצר בבית עם גוי

 חצר ובה דרים יהודי וגוי

כז – יהודי הדר בחצר שדר בה גם גוי אין הגוי אוסר על היהודי לטלטל מביתו לחצר או מהחצר לביתו[30].

 שני יהודים בחצר עם גוי

כח – שני יהודים או יותר הדרים בשני בתים נפרדים בחצר שמן הדין צריכים לערב בה ודר בה גויה גוי אוסר עליהם לטלטל לחצר, ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את רשותו כדי לערב עליה[31].

כט – שני יהודים או יותר הדרים בשני בתים נפרדים בחצר שמן הדין הם  אינם צריכים לערב כדי לטלטל [באחד מן האופנים שהתבארו לעיל] ודר עמהם הגוי משום שאין הגוי אוסר עליהם לטלטל.

 יהודים בחצר עם שני גויים או יותר

ל – שני יהודים הדרים בשני בתים נפרדים בחצר שדרים בה  שני גויים או יותר צריכים היהודים לשכור מכל אחד ואחד מן הגויים את רשותו בנפרד, כדי לערב עליה[32].

 מעבר משותף לישראל ולגוי

לא – שתי חצרות זו לפנים מזו ואין דרך מן הפנימית אל הרחוב אלא דרך החצר החיצונית, ובחיצונית דרים יהודים ובפנימית דר גוי אין היהודים יכולים לערב והגוי אוסר עליהם לטלטל אלא אם כן ישכרו מן הגוי את רשותו[33].

 שני בתים וגוי בעלייה

לב – שני יהודים הדרים בשני בתים בחצר ומעל הבתים עליה ובעליה דר גוי, ומדרגות עולות מן החצר אל העליה ואין הגוי יכול לצאת מן העליה אלא דרך החצר הגוי אוסר על היהודים לטלטל מבתיהם לחצר.

 יהודי שהשכיר דירה לגוי

לג – יהודי שהשכיר [או השאיל] לגוי דירה בחצר שגרים בה גם יהודים אין הגוי אוסר על היהודים לטלטל מבתיהם לחצר, מכיון שלא השכיר [או השאיל] לו על דעת שיאסור על היהודים. ואפילו אם בעל החצר עצמו אינו דר שם אין הגוי אוסר עליהם[34].

 דרך השכירות מגוי

לד – כדי לשכור דירה מגוי לצורך עירוב צריך היהודי לומר לגוי: "השכר לי רשותך במעות אלו", אך אינו צריך לפרש לגוי שהשכירות היא כדי שיוכל לטלטל בחצר[35].

 קבלת רשות מהגוי

לה – אמר היהודי לגוי: "תן לי את רשותך", אף על פי שמפרש לגוי שמבקש זאת כדי שיוכל לטלטל בחצר אין זה מועיל ואסור לו לטלטל.

 ממי מותר לשכור

לו – מותר לשכור את דירת הגוי אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו[36], כדי לערב על החצר המשותפת[37].

 שכירות בסתם שהתחלפה

לז – שכרו יהודים מן הגוי את דירתו " סתם " [בלי לציין זמן לסיום השכירות]מועילה השכירות כל זמן שלא חזר בו הגוי והוא עדיין דר שם. יצא משם הגוי הראשון, ונכנס גוי אחר במקומו צריכים לחזור ולשכור את הדירה מן הגוי השני[38].

 שכרוֹ מהגוי והשכירוֹ לגוי אחר

לח – שכרו יהודים מן הגוי את דירתו  לזמן קצוב , ותוך כדי זמן השכירות השכיר הגוי את דירתו לגוי אחר די בשכירות הראשון, ואינם צריכים לחזור ולשכור את הדירה מן הגוי השני שוב[39].

 שכרוֹ מהגוי והגוי מכר או מת

לט – שכרו יהודים מן הגוי את דירתו  לזמן קצוב , ותוך כדי זמן השכירות  מת הגוי או שמכר את דירתו לגוי אחר צריכים היהודים לחזור ולשכור את הדירה מן היורש או מן הקונה, ויש הסוברים שדווקא בשכרו ב" סתם " צריכים לחזור ולשכור[40].

 שכר דירה ממשרת הגוי

מ – שכרו יהודים דירה ממשרתו של הגוי " סתם "אין השכירות מועילה אלא כל זמן שהמשרת עדיין מועסק אצל הגוי. סילק הגוי את משרתו [כלומר, פיטר אותו מן העבודה]התבטלה השכירות.

 שכרוֹ ממשרת לזמן קצוב

מא – שכרו יהודים דירה ממשרתו של הגוי  לזמן קצוב – מועילה השכירות עד לתום זמן השכירות, אפילו אם סילק הגוי את משרתו[41].

 עירוב חדש ושכירות חדשה

מב – בכל מקום שהתבטלה או נגמרה השכירות וצריכים לחזור ולשכור את הדירה מן הגוי מתבטל העירוב, ויש לעשות גם את העירוב מחדש, מכיון שאין העירוב חוזר מעצמו[42].

 דין יהודי מומר וכדו'

מג – אנשים הדרים בחצר אחת עם יהודי מומר או עם מחלל שבת בפרהסיה [אפילו רק באיסור דרבנן]דינם כדין הדרים עם גוי בחצר, וצריכים לשכור ממנו את דירתו[43].

 קניה או שכירות מראש העיר וכדו'

 מד

כיום, עושים "עירובי חצרות" מרוכז בכל יישוב ובכל עיר, ומכיון שדרים שם גם גויים וכו' נוהגים לקנות או לשכור את כל היישוב/עיר מראש העיר, משר המשטרה או מקצין הצבא האחראי על המקום[44].

ה"עירוב" עצמו

 עירוב במצות

מה – כיום נוהגים לעשות "עירובי חצרות" במצות, מכיון שאינן ממהרות להתעפש[45].

 משקל העירוב

מו – נוהגים לעשות את ה"עירוב" עם מצות במשקל של כ-חצי קילו[46].

 בעלות על מצות העירוב

מז – עושים את "עירובי החצרות" במצות שנקנו בכסף שנאסף מן המשתתפים ב"עירוב" או לחליפין מזכים לכל המשתתפים ב"עירוב" חלק במצות[47].

 זכיית העירוב לכל הקהל

מח – תחילה צריך עורך ה"עירוב" לקנות את המצות כך שיהיו שייכות לו ואחר כך יזכה אותן לכל הקהל על ידי אחר [מכיון שצריך לזכות את ה"עירוב" לכל הקהל דווקא על ידי אדם אחר שאיננו בעל המצות].

 מצות של אדם אחר

מט – היו המצות שייכות לאדם אחריתן בעל המצות את המצות לעורך ה"עירוב" והוא ייתנם לאדם שלישי, שיזכה בהם לכל הקהל.

 זכיה על ידי קטנים

נ – צריך לזכות את ה"עירוב" על ידי אדם אחר, ולכן לא יזכה אדם את ה"עירוב" על ידי בנו ובתו הקטנים [אף על פי שאינם סמוכים על שלחנו] משום שידם כידו[48], אבל על ידי קטן אחר יכול לזכותו לכל הקהל[49]. אמנם מפני כבוד הקהל יזכו לציבור על ידי אדם חשוב.

 זכיה על ידי קרוביו הגדולים

נא – לכתחילה, לא יזכה אדם את ה"עירוב" לכל הקהל על ידי אשתו, וגם לא על ידי בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו, משום דיש אומרים שגם הם נחשבים כידו. ומכל מקום, אם אין איש אחר שיכול לזכות עבור כל הקהל מותר לזכותו גם על ידיהם.

 זכייה על ידי בנו הנשוי

נב – מותר לאדם לכתחילה לזכות "עירוב" לכל הקהל על ידי בנו שנשא אישה אף על פי שהבן סמוך על שלחן אביו[50].

 שלא יקפידו על אכילת העירוב

נג – יש להיזהר שלא יקפיד אף אחד מן המשתתפים ב"עירוב" על שאר המשתתפים, שלא יאכלו את העירוב. הקפיד אחד המשתתפים ב"עירוב" שלא יאכלו ממנו אין זה "עירוב[51].

 עירוב בדבר מאכל לשבת

נד – יש להיזהר לא לעשות "עירוב" בדבר מאכל שהכינו לצורך השבת עצמה, שהרי אם יבקש אחד המשתתפים לאכלו לא ייתנו לו ונמצא שמקפידים על אכילתו[52].

 סדר ונוסח העירוב

 עירוב ע"י חכם

נה – "עירובי חצרות" צריך להיעשות על ידי חכם המכיר את הלכות ה"עירוב".

 סדר העירוב

נו – סדר העירוב הינו כדלקמן:

 – יקנה הרב את המצות תחילה, [כדי שיהיו שייכות לו] ולכך יגביהן.

 – יתן הרב את המצות לאדם אחר שיזכה בהן לכל הקהל[53], ויאמר לו הרב: "זכה ב'עירוב' זה לאחינו בני ישראל הדרים פה עמנו ושיבואו לדור בעיר הזאת, שיסמכו לטלטל על ידו מרשות לרשות בשבת וביום טוב".

 – יגביה הזוכה את המצות טפח, כדי לזכות את ה"עירוב" לכל הקהל.

 – יקח הרב את המצות ויברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצות עירוב", ויאמר:

"בדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי ולטלטולי מבית לבית ומבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבור ומבור לבית ומגג לגג ומעליה לתחתית ומתחתית לעליה ומזוית לזוית ומרשות לרשות כל מאי דצריך לן בכל שבתות השנה וימים טובים לנו ולכל המסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסח זה עד פסח של השנה הבאה שיבוא עלינו לשלום בעזרת האל יתברך שמו לעד"[54].

 הבנת נוסח העירוב

נז – צריך עורך העירוב להבין את משמעות נוסח ה"עירוב". ולכן, טוב שיחזור ויאמר את נוסח ה"עירוב" בלשון הקודש: "בעירוב זה יהא מותר לנו להוציא ולהכניס ולטלטל מבית לבית ומבית לחצר ומחצר לבית ומבית לבור ומבור לבית ומגג לגג ומעליה לתחתית ומתחתית לעליה ומזוית לזוית ומרשות לרשות כל מה שצריך לנו בכל שבתות השנה וימים טובים לנו ולכל המסתופפים עמנו מכאן ולהבא מפסח זה עד פסח של השנה הבאה שיבוא עלינו לשלום בעזרת האל יתברך שמו לעד".

זמן עריכת "עירובי חצרות"

 "עירובי חצרות" פעם בשנה

נח – נוהגים לעשות את ה"עירוב" מדי שנה בערב יום טוב ראשון של "פסח". חל ערב יום טוב ראשון של "פסח" בשבת יעשו "עירובי חצרות" בערב שבת זו.

 עירוב בשבת של פסח

נט – יש נוהגים לעשות "עירובי חצרות" בערב שבת חול המועד פסח. והנוהגים לעשות כן יעשו את העירוב אחרי תפילת "מנחה" לפני שקיעת החמה ולפני כניסת שבת. אין שהות לעשותו אחרי תפילת "מנחה" ולפני כניסת השבת יעשו את "עירובי החצרות" לפני תפילת "מנחה".

 "עירובי חצרות" כל ערב שבת

ס – יש נוהגים לעשות "עירוב חצרות" בחצרם בכל ערב שבת, כסברת רבנו האר"י ז"ל[55]. והנוהגים לעשות כן יכולים להמשיך במנהגם למרות שרב המקום או אחרים עושים ערוב כללי פעם אחת בשנה ומזכים לכל בני העיר [משום שזה כאילו התנו שאינם נכללים ב"עירוב חצרות" שעושים הרב או האחרים].

 עירוב ביום טוב

סא – אין עושים "עירובי חצרות" ביום טוב. חל יום טוב בערב שבת עושים את ה"עירוב" בערב יום טוב[56].

 עירוב שנתקלקל ביו"ט שהוא ע"ש

סב – חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב לא אמרינן הואיל והותר ליום טוב הותר גם לשבת [אפילו שה"עירוב" מועיל גם ליום טוב לעניין דברים שאינם לצורך], משום שיום טוב ושבת שתי קדושות הן[57].

 מקום הנחת העירוב

סג – נהגו להניח את מצות ה"עירוב" בבית הכנסת, במקום בולט כדי שדין "עירובי חצרות" לא ישתכח[58]. ויש שעושים קופסה נאה ועליה כותבים: "עירובי חצרות", ובתוכה מניחים את המצות[59]. אמנם, אין לתלות את המצות על וו שבקיר[60].

 לבוא לעירוב בבין השמשות

סד – ה"עירוב" צריך להיות מונח במקום כזה שכל אחד מבעלי הבתים יכול לבוא לשם בבין השמשות, ויבין שה"עירוב" נעשה בשבילם.

 כשאינו יכול לבוא בביה"ש

סה – היה שם או בשכונה מת "רחמנא ליצלן", ואחד מבעלי הבתים הנו כהן שאינו יכול לבוא בבין השמשות למקום שה"עירוב" מונח בו בטל העירוב[61].

* בהלכות שבת (ח"א פרק ח' סעיפים כ"ז-ל"ט) הובאו מקצת דיני עירובי חצירות, וכאן הבאנו ביתר הרחבה.

[1] שולחן ערוך (סי' שס"ו סעי' א'), וז"ל: "חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו רו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות, שעל ידי כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית". משנה ברורה (שם ס"ק ב'), וז"ל: "והוא הדין מבית לבית בתוך החצר או בתוך המבוי, אף שהמבוי מתוקן בלחי וקורה, וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים, ובחצר גופא מותר לטלטל בכולה, ואפילו מחצר לחצר נמי מותר, דלא גזרו בזה רבנן".

[2] משנ"ב (סי' שס"ו ס"ק ב'), ז"ל: "וה"ה ית לבית בתוך החצר… וטעם בכל זה דגזרו שלא להוציא מרשותו לרשות חבירו כדי דלא ליתי לאפוקי מרשות היחיד לרשות הרבים, ובחצר גופא מותר לטלטל בכולו, ואפילו מחצר לחצר נמי מותר, דלא גזרו בזה רבנן וכדלקמן בסימן שע"ב", וראה עוד בשעה"צ (שם ס"ק א') ובבה"ל (סי' ש"ע ד"ה "או") והנפק"מ בין הטעמים.

[3] כתב בשו"ע (סי' שס"ו סעי' א'), ז"ל: "חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות, שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית", וע"ע בבא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"ט), וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ה').

[4] או למי שמחמיר שלא לטלטל אף שיש עירוב בעיר, וראה בהרחבה בפרק נ"ה ארבע רשויות סעיפים נ"ה-נ"ט.

[5] ראה בשו"ע (סי' שס"ה סעי' ח'), ז"ל: "מבוי שנשתתפו בו ונשברה הקורה, אותו חצר שהעירוב מונח בו וחצירות הפתוחות לו – מותרות, אבל חצירות שאין פתוחות לאותה החצר – אסורות", ומשום ש"עירוב חצרות" נמצא בדר"כ בבית הכנסת במקום שאין אליו גישה אלא דרך שטח ציבורי, לכן רק באותו "מתחם" (ע"פ המבואר בשו"ע הנ"ל) – מותר לטלטל.

[6] כלומר, שאחד הדיירים בבית המשותף יזכה לכל בני הבית המשותף אוכל משותף, כמובא במחזור קול יעקב, פסח (עמו' ס"ח), מאמר מרדכי למועדים ולימים (פ"ט ה"ב).

[7] בעירובי חצרות יש בהלכה כמה דברים שיכולים להפריע לשומרי תורה ומצוות, אבל כבר עשינו תקנה למנוע זאת, וכבוד ה' הסתר דבר.

[8] כתב בשו"ע (סי' שע"ב סעי' א'), ז"ל: "גגין, וחצרות, וקרפיפות, כולן רשות א' הם לכלים ששבתו בתוכה שמותר לטלטלם מזה לזה אפילו הם של בעלים הרבה ולא עירבו יחד – מותר לטלטל מחצר לחצר אחרת, או לגג, או לראש כותל שביניהם, ומגג לגג אחר הסמוך לו, אפילו גבוה ממנו הרבה, ומהגג לקרפף שאינו יותר מסאתים, או שהוקף לדירה אפילו הוא יותר מסאתים, או למבוי שמתוקן בלחי או קורה, אפילו לא עירבו בו, ואף על פי שעירבו בני חצר לעצמן דשכיחי מאני דבתים בחצר – מותר לטלטל כלים ששבתו בחצר זו לחצר אחרת ולא חיישינן שמא יטלטל גם כלים ששבתו בבית לחצר אחרת או לגג וקרפף", וע"ע בכה"ח (סי' שס"ו ס"ק ג').

[9] הנה דין "מקום פטור" אינו שייך ברשות היחיד, ולכך צריך לעשות עירובי חצרות, אך בלא עירוב – אסור להניח את הכוס על הגדר, אפילו אינו מתכון ללכת לחצר השני, כיון שהגדר היא גדר השותפין ונחשבת הנחת הכוס שם כהוצאה מרשות היחיד לרשות היחיד, וכמובא בר"ן (פרק כיצד משתתפין) שכתב שדין מקום פטור הוא רק ברשות הרבים, אך ברשות היחיד או בכרמלית נידון כמוהם. וכן פסק הרמ"א (סי' שמ"ה סעי' י"ט), וגם רש"י (שבת ז' ע"א ד"ה "דעד") החולק בכרמלית מודה ברשות היחיד, וראה בשו"ע (סי' שס"ו סעי' א'). וע"ע כה"ח (סי' שס"ו ס"ק ן'). אמנם לגבי גדר החולק בין שתי החצרות, כתב השו"ע (סי' שע"ב סעי' ו'), עיי"ש. ואף שנתבאר שאין מקום פטור ברשות היחיד, כבר כתב הדרכי משה (סי' שנ"ה ס"ק ג') דשאני כותב שחולק בין הרשויות דיש לו חשיבות ואינו בטל, ולכן כתב המג"א (שם, ס"ק ט"ו) ולכן אם אין הגדר רחבה ארבעה טפחים מותר להניח עליה דברים ששבתו בבית כדין מקום פטור. אך זה דוקא כשאין מתכוון להעביר מהגדר לחצר השניה. אך אם התכוון לכך, הביא כבר השו"ע (סי' שנ"ו ס"א) שנחלקו בכך הדעות, ודעת הרמ"א (סי' שע"ב ס"ו) מבוארת להחמיר בזה, וכן המנהג לאסור, ראה בכף החיים (סי' שמ"ו ס"ק ז'), וראה בהרחבה בפרק נ"ה ארבע רשויות לשבת סעיפים כ"ב, מ"ז-מ"ט.

[10] כתב בשו"ע (סי' שס"ו סעי' א'), ז"ל: "חצר שהרבה בתים פתוחים לתוכו אסרו חכמים לטלטל מבתיהם לחצר עד שיערבו, דהיינו שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות", וראה כה"ח (שם ס"ק ז') דדוקא פת, ולא דמי להמבואר (סי' שפ"ו) לעניין עירובי תחומין.

וראה בשו"ע שם (סעי' ג'), ז"ל: "הבית שמניחים בו העירוב א"צ ליתן פת. ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה. ואין מניחים אותו בחצר, אלא בבית שראוי לדירה, לאפוקי בית שער, אכסדרה ומרפסת. וצריך שיהא בו ד' אמות על ד' אמות. ואפילו הוא של קטן. ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע – אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום. ואפילו קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו: הגה – והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת. וכן נהגו הקדמונים. ונראה לי הטעם, דעירובין שלנו יש להם דין שיתוף ואין צריך להניח בבית דירה", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ז', כ"ו), וע"ע מש"כ במאמר מרדכי למועדים ולימים (פ"ט סעי' א').

[11] שו"ע (סי' שס"ו סעי' א'), וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ג') דכתב דבמקום פתו – שם דירתו. וראה עוד שם (ס"ק ד') דבזה אין חשש שמא יבואו לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים.

[12] שו"ע (סי' שס"ו סעי' א'): "…שגובים פת מכל בית ובית ונותנים אותו בא' מבתי החצרות, שע"י כך אנו רואים כאילו כולם דרים באותו הבית וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית".

[13] שו"ע (סי' שס"ו סעי' ט').

[14] שו"ע (סי' ש"פ סעי' א').

[15] כה"ח (סי' שע"ב ס"ק כ"ט), ז"ל: "משמע דגם הפתח שיעורו בארבעה טפחים על ארבעה טפחים. וכן כתב חיי אדם כלל ע"ב אות י"ב. אבל ה"ר זלמן אות ה' כתב: פתח רחב ארבעה טפחים או חלון שיש בו ארבעה על ארבעה וכו'. ומדלא הזכיר בפתח ארבעה טפחים על ארבעה טפחים כמו בחלון, משמע דדוקא ברוחב סגי בארבעה טפחים אבל בגובה בעינן כדין שאר פתחים, והיינו עשרה טפחים, כמ"ש ביורה דעה סימן רפ"ז סעיף ב' בהגה לענין חיוב מזוזה, יעו"ש. וכן כתב בפירוש רבינו חננאל בעירובין ע"ח ע"ב דדוקא בחלון סגי שיעור ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אבל בפתח בעינן שיעור מלא קומתו, יעו"ש. ונראה דשיעור מלא קומתו לאו דוקא אלא דהיינו נמי עשרה טפחים דיכול לכפוף קומתו ולצאת ולבא. ואפשר שגם דברי השלחן ערוך יש לפרש כן, דמה שכתב יהא פתח ביניהם ר"ל כדין פתח דעלמא גבוה עשרה טפחים ורחבו ארבעה טפחים. ועל כן נראה דיש להחמיר".

[16] והוא פתוח שאין בו סורגים וכיו"ב, דאם יש בו סורגים, יחשב לסתום, וכדין לבוד שנחשב לסגור, וראה ברמ"א (שם סעי' ה') דאם עשו סריגה לפני החלון, בטל ממנו תורת חלון.

[17] שו"ע (סי' שע"ב סעי' ד'), ז"ל: "אין שתי חצרות יכולות לערב יחד אא"כ יהא פתח ביניהם, או חלון שיש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, ויהיה קצתו בתוך עשרה טפחים הנמוכה לארץ, ואז, אם רצו – מערבין יחד, ואם רצו – מערבין כל אחד לעצמו".

[18] משום ש"בית" מבחינה הלכתית נחשב כאילו הוא מלא, וראה שו"ע (סי' שע"ב סעי' ה'), כה"ח (שם ס"ק ל"ה).

[19] שו"ע (סי' שע"ח סעי' ב'), ז"ל: "שתי חצירות זו לפנים מזו, ופנימית פתוחה לחיצונה והחיצונה למבוי, ויש לפנימית דריסת רגל על החיצונה, אם עירבה פנימית לעצמה ולא החיצונה, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א' מהחיצונה ולא עירב – פנימית מותרת והחיצונה אסורה. עירבה חיצונה ולא פנימית, או שעירבה כל אחת לעצמה ושכח א' מהפנימית ולא עירב – שתיהן אסורות. עירבה כל אחת לעצמה – כל אחת מותרת בחצרה".

[20] ראה בכה"ח (סי' שע"ח ס"ק ט"ז) דרגל האסורה במקומה, אוסרת שלא במקומה.

[21] כתב בשו"ע (סי' שע"ח סעי' ד'), וז"ל: "אם יחיד דר בפנימית ויחיד בחיצונה, או שנים בחיצונה, ועירבו – אין היחיד שבפנימית אוסר על החיצונה: הגה – וה"ה רבים שהם כיחיד ואינן צריכין לערב, כדרך שנתבאר לעיל סימן ש"ע (המגיד פ"ד)". ואפילו שלא עשו עירוב יחד עם היחיד שבפנימית, מכיון ש"רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה" – כלומר, היחיד בן הפנימית שאינו אסור לטלטל במקומו – אינו אוסר על בני החיצונית לטלטל אפילו שלא שיתפו אותו ב"עירוב", מפני שלו מותר לטלטל בחצרו גם ללא "עירוב" ואינו זקוק לעירובם כדי לטלטל, ועיין עוד כה"ח (שם ס"ק כ"ח).

[22] כתב בשו"ע (סי' שע"ה סעי' א'), ז"ל: "מרפסת שהוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים – אינם אוסרים על בני החצר, דסולם תורת פתח עליו והוי כשתי חצרות ופתח ביניהם, שאם רצו – מערבים יחד, ואם רצו – כל א' מערב לעצמו, ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן כדי שתהא רגל המותרת במקומה".

[23] כתב בשו"ע (סי' ש"ע סעי' א'), ז"ל: "הדר בבית שער, אכסדרה ומרפסת שבחצר – אינו אוסר על בני החצר, שאינם חשובים דירה". וכתב המשנ"ב (שם ס"ק א'), ז"ל: "לא שנא של רבים ולא שנא של יחיד, ואף על פי שיש לו להבית שער ארבע מחיצות וגם הוא מקורה, אפ"ה כיון שעוברים דרך שם אינו חשוב דירה", ועוד כתב בשו"ע (שם סעי' ז'), ז"ל: "עשרה בתים זה לפנים מזה, וכלם עוברים מזה לזה ויוצאים דרך החיצון לחצר, שנים הפנימיים לבד צריכים ליתן בעירוב והשאר – פטורים, שחשובים כולם כבית שער", וביאר המשנ"ב (שם ס"ק נ"א), ז"ל: "שהם לבדם תורת בית עליהם ואוסרים לטלטל בחצר וכן לטלטל מזה לזה וכן מהם לבתים שלפניהם, ואע"ג דהשני הוי בית שער לפנימי שעובר דרך עליו, לא מתבטל מתורת בית עי"ז, כיון דהוי רק בית שער ליחיד", וביאר בשעה"צ (שם ס"ק כ"ה), ז"ל: "ואע"ג דכתבנו לעיל בריש הסימן לענין חצר דבית שער דיחיד ג"כ בכלל בית שער הוא, התם דהוא בית שער דחצר דלא עביד לדירה אבל הכא עביד לדירה. ועיין בפמ"ג דמסתפק בבית שער הסמוכה לבית מבחוץ אולי הוי בכלל בית שער דחצר, וכן משמע בעולת שבת ועיין ב"ח", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ע"ד).

ועיין עוד בשו"ע (שם סעי' ב'), ז"ל: "בעל הבית שיש לו הרבה בתים בחצר והשאילן, או השכירן, לאחרים ויש לו בכל אחד מהם דברים שאינם ניטלים בשבת מחמת כבדן, או מחמת איסור, שהם דברים שאסור לטלטלם אפילו לצורך מקומן – אין הדרים בהם אוסרים עליו, לפי שנעשו כלם כאורחים אצלו, ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אף על פי שלא נתנו עירוב. ואם אין הבתים שלו, לא קנויות ולא שכורות, אף על פי שיש לו בהם דברים שאסור לטלטלם – אוסרים זה על זה: הגה – ויש אומרים דכל זה כשאין דיורים בחצר אלא הם, אבל כשיש דיורים אחרים ומוליכים עירובין אצלן – צריכין כל אחד לערב (הר"ר יהונתן פרק כיצד משתתפין). אחד ששכר בית מן העכו"ם והשכיר אחד מן הבירה לחבירו, אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי הוה ליה כאילו כל הבירה שלו והשכיר אחד מן הבתים לחבירו, אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי, הוה ליה שני בתים ולא מהני אף על פי שיש לאחד תפיסת יד בבית חבירו (מהרי"ק שרש מ"א)", וע"ע במשנ"ב שם (ס"ק י"ב), ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אחד והוא השכיר דירה לחבירו ויש לו גם כן שם תפיסת יד, עיין בזה בשו"ע שם, ובחיי אדם (כלל ע"ג סי' ג'-ד').

[24] ראה לעיל בהערה קודמת, וראה עוד במשנ"ב (שם ס"ק נ"ב), ז"ל: "שכל אחד מהם הוא בית שער לכל הפנימים ממנו ואינו חשיב דירה כיון שרבים עוברים עליו, ולפ"ז בבית שיש בתוכו שני חדרים ומושכרים לשני בני אדם, ובבית שלפני החדרים דר בו בעה"ב בעצמו ועוברים דרך עליו – הם בעצמם חייבים ליתן בעירוב ובעה"ב בעצמו פטור, שהוא כבית שער להם".

[25] ואינו אוכל בבית אביו סמוך על שולחן אביו.

[26] כתב בשו"ע (סי' ש"ע סעי' ה'), ז"ל: "מי שאוכל במקום א' וישן במקום אחר, מקום אכילתו הוא העיקר ושם הוא אוסר, הילכך האחין שאוכלים בבית אביהם וישנים בבתיהם – אינם אוסרים. ואם נותן להם פרס ואוכלים בבתיהם – אוסרים. והני מילי כשנותנים בני שאר החצר עירובן במקום אחר, אבל אם היו בני שאר החצר נותנים העירוב באחד מבתים אלו, או שאין עמהם דיורים בחצר – אינם צריכים לערב", ועיין כה"ח (שם ס"ק ח"ן).

[27] כתב בשו"ע ורמ"א (סי' ש"ע סעי' ח'), ז"ל: "המתארח בחצר, אפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או פחות – אינו אוסר על בני החצר והוא והם מותרים, בין בביתו בין בביתם: הגה – ואפילו אם האורחים רבים ובעל הבית אחד. ודווקא בדאיכא בעל הבית אחד קבוע דאז האורחים בטלים לגביה, אבל אורחים ביחד – אוסרים זה על זה מיד (תה"ד סי' ע"ו מגמ' סוף דף ע') ועיין לקמן ס"ס שצ"א (ועכו"ם המתארח ע"ל סי' שפ"ד)", וראה בבה"ל (שם ד"ה "קבוע") בהרחבה, וראה בשעה"צ (שם ס"ק ל"ו), ז"ל: "ולא אמרינן בזה דיהיו נטפלין לעכו"ם הדר באותו חצר ויחשבו כאורחין, כמו דאמרינן דנטפלין לבעה"ב ישראל הקבוע. אך אם הם מתאכסנים בפונדק של עכו"ם [אף שיש לכל אחד חדר בפני עצמו], כתב היד אפרים דבזה בוודאי נטפלים להעכו"ם ואין צריכין לשכור ממנו רשות וגם אין אוסרין זה על זה. ובפמ"ג כתב דגם בפונדק של עכו"ם אוסרים זה ע"ז וגם צריכים לשכור הרשות, וטעמו דלענין עכו"ם לא אמרינן דאורחים בטילין לגביה, וכן מוכח בתשובת רמ"א סימן ק"כ, עי"ש. וראית היד אפרים מסימן שפ"ב יש לדחות, דשכירו ולקיטו שאני, וכן ממה שהביא המ"א מסוף סימן שפ"ב בדין הספינה מוכח דס"ל כפמ"ג", וע"ע בשו"ע (סי' שצ"א סעי' ב'), ומכל מקום בכל אופן שאוסרים זה על זה, אם יש ביניהם אינו יהודי – צריכין לשכור רשותו כדלקמן.

[28] ראה בבה"ל (סי' ש"ע ד"ה "אינו אוסר"), ז"ל: "עיין באבן העוזר שחולק על פסק השו"ע ולדעתו אורח אוסר כשיש לו חדר בפני עצמו שאוכל שם. ומכל מקום לדינא אין לזוז מפסק השו"ע, וכל עיקרי ראיותיו כבר דחה בספר בית מאיר והסכים לפסק השו"ע, עי"ש. וכן מצאתי בחידושי הרשב"א לדף ע"ג ע"ב בד"ה הא דבעה מיניה רמב"ח, דאם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין עי"ש. והאי לשעה היינו שלא היה יותר משלשים יום וכדמסיים על זה ראיה מן הירושלמי עי"ש, וכ"כ בעבוה"ק בשער הרביעי אות ב'".

[29] ראה לעיל הערה כז.

[30] ראה שו"ע (סי' שפ"ב סעי' א'), ז"ל: "הדר עם העכו"ם בחצר – אינו אוסר עליו, עד שיהיו שני ישראלים דרים בשני בתים ואוסרים זה על זה, אז העכו"ם אוסר עליהם. ואינו מועיל שיבטל העכו"ם רשותו, אלא צריך שישכירו ממנו: הגה – ישראל שהשכיר או השאיל ביתו לעכו"ם – אינו אוסר עליו, דלא השכיר או השאיל לו ביתו כדי שיאסור עליו (המגיד פרק ב'). אבל אם הבית של א"י, ושכרו ישראל ממנו ועכו"ם דר בבית עמו – אין שכירות הבית מועיל לענין שכירות העירוב (א"ז). ישראל שהשאיל או השכיר בית לחבירו (במקום שדרים א"י), אף על פי שיש לו תפיסה בבית – לא מהני וצריכים לשכור מעכו"ם (ב"י בשם מצאתי כתוב)", ובמשנ"ב (שם ס"ק א') כתב, וז"ל: "דמעיקר הדין דירת עכו"ם אינה חשובה דירה אלא דחכמים גזרו דליאסר עליו כדי שלא ידור עמו וילמוד ממעשיו, ולא גזרו אלא בדבר דשכיח, דהיינו במקום שדרים כמה ישראלים, אבל לא בחד בית, דלא שכיח שידור בין העכו"ם דהיו חשודין אשפיכות דמים". וע"ע משנ"ב (שם ס"ק ב'-ג'), כה"ח (שם ס"ק י"ד, ט"ז, י"ח).

[31] וראה להלן סעי' ל"ד ואילך כיצד שוכרים את הרשות ממנו.

[32] ראה בשו"ע ורמ"א (סי' שפ"ב סעי' ט"ו), ז"ל: "אם ישראל ועכו"ם דרים בבית א' – צריך לשכור מהעכו"ם ולערב עם הישראל, הגה – אם יש לכל א' דירה בפני עצמו, וה"ה שני (עכו"ם) הדרים בכה"ג בבית אחד – צריך לשכור (משניהם) (ב"י בשם הג"א)".

[33] כתב בשו"ע (סי' שפ"ב סעי' ג'), ז"ל: "אם אין לעכו"ם דריסת רגל על הישראלים – אינו אוסר כגון, שתי חצרות הפתוחות זו לזו ואין להם דריסת רגל זה על זה, ובחצר א' דר עכו"ם ובחצר א' דרים ב' ישראלים או יותר – מכניסין ומוציאין מחצר זו לחצר זו בשבת דרך חלון שביניהם ואין צריך לשכור מהא"י", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"א, כ"ז), וע"ע בשו"ע (סי' שפ"ב סעי' י"ז) לעניין ישראל יחידי, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק נ"ט) ובכה"ח (שם ס"ק צ"ט).

[34] ראה רמ"א (סי' שפ"ב סעי' א'), הובא לעיל, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ד) ובמשנ"ב (שם ס"ק ז') דלדעת הגר"א היינו דווקא באופן שיכול לסלקו, וראה עוד בהרחבה בבה"ל (שם ד"ה "אינו אוסר") שמצדד להקל דווקא כאשר בעל הבית נמצא גם בחצר.

[35] כתב בשו"ע (סי' שפ"ב סעי' ד'), ז"ל: "השוכר מן העכו"ם סתם – מועיל וא"צ לפרש לו שהוא להתיר הטלטול, וא"צ לכתוב שום כתיבה על השכירות", וראה משנ"ב (שם ס"ק כ'), ובכה"ח (שם ס"ק כ"ח) שדי בשכירות רעועה.

[36] שיש לו רשות בבית.

[37] כתב בשו"ע (סי' שפ"ב סעי' י"א), ז"ל: "אבל מאשתו או משכירו ולקיטו, שוכרים אף על פי שהוא מוחה. (ושכירו של שכירו ולקיטו של בעל הבית, הוא כשכיר בעל הבית עצמו) (ריב"ש סי' תכ"ז)".

[38] ראה בכה"ח (שם ס"ק מ"ב).

[39] כתב בשו"ע (סי' שפ"ב סעי' ז'-ח'), ז"ל: "אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע – לכשיכלה הזמן צריך לחזור ולשכור שנית וצריך לחזור ולערב, דאין עירוב ראשון חוזר וניעור. אם שכרו מהעכו"ם לזמן ידוע, ובתוך הזמן השכיר העכו"ם דירתו לאחר – די בשכירות הראשון", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"ט), וע"ע בשו"ע (שם סעי' י"ח) ובכה"ח (שם ס"ק ק', ק"ה).

[40] כתב במשנ"ב (סי' שפ"ב ס"ק כ"ו), ז"ל: "לכשיכלה הזמן צריך כו' – אפילו אם אין העכו"ם חוזר בו, דמאליו נתבטל שכירות הראשונה. ופשוט דאפילו אם יאמר לו העכו"ם שהוא מתרצה גם על להבא, ג"כ לא מהני עד שישכור ממנו. כתב הט"ז: אם שכר מעכו"ם ומת והניח יורש – אין מועיל מה ששכרו מן המוריש דאז נתבטל כח השכירות, דהא אפילו בחייו מצי למיהדר ביה וכו' עכ"ל. וזהו לשיטתו לעיל שכתב בס"ו דאפילו בתוך זמן יכול לחזור, אבל לפי מה שהסכימו האחרונים שם דבתוך הזמן – אינו יכול לחזור בשום ענין, א"כ אפילו מת – לא נתבטל השכירות ואפילו היורש עומד ומוחה. וכ"כ הא"ר ועוד הרבה אחרונים. מיהו בשכר ממנו סתם ומת, מסתברא דנתבטל ממילא השכירות וכדברי הט"ז. ואפילו אם היורש יאמר שמתרצה במה שעשה אביו, מסתברא דלא מהני עד שיחזור וישכור ממנו", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק מ') שיש החולקים על הט"ז, עיי"ש.

[41] כתב בשולחן ערוך (סי' שפ"ב סעי' י"ד), ז"ל: "שכרו משכירו ולקיטו לזמן, אף על פי שסילקו תוך הזמן מהיות שכירו ולקיטו – מותרים עד תום הזמן. אבל אם שכרו ממנו סתם – כיון שסילקו נתבטל השכירות, הגה – והוא הדין אם שכרו מגזבר המלך ונסתלק לגמרי מן המלך אבל אם לא סלקו רק מן הגזברות, ועדיין אוכל פרס המלך, עדיין מקרי שכירו ולקיטו ויוכל לשכור ממנו, ולכן גם שכירות הראשון עדיין קיים (ב"י בשם תשובת רשב"א)", ועיין עוד בכה"ח (שם ס"ק ע"א, ע"ג) בטעם החילוק שבין שכרו בסתם לשכרו לזמן, ז"ל: "הטעם דחשבינן אותו השכירות כאלו שכרו מבעל הבית, כיון שנחשב כאלו עשה ברשותו. ורצונו לומר, כמו שאם שכרו מבעל הבית לזמן השכירות נמשכת עד כלות הזמן, הוא הדין אם שכרו משכירו ולקיטו… אבל אם שכרו ממנו סתם… הטעם דהא אז חוזר הרשות לאדונו וגם כלה שכירתו, דמסתמא לא נתן לו רשות אלא להשכיר כל זמן שיהא שכירו ולקיטו, וגם זה לא שכר ממנו אלא אדעתא דהכי".

[42] כתב בשו"ע (סי' שפ"ב סעי' ז'), הובא לעיל (הערה ל"ט), וראה בשו"ע (סי' שפ"ג), ז"ל: "אינו יהודי הדר עם שני ישראלים ואין העכו"ם בביתו – אינו אוסר (ע"ל סימן שע"א), ויערבו ויהיו מותרים. בא עכו"ם בשבת – אוסר והעירוב בטל. ומיהו יכולים לשכור ממנו בשבת, ואח"כ יבטל האחד לחבירו ויהי' היחיד מותר, וכ"ש אם מת העכו"ם בשבת, שיבטל אחד לחבירו ויהיה היחיד מותר".

[43] ראה בשו"ע (סי' שפ"ה סעי' ג'), ז"ל: "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעכו"ם. ואם אינו מחלל אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ג).

[44] כתב בשו"ע (סי' שצ"א סעי' א'), ז"ל: "ככל משפטי ביטול למי ששכח ולא עירב בחצרו, כן הוא במבוי. שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה, מבטלת רשותם לשאר בני המבוי או הם לה, אף על פי שהם רבים, שבני החצר גבי מבוי חשובים כיחיד בחצר. וככל משפטי ישראל בחצר עם העכו"ם, כן הוא במבוי או בעיר, שאין אסור לטלטל במבוי או בעיר המוקפת חומה עד שיהיו שתי חצרות של בתי ישראל בעיר, אבל חצר אחת – לא, אפילו אם הרבה בתים של ישראל פתוחי' לתוכה, והוא שתהא העיר מוקפת חומה לדירה. וסתם עיירות הן מוקפות לדירה. וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. וכשיש ב' חצרות של בתי ישראל בעיר – צריכים לשכור מכל חצר וחצר של אינו יהודי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר: הגה – ויש אומרים דדוקא לענין להוציא ולהכניס לרשות העכו"ם, אבל לטלטל במבוי – יכול לשכור מן השר, שהרי דרך המבוי הוא של השר ויכול לסלק כל העכו"ם משם (ריב"ש סי' תש"י). במה דברים אמורים בשר שאין הבתי' שלו וגם אין לו רשות להשתמש בבתי בני העיר כלל אפילו בשעת מלחמה, אבל במקום שכל צרכי העיר אינם נעשים אלא על פי השר או הממונה שלו, ודאי ששכירות מהשר ההוא או משכירו ולקיטו מהני, שהרי יש לו רשות להושיב אנשיו וכלי מלחמתו בבתי בני העיר בשעת מלחמה שלא מדעתם". וע"ע בנו"כ שם בהרחבה. ועיין ברמ"א (סי' שפ"ב סעי' י"ח), ובכה"ח (סי' שצ"א ס"ק ט"ז) לעניין קניית רשות מן האדון או השר.

ועוד ראה לענין חיוב שיור מקום אחד שאין בו שיור ושיתוף בשו"ע (סי' שצ"ב סעי' א'), ז"ל: "עיר שהיתה קנין יחיד, אפילו נעשית של רבים, משתתפים כולם שיתוף א' ויטלטלו בכל המדינה. וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד, משתתפים כולם שיתוף א'. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסים בזה ויוצאים בזה, אפילו נעשית של יחיד – אין מערבין את כולה, אלא מניחין ממנה מקום א', אפילו חצר אחת ובית לתוכה, ומשתתפין השאר ויהיו אלו המשתתפין כולם מותרים בכל העיר חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותם הנשארים מותרים במקומם בשיתוף שעושים לעצמם. ואם היו הנשארים רבים – אסורים לטלטל בשאר כל העיר. ודבר זה משום היכר הוא, כדי שידעו שהעירוב התיר להם לטלטל בעיר זה שרבים בוקעים בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלים בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. ואם רצו לערב מבוי מבוי בפני עצמו, כל שכן דמהני דאין שיור גדול מזה", והטעם כדי שלא תשתכח תורת רה"ר באותו מקום, וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ז').

[הערת המערכת: ראינו לנכון להביא כאן את מכתבו של מרן הרב זצ"ל לרבני העיר מעלה אדומים, הרה"ג ר' יהושע כ"ץ והרה"ג ר' מרדכי נגארי שליט"א:

"קבלתי את מכתב כת"ר מיום ו' תשרי השתא ובו שאלתכם כיצד לתקן את ערוב החצרות בעירכם ת"ו.

הנני מצרף את מכתב הקנין אשר קבלנו מאת שר הפנים ושר הבטחון כפי שנהגו בירושלים משנת תקי"ח וכמוזכר בשער המפקד דף מ"ד עמוד ב' ובשו"ע סי' שפ"ב ושצ"א ובנו"כ שם. והיה מנהג ידוע בירושלים שהיו משאירים בית קפה של ערבי ללא שיתוף ועירוב, ומודיעים לציבור שלשם לא יכניסו ולא יוציאו, ופעם עשו את מקום המקדש כשיור ולכן רצוי שגם אתם אף על פי שיתכן ואין לכם צורך בשיור כמוזכר בסי' שצ"ב סעי' א', עשו מקום ידוע כשיור ויש לפרסם ולקבוע מקום זה בעיר שלכם ומשם לא יטלטלו.

קנין זה מועיל גם לעתיד כיון שהבעלות על השטח שעליו ייבנו הבתים אי"ה תהיה כמו של הבתים כיום, ותחול עליהם תוקף קבלת הקנין משני המישורים הנ"ל"].

[45] כתב בשו"ע ורמ"א (סי' שס"ח סעי' ה'), ז"ל: "אם נתעפש פת העירוב ונפסל מלאכול, הרי הוא כמו שכלה לגמרי וצריך לערב מחדש: הגה – ולכן נהגו לעשות העירוב חלת מצה שאינה ממהרת להתעפש (כל בו וב"י סי' שנ"ד), ועוד דיכולים לשמרה בימי הפסח ויכולים לשמור העירוב כל השנה (דעת עצמו), וזה טוב יותר מלערב כל שבת ושבת, שלא ישכחו מלערב. מיהו אם רוצים לערב כל ע"ש ולאכול העירוב כל שבת – הרשות בידם. וע' לקמן סימן שצ"ד", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"א).

[46] ראה שו"ע (סי' שס"ח סעי' ג'), ז"ל: "כמה הוא שיעור העירוב בתחלתו? בזמן שהם שמונה עשרה או פחות שיעורו כגרוגרות לכל א'; ואם הם יותר משמונה עשרה, אפילו הם אלף או יותר, שיעורו מזון שתי סעודות, שהם שמונ' עשרה גרוגרות, שהם כששה ביצים, וי"א שהם כשמנה ביצים". ונוהגים לכתחילה להחמיר וליקח כחצי קילו מצה, ועדיף שיהא ביחידה אחת, ואם אי אפשר – כורכים את המצות יחד, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"ט).

[47] ראה בשו"ע (סי' שס"ו סעי' א'), והובא לעיל (הערה י'), וע"ע בשו"ע (שם סעי' ט'), ז"ל: "אם אחד מבני החצר רוצה ליתן פת בשביל כלם – שפיר דמי, ובלבד שיזכנו להם על ידי אחר. וכשזוכה בו צריך להגביהו מן הקרקע טפח, וצריך לזכות לכל בני החצר או המבוי ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך. וי"א שאף על פי שלא יזכה בפירוש למתוספים עליהם, לב ב"ד מתנה עליהם. ואם נתוספו דיורין לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור – צריך להוסיף מחמתן", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק פ"ה).

[48] ראה בהרחבה שו"ע (סי' שס"ו סעי' י'), ז"ל: "כשמזכה להם ע"י אחר – לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים, אפילו אם אינם סמוכים על שלחנו, ולא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים; אבל מזכה הוא ע"י בנו ובתו הגדולים, אפילו סמוכים על שלחנו, וע"י עבדו ושפחתו העברים, אפילו הם קטנים, וע"י אשתו אף על פי שהוא מעלה לה מזונות ואפילו אין לה בית בחצר. ויש אומרים שאינו מזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים, ולא ע"י בתו, אפילו אינה סמוכה על שלחנו, כל זמן שלא בגרה, ולא ע"י אשתו שמעלה לה מזונות או שאמר לה: צאי מעשה ידיך במזונותיך ואפילו יש לה בית בחצר, אבל מזכה ע"י בנו שאינו סמוך על שלחנו, אפילו הוא קטן, וע"י בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו, וע"י אשתו שאינו מעלה לה מזונות, אפילו אין לה בית בחצר. ולכתחלה טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר: הגה – ובדיעבד סומכין על דברי המיקל בערוב. וכן גדול שיש לו אשה, אף על פי שסמוך על שלחן אביו – מזכין על ידו (הגהות אשירי והגהות סמ"ג וכל בו), ואפילו לכתחלה. ואינו צריך להודיע לאותם שזיכה להם קודם השבת, אלא אם מודיעם בשבת – מותר לטלטל (כל בו)".

[49] דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים, וראה בכה"ח (סי' שס"ו ס"ק צ"ג), ומכל מקום בניו הקטנים שאני, מפני שידם כידו, וראה בכה"ח (שם ס"ק פ"ח).

[50] ראה ברמ"א (שם), ועיין בכה"ח (שם ס"ק קי"ד).

[51] שו"ע (סי' שס"ו סעי' ה'), ז"ל: "צריך שלא יקפיד שום א' מהם על עירובו אם יאכלנו חבירו, ואם מקפיד – אינו עירוב, לכך צריך ליזהר שלא לערב בדבר שתיקן לצורך השבת", וראה בכה"ח (שם ס"ק נ"ז).

[52] ראה במשנ"ב (שם ס"ק ל"ו).

[53] שו"ע (סי' שס"ו סעי' ט'), והובא לעיל בהערה מ"ז.

[54] ראה שו"ע (סי' שס"ו סעי' ט"ו), וכה"ח (שם ס"ק קכ"ג), וראה שו"ע (סי' שצ"ה סעי' א'), ז"ל: "מצוה לחזור אחר שיתופי מבואות ומברך עליו: 'על מצות עירוב', ואומר: 'בזה השיתוף יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצירות למבוי (ומהם לבתים) (ב"י בשם שבולי הלקט) בשבת'. אימתי מברך עליו? בשעה שמקבץ אותו מבני המבוי, או בשעה שמזכה להם, הגה – ואם גבו אותו לשם עירוב ושכחו ולא ברכו עליו – הוי עירוב, כי אין הברכה מעכבת (אגור ושבולי הלקט עיין ס"ס שס"ו)", וע"ע בכה"ח (סי' שס"ו ס"ק קכ"ז) שיש לפעמים שאין מברך על עירובי חצירות.

[55] בא"ח (ש"ש פרשת לך לך סעי' י"ט), וראה כה"ח (סי' שס"ו ס"ק קכ"ד), ז"ל: "והרב האר"י ז"ל היה נזהר לקיים מצוה זו בכל ערב שבת, שלא כאותם הנוהגים לעשותה משנה לשנה וכיוצא בזה. והיה מערב בכל ערב שבת שני מיני עירובין – עירובי חצרות על לחם אחד ושתופי מבואות על לחם שני, ובסעודת ליל שבת היה אומר 'המוציא' בפת של שתופי מבואות ובסעודת שחרית של שבת היה אומר 'המוציא' בפת של עירובי חצירות (כדאיתא בשבת קי"ז ע"ב הואיל ואתעביד בה חדא מצוה וכו'). ואמנם בענין סדר העירוב, בתחלה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר: "בדין עירובא יהא שרי לן" וכו', ואחר כך היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר על ידי אדם אחד גדול, כי תחילה צריך שיערב לעצמו ואחר כך יזכה לאחרים, ראה בשער הכוונות (דף ס"ב ע"ד). ועיין לקמן בהגה סוף סימן שס"ח וסימן שצ"ד סעיף ב'. ומיהו מה שכתב כי תחילה צריך שיערב לעצמו וכו' הוא לאו דוקא, דהא צריך להשתתף עם בני חצר, אלא רוצה לומר על חלקו. ועיין מגן אברהם ס"ק ך' שנתקשה בזה, ופירש דמיירי בעירובי תבשילין, ולפי מה שכתבתי אתיא שפיר. ועיין יד אהרן סימן שצ"ה וברכי יוסף ושערי תשובה סימן שצ"ד שכתבו על דברי מגן אברהם הנז' דלא נהירא, יעו"ש".

[56] כתב בשו"ע (סי' שצ"ג סעי' א'), ז"ל: "אין מערבין עירובי חצירות ושיתופי מבואות בי"ט שחל להיות בע"ש. ואם שכח ולא עירב מערב יום טוב, וחלו שני ימים טובים ביום החמישי ויום ששי – יערב בי"ט על תנאי שיאמר: אם היום חול – יהא זה עירוב, ואם היום קודש – אין בדברי כלום. ולמחר יאמר: אם היום קודש – הרי עירבתי מאתמול, ואם היום חול – יהא זה עירוב. והני מילי בשני י"ט של גלויות, אבל בשני ימים טובים של ר"ה – לא, דכיומא אריכתא דמיא (ועיין לקמן סי' תקכ"ח)", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ג') דגם כיום שבקיאים בקביעות המולד, מועיל לערב על תנאי, עיי"ש.

[57] וע"ע בשו"ע (סי' שצ"ג) לענין ב' ימים טובים של גלויות ולא עירב מערב יו"ט, הובא לעיל.

[58] עיין רמ"א (סי' שס"ו סעי' ג', וסי' שס"ח סעי' ה'), והובא לעיל, וע"ע בבא"ח (ש"ש לך לך סעי' י"ט) ועיין עוד במש"כ מאמר מרדכי לימים ולמועדים (פרק ט' ס"ד).

[59] עיין להחיד"א בברכי יוסף (סי' שפ"ז), ועיין באורך בנהר פקוד (עמוד נ"א) בענין המקום ובענין השיתוף ועירובי חצרות.

[60] עי' פסחים (קי"א ע"ב), וז"ל: "כדאמרי אינשי תלא סילתא – תלא מזוניה. ולא אמרן אלא ריפתא, אבל בישרא וכוורי – לית לן בה, אורחיה היא" ועיין בא"ח (ש"ש פרשת פנחס סעי' י"ב) ועיין עוד במש"כ מאמר מרדכי לימים ולמועדים (פרק ט' ס"ד).

[61] ראה בפמ"ג (משבצות זהב סו"ס שס"ו).