"פרוטזה"
א – אדם שאיבד את כף רגלו וכדו' ומרכיב במקומה "פרוטזה" ליופי [ואינו נסמך עליה וטעם לבישתו הוא כדי שלא יראה שאיבד את כף הרגל] אסור לצאת בה ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" שמא תיפול ויטלטלה ארבע אמות. אמנם אם ה"פרוטזה" תפוסה היטב ואין חשש שתיפול מרגלו, מותר לצאת בה ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" למרות שנעשית ליופי, ויש אוסרין[1].
ב – אדם שאיבד את רגלו ומרכיב במקומה "פרוטזה" [רגל תותבת] המשמשת אותו להליכה והוא נסמך עליה בהליכתו מותר לצאת בה ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת, ובלבד שאין חשש חילול שבת באופן הפעלת הרגל והשימוש בה[2].
קיטע שנסמך על ידיו
ג – אדם שנקטעו רגליו כך שאינו יכול ללכת על רגליו או על שוקיו כלל, וכדי לעבור ממקום למקום הוא נסמך על ידיו ודוחף את עצמו קדימה, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר את עצמו הוא נשען קצת על שוקיו, ועושה כיסויים מעור וכיו"ב לראשי שוקיו [או רגליו התלויות], אף על פי שאין לו צורך ממשי בהם אסור לו לצאת בכיסויים אלה ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים", מכיון שכיסויים אלה תלויים על שוקיו ולפעמים הם נופלים על הארץ ועלול לטלטלם ארבע אמות[3].
ד – אדם שנקטעו רגליו כנ"ל והוא יושב במושב מיוחד שנישא איתו כשנעקר ממקומו, וכן אם הוא נעזר בחפצי עזר להליכה על כפות ידיו [עליהן הוא מניח את ידיו]מותר לצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת.
ה – אדם שנקטעו רגליו כך שאינו יכול ללכת על רגליו, וכדי לעבור ממקום למקום הוא נשען ונסמך על שוקיו ממש לצורך הליכתו, ולכן הוא עושה כיסויים מעור וכיו"ב לראשי שוקיו, שדי שיקל עליו ללכת – מותר לו לצאת בהם ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בשבת, כיון דהוי לצורך הליכתו[4].
נשיאת אדם בכסא
ו – אסור לשאת אדם על כיסא וכדו' ב"רשות הרבים" בשבת, בין אם יש "עירוב" במקום ובין אם אין "עירוב" במקום. אמנם, מותר לשאת אדם חשוב על כסא במקום שיש בו "עירוב" אם רבים צריכים לו[5].
"עגלת נכים"
ז – מותר לנכה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" ב"עגלת נכים" [כסא גלגלים] שלו כשהוא מובילה בשבת, אם אינו יכול ללכת בלעדיה [בתנאי שאין חשש חילול שבת בהפעלת עגלת הנכים ובשימוש בה][6].
עגלת נכים אלקטרונית
ח – מותר לנכה לצאת ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" בעגלת נכים אלקטרונית שעובדת על פיקוד חשמל אוטמטי [שאין חשש חילול שבת], שיש בה מנגנון שיהוי לפקודות ההטייה לצדדים. אמנם, לאדם שיש לו עגלה כזו עם פיקוד חשמל אוטמטי ובלי שיהוי פקודות בההטיה – יש להקל בשעת הדחק שישתמש בעגלה זו. ובכל מקרה יניח שלט על העגלה שהיא עובדת ב"פיקוד שבת"[7].
שימוש במקל הליכה
ט – חיגר וכן חולה שעמד מחליו, וכן זקן מופלג שאינם יכולים ללכת כלל בלי מקלמותר להם ללכת ב"רשות הרבים" ולהסתייע במקל הליכה שאוחזים בידם. אמנם, אם יכולים ללכת גם בלי מקל הליכה [כגון, שבבית הולכים בלא מקל] – אסור לצאת אפילו ל"חצר שאינה מעורבת" עם המקל הליכה[8].
מקל נחייה לסומא
י – אסור ל"סומא" לצאת ל"חצר שאינה מעורבת" במקל נחייה שלו. אמנם, במקום שיש בו "עירוב" מותר ללכת עם מקל נחייה, אפילו אם בבית הולך בלי המקל נחייה[9].
מקל לסיוע ביום גשם
יא – בימי החורף כאשר יש חשש החלקה מחמת הגשם, מותר להיעזר בהליכה במקל, במקום שיש בו "עירוב". [ומ"מ אסור לקחת מטריה כדי להישען עליה, מכיון שהיא "מוקצה"][10].
מקל כשאינו צריך
יב – אדם שאינו צריך למקל כלללא יצא בו ל"חצר שאינה מעורבת" אפילו אם יש שם "עירוב", משום "זילותא דשבת"[11].
אופניים
יג – אסור לרכב על אופנים בשבת ויו"ט, בכל אופן[12].
[1] משנה בסוף פרק במה אשה (ס"ה ע"ב): "הקטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר, רבי יוסי אוסר". ופרש"י שם ד"ה "הקיטע": "הקיטע – שנקטעה רגלו. יוצא בקב שלו – דמנעל דידיה הוא". ובד"ה "רבי יוסי אוסר": "דלאו תכשיט הוא", וממילא זה משוי, וכן ביארו הב"י סי' ש"א.
ודעת התוס' (שם ד"ה "הקיטע יוצא"): ז"ל: "פ"ה קיטע שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו [ס"א והוא] נסמך עליו, ומש"ה יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא, ור' יוסי אוסר, דלאו תכשיט הוא ואינו מנעל והוי משוי.
והקשה רבינו תם דבמסכת יומא (דף ע"ח ע"ב ושם) משמע דלכ"ע מנעל הוא ואסור לנעול בו ביוה"כ, ולענין שבת בהא הוא דפליגי דרבי יוסי גזר דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ורבי מאיר לא גזר. וי"ל דה"נ בהא פליגי, דטעמא דר' יוסי דכיון דלא הוי של עור לא מיהדק ואיכא למיחש דילמא מיפסיק ואתי לאתויי. אך קשה מהא דאמר בגמרא: חלצה בסנדל כו' – חליצתו כשרה, ואמר שמואל: ר"מ הוא, משמע דלר' יוסי – חליצתו פסולה, ואמאי? כיון דמנעל הוא! וי"ל דהאי נמי בהא תליא, דכיון דלענין שבת גזר דילמא מיפסיק אינו ראוי להלך בו ודמי לקטן שחלץ במנעל גדול דחליצתו פסולה, כדאיתא בפ' מצות חליצה (יבמות ק"ג ע"ב) משום ד'נעלו' – כתיב, נעלו הראוי לו. וא"ת היכי גזרי דילמא נפיל ואתי לאתויי, הלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפיל לא יזוז ממקומו!
ואומר ר"י דמיירי שנושא בידו מקל ועיקר הליכתו היא בסמיכת המקל, והשתא אי נמי מיפסיק יוכל להלך. מכאן יש להתיר למי שכווצו גידי שוקיו ללכת במקלו בשבת.
והרב פור"ת פי' דקיטע יש לו סמך שקושר בכרעו ומגיע לארץ והשוק כפופה לאחוריה ובראש השוק במקום הרגל עושה לו קב להראות כמו שיש לו רגל, ובהא פליגי – ר' יוסי סבר כיון שאינו נסמך עליו אלא תלוי באויר חיישינן דילמא נפיל, ור"מ לא חייש. ולפי זה אין ראיה להתיר לקיטע לצאת במקלו, אמנם יש להתיר מסיפא דמתניתין דאינו אוסר אלא סמוכות שלו לפי ששוקיו תלויין באויר ודילמא נפיל ואתי לאתויי (אבל הכסא) והספסלים שבידו אינו אוסר ואינהו הוו דומיא דמקל" וכו'.
וכתב הטור (סימן ש"א): "אין הַקִּטֵּעַ יוצא בקב שלו, פירוש מי שנקטעה רגלו ועושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לתת בו ראש שוקו".
והביא הב"י שם (דברי רש"י) וכתב: "ורבינו ירוחם בחלק ה' (נתיב י"ב, ע"ד ע"ב) ביאר הדבר יפה, שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלך בו שעל כל פנים הוא צריך למקלות, ומותר לצאת בהם כמו שיתבאר, כיון שצורך הלוכו הם. אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, הילכך כיון דאינו צורך הלוכו – אסור. וכן כתבו הגהות בפרק י"ט (אות ב' בתרא וד"ק הט"ו) בשם סמ"ג (שם ע"ד) וכן כתוב בספר התרומה (סו"ס ר"מ). וכתב הריב"ש בתשובה (סי' ח') מיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושים לאותם שקורים בטינ"ש, אפילו רבי יוסי מודה דמותר לצאת בו, וגם אשה חולצת בו כדאיתא בהדיא בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ג ע"א) עכ"ל". יוצא שלדעת הריב"ש כיון שהוא מחופה בעור, אין את החשש של דילמא משתלפי, כיון שהעור מהדק אותו שלא יפול, אבל אם לא היה מחופה, היה בו גזירה דילמא משתליף, אבל עכ"פ נחשב מנעל גם בקב של עץ, ולדעת רש"י לא נחשב כמנעל אלא כמשוי, וכמו שכתב שם הריב"ש: "שנינו בשבת (פ' במה אשה ס"ה ע"ב) הקטע יוצא בקב שלו, דברי ר"מ, ר"י אוסר. ופי' רש"י ז"ל: הקטע שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו נסמך עליו. וכן פי' טעם מחלוקתם, דר"מ סבר דמנעל הוא, אף על פי שהוא מעץ, כיון דמגין ולפיכך – שרי, ור"י סבר דלא מקרי מנעל אלא מעורות, הלכך משוי הוא, ואסור. וה"נ משמע בפ' מצות חליצה (ק"ג ע"ב) דטעמייהו בהכי, דלר"מ אשה חולצת בסנדל של עץ, דנעל הוא, ולר"י אין אשה חולצת בו. אבל בתוס' (שבת ס"ה ד"ה "הקיטע" יומא ע"ח ד"ה "הקיטע" יבמות ק"ג ד"ה "באנפיליא") פי' טעם מחלוקתם משום דלמא משתלף ואתי לאתויי ד"א בר"ה, דר"מ לא חייש להכי ור"י חייש, אף על פי שהוא נעל לכ"ע. והכי אסיק רבא (בפ' בתרא דיומא ע"ח ע"ב). ומ"מ לדברי כולם הלכה כר"י, דאוסר דר"מ ור"י – הלכה כר"י".
וכתב הלבוש (סימן ש"א סעיף ט"ו – הביא את פירוש רבינו ירוחם וכתב): "מיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושין לאותם בטינ"ס – מותר לצאת בו, דנראה לו כמנעל שקורין בלשון אשכנז שטיב"ל, ואינו לו משוי אלא לדידיה – הוי תכשיט, וגם עשוי באופן שאין דרכו ליפול וליכא למיחש ביה למידי, ומותר".
כתב התוס' יו"ט (שבת פ"ו משנה ח'): "רבי יוסי אוסר – פירש הרב ברטנורא דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי. ורבינו ירוחם בחלק ה' ביאר יפה" וכו'.
ופסק בשו"ע (סט"ו): "אין הקיטע יוצא בקב שלו, דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו, ואינו עושה זה להלך בו, שעל כל פנים צריך הוא למקלו, אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל, כיון דאינו צורך הילוכו – אסור".
ובביאור הגר"א (שם סק"מ ומ"א) כתב: "ואינו עושה זה להלך בו וכו' נכה רגל. זהו פירוש הרב פורת שם ס"ה ב' בתוספות ד"ה הקיטע. שעל כל פנים צריך הוא למקלות. זהו לפירוש ר"י שם (בתוספות). ורבנו ירוחם (נתיב י"ב ח"ה ע"ד, ב') הרכיב הפירושים. ונראה, אף על גב דלפירוש ה"ר פורת אינו צריך למקל, כמו שכתוב בתוספות שם, ולפי זה אין ראיה וכו', לפי שפירש שיש לו סמך שקושר בכרעו וכו'. אבל יש לפרש גם כן בלא סמך אלא במקלו, לפי מה שהוכיחו התוספות שם דאף לפי פירושו מותר במקל לצאת, עיין שם. ויותר נראה לי דאף שכתבו בפירוש ה"ר פורת שהולך על הסמך ואינו צריך למקל וכו', היינו לסלקא דעתא, אבל התוספות ביומא ע"ט ע"א (דיבור ראשון) כתבו לפי מה שמפרש (ה"ר פורת) סמוכות (שבת ס"ו ע"א) בשתי רגליים, על כרחך צריך למקל, ואין חילוק בינו לפירוש ר"י, אלא דלפירוש ר"י צריך קצת להקב להשען קצת, ולפי פירוש ה"ר פורת אינו צריך כלל". (הגר"א שם סקמ"ב): "כיון דאינו. כפירוש התוספות (שבת) שם, משום דמשתמיט, כסוגיא דיומא ע"ח ע"ב. ושם (בתוספות הנ"ל), ואומר ר"י וכו' ועיקר הליכתו וכו'. אבל לפירוש רש"י (שבת ס"ו ע"א ד"ה "ורבי יוסי") משום דלאו מנעל הוא, ואפילו לאדם בריא – אסור, והוה ליה למימר כיון שאפשר בלאו הכי, לאפוקי מקל וסמוכות של כסא. וכן מבואר שם ברבנו ירוחם (שם) שסובר כפירוש התוספות משום דמשתמיט, שנושא ונותן במנעל של עץ, וכתב שלפי הסוגיא דשבת (ס"ו ע"א) – אסור, רק לסוגיא דיומא – מותר, ואם גם לפירוש רש"י שהוא כפי הסוגיא דשבת, כמו שכתבו בתוספות דיומא (שם ד"ה "הקיטע" [הראשון]), עיין שם, הוא גם כן מפני שאינו צורך הילוכו, אם כן אפילו לסוגיא דשבת – מותר במנעל של עץ, דצורך הילוכו הוא".
וראה במשנה ברורה (שם ס"ק נ"ו): "כיון דאינו וכו' – היינו דעל כרחך חיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד"א". וכתב השער הציון (סקנ"ט): "הגר"א ותוספת שבת, ולא כיש מי שרוצה לומר דהוי משוי".
ולכאורה יש לעיין בדברי שער הציון, דהרי רש"י סובר דלדעת ר' יוסי לקב הקיטע אין דין של תכשיט או מנעל כיון דהוי מעץ בלא עור, וכן דעת הרע"ב, וכן ביאר הריב"ש סי' ח' בדעת רש"י, וצ"ע.
ובגמ' ביומא (דף ע"ח ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי את רבי אלעזר דמן ננוה שיצא בסנדל של שעם בתענית צבור, ואמינא ליה: ביום הכפורים מאי? אמר לי: לא שנא. רב יהודה נפיק בדהיטני, אביי נפיק בדהוצי, רבא נפיק בדיקולי, רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק (ופרש"י: "בדהיטני – מין שעם. בדהוצי – סנדל של כפות תמרים. בדיבלי – של עשבים"). מתיב רמי בר חמא: הקיטע יוצא בקב שלו, דברי רבי מאיר. ורבי יוסי אוסר. ותני עלה: ושוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים! וכו' אלא אמר רבא: לעולם דכולי עלמא מנעל הוא, ובשבת בהא פליגי; מר סבר: גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ארבע אמות, ומר סבר: לא גזרינן".
ופרש"י שם בד"ה "ורבי יוסי אוסר" – "קסבר לאו מנעל הוא, הואיל ואינו שוה בכל, ואפילו הכי שוין שאסור לצאת בו ביום הכפורים, אלמא אף על גב דלרבי יוסי לאו מנעל הוא אפילו הכי אסיר, והוא הדין לשל שעם", ובד"ה "מנעל הוא" כתב – "הלכך ביום הכפורים – אסור, אבל דהיטני ודהוצא לאו מנעל נינהו".
כתב הב"י (סי' תרי"ד): "וכתב הרא"ש (סי' ז') גרסינן בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב ע"ב) תניא: אחד מנעל וסנדל ואנפליא לא יטייל בהן מבית לבית ולא ממטה למטה. ופריך מהא דתניא: לא יטייל אדם בקורקדסין בתוך ביתו אבל מטייל הוא באנפליא בתוך ביתו! ומשני: כאן באנפליא של עור, כאן באנפליא של בגד. וגרסינן נמי בירושלמי (יומא פ"ח ה"א): אית תנויי תני: יוצאין באנפליא ביום הכפורים, ואית תנויי תני: אין יוצאין. אמר רב חסדא: מאן דאמר יוצאין – בשל בגד, ומאן דאמר אין יוצאין – בשל עור, עכ"ל. נראה מדבריו שכל מנעל שאינו של עור יוצאין בו ביום הכפורים. וכתב הר"ן (ב' ע"א ד"ה "הלכך") שכן דעת הרי"ף (שם). וכתב עוד, וזה לשונו: והרב רבי זרחיה הלוי (המאור שם ד"ה "וסנדל") חולק בדבר, משום דבגמרא (יומא ע"ז ע"ב) אקשינן, מדתנן (שבת ס"ה ע"ב) הקיטע יוצא בקב שלו, [דברי רבי מאיר], דקסבר מנעל הוא, ורבי יוסי אוסר, משום דלאו מנעל הוא והוי משאוי, ותני עלה: ושוין שאסור [לצאת] בו ביום הכפורים, כלומר דאפילו רבי יוסי דאסר בשבת דאלמא סבירא ליה דלאו מנעל הוא, מודה שאסור לצאת בו ביום הכפורים, אלמא דכל מידי דמגין – אסור. ומסקינן דכולי עלמא מנעל הוא אלמא סלקא שמעתין דכל מידי דמגין מנעל איקרי, אף על פי שאינו מעור. זהו דעת הרז"ה. וכבר פירשתי השמועה כולה בחידושי (שבת קכ"ט ע"א) על פי דרכו של הרי"ף, ואין כאן מקום להאריך, אלא נקוט האי כללא בידך – שרש"י סובר של עץ – מנעל מיקרי ואין יוצאים בו ביום הכפורים, אבל מיני אחריני – לאו מנעל נינהו ויוצאין בהן. והרז"ה סובר דכולהו מנעל נינהו ואסירי. והרי"ף סובר דכל מנעל שאינו של עור – לא מיקרי מנעל, עכ"ל. והרמב"ם (שביתת עשור פ"ג ה"ז) כתב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת, ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גומא וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו, שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף, עד כאן לשונו, ודבריו סתומים. ולענין הלכה, כיון שהרי"ף והרא"ש מסכימין להתיר בכל מנעל שאינו של עור, הכי נקטינן. וכתב רבינו ירוחם (נ"ז ח"ב נ"א ע"ג): לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ. ורבינו סתם דבריו כדעת הרי"ף והרא"ש דלא מיקרי מנעל אלא של עור דוקא" .
ופסק בשו"ע (סימן תרי"ד סעיף ב'): "אסור לנעול סנדל או מנעל של עור, אפילו קב הקיטע וכיוצא בו, אפילו של עץ ומחופה עור – אסור. אבל של גמי או של קש, או של בגד או של שאר מינים – מותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים".
וביאר הגר"א (שם) "אפילו של עץ כו'. הנה שיטת רש"י דר"מ ור"י פליגי בקב הקיטע במנעל ולאו מנעל כמ"ש בסוגיא דשבת ובסוגיא דיבמות ואף על גב דביומא אמר רבא דכ"ע מנעל כ' הרז"ה בס' המאור דההיא פליגא, ואף על גב דרבא עצמו קאמר ביבמות מדרישא ר"מ, היינו לטעמייהו דאמוראי קמאי אמר. וכתב הרז"ה דהואיל ופלוגתא הוא, נקטינן בכולהו לחומרא: בחליצה – דלאו מנעל הוא, וביה"כ – דמנעל הוא, ודלא כריב"ל דנפק בסנדל של שעם. וקשה עליו דהא רבא נפיק בדיבלי. ורש"י שם נזהר מזה וכ' בד"ה 'מנעל' כו' אבל כו'. ושיטת התוס' דלא פליגי בזה הסוגיות ופלוגתייהו באם גזרינן דלמא משתמיט כמ"ש ביומא. ומ"ש בשבת: שם אמר שמואל: ר"מ היא כו'. תליא נמי בהא אי נפיל אין ראוי לחליצה כמ"ש גדול שא"י להלוך" וכו'.
כלומר שלדעת התוס' הסיבה שאסור לצאת בשבת בקב הקיטע למרות שהוא נחשב כמנעל, משום דילמא משתליף ואתי לאתויי, ואין סתירה בין הסוגיות, כיון שלכולי עלמא זה נחשב כמנעל אפילו של עץ, ולכן אסור לנעול בו ביוה"כ, רק יש חשש בשבת משום שמא ישתלף ליה ויבוא לטלטל ארבע אמות, אבל לדעת רש"י בשבת, שהסיבה שאסור לצאת בשבת היא כיון שזה לא נחשב כמנעל או תכשיט אלא כמשוי, א"כ למה אסור לנעול אותו ביוה"כ, שהרי זה לא מנעל. ורק מה שקשה על דעת רש"י זה הסוגיא ביומא, שמשמע למסקנא שלכו"ע זה נחשב מנעל, וכל החשש זה דילמא משתליף. ולדעת הרז"ה כיון שיש מחלוקת בין הסוגיות האם זה נחשב כמנעל או לא אזלינן לחומרא וביוה"כ – אסור לנעול אותו, כיון שזה נחשב כמנעל, ובשבת – אסור לצאת בו,ף כי זה לא נחשב כמנעל.
וכתב המשנ"ב (שם ס"ק ה'): "דכל שאינו של עור אינו נקרא מנעל אלא מלבוש. ויש מאחרונים שמחמירין בשל עץ אפילו אינו מחופה עור, וכן יש מחמירין שלא לצאת במנעל העשוי מלבדים (שקורין וואליק) ועשוי כמנעל שלנו והוא מגין על רגל ואינו מרגיש כלל שהוא יחף ולאו בכלל עינוי הוא, ולפ"ז ה"ה (קאלאשין) של גומא יש להחמיר. והנה אף שאין למחות ביד המקילין אחרי שהשו"ע ורוב אחרונים מקילין בזה, מ"מ מי שאפשר לו – נכון להחמיר בזה ולילך באנפלאות של בגד כנהוג. אכן אם צריך לצאת החוצה – נכון יותר שילבש אלו הלבדים או הקאלאשין ולא מנעלים של עור שיש בהם איסור מדינא, מה שאין כן אלו שהם רק משום חומרא".
(וכתב הרמ"א "מותר לעמוד על כרים וכסתות של עור, ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה".
וביאר המשנ"ב (בס"ק ט'): "שאין זה הנאת דרך נעילה, ולא אסרו אלא כשהוא מנעילו ברגליו, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה. ופר"ח הסכים לדעת הרדב"ז המובא במ"א דאין כאן בית מיחוש כלל. במה דברים אמורים, שלא בשעת תפילת שמונה עשרה, אבל בשעה שמתפלל תפילת שמונה עשרה – אסור לעמוד על גבי כרים וכסתות אפילו אינן של עור, משום שנראה כמתגאה אם יעמוד אז על כרים וכסתות, ואפילו אינן גבוהין שלושה טפחים, אבל מותר לעמוד כשהוא איש מצונן על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע").
וכתב הכף החיים (שם סק"י): "אפילו של עץ ומחופה עור– אסור, וכל שמחופה עור בין מלמטה בין מלמעלה על גבי הרגל – אסור, כמו שכתבנו לעיל סימן תקנ"ד אות ע"ו יעויין שם. וכן מנעל עור דג ועוף – אסור, כמו שכתוב שם אות ע"ז, אבל מה שקורין בערבי קולקא"ב (זה כפכפים) והוא של עץ ורק יש בו רצועה של עור למעלה להכניס בו ראש הרגל – שרי, כמו שכתבנו שם אות ע"ה יעויין שם. ומיהו יש מחמירין בשל עץ ואף על פי שאין בו רצועה של עור למעלה, כמו שנכתוב באות שאחרי זה".
ובסקי"א: "אפילו של עץ ומחופה עור – אסור, משמע דאם אינו מחופה עור – מותר. ורי"ו כתב: לעולם לא ראיתי מי שנהג היתר לצאת בסנדל של עץ, והביא דבריו בית יוסף, אלא שכתב עליו דהטור סתם כדעת הרי"ף והרא"ש, דלא מיקרי מנעל אלא של עור דוקא, עכ"ל. ולכן סתם בשולחן ערוך דאין לאסור כי אם מנעל וסנדל של עור דוקא. ומיהו דעת האליה רבה אות ב' להחמיר בשל עץ וכן כתב הר"ז אות ב' דמי שאפשר לו – טוב להחמיר בסנדל של עץ אפילו אינו מחופה עור".
ובסקי"ב: "אבל של גמי וכו', והב"ח כתב: ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי וכן נכון. ואפילו מי שהוא אסטניס והולך באנפלאות – לא ילך במבוי שאינה מעורבת, דמשוי הוא, יעויין שם. מיהו הט"ז סק"א הרבה להשיב על דברי הב"ח הנזכרים, וסיים: וכבר העיד הר"ן בפרק יום הכיפורים שכן נהגו כל ישראל לילך במינים הללו, ומאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו ולא לדרוש בפרקא שיש להחמיר, יעויין שם. גם מה שכתב הב"ח דלא ילך בהם במבוי שאינה מעורבת משום משוי, המנהג כדברי השולחן ערוך שכתב דמותר אפילו לצאת בהם לרשות הרבים, וכמו שכתב הר"ן. וכן כתב המגן אברהם סעיף קטן ב'. וכן פסק מט"מ סימן תתנ"ה. רבנו זלמן אות ד', דרך החיים אות ב', ועיין לקמן אות ח"י (ועוד עיין בזה לעיל סימן תקנ"ד אות ע"ב יעויין שם)".
ובטעם ההיתר ללכת איתם כתב בס"ק ח"י: "אפילו לצאת בהם לרשות הרבים – והא דכתב: אפילו לצאת בהם לרשות הרבים, משום דדעת הרמב"ן לאסור לצאת בהם לרשות הרבים משום משוי, כמו שכתב הר"ן פרק בתרא דיומא, אלא שכתב עליו הר"ן דלא משמע כן מהגמרא. ועוד, שמנהגן של ישראל שיוצאין במינין הללו ואפילו לרשות הרבים, וכתב הטעם דכי אמרינן דמידי דלאו מנעל הוי משוי ואסור לצאת בו, הני מילי בשבת, דכיון דמנעל מותר בו, כל מידי דלא הוה להו מנעל הוה ליה משוי ואסור לצאת בו, אבל ביום הכיפורים שהמנעל – אסור ודרכן של בני אדם לצאת באותם המינים, לא הוי משוי אלא כמנעל הוו לההוא יומא והביא דבריו בית יוסף והלבוש. וכן פסק הלבוש כדברי השולחן ערוך, וכן היא דעת האחרונים כמו שכתבנו לעיל אות י"ב, יעויין שם. ועיין במשנה ברורה בביאור הלכה שכתב" וכו'.
וכתב על סברה זו בביאור הלכה שם ד"ה "או של בגד" – "ואפילו אם הוא עשוי כתמונת מנעל ממש בצורתו, כיון שאין בו עור לא למעלה ולא למטה, וכ"ש פוזמקאות שלנו – דשרי, כן מוכח מן הפוסקים. ולא העתקתי דעת הב"ח המחמיר לילך יחף, דדעת המ"א והט"ז להקל בזה, והעתיקום האחרונים". ושם בד"ה "אפילו לצאת בהם לר"ה" – "עיין מ"ב. ועיין במ"א שהביא בשם הב"ח דדעתו דיש לחוש לשיטת הפוסקים המחמירין שלא לצאת בהם בר"ה וכן במבוי או בחצר שאינו מעורב, דאחרי דלאו מנעל הם א"כ הוי כמשא, וע"כ גם באנפלאות יש להחמיר. ומשמע שם דדוקא אם הוא עשוי בצורת מנעל, אלא שהמ"א סיים ע"ז: דאנן נוהגים כדעת הר"ן בזה, וכמ"ש סברתו במ"ב. ולפי דברי הט"ז אין אנו צריכין לכל זה, דדעתו דבאנפלאות של בגד – דדרך מלבוש – הוא מותר לכו"ע לצאת בהם לר"ה, אף דלאו מנעל הוא, ולפ"ז פשוט דה"ה לבדים שהם ג"כ דרך מלבוש לאנשים, ג"כ בודאי לאו בכלל משא הם אפילו בשבת, אלא שביוה"כ חוכך בשע"ת בהם להחמיר מטעם דאין מרגיש בהם עינוי כלל, ע"ש, אכן אם הם לבדים רכים מסתברא דאין להחמיר, וכמ"ש בהגהת החתם סופר". ע"כ טוב להחמיר לא ללבוש נעלים שאין קושי הארץ מגיע אליו ביוה"כ. וכדברי הרמב"ם (הל' יוה"כ פ"ג ה"ז): "אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת, ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי וכיוצא בהן. וכורך אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש שהוא יחף" (ראה בספר מנוחה שבא לבאר דברי הרמב"ם וחלק עליו, וצ"ע).
וביאר הלחם משנה: "ומותר לצאת בסנדל של שעם וכו'. הרי"ף ז"ל בהלכות הביא בעיא של סנדל של שעם, ופשיטותא להיתרא, וכתב שם הר"ן ז"ל דאית ליה דבשל עץ – נמי מותר לצאת ביוה"כ, ודלא כרש"י דאית ליה דבשל עץ הוי מנעל ושל שעם וקש לא הוי מנעל. וקשה על הר"ן ז"ל מאין לו על דברי הרי"ף ז"ל כן, דהוא לא הזכיר אלא היתר בשל שעם ושל קש, ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש"י ז"ל, אימא דאית ליה דרש"י ז"ל דאסור לצאת ביוה"כ! ותו קשיא על הרי"ף ז"ל מ"ש בגמרא (דף ע"ח ע"ב) דכ"ע מנעל הוא, משמע דכולהו איקרו מנעל, וא"כ אסור לצאת ביוה"כ, וכבר הקשה לו הרב בעל המאור כן, והרמב"ן ז"ל בספר המלחמות האריך בתירוץ קושיא זו. והעולה מדבריו הוא דר' יוסי ור"מ כולהו אית להו דהוי מנעל בין של עץ בין של קש, ורבנן דנפקי בשל שעם והוא הדין בשל עץ אית להו כרבנן דפליג" וכו'.
וא"כ השו"ע פסק בסי' ש"א שקב הקיטע נחשב כמנעל גם במנעל של עץ, רק שיש חשש של דילמא משתלפי, א"כ למה הב"י בסי' תרי"ד מביא את המחלוקת האם זה נחשב כמנעל דווקא במחופה עור, ועוד שלפי סי' ש"א מנעל של עץ נחשב כמנעל, וא"כ למה פסק בסי' תרי"ד שמותר ללכת בו ביוה"כ (וראה בגר"א סי' ש"א ד"ה "וכן בפנטניש" במשנ"ב שם ס"ק נ"ט, ובשו"ע הרב סי' ש"א בקונ"א ס"ק ה' מה שכתב על זה ובתהלה לדוד ס"ק ט').
[2] בפרוטזה מסוג זה אין חשש שמא ישתלף, כיון שמחברים אותה טוב.
[3] איתא בגמ' שבת (דף ס"ו עמוד א'): "כסא וסמוכות שלו – טמאין מדרס, ואין יוצאין בהן בשבת". ופרש"י שם בד"ה "כסא" – "יש קיטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו, ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך – נסמך על ידיו בספסלים קטנים, ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו, וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לו מאחוריו". ובד"ה "סמוכות" – "של אותו קיטע, עושה לה סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויין, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו – נשען גם על רגליו קצת", ובד"ה "ואין יוצאין בהן בשבת" – "רבותינו אומרים: מפני שאינם צריכין לו כל כך, ולא נהירא לי טעמא, ואיכא למימר: דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא – זימנין דמשתלפי".
כתב הטור (בסי' ש"א): "אין הקטע יוצא בקב שלו, פירוש: מי שנקטעה רגלו ועושה לו כמין דפוס רגל וחוקק בו מעט לתת בו ראש, שוקו וכן קטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא, וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחה לפניו, ועושה סמוכות לראשי שוקיו – אסור לילך בהן. וכל קטע שגורר שוקיו ועושה סמוכות לאורך שוקיו – מותר לילך בהן, וחגר שאינו יכול לילך בלא מקל – מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו, אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו כמו הזקן – אסור", וא"כ מתבאר שכל דבר שהכרחי לו לצורך הילכו מותר לטלטלו.
וכתב הב"י שם: "וכן קטע שאינו יכול לילך כלל על רגליו וכו'. גם זה שם במשנה (ס"ו ע"א) כסא וסמוכות שלו – טמאין מדרס, ואין יוצאין בהם בשבת. ופירש רש"י: יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפילו על ארכובותיו אינו יכול לילך, ועושין כמין כסא נמוך ויושב עליו, וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחוריו, והכסא קשור לו מאחריו סמוכות. של אותו קטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או רגליו התלויים, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. ואין יוצאין בהם בשבת. (דאיירי) [דאיידי] דתלו ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי. גם בזה כתב שם רבינו ירוחם דלא מיתסר לצאת אלא בסמוכות, אבל בכסא ובספסלים הקטנים שבידיו – יכול לצאת, דה"ל כמו מקל דשרי בסמוך, כיון דצורך הלוכו הם, וכן משמע מדברי רש"י, וכן כתבו התוספות (ס"ה ע"ב ד"ה "הקיטע") והרא"ש (סי' י"ז). ואף על גב דתנן: כסא וסמוכות שלו וכו' י"ל דאשמועינן כסא לאשמועינן טמאין מדרס, אבל מאי דקתני: ואין יוצאין בהם בשבת, לא קאי אלא אסמוכות שלו".
וכתב בשו"ע (סימן ש"א סעיף ט"ז): "קיטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא, וכשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו, ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים, וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת – אין יוצאים בהם בשבת, דאיידי דתלוים ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי; אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידיו – מותר לצאת".
[4] כתב הב"י (סי' ש"א): "אבל קטע שגורר שוקיו וכו'. גם זה שם במשנה: הסמוכות שלו – טמאין מדרס, ויוצאין בהם בשבת. ופירש רש"י: סמוכות שלו, של קטע. יש קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכובותיו, ועושה סמוכות של עור לשוקיו – יוצאין בהם בשבת, דתכשיט דידיה הוא". וכתב השו"ע (שם סעי' ט"ז): "קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו, ועושה סמוכות של עור לשוקיו – יוצא בהם בשבת".
[5] בגמ' ביצה (כ"ה ע"ב) נאמר: "ת"ר… ואין יוצאים בכסא, אחד האיש ואחד האשה", ופרש"י (ד"ה "ואין"): "שטוענים אותם בנ"א והם יושבים בקתדרא" (לאפוקי מגירסת הרמב"ם בהל' יו"ט פ"ה הלכה ג' המסביר שאדם הולך אחריהם ובידו כסא, ובעת שמתעייפים יושבים על הכסא. ועיין לאור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון על הגמ' שם מש"כ בזה), שם איירי ביו"ט.
והגמ' שם מקשה: והרי מצינו, כמה רבנים שיצאו בכסא, והגמרא מתרצת: "אם היו רבים צריכין לו – מותר". ופירש"י: "צריכין לו לבית המדרש לדרשה – מותר להוציאו מביתו לבית המדרש". וכן הגמרא מתירה מפני "ביעתותא", עיי"ש. אח"כ הגמרא מביאה מעשה: "אמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא משום ביעתותא, ואמרי לה: משום דוחקא דציבורא". ופירש"י (ד"ה "משום דוחקא"): "שעומדים על רגליהם וטורח דציבור הוא, הלכך מכתפי להו עבדיהם ותלמידיהם ומוליכין אותן מהר למקומן" (ועיין לשו"ת הרדב"ז חלק ו' סי' ב' אלפים קס"ג; מחב"ר סי' תקכ"ב אות א').
ובטעם האיסור כתב רש"י (שם ד"ה "אין"): "דהוי דרך חול ואיכא זילותא דיו"ט". ועיין שם בהר"ן (י"ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "ואין") שפירש כן, וכ"כ בהדיא הרמב"ם (הלכות שביתת יו"ט פ"ה ה"ג): "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". הב"י (סי' תקכ"ב) הוסיף בשם הר"ן שדרכם של אנשים חשובים שהיו נושאים אותם על כסא, כדי שלא ידחפום בני אדם או שלא יטנפו בגדיהם בדרכים, "והוא כעין עובדין דחול".
דבר זה חמור הוא, שאף על פי שהטור הזכיר דין זה בהלכות שבת בסי' ש"א להקל, השו"ע לא הזכיר דין זה בהלכות שבת ודעתו להחמיר כדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שהזכירו דין זה, רק לענין יו"ט ולא לשבת (ועיין לצל"ח ד"ה "ת"ר" ולראשון לציון ביצה כ"ה ע"ב שכתבו לאסור בשבת). וכבר הקשה מרן הב"י על הטור (סי' ש"א דף נ"א ע"א בדפי הטור) שכתב שבשבת – מותר לצאת בכסא אם רבים צריכים לו, וז"ל הב"י: "יש לתמוה על דברי הרב שכתבה לענין שבת, ומשמע מדבריו שאפילו להוציאו לרה"ר – שרי כשרבים צריכים לו, כשאר ההוצאות הנזכרות בסימן זה. והרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא הזכירו דין זה גבי שבת, משום דס"ל דדוקא ביו"ט דלא מיתסר הוצאה בכהאי גוונא אלא מדרבנן, משום זילותא דיו"ט, והיכא דרבים צריכים לו – לא גזרו רבנן, אבל בשבת לרשות הרבים – ודאי אסור. ואפילו לכרמלית – אסור אטו רה"ר, דקי"ל כרבא דפרק המוצא תפילין (עירובין צ"ט ע"ב), דגזר כרמלית אטו רה"ר. ואין לומר בטעמיה דרבינו משום דאמרינן התם פרק אין צדין דאמימר ומר זוטרא מכתפי להו בשבתא דריגלא, אלמא דבשבת – נמי שרי, שהרי פירש"י דבבית המדרש היו מכתפים אותם עד מקומם, וכן משמע בגמרא. ועל דרך זה יש לפרש ג"כ הא דמשמע בירושלמי פ"ק דביצה (הל' ז') דאדם שרבים צריכים לו – מותר להוציאו בשבת. ואפשר דמשמע ליה דכיון דקי"ל במס' שבת (צ"ד ע"א) החי נושא את עצמו, לא מיתסר להוציא את האדם אלא מדרבנן, ובמקום שרבים צריכים לו – לא גזרו", עכ"ל הקדוש של מרן הב"י.
הרי שהאריך ומצא טעם לסברת הטור אעפ"י שהוא טעם דחוק. ולפיכך, בשו"ע בהלכות שבת לא הזכירו ובהלכות יו"ט (סי' תקכ"ב סעי' ב') הזכירו שמותר ביו"ט אם רבים צריכים לו וכו'. ללמדך שדין זה לא שייך להלכות שבת (ועיין לב"ח סי' ש"א ד"ה "אין יוצאין בכסא", ועיין למג"א סי' ש"א ס"ק כ"ז), וע"ע לכה"ח בסי' ש"א ס"ק ק"ז-ק"ח שהביא סברת הנוב"י (או"ח קמא סי' י"א), שאם לא עירבו – בלאו הכי אסור. ואם עירבו – מותר אפילו אין רבים צריכים לו (אולם מי שיעיין בנוב"י שם, וכן באו"ח תניינא סי' כ"ח, שם איירי בכסא שנטען בידים וכך הם נושאים אותו וזה מותר), והסיק שם שלדעת הב"ח אם רבים צריכים לו – מותר, אפילו בלא עירבו. ולדעת המג"א אם רבים צריכים לו – מותר אם ערבו. ולדעת הנוב"י – מותר אם ערבו בכל אופן, ואפילו אין רבים צריכים לו, וסיים דלכן יש להחמיר, רק אם ערבו ונצרך לכך, עיי"ש.
ועיין לב"י (סי' תקכ"ב) שמשמע מלשונו שם שדין שבת ויו"ט שווה. והוכיח זאת ממעשה דמר זוטרא (עיין לנו"ב שם שהקשה כאילו מר"ן סותר את עצמו). אך הכוונה שם להתיר כיתוף בשבת ברשות היחיד (ועיין להרמב"ם הוצאת הרב קאפח בגירסתו שאינו גורס: "שבתא דריגלא" אלא: "בריגלא").
מזה אנו רואים שבשבת אנו פוסקים לאסור (אם אין עירוב) להוציא אדם על כסא, אעפ"י שהכסא בטל לאדם, מדין איסור הוצאה, ואפילו במקום שיש בו עירוב – יש לאסור משום עובדין דחול [וכאן מדובר שאדם יושב על כסא, ומוציאים ומרימים אותו בנ"א, אבל לא מוזכר שהוא מנהיג את הכסא ע"י גלגלים], ולדעת הרמב"ם אין שום היתר, אפילו ביו"ט, שישאו אותו על כסא, אלא רק להוביל כסא אחריו.
ועיין לברכ"י (סי' ש"א ס"ק ג') ולמחב"ר (סי' תקכ"ב ס"ק א') שהביאו את דברי המהרש"ל שכל המדובר שם הוא ביו"ט ברה"ר או בכרמלית, לאפוקי שבת שהוא אסור. ואח"כ הביא את הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ג' אות ז') ואת דברי האליה רבה (סי' ש"א ס"ק ל"ו), שמדבריהם משמע שמותר לצאת בכסא בשבת אם רבים צריכים לו, במקום שיש עירוב. ואח"כ הביא את דברי הרדב"ז הנז' שהדבר אסור בשבת אפילו בחצר מעורבת משום עובדין דחול, עיי"ש. ודבר זה מובא גם ברב פעלים (ח"א סי' כ"ה, ובהשמטות בראש הספר השמטה לדף כ"ד ע"א).
ועיין לדרישה (סי' ש"א אות ט"ו) שכתב שמצינו שהטור כתב את כל דיני הוצאה ביו"ט (בסי' תקי"ח), ואילו את דין הכסא כתב בסי' מיוחד (סי' תקכ"ב), הוי אומר שאין כאן מדין הוצאה אלא מדין עובדין דחול ומיירי בחצר מעורבת. ועיין שם בהגהות משם המהרל"ח (חידושי מהרל"ח והגהות שם ס"ק י"ג) הסובר כן. וכ"כ המג"א (סי' ש"א ס"ק כ"ז) לתרץ את קושיית הב"י על הטור כדלעיל. וכתב שם שאפילו במקום שיש עירוב – אסור מדין זילותא דשבת, כלשונו: "ונ"ל מ"ש הטור אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו – מותר, מיירי ג"כ במקום שיש עירוב, ובזה מתורץ קושיית הב"י", עכ"ל, וע"ע בישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב וסי' י"ט. וח"ה סי' מ') שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ"א. וח"ז סי' ל'), שאילת יעקב (סי' מ"ה), מעשה אליהו (סי' כ"ז וכ"ח מבן המחבר) ושו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"ה) ובכה"ח (סי' ת"ד ס"ק ח'). וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ה) בהרחבה בזה, וכן בדין נסיעה על אופנים.
[6] כתב השו"ע (סי' ש"א סעי' י"ז): "חיגר שאינו יכול לילך בלי מקל – מותר לטלטלו בשבת". ועיין בכה"ח (סי' תקכ"ב ס"ק ב'). וראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' ט"ז) בדין כסא. ופסק השו"ע בהלכות יו"ט (סי' תקכ"ב סעי' ב') שאסור, אלא אם כן רבים צריכים לו, או שא"א לו לילך בלי כסא. עיין שם בכה"ח (ס"ק י"ד).
משמע מש"ס ביצה (כ"ה ע"ב), וכן משו"ע (סי' תקכ"ב סעי' ב'), שאף על פי שהוצאת כסא ביו"ט יש בו משום עובדין דחול, או משום זילותא דיו"ט, או שניהם יחד כדברי רש"י (שם ד"ה "אין הסומא"). ועיין להר"ן שם (י"ד ע"א בדפי הרי"ף ד"ה "אין יוצא בכסא"). עכ"ז בתנאים מסוימים כגון שא"א לו, או שקשה לו, או שזה מכובד יותר – מותר. ומכאן שענין הוצאת כסא קיל יותר. ועיין בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ז) שהקשה מדוע לא הביא בשו"ע בהלכות שבת עניין הוצאת כסא. והביא סברת הנוב"י (או"ח קמא סי' י"א), שאם לא עירבו – בלאו הכי אסור, ואם עירבו – מותר אפילו אין רבים צריכים לו. אולם מי שיעיין בנוב"י (שם, וכן באו"ח תניינא סי' כ"ח), שם איירי בכסא שנטען בידים וכך הם נושאים אותו וזה מותר. והסיק שם שלדעת הב"ח אם רבים צריכים לו – מותר, אפילו בלא עירבו. ולדעת המג"א אם רבים צריכים לו – מותר אם ערבו. ולדעת הנוב"י – מותר אם ערבו, עיי"ש.
ועיין לאוה"ח הקדוש בספרו ראשון לציון על מס' ביצה (כ"ה ע"ב) שדן בסברת הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ד הל' י"ט) המובאת בב"י, שעניין כסא היינו שהוא הולך ברגליו, ואחרים נושאים את הכסא ומשתמשים בו אם יתעייף, עיי"ש. ועיין לב"י (סי' ש"א דף נ"א ע"א ד"ה ומ"ש "ואם") שהקשה על הטור שמשמע מדבריו להקל בעניין כסא בשבת. והסביר הב"י בדוחק משום "חי נושא את עצמו". ועיין בברכי יוסף (סי' ש"א ס"ק ג') ומחזיק ברכה (סי' תקכ"ב ס"ק א'), שלדעת מהרש"ל לאסור בשבת. ולדעת הרשב"א בעבודת הקודש (בית מועד שער ג' אות ז') בשבת – מותר. ועיין בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' כ"ה ובהשמטות בראש הספר השמטה לדף כ"ד ע"א). ועיין בתשובתי (שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' מ"ה) בעניין אופניים בשבת שיש לאסור השימוש בהם. ושם הבאתי דברי האחרונים המדברים בנושא זה. מלבד הר"פ הנז', ישכיל עבדי (ח"ג סי' י"ב וסי' י"ט. וח"ה סי' מ'), שו"ת ציץ אליעזר (ח"א סי' כ"א וח"ז סי' ל'), שאילת יעקב (סי' מ"ה), מעשה אליהו (סי' כ"ז וכ"ח מבן המחבר) ושו"ת איש מצליח (ח"א סי' ל"ה) וכה"ח (סי' ת"ד ס"ק ח'). ועוד אחרונים. אולם בנד"ד, שכולם יודעים שכסא כזה הוא מיוחד לנכים ואינו יכול ללכת בלעדי זה. אין חשש של עובדין דחול, או זילותא דשבת, לכן יש להקל.
[7] מדובר בעגלת נכים אלקטרונית (לשבת ויו"ט) מסויימת אשר תוארה באריכות ע"י מתכנניה שיש בה סידורים מיוחדים לשבת ויו"ט. עגלה זו מבוססת על פיקוד חשמלי אוטומטי המכוון מערב שבת המפעילה את מנוע העגלה, ואשר ההתנעה ואי ההתנעה, שינוי כיון וכדו', מופעל ע"י מערכת של לחץ שמן המופעל ישירות ובאופן מכני ע"י האדם, ולכן אין ללמוד מתשובה זו לשאר עגלות נכים אלקטרוניות אלא להתיחס לכל עגלה בהתאם.
אולם יש עוד שתי חששות: אחד של תיקון או חשש לתיקון מנא כמו שחששו באופניים, ראה בסעי' י"ג ובהערה, וע"ז יש לומר שכאן אין חשש, כי בדרך כלל מייצרים את הכסא באופן שלא יצטרך הנכה לתקנו, שהרי קשה לו לרדת מהכסא ולתקנו.
אך נשאר ספק נוסף, והוא, שבעת שהנכה רוצה להטות לימין או לשמאל, או אחורנית, וכן בעצם הנסיעה לכיון ישר, עליו להצמיד את המנוע לגלגלים ע"י פעולה ידנית. ואף על פי שזה בנוי באופן שאין בו תקיעה, היינו המנוע לא מתחבר אלא נוגע, וע"י שהוא מסתובב הוא מסובב את הגלגל או הגלגלים, הרי עצם ההצמדה היא תיקון הכלי, ומי אמר שבתיקון כלי ממש אנו צריכים לתקיעה ואחרת יהא מותר, הרי הכלי הזה שמיועד לנסיעה לא יסע בלי ההצמדה.
לפיכך, אם אפשר לעשות כך שההצמדה תהא ע"י שיהוי, היינו בגרמא – עדיף. ואם א"א – יש להקל בנ"ד שהוא שעת הדחק. וראה בהרחבה בשו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"א) בענין הפעלת עגלת נכים בשבת ויו"ט.
[8] כתב בשו"ע (סי' ש"א סעי' י"ז): "חיגר, שאינו יכול לילך בלא מקל – מותר לילך בו אפילו אינו קשור בו; אבל אם אפשר לו לילך זולתו, ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו – אסור. הגה: (וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר)".
ובכה"ח שם (ס"ק ק"א-ק"ב): "חיגר שאינו יכול לילך וכו'. דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל, הוי ליה כמנעל דידיה, הרא"ש ביצה דף כ"ה, לבושי שרד. אפילו אינו קשור בו, דלא חיישינן דלמא אתי לאתויי, כיון דאי אפשר לו להיות מבלעדו. תוספת שבת אות ל"ז". ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ג).
ולגבי זקן שאינו יכול לילך, ראה בכה"ח שם (ס"ק ק"ג): "כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח – אסור, הרא"ש, ואף על פי שמנענע גופו – אסור, סמ"ק. וכן כתב המגיד משנה דדוקא שאי אפשר לו לילך כלל בלא מקל – מותר. מגן אברהם ס"ק כ"ז, תוספת שבת אות ל"ח. ואם הזקין כל כך שאי אפשר לו לילך בלא מקל – מותר. רשד"ם, אליה רבה אות ל"ו", ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ד). וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"א או"ח סי' י"א).
[9] שו"ע (סי' ש"א סעי' י"ח), כה"ח שם (ס"ק קי"א), ז"ל: "משום דאפשר לו בלא מקל. בית יוסף, מגן אברהם ס"ק כ"ח. והוה משאוי או דלמא אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים. אשל אברהם אות כ"ח. ולפי מה שכתבנו לעיל אות ק"ה בשם הרדב"ז (סי' שני אלפים קס"ב) נראה דאפילו במקום שיש עירוב – אסור". וראה מש"כ בסוף ס"ק ק"ה, ז"ל: "כתב הט"ז ס"ק י"ב נראה דאם הולך במקום שיש חשש שיפול, כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע וכיוצא בו שהולך בחורף על מים הנגלדים שקורין איי"ז – מותר לצאת במקל, משום דבעית לילך שם, יעו"ש. מיהו האליה רבה אות ל"ו כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח. ובתשובת נודע ביהודה מהדורא תנינא סימן כ"ח כתב דברחוב שיש קצת איי"ז, אם אין המקום משופע אין מבואר בט"ז להתיר. וגם על גוף דברי הט"ז כתב האליה רבה שאין דבריו מוכרחים. ומכל מקום העושה כזאת, אין לקרותו מחלל שבת. ואם היא עיר מעורבת והאדם הנושא אותו דרכו בכך – מותר, ולא מיבעיא אם הוא מקל תפארה אלא אפילו מקל של עץ פשוט דלא שייך ביה תכשיט – שרי, יעו"ש. והביאו השערי תשובה אות י"ז. אמנם הרדב"ז בתשובותיו סימן שני אלפים קס"ג כתב דמקצת בני אדם היוצאים במקל כשטיט בדרכים – אסורים בשבתות וימים טובים לצאת במקל אפילו בחצר המעורבת משום עובדין דחול. וזה הכלל: כל מי שאי אפשר לילך בלי מקל ומשענת – מותר, וכל שאפשר לילך בלתו – אסור לילך בו, יעו"ש". א"כ יוצא שבמקום מעורב לדעת הט"ז ונו"ב וא"ר – מותר לצאת, ואע"ג דרדב"ז חולק, יש להקל בסומא.
[10] ראה בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ה), הובא בהערה הקודמת. ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ה) הביא דברי האליה רבא, וכתב: "וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין להתיר בזה, רק במקום שיש עירוב", וראה מש"כ בשער הציון ס"ק ע'. ובעניין מוקצה במטריה ראה בהרחבה בהלכות אוהל.
[11] ועי' מש"כ במשנ"ב שם (ס"ק ס"ו) ובשער הציון (ס"ק ע"ג). וכתב בכה"ח (סי' ש"א ס"ק ק"ד): "מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם – אסורים לצאת בהם בשבת, אבל במקום שיש עירוב – נראה דמותר לצאת, דאינו נושאו אלא לכבוד, אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפילו במקום שיש עירוב – אסור, דאיכא זילותא דשבת. מגן אברהם ס"ק כ"ז, וכן כתב התוספת שבת אות ל"ח. ומיהו מה שכתב המגן אברהם לאסור לחשובים לילך במקל במקום שאין עירוב, עיין אליה רבה אות ל"ו מה שכתב להשיג עליו, ונראה שדעתו להתיר, יעו"ש. אמנם המחזיק ברכה אות ו', אפילו על מקום שיש עירוב שהתיר המגן אברהם, כתב דיש מי שפקפק בהתר זה, דאפשר דלא מיקרי תכשיט, ותו דאי לא שרית לכולי עלמא מיחזי כי חוכא להתיר לזה ולאסור לזה, וכולי עלמא לאו דינא גמירי, ואם כה יאמר המורה זה נכבד וזה אינו ירהבו הנקלה בנכבד, וכל אחד בעצמו שיער שהוא מכובד, יעו"ש".
[12] ראה לעיל בהערה ה' בענין הוצאת אדם על כסא, שמותר בשעת הצורך, אך שם מדובר רק בהוצאת אדם על כסא, שהכסא בטל לאדם, ולא בדין הרכיבה שיש בה יותר זילותא ועובדין דחול, שיש לאסור אפילו בחצר המעורבת, ומלבד כן יש לאסור משום החשש שיבוא לתקן, וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ה): "ישנם המסתמכים על הרב פעלים (ח"א סי' כ"ה) להתיר, והם טועים פעמיים. ראשית, כבר כתב הגאון בעל ישכיל עבדי הנז"ל שהרב פעלים חזר בו מהפסק הנ"ל. וכן אנו מקובלים מרבני וחכמי בבל שהיו בדורו של הרב פעלים. שנית, הרי בתוך התשובה התנה ג' תנאים להיתר: א. שיש בו שני אנשים ב'גארי', היינו אחד גוי ואחד ישראל והגוי הוא הדוחה את הגלגלים. ב. שיהא ה'גארי' גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים (שיהא דינו כרשות היחיד). ג. שלא ישא שום חפץ. ושלשה תנאים אלו תלויים ועומדים: והוא שרבים צריכים לו, או בשביל מצוה גדולה, אבל לטייל – אסור, עיי"ש. והגם שבסוף התשובה היקל אם ה'גארי' אינו גבוה עשרה ורחב ארבעה, הרי התנה שם עוד תנאים נוספים. ולפיכך, כתבו האחרונים שאין להקל בזה.
וכנראה לאחר זמן חזר בו מרן הרב פעלים לאחר שראה שהאופניים עלולים להתקלקל תוך כדי הנסיעה ע"י שכנף נדחק לאופן ומנתקים אותו וזהו תיקון כלי, או שהשרשרת נשמטת וצריך להחזירה לשיני האופן הקטן, או שהכידון אינו מכוון וצריך ליישרו, או למתוח חוט ברזל הקושר את האופניים, או להדק את הכסא שיושב עליו ע"י הידוק חזק, ופעמים שהדינמו מופעל ביום ומנתקים אותו, או בלילה שמתנתק ומחברים אותו וכו' – דברים רבים שנעשים תוך הנסיעה ולפניה. והרי זה יותר שכיח, ויש כאן יותר פרטים מאשר לחתוך זמורה. ומה נעשה עם עובדין דחול וביזוי שבת קודש.
וכבר כתב כה"ח (סי' ת"ד ס"ק ח') על האופניים: "ובענין האופניים שקורין 'בסקיליט' והוא כמו עגלה קטנה שיש בה מקום ישיבת אדם אחד לבד, ואינה הולכת מכח האש אלא שיש בה שני גלגלים וסביב של כל גלגל וגלגל יש עור ונופחים אותו ע"י ברזל הקבוע בו העשוי לכך, ואז מתמלאים אותם העורות רוח מסביב כדי שיהא קל לרוץ ודורס ברגלו על איזה ברזל העשוי לכך והולך מאליו. ולפעמים מרוב ההליכה ניקב אותו עור. ומזמינים עור ודבק לעת הצורך כדי שאם ינקב בזמן ההילוך תיכף סותמין אותו הנקב בעור ודבק אצלם", עכ"ל. ואח"כ הביא את סברת הר"פ האוסר ברה"ר ומתיר בעיר מעורבת, עיי"ש [אעפ"י שלכאורה אין ה'גארי' המובא בר"פ דומה לאופניים שלנו או ל'בייסקיל' או 'ביסקליט' המובא בספרים אחרים. בכל אופן מי לנו גדול מבעל כף החיים שידע את השפה הערבית המדוברת בעיר מולדתו, והוא השוה את ה'גארי' לאופניים ול'ביסקליט'. וכן כתב הר"פ בהשמטות שבראש הספר: 'גארי' קורין 'באייסקל'].
ועיין בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל ששאלו אותו: אם נכונה השמועה שבעל הר"פ חזר בו, למה לא כתב זאת בעל כה"ח? וענה שבעת הדפסת ר"פ ח"א היה בעל כף החיים כבר בארץ ולא ידע מזה, עיי"ש. ואח"כ כתב: "שמנהג ארץ צבי שאין הולכים באופניים הנז' לא בשבת ולא ביו"ט אפילו בתוך העיר שיש בה עירוב".
ועיין לציץ אליעזר (ח"ז עמ' קמ"ו סי' ל' או' ד') שכתב: 'והחובה על רבני ישראל די בכל אתר ואתר לגדור הדבר בגדרים שלא יבואו לפרוץ בזה. ואם חלילה נפרצה כבר מחיצת הכרם בזה באיזה מקום או מקומות, אומרים להם: גדור' .
