פרק סח – שכר שבת ותנאיו

הקדמה

דין "שכר שבת" מתייחס לשכר שמקבלים תמורת השכרת כלים וכדו' או רווח עבור עבודה שמתבצעת בשבת.

בדרך כלל אסור לקבל תשלום עבור השכרה לשבת או עבודה שמתבצעת בשבת, אך בתנאים מסוימים הדבר מותר, כפי שיתבאר לקמן.

נטילת שכר על מעשה שבת

 השכרת כלים

א – אסור לקחת "שכר שבת", כלומר, דמי שכירות עבור השכרת כלים לשבת, בין מיהודי ובין מגוי[1].

 מושכר שלא נעשית בו מלאכת איסור

ב – אסור לקחת "שכר שבת" [דמי שכירות עבור השכרה לשבת] בפני עצמה, אפילו אם לא נעשה בחפץ המושכר מלאכת איסור בשבת[2].

 השכרה לשבת בהבלעה

ג – הרוצה להשכיר כלי כך שיוכל לקבל את דמי השכירות עבור יום שבת, צריך להשכירו בהבלעה בין בשכירות יהודי ובין בשכירות גוי[3], כלומר, באופן שהשכירות לשבת מובלעת תוך השכירות של ימות החול [כגון: שמשכיר כלי לתקופה של שבוע או חודש ימים, ואומר בשעת ההשכרה: בעד כל שבוע או חודש תן לי כך וכך][4].

 השכרה בלא הבלעה לתקופה ארוכה

ד – אסור להשכיר כלים בלא הבלעה [כגון כשאומר בשעת ההשכרה: תן לי כך וכך עבור כל יום], אפילו אם משכירים לתקופה ארוכה [חודש או שנה] ואפילו אם משלם עבור כל התקופה בפעם אחת. וטעם הדבר הוא, שכאשר היהודי אומר שמחשב את דמי השכירות לפי הימים נמצא שהתשלום הוא עבור שבת בנפרד ואינו בהבלעה[5].

 השכרה לגוי בהבלעה לתקופה קצרה

ה – כאשר משכירים לגוי כלים שעושים בהם מלאכה האסורה בשבת, או ליהודי כלים שאין עושים בהם מלאכה האסורה, בהבלעה ולא לוקחים "שכר שבת" בנפרד, מותר להשכיר להם אפילו לזמן קצר מאוד[6].

 שכר עבודה בשבת בהבלעה

ו – אדם שנשכר לשמור על חפץ או מקום וכדו' אסור לו לקחת שכר עבור השמירה בשבת ["שכר שבת"] בפני עצמה, אבל בהבלעה מותר. ולכן, אם נשכר לשמור על המקום במשך חודש מותר לו ליטול גם "שכר שבת", באופן שמקבל לפי חודש ולא לפי מספר שעות עבודה וכדו'[7].

 שכר על שמירה

ז – אדם ששכרו אותו לשמור על גינה בשבת אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. ונחלקו הראשונים: יש אומרים שאינו חייב בשמירה כלל, ולכן פטור אפילו אם מחמת פשיעתו ניזוק החפץ. ויש אומרים שחייב בפשיעה אבל לא בשאר נזקים כגון גניבה ואבידה. אבל אם נותנים לו שכר שבת בהבלעה, אחריות שבת עליו[8].

 אחראי משמרת בבית מלון בשבת

ח – עובד בבית מלון שצריך לשמש כאחראי על קבלת האורחים בשבת וכו' באופן, שאינו צריך לחלל שבת אלא רק לוודא שהכל נעשה כשורה, מותר לו לעבוד שם, מכיון שאינו עושה שום מלאכה אלא משגיח בלבד ודינו כשומר פירות. ומכל מקום, גם במקרה זה צריך לקבל את שכרו בגין השגחה זו בשבת בהבלעה יחד עם המשכורת של שאר ימות החול[9].

חזן וקורא בתורה

 שכר לחזן

ט – מותר לשמש חזן תמורת שכר בימי החול. וראוי לעשות כך, מכיון שכאשר מקבל שכר, הוא אחראי יותר ומסור יותר לתפילה, לזמניה וכדו' ובכך נמנעים ויכוחים ומחלוקות[10].

 שכר על חזנות עם הכנה בימות החול

י – אף על פי שכתב מרן בשולחן ערוך שאין איסור על חזן לקחת שכר רק על חזנותו או על הקריאת התורה בשבת, מכל מקום כתב שאינו רואה סימן ברכה, ולכן צריך החזן להתכונן בימות החול לתפילה או לקריאת הפרשה וכדו', כדי שהשכר על החזנות בשבת יהיה מובלע בשכר עבודת ימות החול ובזה יצא ידי כל השיטות[11].

 שכר על חזנות בלי הכנה בימות החול

יא – בדיעבד, כאשר החזן לא הכין את התפילה או את קריאת התורה בימות החול, מותר גם לאדם שהתכונן לתפילה או לקריאה בתורה בשבת עצמה לשמש כחזן ולקבל שכר על כך, כיון שזה לצורך מצוה, אך מכל מקום אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר[12].

תאגידים ומקומות עבודה

 עבודה במקום שעובדים בו גם בשבת

יב – מותר לעבוד בימות החול במקום שאחרים עובדים בו גם בשבת, וכן מותר לו לקבל משכורת ובתנאי שהמשכורת היא רק עבור ימות החול[13].

 ריווח על עבודה שנעשית בשבת

יג – אסור ליהנות מרווח שמתקבל עבור מלאכה שנעשתה בשבת. לכן, אסור לקבל רווח מחברה שחלק מפעילותה נעשית בשבת ומחלקת רווחים לעובדיה וכדו'[14]. ומכל מקום, כיון שאין אפשרות לשער מה הם הרווחים מעבודת העסק בשבת, ומה הם הרווחים מעבודת העסק בימות החול – על כן יש להתנות עם החברה שאת הכסף הוא מקבל כמתנה ולא כתשלום רווחים[15].

אמנם אם החברה אינה מסכימה לתת את הכסף כמתנה, יכול העובד לקבל את סכום הכסף הכולל, לחשב בעצמו [אפילו לא במדויק] את אחוז הריווח של שבת, להוריד אותו מהסכום הכולל ולהחזיר אותו לחברה[16].

 מניה שעובדיה מחללי שבת

יד – אסור להשקיע במניות חברה בבעלות יהודית שעושה מלאכות האסורות בשבת[17].

 ריווח מחברה של גויים

טו – חברה בבעלות גוים שמניותיה עלו בשבת, אסור ליהודי לקבל רווח זה משום שכר שבת[18].

 ריווח מהלוואה בריבית

טז – אסור למלווה כסף בריבית [באופן שמותר] לקבל רבית עבור יום שבת. ולכן, צריך לחשב הריבית ב"הבלעה", כלומר יחשב את תשלום הריבית לפי שבועות ולא לפי ימים[19].

 הלוואה בריבית לפי ימים

יז – מלווה בריבית כנ"ל שחישב את סכום ההלוואה לפי שבועות והלווה פרע את ההלוואה באמצע השבוע, לא יחשב את ימי שבוע זה, מכיון שנמצא מחשב לפי ימים[20].

 רווח מפיקדון יומי

יח – אסור לקבל רווח מפיקדון בבנק אם הרווח מתקבל עבור כל יום בנפרד, בפרט אם אמרו לו שרווח מסוים התקבל עבור יום השבת, משום שכר שבת. ואפילו אם מקצת הרווח מתקבל ב"הבלעה", ואמרו לו שחלקו התקבל עבור שבת אסור לקבלו[21].

 תשלום על פיגור בחוב

יט – מעיקר הדין לכתחילה חברות טלפון, מים וחשמל יזהרו מלגבות שכר פיגורי תשלומים עבור ימי השבת שבתקופת הפיגור. אמנם, הנקלע לפיגור בתשלומים וצריך לשלם גם עבור ימי השבת שבת וכו' מותר לו לשלם[22].

 השכרת "יחידת דיור"

כ – אסור לקחת "שכר שבת" בנפרד עבור השכרת "יחידת דיור". ולכן, המשכיר "יחידת דיור" צריך להשכיר אותה בהבלעה יחד עם השכר שמקבל עבור ימות החול[23].

 חדר במלון לשבת

כא – צריך שהשוכר חדר לשבת בבית מלון, יתכוון שהתשלום יהיה גם עבור ערב שבת ומוצאי שבת, כדי לא לשלם שכר שבת[24].

[1] אע"פ שאין אנו מצווין על שביתת כלים בשבת, כמבואר בשו"ע (סימן רמ"ו סעי' א'): "מותר להשאיל ולהשכיר כליו לאינו יהודי, ואף על פי שהוא עושה בהם מלאכה בשבת, מפני שאין אנו מצווים על שביתת כלים; וי"א דכלים שעושין בהם מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת (והטעם שאסור להשכיר דוקא בערב שבת, כתב המשנ"ב בס"ק א' משום שנראה כשלוחו) וביום החמישי מותר להשכיר לו, ובלבד שלא יטול שכר שבת אלא בהבלעה, כגון שישכיר לו לחדש או לשבוע; ולהשאיל לו – מותר אפילו בערב שבת…", ראה במשנ"ב (שם ס"ק א').

[2] ראה בשו"ע (סי' רמ"ו סי' א') הובא בהערה קודמת. וכתב בכה"ח (שם בס"ק ח') "אבל ליטול שכר שבת לחוד אפילו בכלי שאין עושין בו מלאכה ואפילו בחדר לדור בו אסור".

[3] ולגבי איזה כלים יכול להשכיר לגוי, ראה במאמר מרדכי (זכור, ח"א פ"ג סעי' ו'-ז').

[4] ראה בכה"ח (סי' רמ"ו ס"ק ח').

[5] כתב השו"ע (סי' ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר- אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע- נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש. או יאמר לו: תן לי שכר עשרה ימים". וכתב הרמ"א שם: "ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום",

וביאור הדברים כתב בביאור הלכה (שם ד"ה "מקרי שכיר יום"): "וכן כתב בבדק הבית בשם שבולי הלקט, וכתב עליו: ואין נראה כן מדברי הפוסקים. ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולו אלא בעד הימים שעברו, ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת, עכ"ל המג"א ס"ק ז'. ומשמע מדבריו דדין זה שבשבולי הלקט הוא הוא דברי הר"ן, ומה שהשיג עליו הב"י משום דלא ראה דברי הר"ן. ולעניות דעתי אין צריך כלל לומר כן על מרן הב"י, דבאמת דין זה בשבולי הלקט דין אחר הוא, דזה לשונו בבדק הבית: כתבו בשבולי הלקט שאם יאמר כך וכך תתן לי בחודש שיבוא כך ליום הוי נמי כשכר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך, עכ"ל. היינו דהשבולי הלקט סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום הוי חזרה ממה שאמר מתחלה ששכרו לחודש, והב"י סובר דמה שסיים: שיבוא כך ליום חשבון בעלמא הוא דקמחשב הפועל כמה ירויח לכל יום. וסבירא ליה להב"י דזה דמי למי שאומר: תן לי שכרי של עשרה ימים, דאף שבזה מרמז על שכר יום השבת גם כן, אפילו הכי כיון דלא תבעו בהדיא השכר של כל יום ויום בפני עצמו- שרי, הכי נמי בעניננו, דבודאי לבסוף כשיתבענו יתבע ממנו עבור כל החודש או השבוע, מה איכפת לן דחשב באמצע כמה מגיע לו עבור כל יום ויום, וזהו שסיים הב"י וכתב: ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך" וכו'.

[6] ראה הערה הבאה.

[7] כתוב במשנה כתובות (דף ס"ג ע"א) "המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת ר' יהודה אומר שבעה טרפעיקין, עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה ר' יוסי אומר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה, וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת ר' יהודה אומר שלשה טרפעיקין". ובגמ' (שם דף ס"ד ע"א) "עד מתי הוא פוחת וכו' מאי טרפעיקין אמר רב ששת אסתירא וכו' תניא נמי הכי ר' יהודה אומר שלשה טרפעיקין שהן תשע מעין מעה וחצי לכל יום, אמר ליה רבי חייא בר יוסף לשמואל מאי שנא איהו דיהבינן ליה דשבת ומאי שנא איהי דלא יהבינן לה דשבת, איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת". וכתבו התוס' (שם ע"ב ד"ה מיחזי) "וא"ת והא שכר שבת על ידי הבלעה מותר- כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ דף נח.) אם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה נותנין לו שכר שבת וי"ל דהכא אסור משום דלא הוי כמו הבלעה דאין מוסיפין לכל שבת יחד, אלא מה שעולה בכל יום ויום שאם יתפייס היום או למחר באמצע השבוע אין מצטרפין כל ימי השבוע זה עם זה". ועי' בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ד') הובא בהערה ה. וכתב כה"ח (שם ס"ק ל"ד), וז"ל: "ומה שנוהגין הסוחרים לשכור יהודי בערב שבת לשמור העגלות מן גניבה, הדבר קשה איך השוכר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת, ולכן ראוי שיתנה עמו שישמור גם בערב שבת ובמוצאי שבת איזו שעות, דאז הוי כשכר שבת בהבלעה, ומכל מקום אם מנכה לו כשלא ישמור – לא הוי בהבלעה. חיי אדם כלל ס' אות ח' ".

[8] כתוב בגמ' בבא מציעא (נ"ח ע"א): "נושא שכר – אינו משלם. רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן: נושא שכר – אינו משלם, ורמינהו: השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים – אין נותנים לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו. היה שכיר שבת, שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותנין לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. מאי לאו – לשלם – לא, להפסיד שכרו. – אי הכי, רישא דקתני: אין אחריות שבת עליו – הכי נמי דלהפסיד שכרו ומי אית ליה שכר שבת, והא קתני: אין נותנין לו שכר שבת אשתיק. – אמר ליה: מידי שמיע לך בהא? – אמר ליה: הכי אמר רב ששת: בשקנו מידו. וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו". וכתב בשו"ע (סימן ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר, אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו". וביאר הכה"ח (סי' ש"ו ס"ק כ"ט) (שהכוונה שאין אחריות שבת עליו) "אם אירע בהן קלקול בשבת- אין חייב לשלם (רש"י בבא מציעא נ"ח ע"א). והר"ן (פרק שואל) כתב: אם נגנבו או נאבדו, משמע בפשיעה- חייב כשומר חנם. אליה רבה אות י"ב".

[9] ראה בהערה הקודמת. וראה מש"כ בשו"ע (סימן ש"ו סעיף ד') לגבי שומר פירות, וה"ה בשאלה זו וראה בכה"ח (שם ס"ק ל"ד) הובא לעיל בהערה ז'.

[10] כתב בשו"ע (סי' נ"ג סעי' כ"ב): "שליח צבור בשכר – עדיף טפי מבנדבה". וביאר במשנ"ב שם (ס"ק ס"ג): "שבזה אין אחר שאינו הגון רשאי לפשוט רגלו להתפלל, ואם היה בנדבה הרשות נתונה לכל, וכפרוץ הדבר יעלה מי שאינו הגון. ועוד, הש"ץ יהי' בעצמו יותר נזהר בתפלתו ובתיקונו, הואיל ושכיר הוא. ואף שיש בחנם, צריכין העניים ג"כ ליתן שכירות הש"ץ, שש"ץ בשכר – עדיף [פמ"ג]", עכ"ל. וע"ע בכה"ח (שם ס"ק צ"ה). וראה מש"כ בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ז').

[11] כתב בטור (סי' תקפ"ה): "מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה, כי נ"ל שאסור כדתניא (ב"מ נ"ח ע"ב): השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק – אין נותנין לו שכר שבת, אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה, כדמפרש בסיפא דברייתא ששכרו לשמור חדש, משם יראה שיצא שכרו בהפסדו, וע"ז נאמר: עבירה גוררת עבירה, ע"כ". וכתב הבית יוסף (או"ח סימן ש"ו): "וכתב המרדכי בסוף פרק אף על פי שפסק ה"ר ברוך: יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת. וה"ר שמואל אומר דאין איסור, דהא נותנים שכר לקיים המצות להתפלל, עכ"ל. ואיני מבין דברי ה"ר שמואל דסוף סוף שכר שבת הם נוטלים, ואפשר דהכי קאמר שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם, ודעת רבינו בסימן תקפ"ה (ש"א ע"א) כרבינו ברוך". ופסק השו"ע (סי' ש"ו סעי' ה'), וז"ל: "אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר. הגה: ואם שכרו לשנה או לחודש – לכ"ע שרי".

אמנם בסימן תקפ"ה (סעי' ה') כתב: "הנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וי"ט, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה", משמע שאינו רואה סימן ברכה, אבל אין איסור בקבלת השכר.

ומה שהקשה בב"י בסי' ש"ו ישבה בב"י (בסי' תקפ"ה) וכמו שכתב בכה"ח (סי' ש"ו ס"ק ל"ה): "אבל לקמן בסימן תקפ"ה כתב בית יוסף בארוכה ובטוב טעם דמותר והכי נהוג עלמא להקל. ב"ח. וכן העיד הח"ר יוז"ל שמהרי"ל השכיר חזן להתפלל בשבת, מהר"י מברונא בתשובה כ"י (סימן קי"ד), וכן נראה דעתו ז"ל שם. שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ב' ", עכ"ל. אמנם אם הכין בע"ש לכו"ע אין בעיה כיון שמקבל גם עבור הכנתו בימי החול וממילא שכר שבת מובלע, ראה כה"ח (שם ס"ק ל"ד). וראה מש"כ שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ו').

[12] ראה בהערה הקודמת. וכאן אין בעיה לתת לו מצד 'לפני עִוֵּר'.

[13] והטעם שמותר לעבוד שם הוא מכיון שאינו נהנה כלל מחילול השבת שנעשה שם. ועיין שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה א').

[14] כתב השו"ע (בסי' שי"ח סעי' א') "המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם לו מיד", וכתב בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק ח'): "היינו ליהנות מאותה מלאכה עצמה דקנסוהו רבנן, אבל מותר לו ליהנות מדמיה של אותה מלאכה, כדאיתא במסכת בבא קמא דף ע"א ע"א וכתובות ל"ד ע"א… ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה, נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן".

[15] ראה בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' ב') ובמשנ"ב (ס"ק י"ג) ובכה"ח (שם ס"ק ט"ו) ושו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ב').

[16] בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' א'), וז"ל: "ואם לא התנו בתחלה, כשיבואו לחלוק נוטל א"י שכר השבתות כולם, והשאר חולקים אותו. ואם לא היה שכר השבת ידוע – יטול הא"י לבדו שביעית השכר, וחולקים השאר".

וראה בכה"ח (שם ס"ק ט') שכתב שדעת השו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם לאסור בהתנו אח"כ ואין לנו אלא דברי השו"ע. וראה עוד שם (ס"ק י"א). וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ג').

[17] ראה בכה"ח (סי' שי"ח ס"ק י"ב) שכתב: "אמנם כל זה דוקא במבשל במקרה, אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו – ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו, ועוד אפילו למי שלא נתבשל בשבילו כלל- אין ליקח ממנו משום לפני עור לא תתן מכשול ומשום מסייע ידי עוברי עבירה. כתב סופר אורח חיים סימן נ', יעו"ש". וראה עוד בשו"ת קול אליהו (שבת פרק ג' שאלה ד').

(הערת העורך: ההבדל בין עובד בחברה להשקעה במניות היא, שהמשקיע בחברה נותן לה כסף כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים וחלק מהכסף שהוא השקיע הולך לעבודה בשבת, משא"כ כאשר אדם עובד בחברה).

[18] כתב בשו"ע (סי' רמ"ה סעי' ד') "יכול ישראל ליתן לאינו יהודי מעות להתעסק בהם, ואף על פי שהאינו יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנא' שהא"י עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא". וכתב במשנ"ב שם (ס"ק י"ז) "ומשום מיחזי כשכר שבת ליכא דהרי הוא בהבלעה ועיין לקמן סימן ש"ז ס"ג וס"ד ומה שכתבתי שם במשנה ברורה". משמע שכל הנידון שמותר לתת את המעות זה מצד הדין שנראה כשלוחו של היהודי, אבל לגבי שכר שבת צריך שזה יהיה בהבלעה, ואם זה לא בהבלעה אסור משום שכר שבת. וכן כתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ד), וז"ל: "נראה דוקא בהך עובדא דנתנו לו שכר אפייה בעד יום השבת בלבדו, אבל אם אפו בו הרבה ימים, כיון שהיה בעל כרחו דלא מיחזי כשלוחו משום שכר שבת נמי ליכא, כיון דהוי בהבלעת שאר ימי השבת. ב"ח סימן רמ"ג, אשל אברהם שם אות ה'. ועיין לעיל סימן רמ"ג אות כ"ה וכ"ו".

[19] ראה הערה הבאה.

[20] כתב המשנה ברורה (סי' ש"ו ס"ק י"ט): "וה"ה אותן המלוים ברבית לא"י לשנה או לחודש צריכים ליזהר שלא להתנות עם הלוה בסתמא שישלם לו לפי חשבון הימים שיחזיק המעות תחת ידו, דהלשון הזה מורה שכל אימת שישלם לו ואפילו אם ישלם לו באמצע השבוע יחשב לו הרבית לפי חשבון הימים, ולפ"ז נחשב כל יום ויום בפ"ע, וא"כ יצטרך לבסוף לנכות לו שכר כל השבתות, אלא יתנה עמו שאם ישלם לו באמצע השבוע יפרע לו הרבית מכל השבוע זה כולו או לא יפרע לו כלל הרבית עבור שבוע זה האחרון". וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ג"ל). וראה בביאור הלכה (דיבור המתחיל "שכיר יום") מה שביאר הובא בהערה ה. וכאן הרי אם יפרע באמצע השבוע יחשב איתו את הימים, ואם כן יצא שהריבית עבור שבת היא לא בהבלעה, ולכן גם הב"י יודה לזה.

[21] ראה הערה הקודמת.

[22] כתב שו"ע הרב (סימן ש"ו סעי' י'): "וכן הדין בכל קנסות שקונסים לאדם כך וכך בעד כל יום ויום שעובר על תקנת חכמים, כמ"ש באבן העזר סי' ע"ו, או על תקנת טובי העיר, אף על פי שעברו עליו כמה שבועות- אינו משלם בעד השבתות, כיון שהיה יכול לחזור בו באמצע כל שבוע ושבוע, אבל אם הקנס הוא לנכות לו מהחוב שיש לו על אחרים בעד כל יום ויום כך וכך מנכין לו גם בעד השבתות, מפני שהקנס שנוטלים ממנו אינו נראה כשכר נטילת שבת אלא כשנוטלים ממנו איזה דבר שהוא בעין אבל לא כשמנכין לו מחוב שיש לו". ועיין לעיל הערה כ. (ומ"מ מותר לו לפרוע כיון שאם לא ינתקו לו את החשמל וכדו').

[23] ועוד כתב בשו"ע (סי' ש"ו סעי' ד'): "השוכר את הפועל לשמור זרעים או דבר אחר – אינו נותן לו שכר שבת, לפיכך אין אחריות שבת עליו; היה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע – נותן לו שכר שבת, לפיכך אחריות שבת עליו. ולא יאמר: תן לי של שבת, אלא אומר: תן לי שכר השבוע או החודש". וכתב ע"ז המגן אברהם (שם ס"ק ד'): "וה"ה למשכיר חדר לחבירו". וביאר המשנ"ב (שם ס"ק י"ט), וז"ל: "וכתב המ"א דכן הדין במשכיר חדר לחבירו לחודש והתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים – ג"כ אסור לו ליקח שכר שבת, והטעם כנ"ל". וכן כתב הכה"ח (שם ס"ק ל"ג-ל"ד).

[24] שולחן ערוך (סימן ש"ו סעיף ד'). וכתב כף החיים (שם ס"ק ל"ד) (שיש בעיה לשלם שכר שבת משום 'לפני עִוֵּר'): "ונראה דהוא הדין שכר הפונדקאות שלוקחים ללינת לילה שצריך להיות בהבלעה, דהיינו במה שיושבים שם במקום צינה בערב שבת ובמוצאי שבת". וראה עוד בכף החיים (שם ס"ק ל"ג; ובסי' רמ"ו ס"ק ח'), משנה ברורה (סי' ש"ו ס"ק כ"א).