פרק עג – תרומות ומעשרות בשבת

תרומות ומעשרות בשבת

א – חז"ל תיקנו לשאול את בני הבית בערב שבת: "עישרתן"? כיון שפירות שלא הופרשו מהן מעשרות מבעוד יום אסור לאכלם בשבת[1], ובשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות ואפילו במחשבה[2].

אכילת עראי

ב – אסור לאכול פירות שאינם מעושרים בשבת, אפילו אם אוכלם באכילת "עראי"[3] [אעפ"י שביום חול אין אדם חייב לעשר פירות באכילת עראי, השבת "קובעת למעשרות"[4] ואסור לאכלם בלי הפרשה], ולכן אפילו אדם שיש לו פירות שרוצה לאוכלם באכילת עראי בלבד צריך לעשרן קודם השבת.

הפרשה מטבל ודאי

ג – פירות שהם טבל ודאי אסור להפריש מהם תרומות ומעשרות אפילו בבין השמשות[5].

הפרשה מדמאי

ד – פירות שהם "דמאי" מותר להפריש מהם מעשרות בבין השמשות[6].

הפרשה עד ביה"ש

ה – פירות וירקות שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות ולא היה ניתן להפריש מהם בערב שבת מחמת טרדותיו, וצריכים להם לסעודת שבת או לעונג שבת מותר להפריש מהם תרומות ומעשרות בבין השמשות [כלומר עד שלוש עשרה וחצי דקות אחרי שקיעה][7] ולא לאחר מכן.

ו – מותר להפריש מבעוד יום אפילו אם קיבל עליו תוספת שבת[8], ובתנאי שלא קיבלו הציבור שבת בבית הכנסת שרגיל להתפלל בו[9].

אחריות מעשרות על האשה

ז – מנהג טוב הוא שהאשה תהיה אחראית על הפרשת תרומות ומעשרות, כיון שבדרך כלל היא זו שעוסקת בקניית פירות וירקות ובהכנתם. וטוב שאדם ירגיל בביתו להפריש תרומות ומעשרות מיד כשמביאים את הפירות והירקות אל הבית.

עישר בשבת במזיד

ח – אדם שעישר את פירותיו בשבת במזיד אסור לו ולמי שהפריש בשבילו לאכול מפירות אלה עד מוצאי שבת, ולשאר האנשים מותר לאוכלם מיד. ובשוגג מותר גם לו לאכלם מיד [והוא הדין בירקות]. ויש אומרים שאדם שעישרם בשבת במזיד אסור לו לאכלם לעולם, ולאחרים מותר לאכלם במוצאי שבת. ואם עישרם בשבת בשוגג אסור לאף אדם לאכלם בשבת, ובמוצאי שבת מותר לכל אדם לאכלם, ולמעשה אפשר להקל כדעה ראשונה[10].

ט – דין המתארח אצל אדם שאינו מעשר או שיש לו פירות שספק הפרישו מהם תרומות ומעשרות [ראה בחלק א' בפרק ח' סעי' י"ח-כ"ב].

הפרשת חלה

שכח להפריש ונזכר בבין השמשות

י – מי שהיה טרוד, ושכח להפריש חלה בערב שבת מהלחם שהוא צריך לשבת, אם הוא בארץ ישראל ונזכר בבין השמשות יכול להפריש חלה בבין השמשות, אך בחו"ל[11], כיון שיכול להשאיר חלק מהלחם למוצ"ש ולהפריש ממנו חלה במוצ"ש, לכן אסור להפריש בבין השמשות[12].

שכח להפריש בכלל

יא – מי ששכח להפריש חלה בערב שבת והוא בארץ ישראל אינו יכול לאכול מן הלחם בשבת בשום אופן[13], אך בחו"ל יכול להשאיר חלק מן הלחם למוצ"ש כדי שיפריש ממנו חלה ולאכול את השאר בשבת[14].

דרך הפרשת חלה בערב שבת

יב – הקונה לחם בערב שבת ורוצה להפריש חלה מספק, אך אינו רוצה לחתוך חלק מלחם בערב שבת מכיון שהוא רוצה שיהיה לו לחם שלם ללחם משנה יעשה בערב שבת סימן בקצה החלה, ויאמר: "את הקצה הזה של הלחם אני מפריש ל"חלה" ומחר אחתוך את החלק הזה" (כמו"כ אם יש מדבקה על הלחם יכול להקצות את מעט הלחם שדבוק למדבקה עבור "חלה")[15].

חלק ה"חלה" – מוקצה

יג – הפרישו "חלה" באופן שמבואר לעיל נעשתה אותה חתיכה מוקצה, ואסור לטלטלה[16]. ולכן, עדיף לסמן את מקום ה"חלה" כמבואר ולהשאיר חתיכה גדולה יותר מהסימון, כך שגם החתיכה שחל עליה שם "חלה" תהיה מותרת בטלטול[17].

ספק אם הפרישו חלה

יד – אם יש ספק אם הפרישו "חלה" או לא הפרישו "חלה" מן הלחם אחרי שנכנסה שבת מותר גם בארץ ישראל בשבת לאכול את הלחם, ולהשאיר בסופו משהו [מעט] כדי שיוכלו להפריש ממנו "חלה"[18].

אכל לחם שלא הופרש

טו – אדם ששכח ואכל בשבת מעט מלחם שלא הופרשה ממנו "חלה" בארץ ישראל, ונזכר יפסיק לאכול ויפריש במוצאי שבת, ויכוון על חלק הלחם שנשאר לפניו וגם על חלק הלחם שנאכל כבר[19].

ליל פסח

מצת מצוה

טז – האופה מצות יקפיד להפריש מהם חלה אחרי האפייה. לא הפריש חלה מן העיסה ונזכר בליל פסח שחל בשבת, ואין לו מצה אחרת או שלא סומך על שכנו וכדו' יפריש במחשבה[20].

[1] ראה שו"ע (סי' רס"א סעי' א'), משנ"ב שם (ס"ק ד'), שו"ע (סי' של"ט סעי' ד'). אם שכח לעשר ונזכר בשבת שהאוכל לא מעושר – אין לו תקנה. ואי אפשר לאכול מעט ולהשאיר קצת שיהא מעשר במוצאי שבת, כיון שמדאוריתא "אין ברירה" למרות שתרומה בזה"ז לא מדאוריתא. ועיין פרי מגדים (סי' רס"א) ומשנ"ב (שם ס"ק ג').

וכמו כן, פירות אלה שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות – אסורים בטלטול בשבת. כתוב במשנה שבת (קכ"ו ע"ב): "מפנין ארבע וחמש קופות בשבת אבל לא את הטבל". ועיין בתוס' (מ"ג ע"א ד"ה "טבל").

[2] כתב הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ג הלכה ט'): "אין מגביהים תרומות ומעשרות בשבת כיון שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן". ועוד (שם פכ"ג הט"ו) כתב: "המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג – יאכל ממה שתיקן, במזיד – לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות, וכו' מעשרין את הדמאי בין השמשות אבל לא את הודאי". ולכן מי שלא הפריש בערב שבת – לא יכול להפריש בשבת, וכן הוא בשו"ע (סי' של"ט סעי' ד') ובמשנ"ב (סי' ר"ס ס"ק י"א) ובכה"ח (סי' של"ט ס"ק נ"א). ואין חילוק בין הפרשה במחשבה להפרשה באמירה כיון שבשניהם הוי מתקן, ראה בכה"ח (סי' תנ"ז ס"ק ט"ז) לגבי חלה וה"ה לכאן.

[3] ומה נקרא אכילת עראי, ראה שו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' פ"ז-פ"ח).

[4] פירות שאדם מוליך לביתו מן השדה ביום חול, אפילו אם נגמרה מלאכתם – מותר לאכול מהם אכילת עראי אפילו שאינן מעושרים, כל זמן שלא נקבעו למעשרות. נכנסו לביתו – נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם ללא הפרשת תרומות ומעשרות. ובשבת, שהיא קובעת למעשרות – אסור לאכול אפילו לא נכנסו לביתו. וכך לשון השו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' פ"ג): "אחד מו' דברים קובע הפירות למעשרות: החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה והשבת. …כיצד? פירות שדעתו להוליכן לבית, אף על פי שנגמרה מלאכתן – אוכל מהם אכילת עראי עד שיכנסו לבית שלו. נכנסו לבית שלו – נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהם עד שיעשר". ועוד כתב מרן (שם סעי' קי"א): "פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת – נקבעו, ולא יאכל מהם, אפילו לאחר השבת, עד שיעשר".

[5] ראה שו"ע (סי' רס"א סעי' א') ובכה"ח שם (ס"ק ג').

[6] משנה שבת (ל"ד ע"א): "אבל מעשרין את הדמאי", רש"י שם (ד"ה "אבל מעשרין את הדמאי") – "דלא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן", אבל היום מקום שאין רבנות בחזקת שלא מעשרים.

[7] ב"י ושו"ע (סי' שמ"ב) וכה"ח שם (ס"ק ט') ושו"ע (סי' ש"ז סעי' כ"ב). וכתב כה"ח שם (ס"ק קמ"ט): "כן כתב הטור בסימן שמ"ב, וכתב עליו בית יוסף שם דדבריו סתומים שכתב: או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בין השמשות, ואי מוקמת לה בודאי קשיא מתניתין דסוף פרק במה מדליקין דקתני: ספק חשיכה – אין מעשרין את הודאי, ואי מוקמת ליה בדמאי קשה דלמה כתב: או שהיה טרוד, אפילו אינו טרוד נמי שרי, דהא מתניתין סתמא קתני: מעשרין את הדמאי. ואפשר שהוא סובר דמתניתין דקתני: אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי על כרחך לא במעשר לצורך השבת עסקינן, דאם כן אפילו ודאי הוה שרי לעשורי, דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא, וכיון דבשלא לצורך השבת עסקינן לא הוה לן למשרי לעשר אפילו דמאי אם לא מפני הדוחק, ולכן כתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות, כלומר דמפני הטירדא דוקא שרי, הא אם אינו טרוד – לא. ולפי זה לא התיר כאן לעשר אלא דמאי דוקא. ויותר נראה לומר דאפילו ודאי – שרי לעשר, ואפילו שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז, לדידן דקיימא לן דלא גזרו על שבות בין השמשות בשעת הדחק. והא דתנן: אין מעשרין את הודאי אתיא כמאן דאמר גזרו על שבות בין השמשות וכמו שפירש רש"י שם, עכ"ל. מיהו הב"ח שם כתב על דברי בית יוסף הנז' דאין נראין דבריו ואין מעשרין את הודאי אפילו לצורך שבת אלא אם כן היה טרוד ונחפז לאותו דבר בשבת, יעו"ש. והביאו הט"ז שם, אבל הוא פירש דמה שכתב הטור: והוצרך לעשר, הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי. ומה שכתב: או שהיה טרוד, קאי אשאר מילי, יעו"ש. והמגן אברהם כאן ס"ק ל' כתב לפרש דברי הטור כדאיתא במשנה פרק ז' דדמאי דאם שכח לעשר עד בין השמשות – יכול לקרות שם, וכתב דדוקא במעשר פירות דרבנן או בחוץ לארץ אבל בדגן ויין ושמן דהוי דאורייתא, קיימא לן דאין ברירה ולא מהני קריאת שם, יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא, ועל כן נראה דיש לתפוס סברא מציעתא ואין להתיר לעשר בין השמשות אלא אם כן היה טרוד ולא יכול לעשר קודם וגם נצרך לאותו דבר בשבת כדי שיהיה שבות דשבות במקום מצוה, דהיינו בין השמשות שבות, ומעשר בזמן הזה הוא דרבנן, כמ"ש ביורה דעה סימן של"א סעיף ב' הוי ליה שבות דשבות, ולצורך שבת הוי ליה שבות דשבות במקום מצוה". וע"ע שו"ע (סי' רס"א סעי' א'), כה"ח שם (ס"ק ג') ומשנ"ב שם (ס"ק ד').

[8] כתב השו"ע (סימן רס"א סעי' ד'): "אחר עניית ברכו, אף על פי שעדיין יום הוא, אין מערבין ואין טומנין משום דהוא קבליה לשבת עליה; ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו". ועוד כתב (סימן שצ"ג סעי' ב'): "אחד עירובי חצרות ואחד שיתופי מבואות מערבין אותם בין השמשות, ואפילו אם כבר קבל עליו תוספת שבת. ויש אוסרים אם קבל עליו תוספת שבת".

וכתב כה"ח שם (ס"ק י"ב): "בכאן סתם להתיר ואחר כך כתב סברת היש האוסרים, וידוע דדעת מר"ן ז"ל לפסוק כסתם ורק שחושש לכתחלה לסברא שמביא באחרונה, כמו שכתבנו לעיל סימן י"ג אות ז' יעו"ש. ובסימן רס"א סעיף ד' סתם לאסור, ועיין באחרונים מה שהקשו על זה. ובדגול מרבבה שם כתב לתרץ דהכא מיירי שקיבל בפירוש תוספת שבת, ומשום הכי יש להקל בשבות, והתם מיירי אחר עניית ברכו שמן הסתם קבל קדושת השבת ממש, ולכך השמיט דעת המיקל, יעו"ש. והאליה רבה שם אות ח' כתב דהכא מיירי ביחיד שקבל עליו, והתם מיירי בצבור שקבלו בעניית ברכו, יעו"ש. וכן כתב המחזיק ברכה שם אות ה' ופסק כן לענין הלכה, יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות ב' דהעיקר כסברא ראשונה בקבלת תוספת שבת בלבד, אבל אם התפלל ערבית הרי קבל עליו שבת עצמה, כיון שהתפלל תפלת ליל שבת ונאסר בכל השבותים כמו בשבת עצמה לבד מה שנעשה על ידי אחר, כמ"ש בסימן רס"א ורס"ג. ואפילו אם הוא לא התפלל, אם רוב הצבור התפללו, המיעוט נמשכים אחריהם בעל כרחן ולא משגמרו התפלה אלא אפילו משהתחילו עניית ברכו, עכ"ל". ולגבי קבלת שבת, ראה מאמר מרדכי שבת (זכור חלק א' פרק י"ד סעי' כ"ג).

[9] ראה בשו"ע (סי' רס"ג סעי' י"ב). ולגבי קבלת שבת, ראה מאמר מרדכי שבת (זכור חלק א' פרק י"ד סעי' כ"ג).

[10] משנה תרומות (פרק ב' משנה ג'): "המעשר והמבשל בשבת שוגג – יאכל, מזיד – לא יאכל", וברמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ג הל' ט"ו): "המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביום טוב בשוגג – יאכל ממה שתיקן, במזיד – לא יאכל עד מוצאי שבת, ובין כך ובין כך תיקן את הפירות". וראה בשו"ע (סי' של"ט סעי' ד'). אולם דעת המג"א (שם ס"ק ז'): "דדמי למתקן, ואם הפריש – דינו כמבשל בשבת (ר"ן ורמב"ם), עסי' שי"ח" (ושם כתב השו"ע: "המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד – אסור לו לעולם, ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג – אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד).

וכתב בכה"ח שם (ס"ק נ"א): "וכתב הפרי חדש ביורה דעה סימן צ"ט טעמו, דבאיסור דאורייתא קנסו שוגג אטו מזיד, אבל במעשר דהוי שבות – לא קנסו. והוכיח כן מדברי הרמב"ם והרשב"א והרא"ש דלא קנסינן שוגג אטו מזיד בדרבנן, יעו"ש. וכן כתב הריב"ש סימן רנ"ד דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אלא במבשל דהוי מן התורה יעו"ש, והביא דבריהם הערך השלחן בסימן זה אות ב' יעו"ש". וכתב משנ"ב (סימן של"ט ס"ק כ"ה): "ואם עבר והפריש במזיד – לא יאכל בין לו בין לאחרים עד מו"ש מטעם קנס, ואם היה בשוגג – מותר אפילו לו מיד". וביאר בשער הציון שם (ס"ק כ"ד): "תוספות שבת (ס"ק י') ושאר אחרונים ושכן כתוב בהרמב"ם, ודלא כמגן אברהם דמדמי זה למבשל. ומכל מקום לעיקר הדין איני יודע טעמו של הרמב"ם אמאי מיקל במזיד לו במוצאי שבת, הא כיון דפסק במבשל כר' יהודה, לא מצינו בגמרא שיחלק ר' יהודה במזיד בין דאורייתא לדרבנן, וכבר כתבנו בזה בביאור הלכה בריש סימן שי"ח (ד"ה המבשל), עיין שם. ומכל מקום לענין דינא בודאי אין להחמיר בזה, דבלאו הכי פסק הגר"א (סי' שי"ח סעי' א') אפילו במלאכה דאורייתא כר' מאיר, ובדרבנן בודאי יש להקל בזה" (וראה בהלכות הנאה ממעשה שבת, וכאן קל יותר משאר דרבנן כדברי שער הציון).

[11] שונה היא הפרשת חלה בארץ ישראל מהפרשת חלה מחוץ לארץ. יסוד הפרשת חלה בארץ ישראל הוא מדאורייתא ובחו"ל הוא מדרבנן.

[12] שו"ע (סי' רס"א סעי' א'), משנ"ב שם (ס"ק ד'). וכתב כה"ח שם (ס"ק ד'): "אבל יכול להפריש חלה בחוצה לארץ בין השמשות, דהויא דרבנן בלי סמך מהכתוב, כדי שלא תשתכח תורת חלה. בית דוד סימן ק"ג, ברכי יוסף אות ג'. אבל העולת שבת אות א' כתב דאין להפריש חלה בין השמשות אם שכח להפריש מבעוד יום, משום דאפשר שישייר מעט, כדאמרינן: חלת חוצה לארץ אוכל והולך ומשייר ואחר כך מפריש. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ב', אליה רבה אות ב', תוספת שבת אות ב'. ואם כן שבת ערב פסח דאי אפשר – מותר בין השמשות, וכן חלת ארץ ישראל באין לו מה יאכל בשבת – שרי בין השמשות, דשבות דמצוה לא גזרו בין השמשות. אשל אברהם שם. ועיין לקמן סימן תק"ו סעיף ג' בהגה". וראה עוד בכה"ח (סי' תק"ו ס"ק כ"ט וסי' תנ"ז ס"ק ט"ז).

[13] ראה שו"ע (יו"ד שכ"ב סעי' א'-ב') שחלה ום מדרבנן, אמנם עיקרו מהתורה, וראה שו"ע יו"ד (סי' שכ"ג סעי' א'). ולגבי קמח שהגיע מחו"ל לארץ שדינו כחלת ארץ ישראל – ראה משנה חלה (פ"ב מ"א), וכדעת הלבוש (יו"ד סי' של"א סעי' י"ב) והגר"א (שם ס"ק כ"ט) שהיה בו חיוב מן התורה (ועי' ש"ך שם ס"ק כ"ב), כפי הנראה מן הירושלמי (פ"ב ה"א, י' ע"א) שדורש את החיוב בזה מן הפסוק (במ' ט"ו, י"ח): "אשר אני מביא אתכם שמה", ולא כדעת הב"ח שם שהירושלמי הוא רק אסמכתא, וראה עוד בכסף משנה (הל' תרומות פ"א הל' כ"ב).

[14] שו"ע (יו"ד סי' שכ"ג סעי' א'): "ואם ה לאכול תחלה ואחר כך יפריש החלה, בח"ל – מותר, מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם", ושו"ע (או"ח סי' תק"ו סעי' ג'), בא"ח (ש"ש פרשת שמיני הלכות חלה סעי' ה'), ועי' כה"ח (סי' תק"ו ס"ק כ"ט, סי' תנ"ז ס"ק ט"ז, סי' תמ"ד ס"ק ה'), משנ"ב (סי' תק"ו ס"ק כ"א).

[15] ראה רמב"ם (הל' מעשר פרק ט' הל' ז'-ח'), וז"ל: "וכן המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות, אומר מערב שבת: 'מה שאני עתיד להפריש למחר הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, וזה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר על שאר הסמוך לו, ומעשר שני בצפונו או בדרומו והרי הוא מחולל על המעות', מפני שמותר לאדם להתנות תנאים אלו על הדמאי אף על פי שאינו ברשותו, אבל בודאי אינו מתנה אלא על דבר שברשותו". דהיינו מותר להפריש כך בטבל ודאי, וה"ה בחלה.

[16] משנה ביצה (כ"ז ע"ב): "חלה שנטמאת – לא יזיזנה ממקומה ביו"ט". וכתוב בירושלמי (דמאי פרק ז' הלכה ב'): "אלא כי אנן קיימין באומר מכבר: 'לכשאשתה ולא נמצא', מטלטל תרומה טמאה בשבת. אר"א: משייר כל שהוא חולין", עיי"ש. והוי מוקצה מחמת גופו שאינו ראוי לכלום, עי' משנ"ב (סי' תק"ו ס"ק כ"ט).

[17] כדין קליפות או עצמות שיש עליהן שאריות אוכל שמותרות בטלטול מחמת האוכל המחובר אליהן, שו"ע (סי' ש"ח סעי' כ"ז) ובכה"ח שם (ס"ק קע"ט).

[18] עי' בתפארת ישראל (תרומות פ"ג ס"ק ג') של דמאי ותרומת חו"ל יש את אותו דין, ולכן הפרשה זו מועילה.

וכן יש דרך נוספת ע"פ הכלל שבדרבנן אומרים: "יש ברירה", וראה בשו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' י"א) ובכסף משנה (הל' תרומות פ"א הל' כ'). אמנם עיין בשו"ע יו"ד (סי' שכ"ג) שבחלה שעיקרה מהתורה לא אומרים ברירה (וראה לעיל בהערה ז' מה שהבאנו מהמג"א), וכן הוא בחזו"א (דמאי סי' ט', ס"ק י', י"ג; סימן ט"ז, ס"ק י'-י"א). אבל בספק יש להקל על ידי ברירה כדמאי.

[19] בא"ח (ש"ש פר' שמיני סעי' ה') בשם הברכי יוסף (יו"ד סי' שכ"ג דין ד'), וז"ל: "אם בחו"ל שכח להפריש חלה בערב שבת – אוכלין בשבת, ומשיירין ככר או חציו כדי להפריש ממנו חלה בחול, וישאר ממנו דבעינן שיהא שייריה ניכרין. ובארץ ישראל ששכחו להפריש, ואכלו רוב הפת בבלי דעת – יפריש מהמותר על הכל, גם על מה שאכל, לתקן מה שאפשר, דבדיעבד מפריש שלא מן המוקף". כה"ח (סי' תנ"ז ס"ק ט"ו).

[20] שאכילת מצה בליל הסדר מהתורה. כתב כה"ח (סי' תנ"ז ס"ק ט"ז): "אם שכח להפריש חלה בארץ ישראל בערב שבת – אין תקנה בשבת דיתקן במחשבה. קרית מלך רב חלק ב' בשו"ת סימן ט', ברכי יוסף שם אות ג'. ועיין באשל אברהם סימן תק"ו אות ח' שכתב דבליל פסח ובליל סוכות בשכח להפריש מערב יום טוב בחלת ארץ ישראל – יש לומר דמפריש, דהוי דבר תורה ודחי לשבות דאין מפרישין באין לו לחם אחר, יעו"ש. מיהו בשאלת יעב"ץ חלק א' סימן קל"ג דעתו נוטה להתיר בזה בארץ ישראל להפריש בכל יום טוב כשאין לו לחם אחר, יעו"ש. ונראה דיש לסמוך על זה היכא שאי אפשר לשאול מאחרים".

ולגבי הפרשה במחשבה, כתב רמב"ם (הלכות תרומות פרק ד' הל' ט"ז): "הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום – הרי זו תרומה, שנאמר: 'ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן' – במחשבה בלבד תהיה תרומה". וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' של"א סעי' מ"ו), וראה במהר"י קורקוס שם מש"כ בזה וה"ה לכאן.